הנושאים החמים
בעלה של תהילה משתף:
מה בסך הכל רוצה אברך חוץ מלשבת ללמוד בשקט, להגיע
הביתה בסוף יום עמוס בכולל ולראות בית מסודר,
ילדים רגועים ואשת חיל שטוב לה?
לא חייבים אפילו שיהיה מרק חם. ואם יש- אז זה כבר
לוקסוס.
לפעמים כשאני יודע שתהילה עסוקה בצילומים בסטודיו
או בעיבוד של התמונות אני משתדל להגיע מוקדם,
מתפלל ערבית במניין יותר מאוחר, העיקר לעזור לה במה שאפשר,
אני רואה כמה זה עושה לה טוב, שאנשים מעריכים, שמוכנים
לשים אצלה 400 שקל או 600 שקל ובמקרים נדירים אפילו
1000 ₪ על העבודה היסודית והמיוחדת שלה.
כשאני רואה את זה- זה עושה לי טוב, אני מבין שהיא מנצלת
את הכישרון שלה, ואפילו שהצילומים סוגרים את הסלון לכמה
שעות, ואי אפשר להוציא משם ספרים או סתם להיכנס לשבת
על הספה, זה שווה.
שווה את האנרגיות הטובות, את ההרגשה שיש בבית שמחה,
שלא שומעים בארוחת ערב רק סיפורים על רוזה מהעבודה ומה
היום היא עשתה לעובדות וכמה קשה היה במשרד.
אחרי שתהילה מסיימת לצלם זה עולם אחר לגמרי.
יש באוויר פלשים.
וכל הבית מרגיש את השינוי הזה.
זו הסיבה למה הצעתי לתהילה שאתלה כמה מודעות פרסום
בדרך לכולל ואולי גם בכולל עצמו, בפינת שתיה.
אני יודע כמה טוב העסק הזה עושה לנו לבית,
אז חשוב לי להגדיל את הטוב
הזה, לתת לו מקום.
וזה עוד בלי שדיברתי על הפרנסה מהצד,
שהיא בהחלט חשובה.
אבל לא הבנתי למה תהילה נבהלה כל כך.
“מההההה?” היא נהייתה ממש אדומה! “בכולל שלכם?
מודעות שלי? זה נראה לך הגיוני?”
לא ממש הבנתי כשהיא פצחה בנאום על קהלי יעד ואיפה הם
מסתובבים, ושצריך לפרסם במקום שבו מסתובב קהל היעד שלך.
וככה אמרה המנטורית בלומה, ההיא שתהילה קוראת את המדור
שלה באדיקות.
אבל בכולל מסתובבים אברכים, לא? ולאברכים האלו יש ילדים
שעושים מתישהו חלאק’ה, וכל אחד אשתו בבית מפמפמת לו כמה
זה חשוב לצלם את התלתלים של מוישהל’ה / חיימק’ה / רפאל/
גבריאל
ולהנציח את הרגעים הקסומים האלו, ואותו אברך חושב מאיפה
הוא ימצא מוצא, גם ידאג לאשתו שתהיה מרוצה, וגם יצליח למצוא
איזה דיל טוב עם הנחה לאברכים,
ואז הוא יראה את המודעה שלנו, ו— בינגו!
כשראיתי שתהילה מתחילה להקשיב
המשכתי לרקום את החלום בשיא האומץ,
“אבל מה, אנחנו לא ניתן סתם הנחה!
אברכים יודעים להעריך הנחה רק כשהם מבינים שהם מקבלים מוצר
ששווה יותר- רק ביותר זול, אברכים הם העם הכי חכם והם לא
מוכנים לבזבז כסף על זול ששווה זול!
אז מה את יכולה לתת להם במתנה שירגישו שהיה שווה?”
תהילה הסכימה לתת אלבום! על כל סגירה של חבילת צילום,
ואז הבריק לי עוד רעיון:
“נכריז על “קבוצת רכישה” שבמסגרתה מי שיצטרף לקבוצה
יקבל מחיר מיוחד ששמור רק לחברי הקבוצה, את תקבלי יותר
לקוחות ותמלאי את היומן ומצד שני תתני להם מחיר קצת
יותר נמוך, שישתלם לך כי במילא הסטודיו פתוח, האביזרים
מוכנים, ורק צריך לצלם, מה שחוסך לך המון זמן על קיפול
והתארגנות…”
הייתי מבסוט מעצמי
והחלטתי פשוט להתחיל את הקמפיין. בלי משרדי יח”צ ובלי אף אחד,
פשוט הדפסנו מודעות יפות צבעוניות, והכרזנו על
“מבצע צילום לילדי אברכים שבמילא צריכים להצטלם ורוצים
לקבל תמונות איכותיות + אלבום במתנה,
במחיר מיוחד של קבוצת רכישה”.
