הנושאים החמים
בס"ד
אנשי העיר מוש היו כל כך קשורים אל רבם, שכל דבר קטן כגדול הביאו אליו, לא הזיזו ידם מבלי לשאול ממנו הורמנא ורשות, ולא עשו שום דבר ללא ברכתו. וכשהיו יוצאים לדרך היו נוהגים לבוא אליו מקודם ליקח ברכת פרידה.
בפעם אחת הוצרך אחד מדרי העיר לצאת ולבוא באותו היום כמה פעמים, ונתעצל מלהיכנס כל פעם שוב אל הקודש פנימה לרבי יחיאל להיפרד ממנו לשלום. כשיצא מהעיר הסתבך ענף עץ גדול באחד מאופני עגלתו, וכשהעגלה התחילה לנוע נתגלגל עמו העץ, כך שבכל סיבוב של הגלגל קיבל מכה בראשו מהעץ. והוא ברוב תמימותו לא ההין להסתובב לראות את מכהו, בחשבו שבוודאי עקב הקפדתו של רבי יחיאל אירע לו כך, וכי מן הסתם אחד מה'חיצונים' נכרך לו מאחוריו, והוא זה שמחלק לו מכות על שלא נכנס להיפרד מרבו.
בקושי גדול חזר לעירו, ומיד נכנס לרבי יחיאל לספר לו את תלאותיו ולהתנצל לפניו. כשאך דרך מפתן ביתו של רבי יחיאל נענה אליו במתק לשונו: 'וואס וואלט דיר גיהארט ווען דו קומסט מיר זאגען זייט געזונט, און איך וואלט דיר גיזאגט פאר געזונטער הייט'. [וכי מה היה אכפת לך אם היית נכנס אלי לומר 'שלום', והייתי אומר לך 'סע לשלום'][1]
סיפור זה שמעתי פעמים רבות בימי חיי, ובכמה הזדמנויות, ובכל פעם העלה הסיפור חיוך על פני השומעים [כולל שלי]. התמימות הנוגעת ללב של היהודי הפשוט המאמין בכל ליבו ש'מזיק' כלשהוא התיישב להכותו פשוטו כמשמעו כעונש על חטאיו, ואוי ואבוי לנפשו אם הוא יהין להסב אליו את ראשו. תמימות זו בכוחה להעלות שמץ של חיוך וקורת רוח על שפתי כל אחד מבני דורנו ה'פקחים והמלומדים'. כביכול ראו מה ביני לבין...
כמו רוב מוחלט של הדברים בעולם שאינני מבינם, כך גם אינני יודע בדיוק מה היא מטרת המספר/ים שהעבירו סיפור זה מדור לדור בחרדת קודש. אולי באמת באו לספר את האמונה התמימה של אותם אנשים פשוטים א'פארצייטישע אידען' [מצטער, אין תרגום למילים אלו] שהיו היו פעם, מתוך כמיהה פנימית ועמוקה, שהלוואי ייתן לנו אי מי מעט מאמונתם הפשוטה בבורא ובחכמיו. אולי.
אולי עיקר המסר העטוף בסיפור המשעשע מעט, הם הדברים בסוף המעשה. דבריו הק' של הרה"ק זיע"א, 'וואס וואלט דיר גיהארט וכו', כמי שאומר בדרך חיבה, גם אם אתה לא בדיוק מבין את כל צורת ההנהגה בין רב לתלמידו, ומה פשר המנהג של נטילת שלום ולמה זה מועיל. וגם אם זה קצת מנדנד לבוא פעם אחר פעם, אין מקום לזלזל בעניינים גבוהים אלו, העטופים כביכול בדברים פשוטים. אולי.
ואולי שני הדברים גם יחד, ואולי רעיונות נוספים, אינני יודע.
איך שלא יהיה, אותי אישית תמיד תפסה זווית מסוימת בסיפור, ראיתי את עצמי יושב מכווץ על מקום העגלון, חשוף לרוח הצולפנית הקרה, וחוטף מכה אחרי מכה. תוך כדי מלמול חרישי בלב או בפה, זה מגיע לי, ובצדק. יהיו הדברים לכפרה על עווני זה, ועל כל עוונותיי, אוי טאטע זיסער, אוי, אשמנו בגדנו.
רואה אני בעיני רוחי את העגלון האומלל יושב וסופג חבטות אחת אחרי השנייה כתוף הנותן גוו למכה, חושק שיניו ומקבל ייסוריו. ועוד יותר, יושב ומתענה בזמן הרווח שבין מכה למכה, כן, אותם שברירי שניות שכביכול הם רווח בין פרשה לפרשה הם עינוי גדול ואולי עוד יותר, הצפייה הדרוכה למכה שבוא תבוא, ההכנה והכיווץ לספיגה, הם איומים ונוראים, ואולי יותר מכאב המכה עצמה.
עם שבריר השנייה של הכאב עצמו, אפשר עוד להתמודד, הגוף והנפש כולם מרוכזים אך ורק בו, וכאב כמה גדול שהוא רק לא יהיה, בסופו של דבר הוא רק כאב, דבר שלא מפרק את האדם. אבל בשברירי השניות שכביכול האדם חופשי, הלב מתפרע, האימה לופתת את הלב, מי הוא זה המפלץ חורש הרע הניצב מאחורי המצליף בי, מה יהיה הצעד הבא שלו, האם אעמוד במכה הבאה. הפחד ותחושת חוסר האונים מחסלים את האדם פי כמה וכמה מן המכה או הכאב בעצמם.
לפעמים אדם מעדיף כבר שהמכה תבוא, שהכאב יתממש, מאשר להיות תחת הציפייה הדרוכה והמתוחה לבואו, נתון לתחושות הפחד וחוסר האונים המייסרות. אדם רוצה כבר "להיות אחרי" ואפי' במחיר הכאב עצמו, מאשר להיות על 'קוצים' ולהמתין לסבל שבוא יבוא.
וכמו הסיפור על אותו פועל מאפייה, שהיה חוזר בשעה מאוחרת מאד לביתו. ומנהג קבוע היה לו, שבכדי לפרוק את חווית העמל הקשה, ולהביע את השחרור הרגעי ממנו, הדבר הראשון שהיה עושה בהגיעו לביתו, היה להשליך את מגפיו הכבדים ולהטיחם ברצפה בעוצמה רבה. השכן שדר תחתיו העיר לו פעמים רבות על כך שמנהג זה גורם לו להקיץ ולהתעורר משנתו בבהלה בכל יום מחדש. אבל העובד או מחמת שלא שת לבו לסבלו של האחר, או מחמת שהתענוג היה חזק ממנו, המשיך במנהגו כל יום מחדש.
יום אחד גמלה החלטה בלבבו של העובד, "מהיום אני מתחשב בשכן", "מהיום אינני זורק את מגפיי על הרצפה". אך בשעת ליל מאוחרת, בהגיעו לביתו לאחר יום עבודה מפרך, שכח את קבלתו הטובה. הוא חלץ מגף אחד, וכהרגלו הטיחו ברצפה בעוצמה אדירה. תפס בידו את המגף השני, ואז נזכר, "אוי, הבטחתי לשכן ולעצמי שאפסיק עם מנהג זה". והניח את המגף השני בדממה מוחלטת.
לאחר הרגעות קלה הוא התארגן ופרש למיטתו לאגור כוחות לעבודת יום המחר. לאחר כשעה הוא הקיץ בבהלה לשמע דפיקות נזעמות על דלת ביתו. הוא רץ במהירות ופתח את הדלת, השכן הדר תחתיו עמד שם בפנים זועמות. "בדיוק היום שהתחשבתי בו הוא מגיע לצעוק עלי?" הרהר הפועל לעצמו. אבל השכן לא נתן לו הרבה זמן לחשוב, "רשע" הוא צעק בחימה שפוכה, "רשע", "תזרוק כבר את הנעל השנייה", "כבר שעה אני לא מצליח לישון", "נו, זרוק כבר ושחרר אותי".
ומי מדבר על מחשבותיו ותחושותיו הנוראיות של העגלון השבור והרצוץ. זה מגיע לי, זה באשמתי, אני בעצמי בראתי את המזיק המצליף בי במעשי הרעים, וכדברי האוה"ח הק' 'תיסרך רעתך'. אוי ואבוי לי ולנשמתי החוטאת, מי יודע עוד מה צפוי לי, לאן זה עוד הולך לדרדר, מהיכן ובאיזה עוצמה תצוץ המכה הבאה. ונכון, זה לטובתי, זה בא לכבס את עוונותיי חטאיי פשעיי ומרדיי, אבל האם בכלל אשרוד בסופו של תהליך נוראי זה, האם אשאר בשפיות דעתי לאחר כתישה ודריכה שכזו, או שאצא צל אדם, קליפת אנוש, הניתוח יצליח ובין הכא והכא החולה ימות.
רק דבר אחד היה לי תמיד קצת תמוה, היאך יהודים רחמנים בני רחמנים נהנים לשמוע סיפור זה, ולבם אינו נכמר בקרבם על העגלון המסכן. איך אפשר לגחך ולהנות מצער כ"כ נוראי של יהודי אחר.
אולי התשובה לכך טמונה בסוג של מחשבה שכל אחד חושב לעצמו, "מה יש לרחם על אדם שמציק לעצמו", כביכול אומר כך כל אחד בלבבו לעגלון: "טמבל, תפסיק ליילל על סבלך, עם כל מטר נוסף שאתה נוסע, אתה מגלגל את הגלגל ואת הענף". "אתה הוא זה שדופק את עצמך". "במחילה מכבודך, עצור שניה, תוציא את הענף, תפסיק להצליף בעצמך ותפסיק לסבול".
בעבודתי [בעבר] כמתכנת עבדתי רבות עם 'פונקציות'. ואחת הצורות המעניינות שבהן היא סוג של פונקציה הנקראת 'פונקציה רקורסיבית'.
בכדי לסבר את האוזן נגדיר בקיצור [ובערך] מה בכלל הפירוש 'פונקציה' בהקשר של תכנות מחשבים, ומה הפירוש 'פונקציה רקורסיבית' בפרט.
בתכנות מחשבים 'פונקציה' היא כינוי לתהליך של סדרת פעולות שכותבים אותם פעם אחת, ולאחר מכן ניתן לגרום לפעולתם ע"י קריאה לפונקציה, דהיינו כתיבת שם הפונקציה בלבד, מבלי לכתוב שוב את כל סדרת הפעולות כולה[2].
'פונקציה רקורסיבית' היא כאמור ככל פונקציה, תהליך של סדרת פעולות שניתן לגרום לפעולתם ע"י כתיבת שם הפונקציה עצמה, אך מה שמיוחד בה הוא, שחלק מן התהליך הוא קריאה לפונקציה בעצמה, דהיינו שאחת הפעולות של הפונקציה עצמה היא בעצם חזרה שוב על כל סדרת הפעולות. דבר המביא לסיבוב מעגלי של חזרה שוב ושוב על אותן הפעולות בעצמן.
מסובך? נכון. ננסה לפשט.
ולמשל, נניח שאדון קורא למשרתו ומעמידו על יד סדרת שולחנות הסדורים סחור סחור במעגל ואומר לו כך: "לך לשולחן זה, פתח את הפתק המונח עליו, קרא אותו, ובצע את הפקודות הכתובות בו", המשרת ניגש לשולחן שהאדון הצביע עליו, פותח את הפתק, וכך כתוב בו "קרא את הפתק עד תומו, קפל אותו בחזרה, גש לשולחן הבא מימין, פתח את הפתק המונח עליו ובצע את הפקודות המופיעות בו". המשרת הנאמן ניגש לשולחן הבא ופותח את הפתק. והנה גם בשולחן זה הפתק זהה לחלוטין לפתק אותו הוא קרא בשולחן הקודם. הוא ממשיך הלאה לפי ההוראות, עד שלחרדתו הוא קולט שבכל השולחנות הפתק זהה, וזאת אומרת שהוא ככל הנראה הולך להסתובב כעת סחור סחור במעגלים משולחן לשולחן ומשולחן למשנהו עד שיקרסו רגליו, או שהאדון יתפכח משיגעונו, המוקדם מבין שניהם.
ובקיצור, פונקציה רקורסיבית היא פעולה או סדרת פעולות שחלק מובנה ממנה או מהם יגרום לעשות שוב ושוב את אותה פעולה או אותם פעולות גופא, וחוזר חלילה[3].
ישנם הגדרות שניתן לומר עליהם שהם סוג של הגדרות רקורסיביות. ולמשל אם נאמר את המשפט הבא, "אדם יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה". משמעות ההגדרה [הרקורסיבית] הינה שעל מנת לדעת אם אדם פלוני, משה, הוא יהודי יש לדעת אם אִמו, דבורה, היא יהודייה. אך בהתאם להגדרה, דבורה יהודייה אם אִמה, רות, היא יהודייה. בכדי לבדוק אם רות היא יהודייה צריך להשתמש שוב בהגדרה הרקורסיבית, וכך הלאה.[4]
ישנם רקורסיות לשוניות, כגון: אמ"ת ר"ת א'מת מ'ארץ ת'צמח. שהמילה הראשונה היא שוב אמ"ת, וחוזר חלילה. אמת אמתית לאמיתה עד אין סוף.
ישנם רקורסיות חזותיות. ולמשל, העמדת מראה מול מראה היא סוג של פעולה רקורסיבית, כי המראה תשתקף ברעותה, וזו תשתקף בה כשיש בה השתקפות וחוזר חלילה עד אין סוף. או שנצייר יד המציירת יד שמציירת את אותה היד הראשונה.
ואפשר לומר שגם עגלוננו המסכן בעצם ביצע סוג של פעולה רקורסיבית, כי כל מכה גרמה לו לרצות לברוח ממנה ולהמשיך בנסיעה, דבר שהיה הגורם הישיר והסיבה לפעולה של סיבוב הגלגל, שהוא עצמו הביא את המכה הבאה, וכן הלאה וכן הלאה.
לדעתי, גם בתודעת האדם נמצא מנגנון זה, וככל מנגנון הנמצא בתודעת האדם, הרי שהוא נוצר לטובת האדם, וכשהוא עובד כתקנו, הרי מה טוב ומה נעים, והוא כלי נפלא בהתפתחותו של האדם. ולמשל, אדם שחושב כמה טוב יהיה לעשות חסד עם השני, מרגיש את הרצון לסייע ולעזור, ונרתם ומשמש בפועל כצינור חסד וטוב בעולם. הרי שפעולה זו היא סוג של פעולה רקורסיבית, כי היא גורמת לאדם תחושה נפלאה של סיפוק ואושר, ותחושות אלו ממלאות אותו ברצון עז לחזור שוב על פעולות החסד והנתינה, וחוזר חלילה.
