הנושאים החמים
מאמר זה פורסם בעבר בפורום סגור, ולבקשת רבות הוא משותף גם כאן.
הקדמה קלה נוספת:
לאחר אשכולות ארוכים מאד ופולמוסים שעולים אחת לתקופה, כן שפר, לא שפר. שרמן זה שפר, זה לא. זה הגישה המטרתית. צריך ללמוד כדי לדעת, צריך ללמוד הכל כדי לדעת, צריך ללמוד הכל ממנחה טובה כדי לדעת. וכן הלאה.
לאחרונה קראתי ספר שהומלץ לי עליו מאד: הדרמה של הילד המחונן. (מאת אליס מילר)
במהלך הקריאה הרגשתי נפילת אסימונים. והוגדרו לי הרבה מחשבות שהסבירו את מה שקורה בגישת שפר, והדגימו את המחיר הכבד בטווח הרחוק.
להבהרה, הספר לא עוסק כלל בגישת שפר, הקישור בין השניים נעשה אך ורק בפרשנותי בעקבות אשכולות קודמים בנושא שעלו כאן.
---
בניית העצמי דרך המשוב מהסביבה.
כשתינוק קטן נמצא בידיים של אמא שלו ומביט בעיניה, הן כמראה עבורו, הוא רואה שם מישהו אחד. את עצמו.
התינוק הקטן הזה, ועם הזמן הילד והנער, הוא אכן מה שאנחנו קוראים 'נרקיסיסט'. לא במובן של הפרעת האישיות (שם פורח הכינוי ומודבק לכל אגואיסט בינוני), אלא במובן הפשוט של תיאור מצב. אכן הילד רואה את צרכיו. את רצונותיו, פשוט את עצמו. וזה בריא. החל מהשלב הראשוני בו טבע ה' בבריאה שזו הדרך של התינוק להשיג את צרכיו הפיזיים הקיומיים, ועם הגדילה וההתבגרות זו הדרך של הילד, עם התכווננות ההורים, לבנות את אישיותו.
כמו סונאר, הילד מקבל את המשובים חזרה מהסביבה ולומד מי הוא. מה הוא. עד שהוא גדל עוד ועושה חזרה את מה שעשו לו. כמו שראו אותו - הוא רואה את האחרים. כמו שנתנו לו - הוא נותן לאחרים.
במילים קצת אחרות, זה חינוך דרך הדוגמא האישית.
ובעוד מילים: כלי מלא יכול למלא כלים אחרים.
ויותר מזה הוא מפתח את ההבדל בין עצמו לאחרים. הנפרדות. ומנגד בונה בטחון עצמי.
חסך נרקיסיסטי
לפעמים אותו תינוק/ילד יושב בידי אימו ומביט בפניה, אבל אינו רואה את עצמו משתקף באישוניה, היא אינה מהווה מראה. אלא רואה על פני אימו מצוקה, קושי, חסך. (מצוקה אין הכוונה שאימו טרודה כרגע או קשה לה משהו, אלא שהציפיה היא שהילד יפתור את המצוקה או ימלא את החסך.)
הדבר הקיומי שהוא עושה, הוא מנסה לרצות את אימו, לקבל ממנה מבט של שביעות רצון. אולי אז הוא ישתקף באישוניה.
הוא בעצם ממלא את מחסור אימו.
והוא?
נותר עם חסך נרקיסיסטי. הוא נותר ריק. ללא שצרכיו התמלאו בשלב הנכון שלהם. שלב הילדות. במקום שהוא יהיה הילד, הוא הופך להיות במידה מסוימת ההורה של אימו (אביו) בזה שהם מביטים בו ורואים את עצמם.
ילד יעשה הכל כדי לרצות את אימו (הוריו) ולזכות באהבתם, ובמילים שפריות: להשתייך.
בשביל ההשתייכות הוא יעדיף לוותר על נתחים שלמים של עצמו, לשנות את התנהגותו ולעשות הרבה דברים כדי להשיג את המטרה. אהבת אם.
