הנושאים החמים
מצאתי אותו ברחוב שקט ומפחיד. עיניו תרו בחטטנות ובחששנות אחר ארגזי מצרכי מכירת "משנת יוסף". גופו המכווץ נע בקדחתנות וידיו ניערו כל קרטון שהיה שם. המרחב של המכירה כמעט היה ריק. רק הוא נשאר שם לאחר שאסף את מצרכיו על העגלה והריץ אותם בבהילות עם זאטוטיו הנמרצים, על פיו. עיניו המפוחדות הלכו וחיפשו אחרי ארגז מוצרי הטיפוח. בשלב מסויום התקרבתי, והוא פלט לעברי בחשש, תגיד, אתה יודע היכן נעלמו ארגזי הטיפוח. הוא שאל בנפחדות ובחתתנות.
עניתי לו כי אינני יודע, אבל שאלתיהו בעדינות. מה, חסר לך משהו?, לא. הוא עונה לי מיד. תוך שעיניו מוודאות כל העת כי לא חומקות מהם כל פריט אפשרי. תקשיב, הוא משבר אותי תוך כדי. לקחתי הכל, אבל נדמה לי שפעם קודמת היה כאן מצרכים מחברה יותר טובה. אני מעדיף את סנו, מניכדון. ואני מחפש אולי אפשר להחליף.
ליבי הוחמץ תוך שאני מתקדם לכיוון רחוב "החטיבה". שם מחכה לי הרב דריימן עם שיעור הדף היומי. השעה מתאחרת, כבר חמישה לעשר. השיעור מתחיל כבר, ואני ממהר. אבל, לפתע התחלתי להבין את מצוקתם של אנשי תודעת העוני. זאב, האיש ששאל אותי לפשר מוצרי הטיפוח. מתפרנס יפה מאוד, מידיעה. הוא חולש על חברה מצליחה ובא ממשפחה עם רקע מכובד ועתיר מזומנים. אבל, הוא שרוי בתודעת עוני. פתאום חיברתי כל מיני סיטואציות בהם זאב חוקר ובודק שלא גנבו אותו. ונכון יש צדק בדיקדוק. אבל זיהיתי שכאן זה כבר ממש כפיתיות.
האנשים הללו לא יודעים להנות מהכסף. הם מסכנים יותר מאנשי הממוצע ומטה שחיים את חייהם בנעימים. מסכן זאב, הלהיטות שלו בעיני זאב מרעידים אותי עוד יותר מהקור המקפיא. המחשבות על גורלו של זאב הריצו אותי מהר יותר משדמינתי, ומהר מאוד מצאתי את עצמי כבר בשערי השטיבל. ושוב, התחדדה בי ההבנה העצובה לגבי אנשי העושר האמיתיים. להיות איש זרמן ושקול זה ממש פיס. רק עתה ראיתי איש מקורר וקפוא, איש שלא חסרים לו כסף בכלל. והוא, נובר בקרטונים כאחרוני העניים. הוא מפוחד ומקפיד. ליבו לא מסוגל להרפות. מסכן.
גם אז, כאשר כבר ניצבתי מול הגמרא הפתוחה. ומול ביאוריו הקולחים של המג"ש לא הצלחתי להוציא מהראש את אובססיביותו של הברנש הזה. התמונה של זאב לא יצאה לי מהראש. הפחד מכך שיגנבו אותו, כמו מה שראיתי כבר עליו גם בשבת דאשתקד. אז הוא הביא קידוש לרגל הולדת ביתו. והוא החזיר לביתו את קופסאת המלפפון חמוץ. נשאר שם כמה מלפפונים. ממש מסכן, מרוויח ויש לו. אבל הוא מסכן. מאוד.
הם לא מתביישים בזה, זאב לא בוש בלהחזיר את החמוצים והקופסאות המטונפות לביתו מהשטיבל. הוא חי בתוך זה. אבל, מחשבותי המתרוצצות. שהצליחו קצת לקלוט את השיעור בזכות תנועות ידיו של מוסר השיעור הכריזמתי והקולח. נקטעו גם בעקבות מיודעי הנאנקים. הם. מעבר השני של המתרס. אין להם. אבל הם חייבים שהכל יהיה בטופ, שיהיה מכובד ומפואר. הם לא מסוגלים אחרת, על אף שאין להם. הה אובססיביים למכובדות. בכוח דוחקים את עצמם אל תוך העשירון העשיר.
פתאום עלו בבלוטות הרוק שלי טעם עסיסי של בשר אסאדו מבר המצווה של תירוש. התבישתי בעצמי שאני באמצע השיעור נזכר בזה. אבל היה זה משהו משקף. לתירוש אין כסף, ממש. גם זה מידיעה, אני עובד במקרה בקופה המרכזית השכונתית ויודע דבר וחצי על תירוש היקר. ובכל זאת הוא ערך שימחה ראוותנית.
אני נזכר, שאז. בכל ביס וביס שלי באסאדו, הרגשתי שאני נושך את המינוס האדיר של תירוש, והאמת שכאב לי למספר רגעים. הרגשתי לא פר להנות ולהתבסם ממנת אסאדו יוקרתית ששווה מאתיים וחמישים שקלים. גם די הצטערתי להיות נוכח באולם יקר מאוד. ידעתי שאני לוקח חלק במופע, אולי קירקס של תירוש על עושרו שלא קיים. אבל דחקתי מהמחשבות הללו ונתתי לעצמי לזרום, הבנתי שהכסף כבר הוצא. אבל ידעתי שאני חייב לנווט כאן בין שתי הסגנונות הללו.
השיעור הסתיים, האמת שמכל השיעור הצלחתי להבין ככל הצורך רק את "טוב לב משתה תמיד" דובר שם משהו על דעת רחבה ואכזריות.
הערב הזה הגדיש אותי במחשבות ומסקנות כבירות בנוגע להתנהלות נפשית, הרבה יותר מהתנהלות כלכלית.
