הנושאים החמים
רצתי בבוקר לאוטובוס. קל קו איים בתוקף שעוד פחות מדקה הוא בתחנה.
שתי קומות, רק הן מפרידות ביני ובין התחנה.
בהליכה איטית עוברים אותם בדקה. כשרצים, לעומת זאת, בחצי דקה. בדקתי אינספור פעמים.
בנפילה זה לוקח פחות עשר שניות, גם את זה בדקתי. הבוקר.
"שלום שרה, מה שלומך?", שואלת אותי הרופאה השמאלנית הגבוהה. אני לא מצליחה לקרוא מה כתוב לה על התג. על הליכתה, דיבורה ואופייה כתוב 'שונאת חרדים', במילון שלי זה הערך הכי קרוב ל - 'שמאלנית'.
"עכשיו בסדר, אני לא מרגישה כלום", אני עונה ביובש. מקודם היא תשאלה אותי בנוגע לכישרון שלי. איך הצלחתי לשבור יד, לנקוע רגל אחת ולעקם את השנייה באותה נפילה. התגובות שלה הוציאו אותי יותר שלומיאלית ממה שחשבתי שאני, ואני בהחלט חושבת שאני כזאת. למה חצי מהרופאים סובלים מאספרגר? כאילו, בלי ההערות שלה אני עלולה לחזור על החוויה המרתקת הזו מידי בוקר, להנאתי.
***
"היא מוזרה", אני מדווחת בפלאפון בשיחת - השלמת - פערים עם נעמי. טרום מגן בהבעה - היה זוועה, מזל וחבל שהפסדת. הטרמה להתמודדות, מ-ט-ו-ר-ף, אין דברים כאלה. אין. והממלאת מקום של הלר לא משתלטת, את לא מבינה. לא לומדים מילה בשיעורים. ואיך הולך אצלך? אין, אי אפשר בלעדיך. פשוט אי אפשר. "בהתחלה לא קלטתי מה היא רוצה ממני. היא באה לכאן כשאבא שלי היה ואמרה לנו: 'נו, אתן מסתדרות?' הייתי בטוחה שאני עדיין מטושטשת מהמשככים, עד שהבנתי שככה היא מדברת כל הזמן, לכולם, סליחה, לכולן: בלשון נקבה. אני מאחלת לה בחום רפואה שלמה".
"היא מסתדרת עם המזרקים והמזרקות? עם הדיווחות? אני לעולם לא אבין את השמאלנים האלה…", מגחכת נעמי מעבר לקו. "אבל עזבי אותה, מה איתך? מתי את נפרדת מבית החולים, סליחה, חולות?".
***
פעם, וזה היה ממש פעם, חזרתי לבית עם מבחן בחשבון. למעלה, ליד הפס המתוח והמילים 'שרי אברהם', התנוסס הציון בעט אדום: 68%, ובאותו עט וכתב רפה כתבה המורה: "מבחן מצוין! עלי והצליחי!", בדיוק כפי שכתבה על כל אחד משלושים ושישה המבחנים שבדקה. הייתי מתוסכלת. ועצבנית.
היה גם את תחרות השערים למחברות זהירות בדרכים בכיתה של מרים, אחותי הקטנה.
לשלוש מחברותיה הטובות של מרים היו אחיות שידעו לצייר.
מה. אני. אשמה. מה.
בהתחלה סירבתי בתוקף.
לא מתוך חוסר אכפתיות. מתוך יתר אכפתיות.
"בגללך יהיה לי את השער הכי מכוער בכיתה", היא כמעט בכתה, "לכולם יש מישהי שתצייר!".
"בזכותי הוא לא יהיה כזה מזעזע", ניסיתי להסביר לה. לתאר. לקשקש לדוגמא. לא יודעת לצייר, תעשי משהו.
והיא עשתה.
עוד באותו ערב, אחרי הוראה חד משמעית מאמא, כמה דמעות ושכנוע מאסיבי -
מצאתי את עצמי מעתיקה בדבקות כביש. רמזור. צומת.
אני מודה, התוצאה לא הייתה גרועה כמו שחשבתי שתהיה. אבל יפה - היא בטח לא הייתה.
"כל אדם חזק בתחום אחר", ניסתה אמא לנחם אותי פעם אחר פעם, "וזה בסדר".
"במה אני מוכשרת?", רציתי אז לשאול אותה.
ולא שאלתי.
ידעתי שהתשובה על השאלה הזאת - לא פשוטה בכלל.
כי זאת אני.
בינונית.
פלוס מינוס. בעיקר מינוס.
