הנושאים החמים
הוא מתעורר, הזיעה מרטיבה את החולצה.
רוצה להתהפך לצד השמאלי, הכתף כואבת עד תופת כשהיא נלחצת אל המיטה.
נאנח. מושיט את יד ימין לשידה, מחפש את הפלאפון. הודעה לאמא.
היא באה תוך דקה, עיניה טרוטות.
"רועי עדיין בלבנון." היא מספרת תוך כדי שהיא עוזרת לנגב את השיער הרטוב מהזיעה, מיטיבה את הכרית וממלאת כוס מים.
ברור שרועי עדיין בלבנון. הוא זה שיכבה שם את האור, אחרי שלא ישאיר שם בית אחד שלם.
גם ברור שהוא לא מעדכן כמה היתקלויות היו לצוות שלו, ואפילו לא על פגיעות רסיסים.
אני שולח לו הודעה, מקליד ביד אחת. מוודא שהוא באמת בחיים.
לא יודע מתי יענה, לרגע אחד הלב שלי מפרפר מהחשש שזו ההודעה האחרונה שהוא יקבל ממני.
סוגר את הפלאפון, שאמא לא תוכל לשאול מה כתבתי.
"אתה בסדר?" היא שואלת בדאגה. "האחים במחלקה אמרו שאתה יכול לקבל עוד מנת משכך אם אתה צריך."
צריך, לא רוצה. שוכב עוד חצי שעה, בוהה בתקרה ומדמיין תרחישי אימה.
מתעורר שוב מסיוט, רואה את המחבל מביט בעיניי כשהוא יורה נ"ט.
לא קורא לאמא. לוחץ על הכפתור, מבקש מהאחות כדור שינה ומשכך כאבים.
רוצה לבקש גם כדור שמוחק זיכרון, אבל עייף מכדי להצחיק מישהו.
הבוקר מגיע בסוף, כמו כל בוקר.
יוצא אל המסדרון עם קב אחד, מקבל מחמאות מהחבר'ה.
"לא ראו אותך הלילה." צועק לי אברם. "ככה הולכים לישון? משאיר את כולנו לבד?"
"התעוררתי רק פעמיים." אני מחייך. "והפרצוף היפה שלך לא היה מרדים אותי גם ככה."
הוא צוחק. את הצחוק שלו שומעים גם מעבר לתחבושות שעוטפות חצי מראשו.
בודקים את השיבוץ, מגלים מי נפל עלינו לפיזיותרפיה בוקר. עופר מקבל אותי, או שאני מקבל אותו.
"אתה הולך להרוג אותי שוב." אני נאנח כשהוא מורה לי להניח את הקב בצד.
"ברור." הוא מחבר את הרתמות במיומנות. "בשביל זה אני כאן."
צד ימין מתפקד, מקבל ציון מאה מבחינתו. למרות שזה מלווה בכאב נוראי. רגל שמאל נלחמת על התנועות עדיין, אבל השיפור מתחיל להיות ברור.
יד שמאל לא זזה. האגודל מצליחה לנוע מילימטר.
עופר מתרגש, מוחא כפיים. מצלם סרטון. אני מצליח ללחוץ על כפתור אחרי עשר שניות של לחימה עיקשת.
הכאב בלב שורט אותי. רואה מול העיניים את הרגע בו קיבלתי את התואר "צלף גדודי". כל המחבלים שחיסלתי רצים מולי, אני יודע בדיוק כמה חיסלתי בימין וכמה בשמאל.
עכשיו היד מצליחה רק ללחוץ על כפתור.
"עד סוף החודש אני רוצה שתוכל להדליק את האור ביד שמאל." מכריז עופר. "סגרנו?"
"דיל." אני לוחש, גמור. "אפשר לנוח קצת?"
"לא." הוא שולל מיידית. "עובדים, קדימה."
נלחם והמוח ממשיך להשוות לעזה כל הזמן. ההבדלים בין חאן יונס למחלקת שיקום. המפקד שלי נכנס לחדר על כיסא גלגלים, מתרסק על המזרן כשהוא רוצה להניע את הרגליים. לא מסתכל עליו. בצד השני אברם נאבק בגוש פלסטלינה, מנסה למחוץ אותו.
רעש עולה קוטע את העבודה. בשניה הראשונה הלב מפסיק לפעום, במשנהו אני מבין שזו לא אזעקה.
אפילו עופר מחוויר לרגע.
אני מסתכל אל החלון, משהו מוזר לי בתחושה של הגוף. לא כואב לי להסתובב, לראשונה מזה כמעט שנה.
בחלון השמיים בהירים, אבל בהירים ממש. כאילו החלון לא פונה לצפון אלא ישירות אל השמש.
עופר מושיט יד, רוצה לעזור לי לקום. אני נשען עליו לרגע, ואז נעמד על שתי רגליים יציבות.
