הנושאים החמים
תמונת מקור - Leonardo AI
"שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית,
זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ,
זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי,
זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,
וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ,
וְיַחֲלֹקוּ.
זֶה אוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי,
הָאוֹמֵר כֻּלָּהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מִשְּׁלשָׁה חֲלָקִים,
וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי, יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ.
זֶה נוֹטֵל שְׁלשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ"
(מתניתין מסכת בבא מציעא א.א)
א. קודם כל דבריי אומר:
על תורתינו הקדושה בכללותה נאמר (איוב י"א.ט) "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם",
ועל משנה/ סוגייה זו ידוע מה שכתב בשיטה מקובצת (בריש מסכתא) "נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא וכו'..." (ובְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז הלא המה בני הישיבות הקדושות וכל מי שלן בעומקה של סוגייה זו - המה יעידון ויגידון כמה קולמוסין נשתברו בכל מילה ומילה וכול אות ואות בדברי הש"ס ובביאור דברי רבותינו הראשונים והאחרונים בסוגיה זו).
ועל כן, אני הקטן לא באתי במסגרת מאמר זה - לפרט כל פרטי החלוקות ולהביא את כל השיטות וכל הראיות, הקושיות והתירוצים כי רבים המה…
וכל מעשיי הוא ללקט כמה גרגרים מדברי הש"ס ורבותינו הראשונים והאחרונים, זעיר מהכא וזעיר מהתם,ממה שנצרך להמשך מאמר זה בלבד. וגם זה בקיצור נמרץ…
וזה החלי בעזרת ה' יתברך:
ב. בעלי התוספות (דף ב' ע"א ד"ה ויחלוקו) הקשו:
"תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם)"
הסבר-שם מדובר בספינה שעמדה בים, ובאו שנים וכל אחד מהם טען שהיא שלו, בטענה שירש אותה מאביו. ונפסק שם בגמרא - כל דאלים גבר.
זאת אומרת שבית דין מסלקין את ידיהם מן הספינה וכל מי שאלים מחבירו בכח(פיזי) או בראיות (כך מבואר ברשב"ם וברא"ש כאן ושם)הוא הזוכה בספינה.
(דין "המוציא מחבירו עליו הראיה" לא שייך במקרה כזה, שהרי אף אחד מהם אינו תפוס בספינה, ואין כאן "מוציא מחבירו". אך במקום שאחד מהצדדים תפוס בחפץ שוב, אין אומרים כל דאלים גבר אלא "המוציא מחבירו עליו הראיה").
הרציונל מאחורי טעם דין זה של 'כל דאלים גבר' מבואר ברא"ש (ב"מ סימן א' וכן בסווגיא דארבא) וזה לשונו:
"וסומכין על זה שמי שהדין עמו קרוב להביא ראיות.
ועוד שמי שהדין עמו מוסר נפשו להעמיד את שלו בידו יותר ממה שמוסר האחר נפשו לגזול.
ועוד יאמר זה מה בצע שאמסור נפשי והיום או למחר יביא ראיה ויוציאנה מידי"עכ"ל.
ג. ומתרצים התוספות:
"וי"ל דאוחזין שאני, דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא"
האחרונים האריכו לחקור, מהו טעם החלוקה במשנתנו - האם מחמת תפיסה זו שתופסים בקצה הטלית, נחשב כל אחד מהם כמוחזק ולכן חולקים. - שהרי אם היה כל אחד מהם תפוס בפועל בחצי טלית, אז היינו תולים בוודאות שכל אחד מהם בעלים על חצי, מכוח "חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו הוא" (ודע שחזקה זו מועילה אף נגד חזקת "מרא קמא" עיין ברמב"ם הלכות טוען ונטען פ"ח ה"א) - כך גם כאשר שניים אוחזין בקצה הטלית, הרי זה כאילו כל אחד מהם תפוס ממש בחצי הטלית ואנו תולים בוודאות שכל אחד מהם בעלים על חצי טלית.
אך אפשר לומר שכל אחד מהם נחשב מחמת תפיסתו זו כאילו הוא תפוס בכל הטלית. וטעם החלוקה הוא, שכיון ששניהם תפוסים בכל הטלית, בתורת פשרה נפסק שיחלוקו. ולפי צד זה אין החלוקה במשנתנו חלוקת מתורת ודאי, אלא הוא חלוקה מספק.
ורבים מן האחרונים דייקו מדברי התוספות כאן שתפיסתם זו נחשבת כאילו כל אחד מהם תפוס ממש בחצי הטלית, וחלוקה זו אינה מחמת פשרה, אלא היא מעיקר הדין, דכיון שכל אחד תפוס בחצי הטלית - חזקה מה שתחת יד אדם שלו הוא.
וכמו שכתבו התוספות בלשונם 'דחשיב כאילו יש לו בה בודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא'.
עיין בקובץ שיעורים ח"ב סימן ט', ובחידושי הגרנ"ט סימן קל"ח.
(נ.ב יש דקדוקיים בלשון התוס' כאן שכתבו "כאילו" דיש לומר שמוחזקות של כל אחד מהם הוא בכולה ועדיין-לא הוי מוחזקויות שסותרות זו את זו .
וכן מדוקדק בלשון רבינו תם (בסוגיא דארבא בבבא בתרא) שכתב "דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה". ואם כוונת תוספות שבאמת כל אחד מוחזק במחצה, היה להם לומר בפשיטות דכל אחד נוטל את מה שהוא מוחזק, ומהו הלשון "אין לנו להניח שיגזול"?
והדבר צריך עיון ויש עוד מה לפלפל בזה ואכמ"ל.