יש אנשים שחייבים להתחיל להסתובב עם משתיק קול. הבעיה היא שהם אפילו לא יודעים שהם יורים. זאת רק אני שנכנסת לעמדת מגננה. "מה קורה, שרי?", שואלת אותי לאה. מבשרת לי שהן בדרך אלי. שזה מרגש מאוד, כמובן. הקול שלה לא נוטף חסד, אין שום צורך בכך - זה ברור מאליו. היא משתפת אותי בצרותיה, קרי: תשעים וארבע בטרום מגן בהבעה. במשך שלוש דקות היא מתארת את קושי המבחן, את חוסר התחשבותה של לוין בבדיקה ואת הציון הבלתי נסבל - כתוצאה ישירה. היא מספרת על ההתמודדות במחנה. די, היא כבר לא יכולה. הכול נופל עליה וזה בלתי נסבל. למה היא צריכה לארגן תעמולה לבד, לשפץ את המחול, כי הוא, איך לומר, לא יצא משהו, לכתוב את השיר מחדש ולתאם את הקליפ.
היא יודעת, בכלל? היא שמה לב עם מי היא מדברת?
היא לא טיפשה. היא הוציאה תשעים וארבע בלי מאמץ.
זאת אני הטיפשה. כל ציון הוא בשבילי מאמץ.
וזאת היא שלא חושבת.
אוף.
עכשיו אני עצבנית בגלל כמה משפטים מטופשים של בחורה חכמה אחת. דקירות מהכתף טרחו להזכיר לי שהתחילו להוריד מהמינון של המשככים. משהו מתחת לגבס ביד גירד לי נוראות. נפלא. לא היה יכול להיות טוב מזה.
אל תבואו עכשיו, חברות, אני לא אגיב לעניין. אל תבואו. מתחשק לי לתלות על עצמי שלט ענק: "תקלה זמנית בתקשורת" ולהתחפר בשמיכה הלא נוחה של בית החולים.
מרגש בהחלט הרצון שלכן לזכות בדברים שאין להם שיעור.
תזכו בו בלעדי.
איבדת פרופורציה, שרי. אומר עצמי לעצמי כשאני יורדת מהמיטה במאמץ. נאנחת כמו זקנה כשהכתף נעה. מה אמרו לך, מה. אני מתיישבת על כיסא הגלגלים הכחול, מניעה את עצמי ביד אחת. זה לא מה שאמרו לי. זה מה שאני מרגישה. עכשיו.
כל הזמן. התנועות שלי מהירות, עצבניות.
כלומניקית בינונית. כלומניקית שאוהבת לדבר. כלומניקית שנפגעת משטויות. כלומניקית שמתעצבנת. כלומניקית.
נכנסת למעליות השקופות של עין כרם. לוחצת על הקומה הכי גבוהה. אם לא אני, שלפחות הקומה תהיה. האפס שאני התגלגל ימינה ושמאלה. ככה נראה אפס על שניים. ככה נראית אני.
חושבת עלי, על מי שאני ובעיקר על מי שאני לא.
לא טיפשה, לא, אבל חכמה בטח לא. לא מוזיקלית, לא נאה, לא דומיננטית. לא. לא. לא.
גמלונית קצת, מתעצבנת הרבה.
ובאמצע כל העקומות. כל הזמן באמצע.
למה, אלוקים, למה אתה צריך אותי? מה מוסיפה לך שרי אחת קטנה ביקום הענק הזה.
המעלית נפתחת בדממה, נסגרת. ושקט. אין לי כוח לזוז, אין לי כוח ללחוץ על הכפתור.
אפילו לא לבכות.
מישהו קורא למעלית. המישהו נכנס. אברך מבוגר. נעמד סמוך לדלת. אני נשארת במעלית.
אין לי כוח לזוז.
המעלית ממשיכה לרדת.
עירית, הרופאה השמאלנית הגבוהה נכנסת. השיער שלה צבוע בכחול, קצוץ. שתתחדש.
עירית מתעמקת במכשיר שבידה. מקלידה לתוכו בזעף במהירות מסחררת.
עצבנית.
פתאום היא מרימה עיניים. נתקלת בזקן. חליפה וכובע. שחור. יופי של קורבן.
"מה הסיפור שלכם?" היא ממלמלת לעצמה. ולא רק. מחפשת קורבן.
האברך מהמהם משהו כתגובה. הולמת, אני חייבת לציין.
" למה - אני לא מבינה למה -", הכעס מבלבל את מילותיה. "למה אתם כל כך פנאטיים!" השקט השורר במעלית גורם לה להשתפך. בראש שלי אני שומעת את ה'הנה זה מתחיל'.