"אחי, אתה אדיר!" אני שומע קריאה מהצד השני של החדר. "מזל טוב, סחטיין עליך!"
זה המפקד. משהו מפרפר בי. "המפקד, תורך." אני צועק לו. "יאללה תנסה גם."
הוא מושך את עצמו סתם בשביל הבדיחה, יודע שיפגוש את המזרון בפעם המי יודע כמה.
אבל הוא לא.
משהו קורה.
הוא עומד.
אם יש הלום קרב, אני מניח שיש גם הלום אושר.
שני חבר'ה מפלס"ר צנחנים נכנסים לחדר: "תגידו, מישהו יודע מה קרה? רצים מיליון פייקים ברשתות."
"אומרים משהו בחדשות?" אני שואל בחזרה, מנסה להסיט רגע את המחשבה מההלם שאוחז אותי.
"הצהרה של דובר צה"ל!" קורא פתאום עופר. "משהו לא ברור."
"אזרחי ישראל, אני כאן כדי להצהיר בפניכם כי צה"ל סיים את תפקידו, חמאס מוגר מן העולם ואיתו גם איראן." פותח דובר צה"ל בפנים כמעט חתומות. "חיילינו האמיצים משוחררים לשוב הביתה מכל מקום בו הם נמצאים, אין עוד צורך לשמור על איש. אנחנו עוד בודקים את ההתפתחויות, ונעדכן בכל הנדרש כמובן. מה שניתן לומר בשלב זה, הוא כי בניגוד לכל הסיכויים - משיח הגיע."
הסרטון מופעל בלופ.
אני פוסע בחשש על שתי רגליים, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ביציאה מבית המח"ט אל הקרב.
אברם תופס לי את היד, הוא לא מסוגל לדבר מילה. הדמעות שלו מרטיבות את התחבושות. תמיד היה קיטשי מדי.
"אני חושב שאתה יכול להוריד את התחבושות." אני מוצא את עצמי אומר. "כאילו, בכל זאת תת אלוף אמר עכשיו שאפשר..."
הוא עדיין לא מסוגל להגיב, בא לי רק לחבק אותו.
ואל החדר נכנסת אמא.
היא מביטה בי במבט מעורב מכל הטוב שבעולם, אותו מבט שהיה לה כשרועי התחתן.
"בוא ילד." היא אומרת, מחזיקה את הקיטבג שלי. "הולכים הביתה."
- - - - -
רוצים שזה יקרה?
אתם יודעים כבר מה לעשות...
רוצה להתהפך לצד השמאלי, הכתף כואבת עד תופת כשהיא נלחצת אל המיטה.
נאנח. מושיט את יד ימין לשידה, מחפש את הפלאפון. הודעה לאמא.
היא באה תוך דקה, עיניה טרוטות.
"רועי עדיין בלבנון." היא מספרת תוך כדי שהיא עוזרת לנגב את השיער הרטוב מהזיעה, מיטיבה את הכרית וממלאת כוס מים.
ברור שרועי עדיין בלבנון. הוא זה שיכבה שם את האור, אחרי שלא ישאיר שם בית אחד שלם.
גם ברור שהוא לא מעדכן כמה היתקלויות היו לצוות שלו, ואפילו לא על פגיעות רסיסים.
אני שולח לו הודעה, מקליד ביד אחת. מוודא שהוא באמת בחיים.
לא יודע מתי יענה, לרגע אחד הלב שלי מפרפר מהחשש שזו ההודעה האחרונה שהוא יקבל ממני.
סוגר את הפלאפון, שאמא לא תוכל לשאול מה כתבתי.
"אתה בסדר?" היא שואלת בדאגה. "האחים במחלקה אמרו שאתה יכול לקבל עוד מנת משכך אם אתה צריך."
צריך, לא רוצה. שוכב עוד חצי שעה, בוהה בתקרה ומדמיין תרחישי אימה.
מתעורר שוב מסיוט, רואה את המחבל מביט בעיניי כשהוא יורה נ"ט.
לא קורא לאמא. לוחץ על הכפתור, מבקש מהאחות כדור שינה ומשכך כאבים.
רוצה לבקש גם כדור שמוחק זיכרון, אבל עייף מכדי להצחיק מישהו.
הבוקר מגיע בסוף, כמו כל בוקר.
יוצא אל המסדרון עם קב אחד, מקבל מחמאות מהחבר'ה.
"לא ראו אותך הלילה." צועק לי אברם. "ככה הולכים לישון? משאיר את כולנו לבד?"
"התעוררתי רק פעמיים." אני מחייך. "והפרצוף היפה שלך לא היה מרדים אותי גם ככה."
הוא צוחק. את הצחוק שלו שומעים גם מעבר לתחבושות שעוטפות חצי מראשו.
בודקים את השיבוץ, מגלים מי נפל עלינו לפיזיותרפיה בוקר. עופר מקבל אותי, או שאני מקבל אותו.