דילוג על השלב הזה יוצר בטווח הרחוק נזקים. כמו: חוסר ערך עצמי שזקוק כל הזמן לאישורי הסביבה, דכדוך ודיכאון, או להפך, צורך בגרנדיוזיות כדי להיות "שווה", הרבה פעמים זה שילוב של גרנדיוזיות ודיכאון לסרוגין, או לפעמים נפילה לפרפקציוניזם. ועוד הרבה קשיים אישיותיים שנוצרים כתוצאה מהחסך.
כל זה בלי להיכנס לנושא קשר הורה-ילד שנפגע. של אהבה מותנית. של ילד הורי. וכשלים נוספים.
אם טעינו? או אם יש לנו חסך נרקיסיסטי אז מה?
מודעות היא חצי פתרון, אפשר תמיד לתקן.
כהורים אצל ילדים קטנים זה קל יותר. וגיל ההתבגרות הוא גם הזדמנות מצוינת לתקן.
כילדים אנחנו יכולים ללמוד איך לעבוד על עצמנו בגיל בוגר, אם זיהינו בנו חסך שמשפיע עלינו לרעה.
תמיד יש מה לעשות.
אני צריכה למחוק את עצמי כדי להיות אמא טובה?
מחיקה עצמית לא יוצרת דברים טובים. היא יוצרת אדם מעונה.
למרות זאת כמעט כל אמא לתינוקות מוותרת על נתחים מעצמה, החל מויתור על שנת הלילה לטובת גידול התינוק. אמא לקטנטנים מוותרת על חירות וחופש כדי לשהות איתם, לגדל אותם ולספק את צרכיהם הפיזיים והנפשיים.
זאת מהותה של אמהות.
כחלק מהאמהות לפעמים יש עייפות, חוסר כח, קשיים כאלו ואחרים.
מותר לנו וחובה עלינו לספק לעצמנו את צרכינו כאמהות, מה שחשוב זה שתהיה לנו בהירות.
אם זה צורך עצמי, לא להציג אותו הפוך, כצורך הילד. כמו כן לא לנסות להשיג מהילדים צרכים שאנחנו אמורות לקבל מבני הזוג או מהורים.
ולפעמים יש צורך בהשגת עזרה חיצונית בתשלום.
ואם לא ניתן להיענות לצרכי הילד? זה רצון ה'. עדיין יש בנו בהירות מהם צרכי הילד. ראינו אותם. ראינו אותו. כל עוד אנחנו לא מתעלמות בכוונה, אלא מתוך אילוצים. אנחנו יכולות אפילו לתווך לילד את חוסר הענות כך שידע שראינו אותו למרות שלא נענינו.
בכל מקרה חייבת להיות בהירות וברירות מרובה, מה אנחנו מבקשים מהילדים בשבילם, ומה בשבילנו (ומותר לנו לדרוש מהם). רק לא לייצר ערבוב ואהבה מותנית.
מה עם כיבוד הורים?
"מה כל הדיבורים האלו, ילד מחויב בכיבוד הורים! הוא צריך לראות את הוריו ולא להפך!"
בהנחה שאנחנו רוצים לחנך את ילדינו לקיום מצוות, ובהנחה שאנחנו לא רוצים לגדל רובוטים מאולפים שבכל יציאה לקניות עם המתבגרות נקבל ציקצוקים של "וואו איזה מכבדות הורים", אלא לגדל ילדים עם כבוד אמתי להורים ונפש בריאה ובנויה.
הדרך לא עוברת באילוף דרך שימוש מניפולטיבי בכוחנו כאמהות.
אלא כמו כל חינוך למצוות. באופן תואם גיל, תואם רמה, ונעשה בלי אמוציות, מתוך מודעות עמוקה בין החובה לחנך אותם בשבילם. ולא לחנך אותם בשבלנו, כאגואיסטיות הורית.
מה הקשר לשפר?
שפר רואה את חזות כל הילדים כחותרת (המטרה) להשיג את אהבת האם ועושה בזה שימוש מניפולטיבי על ידי האם.
