הנושאים החמים
בבניין שאני גרה בו מותקנת מערכת לגילוי אש.
שזה דבר טוב, בעיקרון. ושלא נזדקק בע"ה...
אבל כשהבניין שלנו התאכלס, ויותר משפחות התחילו למלא אותו, למדנו להכיר מקרוב את מערכת גילוי האש הזו
.
כמעט בכל יום, בוקר, צהרים, ערב, לילה או לפנות בוקר - המערכת הייתה מופעלת.
וכשהיא מופעלת - אוהוהו, עד הירח ישמעו את הכריזה שקוראת להקשיב להוראות קצין הכבאות (והילדים שלי אגב כבר יודעים את זה בעל פה מרוב כל הפעמים שהיא הופעלה)
וזה בכלל לא משנה אם מישהו שרף טוסט, שכח חביתה או עשה מדורה בסלון. ברגע שהמערכת מזהה עשן מאיזשהו סוג - היא תפעל ותתריע על סכנת שריפה.
המטרה של ההתראה הזו היא שקודם כל נהיה דרוכים ונשמור על בטחונינו. אין לי באמת דרך לדעת אם יש שריפה אמיתית או שבקומה 7 שכחו חביתה על הגז. קודם כל - ננקוט אמצעי זהירות ונהיה במקום בטוח אחר כך - נפעיל שיקול דעת ונברר מה בדיוק קרה.
בדיוק כך, למעשה, עובד המוח שלנו בכל הקשור לבהלה
קשה להאמין שמשהו בגודל של שקד פיצפון אחראי על חלק נכבד מאורח החיים שלנו. המשהו הזה נקרא "האמיגדלה": חלק במוח שלנו שבו מתרחשת באופן ממש בלתי נשלט תגובה מהירה לאיומים. התגובה הזו כל כך מהירה, שבזמן איום - אמיתי או לא - האמיגדלה מגיבה עוד לפני החלקים במוח שאחראיים לברר האם מדובר באיום אמיתי או לא. ממש כמו מערכת גילוי האש בבניין שלי, גם האמיגדלה "מדליקה אזעקה" בגוף שלנו. דופק מהיר, זיעה, דריכות לברוח או להגיב ועוד. גם אם אין סכנה.
אם ניקח לדוגמה את התקופה שבה כולנו נמצאים, חלק מאיתנו יחוו כל רעש קטן כתחילתה של אזעקה פוטנציאלית. אנחנו ממש דרוכים. האמיגדלה תגיב לרעש כזה תוך 12 אלפיות השניה! רעש של מנוע של אופנוע יכול לגרום לנו לעצור מיד מעיסוקינו ולהתחיל לפנות לממ"ד הקרוב. ייתכן שאחרי 3 שניות נבין שבעצם לא מדובר באזעקה
נבחין שהצליל לא ממש זהה, והמוח שלנו יצליח לעבד את המידע בצורה יותר "הגיונית". וזה יקרה בחלק לגמרי אחר של המוח, הקורטקס הקדמי. כשהאמיגדלה "פועלת" - היא "עוקפת" את הקורטקס הקידמי ומגיבה לפניו.
אז למה סיפרתי לכם את כל זה?
הילדים שלנו (ולא פחות גם אנחנו) עוברים תקופה מורכבת. גם הקטנטנים וגם הגדולים. גם אצלי בבית אני רואה איך כל רעש קטן - גורם לתגובה אצל הילדים. האמיגדלה עובדת שעות נוספות אצל כולנו. כי באמת, האיום ממשי. האזעקות תדירות, הן כבר לא פעם במלא זמן. כבר קשה להרחיק לילדים ולהגיד להם משהו כמו "עזה כבר נחרבה ואין יותר טילים משם ולכן אין יותר אזעקות". כי עובדתית יש אזעקות, ולא מעט מהן...
כשהאמיגדלה עובדת ומופעלת כל כך הרבה - הגוף שלנו דרוך יותר. מערכות בגוף שלנו מתפקדות פחות טוב: מערכת העיכול, שליטה על סוגרים, מערכת החיסון, השרירים ועוד. הורמוני סטרס נותרים ברמה גבוהה יותר בגוף, וזה משמר את הדריכות שלנו. ובצדק, הגוף שלנו בנוי ככה כדי לשמור על בטחוננו.
אבל זה גם אומר שהילדים שלנו יהיו דרוכים יותר, ועליהם המתח משפיע מאוד, ונחווה למשל:
הם יותר יציקו לאחים,
הם "יבדקו גבולות",
ישמיעו קולות,
יהיו חסרי מנוחה,
יצעקו,
יהיה להם קשה להתווסת,
יהיה להם קשה להרדם,
נחווה רגרסיה בתהליכי גמילה,
זה ישפיע על האכילה שלהם - ייתכן וירצו לאכול המון או שלא ירצו בכלל,
יהיו להם תופעות כמו כאבי ראש, חום ועוד,
הם יקפאו ויראה כאילו הם לא מגיבים לנו או לבקשות שלנו,
הם יגלו פסיביות ולא ימלאו הוראות,
יהיו להם "טיקים", פרצופים או קולות חזרתיים,
הם יאמצו טקסים שיראו לנו מוזרים, כמו למשל ללבוש את אותה חולצה, לשתות מאותה כוס בדיוק, להתכסות בשמיכה לגמרי כולל כפות הרגליים ואסור שהן יבצבצו, או לא ללכת לישון עד שלא יראו בחלון ציפור עפה בשמיים,
ועוד.