עכ"פ המורם מכך שהחלוקה היא מתורת "וודאי")
אך אפשר לומר שכל אחד מהם נחשב מחמת תפיסתו זו כאילו הוא תפוס בכל הטלית. וטעם החלוקה הוא, שכיון ששניהם תפוסים בכל הטלית, בתורת פשרה נפסק שיחלוקו. ולפי צד זה אין החלוקה במשנתנו חלוקת מתורת ודאי, אלא הוא חלוקה מספק.
ורבים מן האחרונים דייקו מדברי התוספות כאן שתפיסתם זו נחשבת כאילו כל אחד מהם תפוס ממש בחצי הטלית, וחלוקה זו אינה מחמת פשרה, אלא היא מעיקר הדין, דכיון שכל אחד תפוס בחצי הטלית - חזקה מה שתחת יד אדם שלו הוא.
וכמו שכתבו התוספות בלשונם 'דחשיב כאילו יש לו בה בודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא'.
עיין בקובץ שיעורים ח"ב סימן ט', ובחידושי הגרנ"ט סימן קל"ח.
(נ.ב יש דקדוקיים בלשון התוס' כאן שכתבו "כאילו" דיש לומר שמוחזקות של כל אחד מהם הוא בכולה ועדיין-לא הוי מוחזקויות שסותרות זו את זו .
וכן מדוקדק בלשון רבינו תם (בסוגיא דארבא בבבא בתרא) שכתב "דכיון ששניהם מוחזקים אין לנו להניח שיגזול האחד לחבירו דחשיב כאילו אנו יודעין שיש לשניהן חלק בה". ואם כוונת תוספות שבאמת כל אחד מוחזק במחצה, היה להם לומר בפשיטות דכל אחד נוטל את מה שהוא מוחזק, ומהו הלשון "אין לנו להניח שיגזול"?
והדבר צריך עיון ויש עוד מה לפלפל בזה ואכמ"ל.
עכ"פ המורם מכך שהחלוקה היא מתורת "וודאי")
ד. עוד כתבו התוספות "וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית
(מדובר במקרה ששנים הפקידו אצל אחד, זה הפקיד מנה (מאה זוז) וזה הפקיד מאתים, ולאחר זמן שבאו ליטול את הפיקדון כל אחד מהם טען שהוא הפקיד את המאתיים, והנפקד אינו זוכר מי הפקיד את המאה ומי הפקיד את המאתים.
ונחלקו התנאים איך יש לנהוג.
דעת חכמים שכל אחד מהם מקבל מנה (כי סכום זה ודאי הופקד על ידי כל אחד מהם) והמנה השלישי שעליו יש ספק יהא מונח עד שיבא אליהו ויאמר של מי הוא, ודעת רבי יוסי היא שכל הכסף יהיה מונח עד שיבוא אליהו)
חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא יחלוקו
וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר"
ה. אליבא דתוס' הנ"ל יוצא לדינא:
שאם התקיימו שני תנאים, והיינו שגם מוחזקין וגם החלוקה יכולה להיות אמת אז -יחלוקו כמו בטלית.
ואם אין כאן מוחזקין אפילו שהחלוקה יכולה להיות אמת, הדין - כל דאלים גבר כמו בארבא.
וכאשר החלוקה לא יכולה להיות אמת אע"פ שמוחזקין, הדין יהא -יהא מונח כמו במנה שלישי.
ו. בדינא דזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי כתב רש"י ז"ל:
"וזה אומר חציה שלי - מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה הלכך זה האומר כולה שלי ישבע כו' כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו ונוטל כל אחד חציו"
ובחידושי רבי שמעון (יהודה הכהן) שקופ -בבא מציעא סימן ד' הקשה קושיה נפלאה:
לפי שיטת תוספות הנ"ל- כיוון שיש כאן "מוחזקות" לכל אחד בחצי הטלית מצד "חזקה מה שתחת יד האדם שלו הוא", א"כ מאי איכפת לן מטענותיהם ולכאורא היה צריך להיות הדין יחלוקו גם במקרה שזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי?
עיין שם שמקשה עוד כמה קושיות ומפלפל לכאן ולכאן.
ותירץ ביסוד נפלא - שבאמת כל דינא "דאנן סהדי" הוא "פועל יוצא" לאחר טענותיהם של שני האנשים, כלומר שהאנן סהדי מתייחס לחלק שבו הדיינים מסופקים כלפיו.
וכאן יש חידוש עצום. שאפילו שאין ראייה מצורת האחיזה (על רבע), שהרי אחיזת שניהם היא "בכרכשתא" בלבד, ובכל אופן אמרינן כלפי כל רבע בחצי השני "אנן סהדי".
אבל על החצי הראשון הרי הודה לו ואין כאן שום ספק. נפלא מאוד!
ז. עוד אמרו בתלמודא (שם דף ז' ע"א) "תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו שנים אדוקים בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה.
אמר רב פפא דתפיסי בכרכשתא"
ח. בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק א.א) נאמר דין שלא הוזכר במתניתין:
"זה אומר כולה שלי וזה אומר שליש שלי.
האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות מה' חלקים,
והאומר שליש שלי ישבע שאין לו בה פחות משתות"
שתות=שישית.
והיינו שכיוון שכל מחלוקתם הוא על שליש אחד בטלית (על שני השלישים האחרים הלה מודה)
לכן חולקים יחד את חלק השליש, הראשון נוטל 5 חלקים מהטלית והשני נוטל חלק אחד- שישית מהטלית.
ודין זה נמצא גם בתלמוד ירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק א הלכה א) עיין שם.
ולהבדיל בין קודש לחול…
אתם הקוראים -חובבי מתמטיקה?
נו, בטח שכן!
האם ניתן להזין ערכים ("איברים") של כולה שלי/חציה שלי וכדומה- בנוסחה מתמטית כזו או אחרת, ולקבל תוצאות מדויקות לכמות שכל אחד (מאלו השניים שאוחזין בטלית) נוטל בטלית?