כל עוד אין התנגשות, הכל בסדר. את רוצה בית מסודר. הם תולים תיקים במקום. הילדים גמולים יפה. ועוד.
הבעיה היא, בדיוק בהתנגשויות.
בכל המקרים שצרכי/קשיי האם והילד נפגשים ביניהם ונוצר קונפליקט.
שפר קודם כל שואלת (אחרי שלילת בעיות פיזיות) מה את האמא רוצה, מה לך טוב. וזו השגיאה. כי בשלב של גידול הילדים אמא אמורה להסתכל קודם כל מה קורה עם הילד. מה הקושי שלו. מה החסך שלו. מה הוא צריך ולמה קשה לו ולמלא לו את החסך.
בשפר, גם יש הכוונה להתעלם מתוך כוונה מקריאות של הילד (טעות* לשיטתם) על מנת להרגיל אותו להשתייך בדרך של שיתוף פעולה. מבחינת מערכת הורה ילד, יש מתודה סדורה, שעל פי שיטה מונעת היענות לצרכי הילד.
בשיטה, גם האמא הכי בריאה וטובה לומדת קודם כל להסתכל על עצמה. גם אם לא היתה כזו. יש כאן בעצם מתודה. שיטה. שמובילה לטעות.
ברור שזה עובד. כי כאמור, ילד יעשה הכל כדי לזכות באהבת אימו.
אהבת אימו אין פירושו אמא חמה, מחבקת, שמחה ומחייכת.
פירושו: אני מסתכל באישוניה של אמא ורואה את עצמי.
אמא רואה אותי ועושה הכל בשבילי.
ואת זה שפר לוקחת. זו טעות שהמחיר עליה יקר מאד.
וכשמגלים אותה, מאוחר מידי.
זה הכשל החמור של הגישה המטרתית.
השגים מהירים בטווח הקצר, מחיר בצ'ק לתאריך מאוחר.
התשובה של שפר לעניין זה (או יותר נכון הסרת ההתנגדות המוקדמת שלהם) היא ע"י כך שמראש מציינים כי ראיית הילד היא כהשמת הילד במרכז, וזהו חטא התרבות המערבית.
אבל התשובה הזו אינה נכונה - כי 'ראיית הילד' אין משמעותה 'סיפוק כל מאוויו'.
תמצית שיטת החינוך ביהדות היא, חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. הווה אומר, ראה את הילד הזה ובהתאם לכך תחנך אותו. יתכן מאד שכל ילד מבני המשפחה אמור לקבל חינוך מותאם אחר.
לאורך הדורות ע"פ המקורות ניתן למצוא את הדרישה והחתירה להתאים את החינוך לילדים ולא להתאים את הילדים להורים.
ההורים הם המבוגר האחראי.
לא ניתן 'לשדר לילד מסר' שאנחנו רואים אותו.
אנחנו משדרים את מה שאנחנו, לא ניתן לשדר משהו אחר. כי אז אנחנו משדרים בדיוק את זה שאנחנו מנסים לשדר ההיפך ממה שאנחנו. (פילוסופי מידי?)
צריך באמת לראות אותו.
דוגמא אמיתית:
אמא מביאה בקבוק חם לתינוקת בת שמונה חודשים, הרגילה כמידי בוקר לגמוע אותו בעצמה במיטתה. העוללית משום מה מסרבת לקבל את הבקבוק. האמא מנסה לבדוק אם הבקבוק חם מידי או אולי משהו סתום בפטמה. לא נמצאת בעיה, הכל בסדר.
התינוקת לא מרוצה וממשיכה לבכות.
עכשיו, ע"פ גישת שפר האמא העסוקה מאד הזאת יכולה לומר לעצמה: אני עוד חצי שעה צריכה לעוף למשרד. היא יודעת לגמוע בקבוק בעצמה, היא יכולה, הבקבוק טעים ונעים היא תעשה זאת. להשאיר לקטנה את הבקבוק ולרוץ הלאה. ולא להתרגש ממעט יבבות.
