הנושאים החמים
תהילה מספרת:
ישבתי מול המחשב
וניקיתי את הציפורניים של יוני.
הילד של משפחת ברמן.
אמרתי לה מראש לדאוג שהוא יגיע עם ציפורניים גזוזות
אבל זה לא קרה
וככה התחלנו לצלם
העדשה החדה שלי קלטה יפה מאד מה קורה שם
בקצות האצבעות של יוני
ואותי זה ממש תיסכל
אני אוהבת שכל תמונה שיוצאת מהסטודיו שלי- נראית מושלם!
איך זה ייראה עם כאלו תמונות
שרואים אצבעות שמנמנות ומתוקות
מחזיקות ספר תורה או דובי או בלון או באוזניים של הסוס פוני,
אבל הן ככה, לא נקיות?
אז ישבתי וניקיתי, לאט לאט, בעבודת נמלים.
נראה לי שאמא שלו היתה יכולה
לגזור לו ציפורניים 100 פעמים
בזמן שאני טיפלתי בתמונות.
בעלי לא מבין את הקטע הזה.
בעיה שלה!
למה את צריכה להשתגע
ולבזבז כל כך הרבה זמן בשביל זה?
הרי אם לא היית אומרת לה מראש- הייתי מבין.
אבל אמרת לה! והיא לא שמעה לך,
אז למה זה אמור לעניין אותך?
לכי תסבירי לו דבר או שניים
על מוסר עבודה
ועל האחריות שאני מרגישה
כלפי התוצרים שיוצאים מהסטודיו שלי,
ועל השם הטוב שלי שיכול ממש להישרט מהציפורניים האלו.
כששלחתי לאמא של יוני את התמונות
הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימונת
לא שאני כ”כ מתרגשת מתגובות של לקוחות
אני כבר רגילה ל”וווווואו”, “אלופפפפפפה” וכאלה
אבל פה הרגשתי שזה מגיע לי ביושר
כי באמת עבדתי שעות על כל התמונות,
כדי שכל אחת תצא הכי טובה שאפשר
ושלא יהיה לאמא של יוני בושות
כשנפתֵח תמונות ענקיות לסבתות.
אבל התגובה של רחלי היתה דווקא ממש מאכזבת.
היא רק כתבה:
קיבלתי.
צריכה זמן לעבור על זה לעומק
בכל מקרה מה שישר קפץ לי מול העיניים זה הרקע
אני לא אוהבת רקע לבן
רוצה שתעשי את זה יותר לכיוון השמנת- קרם
אבל שלא יהיה צהבהב.
זהו.
בלי תודה, בלי כלום.
כאילו אני בינה מלאכותית.
אז אולי היא חושבת שאני איזה מידג’רני,
אבל בפועל יש לי רגשות, אוהו
וככה מצאתי את עצמי מקנחת את האף בקול רעש גדול
ומוחה כמה דמעות חצופות
לילדים שלי הסברתי שאמא ממש מצוננת,
ושילכו להביא עוד חבילה של טישיו בבקשה.
מתסכל אותי שלקוחות לא מעריכים
ועכשיו אין לי גם למי לספר את זה,
חוץ מעל גבי הבמה הזו…
כי בעלי יאמר לי מיד- אמרתי לך!
ואני לא צריכה שיזכירו לי…
אני יודעת בדיוק מה הוא אמר.
הוא אמר לי שזה בעיה שלה,
ושזה מיותר ושאני סתם עובדת קשה
בגלל טעויות של מישהו אחר
ושהיא בכלל לא תדע להעריך את זה,
והאמת- הוא צדק.
אז מה אני יכולה ללמוד מהסיפור הזה?
להיות “ראש קטן” ולדפוק את הלקוחה עם התוצאה?
ומה יהיה עם השם שלי?
ובכלל איך אני הולכת לשחרר כאלו תמונות מהסטודיו?
לבקש ממנה על זה תוספת תשלום?
מרגיש לי מגעיל ולא לעניין.
אבל הנה, עשיתי לפנים משורת הדין,
ישבתי כמה שעות לנקות ולטפח את הילדון
והיא בכלל לא שמה לב, לא צייצה, בכלל לא העריכה!
אולי זה פשוט עניין של סגנון?
של טיפוסים? של בני אדם שונים כל כך?
אני בצד של אלו, הטובים,
שלא יכולים לעשות משהו פחות מ100%
אפילו אם זה יהיה על חשבונם,
אפילו אם זה יעלה להם בזמן ומאמץ?
והיא מהסוג של האלו הלא מתחשבים
שמה שיתנו להם הם תמיד ימצאו על מה להתלונן?
זה בכלל נתון לשינוי?