התשובה היא - כן.
לפני שאמשיך אעשה stop ואבהיר נקודה חשובה למען הסר ספק:
זאת למודעי, כי ברור כשמש בצהריים וללא כל ספק וצל צילו של ספק כי כל הדינים בסוגיה זו (ובתורה בכלל) שנתבארו במשנה, בתלמודא ובדברי רבותינו הראשונים והאחרונים - כולם מבוססים מכוח סברות של אמת לאסוקי הלכתא על פי קושטא דדינא.
(צא ולמד כוחה של סברא מהי , שאמרו על כוחה בתלמוד בבלי בכמה דוכתין ואצטט כמה דוגמאות:
במסכת בבא קמא מ"ו ע"ב "א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"
ובמסכת כתובות כ"ב ע"א איתא "אמר רב אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה?שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש אסרה, הזה התירה. למה לי קרא? סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה"
ובמסכת שבת דף צ"ו ע"ב איתא "אשכחן הוצאה, הכנסה מנא לן, סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי"
ובמסכת ברכות דף ל"ה ע"א איתא: "התינח לאחריו לפניו מנין? …אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה"
ועיין עוד במה שכתבו התוס' במסכת שבועות דף כ"ב ע"ב בד"ה אי בעית אימא קרא,
ודע.שאף על פי שמשמעות הלשון "למה לי קרא? סברא הוא" שדין שנתבאר בסברא דינו מדאורייתא, עיין במה שהקשה הפני יהושע בסוגייה דמסכת ברכות ובמה שתירץ שם בחידושי הצל"ח…)
במסכת בבא קמא מ"ו ע"ב "א"ר שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה? שנאמר: מי בעל דברים יגש אליהם, יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא? סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא"
ובמסכת כתובות כ"ב ע"א איתא "אמר רב אסי: מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה?שנאמר: את בתי נתתי לאיש הזה לאשה, לאיש אסרה, הזה התירה. למה לי קרא? סברא היא, הוא אסרה והוא שרי לה"
ובמסכת שבת דף צ"ו ע"ב איתא "אשכחן הוצאה, הכנסה מנא לן, סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי"
ובמסכת ברכות דף ל"ה ע"א איתא: "התינח לאחריו לפניו מנין? …אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה"
ועיין עוד במה שכתבו התוס' במסכת שבועות דף כ"ב ע"ב בד"ה אי בעית אימא קרא,
ודע.שאף על פי שמשמעות הלשון "למה לי קרא? סברא הוא" שדין שנתבאר בסברא דינו מדאורייתא, עיין במה שהקשה הפני יהושע בסוגייה דמסכת ברכות ובמה שתירץ שם בחידושי הצל"ח…)
ואם כן, בודאי שלא יעלה על הדעת שכאשר יבואו "שניים האוחזין בטלית" לפני הדיין- וזה אומר כך וזה אומר כך, שהדיין יערוך את טענותיהם בנוסחאות מתמטיות ולאחר מכן יפסוק להם את הדין.
דזהו זרות מוחלטת ולעז חלילה וחס בדברי חז"ל לחשוב כן, וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף...
כי כוונתי בכל אלה - שלאחר שכל פסקי הדין מכוח "סברא" (המבוארים בתלמודא ובדברי הראשונים והאחרונים) מונחים לפנינו כשולחן ערוך , ניתן לראות ולהבחין איך גם המתמטיקה (במחשבון כזה או אחר) מיישמת את כל החלוקות בפסקי הדין בכל המקרים השונים בנוסחא כללית אחת!
כן. גם המתמטיקה מהנהנת בראשה ואומרת :
הן, הן, משה אמת ותורתו אמת!
(פרופ' ישראל אומן - מתמטיקאי וכלכלן, פרסם בקובץ "מוריה"-טבת תשנ"ט מאמר בסוגיית "מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת" האמורה במסכת כתובות דף צ"ג ע"א, במאמר זה שנכתב יחד עם עמיתו פרופ' מיכאל משלר הוא הרחיב לבאר את חלוקת העיזבון על פי הלוגיקה שבחלוקת שניים אוחזין , וכפועל יוצא ניתן לנסח זאת באופן מתמטי,
מאמר זה שעלה על שולחנן של תלמידי חכמים רבים - עורר גם תמיהות כעין שציינתי כאן לעיל,
אך אף הוא -ביאר בהרחבה במאמר נוסף את כוונתו בכל הנוסחה המתמטית שכתב, והשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
והדברים האלו ברורים כשמש לכל המעיין.
תוכלו לקרוא בלינק כאן את המאמר "תגובה" בהרחבה…)
ולאחר כל הקדמה זו - כעת נצא לדרך…
ראשית תראו את הנוסחאות שאסבירן אחת לאחת בפירוט:
גודל הטלית מסומן באות T. הגודל הוא 100 בכל נוסחה שנחשב כלומר 100 אחוזים של הטלית בשלמותה.
חלק תביעתו של הראשון (כדוגמא נמשיל את הראשון לראובן) מסומן באות A.
חלק תביעתו של השני (כדוגמא נמשיל את השני לשמעון) מסומן באות B.
בתוצאות המשוואה:
החלק (מהטלית) באחוזים (מהשלם) שיקבל ראובן מסומן באותיות FA.
החלק (מהטלית) באחוזים (מהשלם) שיקבל שמעון מסומן באותיות FB.
וכעת, תחילה אדגים את 2 המקרים המצויינים במשנה (ולקמן אסביר גם את הנוסחאות לLA -LB)
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"
כלפי ראובן A - נחבר 100 + 100 ונפחית 100.
עד כאן למונה במשוואה.
יצא לנו 100.
וכעת נחלק ל2 = 50.
50 באחוזים זו מחצית הטלית - זהו חלקו של ראובן.