"למה בן אדם בן תשעים ושלוש, שהוא יותר מת מחי, רוצה למות, בית משפט אישר לו את זה -
והבן שלו לא מסכים! לא מסכים! כל הילדים מבינים שזו טובת האב, ורק הדוס הזה, שחזר בתשובה לא מסכים, למה? למה לתת לו לסבול? לתפוס מיטה בבית חולים? כסף וזמן בשביל שהוא יסבול עוד כמה ימים?". המעלית עוצרת בקומת כניסה. שניהם יוצאים.
גם אני. איזה קטע, בדיוק הייתי צריכה לכאן. דחוף.
הוא מנסה לענות.
הוא מדבר.
והיא צועקת.
הוא מסביר.
והיא הודפת.
ומתכחשת. ומתכתשת.
ולא שומעת. כלום.
אבל אני כן שומעת. קצת.
על ערך של נשמה. על רגע של יהודי. על חשיבות החיים.
אבל זה כל כך, כל כך לא מספיק! כי אם כן, יש עוד ארבע עשרה מיליון יהודים
בעולם עם נשמה כמוני, וכמה שהנשמה היא אינסופית - למה הקב"ה צריך דווקא אותי?
אאוץ. הוא המשיך.
לא הקשבתי.
"לא סתם הקב"ה ברא את בני האדם שונים זה מזה.
באמת, לכל אחד יש חלק שהוא, ורק הוא יוכל למלא. באף דור, אף אדם, לא היה אם התמהיל המדויק של
הכוחות והתפקיד הספציפי שלו.
ההבנה שגם חוסר כישרון וחוסר ביכולת הוא תפקיד ושליחות ספציפית לו, היא הבנה קריטית -
ושהוא קיבל בדיוק, אבל בדיוק את כל הכלים שהוא צריך להשלמת תפקידו עלי אדמות ומה שאין לו זה לא טעות -
זה מטרה".
והוא דיבר עוד. והסביר. וניסה. ותיאר.
אבל אני הלכתי.
אפס מתגלגל על שתיים.
אפס שלם.
עגול ויפה, וגם אם הוא חסר, ומאוד, בלי זה הוא היה סתם אליפסה.
ומאליפסות, יפות ככל שתהיינה, טרם שמענו על כאלה שעשו מעצמן מיליונים.
שתי קומות, רק הן מפרידות ביני ובין התחנה.
בהליכה איטית עוברים אותם בדקה. כשרצים, לעומת זאת, בחצי דקה. בדקתי אינספור פעמים.
בנפילה זה לוקח פחות עשר שניות, גם את זה בדקתי. הבוקר.
"שלום שרה, מה שלומך?", שואלת אותי הרופאה השמאלנית הגבוהה. אני לא מצליחה לקרוא מה כתוב לה על התג. על הליכתה, דיבורה ואופייה כתוב 'שונאת חרדים', במילון שלי זה הערך הכי קרוב ל - 'שמאלנית'.
"עכשיו בסדר, אני לא מרגישה כלום", אני עונה ביובש. מקודם היא תשאלה אותי בנוגע לכישרון שלי. איך הצלחתי לשבור יד, לנקוע רגל אחת ולעקם את השנייה באותה נפילה. התגובות שלה הוציאו אותי יותר שלומיאלית ממה שחשבתי שאני, ואני בהחלט חושבת שאני כזאת. למה חצי מהרופאים סובלים מאספרגר? כאילו, בלי ההערות שלה אני עלולה לחזור על החוויה המרתקת הזו מידי בוקר, להנאתי.
***
"היא מוזרה", אני מדווחת בפלאפון בשיחת - השלמת - פערים עם נעמי. טרום מגן בהבעה - היה זוועה, מזל וחבל שהפסדת. הטרמה להתמודדות, מ-ט-ו-ר-ף, אין דברים כאלה. אין. והממלאת מקום של הלר לא משתלטת, את לא מבינה. לא לומדים מילה בשיעורים. ואיך הולך אצלך? אין, אי אפשר בלעדיך. פשוט אי אפשר. "בהתחלה לא קלטתי מה היא רוצה ממני. היא באה לכאן כשאבא שלי היה ואמרה לנו: 'נו, אתן מסתדרות?' הייתי בטוחה שאני עדיין מטושטשת מהמשככים, עד שהבנתי שככה היא מדברת כל הזמן, לכולם, סליחה, לכולן: בלשון נקבה. אני מאחלת לה בחום רפואה שלמה".
