הנושאים החמים
סבתא, על מה את חושבת?
יש אחת בלבד שהכרתי ממש טוב, סבתא שלי.
כלומר, לגמרי לא הכרתי....
סבתא רוחי שכולנו הכרנו כאשה אצילית בהגזמה,
אשה מלאת חמלה ללא גבול. היתה גם הסבתא השותקת.
סבתא הדחיקה את השואה, ואת עברה האושוויצי השחור.
לא אמרה כלום. עיניה תמיד אמרו הכל, פיה היה חתום.
רק בשנתיים האחרונות כשמחלת האלצהיימר הכתה בה בעצמה
סערות פרצו, ושמעו ממנה שברי משפטים מפוחדים מרוסקים ובעיקר מרסקים.
סבתא מעולם לא היתה מדברת הרבה, היה לה מבט עמוק חודר.
מי שהיה מביט בעיניה של סבתא היה מבין שבעומק תוך אישוניה חבויים סודות רבים.
רב הנסתר על הגלוי. שעות שישבה בשקט, בתפירה, וכילד אני זוכר את עצמי שואל שוב ושוב:
סבתא על מה את חושבת?
למעשה חוסר היכולת להיישר מבט ולקמפל זוועות למילים, אינו שייך רק לה, למעשה גם להורים שלנו קשה לדבר ולספר את אשר הם יודעים. ויסכימו איתי כולם כי היכולת של אבא ואמא לדבר על השואה עם בני הדור הרביעי קלה יותר מאשר עמנו הילדים שלהם.
לפני 5 שנים בליל יום השואה ראיתי לראשונה בחיי את דף העד שסבא וסבתא השאירו ביד ושם.
מ ש ר פ ו ת
זאת המילה שכתבה סבתא ובחתימתה הרועדת בנסיבות מות הוריה.
הלם. משרפות. מילה חותכת וברורה, ללא רמז, ללא הדחקה. משרפות וזהו.
אודה ולא אבוש. בכיתי, שטף דמעות הרטיב את הכרית שלי, זה טלטל אותי.
בכיתי על סבא חיים מאיר על שמו אני קרוי ולא זכיתי. אך כן זכיתי.
על סבתא שהכרתי, ובכלל לא הכרתי.
סבא וסבתא אינכם כאן. על מה אתם חושבים אנחנו דווקא כן יודעים.
ביום זה שמליוני אדם מציינים את יום השואה והגבורה. גם אנו לא נוכל שלא לעצור היום שוב להתבונן ושוב לנסות איכשהו לחשוב קדימה.
כי עבורנו - צאצאי אושוויץ, כל יום ויום הוא 'יום השואה והגבורה' אנו הצאצאים שלהם נמשיך במלחמת הגבורה אותה הם פתחו בתעצומות אדירות, נלחם בחירוף נפש במי שהשמיד את משפחתנו כמעט אך לא את רוחנו.
חיים דיקמן
יש אחת בלבד שהכרתי ממש טוב, סבתא שלי.
כלומר, לגמרי לא הכרתי....
סבתא רוחי שכולנו הכרנו כאשה אצילית בהגזמה,
אשה מלאת חמלה ללא גבול. היתה גם הסבתא השותקת.
סבתא הדחיקה את השואה, ואת עברה האושוויצי השחור.
לא אמרה כלום. עיניה תמיד אמרו הכל, פיה היה חתום.
רק בשנתיים האחרונות כשמחלת האלצהיימר הכתה בה בעצמה
סערות פרצו, ושמעו ממנה שברי משפטים מפוחדים מרוסקים ובעיקר מרסקים.
סבתא מעולם לא היתה מדברת הרבה, היה לה מבט עמוק חודר.
מי שהיה מביט בעיניה של סבתא היה מבין שבעומק תוך אישוניה חבויים סודות רבים.
רב הנסתר על הגלוי. שעות שישבה בשקט, בתפירה, וכילד אני זוכר את עצמי שואל שוב ושוב:
סבתא על מה את חושבת?
למעשה חוסר היכולת להיישר מבט ולקמפל זוועות למילים, אינו שייך רק לה, למעשה גם להורים שלנו קשה לדבר ולספר את אשר הם יודעים. ויסכימו איתי כולם כי היכולת של אבא ואמא לדבר על השואה עם בני הדור הרביעי קלה יותר מאשר עמנו הילדים שלהם.
לפני 5 שנים בליל יום השואה ראיתי לראשונה בחיי את דף העד שסבא וסבתא השאירו ביד ושם.
מ ש ר פ ו ת
זאת המילה שכתבה סבתא ובחתימתה הרועדת בנסיבות מות הוריה.
הלם. משרפות. מילה חותכת וברורה, ללא רמז, ללא הדחקה. משרפות וזהו.
אודה ולא אבוש. בכיתי, שטף דמעות הרטיב את הכרית שלי, זה טלטל אותי.
בכיתי על סבא חיים מאיר על שמו אני קרוי ולא זכיתי. אך כן זכיתי.
על סבתא שהכרתי, ובכלל לא הכרתי.
סבא וסבתא אינכם כאן. על מה אתם חושבים אנחנו דווקא כן יודעים.
ביום זה שמליוני אדם מציינים את יום השואה והגבורה. גם אנו לא נוכל שלא לעצור היום שוב להתבונן ושוב לנסות איכשהו לחשוב קדימה.
כי עבורנו - צאצאי אושוויץ, כל יום ויום הוא 'יום השואה והגבורה' אנו הצאצאים שלהם נמשיך במלחמת הגבורה אותה הם פתחו בתעצומות אדירות, נלחם בחירוף נפש במי שהשמיד את משפחתנו כמעט אך לא את רוחנו.
חיים דיקמן