ומה לגבי שמעון?
הערכים כאן חוזרים על עצמם בדיוק , כי במקרה כאן A ו B הם 100 , כלומר ששניהם טוענים כולה שלי.
וגם לגבי שמעון התוצאה היא 50!
כלומר שמעון יקבל מחצית הטלית שהיא 50 אחוזים מתוך השלם.
"זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי"
ראובן טוען כולה שלי.
אז שוב נחבר 100 + 100 ואז נפחית 50 (שימו לב לשינוי…שמעון טוען שחציה שלו. כלומר רק 50 אחוזים מהטלית)
כמה זה יוצא?
150…נכון!
כעת נחלק 150 ב 2
וזה יוצא 75 במדויק!
זהו חלקו של ראובן (הטוען כולה שלי) 75 אחוזים מהטלית כלומר 3 חלקים מהטלית.
ומה קורה אצל שמעון במקרה הזה?
עבור שמעון נחבר 100 + 50 ואז נפחית 100 .
כמה זה יצא עד כה?
50? נכון מאוד.
כעת נחלק את 50 ב 2…
והתוצאה 25 במדויק!
זהו חלקו של שמעון 25 אחוזים מהטלית!
"וזה נוטל רביע".
שימו לב לנקודה מעניינת וחשובה:
בנוסחה כאן יש חשיבות לערכים A ו B בנוסחאות. כלומר לטענותיהם "בפועל" של בעלי הדין.
וכל "האנן סהדי" הוא "מוצמד" ונסרך אחר מה שנתעורר ספק לבית דין לאחר שמיעת טענותיהם של השניים.
וכמו שביאר בעמקות רבי שמעון שקופ שהבאתיו לעיל…
נפלא מאוד!
וכעת מה מה דעתכם שננסה לחשב מהו ההפסד של ראובן או שמעון בכל הסיפור הזה?
אבל רגע…מהו הפסד בכלל?
אז נכון, זהו מונח סובייקטיבי…אבל לפחות בעולם החשבונאות -מונח זה מתקיים כאשר ההוצאות יתירות על ההכנסות.
ומה פירושו של מונח זה בסוגיה שלנו- שניים אוחזין בטלית?
בדיוק לשם כך תוכלו לראות לעיל (בתמונה המצורפת) את הנוסחאות עבור LA /LB.
שימו לב כי הנוסחה אחת היא עבור ראובן ועבור שמעון יחדיו.
בואו נדגים זאת ונציב ערכים בנוסחה:
"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי"
יש לנו להפחית 100-100-100
התוצאה היא 100- (מינוס 100)
וכעת נחלק ל 2
והתוצאה היא 50- (מינוס חמישים)
משמעות המינוס כאן הוא ההפסד כלפי "הטענה המקורית" (שימו לב לכך!)
הטענה של ראובן (וכן של שמעון) כולה שלי -כלומר 100 אחוזים מהטלית הם שלי.
וכמה מקבל בסוף ראובן/שמעון?
רק חצי מהטלית! כלומר 50 אחוזים "מהטענה".
כלפי "הטענה" אנו מכנים זאת "כהפסד" של 50 , המתבטא בערך של מינוס 50 כלפי כל אחד…
נ.ב זהו מוסר השכל לעיני המתבונן - שבויכוחים ללא ויתור שכל אחד טוען "כולה שלי"/ זה שלי/מגיע לי וכו'… אין מנצח אחד אלא שני מפסידים…
זֶה בּכֹה וזֶה בּכֹה…
"זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי"
יש לנו להפחית 100-100-50.
כמה זה יוצא? 50- (מינוס חמישים).
וכעת נחלק ל 2.
והתוצאה היא 25- (מינוס עשרים וחמישה).
מה אנו מבינים כאן לגבי ההפסד של ראובן/שמעון?
אז שימו לב לנקודה מעניינת. הרי על חצי הטלית הראשונה אין ויכוח כלל ביניהם!
כמו שכתב רש"י ז"ל "מודה הוא שהחצי של חבירו ואין דנין אלא על חציה"
כלומר, באספקט מסוים של ריווח והפסד -החצי הראשון אינו "בפרשה" בכלל!!!
כל הויכוח כאן הוא על החצי השני.
ולמסקנא דדינא:
ראובן "הפסיד" רבע הטלית, כי כעת מקבל רק חצי מחציה השני של הטלית.
והוא? הרי טען שכולה שלו…
ושמעון- גם הוא "הפסיד" רבע טלית. כי כעת מקבל רק חצי מחציה השני של הטלית.
נפלא מאוד!
מסכימים? נכון?
אבל רגע רגע…זוכרים את המקרה שהובא בתוספתא (וכן בירושלמי) שאחד טוען כולה שלי ואחד טוען ששליש שלו?
והדין הוא שהראשון נוטל 5 חלקים כלומר 83.33…. אחוזים מהשלם.
והשני נוטל "שתותא" -שישית כלומר 16.67….אחוזים מהשלם.
אז הנה שיעורי בית עבורכם, תציבו את הערכים בכל הנוסחאות הנ"ל ותראו את התוצאות בעצמכם…
"משה אמת ותורתו אמת"!
וכעת לאחר כל זאת, בואו ותראו איך זה קשור לאקסל ולעולמן של הפונקציות…
תחילה תראו את הצילום מסך כאן (מתוך הגיליון המצורף להלן בלינק)
בעמודות A - B קיימת טבלת עזר קטנטונת עבור הנוסחאות והפונקציות דלהלן.
בגיליון זה הובאו 3 מקרים:
מקרה 1 - זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי(המובא במתניתין).
מקרה 2- זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי(המובא במתניתין).
מקרה 3- זה אומר כולה שלי וזה אומר שליש שלי(המובא בתוספתא ובירושלמי).