הבעיה הגדולה היא שככל מנגנון טבעי שבתודעת האדם, הוא עלול להשתבש, וכשהוא משתבש התוצאות פשוט הרות אסון. זה גורם לאדם לעיתים לבצע פעולות אבסורדיות, כך שתחת להביא לתוצאה הרצויה הם רק מגדילות את הבעיה.
לפעמים זה מתרחש באופן שאדם חפץ בכל מאודו לברוח ממעשה, מחשבה או תחושה כלשהי, אך תחת לעשות פעולות שיגרמו לברוח ממה שהוא רוצה לברוח הוא רק עושה פעולות הממגנטות אותו למקור התבערה בבחינת "בורח ממך אליך". או לפעמים באופן שהוא רוצה להקטין תכונה או התנהגות כלשהי, ותחת לעשות פעולות שיביאו לכך שהוא יצליח להקטין את מה שהוא צריך ו/או רוצה בכל מאודו להקטין הוא רק עושה פעולות המביאות לכך שהוא מגדיל ומגדיל את הבעיה.
החלק הכי עצוב הוא שזה ממש רקורסיבי, שבכל פעם שאדם מנסה שוב לפתור את הבעיה/לברוח/להקטין, כמו מכושף הוא חוזר שוב ושוב על אותן פעולות שגויות, ושוב זה מגדיל את הבעיה, והולך וחוזר חלילה.
שיבוש זה קיים במערכות רבות בתודעת ונפש האדם.
למשל הפרעות חרדה. אדם שמצב או זמן מסוימים שאינם באמת מהווים סכנה לחייו, מחמת סיבה כלשהיא נתפסים בעיניו וגורמים לו לתחושות ותגובות כאילו הוא נמצא באמת בסכנת חיים, ולתחושת חוסר אונים נוראית. והרי שהוא מנסה בכל כוחו לחמוק ולהימנע מתחושות אלו. אך התגובה האוטומטית היא הימנעות מהימצאות במצבים או במקומות אלו. פעולה זו לא רק שאינה פותרת את הבעיה אלא מגדילה אותה, משום שאם האדם נמנע ממעשה כלשהוא או מהימצאות במקום כלשהוא, הרי שהוא רק מחזק את תחושת הסכנה המזויפת שהוא משום מה הוא תופס שיש במעשה או במקום זה, ואת תחושת חוסר האונים מול הפחד המשתק. על ידי מעשה הבריחה הוא נותן תוקף של אמת לתחושת הפחד, כאילו המצב או המקום הוא באמת דבר המסכן חיים. ושוב חוזר חלילה, הפחד עולה, ההימנעות גוברת, וזה גורם לפחד לעלות, רקורסיה אומללה ומאמללת במיטבה.
גם הפרעות אובססיביות או כפייתיות [OCD]. לכאור' גם הם מושתתים יסוד זה. אדם נותן משקל יתר לניצוצות מחשבות שונות במוחו, מפחד מעצם קיומם במוחו עד מוות, ומנסה נואשות לגרשם. או על ידי מחשבות אחרות או על ידי מעשים, אבל משום שעושה זאת בצורה משובשת, הרי שהיא עצמה היא הגורמת לכך שהמחשבות שהוא כ"כ מפחד מקיומם יבואו שוב ושוב ביתר עוצמה. ושוב מנסה באותה הדרך, ושוב, ושוב, עד אובדן שפיות.
לא באתי בשורות אלו להקיף את כל המקומות בהם פועל מנגנון זה, או את המקומות בהם הוא עשוי להשתבש. אינני מתיימר להבין ולהסביר מדוע זה קורה, ובוודאי שאינני יודע כיצד ניתן לתת לזה פתרון. רק באתי להאיר חלק מאד ספציפי בתודעת ונפש האדם, חלק שעלול מאד להסתבך בלולאה רקורסיבית אין סופית ולמרר את חיי האדם בצורה איומה, ואולי עצם המודעות אליו היא סוג של 'ידיעת הבעיה, חצי פתרון'.
כלפי מה הדברים אמורים.
ידועה האמרה 'שמאל דוחה וימין מקרבת', אי אפשר לעולם עם חסד וטוב בלבד, וזה דבר פשוט. חסד ללא גבול הוא הפך החסד, הוא תוהו ובוהו והרס כל מסגרת הנותנת לטוב את היכולת להתבטאות ולהראות. אבא שייתן ויפזר לילדיו ממתקים ללא גבול לא רק שלא עושה עמם טובה, להיפך, הוא רק גורם להם רעה. אך כמובן שגם להיפך, צמצום ודחייה אינם מטרה בפני עצמם, אלא הם רק בכדי לתת גבול ותחום לטוב והשפע.
לדעתי, הדבר נכון רק כלפי ההתנהגות החיצונית של האדם, עם עצמו ועם סובביו. אבל כשאנו מדברים על המנוע עצמו, על המניע עצמו, על כח הרצון בעצמותו, נראה לי שהכח המניע היחיד בעולם הוא כח הטוב, הציפייה של אדם לדבר טוב או תחושה נעימה שתהיה לו בעתיד, היא הגורם היחיד שיכול לגרום לו להתאמץ ולעבוד ולהשקיע את אונו ומרצו בהשגת מטרתו, אם הוא מבין שזו הדרך היחידה להשגת מטרתו.
נכון, יכול להיות שאדם מונע מרגשות שהתווית שלהם או המימוש שלהם כרגע הוא לא מן החלק הטוב שבו, כגון קנאה שנאה תאווה או כבוד. וניתן לומר שרגשות אלו הם כוחות עוצמתיים ונוכחים מאד רוב הזמן במנועים של רוב האנשים עלי חלד. אבל לדעתי יש לחלק בין הכח עצמו, לבין התחושה של האדם. ונניח למשל אדם הפועל מתוך קנאה צרופה, נכון שהאמת היא שהכח עצמו כרגע הוא רע, וככל כח רע הוא בוודאות לא יביא את האדם למקומות טובים ונעימים אלא להיפך. אבל האדם הפועל אינו חושב שיהיה לו רע, אלא הכח המדמה גורם לו להיות משוכנע לחלוטין בכל נימי נפשו שדווקא מעשים אלו הם אלו שיביאו מנוחה לנפשו הנסערת, והם אלו שיעשו לו טוב.
הדבר היחיד שצריך להביא לכך שאדם יתקוף את עצמו ע"י הצפת תחושות שליליות, היא אך ורק כלפי הדברים שלא צריך לעשותם, או ביתר דיוק הדברים שצריך לא לעשותם. אדם צריך לתפוס את האמת שכל מעשה שלא מגיע מן הכח הטוב שבו, ובוודאי כל מעשה שאסור על פי התורה הקדושה, הוא רע ומר חמוץ ועפוץ. ואדם צריך שייצור לעצמו הקשרים שליליים כלפי דברים אלו, שאוטומטית בכל פעם שהכח המדמה יצייר לו כמה טוב ערב ונעים יהיה לו מעשה פלוני או פלמוני, יעביר במוחו ובליבו את הפעם הקודמת, וייזכר וירגיש כמה כואבת וקשה היא ההתרסקות שלאחמ"כ, איזה טעם מר משאיר אחריו מעשה של קנאה תאווה או כבוד, ומי מדבר על הזוועה שמתחוללת בלב לאחר עבירה. חוויה לא נעימה זו [ואפי' שהיא נוצרת על ידי דמיון בלבד] יכולה להעביר את מסך העש"ן, ולתת לאדם כח לעמוד מול הפיתוי המדומה. כח זה של השלילה, של תזכורת החוויה השלילית, יכול למנוע את האדם ממעשים שאינם רצויים והרסניים.
ואם אדם לא מצליח למנוע את עצמו ע"י תזכורות כואבות אלו, או שהוא לא כ"כ קולט ומרגיש את חומרת תוצאות מעשיו, וממילא כלי נשק זה אין בו כ"כ עוצמה. אולי באמת כדאי שייצור לעצמו הקשרים כואבים ממשיים אחרים על כל מעשה שלילי, כמו אימא שסוטרת קלות על יד בנה הקטן שח"ו לא ינגע בתנור, שמשום שאינו קולט את חומרת הסכנה, צריך לגרום לו לפחד מן הסטירה בכדי שלא יבוא לגרום לעצמו נזק גדול של כוויה.
אבל, לנסות להביא את האדם לפעולה ע"י הפעלת כח השלילה, לנסות להזיז ולהניע אדם לפעולה ע"י גרימת תחושת חוסר נוחות במקום או במצב הקיים, זה מתכון בטוח לאסון, אסון קטסטרופלי.
נכון, ישנם מנגנונים בריאים בנפשנו המביאים אותו לפעולה בכדי שלא נהיה במצב של חוסר נוחות או סכנה. הקיצוני והידוע מכולם הוא מנגנון הפחד, מנגנון שיש ביכולתו אפי' לתפוס פיקוד על כל תודעת האדם ועל כל פעולותיו מבלי שתהיה לו איזו שהיא יכולת שליטה, מנגנון זה ביכולתו לגרום לאדם לעשות פעולות נמרצות, לנוע או לקפוץ ממקומו, להילחם או לברוח [או לקפוא] והכל בכדי לשמור על חיי האדם. ישנם גם מנגנונים עדינים יותר, הגורמים לכך שכשאדם חש באי נוחות הוא ישנה את מיקומו או יעשה מעשה כלשהוא בכדי לשפר זאת.
אבל אלו רק מנגנונים של תיקון המסלול, ובוודאי מנגנון הפחד שהוא מנגנון רק לעתות חירום אמתיות. אבל אי אפשר ואסור לעבוד עם כוחות מניעים אלו שישמשו ככוחות המנוע והמניעים העיקריים של האדם בדרכו קדימה בחיים בהשגת מטרותיו ובביצוע פעולותיו הסדירות היומיומיות.
לצערי הרב ישנם פרסומאים שקלטו את צורת פעולתם של מנגנונים אלו, ומשתמשים בהם ללא הרף. נכון, גם צורת הפרסום המתקתקה החיובית שיוצרת לך הקשרים מפוברקים בין גבינה מחברה מסוימת לתחושת ביתיות, או בין משקה מסוג כלשהוא לבין טעם החיים. גם צורת פרסום זו היא סוג של מניפולציה מכוערת על התת מודע שלנו. אבל נגד זה עוד אפשר להילחם, אפשר להיות מודעים לטריקים ולשטיקים, ולנסות לא ללכת שבי אחר כל גחמה של כותב שנון/גרפיקאי מוכשר/איש מכירות ממולח. אפשר לנסות לבדוק כל דבר באופן אובייקטיבי ולהפריד בין טיפת המציאות האמיתית לבין שלל העטיפות המזויפות. נכון, גבינה היא דבר שבדרך כלל אוכלים בבית, אבל מה הקשר לתחושת הביתיות, האם אכילת גבינה מחברה כזו או אחרת היא באמת זאת שנותנת לאדם את תחושת הביתיות? בחייך. כן הדבר לגבי אותו משקה תוסס שחור ומתוק. הוא אולי משקה טעים וערב לחך, אבל מה הקשר בין הנאה רגעית טעימה ככל שתהיה לטעם החיים בעצמם. כמה דקות של מחשבה בריאה, ובפרט ע"י שיחה עם ידיד חכם ומבין, ואפשר בקלות לנתק את כל ההקשרים הסמויים שחברות הפרסום מנסות לייצר במוחנו.
אבל הפרסומאים הגרועים באמת הם אלו המשתמשים בציניות רבה במנגנוני הפחד האימה הפאניקה והאפוקליפסה. קל מאד היום להכניס אדם ממוצע לחרדה. הנה המתכון: תזרוק לו כתבה כאילו חדשותית, תערבב אותו עם נתונים מספריים שלא קשורים לכלום, תביא כמה ציטטות של 'מומחים' מן התחום, ותקנח בתמונה מבעיתה [ותכתוב מתחת 'אילוסטרציה, לצילום אין קשר לכתבה']. זהו, האדם שלך, עכשיו זה בכלל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות, החרדה שלו היא בעלת הבית, והיא תעשה בדיוק מה שהכתבת לה לעשות.
בעצם, כל התקשורת בנויה על סם הפחד. אולי תסבירו לי למה לעולם לא תמצאו כותרת משמחות בעיתון, כגון: "ב"ה 5,000 ילדים בריאים נולדו אתמול ברחבי הארץ", "רוב העולם מעריץ אותנו, אפי' הערבים מהאמירויות רצים אחרינו", תמיד תראו רק כותרות אדומות על הרוגים פצועים נפטרים שמאלנים ואנטישמים. גם בעיתונים החרדיים אך ורק שוד ושבר, גזירות ורדיפות צרות ואנחות. ואם אין מספיק חדשות רעות מהארץ, ייבאו לך מכל העולם. אולי מישהו יבוא ויסביר לי אחת ולתמיד, לצורך מה אני אמור לדעת על כל תאונת עבודה שאירעה במפעל לייצור חלקי חילוף למנועים של ווישרים לאופנועים בפאתי תת שכונת עוני בבנגקוק, רבנן, למה ומדוע.
התשובה פשוטה, העיתון [או כל מדיה אחרת], רוצה קוראים [צופים] שיצרכו את תצרוכת המדיה שלו. יושבים קברניטי העיתון וחושבים לעצמם, איך נגרום לכך שגם מחר ומוחרתיים תקנה את העיתון ותקרא, פשוט ביותר, נפחיד אותך! תקרא, תצא עם תחושת פחד נוראית, ואוטומטית ירוצו המחשבות הבאות: "מה הולך פה בעולם", "הכל במצב סכנה מיידית", "חיי בסכנה חמורה", "מה אפשר לעשות", "מה אפשר לעשות", "אני מוכרח לכל הפחות להיות מעודכן, כדי שאוכל אולי לשמור על חיי וחיי משפחתי". ואוטומטית גם אם לא באמת תרצה אתה תקרא למחרת כדי להיות מעודכן, על כל צרה ש(לא)תבוא. ומה מחר, מחר ידחפו לך הפחדות חדשות, אטום, זיהום הסביבה, חיזבאללה, חמאס, אין בעיה, יש מגוון. רק תצרוך את הסם, אתה כבר תבוא מעצמך לבקש את המנה הבאה. וכן הלאה וכן הלאה, הולך וסובב לו הגלגל והענף עליו, ואנו דוהרים קדימה במלוא המרץ וממשיכים להצליף על עצמנו תוך כדי אנחות קורעות לב.
אבל האסון החמור מכל קורה אם מנגנון השלילה מתלבש באדם עצמו. זה יכול לקרות מסיבות אישיות, בגלל אישיות הנוטה למידה זו, או מחמת השפעה סביבתית של ביקורת חזקה, והגרוע מכל אם זה מגיע מחמת צורת "חינוך" ביקורתית [בלתי מאוזנת].
אם הכח העיקרי המניע את האדם לפעולותיו היומיומיות היא תחושת אי נוחות מהמצב שבו הוא שרוי כרגע, הרי שהוא בסוג של פעולה רקורסיבית וסיבוב אינסופי סביב הזנב של עצמו. פעולה של ריסוק טחינה ושבירה עצמית החוזרת על עצמה בעוצמה הולכת וגוברת.
