הנושאים החמים
בס"ד
כמה פעמים אמרת לעצמך “לא עכשיו”?
לא עכשיו קורס, לא עכשיו הוצאה כספית, לא עכשיו ייעוץ, לא עכשיו שדרוג, לא עכשיו להשקיע בעצמי...
כי זה לא הזמן, כי אין תקציב, כי העומס גדול, כי הילדים צריכים אותך, כי את מחוייבת למשהו אחר עכשיו...
ולפעמים זה באמת נכון, אבל ברוב הפעמים, זו לא שאלה של זמן מתאים בכלל.
זו פשוט שאלה של אומץ ותעוזה.
נשים רבות נכנסות לעולם העצמאות ממקום עמוק של שליחות.
הן רוצות להשפיע, להביא טוב, להתפרנס בכבוד ממה שהן אוהבות.
אבל מהר מאוד, כשזה כבר לא רק “לעשות את מה שאני טובה בו” אלא גם לשווק, למכור ולהתפתח - משהו נעצר.
הן רואות הזדמנויות שמרגישות נכונות ואז פתאום מגיעות המחשבות:
זה רחוק לי מידי, אין לי ראש לזה עכשיו, אני אחכה למחזור הבא, כבר הוצאתי יותר מידי החודש... וכל אחת מהן נשמעת לגמרי הגיונית.
אבל האמת? אלה בדרך כלל לא תירוצים. אלה פחדים בתחפושת של הגיון בריא ומתבקש.
אני נתקלת בזה כל כך הרבה; נשים שמספרות לי כמה הן רוצות שינוי בעסק, כמה הן עייפות מהדריכה במקום, וכשהזדמנות אמיתית מגיעה, הן פשוט נעצרות.
לא בהכרח כי הן לא רוצות לשנות או לעשות, אלא כי משהו בפנים לוחש משפטים מחלישים כמו: אם אני אשקיע וזה לא יעבוד? ואם אגלה שאני לא באמת מסוגלת? ומה יקרה אם אכשל וכולם יראו?
קוראים לזה אמונות מגבילות. זה בדיוק המקום שבו הפחד מתחפש לאחריות.
הוא נשמע שקול, בוגר, ושומר אבל בעצם הוא מהווה מעצור חזק לצמיחה ולהתפתחות שלך ושל העסק שלך.
תראי, ביננו - הפחד הוא לא אויב. את יכולה להתייחס אליו כאל מערכת אזעקה שמתריעה על כל שינוי, גם כשהשינוי הזה לטובתך.
הוא נועד לשמור עלייך, רק שהוא לא יודע להבחין בין סכנה אמיתית לבין הזדמנות אמיתית.
אז בכל פעם שאת עומדת לקפוץ מדרגה, הוא ינסה להחזיר אותך לקרקע הבטוחה.
והקרקע הבטוחה הזו? היא המקום שבו הכול נשאר בדיוק כמו שהוא: נוח. מוכר. חסר התקדמות.
העניין הוא כזה: בכל פעם שאת אומרת "עכשיו זה לא הזמן", את לא באמת אומרת לא להזדמנות, את אומרת לא לעצמך. לגרסה ההיא שלך שאת חולמת להיות, אבל מפחדת לפגוש.
וזה רגע עדין.
תהיי איתי רגע, הפסקה הבאה מצריכה קצת אקסטרה ריכוז:
הפחד לא נעלם כשאת מתקדמת - הוא רק משנה צורה.
בהתחלה זה הפחד מהחשיפה, אחר כך הפחד מהכישלון, ואחר כך הפחד מההצלחה עצמה.
אבל מאחורי כל פחד מחכה לך שלב חדש.
באחד הימים, לקראת פתיחת קורס לבעלות עסקים שאני מעבירה (קורס רציני כזה, מחייב, פרונטלי של כמה מפגשים, לא משהו שמתאים לכל אחת), ברוך ה' הטלפון לא הפסיק לצפצף.