ההבנה שצורך קריטי של תינוק קטן הוא לראות אותו, להקשיב לו ולספק לו את צרכיו הרגשיים כמו הפיזיים, האמא הביטה בתינוקת הקטנה וראתה אותה וקיבלה פשוט בקשה למגע. היא הרימה את העוללית, עירסלה וחיבקה והקטנה גמעה את את הבקבוק בשקיקה.
כל המילים של: סמכות, אמון, העברת אחריות, גבולות ועוד. אינם ייחודיות לגישת שפר. הם בונים אותן במיוחד באופן כשכאשר יגיעו לטעות* ולאופן הטיפול בילדים ע"פ הטעות יהיה נח לעשות בהם שימוש. לדוגמא: במקרה של ילדה בת שלוש עם תהליך גמילה ארוך. תאמיני בבת השלוש כי היא יכולה לקחת אחריות על פיספוסיה ולטפל בעצמה ואז תהיה בך הסמכות לדרוש ממנה.
(או יש לך הסמכות לדרוש ממנה, תאמיני בה שהיא יכולה ותעבירי אליה את האחריות...)
ניתן ללמוד לעשות במילים אלו שימוש נפלא כהורים ללא ספיחי גישת שפר.
*ע"פ גישת שפר הקונפליקטים עם הילדים מכונים טעות באופן ההשתייכות ומתחלקים לשניים:
לסיכום:
לילדים דרוש לפחות מבוגר אחד שיראה אותם, רצוי שזו תהיה האמא.
הילדים מוכנים לעשות הכל כדי לקבל אהבת אמם, רצוי לא לנצל את הרצון הזה באופן מניפולטיבי.
מותר בהחלט לדרוש מהילדים בשביל חינוכם מתוך ראייתם.
וגם לאמא מותר לדאוג לעצמה רק שלא תציג את זה כדאגה לילדים. היפוך היוצרות הוא הבעיה, לא הדאגה לעצמה.
הקדמה קלה נוספת:
לאחר אשכולות ארוכים מאד ופולמוסים שעולים אחת לתקופה, כן שפר, לא שפר. שרמן זה שפר, זה לא. זה הגישה המטרתית. צריך ללמוד כדי לדעת, צריך ללמוד הכל כדי לדעת, צריך ללמוד הכל ממנחה טובה כדי לדעת. וכן הלאה.
לאחרונה קראתי ספר שהומלץ לי עליו מאד: הדרמה של הילד המחונן. (מאת אליס מילר)
במהלך הקריאה הרגשתי נפילת אסימונים. והוגדרו לי הרבה מחשבות שהסבירו את מה שקורה בגישת שפר, והדגימו את המחיר הכבד בטווח הרחוק.
להבהרה, הספר לא עוסק כלל בגישת שפר, הקישור בין השניים נעשה אך ורק בפרשנותי בעקבות אשכולות קודמים בנושא שעלו כאן.
---
בניית העצמי דרך המשוב מהסביבה.
כשתינוק קטן נמצא בידיים של אמא שלו ומביט בעיניה, הן כמראה עבורו, הוא רואה שם מישהו אחד. את עצמו.
התינוק הקטן הזה, ועם הזמן הילד והנער, הוא אכן מה שאנחנו קוראים 'נרקיסיסט'. לא במובן של הפרעת האישיות (שם פורח הכינוי ומודבק לכל אגואיסט בינוני), אלא במובן הפשוט של תיאור מצב. אכן הילד רואה את צרכיו. את רצונותיו, פשוט את עצמו. וזה בריא. החל מהשלב הראשוני בו טבע ה' בבריאה שזו הדרך של התינוק להשיג את צרכיו הפיזיים הקיומיים, ועם הגדילה וההתבגרות זו הדרך של הילד, עם התכווננות ההורים, לבנות את אישיותו.