או שנשאר לי פשוט להשלים עם המציאות
ולהבין שככה אני, פרפקציוניסטית, נותנת ונותנת
גם בלי תמורה, רק כי אני לא יכולה לאכזב מישהו,
או לתת משהו פחות ממושלם, או להגיד לא,
או לעמוד על שלי, ולראוות את הצד השני לא מרוצה,
ולהבין גם שככה זה ויש לקוחות תובעניים
שמה שניתן להם הם לעולם לא ידעו שבעה?
ואולי זה באמת לגיטימי מצידה
לבקש החלפה של כל הרקעים
רק שזה בא לי בתזמון לא נוח בדיוק
כשאני מצפה למחמאות ולטפיחה על השכם?
מרגלית החמודה שלי חזרה עם הטישיו,
ואני כבר נרגעתי בינתיים.
החלטתי לשאול אותה,
היא אמנם רק בת 6 אבל יש לה עיניים חדות
ושימת לב לפרטים ובשבילה לראות את התמונות
שאני מעבדת זה אחד הדברים השווים.
“מה את אומרת על יוני?” שאלתי אותה
“חמוד”. היא אמרה. “דומה ליוסי של דודה גילה”.
-“יופי, ומה עוד?”
-“החליפה שלו נראית חדשה.”
היא אמרה.
-“ואת רואה משהו מיוחד בידיים שלו?”
-“ממממ. לא.”
-“רמז- תסתכלי לכיוון האצבעות, מצליחה לראות?”
-“אצבעות? “
התייאשתי.
אם מרגלית חדת העין לא שמה לב,
למה שאמא של יוני ברמן תראה,
ובפרט שהיא רק העיפה מבט בחצי עין?
-“תראי, היו לו ציפורניים ארוכות ולא כ”כ נקיות,
ועשיתי לו טיפול מיוחד במחשב, רואה?”
הראיתי לה “לפני” ו”אחרי”,
“וואי אמא את ממש קוסמת, איזה יופי,
לא ידעתי שהמחשב יודע לגזור ציפורניים!
אמא, אם לא היית מראה לי-
בחיים לא הייתי חושבת שעשית פה משהו!
נראה שככה זה הולך!”
וואו. חשבתי לעצמי. נראה שככה זה הולך.
כשהכל נראה טוב בעין אף אחד לא שם לב.
כשיש מה לתקן- אז שמים לב ומעירים…
אז למה שאמא של יוני תשים לב אם לא אמרתי לה?
החלטתי להפסיק להתקרבן
פתחתי מייל וכתבתי לה בזו הלשון:
אמא של יוני המתוק
התמונות שלכם חשובות לי מאד
ורציתי שתהיה לך נחת הכי הכי שאפשר
אז החלטתי להשקיע בכם הרבה יותר מאשר בכל לקוח
שמה לך פה להשוואה
תמונות מקוריות
והנה אחרי העיבוד
ונותנת לך תרגיל קטן- למצוא את ההבדלים��
מצאת?
ספרי לי.
מכל הלב, באהבה ממני
כדי שתהיי הכי שמחה עם התמונות
לגבי הרקע שאת רוצה לשנות-
אשמח שתשלחי לי את הגוון המדויק שאת רוצה
כדי שנוכל לתאם ציפיות לשביעות רצונך.
לא חלפו 7 דקות ומייל חוזר הגיע מאמא של יוני:
אמאלה ואבאלה איך את חושבת על כל הפרטים
פדיחה שלי ששכחתי…. ☹
ואיזה נשמה את שהצלת את המצב!
עזבי את הרקע, זה נראה לי מוששששלם ככה.
תודה ענקית
אנחנו ממש מעריכים ומחכים כבר לאלבום
ואגב העברתי לך מקודם את יתרת התשלום ועיגלתי קצת,
נראה לי מגיע לך, תהני.
הערכתי את עצמי, סיפרתי לה את זה, והיא העריכה בחזרה.
איזה עולם מקסים!
נפל לי אסימון:
עד כמה אני לוקחת אחריות
על נושאים שקשורים ותלויים בלקוח?
ואם אני עושה לפנים משורת הדין ונותנת את עצמי מעבר,
האם הלקוח מודע לזה?
האם אני משתפת את הלקוחות
בכל ה”אקסטרה” שאני מפרגנת ככה מכל הלב?
והאם אני מעריכה את עצמי בעצמי לפני שאני
ניגשת לספר על זה?
אם כבר החלטתי לתת יותר ולפרגן
גם מה שלא התחייבתי- חבל להשאיר את זה בסוד
ולהרגיש איזו “קדושה מעונה”.
מעכשיו אני מתחילה לעדכן את הלקוחות
על כל הדברים שהם מקבלים מעבר,
“הנותן מתנה לחברו- צריך להודיעו”,
ככה אפסיק להיות מתוסכלת מהלקוחות האטומים שלא יודעים להעריך,
אספר להם על הערך- והם יעריכו!