"היא מסתדרת עם המזרקים והמזרקות? עם הדיווחות? אני לעולם לא אבין את השמאלנים האלה…", מגחכת נעמי מעבר לקו. "אבל עזבי אותה, מה איתך? מתי את נפרדת מבית החולים, סליחה, חולות?".
***
פעם, וזה היה ממש פעם, חזרתי לבית עם מבחן בחשבון. למעלה, ליד הפס המתוח והמילים 'שרי אברהם', התנוסס הציון בעט אדום: 68%, ובאותו עט וכתב רפה כתבה המורה: "מבחן מצוין! עלי והצליחי!", בדיוק כפי שכתבה על כל אחד משלושים ושישה המבחנים שבדקה. הייתי מתוסכלת. ועצבנית.
היה גם את תחרות השערים למחברות זהירות בדרכים בכיתה של מרים, אחותי הקטנה.
לשלוש מחברותיה הטובות של מרים היו אחיות שידעו לצייר.
מה. אני. אשמה. מה.
בהתחלה סירבתי בתוקף.
לא מתוך חוסר אכפתיות. מתוך יתר אכפתיות.
"בגללך יהיה לי את השער הכי מכוער בכיתה", היא כמעט בכתה, "לכולם יש מישהי שתצייר!".
"בזכותי הוא לא יהיה כזה מזעזע", ניסיתי להסביר לה. לתאר. לקשקש לדוגמא. לא יודעת לצייר, תעשי משהו.
והיא עשתה.
עוד באותו ערב, אחרי הוראה חד משמעית מאמא, כמה דמעות ושכנוע מאסיבי -
מצאתי את עצמי מעתיקה בדבקות כביש. רמזור. צומת.
אני מודה, התוצאה לא הייתה גרועה כמו שחשבתי שתהיה. אבל יפה - היא בטח לא הייתה.
"כל אדם חזק בתחום אחר", ניסתה אמא לנחם אותי פעם אחר פעם, "וזה בסדר".
"במה אני מוכשרת?", רציתי אז לשאול אותה.
ולא שאלתי.
ידעתי שהתשובה על השאלה הזאת - לא פשוטה בכלל.
כי זאת אני.
בינונית.
פלוס מינוס. בעיקר מינוס.
יש אנשים שחייבים להתחיל להסתובב עם משתיק קול. הבעיה היא שהם אפילו לא יודעים שהם יורים. זאת רק אני שנכנסת לעמדת מגננה. "מה קורה, שרי?", שואלת אותי לאה. מבשרת לי שהן בדרך אלי. שזה מרגש מאוד, כמובן. הקול שלה לא נוטף חסד, אין שום צורך בכך - זה ברור מאליו. היא משתפת אותי בצרותיה, קרי: תשעים וארבע בטרום מגן בהבעה. במשך שלוש דקות היא מתארת את קושי המבחן, את חוסר התחשבותה של לוין בבדיקה ואת הציון הבלתי נסבל - כתוצאה ישירה. היא מספרת על ההתמודדות במחנה. די, היא כבר לא יכולה. הכול נופל עליה וזה בלתי נסבל. למה היא צריכה לארגן תעמולה לבד, לשפץ את המחול, כי הוא, איך לומר, לא יצא משהו, לכתוב את השיר מחדש ולתאם את הקליפ.
היא יודעת, בכלל? היא שמה לב עם מי היא מדברת?
היא לא טיפשה. היא הוציאה תשעים וארבע בלי מאמץ.
זאת אני הטיפשה. כל ציון הוא בשבילי מאמץ.
וזאת היא שלא חושבת.
אוף.
עכשיו אני עצבנית בגלל כמה משפטים מטופשים של בחורה חכמה אחת. דקירות מהכתף טרחו להזכיר לי שהתחילו להוריד מהמינון של המשככים. משהו מתחת לגבס ביד גירד לי נוראות. נפלא. לא היה יכול להיות טוב מזה.
אל תבואו עכשיו, חברות, אני לא אגיב לעניין. אל תבואו. מתחשק לי לתלות על עצמי שלט ענק: "תקלה זמנית בתקשורת" ולהתחפר בשמיכה הלא נוחה של בית החולים.
מרגש בהחלט הרצון שלכן לזכות בדברים שאין להם שיעור.
תזכו בו בלעדי.
איבדת פרופורציה, שרי. אומר עצמי לעצמי כשאני יורדת מהמיטה במאמץ. נאנחת כמו זקנה כשהכתף נעה. מה אמרו לך, מה. אני מתיישבת על כיסא הגלגלים הכחול, מניעה את עצמי ביד אחת. זה לא מה שאמרו לי. זה מה שאני מרגישה. עכשיו.