תהילה אמרה לי שהיא לא מפתחת שום ציפיות,
כי אין לה כח להתאכזב,
אבל מצד שני כן ראיתי אותה
דואגת להטעין את הפלאפון.
כדי שאם יתקשרו זה לא יהיה
בדיוק במצב שהסוללה חלשה.
אבל אני דווקא פיתחתי הרבה מאד ציפיות.
בתוכנית המפונטזת שלי
היינו אמורים לסגור לפחות 10 חבילות צילום,
לפי מספר האברכים שלומדים בכולל שלי,
ככה שהרווח אמור להיות מרשים מאד
אבל אמרתי לעצמי שעדיף לא לדבר מחשש לעין הרע,
ומה שיהיה יהיה.
בפועל מה שיצא לנו מהפרסום הפיראטי הזה אולי קצת הוריד לי
את האוויר מהבלון, אבל כשחושבים על זה-
אפשר לומר שבהחלט היו תוצאות!
אבל 2 משפחות מהכולל הזמינו צילומים אצל תהילה!
זה היה כל כך מפתיע, שממודעות פשוטות כאלו,
יצאו לנו שני לקוחות טובים ומשלמים!
אגב חשוב לי לומר מילה לגבי אברכים. היום אנשים חושבים
שאברכים הם דלפונים. מסכנים כאלו שאין להם שקל על הנשמה
ולכן הם מחפשים נעליים במשנת יוסף ותפוחי אדמה בחלוקה
השכונתית, ואני מהמקום שלי יודע שזה ממש לא ככה.
אברך הוא בנאדם שמחושב כלכלית,
נכון, הוא לא מתפרע, יודע לנצל את התקציב שלו בצורה טובה,
דווקא בגלל שאין לו יותר מידי, אבל כן, גם אברכים יודעים לחיות!
ולפרגן לילד ולעצמם ולאישה- תמונות חלאקה יפות
שהן מזכרת אמיתית לכולם כולל הסבתות מכל הצדדים.
וכן, אברך יודע לשלם כשהוא מבין שיש לו תמורה מלאה לכל שקל.
אז אם במקרה יש פה צלמות בקהל,
זה לא באמת מדויק שאברכים לא מצטלמים
ושצלמת זה מוצר מותרות
והמקסימום שמשלמים לה זה ללא עלות תמורת אישור פרסום.
נכון, אולי לא נשקיע בצילומים עם עוגת קרם מטופשת,
סליחה ממי שהמציא את המנהג הזה, לרגל גיל שנה, אבל בהחלט
יש זמנים שאנחנו נרצה להשקיע ולעשות לילד תמונות מקצועיות
ויפות, כן, אפילו שאני אברך ותורתי אומנותי!
ויצא עוד משהו טוב מהמודעה ההיא, דווקא כשהיא הלכה לפח.
אחד האברכים החברמנ’ים בכולל ארגן את הבית מדרש לקראת
איזה תורם. הוא ניקה את לוח המודעות ופינת השתיה מכל מיני
מודעות שהפריעו בנוף, להגדרתו,
ואז ראה את המודעה של תהילה. “צילומי סטודיו? יפה! אתה יודע?
אשתי פעם התעסקה עם זה. יש לנו בבית הרבה מאד ציוד,
היא ניסתה למכור ולא ממש הלך ומצד שני זה תופס המון מקום.
הייתם רוצים את זה?”
על הדרך אשתו הצלמת לשעבר העבירה
לתהילה גם כמה טיפים, והכי חשוב- העבירה אליה לקוחות שהיא
לא יכלה לקבל. ככה התחיל זרם חביב של לקוחות שהתחילו את
השיחה במשפט: “חדווה שלחה אותי, אני מחפשת צלמת…”
נפל לי אסימון:
אז מה דעתכם על פרסום פיראטי כזה?
היום אני כבר מבין שלחשוב בתוך הקופסא זה לא ממש לחשוב.
לפעמים בשביל לשווק צריך לעשות גם דברים שנראים אולי
פחות ‘פוטוגניים’, אבל הנה- גם משם יכולות להגיע תוצאות,
בנאדם עושה השתדלות, והס”ד מגיע.