ישבתי מול המחשב
וניקיתי את הציפורניים של יוני.
הילד של משפחת ברמן.
אמרתי לה מראש לדאוג שהוא יגיע עם ציפורניים גזוזות
אבל זה לא קרה
וככה התחלנו לצלם
העדשה החדה שלי קלטה יפה מאד מה קורה שם
בקצות האצבעות של יוני
ואותי זה ממש תיסכל
אני אוהבת שכל תמונה שיוצאת מהסטודיו שלי- נראית מושלם!
איך זה ייראה עם כאלו תמונות
שרואים אצבעות שמנמנות ומתוקות
מחזיקות ספר תורה או דובי או בלון או באוזניים של הסוס פוני,
אבל הן ככה, לא נקיות?
אז ישבתי וניקיתי, לאט לאט, בעבודת נמלים.
נראה לי שאמא שלו היתה יכולה
לגזור לו ציפורניים 100 פעמים
בזמן שאני טיפלתי בתמונות.
בעלי לא מבין את הקטע הזה.
בעיה שלה!
למה את צריכה להשתגע
ולבזבז כל כך הרבה זמן בשביל זה?
הרי אם לא היית אומרת לה מראש- הייתי מבין.
אבל אמרת לה! והיא לא שמעה לך,
אז למה זה אמור לעניין אותך?
לכי תסבירי לו דבר או שניים
על מוסר עבודה
ועל האחריות שאני מרגישה
כלפי התוצרים שיוצאים מהסטודיו שלי,
ועל השם הטוב שלי שיכול ממש להישרט מהציפורניים האלו.
כששלחתי לאמא של יוני את התמונות
הרגשתי שהלב שלי מחסיר פעימונת
לא שאני כ”כ מתרגשת מתגובות של לקוחות
אני כבר רגילה ל”וווווואו”, “אלופפפפפפה” וכאלה
אבל פה הרגשתי שזה מגיע לי ביושר
כי באמת עבדתי שעות על כל התמונות,
כדי שכל אחת תצא הכי טובה שאפשר
ושלא יהיה לאמא של יוני בושות
כשנפתֵח תמונות ענקיות לסבתות.
אבל התגובה של רחלי היתה דווקא ממש מאכזבת.
היא רק כתבה:
קיבלתי.
צריכה זמן לעבור על זה לעומק
בכל מקרה מה שישר קפץ לי מול העיניים זה הרקע
אני לא אוהבת רקע לבן
רוצה שתעשי את זה יותר לכיוון השמנת- קרם
אבל שלא יהיה צהבהב.
זהו.
בלי תודה, בלי כלום.
כאילו אני בינה מלאכותית.
אז אולי היא חושבת שאני איזה מידג’רני,
אבל בפועל יש לי רגשות, אוהו
וככה מצאתי את עצמי מקנחת את האף בקול רעש גדול
ומוחה כמה דמעות חצופות
לילדים שלי הסברתי שאמא ממש מצוננת,
ושילכו להביא עוד חבילה של טישיו בבקשה.
מתסכל אותי שלקוחות לא מעריכים
ועכשיו אין לי גם למי לספר את זה,
חוץ מעל גבי הבמה הזו…
כי בעלי יאמר לי מיד- אמרתי לך!
ואני לא צריכה שיזכירו לי…
אני יודעת בדיוק מה הוא אמר.
הוא אמר לי שזה בעיה שלה,
ושזה מיותר ושאני סתם עובדת קשה
בגלל טעויות של מישהו אחר
ושהיא בכלל לא תדע להעריך את זה,
והאמת- הוא צדק.
אז מה אני יכולה ללמוד מהסיפור הזה?
להיות “ראש קטן” ולדפוק את הלקוחה עם התוצאה?
ומה יהיה עם השם שלי?
ובכלל איך אני הולכת לשחרר כאלו תמונות מהסטודיו?
לבקש ממנה על זה תוספת תשלום?
מרגיש לי מגעיל ולא לעניין.
אבל הנה, עשיתי לפנים משורת הדין,
ישבתי כמה שעות לנקות ולטפח את הילדון
והיא בכלל לא שמה לב, לא צייצה, בכלל לא העריכה!
אולי זה פשוט עניין של סגנון?
של טיפוסים? של בני אדם שונים כל כך?
אני בצד של אלו, הטובים,
שלא יכולים לעשות משהו פחות מ100%
אפילו אם זה יהיה על חשבונם,
אפילו אם זה יעלה להם בזמן ומאמץ?
והיא מהסוג של האלו הלא מתחשבים
שמה שיתנו להם הם תמיד ימצאו על מה להתלונן?
זה בכלל נתון לשינוי?