בעמודה I - ישנם נוסחאות לחישוב כמה יקבלו (ראובן/שמעון) בכל אחד מהמקרים.
כלומר התרגום של הנוסחאות FA /FB "לשפת"האקסל/שיטס.
כך מבנה הנוסחה בתא I2.(למשל).
קוד:
=((100+XLOOKUP(G2,$A$2:$A$5,$B$2:$B$5)-XLOOKUP(G3,$A$2:$A$5,$B$2:$B$5))/2)/100בעמודה K- ישנם נוסחאות לחישוב שיעור ההפסד (כלפי ראובן/שמעון) בכל אחד מהמקרים.
כך מבנה הנוסחה בתא K2.(למשל).
קוד:
=((100-XLOOKUP(G2,$A$2:$A$5,$B$2:$B$5)-XLOOKUP(G3,$A$2:$A$5,$B$2:$B$5))/2)/100ועד כאן לאקסל ולעולמן של הפונקציות והנוסחאות…
מקווה מאוד שהכול מובן ונהניתם מכל הטוב הנ"ל…
לסיום אחתום בדברי רבינו המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל (פרק מ"ח)
המהר"ל שואל "שאלה עצומה" לגבי חטא העגל שחטאו ישראל בסיום ארבעים יום שעלה משה רבינו למרום לקבל את התורה.
והשאלה ידועה ומפורסמת - כיוון שישראל היו במדרגה גדולה כזו ,היאך אירע הדבר שירדו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והם עדיין בארבעים יום לקבלת התורה, שנבחר להיות כהנים וגוי קדוש ,וסגולה מכל העמים.?
ובלשון המהר"ל : "הנה לפנינו שאלה עצומה מאד ; איך תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך ועשו להם עגל מסכה.
ודבר זה שאלה גדולה מאד, כי באין ספק שעם המעלה הגדולה, אין ראוי דבר זה שימצא"?
ומבאר המהר"ל , בהקדם דברי הגמרא בעבודה זרה (דף ד' ע"ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים".
והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב (תהלים קט, כב ) "ולבי חלל בקרבי". ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". אלא למה עשו, לומר לך אם חטאו רבים, אומרים להם כלך אצל רבים שעשו תשובה. ואם חטא היחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה"
ומבאר המהר"ל ,שבאמת מעולם לא יצא גזירה מפי הקב"ה על אדם פרטי ולא על כלל ביחד שיחטאו , ועומק כוונת חז "ל הוא, שאין כאן גזירה על חטא, אלא גזירה שיהא תשובה נמצא בעולם. ואע"פ שכדי שיהיה תשובה בהכרח שיהיה חטא בעולם, מ"מ אין גזירה מיוחדת על זה שיחטא, שאינו אלא היכי תמצי לתשובה, ועיקר הגזירה היה שיועיל תשובה.
ועדיין שואל המהר"ל, מדוע כדי להורות תשובה הוצרכו שיהיה ע"י מי שאינו ראוי לחטא, ומקדושי עליונים, ככלל ישראל אחר מתן תורה ודוד המלך?
וכי חסרים אנשים בהיסטוריה היהודית שכבר עשו חטאים ומהם ניתן ללמוד שהתשובה מועילה?
ומבאר המהר"ל, התשובה הוא מיסוד הבריאה וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נד) שנבראה קודם ששת ימי בראשית, כלומר שהתשובה מקורה במקום גבוה מאוד ואינה שייכת "לסדרי" וחוקי העולם הזה.
ולכן דבר גדול גבוה כזו, אי אפשר לבוא לעולם דרך מקרה – היינו שאדם יחטא, וכדי שיהיה לו כפרה ולנקותו מכתמי העון, נחדש תשובה, שבידו לתקן ולהיטהר להיות כמקדם, שאז נמצא תשובה מקרה ואינו עיקר. שרק נסתובב מחטא.
אבל האמת הוא, שתשובה בעולם הוא דבר עיקרי ויסודי, ולכן אדרבה ההוראה על תשובה באה מאדם שמצד עצמו אינו ראוי לחטא, שאז נמצא שאין התשובה מסתובב מהחטא שהוא סיבה לתשובה, אלא בדיוק ההיפך -מצד עצמו אינו ראוי לחטא אלא כדי שכדי יהיה הוראה על תשובה מוכח להיות חטא מקודם.
ולפי זה מעולם לא היה הכרח וגזירה על חטא בישראל , אלא הם(ישראל בעגל וכן דוד המלך) חטאו בבחירתם החופשית, וכמו שנתבאר.
אלא שעדיין יש כאן תמיהה שיש לבארה והיא "היאך יצאו ממדרגתם הגדולה"?(כמו ששאל המהר"ל בתחילת הפרק)
ומבאר על כך המהר"ל, כי אדרבה כיון שעם ישראל היו אז במדרגה גדולה מאד, התגרה בהם היצר להפילם ממדרגתם הגדולה, וכמו שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו"
וההסבר לכך הוא, שהיצר הרע כל עניינו הוא "העדר", והרי הוא השטן, הוא היצר הרע , שרוצה לאבד האדם ולהפכו ממציאות להעדר על ידי שמסיתו לחטא.
וככל שהאדם הוא בשלימות יותר,(כלומר צדיק/גדול מחבירו) הרי אם יצליח היצר להכשילו בחטא, ולפעול בו העדר. יתבטל מעלתו הגדולה שהוא "שלם" לגמרי ,שכעת לאחר החטא הוא כלי חסר, לא כן כפועל העדר בחסרון במי שאינו שלם, ויש לו כבר בחסרון אינו פועל בו כל כך. ולכן מתגרה היצר במי שהוא בעל מעלה ויש לו שלימות יותר ממי שאינו בשלימות.
וכלל ישראל אחר מתן תורה היו במדרגה עליונה מאד… ולכן התגרה בהם היצר בהם ביותר , והוצרכו להורות תשובה לרבים, זה וזה גרם שיכשלו בחטא העגל.