כמו סונאר, הילד מקבל את המשובים חזרה מהסביבה ולומד מי הוא. מה הוא. עד שהוא גדל עוד ועושה חזרה את מה שעשו לו. כמו שראו אותו - הוא רואה את האחרים. כמו שנתנו לו - הוא נותן לאחרים.
במילים קצת אחרות, זה חינוך דרך הדוגמא האישית.
ובעוד מילים: כלי מלא יכול למלא כלים אחרים.
ויותר מזה הוא מפתח את ההבדל בין עצמו לאחרים. הנפרדות. ומנגד בונה בטחון עצמי.
חסך נרקיסיסטי
לפעמים אותו תינוק/ילד יושב בידי אימו ומביט בפניה, אבל אינו רואה את עצמו משתקף באישוניה, היא אינה מהווה מראה. אלא רואה על פני אימו מצוקה, קושי, חסך. (מצוקה אין הכוונה שאימו טרודה כרגע או קשה לה משהו, אלא שהציפיה היא שהילד יפתור את המצוקה או ימלא את החסך.)
הדבר הקיומי שהוא עושה, הוא מנסה לרצות את אימו, לקבל ממנה מבט של שביעות רצון. אולי אז הוא ישתקף באישוניה.
הוא בעצם ממלא את מחסור אימו.
והוא?
נותר עם חסך נרקיסיסטי. הוא נותר ריק. ללא שצרכיו התמלאו בשלב הנכון שלהם. שלב הילדות. במקום שהוא יהיה הילד, הוא הופך להיות במידה מסוימת ההורה של אימו (אביו) בזה שהם מביטים בו ורואים את עצמם.
ילד יעשה הכל כדי לרצות את אימו (הוריו) ולזכות באהבתם, ובמילים שפריות: להשתייך.
בשביל ההשתייכות הוא יעדיף לוותר על נתחים שלמים של עצמו, לשנות את התנהגותו ולעשות הרבה דברים כדי להשיג את המטרה. אהבת אם.
דילוג על השלב הזה יוצר בטווח הרחוק נזקים. כמו: חוסר ערך עצמי שזקוק כל הזמן לאישורי הסביבה, דכדוך ודיכאון, או להפך, צורך בגרנדיוזיות כדי להיות "שווה", הרבה פעמים זה שילוב של גרנדיוזיות ודיכאון לסרוגין, או לפעמים נפילה לפרפקציוניזם. ועוד הרבה קשיים אישיותיים שנוצרים כתוצאה מהחסך.
כל זה בלי להיכנס לנושא קשר הורה-ילד שנפגע. של אהבה מותנית. של ילד הורי. וכשלים נוספים.
אם טעינו? או אם יש לנו חסך נרקיסיסטי אז מה?
מודעות היא חצי פתרון, אפשר תמיד לתקן.
כהורים אצל ילדים קטנים זה קל יותר. וגיל ההתבגרות הוא גם הזדמנות מצוינת לתקן.
כילדים אנחנו יכולים ללמוד איך לעבוד על עצמנו בגיל בוגר, אם זיהינו בנו חסך שמשפיע עלינו לרעה.
תמיד יש מה לעשות.
אני צריכה למחוק את עצמי כדי להיות אמא טובה?
מחיקה עצמית לא יוצרת דברים טובים. היא יוצרת אדם מעונה.
למרות זאת כמעט כל אמא לתינוקות מוותרת על נתחים מעצמה, החל מויתור על שנת הלילה לטובת גידול התינוק. אמא לקטנטנים מוותרת על חירות וחופש כדי לשהות איתם, לגדל אותם ולספק את צרכיהם הפיזיים והנפשיים.
זאת מהותה של אמהות.
כחלק מהאמהות לפעמים יש עייפות, חוסר כח, קשיים כאלו ואחרים.
מותר לנו וחובה עלינו לספק לעצמנו את צרכינו כאמהות, מה שחשוב זה שתהיה לנו בהירות.
אם זה צורך עצמי, לא להציג אותו הפוך, כצורך הילד. כמו כן לא לנסות להשיג מהילדים צרכים שאנחנו אמורות לקבל מבני הזוג או מהורים.
