דרך חיים

אקטואליה יהודית במשנת אור החיים.



פרשת המבול, אם נגדיר אותה בשמה היא אחת הזוועות הגדולות ביותר שבהיסטוריה האנושית, בו לא היה לאף אחד חיסיון מהגזירה האלוקית, לבד מאותו האיש שנאמר עליו, "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", בגזירה זו, לא רק שהמעשים של בני האדם המיטו על עצמם ועל האנושות כולה שואה של ממש, אלא גם גרמו חרבן אמיתי לאדמה עצמה, וליקום כולו שנאמר עליו בפרשה הקודמת "וירא אלוקים כי טוב".

הדבר מעורר פליאה מה נקודת השינוי שהיתה לדור המבול בשונה משאר המקומות בהם התעיבו בני אנוש?

נקודה נוספת מעורר אור החיים בעצמו, המתבונן בפסוק "ותשחת הארץ לפני האלוקים" (ו – יא) תיכף מתעורר בתוספת צמד המילים "לפני האלוקים" מה הם באים להוסיף בהבנת העניין?

פליאה נוספת, היא בדקדוק הפסוק, מה זה "ותשחת הארץ" המורה על השחתה בגופה של הארץ, יותר נכון לכאורה השחיתות האנושית, במעשיהם המקולקלים ?



כאן נכנס יסוד אדיר של רבינו אור החיים, שסולל גישה לכל הנושא של קיום הרצון האלוקי בעולם.

בעצם סיפור המבול נתון להרבה פרשנות גם מצד חוקרי העמים, שהמאורע היה להם מוזר ולא שגרתי כלל, והגיעו לכל מיני מסקנות, אם זה סכסוכי אלים למיניהם, או כל מיני היווצרויות כימיות באקלים שהיה אז.

אבל בתורת ישראל כתוב מפורש, על סיבת המבול, "ותשחת הארץ לפני האלוקים ותמלא הארץ חמס", בהבנת אור החיים, "חמס" זה שם כולל לכל העוולות של עבודה זרה, גילוני עריות, ושפיכות דמים, [נקודה למחשבה. על ארגון החמאס בימינו, וכמו כל דבר היסטורי, שאין לו שם סתם].

הווי אומר, סיבת המבול באה בשל חטאי האנושות כולה, המשוואה – קיום יחסי גומלין ישיר בין רצון הבורא, לבין המצב הפיזי הגשמי, החומרני, הקיים כאן בעולמינו זה, התרגיל פשוט, והתוצאה כמוהו, כאשר מקיימים רצון הבורא יש שפע ושגשוג, בהעדר כך, מגיע שפל ומדרון לאנושות כולה, ואין זה המקום לפרט את ההוכחות.

כשהאנושות חטאה עוד קודם מתן תורה בחטאים בסיסיים אשר בלעדם לא שייך להשתית את הבריאה, כשבע מצוות בני נח, וחטאו בהם העולם נהפך לתוהו ובוהו.


בואו נעיין בגישת אור החיים לנושא של מצות ועבירות.

אדם העובר עבירה קונה לו קטיגור (משנה מסכת אבות ד' יא').

פירוש הדבר. שקנה לו מלאך משחית הרודף אותו עד כדי השחתה מסויימת אם קצת ואם הרבה, אבל גם אותו מלאך שנברא מכוח מעשה העבירה של האדם, לא יכול להשחיתו עד שישפוט בורא עולם, שבהתאם לכל הנסיבות הכוללות שהיו בדרכו של האדם אכן אין לו חסיון אלוקי ומגיעה לו ההשחתה.


וכאן מגיעה תובנה מעניינת.

האדם לא נענש בידי בורא עולם, אלא בידיו של עצמו, הוא במעשיו המכוערים, גרם לכך שמעשי עוונותיו יביאו לו חורבן, שהרי בכל עבירה כזו נברא אותו המשחית, וכמובן שגם להיפך, במעשה מצווה נברא מלאך הרודף את קיומו והצלחתו של האדם למרות כל הרוצים ברעתו, וזה נרמז בפסוק "תייסרך רעתך", ייסוריו של האדם מגיעים מרעותיו האישיות.

מה שקרה אצל דור המבול, שהגדישו סאתם לפני בורא עולם עד כדי כך שכל המשחיתים התחילו לעשות דין בעצמם עוד לפני גזר דינו של בורא העולם, שכך הוא טיב המשחית עולה וקובל לפני בורא עולם כאשר האדם מרבה רשע.

זו הכוונה "ותשחת הארץ לפני האלוקים" הכוונה לפני שהאלוקים שפט את בני אנוש שאכן יכולים להימסר בידי המשחיתים שנבראו, וכביכול מבלי החלטתו של הקב"ה במשפט מסודר, כיון שכך עובד מהלך הבריאה, כשמתרבים המשחיתים הם פועלים את חלקם.

וזה כוונת הפסוק "ותשחת הארץ" – מחמת ריבוי המשחיתים שנבראו נוצר תיעוב אמיתי וממשי בארץ עצמה, ונתקללה חלקת האדם וזכות קיומו בארץ, ומהרגע שהתיעוב מחמת החטאים נתרבה בארץ עצמה, בא מבול לעולם.


כוח האדם מתגלה.

כאן אנו נחשפים לעוצמת האיכות שיש במעשים של האדם הן לטוב והן למוטב, האדם הוא המחליט הבלעדי על גורלו וגורל היקום שעליו הוא מתגורר, וזה נקבע ישירות מהמעשים שלו, ובמעשיו אכן נוצרת מציאות הסמויה מן העין, הגורמת יחסי גומלין ממעשי האדם ולמציאות הממשית, וכאשר הגזים בתיעובי טומאה שנוצרו באדמה עצמה, נשללת זכותת קיומו בארץ.

נסיים באחד מהפיוטים הנבחרים של רבי יהודה הלוי, בפיוט בו הוא מדבר עם הנשמה להתעורר על עצמה, הפיוט נקרא "ישנה בחיק ילדות".

וכך הוא כותב לנשמה.

הִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִּים יִסְעֲרוּ.


רבי יהודה הלוי, אומר לנשמה להתנער מעוונותיה, כהתנערות הציפור מרסיסי הלילה שהם הטל, ומבקש עוד, דאי כדרור, כלומר, צאי וחפשי דרור וצאי לחופשי, כי עד עתה היית בכבלי החטא.

לאור דברי אור החיים ז"ל, כי שוכן תיעוב ממשי מחמת עוונות האדם, מילותיו בפיוט לצאת לדרור, הם לא מליצה, כי אם דרור של ממש מתיעובים הנוצרים במציאות הסמויה לנו מהעין.