אם מה שרץ לאדם כל הזמן בראש אלו המחשבות "כדאי לך", "זה ישתלם לך", אז בכל פעולה הוא מרגיש שהוא מתקדם לייעדו, וגם אם היעד עדיין רחוק, הרי הוא בדרך הנכונה. וממילא כל פעולה גורמת שהקול יתחזק, ההרגשה הטובה מתחזקת, המנוע מניע והגלגלים נוסעים ודוהרים קדימה בעוז ובתעצומות.
אבל כשאדם לא חושב כך, אלא הפוך, וכל הזמן הוא רדוף ואכול מחשבות "נו, נו נו, תעשה כבר", "תפסיק להתבטל", "תפסיק לפספס הזדמנויות". וכל מעשה שהוא עושה זה רק בכדי לנסות נואשות לרצות את מפלצת מחשבות טורדנית זו, שתפסיק כבר להרביץ ולהצליף בו. לא רק שהעשייה לא מרגיעה את מרוץ מחשבות שוברות אלו, אלא היא המייצרת הראשית שלהם, ממש כמו הצפרדע במצרים, שכל מכה הייתה מתזת נחילים. כך כל פעולה שגרתית הנעשית מחמת ניסיון בריחה ממחשבה שלילית היא בעצם חותמת המאמתת את המחשבה הזו, "אתה רואה חתיכת לא יוצלח שכמוך, אתה יכול, אז תפסיק להתבכיין, יאללה קדימה". המפלצת לא רק שלא נרגעה, אלא קיבלה מנת אוכל וכעת היא צועקת בקול רם עוד יותר את המחשבות הקודמות: "נו, נו, תעשה כבר" "מה יהיה אתך הסוף", "איך תגיע לשמיים, עם כמה נרות חלב???" "איזה פנים יש לך", "איזה פנים יהיו לך למעלה", "נו, נו, תעשה כבר!!!". האדם מנסה לעשות משהו, ושוב חוזר הגלגל העגום.
מה שקורה בדרך כלל, שזה לא מחזיק מעמד זמן רב, ואדם נגמר פיזית ונפשית ולא מסוגל לעבוד בצורה שכזו, הגלגלים מתפוצצים, הוא נגרר על הג'אנטים ולבסוף על השאסי, עד שהוא כבה לחלוטין. הוא נתקע ולא עושה [כמעט] כלום, מבשל את עצמו ומתבשל עם עצמו, כועס על עצמו ועל כל העולם, שונא את עצמו ואת כל העולם.
פעולה שגרתית אסור שתהא מחמת סיבה שלילית, הכח המניע העיקרי של האדם אינו יכול לעבוד בצורה נגטיבית, זה ממש לתקוע ענף בגלגל ולדהור במהירות של 120 קמ"ש, לפוצץ את הראש ואת כל הגוף במכות איומות ובסוף להתרסק לתהום.
הדבר הגרוע עוד יותר הוא, הביקורת עצמית שנכנסת לסיבוב המפלצת הרקורסיבית. ונניח שאדם כבר הצליח כבר להניע את עצמו לפעולה, ולא מחמת צעקות המפלצת השלילית שצועקת "אתה לא בסדר שאתה לא עושה", אלא גירד במאמצים על אנושיים שביב של תקווה ורצון חיים אמיתי לפעול ולעשות טוב לעצמו או לאחרים. מיד לאחר מעשה תקפוץ המפלצת בכובע הביקורת ותצעק בקול גדול, "וכי כך עושים", "זה לא שווה כלום", "יכולת לעשות טוב פי כמה", "כלל לא התכוונת לטובת אחרים אלא לטובת עצמך", וכו' וכו'. ושוב קיבלה המפלצת את מנת סיפוקה. ולא רק שאדם לא הגיע למצב יותר טוב, אלא להיפך, כעת יש למפלצת חומר גלם לפגזים נוספים בכדי לתקוף בעזרתם את האדם. "אתה אפס", "אתה לוזר", "גם כשאתה מנסה אתה לא מצליח", "אתה אדם אנוכי תאוותן וקנאי". "נו, נו, תעשה כבר..". המטחנה ממשיכה לטחון.
והבעיה הגדולה היא חוסר הבידול בין האדם לפעולותיו, מפלצת הביקורת איננה צועקת על האדם "פעולה זו איננה בסדר", אלא "אתה לא בסדר", הסחרחורת היא סביב האישיות של האדם עצמו, מי שנכתש בכל סיבוב של המטחנה הרקורסיבית האינסופית, הדבר שנדפק בכל גלגול אופן העגלה שאיננה חדלה מלהתגלגל, אינו דבר צדדי, אלא עצם עצמותו של האדם, הערך העצמי שלו, הדימוי העצמי שלו, הביטחון העצמי שלו, הוא בעצמו. עוד יותר גרוע מגזר דינו של טיטוס, שריפת הנפש איננה בכל יום מחדש אלא בכל שנייה, והפיזור איננו בשבע ימים אלא בשבע מאות שבעים ושבעה.
כפועל יוצא מביקורת עצמית אינסופית ודימוי ובטחון עצמי נמוכים. לא רק שהנפש מרוסקת, אלא כל פעולה פשוטה מסתבכת ומתפתלת בתוך עצמה, וזהו מתכון בטוח לחיים בלתי מאוזנים, לחיים של סבל מתמשך.
ולדוגמא: אדם כזה עלול לבקר בחרדה עצומה כל מילה שהוא מוציא מפיו, "האם אני בסדר איך שאני מדבר לאחרים", "האם חברי נפגע ממה שאמרתי לו". הוא מדבר, מוציא מילה מהפה, מרגיש את החשש ומנסה לפוגגו. אך במקום פשוט לא להתייחס לרגש החשש המטעה, הוא מנסה לפוגג את הרגש המציק על ידי אמירת מילים שיתקנו את השפעת המילים הקודמות. אבל החשש לא רק שמסתלק, אלא גובר, כי ניתן תוקף לחשש, "הנה עובדה שהמילים הקודמות היו לא בסדר, עובדה שהייתי צריך לתקנם".
וזה רק הולך ומסתבך, כי האדם מבקר את התיקון בעצמו ומנסה לתקן גם את התיקון. הדיבור נקטע ונתקע. והתחושות הגרועות הולכות ומטפסות, ותוך כמה משפטים הוא כבר לא יודע בכמה תיקונים ותיקוני תיקונים אוחז במקביל, ומה בכלל הוא התכוון לומר מלכתחילה. ורק מנסה לצאת מן הסבך הדביק, מן הלולאה האינסופית.
וככל מחלה ממארת הרי שלרעה והלולאה החולה ששמה ביקורת עצמית, ישנם שתי גרורות קטלניות נוספות.
כמדומני, שבבסיס נפש בריאה ישנה את היכולת להתמודד עם ביקורת קטלנית ככל שתהיה. כשאדם שומע ביקורת בצורה עניינית וללא תערובת של מרק רגשות סוערים, הוא יכול לתפוס את הביקורת בקונטקסט [הקשר] הנכון, ביקורת על מעשה זה או אחר, ולא עליו. לגופו של מעשה או עניין, ולא לגופו של אדם.
אבל אדם בעל מערכת משובשת, חסר ערך וביטחון עצמי, שם כל מילת ביקורת בדיוק 'במקום הנכון'. ואם מישהו אמר או רמז שמשהו שעשה או אמר לא מושלם, הוא תופס זאת כסימן שכל כולו אינו אלא אפס אחד גדול.
ואמנם אמת, בריאות נפש כזו של קבלת כל ביקורת בשלווה ובענייניות קיימת רק ב'אוטופיה'. אבל לפי ערך, ככל שאדם יותר בריא בנפשו ולא מסובב בתהליכי קטילה ורדיפה עצמית. אזי גם אם הוא נפגע ו'לוקח ללב' איזושהי מילת ביקורת, זה לא דופק לו את כל היום, לא הורס לו את החיים, ובוודאי לא מחסל אותו טוטאלית.
ולמשל, אדם השקיע את כל מרצו בפרויקט, התרים אחרים ונרתם בעצמו, הזיע ויגע למען המטרה. ומאן דהו יאמר לו "תשמע, בזבזת מידי הרבה כסף במהלך קמפיין ההתרמה, יכולת להשיג את אותן התוצאות בסכומים נמוכים בהרבה. התוצאה לא שווה את ההשקעה המוגזמת".
האדם השפוי בדרך כלל ייפגע קצת בלבבו, "אחרי כל המאמצים שהשקעתי, זה מה שהשני רואה? את החסרונות?" אבל לאידך גיסא הוא יהיה מסוגל גם לדון בענייניות, לשקול את הדברים והטענות במאזני השכל, ולהציג את משנתו ודעתו באופן רציונלי ובצורה רגועה.
הוא לא מרגיש שהשני לא מכיר במאמציו, ולא יוצא מתוך נקודת הנחה שהשני כלל לא מעריך אותו או בז לו. ועל כן כשהוא יציג את דעתו הוא ידבר מהראש ולא מהבטן. הוא לא יתקוף, לא יתלהם ולא יצעק, אלא יציג את דעתו בצורה פשוטה וברורה. ויש סיכוי סביר שבצורה כזו השני באמת יקבל את דעתו.
ובנוסף, כשאדם מסוגל לדון על פעולה שפעל או דיבור שעשה בצורה עניינית, תיתכן האפשרות שיגיע למסקנה -מה שקוראים "במחשבה שניה" - שהשני באמת צודק, ויהיה מסוגל לומר "נכון, טעיתי". לא שזה דבר פשוט לאדם להודות בכך שטעה בשיקול דעתו, גם לא בינו לבין עצמו ובוודאי שלא בפני אחרים. אבל עדיין, אם הדיון הוא לא על עצם אישיותו אלא על מעשה או דיבור פלוני שעשה, יש בכח האדם להישיר מבט ולומר: "כן, הייתי אנושי, טעיתי".
ואם הוא ממש בעל מדרגה, ייתכן שמקבל הביקורת יאמר לשני בבת צחוק, "הכל בזבוז אחד גדול?". ומן הסתם השני יאמר לו: "מה פתאום! הכל טוב, הכל מצוין, הכל דבש! אבל לדעתי בפרט זה וזה היה אפשר לחסוך". שניהם יחייכו, והדיון ימשיך להתנהל בצורה רגועה עניינית וחברית.
אמנם האיש המסכן הזוכה להיזרק בכף הקלע, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם. אבל באמת הוא אומלל הגר עם בני אנוש, וחי חיי מוות ומתייסר מכל מילה ומשפט.
הוא רק ישמע מילת ביקורת הכי קטנה ומיד יהבהבו כל הנורות האדומות, המחשבה המאיימת תקפוץ אוטומטית בלי שליטה: "האא, הנה, אתה רואה שאתה באמת גרוע, כולם רואים כמה אתה דפוק". התוצאה ברוב המקרים תהיה שהוא יירה תשובות מהבטן, יצעק ויכעס, ידבר ויקרקר ללא הבחנה ובלי קשר בין המשפטים.
אין סיכוי שמישהו ישתכנע מדבריו, ובוודאי שאין להעלות על הדעת שהוא יאמר "טעיתי", שהרי אם הוא חס וחלילה חס ושלום יוציא את המילה הנוראה הזו מפיו, הרי הוא חורץ בזה את גורלו לנצח נצחים, הוא מסכים שהוא אפס אפסים, כלום, גארנישט, נאדה.
ועוד יותר מזה, מאחר שהוא תופס את הביקורת כחרב המונפת על עצם אישיותו, הרי שבצורה אינסטינקטיבית הוא ישתמש בנשק יום הדין ויתקוף את השני בצורה אישית: "תמיד אתה חכם בלבקר", "עשית פעם משהו מועיל בחיים?", "טיפש" "טמבל".
וככל לולאה עצובה, גם כאן ההמשך העגום צפוי מראש. הטונים יעלו, השני יתרתח, יוסיף ויצעק. וכעת גם הוא כבר לא יהיה ענייני, ובאמת ישפוך דלי של שופכין על ראש המסכן: "אתה חתיכת לוזר", "מי נראה לך שאתה בכלל", "דל גאה". שניהם ייכנסו לקרב תרנגולים וייצאו ממנו מרוטים וחבולים.
אתה לפעמים רואה שני אנשים צווחים ככרוכיה, ופשוט מתפלץ: 'דחילק, מה כבר אמרו לו, הערה קטנה כולו הדא". וממש מתחשק לך לשים יד חמה על כתפו של האומלל וללחוש לו: "אחי, טייק איט איזי". אבל לצערנו אי אפשר לעשות זאת, הרי אצל המסכן מילת ביקורת זו נתפסת כקריאת תיגר על כל עצם קיומו בעולם, ואם אתה תתייחס לכך בשוויון נפש, הרי שאוטומטית גם אתה תכנס למעגל הרודפים. "וכי אתה לא רואה שהוא מנסה לרצוח אותי?", "איך אתה מעז לומר לי לקחת את זה בקלות!?".
זאת ועוד אחרת, לא רק ביקורת אמיתית מאיימת על העלה הנידף. וכמי שהולך עם כובע בוער על ראשו, כל מילה, תנועה, ואפי' שתיקה עלולים אוטומטית להתפרש אצלו כביקורת, גם אם השני באמת ובתמים לא התכוון לכך. וכל תגובה אחרת ממה שהוא מפרש ומצפה לקבל כפידבק חיובי למעשיו, הוא מיד יפרשנה כך: "האא, הנה, למה הוא אמר מילה זו? למה הוא גירד באף? למה הוא המהם?" או לחילופין "למה הוא לא אמר כלום? למה הוא אמר רק כך ולא אמר כך?". והתשובה החולה צפה ועולה מאליה: "וודאי בגלל שהוא רואה בי פגם", "הוא לא מקבל אותי", "כמה גרוע אני בעיניו". וכאקט של הגנה עצמית הוא הולך ויורה חיצי 'הגנה' נגד אנשים שמבחינתו מותחים עליו כעת ביקורת קטלנית.
העצוב בכל הסיפור הוא שנעבעך הם מצידם כלל לא מבינים על מה ולמה הוא תוקף אותם, ובדרך כלל מה שיקרה שהסחרחרה תתחיל להסתובב, השני ייפגע, יתקוף. וכעת באמת המערבולת תסחף אותו בעוצמה.
