הנושאים החמים
השבת נתחיל בס"ד ספר במדבר, חומש רביעי מחמשת חומשי התורה.
פרשתנו פותרת במילים, 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'.
ובמדרש (במדבר רבה פרשה א' אות ז') מובא, 'למה במדבר סיני וכו' כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני'.
ובילקוט שמעוני (במדבר, רמז תרפ"ד) מובא, 'בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהן הקב"ה, אמר להן, 'הביאו לי ספר יוחסין שלכם'. שנאמר, 'הבו לה' משפחות עמים' כשם שבני מביאין'.
במבט שטחי נראה, כי אין קשר בין הדברים. המדרש הראשון עוסק בעצם נתינת התורה במדבר ולא במקום מיושב, מוגן ובטוח. ואילו המדרש השני עוסק בקנאת אומות העולם בישראל, ותשובתו של הקב"ה אליהם. אך בהתבוננות מעמיקה יותר, נראה כי שני המדרשים הללו משלימים זה את זה.
אומות העולם ראו את הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל במצרים, קריאת ים סוף, בארה של מרים, ענני הכבוד וכו'. ועתה בא הקב"ה ונותן את המתנה היקרה ביותר שיש לו בבית גנזיו לעם ישראל, וגם אומות העולם רוצים. הם גם מעוניינים לקבלת את המתנה יקרת הערך הזו, והם גם חפצים ליהנות מכל המנעמים שהגיעו לעם ישראל. בתגובה, סותם להם הקב"ה את פיהם (כלשון המדרש), ושואל אותם, 'מה היחוס שלכם'. כלומר, 'האם גם אתם הלכתם עמי אי פעם כשזה לא היה נראה משתלם? האם גם אי מכם היה מוכן לוותר על משהו למעני'?
אצל עם ישראל זה לא התחיל עכשיו. הם לא הצטרפו ללגיונו של מלך, כשהכל היה נראה ורוד ומאיר פנים. היחוס שלהם הוא אברהם אבינו, זה שעמד מול כל העולם והכריז שיש מנהיג לבירה. זה שהיה מוכן להיזרק לתוך כבשן האש, בעבור עמידה איתנה באמונתו. יצחק אבינו, היה מוכן להקריב עצמו על המזבח, כי כך ציוה הקב"ה. הוא שנרדף פעם אחר פעם ע"י רועי גרר, ולא סטה כמלוא נימה מדבקותו ואמונתו בבורא עולם. יעקב אבינו, איש תם יושב אהלים, המית עצמו ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר, נרדף ע"י אחיו עשו הרשע, הושפל ונרמס ע"י לבן הארמי, עבר צרות אישיות קשות וכבדות מנשוא, ולא הרהר אפילו לשניה אחת על דרכיו והנהגתו של הקב"ה. 'ומה היחוס שלכם, אומות העולם? מתי אתם, או הוריכם, עשיתם משהו למעני? מתי אתם דבקתם בי'?
נמצא, שהמדרש השני מסביר את סתימת הפיות שעשה הקב"ה לאומות. הוא מחדד לנו, כי התורה ניתנה דוקא במדבר, במקום עראי, צחיח ולא מרשים בעליל, וכלשון המדרש 'כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה'. אם אדם מחפש לעבוד את הקב"ה, ללמוד את תורתו רק במקום יפה, נעים ומזמין, הרי שלא יוכל לדעת את התורה והמצוות. ללא עמל, ללא קושי וניסיונות, אין יכולת להגיע לקנייני תורה, להבנת וידיעת התורה ומצוותיה. בשביל לקבל את התורה, מוכרחים לעבור דרך חתחתים, קשה ומפרכת, בשבילה צריך להתאמץ ולהוכיח נאמנות גם בזמנים שהיא כביכול איננה פופולרית.
וכן מוצאים אנו במגילת רות, רות המואביה זכתה להקים את מלכות בית דוד, ואף ראתה בחייה את בן נינה שלמה המלך יושב על כסא מלכותו (שנאמר בשלמה (מלכים א' פרק ב' פסוק י"ט) 'וישם כסא לאם המלך', ואמר רבי אלעזר, שהכוונה לאמה של שושלת המלכות, שהיא רות, שממנה צמחה השושלת כולה). וכל זאת משום מה? משום שרות (שבאה מבית המלוכה של מואב), דבקה בנעמי האלמנה האומללה, והלכה עמה לא"י בימים הכי קשים, כאשר לא היה אפילו לחם לאכול, ונאלצה לקושש שעורים בשדה כאחרון העניים. היא, הנערה הדחויה והבודדה בעולמה, היתה זאת שנישאה לבועז (שנפטר ביום חתונתם). והיא זו שזכתה עוד לראות בחייה את מלכות בן נינה, שלמה, שמלך על שטחים גדולים, בנה את ביהמ"ק וזכה לאהדה והערכה בכל קצוות תבל.
ואכן מבטיח הקב"ה (ירמיהו פרק ב' פסוק ב'), 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. הגאולה העתידית שתבוא אלינו בעז"ה במהרה, תבוא בזכות הליכתם של ישראל אחרי הקב"ה במדבר הצחיח והשמם, מקום נחשים ועקרבים שאין בו לא הוד ולא הדר. דוקא היא זו שמייחדת אותנו כעם אהוב ומוערך בשונה מיתר אומות העולם, והיא זו שתעמוד לנו להיגאל מצרותינו בקרוב.
פרשתנו פותרת במילים, 'וידבר ה' אל משה במדבר סיני'.