"אתה הולך להרוג אותי שוב." אני נאנח כשהוא מורה לי להניח את הקב בצד.
"ברור." הוא מחבר את הרתמות במיומנות. "בשביל זה אני כאן."
צד ימין מתפקד, מקבל ציון מאה מבחינתו. למרות שזה מלווה בכאב נוראי. רגל שמאל נלחמת על התנועות עדיין, אבל השיפור מתחיל להיות ברור.
יד שמאל לא זזה. האגודל מצליחה לנוע מילימטר.
עופר מתרגש, מוחא כפיים. מצלם סרטון. אני מצליח ללחוץ על כפתור אחרי עשר שניות של לחימה עיקשת.
הכאב בלב שורט אותי. רואה מול העיניים את הרגע בו קיבלתי את התואר "צלף גדודי". כל המחבלים שחיסלתי רצים מולי, אני יודע בדיוק כמה חיסלתי בימין וכמה בשמאל.
עכשיו היד מצליחה רק ללחוץ על כפתור.
"עד סוף החודש אני רוצה שתוכל להדליק את האור ביד שמאל." מכריז עופר. "סגרנו?"
"דיל." אני לוחש, גמור. "אפשר לנוח קצת?"
"לא." הוא שולל מיידית. "עובדים, קדימה."
נלחם והמוח ממשיך להשוות לעזה כל הזמן. ההבדלים בין חאן יונס למחלקת שיקום. המפקד שלי נכנס לחדר על כיסא גלגלים, מתרסק על המזרן כשהוא רוצה להניע את הרגליים. לא מסתכל עליו. בצד השני אברם נאבק בגוש פלסטלינה, מנסה למחוץ אותו.
רעש עולה קוטע את העבודה. בשניה הראשונה הלב מפסיק לפעום, במשנהו אני מבין שזו לא אזעקה.
אפילו עופר מחוויר לרגע.
אני מסתכל אל החלון, משהו מוזר לי בתחושה של הגוף. לא כואב לי להסתובב, לראשונה מזה כמעט שנה.
בחלון השמיים בהירים, אבל בהירים ממש. כאילו החלון לא פונה לצפון אלא ישירות אל השמש.
עופר מושיט יד, רוצה לעזור לי לקום. אני נשען עליו לרגע, ואז נעמד על שתי רגליים יציבות.
"אחי, אתה אדיר!" אני שומע קריאה מהצד השני של החדר. "מזל טוב, סחטיין עליך!"
זה המפקד. משהו מפרפר בי. "המפקד, תורך." אני צועק לו. "יאללה תנסה גם."
הוא מושך את עצמו סתם בשביל הבדיחה, יודע שיפגוש את המזרון בפעם המי יודע כמה.
אבל הוא לא.
משהו קורה.
הוא עומד.
אם יש הלום קרב, אני מניח שיש גם הלום אושר.
שני חבר'ה מפלס"ר צנחנים נכנסים לחדר: "תגידו, מישהו יודע מה קרה? רצים מיליון פייקים ברשתות."
"אומרים משהו בחדשות?" אני שואל בחזרה, מנסה להסיט רגע את המחשבה מההלם שאוחז אותי.
"הצהרה של דובר צה"ל!" קורא פתאום עופר. "משהו לא ברור."
"אזרחי ישראל, אני כאן כדי להצהיר בפניכם כי צה"ל סיים את תפקידו, חמאס מוגר מן העולם ואיתו גם איראן." פותח דובר צה"ל בפנים כמעט חתומות. "חיילינו האמיצים משוחררים לשוב הביתה מכל מקום בו הם נמצאים, אין עוד צורך לשמור על איש. אנחנו עוד בודקים את ההתפתחויות, ונעדכן בכל הנדרש כמובן. מה שניתן לומר בשלב זה, הוא כי בניגוד לכל הסיכויים - משיח הגיע."
הסרטון מופעל בלופ.
אני פוסע בחשש על שתי רגליים, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה ביציאה מבית המח"ט אל הקרב.
אברם תופס לי את היד, הוא לא מסוגל לדבר מילה. הדמעות שלו מרטיבות את התחבושות. תמיד היה קיטשי מדי.
"אני חושב שאתה יכול להוריד את התחבושות." אני מוצא את עצמי אומר. "כאילו, בכל זאת תת אלוף אמר עכשיו שאפשר..."
הוא עדיין לא מסוגל להגיב, בא לי רק לחבק אותו.
ואל החדר נכנסת אמא.
היא מביטה בי במבט מעורב מכל הטוב שבעולם, אותו מבט שהיה לה כשרועי התחתן.
"בוא ילד." היא אומרת, מחזיקה את הקיטבג שלי. "הולכים הביתה."
- - - - -
רוצים שזה יקרה?
אתם יודעים כבר מה לעשות...