ולעיתים, כשהשני הוא אדם בעל מידות טובות, זה פשוט הופך למחזה קורע לב. האדם תוקף את רעהו: "למה אתה מבקר אותי", מה עשיתי לך", "תמיד אתה רואה בי רק חסרונות". והשני מנסה להצטדק ובאמת בתום לב, "מה אתה רוצה ממני", "אפילו לא עלה על קצה דעתי לבקר אותך". אך הקורבן מסרב לקבל את דבריו, "שקרן" הוא זועק לעומתו, "שקרן", "אני יודע טוב טוב למה אמרת / לא אמרת כך, למה עשית / לא עשית כך", "אל תעבוד עלי", "גם אתה יודע טוב טוב את האמת", "אתה רק מחפש למצוא בי חסרונות". ולעומד מולו לא נותר אלא לפכור את ידיו בחוסר אונים.
המסכן משוכנע בכל ליבו שכולם רואים עליו כמו זכוכית שקופה את כל החסרונות שהוא אוחז על עצמו, וממילא פשוט וברור לו שכל מעשה דיבור ומחשבה שלהם הם מתכוונים לקטול אותו!
וכי יכול להיות שהם מתכוונים למשהו אחר??
'חי בסרט' – אומרים היום האנשים, אדם זה גם כן 'חי בסרט' - 'חי בסרט אימה'.
ומיד אחר כל ויכוח שכזה תמשיך ותגדל התוצאה המדממת הפנימית, וכל הוויכוח כולו ייכנס למעגל האימים של ההצלפה העצמית המתמשכת. "אח, אתה כזה גרוע", "כל הזמן רק רב ומתווכח עם אחרים ופוגע בהם", "אולי תנסה להפסיק להתעצבן מכל דבר". וכמובן שזהו המתכון המוצלח והבטוח לנקודת פתיחה 'איכותית' להתכסחות הבאה.
עיוות נוסף, צרה צרורה נוספת ושיבוש נוראי מתחולל גם בחלק השיפוטי החיצוני של האדם.
באופן מובנה מנגנון ביקורת עצמית חולה שותל ביד האדם חרב ביקורת חיצונית מושחזת. או יותר במדויק, הופך אותו למכונת ירייה משומנת.
כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה של כל אדם אחר יש להם רק פירוש אחד מבחינתו, רוע צרוף, כל יצר מחשבות ליבם רק רע כל היום. כל דבר שאדם עושה מדבר או חושב זה רק בגלל האנוכיות הקנאה התאווה או הכבוד שלו, או כולם גם יחד. ובקיצור, כל דבר שזז בעולם הכח המניע היחיד שלו הוא כח הרע.
ובדיוק כמו שהוא אוחז על עצמו שכל כולו מונע רק מכח הרע שבו, וכמו שהוא משוכנע בכל נימי נפשו שכולם רואים עליו כמה שהוא מושחת לחלוטין, כך ברור ונהיר לו שגם כולם מגעילים. ואפילו שהוא האדם הכי גרוע בעולם, כולם עוד יותר גרועים ממנו. וכלל לא יתכן שאדם יעשה ידבר או יחשוב משהו בגלל החלק הטוב שבו.
וגם אם תמצא לומר שיש לאדם איזושהי נגיעה קטנה של רצון לעשות טוב לאדם אחר או לעשות את רצון ה', הרי שזה בטל ומבוטל באלף אלפי אלפים וריבי רבבות מיני מחשבות אנוכיות מגושמות ומתועבות, חשוב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וככל הנראה שגם זה רק מעצת היצר בכדי לגרום לאדם סיבה לגאווה מטופשת "אני עוייבד ה'".
כולם מחפשים את הנאת עצמם, כולם רודפי בצע שררה וכבוד, כולם צבועים, כולם מנסים לעשות רושם על כולם. כולם שונאים ושנואים, כולם מבולבלים ומטושטשים. כולם חלשים ומלאי חולשות, כולם מנוולים. וכולם פותחים את פיהם לשם הנאת גופם ולא לשם שמים כלל!
אוי אח ואבוי. העולם כולו טובל במדמנת רוע [בלתי] אנושית אינסופית.
כאמור, כל צורת עבודה שלילית זו היא לפעמים תכונת נפש מולדת, אך לפעמים היא מגיעה מחמת השפעה סביבתית קלוקלת. אינני יודע כיצד זה ייתכן, אבל אולי ישנם כאלו הסוברים שחינוך פירושו של דבר הוא בניית ביקורת עצמית קטלנית, תוך כדי ביקורת חיצונית נוקבת ארסית והרסנית. אולי ישנם אנשים הסבורים שניתן להוציא מאדם את המירב והמיטב שבו ע"י הצקות עצמיות בלתי פוסקות. לא יודע, כנראה שמדובר באנשים נדירים היצוקים מפלדה, חזקים נפשית, ולא עשויים מנייר קריפון.
ממה שאני ראיתי שבימי חלדי הקצרים, בדרך כלל הפעלת כוחות האדם נגד עצמו בצורה בלתי מבוקרת היא מתכון לאסון. זהו דבר שבקלות מביא את האדם בבגרותו לידי סחרחורת קטלנית. המביאה לידי דיכאון וחרדות, לידי אובדן אמון בעצמו, לידי ייאוש תסכול ותחושת חידלון. לחוסר חיבור לחיי תורה ומצוות, ובמקרים גרועים אף יותר לעזיבתם בגלוי או בסתר.
אינני אוחז את עצמי למחנך דגול, אבל נדמה לי שדרכו של אדמו"ר זי"ע בעל 'נתיבות שלום' הייתה שהצורה היחידה לחנך ילד או נער בראשית פריחתו היא העצמת הכח הטוב שבו, הגדלת כל נקודת אור שבקרבו. אין לך יהודי שאין לו בנשמתו ובלבבו אוצרות עד בלי די, מידות נאצלות, תכונות נפש נהדרות וכישרונות כאלו או אחרים. רק צריך לשים לב, להקשיב, ולהרעיף טללי תחייה על אותם נקודות אור שיגדלו ויצמיחו את אישיותו של התלמיד. אי אפשר ואסור לגרום לתלמיד לעשות מעשים ע"י הפעלת רגש שלילי. למשל, לגרום לילד לשקוד על תלמודו ע"י החדרת רגש פחד "איך תישא פניך לאביך". פעולה שכזו היא הרסנית, היא גם עלולה לגרום לתסביב קטלני של רגשות שליליים, כאמור. אבל גם אם היא לא תשפיע עד כדי כך, מעשה הלימוד והאבא גם יחד ייצרבו בזיכרונו של הילד צמוד לתחושת אי נוחות, ותהייה השפעה מידית ולטווח הארוך על יחסו ללימוד ועל קשריו עם אביו. "אין לי כח ללימוד המעצבן הזה, מתי כבר אגדל וכבר לא יכריחו אותי ללמוד", "אין לי כח לאבא הנודניק שגורם לי לעשות דברים מעצבנים שאין כח לעשותם". מחשבות אלו בקשר לאבא עלולות לצוף בעקבות התחושה של הילד, גם אם האבא מצדו לא חשב ולא עשה מעולם מחשבה או פעולה כל שהיא בכיוון זה.
הדבר היחיד שצריך להשתמש בכח הרגש השלילי, הוא כאמור רק נגד המעשים שאינם רצויים. ומשום שילד, נער או מתבגר איננו שולט על דחפיו, וכשנדמה לו שמשהו הוא טוב ערב ומועיל בשבילו, במקרים רבים לא יועילו כל ההסברים והנימוקים ההגיוניים שהאמת היא שזה הפוך בדיוק. במקרים כאלו אין ברירה וצריך ליצור הקשר בין מעשה שאיננו ראוי לתוצאה לא נעימה ורגש שלילי. דבר שיהווה מעצור ומחסום לפעם הבאה.
וגם לא בנוגע לחינוך, סתם בן אדם לחברו, הביקורת היא כלי משחית המחרב כל חלקה טובה. אין לי מושג לשם מה ברא הקב"ה את הביקורת בעולמו, אני בכל אופן קיבלתי כך ממו"ר הרב שליט"א: "הדבר היחיד שביקורת בונה זה חומות בין אנשים"!
הייתי מבקר בחריפות את אנשי הביקורת על כל הרוע שהם מפיצים סביבם בעולם, אבל לבקר את הביקורתיים זו ביקורת בעצמה. על כן רק אומר בפשטות: תפסיקו לבקר, תתחילו לאהוב. דבר ראשון את עצמכם, אתם אנשים טובים, יהודים טובים שרוצים לעשות ועושים רק טוב. תפסיקו להאמין לשקרים שהשטן מוכר לכם כאילו אכילה עצמית זה 'מרירות', תאהבו את עצמכם, וממילא תאהבו את כולם. תאהבו את כולם, אתם טובים ונהדרים בפני עצמכם, ולא צריכים למצוא פגם בכל דבר ובכל אחד בכדי להרגיש שאתם שווים משהו. תחמיאו, תתנו מילים טובות, כוחות הטוב יתגלו, החסד יזרום במסלולי הנתינה האהבה והאחדות, כל מעשה יגביר בעצמכם את תחושת הטוב. הקרח יימס, הטוב ינצח, הרע יישחט, והשמש תחזור ותאיר את העולם, יבקעו עלייך שחרייך.
ואינני חולק ח"ו על כח המרירות שברא הקב"ה בכדי שיביא את האדם לתשובה. ועי' בדברי הסה"ק עבודת ישראל (פר' פרה) עה"פ "ויחר אפי בהם", וז"ל: ויש בזה כוונה עמוקה להורותם דרך תשובה, "ועתה הניחה לי" ויעשו תשובה, והורד עדיך ויתמרמרו, עד "ויחר אפי בהם", דהיינו חרון אפי שיש לי עליהם יחר בהם בלבבם על עצמם, ויתחרטו על שעבר. "ואכלם" לשון תאוה, כמ"ש כלתה נפשי אל ה'. דהיינו לאחר התמרמרות כזה ונקיון כפים מחטאים באמת, אח"ז בא התשוקה וכלות הנפש אל ה'. וז"ש שפתח לו פתח להראות חסדו הגדול שמקבל התשובה מהשבים ואז תהיה תפלתו רצויה עליהם:
ובוודאי שמרירות אמתית מביאה את האדם עד כלות הנפש אל ה'. אבל כבר מקובלנו מהרה"ק מקוברין, מחז"ל "כתית למאור ולא למנחות", היינו אם כי צריך לכתת ולשבור לבו לפני הקב"ה, אבל התוצאה ממרירות זו תהיה למאור – בהארת התחזקות ושמחה. ולא למנחות, שיישאר על ידי זה שקוע ח"ו בעצבות ומרה שחורה. ואם מנגנון ביקורת וקטילה עצמית מביא לידי רפיון ידיים, בידוע שאין זה מסטרא דקדושה אלא להיפך.
והדבר ניתן להוכחה פשוטה, שהרי כל דבר בעבודת ה' כרוך במאמצים עילאיים, וכיצד יתכן שבדיוק כח המרירות שבכוחו להביא את האדם לתשובה ולכלות הנפש מגיע תמיד בקלות שכזו. אין זה אלא שהביקורת העצמית האוטומטית אינה כי אם המשך ישיר של הכח המפתה של הרע, להשלים את המלאכה, לרסק את האדם. וכמאמר צדיקים שיותר ממה שהיצה"ר רוצה את החטא הוא רוצה את המרה שחורה שאחריו. מרירות היא תרופה חזקה, שרק רופא מוסמך נותן אותה, רק לאדם שהוא משער שבכוחו לעמוד בה ולא לקרוס מחמת תופעות הלוואי. וגם אז רק במינון מדויק, בחדר סטרילי, ועם הרבה סמי הרגעה מסביב.
ואולי אפשר לומר שאם אדם ח"ו נופל למנגנון סיבוב הצלפה רקורסיבי שלילי, ח"ו מתקיימת דרשת הכתוב באופ"א. יחר אפי בהם, הם כועסים על עצמם, ואכלם, אוכלים את עצמם, גומרים את עצמם, ואת כל הסובבים אליהם.
כולי תקווה שאף אחד לא יראה את עצמו נפגע מהאמור, לא התכוונתי ונדמה לי שלא קטלתי ח"ו אדם מסוים או שיטה מסוימת. אין בכוונתי לבקר [שהשם ישמור, לבקר, איזו מילה גסה] ח"ו אפי' לא התנהגות של אדם ספציפי זה או אחר. השנאה היא נטו לצר הצורר וכח הרע הקיים בעולם, ואינני חפץ להיות משליחיו. ועל כן אם ח"ו פגעתי, אבקש סליחה ומחילה.
ובתפילה שנצא מצרה לרווחה, מגלות לגאולה, מפשפש קטן לטרקלין גדול. השתא בעגלא ובזמן קריב.
[1] "מזקנים אתבונן" (ירושלים תשס"ז) ממה שסיפר החסיד מוהר"ר רבי ישראל שמעון קסטלניץ זצ"ל, עמ' קלב.
[2] דבר זה הוא בעל מעלות גדולות, ומכמה סיבות. למשל, ניתן לכתוב פונקציה, ואחר כך לקרוא לה בכמה מקומות, ובמקום לכתוב בכל פעם את כל האריכות, פשוט כותבים בכל פעם בקיצור את שם הפונקציה, דבר המביא לחיסכון בזמן ובמקום הכתיבה. ועוד מעלות נוספות שאין כאן המקום לפורטן כי רבים הם.
[3] שלא תבינו אותי לא נכון, פונקציה רקורסיבית לכשעצמה אינה דבר שגוי, וניתן בעזרתה לחשב חישובים נפלאים, ואדרבה היא חוסכת זמן, אך בתנאי אחד, שיהא בה איזה שהוא תנאי עצירה, זאת אומרת שניתן לעשות סדרת פעולות שחלק מובנה ממנה יגרום לאותה סדרה שוב, ובתנאי שאין זה מתקיים לעולם אלא בתנאי מסוים. וכגון במשל דלעיל, אם הפתק יהיה ככתבו וכלשונו, רק שתהיה בו שורה נוספת, "לאחר מאה פעמים אתה יכול ללכת לנוח", אפשר לומר שהאדון פשוט חפץ במעט פעילות גופנית למשרתו, ובמקום לומר לו מאה פעמים את אותם המילים הוא פשוט השתמש בפתק אחד מאה פעמים.
[4] הגדרה רקורסיבית זו לא רק שאינה שגויה או מטעה, אלא היא מדויקת מאד ותמציתית, ואדרבה היא פשוטה מאד לחישוב בגלל שאיננה מכבירה במילים. ומשום שהיא מקיימת את התנאי האמור, שיש בה תנאי עצירה, הרי שהיא יעילה להפליא. כי הרי גם אם נחשב על כל אישה את כל שושלת אמותיה, הרי בסוף נגיע לאשה מסוימת שמוגדרת כיהודייה הראשונה [גיורת, או בת יעקב או השבטים] ושוב אין צורך לחפש הלאה. וא"כ הרקורסיביות לא רק שאיננה לרועץ, אלא כלי נפלא לתמצות וייעול.