כל הזמן. התנועות שלי מהירות, עצבניות.
כלומניקית בינונית. כלומניקית שאוהבת לדבר. כלומניקית שנפגעת משטויות. כלומניקית שמתעצבנת. כלומניקית.
נכנסת למעליות השקופות של עין כרם. לוחצת על הקומה הכי גבוהה. אם לא אני, שלפחות הקומה תהיה. האפס שאני התגלגל ימינה ושמאלה. ככה נראה אפס על שניים. ככה נראית אני.
חושבת עלי, על מי שאני ובעיקר על מי שאני לא.
לא טיפשה, לא, אבל חכמה בטח לא. לא מוזיקלית, לא נאה, לא דומיננטית. לא. לא. לא.
גמלונית קצת, מתעצבנת הרבה.
ובאמצע כל העקומות. כל הזמן באמצע.
למה, אלוקים, למה אתה צריך אותי? מה מוסיפה לך שרי אחת קטנה ביקום הענק הזה.
המעלית נפתחת בדממה, נסגרת. ושקט. אין לי כוח לזוז, אין לי כוח ללחוץ על הכפתור.
אפילו לא לבכות.
מישהו קורא למעלית. המישהו נכנס. אברך מבוגר. נעמד סמוך לדלת. אני נשארת במעלית.
אין לי כוח לזוז.
המעלית ממשיכה לרדת.
עירית, הרופאה השמאלנית הגבוהה נכנסת. השיער שלה צבוע בכחול, קצוץ. שתתחדש.
עירית מתעמקת במכשיר שבידה. מקלידה לתוכו בזעף במהירות מסחררת.
עצבנית.
פתאום היא מרימה עיניים. נתקלת בזקן. חליפה וכובע. שחור. יופי של קורבן.
"מה הסיפור שלכם?" היא ממלמלת לעצמה. ולא רק. מחפשת קורבן.
האברך מהמהם משהו כתגובה. הולמת, אני חייבת לציין.
" למה - אני לא מבינה למה -", הכעס מבלבל את מילותיה. "למה אתם כל כך פנאטיים!" השקט השורר במעלית גורם לה להשתפך. בראש שלי אני שומעת את ה'הנה זה מתחיל'.
"למה בן אדם בן תשעים ושלוש, שהוא יותר מת מחי, רוצה למות, בית משפט אישר לו את זה -
והבן שלו לא מסכים! לא מסכים! כל הילדים מבינים שזו טובת האב, ורק הדוס הזה, שחזר בתשובה לא מסכים, למה? למה לתת לו לסבול? לתפוס מיטה בבית חולים? כסף וזמן בשביל שהוא יסבול עוד כמה ימים?". המעלית עוצרת בקומת כניסה. שניהם יוצאים.
גם אני. איזה קטע, בדיוק הייתי צריכה לכאן. דחוף.
הוא מנסה לענות.
הוא מדבר.
והיא צועקת.
הוא מסביר.
והיא הודפת.
ומתכחשת. ומתכתשת.
ולא שומעת. כלום.
אבל אני כן שומעת. קצת.
על ערך של נשמה. על רגע של יהודי. על חשיבות החיים.
אבל זה כל כך, כל כך לא מספיק! כי אם כן, יש עוד ארבע עשרה מיליון יהודים
בעולם עם נשמה כמוני, וכמה שהנשמה היא אינסופית - למה הקב"ה צריך דווקא אותי?
אאוץ. הוא המשיך.
לא הקשבתי.
"לא סתם הקב"ה ברא את בני האדם שונים זה מזה.
באמת, לכל אחד יש חלק שהוא, ורק הוא יוכל למלא. באף דור, אף אדם, לא היה אם התמהיל המדויק של
הכוחות והתפקיד הספציפי שלו.
ההבנה שגם חוסר כישרון וחוסר ביכולת הוא תפקיד ושליחות ספציפית לו, היא הבנה קריטית -
ושהוא קיבל בדיוק, אבל בדיוק את כל הכלים שהוא צריך להשלמת תפקידו עלי אדמות ומה שאין לו זה לא טעות -
זה מטרה".
והוא דיבר עוד. והסביר. וניסה. ותיאר.
אבל אני הלכתי.
אפס מתגלגל על שתיים.
אפס שלם.
עגול ויפה, וגם אם הוא חסר, ומאוד, בלי זה הוא היה סתם אליפסה.
ומאליפסות, יפות ככל שתהיינה, טרם שמענו על כאלה שעשו מעצמן מיליונים.