ולפעמים יש צורך בהשגת עזרה חיצונית בתשלום.
ואם לא ניתן להיענות לצרכי הילד? זה רצון ה'. עדיין יש בנו בהירות מהם צרכי הילד. ראינו אותם. ראינו אותו. כל עוד אנחנו לא מתעלמות בכוונה, אלא מתוך אילוצים. אנחנו יכולות אפילו לתווך לילד את חוסר הענות כך שידע שראינו אותו למרות שלא נענינו.
בכל מקרה חייבת להיות בהירות וברירות מרובה, מה אנחנו מבקשים מהילדים בשבילם, ומה בשבילנו (ומותר לנו לדרוש מהם). רק לא לייצר ערבוב ואהבה מותנית.
מה עם כיבוד הורים?
"מה כל הדיבורים האלו, ילד מחויב בכיבוד הורים! הוא צריך לראות את הוריו ולא להפך!"
בהנחה שאנחנו רוצים לחנך את ילדינו לקיום מצוות, ובהנחה שאנחנו לא רוצים לגדל רובוטים מאולפים שבכל יציאה לקניות עם המתבגרות נקבל ציקצוקים של "וואו איזה מכבדות הורים", אלא לגדל ילדים עם כבוד אמתי להורים ונפש בריאה ובנויה.
הדרך לא עוברת באילוף דרך שימוש מניפולטיבי בכוחנו כאמהות.
אלא כמו כל חינוך למצוות. באופן תואם גיל, תואם רמה, ונעשה בלי אמוציות, מתוך מודעות עמוקה בין החובה לחנך אותם בשבילם. ולא לחנך אותם בשבלנו, כאגואיסטיות הורית.
מה הקשר לשפר?
שפר רואה את חזות כל הילדים כחותרת (המטרה) להשיג את אהבת האם ועושה בזה שימוש מניפולטיבי על ידי האם.
כל עוד אין התנגשות, הכל בסדר. את רוצה בית מסודר. הם תולים תיקים במקום. הילדים גמולים יפה. ועוד.
הבעיה היא, בדיוק בהתנגשויות.
בכל המקרים שצרכי/קשיי האם והילד נפגשים ביניהם ונוצר קונפליקט.
שפר קודם כל שואלת (אחרי שלילת בעיות פיזיות) מה את האמא רוצה, מה לך טוב. וזו השגיאה. כי בשלב של גידול הילדים אמא אמורה להסתכל קודם כל מה קורה עם הילד. מה הקושי שלו. מה החסך שלו. מה הוא צריך ולמה קשה לו ולמלא לו את החסך.
בשפר, גם יש הכוונה להתעלם מתוך כוונה מקריאות של הילד (טעות* לשיטתם) על מנת להרגיל אותו להשתייך בדרך של שיתוף פעולה. מבחינת מערכת הורה ילד, יש מתודה סדורה, שעל פי שיטה מונעת היענות לצרכי הילד.
בשיטה, גם האמא הכי בריאה וטובה לומדת קודם כל להסתכל על עצמה. גם אם לא היתה כזו. יש כאן בעצם מתודה. שיטה. שמובילה לטעות.
ברור שזה עובד. כי כאמור, ילד יעשה הכל כדי לזכות באהבת אימו.
אהבת אימו אין פירושו אמא חמה, מחבקת, שמחה ומחייכת.
פירושו: אני מסתכל באישוניה של אמא ורואה את עצמי.
אמא רואה אותי ועושה הכל בשבילי.
ואת זה שפר לוקחת. זו טעות שהמחיר עליה יקר מאד.
וכשמגלים אותה, מאוחר מידי.
זה הכשל החמור של הגישה המטרתית.
השגים מהירים בטווח הקצר, מחיר בצ'ק לתאריך מאוחר.
התשובה של שפר לעניין זה (או יותר נכון הסרת ההתנגדות המוקדמת שלהם) היא ע"י כך שמראש מציינים כי ראיית הילד היא כהשמת הילד במרכז, וזהו חטא התרבות המערבית.