אנשי העיר מוש היו כל כך קשורים אל רבם, שכל דבר קטן כגדול הביאו אליו, לא הזיזו ידם מבלי לשאול ממנו הורמנא ורשות, ולא עשו שום דבר ללא ברכתו. וכשהיו יוצאים לדרך היו נוהגים לבוא אליו מקודם ליקח ברכת פרידה.
בפעם אחת הוצרך אחד מדרי העיר לצאת ולבוא באותו היום כמה פעמים, ונתעצל מלהיכנס כל פעם שוב אל הקודש פנימה לרבי יחיאל להיפרד ממנו לשלום. כשיצא מהעיר הסתבך ענף עץ גדול באחד מאופני עגלתו, וכשהעגלה התחילה לנוע נתגלגל עמו העץ, כך שבכל סיבוב של הגלגל קיבל מכה בראשו מהעץ. והוא ברוב תמימותו לא ההין להסתובב לראות את מכהו, בחשבו שבוודאי עקב הקפדתו של רבי יחיאל אירע לו כך, וכי מן הסתם אחד מה'חיצונים' נכרך לו מאחוריו, והוא זה שמחלק לו מכות על שלא נכנס להיפרד מרבו.
בקושי גדול חזר לעירו, ומיד נכנס לרבי יחיאל לספר לו את תלאותיו ולהתנצל לפניו. כשאך דרך מפתן ביתו של רבי יחיאל נענה אליו במתק לשונו: 'וואס וואלט דיר גיהארט ווען דו קומסט מיר זאגען זייט געזונט, און איך וואלט דיר גיזאגט פאר געזונטער הייט'. [וכי מה היה אכפת לך אם היית נכנס אלי לומר 'שלום', והייתי אומר לך 'סע לשלום'][1]
סיפור זה שמעתי פעמים רבות בימי חיי, ובכמה הזדמנויות, ובכל פעם העלה הסיפור חיוך על פני השומעים [כולל שלי]. התמימות הנוגעת ללב של היהודי הפשוט המאמין בכל ליבו ש'מזיק' כלשהוא התיישב להכותו פשוטו כמשמעו כעונש על חטאיו, ואוי ואבוי לנפשו אם הוא יהין להסב אליו את ראשו. תמימות זו בכוחה להעלות שמץ של חיוך וקורת רוח על שפתי כל אחד מבני דורנו ה'פקחים והמלומדים'. כביכול ראו מה ביני לבין...
כמו רוב מוחלט של הדברים בעולם שאינני מבינם, כך גם אינני יודע בדיוק מה היא מטרת המספר/ים שהעבירו סיפור זה מדור לדור בחרדת קודש. אולי באמת באו לספר את האמונה התמימה של אותם אנשים פשוטים א'פארצייטישע אידען' [מצטער, אין תרגום למילים אלו] שהיו היו פעם, מתוך כמיהה פנימית ועמוקה, שהלוואי ייתן לנו אי מי מעט מאמונתם הפשוטה בבורא ובחכמיו. אולי.
אולי עיקר המסר העטוף בסיפור המשעשע מעט, הם הדברים בסוף המעשה. דבריו הק' של הרה"ק זיע"א, 'וואס וואלט דיר גיהארט וכו', כמי שאומר בדרך חיבה, גם אם אתה לא בדיוק מבין את כל צורת ההנהגה בין רב לתלמידו, ומה פשר המנהג של נטילת שלום ולמה זה מועיל. וגם אם זה קצת מנדנד לבוא פעם אחר פעם, אין מקום לזלזל בעניינים גבוהים אלו, העטופים כביכול בדברים פשוטים. אולי.
ואולי שני הדברים גם יחד, ואולי רעיונות נוספים, אינני יודע.
איך שלא יהיה, אותי אישית תמיד תפסה זווית מסוימת בסיפור, ראיתי את עצמי יושב מכווץ על מקום העגלון, חשוף לרוח הצולפנית הקרה, וחוטף מכה אחרי מכה. תוך כדי מלמול חרישי בלב או בפה, זה מגיע לי, ובצדק. יהיו הדברים לכפרה על עווני זה, ועל כל עוונותיי, אוי טאטע זיסער, אוי, אשמנו בגדנו.
רואה אני בעיני רוחי את העגלון האומלל יושב וסופג חבטות אחת אחרי השנייה כתוף הנותן גוו למכה, חושק שיניו ומקבל ייסוריו. ועוד יותר, יושב ומתענה בזמן הרווח שבין מכה למכה, כן, אותם שברירי שניות שכביכול הם רווח בין פרשה לפרשה הם עינוי גדול ואולי עוד יותר, הצפייה הדרוכה למכה שבוא תבוא, ההכנה והכיווץ לספיגה, הם איומים ונוראים, ואולי יותר מכאב המכה עצמה.
עם שבריר השנייה של הכאב עצמו, אפשר עוד להתמודד, הגוף והנפש כולם מרוכזים אך ורק בו, וכאב כמה גדול שהוא רק לא יהיה, בסופו של דבר הוא רק כאב, דבר שלא מפרק את האדם. אבל בשברירי השניות שכביכול האדם חופשי, הלב מתפרע, האימה לופתת את הלב, מי הוא זה המפלץ חורש הרע הניצב מאחורי המצליף בי, מה יהיה הצעד הבא שלו, האם אעמוד במכה הבאה. הפחד ותחושת חוסר האונים מחסלים את האדם פי כמה וכמה מן המכה או הכאב בעצמם.
לפעמים אדם מעדיף כבר שהמכה תבוא, שהכאב יתממש, מאשר להיות תחת הציפייה הדרוכה והמתוחה לבואו, נתון לתחושות הפחד וחוסר האונים המייסרות. אדם רוצה כבר "להיות אחרי" ואפי' במחיר הכאב עצמו, מאשר להיות על 'קוצים' ולהמתין לסבל שבוא יבוא.
וכמו הסיפור על אותו פועל מאפייה, שהיה חוזר בשעה מאוחרת מאד לביתו. ומנהג קבוע היה לו, שבכדי לפרוק את חווית העמל הקשה, ולהביע את השחרור הרגעי ממנו, הדבר הראשון שהיה עושה בהגיעו לביתו, היה להשליך את מגפיו הכבדים ולהטיחם ברצפה בעוצמה רבה. השכן שדר תחתיו העיר לו פעמים רבות על כך שמנהג זה גורם לו להקיץ ולהתעורר משנתו בבהלה בכל יום מחדש. אבל העובד או מחמת שלא שת לבו לסבלו של האחר, או מחמת שהתענוג היה חזק ממנו, המשיך במנהגו כל יום מחדש.
יום אחד גמלה החלטה בלבבו של העובד, "מהיום אני מתחשב בשכן", "מהיום אינני זורק את מגפיי על הרצפה". אך בשעת ליל מאוחרת, בהגיעו לביתו לאחר יום עבודה מפרך, שכח את קבלתו הטובה. הוא חלץ מגף אחד, וכהרגלו הטיחו ברצפה בעוצמה אדירה. תפס בידו את המגף השני, ואז נזכר, "אוי, הבטחתי לשכן ולעצמי שאפסיק עם מנהג זה". והניח את המגף השני בדממה מוחלטת.
לאחר הרגעות קלה הוא התארגן ופרש למיטתו לאגור כוחות לעבודת יום המחר. לאחר כשעה הוא הקיץ בבהלה לשמע דפיקות נזעמות על דלת ביתו. הוא רץ במהירות ופתח את הדלת, השכן הדר תחתיו עמד שם בפנים זועמות. "בדיוק היום שהתחשבתי בו הוא מגיע לצעוק עלי?" הרהר הפועל לעצמו. אבל השכן לא נתן לו הרבה זמן לחשוב, "רשע" הוא צעק בחימה שפוכה, "רשע", "תזרוק כבר את הנעל השנייה", "כבר שעה אני לא מצליח לישון", "נו, זרוק כבר ושחרר אותי".
ומי מדבר על מחשבותיו ותחושותיו הנוראיות של העגלון השבור והרצוץ. זה מגיע לי, זה באשמתי, אני בעצמי בראתי את המזיק המצליף בי במעשי הרעים, וכדברי האוה"ח הק' 'תיסרך רעתך'. אוי ואבוי לי ולנשמתי החוטאת, מי יודע עוד מה צפוי לי, לאן זה עוד הולך לדרדר, מהיכן ובאיזה עוצמה תצוץ המכה הבאה. ונכון, זה לטובתי, זה בא לכבס את עוונותיי חטאיי פשעיי ומרדיי, אבל האם בכלל אשרוד בסופו של תהליך נוראי זה, האם אשאר בשפיות דעתי לאחר כתישה ודריכה שכזו, או שאצא צל אדם, קליפת אנוש, הניתוח יצליח ובין הכא והכא החולה ימות.
רק דבר אחד היה לי תמיד קצת תמוה, היאך יהודים רחמנים בני רחמנים נהנים לשמוע סיפור זה, ולבם אינו נכמר בקרבם על העגלון המסכן. איך אפשר לגחך ולהנות מצער כ"כ נוראי של יהודי אחר.
אולי התשובה לכך טמונה בסוג של מחשבה שכל אחד חושב לעצמו, "מה יש לרחם על אדם שמציק לעצמו", כביכול אומר כך כל אחד בלבבו לעגלון: "טמבל, תפסיק ליילל על סבלך, עם כל מטר נוסף שאתה נוסע, אתה מגלגל את הגלגל ואת הענף". "אתה הוא זה שדופק את עצמך". "במחילה מכבודך, עצור שניה, תוציא את הענף, תפסיק להצליף בעצמך ותפסיק לסבול".
ב
בעבודתי [בעבר] כמתכנת עבדתי רבות עם 'פונקציות'. ואחת הצורות המעניינות שבהן היא סוג של פונקציה הנקראת 'פונקציה רקורסיבית'.
בכדי לסבר את האוזן נגדיר בקיצור [ובערך] מה בכלל הפירוש 'פונקציה' בהקשר של תכנות מחשבים, ומה הפירוש 'פונקציה רקורסיבית' בפרט.
בתכנות מחשבים 'פונקציה' היא כינוי לתהליך של סדרת פעולות שכותבים אותם פעם אחת, ולאחר מכן ניתן לגרום לפעולתם ע"י קריאה לפונקציה, דהיינו כתיבת שם הפונקציה בלבד, מבלי לכתוב שוב את כל סדרת הפעולות כולה[2].
'פונקציה רקורסיבית' היא כאמור ככל פונקציה, תהליך של סדרת פעולות שניתן לגרום לפעולתם ע"י כתיבת שם הפונקציה עצמה, אך מה שמיוחד בה הוא, שחלק מן התהליך הוא קריאה לפונקציה בעצמה, דהיינו שאחת הפעולות של הפונקציה עצמה היא בעצם חזרה שוב על כל סדרת הפעולות. דבר המביא לסיבוב מעגלי של חזרה שוב ושוב על אותן הפעולות בעצמן.
מסובך? נכון. ננסה לפשט.
ולמשל, נניח שאדון קורא למשרתו ומעמידו על יד סדרת שולחנות הסדורים סחור סחור במעגל ואומר לו כך: "לך לשולחן זה, פתח את הפתק המונח עליו, קרא אותו, ובצע את הפקודות הכתובות בו", המשרת ניגש לשולחן שהאדון הצביע עליו, פותח את הפתק, וכך כתוב בו "קרא את הפתק עד תומו, קפל אותו בחזרה, גש לשולחן הבא מימין, פתח את הפתק המונח עליו ובצע את הפקודות המופיעות בו". המשרת הנאמן ניגש לשולחן הבא ופותח את הפתק. והנה גם בשולחן זה הפתק זהה לחלוטין לפתק אותו הוא קרא בשולחן הקודם. הוא ממשיך הלאה לפי ההוראות, עד שלחרדתו הוא קולט שבכל השולחנות הפתק זהה, וזאת אומרת שהוא ככל הנראה הולך להסתובב כעת סחור סחור במעגלים משולחן לשולחן ומשולחן למשנהו עד שיקרסו רגליו, או שהאדון יתפכח משיגעונו, המוקדם מבין שניהם.
ובקיצור, פונקציה רקורסיבית היא פעולה או סדרת פעולות שחלק מובנה ממנה או מהם יגרום לעשות שוב ושוב את אותה פעולה או אותם פעולות גופא, וחוזר חלילה[3].
ישנם הגדרות שניתן לומר עליהם שהם סוג של הגדרות רקורסיביות. ולמשל אם נאמר את המשפט הבא, "אדם יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה". משמעות ההגדרה [הרקורסיבית] הינה שעל מנת לדעת אם אדם פלוני, משה, הוא יהודי יש לדעת אם אִמו, דבורה, היא יהודייה. אך בהתאם להגדרה, דבורה יהודייה אם אִמה, רות, היא יהודייה. בכדי לבדוק אם רות היא יהודייה צריך להשתמש שוב בהגדרה הרקורסיבית, וכך הלאה.[4]
ישנם רקורסיות לשוניות, כגון: אמ"ת ר"ת א'מת מ'ארץ ת'צמח. שהמילה הראשונה היא שוב אמ"ת, וחוזר חלילה. אמת אמתית לאמיתה עד אין סוף.
ישנם רקורסיות חזותיות. ולמשל, העמדת מראה מול מראה היא סוג של פעולה רקורסיבית, כי המראה תשתקף ברעותה, וזו תשתקף בה כשיש בה השתקפות וחוזר חלילה עד אין סוף. או שנצייר יד המציירת יד שמציירת את אותה היד הראשונה.
מצורפות המחשות לכמה רקורסיות חזותיות נחמדות.ואפשר לומר שגם עגלוננו המסכן בעצם ביצע סוג של פעולה רקורסיבית, כי כל מכה גרמה לו לרצות לברוח ממנה ולהמשיך בנסיעה, דבר שהיה הגורם הישיר והסיבה לפעולה של סיבוב הגלגל, שהוא עצמו הביא את המכה הבאה, וכן הלאה וכן הלאה.
ג
לדעתי, גם בתודעת האדם נמצא מנגנון זה, וככל מנגנון הנמצא בתודעת האדם, הרי שהוא נוצר לטובת האדם, וכשהוא עובד כתקנו, הרי מה טוב ומה נעים, והוא כלי נפלא בהתפתחותו של האדם. ולמשל, אדם שחושב כמה טוב יהיה לעשות חסד עם השני, מרגיש את הרצון לסייע ולעזור, ונרתם ומשמש בפועל כצינור חסד וטוב בעולם. הרי שפעולה זו היא סוג של פעולה רקורסיבית, כי היא גורמת לאדם תחושה נפלאה של סיפוק ואושר, ותחושות אלו ממלאות אותו ברצון עז לחזור שוב על פעולות החסד והנתינה, וחוזר חלילה.
הבעיה הגדולה היא שככל מנגנון טבעי שבתודעת האדם, הוא עלול להשתבש, וכשהוא משתבש התוצאות פשוט הרות אסון. זה גורם לאדם לעיתים לבצע פעולות אבסורדיות, כך שתחת להביא לתוצאה הרצויה הם רק מגדילות את הבעיה.