נשים נחמדות שכל אחת מהן נשמעה לי כמו מישהי שממש מוכנה לשינוי, וכמעט כולן דיברו את אותה אמונה מגבילה: אני רוצה ממש, אבל כרגע זה לא זמן מתאים...
אחת מהן אפילו צחקה ואמרה: "זה רחוק לי פיזית, וגם קצת מנטלית". והיה בזה משהו כל כך אמיתי.
כי המרחק הפיזי הוא באמת לא העניין, זה יותר המרחק שבין הרצון לבין הצעד הראשון.
ובינינו, אף אחת אף פעם לא מרגישה מוכנה. מוכנות זו לא תחושה שמגיעה לפני, זו תוצאה של פעולה, של שבירת מוסכמות ויציאה מאזור הנוחות.
הפחדים שלנו אוהבים להישען על סיבות יפות: אני אחכה שיהיה שקט בבית, אני צריכה קודם לסיים איזה פרויקט, אני מגיעה תכף ליעד חשוב ואז אתפנה גם לזה...
אבל אם תתבונני רגע אחורה, תגלי שלרוב השקט הזה אף פעם לא באמת מגיע.
תמיד יש ילד חולה, תקופה עמוסה, עניינים בבית, או חדשות מלחיצות ברקע.
החיים לא עוצרים כדי שתתחילי.
את זו שצריכה לבחור להתחיל בתוך החיים עצמם.
גם אם נדבר רגע על המילים "אחר כך". אין להן דד ליין או כוונה רעה, אבל הן מחליקות לנו מהפה כמו הבטחה ריקה;
אחר כך אשקיע בעצמי, אחר כך אבנה אתר, אחר כך אעבוד על השיווק... ואז יום אחד את קולטת שעברו שנתיים, ואת עדיין בדיוק באותו מקום, עם אותם פחדים, אותן שאלות, ואותו "אחר כך".
הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה היא להבין שפחד לא נעלם בדיבורים אלא הוא במעשים.
רק כשאת עושה הוא חדל להתקיים ומאבד זכות להיות נוכח בחייך.
פעם, מישהי שדחתה שוב ושוב תהליך שרצתה לעשות איתי אמרה משפט שנשאר איתי:
"אני מפחדת שאם אני אכנס לזה, אני אצטרך לקחת אחריות באמת ולא אדע איך" וזה היה רגע של כנות נדירה.
כי מאחורי כל דחייה, יש גם פחד מאחריות.
ברגע שאת נכנסת לתהליך, כבר אין תירוצים. את רואה את מה שלא עבד, את לומדת, את מתקדמת וזה מחייב.
אבל (!!) זה גם משחרר.
כי פתאום את מגלה שאת לא קורבן של הנסיבות שלך, את פשוט מי שמחליטה מה קורה הלאה.
עכשיו אני רוצה לבקש ממך בקשה אישית, שהיא יותר עבורך מאשר עבורי:
בפעם הבאה שתתפסי את עצמך אומרת "זה לא מסתדר לי כרגע" או "לא עכשיו" - תעצרי רגע ותשאלי את עצמך האם זה באמת לא הזמן, או שזה הפחד שמתחפש להגיון?
ואם התשובה השנייה היא הנכונה לגבייך, תני לעצמך צ’אנס.
כי מאחורי כל פחד כזה מסתתרת קפיצה קדימה, כזו שלא משנה רק את העסק שלך - אלא משנה בעיקר אותך.
והנה עוד עובדה שתקל עלייך את היציאה לדרך החדשה הזאת:
את לא צריכה לעשות מהלך ענק.
לא צריך לעזוב הכול, לא צריך לשרוף חסכונות, לא צריך להיות מוכנה במאה אחוז.
צריך רק להפסיק לתת לפחד לבחור בשבילך.
כי החיים לא שואלים אם זה זמן נוח.
הם פשוט מתקדמים, וחבל לך לפספס את הרכבת ולתת לה להמשיך לדהור בלעדייך... כי בסוף, אף אחת לא מצטערת על צעד אמיץ מדי, רק על הצעד שלא נעשה בזמן.
