דרך חיים ▪︎ על ה"אני" שלי והשונה ממני ▪︎ פרשת שופטים

דרך חיים

אקטואליה יהודית במשנת אור החיים.

פרשת שופטים.

הייתי רוצה להתייחס השבוע לאהבת האדם את הדומה לו.

אולי זה לא כל כך פופולארי, בעידן שמדברים כל הזמן על להכיל, ולזרום עם האחר, אבל באמת, אין כאן התנגשות בין שני הערכים הללו, כי הכלה פירושה לקבל את השונה ממך, אבל עדיין אני יש לי את האישיות שלי עם תכונות אופי ומזג מסויים שאחרי הכל זה אני, והאחר הוא בתכונותיו, באישיותו, וטבעיו, וכך זה בא בנטיותיו, וזה בתכונותיו, ועם כל זאת, עלינו להכיל, לקבל, לא לפסול כך סתם, לפי נטייה ראשונית, של מראה, מעמד, דעות שונות, רק לדעת שהאחר יש לו קיום בדיוק כמו שהוא.

אבל בואו נגדיר את האדם עצמו, ומה המשמעות שישנה בדברים שכן דומים לי, בהם אני לא צריך הכלה וקבלה כי זה אני, יש משמעות מסויימת לכך שהאנשים אוהבים לגור במקום שהסביבה דומה להם, להתפלל בבית כנסת שאני והציבור דומים, אפילו סתם כך להיכנס ללמוד כמה דקות בבית מדרש, אני מרגיש חמים יותר בבית יותר כשאלו חברה הדומה לי.

ולא רק בזה, לכל עדה אופי משלה, נימוסים מקובלים בצורה אחידה להפליא שעוברת באינסטינקט מאחד לשני, מאכלים שעוברים במסורת מדורות, אפילו משפטי חכמה, שבאים עם מורכבות החיים, לכל אחד יש איזה משפט שהיה מסתובב באיזור שלו, בנושא מסויים.

בעידן המודרני, קמפיינים של פרסומים מוצלחים תמיד חודרים לראש של הלקוח, אפילו בדברים דקים וקטנים, אם זה בתוכן המשפטים לגנוב סלנג של הציבור אליו פונים, הגם שהפונה לא שייך כלל לאופי הדיבור, הסגנון המוצג במודעה, וכל כך למה ? רוצים שנרגיש בבית, שנחזור באלפית השנייה, למקום החם של "האני" שלנו.

נראה שבפרשה ישנה התייחסות לנקודה הזו.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק"

משה רבינו ממשיך לצוות את עמו באהבה, על החשיבות היתירה שיש בהעמדת דיינים שיפסקו את דבר ההנהגה בעם, אם זה בדברים שבין אדם למקום, ואם זה בדברים הטעונים שיש בין האחד לחבירו, שלילה מוחלטת לאנרכיה, ושכל אחד יקח את המשפט לידיו שלו, אלא חייבת להיות מערכת שכולם, אבל כולם קטנים וגדולים כאחד הסרים למשמעת הדיינים.

ויותר מזה, לא רק המון העם חייב לסור למשמעת הכרעות הדיינים, אלא גם בין הדיינים עצמם חייבת להיות היררכיה ברורה בהם בית הדין הקטן בחשיבותו סר למשמעת הגדול והרם בחשיבות, שזה פרשת "כי יפלא ממך דבר... וקמת ועלית אל המקום..." עולים כולם לבית הדין בלשכת הגזית, ומי שיפסוק ויורה לאחרים אחרת דינו לא פחות ולא יותר, מוות.

כל כך חשובה היא מערכת המשפט והציות האחיד בין כולם אליה, כי בלעדי זה אין חיים.

המתבונן ימצא, כי התורה דורשת שופטים לשבטיך, מה שאומר, שלכל שבט ושבט חייב להיות דיין ומסתבר הכוונה בזה, שלכל שבט ושבט תהיה החובה למנות דיין המשתייך לשבט שלו, שהרי אין כאן ענין של כמות, שצריך לעשות סדר חלוקה לסך מסויים של אנשים, שכן זו היתה עצת יתרו שרי אלפים ומאות.