לפעמים זה מתרחש באופן שאדם חפץ בכל מאודו לברוח ממעשה, מחשבה או תחושה כלשהי, אך תחת לעשות פעולות שיגרמו לברוח ממה שהוא רוצה לברוח הוא רק עושה פעולות הממגנטות אותו למקור התבערה בבחינת "בורח ממך אליך". או לפעמים באופן שהוא רוצה להקטין תכונה או התנהגות כלשהי, ותחת לעשות פעולות שיביאו לכך שהוא יצליח להקטין את מה שהוא צריך ו/או רוצה בכל מאודו להקטין הוא רק עושה פעולות המביאות לכך שהוא מגדיל ומגדיל את הבעיה.
החלק הכי עצוב הוא שזה ממש רקורסיבי, שבכל פעם שאדם מנסה שוב לפתור את הבעיה/לברוח/להקטין, כמו מכושף הוא חוזר שוב ושוב על אותן פעולות שגויות, ושוב זה מגדיל את הבעיה, והולך וחוזר חלילה.
שיבוש זה קיים במערכות רבות בתודעת ונפש האדם.
למשל הפרעות חרדה. אדם שמצב או זמן מסוימים שאינם באמת מהווים סכנה לחייו, מחמת סיבה כלשהיא נתפסים בעיניו וגורמים לו לתחושות ותגובות כאילו הוא נמצא באמת בסכנת חיים, ולתחושת חוסר אונים נוראית. והרי שהוא מנסה בכל כוחו לחמוק ולהימנע מתחושות אלו. אך התגובה האוטומטית היא הימנעות מהימצאות במצבים או במקומות אלו. פעולה זו לא רק שאינה פותרת את הבעיה אלא מגדילה אותה, משום שאם האדם נמנע ממעשה כלשהוא או מהימצאות במקום כלשהוא, הרי שהוא רק מחזק את תחושת הסכנה המזויפת שהוא משום מה הוא תופס שיש במעשה או במקום זה, ואת תחושת חוסר האונים מול הפחד המשתק. על ידי מעשה הבריחה הוא נותן תוקף של אמת לתחושת הפחד, כאילו המצב או המקום הוא באמת דבר המסכן חיים. ושוב חוזר חלילה, הפחד עולה, ההימנעות גוברת, וזה גורם לפחד לעלות, רקורסיה אומללה ומאמללת במיטבה.
גם הפרעות אובססיביות או כפייתיות [OCD]. לכאור' גם הם מושתתים יסוד זה. אדם נותן משקל יתר לניצוצות מחשבות שונות במוחו, מפחד מעצם קיומם במוחו עד מוות, ומנסה נואשות לגרשם. או על ידי מחשבות אחרות או על ידי מעשים, אבל משום שעושה זאת בצורה משובשת, הרי שהיא עצמה היא הגורמת לכך שהמחשבות שהוא כ"כ מפחד מקיומם יבואו שוב ושוב ביתר עוצמה. ושוב מנסה באותה הדרך, ושוב, ושוב, עד אובדן שפיות.
לא באתי בשורות אלו להקיף את כל המקומות בהם פועל מנגנון זה, או את המקומות בהם הוא עשוי להשתבש. אינני מתיימר להבין ולהסביר מדוע זה קורה, ובוודאי שאינני יודע כיצד ניתן לתת לזה פתרון. רק באתי להאיר חלק מאד ספציפי בתודעת ונפש האדם, חלק שעלול מאד להסתבך בלולאה רקורסיבית אין סופית ולמרר את חיי האדם בצורה איומה, ואולי עצם המודעות אליו היא סוג של 'ידיעת הבעיה, חצי פתרון'.
ד
כלפי מה הדברים אמורים.
ידועה האמרה 'שמאל דוחה וימין מקרבת', אי אפשר לעולם עם חסד וטוב בלבד, וזה דבר פשוט. חסד ללא גבול הוא הפך החסד, הוא תוהו ובוהו והרס כל מסגרת הנותנת לטוב את היכולת להתבטאות ולהראות. אבא שייתן ויפזר לילדיו ממתקים ללא גבול לא רק שלא עושה עמם טובה, להיפך, הוא רק גורם להם רעה. אך כמובן שגם להיפך, צמצום ודחייה אינם מטרה בפני עצמם, אלא הם רק בכדי לתת גבול ותחום לטוב והשפע.
לדעתי, הדבר נכון רק כלפי ההתנהגות החיצונית של האדם, עם עצמו ועם סובביו. אבל כשאנו מדברים על המנוע עצמו, על המניע עצמו, על כח הרצון בעצמותו, נראה לי שהכח המניע היחיד בעולם הוא כח הטוב, הציפייה של אדם לדבר טוב או תחושה נעימה שתהיה לו בעתיד, היא הגורם היחיד שיכול לגרום לו להתאמץ ולעבוד ולהשקיע את אונו ומרצו בהשגת מטרתו, אם הוא מבין שזו הדרך היחידה להשגת מטרתו.
נכון, יכול להיות שאדם מונע מרגשות שהתווית שלהם או המימוש שלהם כרגע הוא לא מן החלק הטוב שבו, כגון קנאה שנאה תאווה או כבוד. וניתן לומר שרגשות אלו הם כוחות עוצמתיים ונוכחים מאד רוב הזמן במנועים של רוב האנשים עלי חלד. אבל לדעתי יש לחלק בין הכח עצמו, לבין התחושה של האדם. ונניח למשל אדם הפועל מתוך קנאה צרופה, נכון שהאמת היא שהכח עצמו כרגע הוא רע, וככל כח רע הוא בוודאות לא יביא את האדם למקומות טובים ונעימים אלא להיפך. אבל האדם הפועל אינו חושב שיהיה לו רע, אלא הכח המדמה גורם לו להיות משוכנע לחלוטין בכל נימי נפשו שדווקא מעשים אלו הם אלו שיביאו מנוחה לנפשו הנסערת, והם אלו שיעשו לו טוב.
הדבר היחיד שצריך להביא לכך שאדם יתקוף את עצמו ע"י הצפת תחושות שליליות, היא אך ורק כלפי הדברים שלא צריך לעשותם, או ביתר דיוק הדברים שצריך לא לעשותם. אדם צריך לתפוס את האמת שכל מעשה שלא מגיע מן הכח הטוב שבו, ובוודאי כל מעשה שאסור על פי התורה הקדושה, הוא רע ומר חמוץ ועפוץ. ואדם צריך שייצור לעצמו הקשרים שליליים כלפי דברים אלו, שאוטומטית בכל פעם שהכח המדמה יצייר לו כמה טוב ערב ונעים יהיה לו מעשה פלוני או פלמוני, יעביר במוחו ובליבו את הפעם הקודמת, וייזכר וירגיש כמה כואבת וקשה היא ההתרסקות שלאחמ"כ, איזה טעם מר משאיר אחריו מעשה של קנאה תאווה או כבוד, ומי מדבר על הזוועה שמתחוללת בלב לאחר עבירה. חוויה לא נעימה זו [ואפי' שהיא נוצרת על ידי דמיון בלבד] יכולה להעביר את מסך העש"ן, ולתת לאדם כח לעמוד מול הפיתוי המדומה. כח זה של השלילה, של תזכורת החוויה השלילית, יכול למנוע את האדם ממעשים שאינם רצויים והרסניים.
ואם אדם לא מצליח למנוע את עצמו ע"י תזכורות כואבות אלו, או שהוא לא כ"כ קולט ומרגיש את חומרת תוצאות מעשיו, וממילא כלי נשק זה אין בו כ"כ עוצמה. אולי באמת כדאי שייצור לעצמו הקשרים כואבים ממשיים אחרים על כל מעשה שלילי, כמו אימא שסוטרת קלות על יד בנה הקטן שח"ו לא ינגע בתנור, שמשום שאינו קולט את חומרת הסכנה, צריך לגרום לו לפחד מן הסטירה בכדי שלא יבוא לגרום לעצמו נזק גדול של כוויה.
אבל, לנסות להביא את האדם לפעולה ע"י הפעלת כח השלילה, לנסות להזיז ולהניע אדם לפעולה ע"י גרימת תחושת חוסר נוחות במקום או במצב הקיים, זה מתכון בטוח לאסון, אסון קטסטרופלי.
נכון, ישנם מנגנונים בריאים בנפשנו המביאים אותו לפעולה בכדי שלא נהיה במצב של חוסר נוחות או סכנה. הקיצוני והידוע מכולם הוא מנגנון הפחד, מנגנון שיש ביכולתו אפי' לתפוס פיקוד על כל תודעת האדם ועל כל פעולותיו מבלי שתהיה לו איזו שהיא יכולת שליטה, מנגנון זה ביכולתו לגרום לאדם לעשות פעולות נמרצות, לנוע או לקפוץ ממקומו, להילחם או לברוח [או לקפוא] והכל בכדי לשמור על חיי האדם. ישנם גם מנגנונים עדינים יותר, הגורמים לכך שכשאדם חש באי נוחות הוא ישנה את מיקומו או יעשה מעשה כלשהוא בכדי לשפר זאת.
אבל אלו רק מנגנונים של תיקון המסלול, ובוודאי מנגנון הפחד שהוא מנגנון רק לעתות חירום אמתיות. אבל אי אפשר ואסור לעבוד עם כוחות מניעים אלו שישמשו ככוחות המנוע והמניעים העיקריים של האדם בדרכו קדימה בחיים בהשגת מטרותיו ובביצוע פעולותיו הסדירות היומיומיות.
לצערי הרב ישנם פרסומאים שקלטו את צורת פעולתם של מנגנונים אלו, ומשתמשים בהם ללא הרף. נכון, גם צורת הפרסום המתקתקה החיובית שיוצרת לך הקשרים מפוברקים בין גבינה מחברה מסוימת לתחושת ביתיות, או בין משקה מסוג כלשהוא לבין טעם החיים. גם צורת פרסום זו היא סוג של מניפולציה מכוערת על התת מודע שלנו. אבל נגד זה עוד אפשר להילחם, אפשר להיות מודעים לטריקים ולשטיקים, ולנסות לא ללכת שבי אחר כל גחמה של כותב שנון/גרפיקאי מוכשר/איש מכירות ממולח. אפשר לנסות לבדוק כל דבר באופן אובייקטיבי ולהפריד בין טיפת המציאות האמיתית לבין שלל העטיפות המזויפות. נכון, גבינה היא דבר שבדרך כלל אוכלים בבית, אבל מה הקשר לתחושת הביתיות, האם אכילת גבינה מחברה כזו או אחרת היא באמת זאת שנותנת לאדם את תחושת הביתיות? בחייך. כן הדבר לגבי אותו משקה תוסס שחור ומתוק. הוא אולי משקה טעים וערב לחך, אבל מה הקשר בין הנאה רגעית טעימה ככל שתהיה לטעם החיים בעצמם. כמה דקות של מחשבה בריאה, ובפרט ע"י שיחה עם ידיד חכם ומבין, ואפשר בקלות לנתק את כל ההקשרים הסמויים שחברות הפרסום מנסות לייצר במוחנו.
אבל הפרסומאים הגרועים באמת הם אלו המשתמשים בציניות רבה במנגנוני הפחד האימה הפאניקה והאפוקליפסה. קל מאד היום להכניס אדם ממוצע לחרדה. הנה המתכון: תזרוק לו כתבה כאילו חדשותית, תערבב אותו עם נתונים מספריים שלא קשורים לכלום, תביא כמה ציטטות של 'מומחים' מן התחום, ותקנח בתמונה מבעיתה [ותכתוב מתחת 'אילוסטרציה, לצילום אין קשר לכתבה']. זהו, האדם שלך, עכשיו זה בכלל לא הוא זה שמקבל את ההחלטות, החרדה שלו היא בעלת הבית, והיא תעשה בדיוק מה שהכתבת לה לעשות.
בעצם, כל התקשורת בנויה על סם הפחד. אולי תסבירו לי למה לעולם לא תמצאו כותרת משמחות בעיתון, כגון: "ב"ה 5,000 ילדים בריאים נולדו אתמול ברחבי הארץ", "רוב העולם מעריץ אותנו, אפי' הערבים מהאמירויות רצים אחרינו", תמיד תראו רק כותרות אדומות על הרוגים פצועים נפטרים שמאלנים ואנטישמים. גם בעיתונים החרדיים אך ורק שוד ושבר, גזירות ורדיפות צרות ואנחות. ואם אין מספיק חדשות רעות מהארץ, ייבאו לך מכל העולם. אולי מישהו יבוא ויסביר לי אחת ולתמיד, לצורך מה אני אמור לדעת על כל תאונת עבודה שאירעה במפעל לייצור חלקי חילוף למנועים של ווישרים לאופנועים בפאתי תת שכונת עוני בבנגקוק, רבנן, למה ומדוע.
התשובה פשוטה, העיתון [או כל מדיה אחרת], רוצה קוראים [צופים] שיצרכו את תצרוכת המדיה שלו. יושבים קברניטי העיתון וחושבים לעצמם, איך נגרום לכך שגם מחר ומוחרתיים תקנה את העיתון ותקרא, פשוט ביותר, נפחיד אותך! תקרא, תצא עם תחושת פחד נוראית, ואוטומטית ירוצו המחשבות הבאות: "מה הולך פה בעולם", "הכל במצב סכנה מיידית", "חיי בסכנה חמורה", "מה אפשר לעשות", "מה אפשר לעשות", "אני מוכרח לכל הפחות להיות מעודכן, כדי שאוכל אולי לשמור על חיי וחיי משפחתי". ואוטומטית גם אם לא באמת תרצה אתה תקרא למחרת כדי להיות מעודכן, על כל צרה ש(לא)תבוא. ומה מחר, מחר ידחפו לך הפחדות חדשות, אטום, זיהום הסביבה, חיזבאללה, חמאס, אין בעיה, יש מגוון. רק תצרוך את הסם, אתה כבר תבוא מעצמך לבקש את המנה הבאה. וכן הלאה וכן הלאה, הולך וסובב לו הגלגל והענף עליו, ואנו דוהרים קדימה במלוא המרץ וממשיכים להצליף על עצמנו תוך כדי אנחות קורעות לב.
ה
אבל האסון החמור מכל קורה אם מנגנון השלילה מתלבש באדם עצמו. זה יכול לקרות מסיבות אישיות, בגלל אישיות הנוטה למידה זו, או מחמת השפעה סביבתית של ביקורת חזקה, והגרוע מכל אם זה מגיע מחמת צורת "חינוך" ביקורתית [בלתי מאוזנת].
אם הכח העיקרי המניע את האדם לפעולותיו היומיומיות היא תחושת אי נוחות מהמצב שבו הוא שרוי כרגע, הרי שהוא בסוג של פעולה רקורסיבית וסיבוב אינסופי סביב הזנב של עצמו. פעולה של ריסוק טחינה ושבירה עצמית החוזרת על עצמה בעוצמה הולכת וגוברת.