או שנשאר לי פשוט להשלים עם המציאות
ולהבין שככה אני, פרפקציוניסטית, נותנת ונותנת
גם בלי תמורה, רק כי אני לא יכולה לאכזב מישהו,
או לתת משהו פחות ממושלם, או להגיד לא,
או לעמוד על שלי, ולראוות את הצד השני לא מרוצה,
ולהבין גם שככה זה ויש לקוחות תובעניים
שמה שניתן להם הם לעולם לא ידעו שבעה?
ואולי זה באמת לגיטימי מצידה
לבקש החלפה של כל הרקעים
רק שזה בא לי בתזמון לא נוח בדיוק
כשאני מצפה למחמאות ולטפיחה על השכם?
מרגלית החמודה שלי חזרה עם הטישיו,
ואני כבר נרגעתי בינתיים.
החלטתי לשאול אותה,
היא אמנם רק בת 6 אבל יש לה עיניים חדות
ושימת לב לפרטים ובשבילה לראות את התמונות
שאני מעבדת זה אחד הדברים השווים.
“מה את אומרת על יוני?” שאלתי אותה
“חמוד”. היא אמרה. “דומה ליוסי של דודה גילה”.
-“יופי, ומה עוד?”
-“החליפה שלו נראית חדשה.”
היא אמרה.
-“ואת רואה משהו מיוחד בידיים שלו?”
-“ממממ. לא.”
-“רמז- תסתכלי לכיוון האצבעות, מצליחה לראות?”
-“אצבעות? “
התייאשתי.
אם מרגלית חדת העין לא שמה לב,
למה שאמא של יוני ברמן תראה,
ובפרט שהיא רק העיפה מבט בחצי עין?
-“תראי, היו לו ציפורניים ארוכות ולא כ”כ נקיות,
ועשיתי לו טיפול מיוחד במחשב, רואה?”
הראיתי לה “לפני” ו”אחרי”,
“וואי אמא את ממש קוסמת, איזה יופי,
לא ידעתי שהמחשב יודע לגזור ציפורניים!
אמא, אם לא היית מראה לי-
בחיים לא הייתי חושבת שעשית פה משהו!
נראה שככה זה הולך!”
וואו. חשבתי לעצמי. נראה שככה זה הולך.
כשהכל נראה טוב בעין אף אחד לא שם לב.
כשיש מה לתקן- אז שמים לב ומעירים…
אז למה שאמא של יוני תשים לב אם לא אמרתי לה?
החלטתי להפסיק להתקרבן
פתחתי מייל וכתבתי לה בזו הלשון:
אמא של יוני המתוק
התמונות שלכם חשובות לי מאד
ורציתי שתהיה לך נחת הכי הכי שאפשר
אז החלטתי להשקיע בכם הרבה יותר מאשר בכל לקוח
שמה לך פה להשוואה
תמונות מקוריות
והנה אחרי העיבוד
ונותנת לך תרגיל קטן- למצוא את ההבדלים��
מצאת?
ספרי לי.
מכל הלב, באהבה ממני
כדי שתהיי הכי שמחה עם התמונות
לגבי הרקע שאת רוצה לשנות-
אשמח שתשלחי לי את הגוון המדויק שאת רוצה
כדי שנוכל לתאם ציפיות לשביעות רצונך.
לא חלפו 7 דקות ומייל חוזר הגיע מאמא של יוני:
אמאלה ואבאלה איך את חושבת על כל הפרטים
פדיחה שלי ששכחתי…. ☹
ואיזה נשמה את שהצלת את המצב!
עזבי את הרקע, זה נראה לי מוששששלם ככה.
תודה ענקית
אנחנו ממש מעריכים ומחכים כבר לאלבום
ואגב העברתי לך מקודם את יתרת התשלום ועיגלתי קצת,
נראה לי מגיע לך, תהני.
הערכתי את עצמי, סיפרתי לה את זה, והיא העריכה בחזרה.
איזה עולם מקסים!
נפל לי אסימון:
עד כמה אני לוקחת אחריות
על נושאים שקשורים ותלויים בלקוח?
ואם אני עושה לפנים משורת הדין ונותנת את עצמי מעבר,
האם הלקוח מודע לזה?
האם אני משתפת את הלקוחות
בכל ה”אקסטרה” שאני מפרגנת ככה מכל הלב?
והאם אני מעריכה את עצמי בעצמי לפני שאני
ניגשת לספר על זה?
אם כבר החלטתי לתת יותר ולפרגן
גם מה שלא התחייבתי- חבל להשאיר את זה בסוד
ולהרגיש איזו “קדושה מעונה”.
מעכשיו אני מתחילה לעדכן את הלקוחות
על כל הדברים שהם מקבלים מעבר,
“הנותן מתנה לחברו- צריך להודיעו”,
ככה אפסיק להיות מתוסכלת מהלקוחות האטומים שלא יודעים להעריך,
אספר להם על הערך- והם יעריכו!