האמיגדלה ממסכת על היכולת שלנו לחשוב בצורה הגיונית, להפעיל שיקול דעת עמוק, ולכן להרגיע את עצמנו זה יותר קשה במצב הזה.
ולכן חשוב שנדע שהילדים שלנו צריכים אותנו בזמן הזה יותר מתמיד. הם צריכים שנעזור להם להתווסת, שנהיה שם כדי "לקחת את ההגה" של האמיגדלה שלהם שלפעמים יוצאת משליטה.
את המתח שהם צוברים - צריך לעזור להם לאוורר ולהוציא מהמערכת, ויש המון דרכים לעשות את זה כמו הרעיונות המעולים בקבצים המצורפים כאן באדיבות מיכל קרויזר ואפרת הרצוג המקסימות, קולגות שלי שגם הן מנחות הורים בגישה ההיקשרותית.
ובעיקר, לא נעזוב אותם ולא נכעס עליהם כשהאמיגדלה שלהם מפעילה אותם. נזכור שמשמעת מפרידה כמו עונשים ואיומים - רק יגבירו את המתח והבהלה. נזכור שהרבה ממה שנראה לנו כהתהגות מעצבנת שמפעילה אותנו - אלה פשוט תגובות ממש בלתי נשלטות לבהלה שהם חווים.
נזכור לנשום בעצמנו, להרגיע את האמיגדלה שלנו. כשאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים להתפוצץ - נלך רגע לחדר אחר כדי להרגיע את עצמנו שם, ונחזור אליהם יותר ניטרליים.
נמלא את מאגרי הכוח שלנו - מה עושה לנו טוב? כשאנחנו יותר רגועים יש לנו הרבה יותר יכולת להכיל את הילדים שלנו ו"השטויות" שלהם
נפרוק ביחד מתחים עם מלחמת כריות, עבודה עם חומר כמו חימר, בצק וכו'...
מחר בע"ה אכתוב כאן כמה רעיונות לתגובות אפשריות למתח ותסכול שמופיעים להם משום מקום, כדאי לעקוב!
בשורות טובות בעזרת השם ושיהיו לנו ימים ולילות רגועים!
שזה דבר טוב, בעיקרון. ושלא נזדקק בע"ה...
אבל כשהבניין שלנו התאכלס, ויותר משפחות התחילו למלא אותו, למדנו להכיר מקרוב את מערכת גילוי האש הזו
.כמעט בכל יום, בוקר, צהרים, ערב, לילה או לפנות בוקר - המערכת הייתה מופעלת.
וכשהיא מופעלת - אוהוהו, עד הירח ישמעו את הכריזה שקוראת להקשיב להוראות קצין הכבאות (והילדים שלי אגב כבר יודעים את זה בעל פה מרוב כל הפעמים שהיא הופעלה)
וזה בכלל לא משנה אם מישהו שרף טוסט, שכח חביתה או עשה מדורה בסלון. ברגע שהמערכת מזהה עשן מאיזשהו סוג - היא תפעל ותתריע על סכנת שריפה.
המטרה של ההתראה הזו היא שקודם כל נהיה דרוכים ונשמור על בטחונינו. אין לי באמת דרך לדעת אם יש שריפה אמיתית או שבקומה 7 שכחו חביתה על הגז. קודם כל - ננקוט אמצעי זהירות ונהיה במקום בטוח אחר כך - נפעיל שיקול דעת ונברר מה בדיוק קרה.
בדיוק כך, למעשה, עובד המוח שלנו בכל הקשור לבהלה
קשה להאמין שמשהו בגודל של שקד פיצפון אחראי על חלק נכבד מאורח החיים שלנו. המשהו הזה נקרא "האמיגדלה": חלק במוח שלנו שבו מתרחשת באופן ממש בלתי נשלט תגובה מהירה לאיומים. התגובה הזו כל כך מהירה, שבזמן איום - אמיתי או לא - האמיגדלה מגיבה עוד לפני החלקים במוח שאחראיים לברר האם מדובר באיום אמיתי או לא. ממש כמו מערכת גילוי האש בבניין שלי, גם האמיגדלה "מדליקה אזעקה" בגוף שלנו. דופק מהיר, זיעה, דריכות לברוח או להגיב ועוד. גם אם אין סכנה.