אם מה שרץ לאדם כל הזמן בראש אלו המחשבות "כדאי לך", "זה ישתלם לך", אז בכל פעולה הוא מרגיש שהוא מתקדם לייעדו, וגם אם היעד עדיין רחוק, הרי הוא בדרך הנכונה. וממילא כל פעולה גורמת שהקול יתחזק, ההרגשה הטובה מתחזקת, המנוע מניע והגלגלים נוסעים ודוהרים קדימה בעוז ובתעצומות.
אבל כשאדם לא חושב כך, אלא הפוך, וכל הזמן הוא רדוף ואכול מחשבות "נו, נו נו, תעשה כבר", "תפסיק להתבטל", "תפסיק לפספס הזדמנויות". וכל מעשה שהוא עושה זה רק בכדי לנסות נואשות לרצות את מפלצת מחשבות טורדנית זו, שתפסיק כבר להרביץ ולהצליף בו. לא רק שהעשייה לא מרגיעה את מרוץ מחשבות שוברות אלו, אלא היא המייצרת הראשית שלהם, ממש כמו הצפרדע במצרים, שכל מכה הייתה מתזת נחילים. כך כל פעולה שגרתית הנעשית מחמת ניסיון בריחה ממחשבה שלילית היא בעצם חותמת המאמתת את המחשבה הזו, "אתה רואה חתיכת לא יוצלח שכמוך, אתה יכול, אז תפסיק להתבכיין, יאללה קדימה". המפלצת לא רק שלא נרגעה, אלא קיבלה מנת אוכל וכעת היא צועקת בקול רם עוד יותר את המחשבות הקודמות: "נו, נו, תעשה כבר" "מה יהיה אתך הסוף", "איך תגיע לשמיים, עם כמה נרות חלב???" "איזה פנים יש לך", "איזה פנים יהיו לך למעלה", "נו, נו, תעשה כבר!!!". האדם מנסה לעשות משהו, ושוב חוזר הגלגל העגום.
מה שקורה בדרך כלל, שזה לא מחזיק מעמד זמן רב, ואדם נגמר פיזית ונפשית ולא מסוגל לעבוד בצורה שכזו, הגלגלים מתפוצצים, הוא נגרר על הג'אנטים ולבסוף על השאסי, עד שהוא כבה לחלוטין. הוא נתקע ולא עושה [כמעט] כלום, מבשל את עצמו ומתבשל עם עצמו, כועס על עצמו ועל כל העולם, שונא את עצמו ואת כל העולם.
פעולה שגרתית אסור שתהא מחמת סיבה שלילית, הכח המניע העיקרי של האדם אינו יכול לעבוד בצורה נגטיבית, זה ממש לתקוע ענף בגלגל ולדהור במהירות של 120 קמ"ש, לפוצץ את הראש ואת כל הגוף במכות איומות ובסוף להתרסק לתהום.
הדבר הגרוע עוד יותר הוא, הביקורת עצמית שנכנסת לסיבוב המפלצת הרקורסיבית. ונניח שאדם כבר הצליח כבר להניע את עצמו לפעולה, ולא מחמת צעקות המפלצת השלילית שצועקת "אתה לא בסדר שאתה לא עושה", אלא גירד במאמצים על אנושיים שביב של תקווה ורצון חיים אמיתי לפעול ולעשות טוב לעצמו או לאחרים. מיד לאחר מעשה תקפוץ המפלצת בכובע הביקורת ותצעק בקול גדול, "וכי כך עושים", "זה לא שווה כלום", "יכולת לעשות טוב פי כמה", "כלל לא התכוונת לטובת אחרים אלא לטובת עצמך", וכו' וכו'. ושוב קיבלה המפלצת את מנת סיפוקה. ולא רק שאדם לא הגיע למצב יותר טוב, אלא להיפך, כעת יש למפלצת חומר גלם לפגזים נוספים בכדי לתקוף בעזרתם את האדם. "אתה אפס", "אתה לוזר", "גם כשאתה מנסה אתה לא מצליח", "אתה אדם אנוכי תאוותן וקנאי". "נו, נו, תעשה כבר..". המטחנה ממשיכה לטחון.
והבעיה הגדולה היא חוסר הבידול בין האדם לפעולותיו, מפלצת הביקורת איננה צועקת על האדם "פעולה זו איננה בסדר", אלא "אתה לא בסדר", הסחרחורת היא סביב האישיות של האדם עצמו, מי שנכתש בכל סיבוב של המטחנה הרקורסיבית האינסופית, הדבר שנדפק בכל גלגול אופן העגלה שאיננה חדלה מלהתגלגל, אינו דבר צדדי, אלא עצם עצמותו של האדם, הערך העצמי שלו, הדימוי העצמי שלו, הביטחון העצמי שלו, הוא בעצמו. עוד יותר גרוע מגזר דינו של טיטוס, שריפת הנפש איננה בכל יום מחדש אלא בכל שנייה, והפיזור איננו בשבע ימים אלא בשבע מאות שבעים ושבעה.
כפועל יוצא מביקורת עצמית אינסופית ודימוי ובטחון עצמי נמוכים. לא רק שהנפש מרוסקת, אלא כל פעולה פשוטה מסתבכת ומתפתלת בתוך עצמה, וזהו מתכון בטוח לחיים בלתי מאוזנים, לחיים של סבל מתמשך.
ולדוגמא: אדם כזה עלול לבקר בחרדה עצומה כל מילה שהוא מוציא מפיו, "האם אני בסדר איך שאני מדבר לאחרים", "האם חברי נפגע ממה שאמרתי לו". הוא מדבר, מוציא מילה מהפה, מרגיש את החשש ומנסה לפוגגו. אך במקום פשוט לא להתייחס לרגש החשש המטעה, הוא מנסה לפוגג את הרגש המציק על ידי אמירת מילים שיתקנו את השפעת המילים הקודמות. אבל החשש לא רק שמסתלק, אלא גובר, כי ניתן תוקף לחשש, "הנה עובדה שהמילים הקודמות היו לא בסדר, עובדה שהייתי צריך לתקנם".
וזה רק הולך ומסתבך, כי האדם מבקר את התיקון בעצמו ומנסה לתקן גם את התיקון. הדיבור נקטע ונתקע. והתחושות הגרועות הולכות ומטפסות, ותוך כמה משפטים הוא כבר לא יודע בכמה תיקונים ותיקוני תיקונים אוחז במקביל, ומה בכלל הוא התכוון לומר מלכתחילה. ורק מנסה לצאת מן הסבך הדביק, מן הלולאה האינסופית.
ו
וככל מחלה ממארת הרי שלרעה והלולאה החולה ששמה ביקורת עצמית, ישנם שתי גרורות קטלניות נוספות.
חוסר יכולת להתמודד עם ביקורת חיצונית.
מתיחת ביקורת בלתי מבוקרת על כל דבר.
כמדומני, שבבסיס נפש בריאה ישנה את היכולת להתמודד עם ביקורת קטלנית ככל שתהיה. כשאדם שומע ביקורת בצורה עניינית וללא תערובת של מרק רגשות סוערים, הוא יכול לתפוס את הביקורת בקונטקסט [הקשר] הנכון, ביקורת על מעשה זה או אחר, ולא עליו. לגופו של מעשה או עניין, ולא לגופו של אדם.
אבל אדם בעל מערכת משובשת, חסר ערך וביטחון עצמי, שם כל מילת ביקורת בדיוק 'במקום הנכון'. ואם מישהו אמר או רמז שמשהו שעשה או אמר לא מושלם, הוא תופס זאת כסימן שכל כולו אינו אלא אפס אחד גדול.
ואמנם אמת, בריאות נפש כזו של קבלת כל ביקורת בשלווה ובענייניות קיימת רק ב'אוטופיה'. אבל לפי ערך, ככל שאדם יותר בריא בנפשו ולא מסובב בתהליכי קטילה ורדיפה עצמית. אזי גם אם הוא נפגע ו'לוקח ללב' איזושהי מילת ביקורת, זה לא דופק לו את כל היום, לא הורס לו את החיים, ובוודאי לא מחסל אותו טוטאלית.
ולמשל, אדם השקיע את כל מרצו בפרויקט, התרים אחרים ונרתם בעצמו, הזיע ויגע למען המטרה. ומאן דהו יאמר לו "תשמע, בזבזת מידי הרבה כסף במהלך קמפיין ההתרמה, יכולת להשיג את אותן התוצאות בסכומים נמוכים בהרבה. התוצאה לא שווה את ההשקעה המוגזמת".
האדם השפוי בדרך כלל ייפגע קצת בלבבו, "אחרי כל המאמצים שהשקעתי, זה מה שהשני רואה? את החסרונות?" אבל לאידך גיסא הוא יהיה מסוגל גם לדון בענייניות, לשקול את הדברים והטענות במאזני השכל, ולהציג את משנתו ודעתו באופן רציונלי ובצורה רגועה.
הוא לא מרגיש שהשני לא מכיר במאמציו, ולא יוצא מתוך נקודת הנחה שהשני כלל לא מעריך אותו או בז לו. ועל כן כשהוא יציג את דעתו הוא ידבר מהראש ולא מהבטן. הוא לא יתקוף, לא יתלהם ולא יצעק, אלא יציג את דעתו בצורה פשוטה וברורה. ויש סיכוי סביר שבצורה כזו השני באמת יקבל את דעתו.
ובנוסף, כשאדם מסוגל לדון על פעולה שפעל או דיבור שעשה בצורה עניינית, תיתכן האפשרות שיגיע למסקנה -מה שקוראים "במחשבה שניה" - שהשני באמת צודק, ויהיה מסוגל לומר "נכון, טעיתי". לא שזה דבר פשוט לאדם להודות בכך שטעה בשיקול דעתו, גם לא בינו לבין עצמו ובוודאי שלא בפני אחרים. אבל עדיין, אם הדיון הוא לא על עצם אישיותו אלא על מעשה או דיבור פלוני שעשה, יש בכח האדם להישיר מבט ולומר: "כן, הייתי אנושי, טעיתי".
ואם הוא ממש בעל מדרגה, ייתכן שמקבל הביקורת יאמר לשני בבת צחוק, "הכל בזבוז אחד גדול?". ומן הסתם השני יאמר לו: "מה פתאום! הכל טוב, הכל מצוין, הכל דבש! אבל לדעתי בפרט זה וזה היה אפשר לחסוך". שניהם יחייכו, והדיון ימשיך להתנהל בצורה רגועה עניינית וחברית.
אמנם האיש המסכן הזוכה להיזרק בכף הקלע, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם. אבל באמת הוא אומלל הגר עם בני אנוש, וחי חיי מוות ומתייסר מכל מילה ומשפט.
הוא רק ישמע מילת ביקורת הכי קטנה ומיד יהבהבו כל הנורות האדומות, המחשבה המאיימת תקפוץ אוטומטית בלי שליטה: "האא, הנה, אתה רואה שאתה באמת גרוע, כולם רואים כמה אתה דפוק". התוצאה ברוב המקרים תהיה שהוא יירה תשובות מהבטן, יצעק ויכעס, ידבר ויקרקר ללא הבחנה ובלי קשר בין המשפטים.
אין סיכוי שמישהו ישתכנע מדבריו, ובוודאי שאין להעלות על הדעת שהוא יאמר "טעיתי", שהרי אם הוא חס וחלילה חס ושלום יוציא את המילה הנוראה הזו מפיו, הרי הוא חורץ בזה את גורלו לנצח נצחים, הוא מסכים שהוא אפס אפסים, כלום, גארנישט, נאדה.
ועוד יותר מזה, מאחר שהוא תופס את הביקורת כחרב המונפת על עצם אישיותו, הרי שבצורה אינסטינקטיבית הוא ישתמש בנשק יום הדין ויתקוף את השני בצורה אישית: "תמיד אתה חכם בלבקר", "עשית פעם משהו מועיל בחיים?", "טיפש" "טמבל".
וככל לולאה עצובה, גם כאן ההמשך העגום צפוי מראש. הטונים יעלו, השני יתרתח, יוסיף ויצעק. וכעת גם הוא כבר לא יהיה ענייני, ובאמת ישפוך דלי של שופכין על ראש המסכן: "אתה חתיכת לוזר", "מי נראה לך שאתה בכלל", "דל גאה". שניהם ייכנסו לקרב תרנגולים וייצאו ממנו מרוטים וחבולים.
אתה לפעמים רואה שני אנשים צווחים ככרוכיה, ופשוט מתפלץ: 'דחילק, מה כבר אמרו לו, הערה קטנה כולו הדא". וממש מתחשק לך לשים יד חמה על כתפו של האומלל וללחוש לו: "אחי, טייק איט איזי". אבל לצערנו אי אפשר לעשות זאת, הרי אצל המסכן מילת ביקורת זו נתפסת כקריאת תיגר על כל עצם קיומו בעולם, ואם אתה תתייחס לכך בשוויון נפש, הרי שאוטומטית גם אתה תכנס למעגל הרודפים. "וכי אתה לא רואה שהוא מנסה לרצוח אותי?", "איך אתה מעז לומר לי לקחת את זה בקלות!?".
זאת ועוד אחרת, לא רק ביקורת אמיתית מאיימת על העלה הנידף. וכמי שהולך עם כובע בוער על ראשו, כל מילה, תנועה, ואפי' שתיקה עלולים אוטומטית להתפרש אצלו כביקורת, גם אם השני באמת ובתמים לא התכוון לכך. וכל תגובה אחרת ממה שהוא מפרש ומצפה לקבל כפידבק חיובי למעשיו, הוא מיד יפרשנה כך: "האא, הנה, למה הוא אמר מילה זו? למה הוא גירד באף? למה הוא המהם?" או לחילופין "למה הוא לא אמר כלום? למה הוא אמר רק כך ולא אמר כך?". והתשובה החולה צפה ועולה מאליה: "וודאי בגלל שהוא רואה בי פגם", "הוא לא מקבל אותי", "כמה גרוע אני בעיניו". וכאקט של הגנה עצמית הוא הולך ויורה חיצי 'הגנה' נגד אנשים שמבחינתו מותחים עליו כעת ביקורת קטלנית.
העצוב בכל הסיפור הוא שנעבעך הם מצידם כלל לא מבינים על מה ולמה הוא תוקף אותם, ובדרך כלל מה שיקרה שהסחרחרה תתחיל להסתובב, השני ייפגע, יתקוף. וכעת באמת המערבולת תסחף אותו בעוצמה.