כמה פעמים אמרת לעצמך “לא עכשיו”?
לא עכשיו קורס, לא עכשיו הוצאה כספית, לא עכשיו ייעוץ, לא עכשיו שדרוג, לא עכשיו להשקיע בעצמי...
כי זה לא הזמן, כי אין תקציב, כי העומס גדול, כי הילדים צריכים אותך, כי את מחוייבת למשהו אחר עכשיו...
ולפעמים זה באמת נכון, אבל ברוב הפעמים, זו לא שאלה של זמן מתאים בכלל.
זו פשוט שאלה של אומץ ותעוזה.
נשים רבות נכנסות לעולם העצמאות ממקום עמוק של שליחות.
הן רוצות להשפיע, להביא טוב, להתפרנס בכבוד ממה שהן אוהבות.
אבל מהר מאוד, כשזה כבר לא רק “לעשות את מה שאני טובה בו” אלא גם לשווק, למכור ולהתפתח - משהו נעצר.
הן רואות הזדמנויות שמרגישות נכונות ואז פתאום מגיעות המחשבות:
זה רחוק לי מידי, אין לי ראש לזה עכשיו, אני אחכה למחזור הבא, כבר הוצאתי יותר מידי החודש... וכל אחת מהן נשמעת לגמרי הגיונית.
אבל האמת? אלה בדרך כלל לא תירוצים. אלה פחדים בתחפושת של הגיון בריא ומתבקש.
אני נתקלת בזה כל כך הרבה; נשים שמספרות לי כמה הן רוצות שינוי בעסק, כמה הן עייפות מהדריכה במקום, וכשהזדמנות אמיתית מגיעה, הן פשוט נעצרות.
לא בהכרח כי הן לא רוצות לשנות או לעשות, אלא כי משהו בפנים לוחש משפטים מחלישים כמו: אם אני אשקיע וזה לא יעבוד? ואם אגלה שאני לא באמת מסוגלת? ומה יקרה אם אכשל וכולם יראו?
קוראים לזה אמונות מגבילות. זה בדיוק המקום שבו הפחד מתחפש לאחריות.
הוא נשמע שקול, בוגר, ושומר אבל בעצם הוא מהווה מעצור חזק לצמיחה ולהתפתחות שלך ושל העסק שלך.
תראי, ביננו - הפחד הוא לא אויב. את יכולה להתייחס אליו כאל מערכת אזעקה שמתריעה על כל שינוי, גם כשהשינוי הזה לטובתך.
הוא נועד לשמור עלייך, רק שהוא לא יודע להבחין בין סכנה אמיתית לבין הזדמנות אמיתית.
אז בכל פעם שאת עומדת לקפוץ מדרגה, הוא ינסה להחזיר אותך לקרקע הבטוחה.
והקרקע הבטוחה הזו? היא המקום שבו הכול נשאר בדיוק כמו שהוא: נוח. מוכר. חסר התקדמות.
העניין הוא כזה: בכל פעם שאת אומרת "עכשיו זה לא הזמן", את לא באמת אומרת לא להזדמנות, את אומרת לא לעצמך. לגרסה ההיא שלך שאת חולמת להיות, אבל מפחדת לפגוש.
וזה רגע עדין.
תהיי איתי רגע, הפסקה הבאה מצריכה קצת אקסטרה ריכוז:
הפחד לא נעלם כשאת מתקדמת - הוא רק משנה צורה.
בהתחלה זה הפחד מהחשיפה, אחר כך הפחד מהכישלון, ואחר כך הפחד מההצלחה עצמה.
אבל מאחורי כל פחד מחכה לך שלב חדש.
באחד הימים, לקראת פתיחת קורס לבעלות עסקים שאני מעבירה (קורס רציני כזה, מחייב, פרונטלי של כמה מפגשים, לא משהו שמתאים לכל אחת), ברוך ה' הטלפון לא הפסיק לצפצף.