אם ניקח לדוגמה את התקופה שבה כולנו נמצאים, חלק מאיתנו יחוו כל רעש קטן כתחילתה של אזעקה פוטנציאלית. אנחנו ממש דרוכים. האמיגדלה תגיב לרעש כזה תוך 12 אלפיות השניה! רעש של מנוע של אופנוע יכול לגרום לנו לעצור מיד מעיסוקינו ולהתחיל לפנות לממ"ד הקרוב. ייתכן שאחרי 3 שניות נבין שבעצם לא מדובר באזעקה
נבחין שהצליל לא ממש זהה, והמוח שלנו יצליח לעבד את המידע בצורה יותר "הגיונית". וזה יקרה בחלק לגמרי אחר של המוח, הקורטקס הקדמי. כשהאמיגדלה "פועלת" - היא "עוקפת" את הקורטקס הקידמי ומגיבה לפניו.אז למה סיפרתי לכם את כל זה?
הילדים שלנו (ולא פחות גם אנחנו) עוברים תקופה מורכבת. גם הקטנטנים וגם הגדולים. גם אצלי בבית אני רואה איך כל רעש קטן - גורם לתגובה אצל הילדים. האמיגדלה עובדת שעות נוספות אצל כולנו. כי באמת, האיום ממשי. האזעקות תדירות, הן כבר לא פעם במלא זמן. כבר קשה להרחיק לילדים ולהגיד להם משהו כמו "עזה כבר נחרבה ואין יותר טילים משם ולכן אין יותר אזעקות". כי עובדתית יש אזעקות, ולא מעט מהן...
כשהאמיגדלה עובדת ומופעלת כל כך הרבה - הגוף שלנו דרוך יותר. מערכות בגוף שלנו מתפקדות פחות טוב: מערכת העיכול, שליטה על סוגרים, מערכת החיסון, השרירים ועוד. הורמוני סטרס נותרים ברמה גבוהה יותר בגוף, וזה משמר את הדריכות שלנו. ובצדק, הגוף שלנו בנוי ככה כדי לשמור על בטחוננו.
אבל זה גם אומר שהילדים שלנו יהיו דרוכים יותר, ועליהם המתח משפיע מאוד, ונחווה למשל:
הם יותר יציקו לאחים,
הם "יבדקו גבולות",
ישמיעו קולות,
יהיו חסרי מנוחה,
יצעקו,
יהיה להם קשה להתווסת,
יהיה להם קשה להרדם,
נחווה רגרסיה בתהליכי גמילה,
זה ישפיע על האכילה שלהם - ייתכן וירצו לאכול המון או שלא ירצו בכלל,
יהיו להם תופעות כמו כאבי ראש, חום ועוד,
הם יקפאו ויראה כאילו הם לא מגיבים לנו או לבקשות שלנו,
הם יגלו פסיביות ולא ימלאו הוראות,
יהיו להם "טיקים", פרצופים או קולות חזרתיים,
הם יאמצו טקסים שיראו לנו מוזרים, כמו למשל ללבוש את אותה חולצה, לשתות מאותה כוס בדיוק, להתכסות בשמיכה לגמרי כולל כפות הרגליים ואסור שהן יבצבצו, או לא ללכת לישון עד שלא יראו בחלון ציפור עפה בשמיים,
ועוד.
האמיגדלה ממסכת על היכולת שלנו לחשוב בצורה הגיונית, להפעיל שיקול דעת עמוק, ולכן להרגיע את עצמנו זה יותר קשה במצב הזה.
ולכן חשוב שנדע שהילדים שלנו צריכים אותנו בזמן הזה יותר מתמיד. הם צריכים שנעזור להם להתווסת, שנהיה שם כדי "לקחת את ההגה" של האמיגדלה שלהם שלפעמים יוצאת משליטה.
את המתח שהם צוברים - צריך לעזור להם לאוורר ולהוציא מהמערכת, ויש המון דרכים לעשות את זה כמו הרעיונות המעולים בקבצים המצורפים כאן באדיבות מיכל קרויזר ואפרת הרצוג המקסימות, קולגות שלי שגם הן מנחות הורים בגישה ההיקשרותית.
ובעיקר, לא נעזוב אותם ולא נכעס עליהם כשהאמיגדלה שלהם מפעילה אותם. נזכור שמשמעת מפרידה כמו עונשים ואיומים - רק יגבירו את המתח והבהלה. נזכור שהרבה ממה שנראה לנו כהתהגות מעצבנת שמפעילה אותנו - אלה פשוט תגובות ממש בלתי נשלטות לבהלה שהם חווים.
נזכור לנשום בעצמנו, להרגיע את האמיגדלה שלנו. כשאנחנו מרגישים שאנחנו עומדים להתפוצץ - נלך רגע לחדר אחר כדי להרגיע את עצמנו שם, ונחזור אליהם יותר ניטרליים.
נמלא את מאגרי הכוח שלנו - מה עושה לנו טוב? כשאנחנו יותר רגועים יש לנו הרבה יותר יכולת להכיל את הילדים שלנו ו"השטויות" שלהם
נפרוק ביחד מתחים עם מלחמת כריות, עבודה עם חומר כמו חימר, בצק וכו'...
מחר בע"ה אכתוב כאן כמה רעיונות לתגובות אפשריות למתח ותסכול שמופיעים להם משום מקום, כדאי לעקוב!
בשורות טובות בעזרת השם ושיהיו לנו ימים ולילות רגועים!