ולעיתים, כשהשני הוא אדם בעל מידות טובות, זה פשוט הופך למחזה קורע לב. האדם תוקף את רעהו: "למה אתה מבקר אותי", מה עשיתי לך", "תמיד אתה רואה בי רק חסרונות". והשני מנסה להצטדק ובאמת בתום לב, "מה אתה רוצה ממני", "אפילו לא עלה על קצה דעתי לבקר אותך". אך הקורבן מסרב לקבל את דבריו, "שקרן" הוא זועק לעומתו, "שקרן", "אני יודע טוב טוב למה אמרת / לא אמרת כך, למה עשית / לא עשית כך", "אל תעבוד עלי", "גם אתה יודע טוב טוב את האמת", "אתה רק מחפש למצוא בי חסרונות". ולעומד מולו לא נותר אלא לפכור את ידיו בחוסר אונים.
המסכן משוכנע בכל ליבו שכולם רואים עליו כמו זכוכית שקופה את כל החסרונות שהוא אוחז על עצמו, וממילא פשוט וברור לו שכל מעשה דיבור ומחשבה שלהם הם מתכוונים לקטול אותו!
וכי יכול להיות שהם מתכוונים למשהו אחר??
'חי בסרט' – אומרים היום האנשים, אדם זה גם כן 'חי בסרט' - 'חי בסרט אימה'.
ומיד אחר כל ויכוח שכזה תמשיך ותגדל התוצאה המדממת הפנימית, וכל הוויכוח כולו ייכנס למעגל האימים של ההצלפה העצמית המתמשכת. "אח, אתה כזה גרוע", "כל הזמן רק רב ומתווכח עם אחרים ופוגע בהם", "אולי תנסה להפסיק להתעצבן מכל דבר". וכמובן שזהו המתכון המוצלח והבטוח לנקודת פתיחה 'איכותית' להתכסחות הבאה.
עיוות נוסף, צרה צרורה נוספת ושיבוש נוראי מתחולל גם בחלק השיפוטי החיצוני של האדם.
באופן מובנה מנגנון ביקורת עצמית חולה שותל ביד האדם חרב ביקורת חיצונית מושחזת. או יותר במדויק, הופך אותו למכונת ירייה משומנת.
כל מעשה, כל דיבור וכל מחשבה של כל אדם אחר יש להם רק פירוש אחד מבחינתו, רוע צרוף, כל יצר מחשבות ליבם רק רע כל היום. כל דבר שאדם עושה מדבר או חושב זה רק בגלל האנוכיות הקנאה התאווה או הכבוד שלו, או כולם גם יחד. ובקיצור, כל דבר שזז בעולם הכח המניע היחיד שלו הוא כח הרע.
ובדיוק כמו שהוא אוחז על עצמו שכל כולו מונע רק מכח הרע שבו, וכמו שהוא משוכנע בכל נימי נפשו שכולם רואים עליו כמה שהוא מושחת לחלוטין, כך ברור ונהיר לו שגם כולם מגעילים. ואפילו שהוא האדם הכי גרוע בעולם, כולם עוד יותר גרועים ממנו. וכלל לא יתכן שאדם יעשה ידבר או יחשוב משהו בגלל החלק הטוב שבו.
וגם אם תמצא לומר שיש לאדם איזושהי נגיעה קטנה של רצון לעשות טוב לאדם אחר או לעשות את רצון ה', הרי שזה בטל ומבוטל באלף אלפי אלפים וריבי רבבות מיני מחשבות אנוכיות מגושמות ומתועבות, חשוב כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש. וככל הנראה שגם זה רק מעצת היצר בכדי לגרום לאדם סיבה לגאווה מטופשת "אני עוייבד ה'".
כולם מחפשים את הנאת עצמם, כולם רודפי בצע שררה וכבוד, כולם צבועים, כולם מנסים לעשות רושם על כולם. כולם שונאים ושנואים, כולם מבולבלים ומטושטשים. כולם חלשים ומלאי חולשות, כולם מנוולים. וכולם פותחים את פיהם לשם הנאת גופם ולא לשם שמים כלל!
אוי אח ואבוי. העולם כולו טובל במדמנת רוע [בלתי] אנושית אינסופית.
ז
כאמור, כל צורת עבודה שלילית זו היא לפעמים תכונת נפש מולדת, אך לפעמים היא מגיעה מחמת השפעה סביבתית קלוקלת. אינני יודע כיצד זה ייתכן, אבל אולי ישנם כאלו הסוברים שחינוך פירושו של דבר הוא בניית ביקורת עצמית קטלנית, תוך כדי ביקורת חיצונית נוקבת ארסית והרסנית. אולי ישנם אנשים הסבורים שניתן להוציא מאדם את המירב והמיטב שבו ע"י הצקות עצמיות בלתי פוסקות. לא יודע, כנראה שמדובר באנשים נדירים היצוקים מפלדה, חזקים נפשית, ולא עשויים מנייר קריפון.
ממה שאני ראיתי שבימי חלדי הקצרים, בדרך כלל הפעלת כוחות האדם נגד עצמו בצורה בלתי מבוקרת היא מתכון לאסון. זהו דבר שבקלות מביא את האדם בבגרותו לידי סחרחורת קטלנית. המביאה לידי דיכאון וחרדות, לידי אובדן אמון בעצמו, לידי ייאוש תסכול ותחושת חידלון. לחוסר חיבור לחיי תורה ומצוות, ובמקרים גרועים אף יותר לעזיבתם בגלוי או בסתר.
אינני אוחז את עצמי למחנך דגול, אבל נדמה לי שדרכו של אדמו"ר זי"ע בעל 'נתיבות שלום' הייתה שהצורה היחידה לחנך ילד או נער בראשית פריחתו היא העצמת הכח הטוב שבו, הגדלת כל נקודת אור שבקרבו. אין לך יהודי שאין לו בנשמתו ובלבבו אוצרות עד בלי די, מידות נאצלות, תכונות נפש נהדרות וכישרונות כאלו או אחרים. רק צריך לשים לב, להקשיב, ולהרעיף טללי תחייה על אותם נקודות אור שיגדלו ויצמיחו את אישיותו של התלמיד. אי אפשר ואסור לגרום לתלמיד לעשות מעשים ע"י הפעלת רגש שלילי. למשל, לגרום לילד לשקוד על תלמודו ע"י החדרת רגש פחד "איך תישא פניך לאביך". פעולה שכזו היא הרסנית, היא גם עלולה לגרום לתסביב קטלני של רגשות שליליים, כאמור. אבל גם אם היא לא תשפיע עד כדי כך, מעשה הלימוד והאבא גם יחד ייצרבו בזיכרונו של הילד צמוד לתחושת אי נוחות, ותהייה השפעה מידית ולטווח הארוך על יחסו ללימוד ועל קשריו עם אביו. "אין לי כח ללימוד המעצבן הזה, מתי כבר אגדל וכבר לא יכריחו אותי ללמוד", "אין לי כח לאבא הנודניק שגורם לי לעשות דברים מעצבנים שאין כח לעשותם". מחשבות אלו בקשר לאבא עלולות לצוף בעקבות התחושה של הילד, גם אם האבא מצדו לא חשב ולא עשה מעולם מחשבה או פעולה כל שהיא בכיוון זה.
הדבר היחיד שצריך להשתמש בכח הרגש השלילי, הוא כאמור רק נגד המעשים שאינם רצויים. ומשום שילד, נער או מתבגר איננו שולט על דחפיו, וכשנדמה לו שמשהו הוא טוב ערב ומועיל בשבילו, במקרים רבים לא יועילו כל ההסברים והנימוקים ההגיוניים שהאמת היא שזה הפוך בדיוק. במקרים כאלו אין ברירה וצריך ליצור הקשר בין מעשה שאיננו ראוי לתוצאה לא נעימה ורגש שלילי. דבר שיהווה מעצור ומחסום לפעם הבאה.
וגם לא בנוגע לחינוך, סתם בן אדם לחברו, הביקורת היא כלי משחית המחרב כל חלקה טובה. אין לי מושג לשם מה ברא הקב"ה את הביקורת בעולמו, אני בכל אופן קיבלתי כך ממו"ר הרב שליט"א: "הדבר היחיד שביקורת בונה זה חומות בין אנשים"!
הייתי מבקר בחריפות את אנשי הביקורת על כל הרוע שהם מפיצים סביבם בעולם, אבל לבקר את הביקורתיים זו ביקורת בעצמה. על כן רק אומר בפשטות: תפסיקו לבקר, תתחילו לאהוב. דבר ראשון את עצמכם, אתם אנשים טובים, יהודים טובים שרוצים לעשות ועושים רק טוב. תפסיקו להאמין לשקרים שהשטן מוכר לכם כאילו אכילה עצמית זה 'מרירות', תאהבו את עצמכם, וממילא תאהבו את כולם. תאהבו את כולם, אתם טובים ונהדרים בפני עצמכם, ולא צריכים למצוא פגם בכל דבר ובכל אחד בכדי להרגיש שאתם שווים משהו. תחמיאו, תתנו מילים טובות, כוחות הטוב יתגלו, החסד יזרום במסלולי הנתינה האהבה והאחדות, כל מעשה יגביר בעצמכם את תחושת הטוב. הקרח יימס, הטוב ינצח, הרע יישחט, והשמש תחזור ותאיר את העולם, יבקעו עלייך שחרייך.
ואינני חולק ח"ו על כח המרירות שברא הקב"ה בכדי שיביא את האדם לתשובה. ועי' בדברי הסה"ק עבודת ישראל (פר' פרה) עה"פ "ויחר אפי בהם", וז"ל: ויש בזה כוונה עמוקה להורותם דרך תשובה, "ועתה הניחה לי" ויעשו תשובה, והורד עדיך ויתמרמרו, עד "ויחר אפי בהם", דהיינו חרון אפי שיש לי עליהם יחר בהם בלבבם על עצמם, ויתחרטו על שעבר. "ואכלם" לשון תאוה, כמ"ש כלתה נפשי אל ה'. דהיינו לאחר התמרמרות כזה ונקיון כפים מחטאים באמת, אח"ז בא התשוקה וכלות הנפש אל ה'. וז"ש שפתח לו פתח להראות חסדו הגדול שמקבל התשובה מהשבים ואז תהיה תפלתו רצויה עליהם:
ובוודאי שמרירות אמתית מביאה את האדם עד כלות הנפש אל ה'. אבל כבר מקובלנו מהרה"ק מקוברין, מחז"ל "כתית למאור ולא למנחות", היינו אם כי צריך לכתת ולשבור לבו לפני הקב"ה, אבל התוצאה ממרירות זו תהיה למאור – בהארת התחזקות ושמחה. ולא למנחות, שיישאר על ידי זה שקוע ח"ו בעצבות ומרה שחורה. ואם מנגנון ביקורת וקטילה עצמית מביא לידי רפיון ידיים, בידוע שאין זה מסטרא דקדושה אלא להיפך.
והדבר ניתן להוכחה פשוטה, שהרי כל דבר בעבודת ה' כרוך במאמצים עילאיים, וכיצד יתכן שבדיוק כח המרירות שבכוחו להביא את האדם לתשובה ולכלות הנפש מגיע תמיד בקלות שכזו. אין זה אלא שהביקורת העצמית האוטומטית אינה כי אם המשך ישיר של הכח המפתה של הרע, להשלים את המלאכה, לרסק את האדם. וכמאמר צדיקים שיותר ממה שהיצה"ר רוצה את החטא הוא רוצה את המרה שחורה שאחריו. מרירות היא תרופה חזקה, שרק רופא מוסמך נותן אותה, רק לאדם שהוא משער שבכוחו לעמוד בה ולא לקרוס מחמת תופעות הלוואי. וגם אז רק במינון מדויק, בחדר סטרילי, ועם הרבה סמי הרגעה מסביב.
ואולי אפשר לומר שאם אדם ח"ו נופל למנגנון סיבוב הצלפה רקורסיבי שלילי, ח"ו מתקיימת דרשת הכתוב באופ"א. יחר אפי בהם, הם כועסים על עצמם, ואכלם, אוכלים את עצמם, גומרים את עצמם, ואת כל הסובבים אליהם.
כולי תקווה שאף אחד לא יראה את עצמו נפגע מהאמור, לא התכוונתי ונדמה לי שלא קטלתי ח"ו אדם מסוים או שיטה מסוימת. אין בכוונתי לבקר [שהשם ישמור, לבקר, איזו מילה גסה] ח"ו אפי' לא התנהגות של אדם ספציפי זה או אחר. השנאה היא נטו לצר הצורר וכח הרע הקיים בעולם, ואינני חפץ להיות משליחיו. ועל כן אם ח"ו פגעתי, אבקש סליחה ומחילה.
ובתפילה שנצא מצרה לרווחה, מגלות לגאולה, מפשפש קטן לטרקלין גדול. השתא בעגלא ובזמן קריב.
[1] "מזקנים אתבונן" (ירושלים תשס"ז) ממה שסיפר החסיד מוהר"ר רבי ישראל שמעון קסטלניץ זצ"ל, עמ' קלב.
[2] דבר זה הוא בעל מעלות גדולות, ומכמה סיבות. למשל, ניתן לכתוב פונקציה, ואחר כך לקרוא לה בכמה מקומות, ובמקום לכתוב בכל פעם את כל האריכות, פשוט כותבים בכל פעם בקיצור את שם הפונקציה, דבר המביא לחיסכון בזמן ובמקום הכתיבה. ועוד מעלות נוספות שאין כאן המקום לפורטן כי רבים הם.
[3] שלא תבינו אותי לא נכון, פונקציה רקורסיבית לכשעצמה אינה דבר שגוי, וניתן בעזרתה לחשב חישובים נפלאים, ואדרבה היא חוסכת זמן, אך בתנאי אחד, שיהא בה איזה שהוא תנאי עצירה, זאת אומרת שניתן לעשות סדרת פעולות שחלק מובנה ממנה יגרום לאותה סדרה שוב, ובתנאי שאין זה מתקיים לעולם אלא בתנאי מסוים. וכגון במשל דלעיל, אם הפתק יהיה ככתבו וכלשונו, רק שתהיה בו שורה נוספת, "לאחר מאה פעמים אתה יכול ללכת לנוח", אפשר לומר שהאדון פשוט חפץ במעט פעילות גופנית למשרתו, ובמקום לומר לו מאה פעמים את אותם המילים הוא פשוט השתמש בפתק אחד מאה פעמים.
[4] הגדרה רקורסיבית זו לא רק שאינה שגויה או מטעה, אלא היא מדויקת מאד ותמציתית, ואדרבה היא פשוטה מאד לחישוב בגלל שאיננה מכבירה במילים. ומשום שהיא מקיימת את התנאי האמור, שיש בה תנאי עצירה, הרי שהיא יעילה להפליא. כי הרי גם אם נחשב על כל אישה את כל שושלת אמותיה, הרי בסוף נגיע לאשה מסוימת שמוגדרת כיהודייה הראשונה [גיורת, או בת יעקב או השבטים] ושוב אין צורך לחפש הלאה. וא"כ הרקורסיביות לא רק שאיננה לרועץ, אלא כלי נפלא לתמצות וייעול.