נשים נחמדות שכל אחת מהן נשמעה לי כמו מישהי שממש מוכנה לשינוי, וכמעט כולן דיברו את אותה אמונה מגבילה: אני רוצה ממש, אבל כרגע זה לא זמן מתאים...
אחת מהן אפילו צחקה ואמרה: "זה רחוק לי פיזית, וגם קצת מנטלית". והיה בזה משהו כל כך אמיתי.
כי המרחק הפיזי הוא באמת לא העניין, זה יותר המרחק שבין הרצון לבין הצעד הראשון.
ובינינו, אף אחת אף פעם לא מרגישה מוכנה. מוכנות זו לא תחושה שמגיעה לפני, זו תוצאה של פעולה, של שבירת מוסכמות ויציאה מאזור הנוחות.
הפחדים שלנו אוהבים להישען על סיבות יפות: אני אחכה שיהיה שקט בבית, אני צריכה קודם לסיים איזה פרויקט, אני מגיעה תכף ליעד חשוב ואז אתפנה גם לזה...
אבל אם תתבונני רגע אחורה, תגלי שלרוב השקט הזה אף פעם לא באמת מגיע.
תמיד יש ילד חולה, תקופה עמוסה, עניינים בבית, או חדשות מלחיצות ברקע.
החיים לא עוצרים כדי שתתחילי.
את זו שצריכה לבחור להתחיל בתוך החיים עצמם.
גם אם נדבר רגע על המילים "אחר כך". אין להן דד ליין או כוונה רעה, אבל הן מחליקות לנו מהפה כמו הבטחה ריקה;
אחר כך אשקיע בעצמי, אחר כך אבנה אתר, אחר כך אעבוד על השיווק... ואז יום אחד את קולטת שעברו שנתיים, ואת עדיין בדיוק באותו מקום, עם אותם פחדים, אותן שאלות, ואותו "אחר כך".
הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה היא להבין שפחד לא נעלם בדיבורים אלא הוא במעשים.
רק כשאת עושה הוא חדל להתקיים ומאבד זכות להיות נוכח בחייך.
פעם, מישהי שדחתה שוב ושוב תהליך שרצתה לעשות איתי אמרה משפט שנשאר איתי:
"אני מפחדת שאם אני אכנס לזה, אני אצטרך לקחת אחריות באמת ולא אדע איך" וזה היה רגע של כנות נדירה.
כי מאחורי כל דחייה, יש גם פחד מאחריות.
ברגע שאת נכנסת לתהליך, כבר אין תירוצים. את רואה את מה שלא עבד, את לומדת, את מתקדמת וזה מחייב.
אבל (!!) זה גם משחרר.
כי פתאום את מגלה שאת לא קורבן של הנסיבות שלך, את פשוט מי שמחליטה מה קורה הלאה.
עכשיו אני רוצה לבקש ממך בקשה אישית, שהיא יותר עבורך מאשר עבורי:
בפעם הבאה שתתפסי את עצמך אומרת "זה לא מסתדר לי כרגע" או "לא עכשיו" - תעצרי רגע ותשאלי את עצמך האם זה באמת לא הזמן, או שזה הפחד שמתחפש להגיון?
ואם התשובה השנייה היא הנכונה לגבייך, תני לעצמך צ’אנס.
כי מאחורי כל פחד כזה מסתתרת קפיצה קדימה, כזו שלא משנה רק את העסק שלך - אלא משנה בעיקר אותך.
והנה עוד עובדה שתקל עלייך את היציאה לדרך החדשה הזאת:
את לא צריכה לעשות מהלך ענק.
לא צריך לעזוב הכול, לא צריך לשרוף חסכונות, לא צריך להיות מוכנה במאה אחוז.
צריך רק להפסיק לתת לפחד לבחור בשבילך.
כי החיים לא שואלים אם זה זמן נוח.
הם פשוט מתקדמים, וחבל לך לפספס את הרכבת ולתת לה להמשיך לדהור בלעדייך... כי בסוף, אף אחת לא מצטערת על צעד אמיץ מדי, רק על הצעד שלא נעשה בזמן.