נפלא מאוד!
וכעת לחלק העיקרי בכל המהלך הנפלא הזה שקשור לסוגייתנו "שניים אוחזין בטלית"...
והשאלה ידועה ומפורסמת - כיוון שישראל היו במדרגה גדולה כזו ,היאך אירע הדבר שירדו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והם עדיין בארבעים יום לקבלת התורה, שנבחר להיות כהנים וגוי קדוש ,וסגולה מכל העמים.?
ובלשון המהר"ל : "הנה לפנינו שאלה עצומה מאד ; איך תיכף ומיד סרו מהר מן הדרך ועשו להם עגל מסכה.
ודבר זה שאלה גדולה מאד, כי באין ספק שעם המעלה הגדולה, אין ראוי דבר זה שימצא"?
ומבאר המהר"ל , בהקדם דברי הגמרא בעבודה זרה (דף ד' ע"ב):
"אמר רבי יהושע בן לוי, לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שנאמר (דברים ה, כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים".
והיינו דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב (תהלים קט, כב ) "ולבי חלל בקרבי". ולא היו ישראל ראוים לאותו מעשה, דכתיב "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים". אלא למה עשו, לומר לך אם חטאו רבים, אומרים להם כלך אצל רבים שעשו תשובה. ואם חטא היחיד, אומרים לו כלך אצל יחיד שעשה תשובה"
ומבאר המהר"ל ,שבאמת מעולם לא יצא גזירה מפי הקב"ה על אדם פרטי ולא על כלל ביחד שיחטאו , ועומק כוונת חז "ל הוא, שאין כאן גזירה על חטא, אלא גזירה שיהא תשובה נמצא בעולם. ואע"פ שכדי שיהיה תשובה בהכרח שיהיה חטא בעולם, מ"מ אין גזירה מיוחדת על זה שיחטא, שאינו אלא היכי תמצי לתשובה, ועיקר הגזירה היה שיועיל תשובה.
ועדיין שואל המהר"ל, מדוע כדי להורות תשובה הוצרכו שיהיה ע"י מי שאינו ראוי לחטא, ומקדושי עליונים, ככלל ישראל אחר מתן תורה ודוד המלך?
וכי חסרים אנשים בהיסטוריה היהודית שכבר עשו חטאים ומהם ניתן ללמוד שהתשובה מועילה?
ומבאר המהר"ל, התשובה הוא מיסוד הבריאה וכמו שאמרו חז"ל (פסחים נד) שנבראה קודם ששת ימי בראשית, כלומר שהתשובה מקורה במקום גבוה מאוד ואינה שייכת "לסדרי" וחוקי העולם הזה.
ולכן דבר גדול גבוה כזו, אי אפשר לבוא לעולם דרך מקרה – היינו שאדם יחטא, וכדי שיהיה לו כפרה ולנקותו מכתמי העון, נחדש תשובה, שבידו לתקן ולהיטהר להיות כמקדם, שאז נמצא תשובה מקרה ואינו עיקר. שרק נסתובב מחטא.
אבל האמת הוא, שתשובה בעולם הוא דבר עיקרי ויסודי, ולכן אדרבה ההוראה על תשובה באה מאדם שמצד עצמו אינו ראוי לחטא, שאז נמצא שאין התשובה מסתובב מהחטא שהוא סיבה לתשובה, אלא בדיוק ההיפך -מצד עצמו אינו ראוי לחטא אלא כדי שכדי יהיה הוראה על תשובה מוכח להיות חטא מקודם.
ולפי זה מעולם לא היה הכרח וגזירה על חטא בישראל , אלא הם(ישראל בעגל וכן דוד המלך) חטאו בבחירתם החופשית, וכמו שנתבאר.
אלא שעדיין יש כאן תמיהה שיש לבארה והיא "היאך יצאו ממדרגתם הגדולה"?(כמו ששאל המהר"ל בתחילת הפרק)
ומבאר על כך המהר"ל, כי אדרבה כיון שעם ישראל היו אז במדרגה גדולה מאד, התגרה בהם היצר להפילם ממדרגתם הגדולה, וכמו שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו"
וההסבר לכך הוא, שהיצר הרע כל עניינו הוא "העדר", והרי הוא השטן, הוא היצר הרע , שרוצה לאבד האדם ולהפכו ממציאות להעדר על ידי שמסיתו לחטא.
וככל שהאדם הוא בשלימות יותר,(כלומר צדיק/גדול מחבירו) הרי אם יצליח היצר להכשילו בחטא, ולפעול בו העדר. יתבטל מעלתו הגדולה שהוא "שלם" לגמרי ,שכעת לאחר החטא הוא כלי חסר, לא כן כפועל העדר בחסרון במי שאינו שלם, ויש לו כבר בחסרון אינו פועל בו כל כך. ולכן מתגרה היצר במי שהוא בעל מעלה ויש לו שלימות יותר ממי שאינו בשלימות.
וכלל ישראל אחר מתן תורה היו במדרגה עליונה מאד… ולכן התגרה בהם היצר בהם ביותר , והוצרכו להורות תשובה לרבים, זה וזה גרם שיכשלו בחטא העגל.
נפלא מאוד!
וכעת לחלק העיקרי בכל המהלך הנפלא הזה שקשור לסוגייתנו "שניים אוחזין בטלית"...
המהר"ל הביא בהמשך פרק זה את מה דאיתא בתלמוד ירושלמי (מסכת תענית פ"ד הלכה ה'), והוא תימה ופלא גדול להבינו כפשוטו ,ואלמלא כתוב בתלמודא אי אפשר לאומרו…
וכך לשון הירושלמי:
"רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן. הַלּוּחוֹת הָיוּ אוֹרְכָן שִׁשָּׁה טְפָחִים וְרָחְבָּן שְׁלֹשָׁה. וְהָיָה מֹשֶׁה תָפוּשׂ בִּטְפָחַיִים וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּטְפָחַיִים וּטְפָחַיִים רֵיוַח בָּאֶמְצָע.
כֵּיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה בִּיקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחוֹטְפָן מִיָּדוֹ שֶׁלְ מֹשֶׁה. וְגָֽבְרָה יָדוֹ שֶׁלְ מֹשֶׁה וְחָטְפָן מִמֶּנּוּ. הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ בַּסּוֹף וְאוֹמַר וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַֽחֲזָקָ֔ה. יְיֵא שְׁלָמָא עַל יָדָא דְגָֽבֵרָת עַל מִינָאי.
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יוֹסֵה בַּר אַבַּיי.
הַלּוּחוֹת הָיוּ מְבַקְּשִׁין לִפְרוֹחַ וְהָיָה מֹשֶׁה תוֹפְשָׂן. דִּכְתִיב וָֽאֶתְפּוֹשׂ בִּשְׁנֵי הַלּוּחוֹת."
ומבאר רבינו המהר"ל ביאור נפלא וזהו לשונו:
"ועוד יש לפרש כי התורה היא החבור בין השם יתברך שהשפיע התורה ובין האדם הוא המקבל את התורה, ולכך אמר כי השם יתברך היה תופס בשני טפחים עליונים ומשה המקבל היה תופס בשני טפחים התחתונים, ואמר כי שני טפחים חלק ואותם שני טפחים חלק משותפים בהם השם יתברך הנותן והאדם המקבל ודבר זה מורה החבור הגמור שיש אל האדם עם השם יתברך על ידי התורה, כי הכי קיימא לן (בבא מציעא ב' ע"א) לענין שנים אוחזים בטלית מה שהוא ביד כל אחד הוא שלו והשאר חולקים בשוה ושניהם משותפין בו, כך יש לפרש"
והמשיך המהר"ל עוד לבאר וזהו לשונו:
"אבל עיקר הפירוש כי בא לומר כי בשעה שעשו העגל כבר התחיל קבלת התורה ולא היה עדיין גמר קבלת התורה והתחלת הדבר אינו עיקר הדבר וכן גמר הדבר אינו עיקר הדבר ועיקר קבלת התורה התחיל לצאת אל הפעל ולא יצא אל הפעל לגמרי,
וזה שאמר כי היו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא אותן שני טפחים העליונים שהם גמר הקבלה אותם היו ביד הקדוש ברוך הוא שלא היה גמר הנתינה, ושני טפחים ביד משה הם שני טפחים התחתונים והם התחלת הקבלה שכבר היה התחלת הקבלה ולפיכך היו שני טפחים ביד משה, ושני טפחים האמצעים והם עיקר הקבלה מפני שאלו שני טפחים אמצע הלוחות ואין זה התחלה וגמר הקבלה רק עיקר הקבלה הם חלק, כלומר שמפני שהתחיל לצאת לפעל הנה אין זה ביד הקדוש ברוך הוא ועדיין לא יצא לגמרי אל הפעל ולכך אין נחשב שהם ביד משה המקבל ולפיכך שני טפחים אינם ביד הקדוש ברוך הוא ואינם ביד משה ודבר זה מבואר…
והיה חטאם בזמן עצם הנתינה כי אם לא נתן להם כלל לא היה השטן מגרה בהם כי עיקר הגרוי מצד עצם הנתינה, ואם כבר ניתנו הלוחות להם לא היה שולט בהם, אבל כאשר היתה עצם הנתינה היה שולט השטן"
מה שתלה רבינו ז"ל את עיקר נתינת הלוחות בטפחיים אמצעיים הוא- מפני שכל אמצע הוא מרכז הדבר והחלק החשוב שבו.
כמו הלב שהוא מרכזו של גוף האדם והחלק החשוב שבו .הוא מחייה את כל האיברים.
ודבר זה ביאר רבינו ז"ל בספרו נצח ישראל (פרק נ"ט) "האמצע הוא החלק הנכבד... שכל נמצא יש לו ענין גדול, והוא מתייחס אל האמצעי".
ולולי דמסתפינא נראה לענ"ד להוסיף ולומר בדברי רבינו ז"ל, שאלו שני הטעמים (ביאורים) הנ"ל הם תלויים ועומדים בחקירת האחרונים של דין "יחלוקו" דשניים אוחזים האם זהו מתורת ודאי וכך משמע בפשטות בדברי התוספות שכתבו או מתורת פשרה וספק?
ואם כן, לטעם ראשון המהר"ל לומד שלגבי "השאר" בשניים אדוקין בטלית, נחשב כל אחד מוחזק בכולה (ולדינא יחלוקו בשאר) וגם בלוחות מצד אחד היה הקב"ה מוחזק בכולה וכן משה רבינו מוחזק בכולה,
(נ.ב מעניין מאוד הלשון של "שותפין" שנקט בו רבינו. ואם הדברים כפשוטן, יש לעיין ולפלפל כאן טובא במה שחקרו האחרונים האם בשותפין- למאן דאמר "אין ברירה" הוי כל אחד מהם בעלים על כל הנכס או רק על חצי מהנכס? ויש בזה כמה נפק"מ ולמשל האם צריך "מעשה קנין" בעת סילוק מהשותפות של אחד מהם…עיין בקובץ שיעורים בבא בתרא תד' ובאבן האזל הלכות שכנים ב.י תן לחכם ויחכם עוד…)
במצב כזה נוצר "מתח" עצום וזהו היה הפוטנציאל לגירוי היצר בעם ישראל שיחטאו בעגל.
כי כאמור בדיוק ברגע הזה שהיו טפחיים "חלק" חטאו ישראל…ממש בשעת הנתינה…
נורא נוראות!
