למה הילדים שלנו נוהגים באלימות? 💔

אתם מרגישים חסרי אונים? מותשים מההתפרצויות של הילד? יודעים שמשהו כאן לא עובד, אבל לא יודעים איך לשנות?

המאמר החדש מאת ד"ר חיים דיין יעזור לכם:
* להבין את המניעים האמיתיים מאחורי ההתנהגות
* לזהות את הכוח החיובי שמסתתר מאחורי הכעס
* לבנות תקשורת משמעותית וחומלת עם הילד

התמודדות יעילה עם התנהגות אלימה של ילדים

מאת ד"ר חיים דיין, עו"ס קליני ויו"ר מכון הקשב

התנהגות אלימה של ילד יכולה לבוא לידי בצורות מגוונות: זלזול, הצקות, קללות, פגיעה ברכוש איומים ופגיעה בגוף. התנהגות אלימה יכולה להופיע כתגובה לאיום שהילד חווה או ביוזמתו של הילד ללא איום כלשהו. כדי להתמודד נשים לב שאנו מבינים את התופעה (מה), נותנים לה משמעות מועילה(למה) ומפתחים מסוגלות עצמית להתמודד איתה (איך) – שלושת עקרונות מל"א.

מה – המכנה המשותף לצורותיה השונות של אלימות מצד ילדים הוא שימוש לא-נכון שהילד עושה בכח חיובי שיש בתוכו – תקיפות. לשם המחשה, חורבן בית ראשון היה בשל שימוש שלילי בשלושה כוחות חיוניים: כח הרוחניות - עבודה זרה; כח החיבור - גילוי עריות; וכח התקיפות - שפיכות דמים. חכמים רצו למנוע חזרה על טעויות אלו ולכן החלישו מאוד את כח הרוחניות – מה שהוריד את הדחף לעבודה זרה, אך גם הביא לביטול כח הנבואה. חכמים שקלו להחליש מאוד גם את כח החיבור, אך גילו שדבר זה לא יאפשר המשכיות לחיים וללימוד, ולכן החלישו אותו במידה מעטה (הגר"א, סדר עולם, ל). בכח התקיפות חכמים לא נגעו כלל, למרות הנזק העצום שיכול לצאת ממנו. כח התקיפות מאפשר לאדם לעמוד על שלו ולעמוד בגבולות. הילד מגלה את הכח הזה בקרבו, ולא תמיד הוא יודע כיצד להשתמש בו בצורה נכונה. יש ילדים שכח זה דומיננטי אצלם יותר והוא מתגלה גם ללא איום כלשהו, ויש ילדים שחשים מאויימים בקלות והם מגיבים בצורה תוקפנית (תופעה שמצוי אצל ילדים עם הפרעת קשב). המטרה אם כן, ללמד את הילד להשתמש נכון בכח התקיפות, בלי לגדוע כח חיוני זה.

למה – נשאל את עצמנו מה המשמעות שאנחנו נותנים לאירוע תוקפנות אצל הילד? האם אנחנו יודעים לזהות את הנקודה החיובית שבבסיס התנהגותו של הילד? עקרון "שושנה בין החוחים" מלמד שלפעמים גם בתוך התנהגות שלילית (חוחים) חבוי מניע חיובי (שושנה) (תיקוני הזוהר, ע, קכד וראו גם ויקרא רבה, כג, ג). אדם מתחיל את חייו כתינוק שאפוף בחוויה של "נברא יחידי" בצלם אלוקים בלתי מוגבל (עיגול). בהמשך הוא פוגש את מציאות מגבילה, כולל חוקים וכללים שנועדו לאפשר לעוד אנשים להתקיים (ריבוע). כעת מוטלת עליו משימה מורכבת ביותר: להגביל את עצמו מבלי לאבד את הגרעין הפנימי של בלתי-מוגבל. הגיוני שלפעמים המשימה משתבשת והילד פועל בנסיון לשלוט בזולת ואף לבטלו, מתוך אשלייה שבכך הוא שומר על ה"נברא יחידי" שבו. המטרה אם כן, למצוא את כוונתו הרצוייה, כפי שמנסח בספר הכוזרי: "כוונתך רצוייה ומעשיך אינם רצויים".

איך – העבודה המעשית מבוססת על בניית תחושת מסוגלות אצל ההורה – שיצליח לסייע לילדו ואצל הילד – שיצליח לסגל לעצמו מיומנות לעשות שימוש בריא בכוח התקיפות שלו. לשמור על המקום שלו מבלי לבטל את הזולת. הדבר מצריך עבודה סבלנית ועדינה, והיא חלק חשוב בהכנת הילד לחיים בריאים כבוגר (לא רק אמצעי להיפטר מבעייה שמפריעה לנו). נרגיע את עצמנו ונזכור שרוב הילדים אינם הופכים להיות מבוגרים אלימים. המטרה אם כן, לפתח אצל הילד תחושה שהוא מסוגל לרכוש "שפה" נכונה ויעילה יותר כדי להסתדר בעולם.