לדעת אור החיים זצ"ל, בכוונה מדוקדקת, הסמיכה התורה את מילת "לשבטיך" ל"ושפטו את העם משפט צדק" לומר לך שרק בכך שתדאג כי לכל שבט ושבט יהיה דיין משלו רק בכך תוכל להגיע למשפט צדק, ונדגיש שוב, אין זה עניין של כמות, שצריך לעשות סדר ציבורי מחמת רוב האנשים, שהרי היו שבטים מרובים יותר, ויש שהיו פחות, ובכל זאת לכולם דיין אחד לשבטיך.

דבר נוסף. עיר שהיו בה שני שבטים, צריך להעמיד בה שני דיינים, וזאת אפילו שהתורה כתבה למנות דיינים "בשעריך" שהכוונה בכל עיר ועיר, בכל זאת, יש קריטריון אחר המגביל, והוא "השבט" אם ישנם אנשים המשתייכים לשני שבטים שונים צריך דיין לכל קבוצה וקבוצה ואל תסתפק בדיין אחד לשניהם גם אם הם קבוצה קטנה במספר.

בנקודה זו יש לעמוד, מדוע יש צורך בדיין לכל שבט בנפרד, בזמן שכולנו קיבלנו תורה אחת.

נצטט את לשון אור החיים בחומש במדבר (כ"ז ט"ז) שמתייחס שם לנקודה הזו.

" דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים, וכשם שישתנו הנבראים בצורתם, ובקומתם, ואין ההשתוות בהם, כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר והנשלל בבחינת ההשכל והרצון, נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה בדומים... ומזה תשער שיושלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ס' ריבוא שהיו בדורו של משה לאחד, והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו זולת האיש משה שאמרו ז"ל (תיקונים סט) שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר בסוד אומרו (ישעי' סג) משה עמו... וזו היתה סיבה שהפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוות וכל אחד היה לו כלבבו

וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות שופטים לשבטיך וכו' לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו."

דברי אור החיים נאמרו, עת הודיע הקב"ה לנאמן ביתו משה רבינו, כי לא יוכל להיכנס לארץ ישראל ולהמשיך בהנהגת עמו, ותיכף, בדאגה של מנהיג אמיתי החרד לשלומו של עמו, ביקש משה רבינו מנהיג.

ובדבר מורכבות לבחירת מנהיג, כותב אור החיים, כי כמו שאין אחד הדומה במראהו לחבירו, עוד יותר מכך, שונה כל אחד מחבירו תכלית השינוי, בבחירות האישיות שלו, ודבר זה כל כך מורכב, הן מחמת ריבוי הנושאים, תכונת השכל של כל אחד, מה לבחור ולקרב, ומה לשלול ולהרחיק, והן מחמת מזג המורכבות של האדם עצמו, כי כל אחד פשוט חומר אחר ממש, לא סתם האחד יותר חם בתכונתו, והאחר פחות, כי חומר ההיולי שזה "היש מאין" שונה בתכלית.

ולכן חייבים שכל שבט ימנה לו שופט משלו, כי כל "שבט יתקרב בתכונה לענפיו", כשאתה מדבר על הוצאת דין לאמיתו, אתה לא מתייחס רק להלכות יבשות של טוען ונטען כי יכול להיות שיש כאן משהו שקוד הדיבור שלו שונה משלך, ואם היית מכיר את אופי השבט ממנו בא היית מבין כי יש לך לחשוד היטב, היית מבין כי על אף הטענות עצמם יש כאן מישהו משקר.

לכן משה רבינו החרד לשלום האומה לדורותיה, שיצא דין אמת, ולא רק צודק, דורש כי לכל שבט ושבט יהי דיין משלו, כי בכך הוא מתקרב לענפיו יותר, בכך הוא מכיר את אופיים של בעלי הדינים משוק החיים, ומנקודת מבט פשוטה זו, הוא צריך להתחיל את הדין.

לא סתם יש לנו כל מיני גישות בעבודת ה', כי כל אחד מביא את ה"אני" המורכב בצורה שונה משל האחר, לכל אחד מזגו וטבעיו, שבסופו של דבר משפיעים על הבחירות שלו ועל עצם היותו.