ובמדרש (במדבר רבה פרשה א' אות ז') מובא, 'למה במדבר סיני וכו' כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר במדבר סיני'.
ובילקוט שמעוני (במדבר, רמז תרפ"ד) מובא, 'בשעה שקבלו ישראל את התורה, נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות. סתם פיהן הקב"ה, אמר להן, 'הביאו לי ספר יוחסין שלכם'. שנאמר, 'הבו לה' משפחות עמים' כשם שבני מביאין'.
במבט שטחי נראה, כי אין קשר בין הדברים. המדרש הראשון עוסק בעצם נתינת התורה במדבר ולא במקום מיושב, מוגן ובטוח. ואילו המדרש השני עוסק בקנאת אומות העולם בישראל, ותשובתו של הקב"ה אליהם. אך בהתבוננות מעמיקה יותר, נראה כי שני המדרשים הללו משלימים זה את זה.
אומות העולם ראו את הניסים הגדולים שעשה הקב"ה לעם ישראל במצרים, קריאת ים סוף, בארה של מרים, ענני הכבוד וכו'. ועתה בא הקב"ה ונותן את המתנה היקרה ביותר שיש לו בבית גנזיו לעם ישראל, וגם אומות העולם רוצים. הם גם מעוניינים לקבלת את המתנה יקרת הערך הזו, והם גם חפצים ליהנות מכל המנעמים שהגיעו לעם ישראל. בתגובה, סותם להם הקב"ה את פיהם (כלשון המדרש), ושואל אותם, 'מה היחוס שלכם'. כלומר, 'האם גם אתם הלכתם עמי אי פעם כשזה לא היה נראה משתלם? האם גם אי מכם היה מוכן לוותר על משהו למעני'?
אצל עם ישראל זה לא התחיל עכשיו. הם לא הצטרפו ללגיונו של מלך, כשהכל היה נראה ורוד ומאיר פנים. היחוס שלהם הוא אברהם אבינו, זה שעמד מול כל העולם והכריז שיש מנהיג לבירה. זה שהיה מוכן להיזרק לתוך כבשן האש, בעבור עמידה איתנה באמונתו. יצחק אבינו, היה מוכן להקריב עצמו על המזבח, כי כך ציוה הקב"ה. הוא שנרדף פעם אחר פעם ע"י רועי גרר, ולא סטה כמלוא נימה מדבקותו ואמונתו בבורא עולם. יעקב אבינו, איש תם יושב אהלים, המית עצמו ארבע עשרה שנה בישיבת שם ועבר, נרדף ע"י אחיו עשו הרשע, הושפל ונרמס ע"י לבן הארמי, עבר צרות אישיות קשות וכבדות מנשוא, ולא הרהר אפילו לשניה אחת על דרכיו והנהגתו של הקב"ה. 'ומה היחוס שלכם, אומות העולם? מתי אתם, או הוריכם, עשיתם משהו למעני? מתי אתם דבקתם בי'?
נמצא, שהמדרש השני מסביר את סתימת הפיות שעשה הקב"ה לאומות. הוא מחדד לנו, כי התורה ניתנה דוקא במדבר, במקום עראי, צחיח ולא מרשים בעליל, וכלשון המדרש 'כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה'. אם אדם מחפש לעבוד את הקב"ה, ללמוד את תורתו רק במקום יפה, נעים ומזמין, הרי שלא יוכל לדעת את התורה והמצוות. ללא עמל, ללא קושי וניסיונות, אין יכולת להגיע לקנייני תורה, להבנת וידיעת התורה ומצוותיה. בשביל לקבל את התורה, מוכרחים לעבור דרך חתחתים, קשה ומפרכת, בשבילה צריך להתאמץ ולהוכיח נאמנות גם בזמנים שהיא כביכול איננה פופולרית.
וכן מוצאים אנו במגילת רות, רות המואביה זכתה להקים את מלכות בית דוד, ואף ראתה בחייה את בן נינה שלמה המלך יושב על כסא מלכותו (שנאמר בשלמה (מלכים א' פרק ב' פסוק י"ט) 'וישם כסא לאם המלך', ואמר רבי אלעזר, שהכוונה לאמה של שושלת המלכות, שהיא רות, שממנה צמחה השושלת כולה). וכל זאת משום מה? משום שרות (שבאה מבית המלוכה של מואב), דבקה בנעמי האלמנה האומללה, והלכה עמה לא"י בימים הכי קשים, כאשר לא היה אפילו לחם לאכול, ונאלצה לקושש שעורים בשדה כאחרון העניים. היא, הנערה הדחויה והבודדה בעולמה, היתה זאת שנישאה לבועז (שנפטר ביום חתונתם). והיא זו שזכתה עוד לראות בחייה את מלכות בן נינה, שלמה, שמלך על שטחים גדולים, בנה את ביהמ"ק וזכה לאהדה והערכה בכל קצוות תבל.
ואכן מבטיח הקב"ה (ירמיהו פרק ב' פסוק ב'), 'כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. הגאולה העתידית שתבוא אלינו בעז"ה במהרה, תבוא בזכות הליכתם של ישראל אחרי הקב"ה במדבר הצחיח והשמם, מקום נחשים ועקרבים שאין בו לא הוד ולא הדר. דוקא היא זו שמייחדת אותנו כעם אהוב ומוערך בשונה מיתר אומות העולם, והיא זו שתעמוד לנו להיגאל מצרותינו בקרוב.
- Previous article in the series 'פרשת השבוע וענייני דיומא- מאת הרב ברוך פורטנוי': פרשת השבוע- בהר בחוקותי<<< מאמר שישי בסדרה