אבל בטעם השני שהביא המהר"ל נקט והסביר "שמפני שהתחיל לצאת לפעל הנה אין זה ביד הקדוש ברוך הוא ועדיין לא יצא לגמרי אל הפעל ולכך אין נחשב שהם ביד משה המקבל ולפיכך שני טפחים אינם ביד הקדוש ברוך הוא ואינם ביד משה"
כלומר שבשעת נתינה אין מוחזקות (כביכול…) באלו שני הטפחיים- לא ביד הקב"ה ולא ביד משה…
א"כ סיבת החלוקה בשניים אדוקין (כלפי השאר) הוא מתורת ספק.
וכיוון שמעשה הנתינה של התורה לא היה "לגמרי" ולא היה מבורר בשעה זו, זה עצמו הביא את ישראל לחטוא בעגל באותה שעה בדיוק…
ואם כן, לטעם ראשון המהר"ל לומד שלגבי "השאר" בשניים אדוקין בטלית, נחשב כל אחד מוחזק בכולה (ולדינא יחלוקו בשאר) וגם בלוחות מצד אחד היה הקב"ה מוחזק בכולה וכן משה רבינו מוחזק בכולה,
(נ.ב מעניין מאוד הלשון של "שותפין" שנקט בו רבינו. ואם הדברים כפשוטן, יש לעיין ולפלפל כאן טובא במה שחקרו האחרונים האם בשותפין- למאן דאמר "אין ברירה" הוי כל אחד מהם בעלים על כל הנכס או רק על חצי מהנכס? ויש בזה כמה נפק"מ ולמשל האם צריך "מעשה קנין" בעת סילוק מהשותפות של אחד מהם…עיין בקובץ שיעורים בבא בתרא תד' ובאבן האזל הלכות שכנים ב.י תן לחכם ויחכם עוד…)
במצב כזה נוצר "מתח" עצום וזהו היה הפוטנציאל לגירוי היצר בעם ישראל שיחטאו בעגל.
כי כאמור בדיוק ברגע הזה שהיו טפחיים "חלק" חטאו ישראל…ממש בשעת הנתינה…
נורא נוראות!
אבל בטעם השני שהביא המהר"ל נקט והסביר "שמפני שהתחיל לצאת לפעל הנה אין זה ביד הקדוש ברוך הוא ועדיין לא יצא לגמרי אל הפעל ולכך אין נחשב שהם ביד משה המקבל ולפיכך שני טפחים אינם ביד הקדוש ברוך הוא ואינם ביד משה"
כלומר שבשעת נתינה אין מוחזקות (כביכול…) באלו שני הטפחיים- לא ביד הקב"ה ולא ביד משה…
א"כ סיבת החלוקה בשניים אדוקין (כלפי השאר) הוא מתורת ספק.
וכיוון שמעשה הנתינה של התורה לא היה "לגמרי" ולא היה מבורר בשעה זו, זה עצמו הביא את ישראל לחטוא בעגל באותה שעה בדיוק…
וממשיך המהר"ל (בביאורו השני) "ואמר שגברה ידו של משה על ימינו, ביאור זה כי משה היה בכח לקבל לקבל האורה שהיא כל התורה ולפיכך גברה ידו של משה במה שהכח אשר יש לו לקבל דבר ולצאת אל הפעל המציאות הכח הזה הוא יותר במה שהוא לצאת אל המציאות שהמציאות יותר נחשב, אבל הכח לבטל דבר שלא יצא אל הפעל אין ראוי שיהיה הכח כל כך,
ולפיכך גברה ידו של משה במה שכח משה להוציא התורה אל המציאות, ואם לא היה המקבל הזה שהוא משה מוכן אל קבלת התורה אף שראוי שיהיה נמצא בעולם התורה כיון שאין כאן מקבל מוכן שעל ידו תצא התורה אל הפעל לא היה יותר כח משה להוציא אל הפעל התורה, ולכך הכתוב משבח משה לכל היד החזקה מפני כח הכנתו אשר היה מוכן לקבל התורה…"
ומה שכתב רבינו שכוח של להוציא דבר לפועל גדול מהכוח למנוע ולבטל שלא יצא דבר לפועל- מרומז בדברי הרמב"ן ז"ל (שמות כ.ז) וזה לשונו:
"ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה"
והיינו שקיום מצוות עשה הוא "בקום עשה".
וקיום מצוות לא תעשה הוא בשב ואל תעשה כלומר למנוע את עצמו מלעשות חטא.
זו בדיוק הסיבה שגברה ידו של משה "וחטף" את התורה מידי הקב"ה.
"הוּא שֶׁהַכָּתוּב מְשַׁבְּחוֹ (למשה רבינו ע"ה)בַּסּוֹף וְאוֹמַר וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַֽחֲזָקָ֔ה - יְיֵא שְׁלָמָא עַל יָדָא דְגָֽבֵרָת עַל מִינָאי."
(תרגום-יהא שלום ליד שחזקה וגברה ממני)
איזה ביאור נפלא ועמוק ממאורו ובית מדרשו של רבינו המהר"ל מפראג.
פשוט וואו!
לינק לגיליון שיטס הכולל ביאור ופירוט של דיני החלוקות בשניים אוחזין בטלית -מצורף כאן.
- Next article in the series 'אקסלומדע'ס': אקסלומדע'ס פרק 31 ▪︎ תִּתְפַּלְּאוּ, אבל גם פונקציית ISNUMBER מַבְחִינָה בין מקור לחיקוי ▪︎ "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם..."
- Previous article in the series 'אקסלומדע'ס': אקסלומדע'ס פרק 29 ▪︎ כמה מילים על הלוגיקה של פונקציית SEARCH באקסל/גוגל שיטס ▪︎ ואיך זה קשור לחג החנוכה ולסביבון?