מה בסך הכל רוצה אברך חוץ מלשבת ללמוד בשקט, להגיע
הביתה בסוף יום עמוס בכולל ולראות בית מסודר,
ילדים רגועים ואשת חיל שטוב לה?
לא חייבים אפילו שיהיה מרק חם. ואם יש- אז זה כבר
לוקסוס.
לפעמים כשאני יודע שתהילה עסוקה בצילומים בסטודיו
או בעיבוד של התמונות אני משתדל להגיע מוקדם,
מתפלל ערבית במניין יותר מאוחר, העיקר לעזור לה במה שאפשר,
אני רואה כמה זה עושה לה טוב, שאנשים מעריכים, שמוכנים
לשים אצלה 400 שקל או 600 שקל ובמקרים נדירים אפילו
1000 ₪ על העבודה היסודית והמיוחדת שלה.
כשאני רואה את זה- זה עושה לי טוב, אני מבין שהיא מנצלת
את הכישרון שלה, ואפילו שהצילומים סוגרים את הסלון לכמה
שעות, ואי אפשר להוציא משם ספרים או סתם להיכנס לשבת
על הספה, זה שווה.
שווה את האנרגיות הטובות, את ההרגשה שיש בבית שמחה,
שלא שומעים בארוחת ערב רק סיפורים על רוזה מהעבודה ומה
היום היא עשתה לעובדות וכמה קשה היה במשרד.
אחרי שתהילה מסיימת לצלם זה עולם אחר לגמרי.
יש באוויר פלשים.
וכל הבית מרגיש את השינוי הזה.
זו הסיבה למה הצעתי לתהילה שאתלה כמה מודעות פרסום
בדרך לכולל ואולי גם בכולל עצמו, בפינת שתיה.
אני יודע כמה טוב העסק הזה עושה לנו לבית,
אז חשוב לי להגדיל את הטוב
הזה, לתת לו מקום.
וזה עוד בלי שדיברתי על הפרנסה מהצד,
שהיא בהחלט חשובה.
אבל לא הבנתי למה תהילה נבהלה כל כך.
“מההההה?” היא נהייתה ממש אדומה! “בכולל שלכם?
מודעות שלי? זה נראה לך הגיוני?”
לא ממש הבנתי כשהיא פצחה בנאום על קהלי יעד ואיפה הם
מסתובבים, ושצריך לפרסם במקום שבו מסתובב קהל היעד שלך.
וככה אמרה המנטורית בלומה, ההיא שתהילה קוראת את המדור
שלה באדיקות.
אבל בכולל מסתובבים אברכים, לא? ולאברכים האלו יש ילדים
שעושים מתישהו חלאק’ה, וכל אחד אשתו בבית מפמפמת לו כמה
זה חשוב לצלם את התלתלים של מוישהל’ה / חיימק’ה / רפאל/
גבריאל
ולהנציח את הרגעים הקסומים האלו, ואותו אברך חושב מאיפה
הוא ימצא מוצא, גם ידאג לאשתו שתהיה מרוצה, וגם יצליח למצוא
איזה דיל טוב עם הנחה לאברכים,
ואז הוא יראה את המודעה שלנו, ו— בינגו!
כשראיתי שתהילה מתחילה להקשיב
המשכתי לרקום את החלום בשיא האומץ,
“אבל מה, אנחנו לא ניתן סתם הנחה!
אברכים יודעים להעריך הנחה רק כשהם מבינים שהם מקבלים מוצר
ששווה יותר- רק ביותר זול, אברכים הם העם הכי חכם והם לא
מוכנים לבזבז כסף על זול ששווה זול!
אז מה את יכולה לתת להם במתנה שירגישו שהיה שווה?”
תהילה הסכימה לתת אלבום! על כל סגירה של חבילת צילום,
ואז הבריק לי עוד רעיון:
“נכריז על “קבוצת רכישה” שבמסגרתה מי שיצטרף לקבוצה
יקבל מחיר מיוחד ששמור רק לחברי הקבוצה, את תקבלי יותר
לקוחות ותמלאי את היומן ומצד שני תתני להם מחיר קצת
יותר נמוך, שישתלם לך כי במילא הסטודיו פתוח, האביזרים
מוכנים, ורק צריך לצלם, מה שחוסך לך המון זמן על קיפול
והתארגנות…”
הייתי מבסוט מעצמי
והחלטתי פשוט להתחיל את הקמפיין. בלי משרדי יח”צ ובלי אף אחד,
פשוט הדפסנו מודעות יפות צבעוניות, והכרזנו על
“מבצע צילום לילדי אברכים שבמילא צריכים להצטלם ורוצים
לקבל תמונות איכותיות + אלבום במתנה,
במחיר מיוחד של קבוצת רכישה”.