כעת נפעל בהתאם לצעדים הבאים:

בשיח כללי עם הילד נחדד את ההבדל בין תקיפות חיובית לבין תוקפנות שלילית. תקיפות היא תכונה חיובית, יכולת לעמוד על שלו, יכולת להגן על כבודו. לעומת זאת תוקפנות היא ביטוי של חולשה. כאשר יעקב אבינו חצה את מעבר יבוק, נאבק איש איתו עד עלות השחר. כאשר האיש הרגיש חלש ומנוצח, הוא נהג בתוקפנות ופצע את יעקב "וירא כי לא יוכל לו – וייגע בכף ירך יעקב". המטרה היא לגרום לילד להבין שהתנהגות תוקפנית אינה עוצמה וכבוד כפי שהוא מדמיין, אלא ביטוי לחולשה והתנהגות לא ראוייה. נזכור שהנפגע הראשון מהתנהגויות כאלה, הוא הילד עצמו שלא מצליח להתבטא בצורה מכובדת ויעילה.
מתוך כלל ההתנהגויות, נבחר נקודה אחת שבה נתמקד. לא ניתן להתמודד עם הכל בבת אחת. כאשר מתמקדים בנקודה קטנה, קל יותר ליצור חווית הצלחה גם להורה וגם לילד.
נתייחס להתנהגות אלימה כאל "שפה מקולקלת" וננסה להבין מה הילד מנסה לומר לנו באותה שפה? מה המניע שעומד בבסיס התנהגותו, למשל:
להראות שהוא חזק כדי להרתיע אחרים מלפגוע בו
לשלוט באחרים ולגרום להם לבצע את רצונו
להעניש על עוול שנעשה לו כדי לעשות צדק לדעתו (קללה למשל יכולה לספק חוויה של נקמה באמצעות הענשה על-טבעית)
לבטא רגש שלדעתו לא יישמע אם ינקוט בדרכי תקשורת אחרות
לחוש ריגוש והנאה כתוצאה מהפעלת כח ושליטה או מחציית גבולות
להרגיש שייך על ידי חיקוי של ילדים אחרים איתם הוא מזדהה
ננסה למצוא מה ה"שושנה" שבתוך ה"חוחים", מהי הנקודה שבה אנחנו יכולים להזדהות עם הילד, גם אם היא אינה מצדיקה את ההתנהגות שלו בפועל. דמיינו מה היה קורה אם הייתם מכחידים לגמרי את כח התקיפות של הילד, איך היו נראים חייו כילד וכבוגר?
נתן דגש על מניעה. נחשוב, בהתאם למניע הספציפי שזיהינו אצלו, מהי החלופה הטובה יותר שמתאימה לילד. למשל ללמוד להביע רגשות בצורה מילולית אם זה מה שגורם לו לבחור בתוקפנות. נזכור שכלוקחים מהילד כלי שמשמש אותו כיום להתמודד עם החיים, עלינו לסייע לו למצוא כלי חלופי להתמודד, כדי שלא יעמוד מול ברירה של חוסר אונים. בזמן רגיעה נשקף לילד שאנחנו מבינים מה הוא בא להביע ב"שפה" שבה הא השתמש, אך שפה זו – מעצם טבעה הקלוקל - אינה מביאה את התוצאה הרצוייה. "בשביל מסמר קטן לא רק שלא צריך פטיש חמש קילו. הוא גם לא משיג את התוצאה".
בזמן אמת, נציב גבולות ברורים. לדוגמא "אתה צועק עלי בצורה לא יפה. אני מבין שאתה רוצה שאדע שזה מאוד מרגיז אותך. אני מבין את זה, אבל הצורה שבה אתה מדבר אלי פוגעת בי ולא עושה לי שום חשק ללכת לקראתך. תלך לחדר, תשטוף פנים ותבוא לומר לי את זה בצורה אחרת". דוגמה נוספת "זה באמת לא בסדר שהוא נגע לך במשחק שלך, גם אותי דבר כזה היה מרגיז. אני מבין את זה אבל הצורה שהגבת לא מקובלת עלי. עכשיו במקום שאהיה בצד שלך, אני צריך להגן עליו. אם מישהו היה מרביץ לילד שלך איך היית מרגיש?". "השיחה הסתיימה פה. איתי לא מדברים בצורה כזו".