אבל התשובה הזו אינה נכונה - כי 'ראיית הילד' אין משמעותה 'סיפוק כל מאוויו'.
תמצית שיטת החינוך ביהדות היא, חנוך לנער ע"פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. הווה אומר, ראה את הילד הזה ובהתאם לכך תחנך אותו. יתכן מאד שכל ילד מבני המשפחה אמור לקבל חינוך מותאם אחר.
לאורך הדורות ע"פ המקורות ניתן למצוא את הדרישה והחתירה להתאים את החינוך לילדים ולא להתאים את הילדים להורים.
ההורים הם המבוגר האחראי.
לא ניתן 'לשדר לילד מסר' שאנחנו רואים אותו.
אנחנו משדרים את מה שאנחנו, לא ניתן לשדר משהו אחר. כי אז אנחנו משדרים בדיוק את זה שאנחנו מנסים לשדר ההיפך ממה שאנחנו. (פילוסופי מידי?)
צריך באמת לראות אותו.
דוגמא אמיתית:
אמא מביאה בקבוק חם לתינוקת בת שמונה חודשים, הרגילה כמידי בוקר לגמוע אותו בעצמה במיטתה. העוללית משום מה מסרבת לקבל את הבקבוק. האמא מנסה לבדוק אם הבקבוק חם מידי או אולי משהו סתום בפטמה. לא נמצאת בעיה, הכל בסדר.
התינוקת לא מרוצה וממשיכה לבכות.
עכשיו, ע"פ גישת שפר האמא העסוקה מאד הזאת יכולה לומר לעצמה: אני עוד חצי שעה צריכה לעוף למשרד. היא יודעת לגמוע בקבוק בעצמה, היא יכולה, הבקבוק טעים ונעים היא תעשה זאת. להשאיר לקטנה את הבקבוק ולרוץ הלאה. ולא להתרגש ממעט יבבות.
ההבנה שצורך קריטי של תינוק קטן הוא לראות אותו, להקשיב לו ולספק לו את צרכיו הרגשיים כמו הפיזיים, האמא הביטה בתינוקת הקטנה וראתה אותה וקיבלה פשוט בקשה למגע. היא הרימה את העוללית, עירסלה וחיבקה והקטנה גמעה את את הבקבוק בשקיקה.
כל המילים של: סמכות, אמון, העברת אחריות, גבולות ועוד. אינם ייחודיות לגישת שפר. הם בונים אותן במיוחד באופן כשכאשר יגיעו לטעות* ולאופן הטיפול בילדים ע"פ הטעות יהיה נח לעשות בהם שימוש. לדוגמא: במקרה של ילדה בת שלוש עם תהליך גמילה ארוך. תאמיני בבת השלוש כי היא יכולה לקחת אחריות על פיספוסיה ולטפל בעצמה ואז תהיה בך הסמכות לדרוש ממנה.
(או יש לך הסמכות לדרוש ממנה, תאמיני בה שהיא יכולה ותעבירי אליה את האחריות...)
ניתן ללמוד לעשות במילים אלו שימוש נפלא כהורים ללא ספיחי גישת שפר.
*ע"פ גישת שפר הקונפליקטים עם הילדים מכונים טעות באופן ההשתייכות ומתחלקים לשניים:
- התעסקות. הילד שואב את ההורים אליו, במחשב, בדיבור או המעשה. (אפשר גם רק אחד מהם)
- מאבק כח.
לסיכום:
לילדים דרוש לפחות מבוגר אחד שיראה אותם, רצוי שזו תהיה האמא.
הילדים מוכנים לעשות הכל כדי לקבל אהבת אמם, רצוי לא לנצל את הרצון הזה באופן מניפולטיבי.
מותר בהחלט לדרוש מהילדים בשביל חינוכם מתוך ראייתם.
וגם לאמא מותר לדאוג לעצמה רק שלא תציג את זה כדאגה לילדים. היפוך היוצרות הוא הבעיה, לא הדאגה לעצמה.