תהילה אמרה לי שהיא לא מפתחת שום ציפיות,
כי אין לה כח להתאכזב,
אבל מצד שני כן ראיתי אותה
דואגת להטעין את הפלאפון.
כדי שאם יתקשרו זה לא יהיה
בדיוק במצב שהסוללה חלשה.
אבל אני דווקא פיתחתי הרבה מאד ציפיות.
בתוכנית המפונטזת שלי
היינו אמורים לסגור לפחות 10 חבילות צילום,
לפי מספר האברכים שלומדים בכולל שלי,
ככה שהרווח אמור להיות מרשים מאד
אבל אמרתי לעצמי שעדיף לא לדבר מחשש לעין הרע,
ומה שיהיה יהיה.
בפועל מה שיצא לנו מהפרסום הפיראטי הזה אולי קצת הוריד לי
את האוויר מהבלון, אבל כשחושבים על זה-
אפשר לומר שבהחלט היו תוצאות!
אבל 2 משפחות מהכולל הזמינו צילומים אצל תהילה!
זה היה כל כך מפתיע, שממודעות פשוטות כאלו,
יצאו לנו שני לקוחות טובים ומשלמים!
אגב חשוב לי לומר מילה לגבי אברכים. היום אנשים חושבים
שאברכים הם דלפונים. מסכנים כאלו שאין להם שקל על הנשמה
ולכן הם מחפשים נעליים במשנת יוסף ותפוחי אדמה בחלוקה
השכונתית, ואני מהמקום שלי יודע שזה ממש לא ככה.
אברך הוא בנאדם שמחושב כלכלית,
נכון, הוא לא מתפרע, יודע לנצל את התקציב שלו בצורה טובה,
דווקא בגלל שאין לו יותר מידי, אבל כן, גם אברכים יודעים לחיות!
ולפרגן לילד ולעצמם ולאישה- תמונות חלאקה יפות
שהן מזכרת אמיתית לכולם כולל הסבתות מכל הצדדים.
וכן, אברך יודע לשלם כשהוא מבין שיש לו תמורה מלאה לכל שקל.
אז אם במקרה יש פה צלמות בקהל,
זה לא באמת מדויק שאברכים לא מצטלמים
ושצלמת זה מוצר מותרות
והמקסימום שמשלמים לה זה ללא עלות תמורת אישור פרסום.
נכון, אולי לא נשקיע בצילומים עם עוגת קרם מטופשת,
סליחה ממי שהמציא את המנהג הזה, לרגל גיל שנה, אבל בהחלט
יש זמנים שאנחנו נרצה להשקיע ולעשות לילד תמונות מקצועיות
ויפות, כן, אפילו שאני אברך ותורתי אומנותי!
ויצא עוד משהו טוב מהמודעה ההיא, דווקא כשהיא הלכה לפח.
אחד האברכים החברמנ’ים בכולל ארגן את הבית מדרש לקראת
איזה תורם. הוא ניקה את לוח המודעות ופינת השתיה מכל מיני
מודעות שהפריעו בנוף, להגדרתו,
ואז ראה את המודעה של תהילה. “צילומי סטודיו? יפה! אתה יודע?
אשתי פעם התעסקה עם זה. יש לנו בבית הרבה מאד ציוד,
היא ניסתה למכור ולא ממש הלך ומצד שני זה תופס המון מקום.
הייתם רוצים את זה?”
על הדרך אשתו הצלמת לשעבר העבירה
לתהילה גם כמה טיפים, והכי חשוב- העבירה אליה לקוחות שהיא
לא יכלה לקבל. ככה התחיל זרם חביב של לקוחות שהתחילו את
השיחה במשפט: “חדווה שלחה אותי, אני מחפשת צלמת…”
נפל לי אסימון:
אז מה דעתכם על פרסום פיראטי כזה?
היום אני כבר מבין שלחשוב בתוך הקופסא זה לא ממש לחשוב.
לפעמים בשביל לשווק צריך לעשות גם דברים שנראים אולי
פחות ‘פוטוגניים’, אבל הנה- גם משם יכולות להגיע תוצאות,
בנאדם עושה השתדלות, והס”ד מגיע.
