שיר למדינת ישראל לרגל שבעים ושבע שנות עצמאות (?)

ריקי:
[מוזיקה] שלום אבא, מה נשמע?


אבא:
ברוך השם.


ריקי:
וואו, איזה כיף עוד פעם לדבר איתך ולשאול אותך איזה רק שאלות שאני רוצה, ותמיד אתה תשב כאן ותשמע... ותהיה חייב! טוב, וגם יש הקלטה, אז תהיה חייב להקשיב. אה, איזה כיף. שלום לכל המאזינות!


אבא:
כן, תודה רבה ריקי על ההזדמנות. זאת באמת הזדמנות מיוחדת – ללבן סוגיות ולסדר אותן באופן היפה הזה, שהדברים ארוכים ומסודרים. ככה דברי תורה, יסודות של החיים שלנו, מתבררים. ובזכותך, בזכות השאלות שלך, הם מגיעים למקום טוב. תודה.


ריקי:
והיום אנחנו ניגע בנושא קשה. אני מזהירה מראש – נושא רגיש.
והנושא הוא... יום העצמאות.


אבא:
כן, יום העצמאות. אנחנו כבר נכנסנו ליום הזיכרון, אז אנחנו מתארגנים ליום העצמאות.


ריקי:
אני רוצה לספר לך סיפור שאתה בטוח מכיר – על סבתא צפת, אמא שלך.


אבא:
כן, זכרונה לברכה.


ריקי:
וואו, איך אני מתגעגעת אליה. היא הסתובבה בכ"ט בנובמבר 1947, דיברה ברחוב תחכמוני, פטפטה עם חברה...


אבא:
זה היה הבית שלהם. הם גרו שם, ברחוב תחכמוני.


ריקי:
אה, זה לא ידעתי! וואלה. בגאולה. והיא פטפטה עם חברות, ופתאום היא רואה ריקודים – ריקודים ברחובות. היא הולכת בעקבות הריקודים, ואז היא מגיעה מול הסוכנות היהודית. היא רואה ממש מאות אנשים רוקדים.


אבא:
והיא הסתכלה בהתפעמות ובסקרנות על הריקודים, ואז היא באה הביתה ושאלה את אבא: מה זה הריקודים האלה?


ריקי:
כן... וזה היה כ"ט בנובמבר. אולי כדאי לציין לטובת הצעירות בין המאזינות – כ"ט בנובמבר זה היום שבו חבר הלאומים קיבל החלטה לתת את חצי ארץ ישראל לעם היהודי. זו נקראת "תוכנית החלוקה" – לחלק את ארץ ישראל לשתיים, ולתת חצי ממנה לעם היהודי, כדי להקים כאן מדינה יהודית. ביישוב היהודי פה בארץ, שחלקו הגדול היה ציוני.

ריקי:
הייתה שמחה מאוד מאוד גדולה, וואו.
וחלק מהסיפור היה, ואני זוכרת שסבתא סיפרה, שבבית ספר למחרת המורה אמרה להם: "זה לא יום שמח. אין לנו חלק ונחלה בשמחה הזאת. אין על מה לשמוח."
ואני זוכרת שזה בלבל אותי בתור ילדה, כי גם אני הרגשתי את הקונפליקט הזה.


אבא:
אני חושב שאמא שלי, סבתא, סיפרה את הסיפור כדי לבטל את הבלבול הזה, שגם היא הייתה בו.
ובמובן מסוים, היא חיה עם הבלבול הזה לאורך עשרות שנותיה.
כי כאילו מצד אחד – יש לנו מדינה, ואנחנו חיים בה, ואנחנו שמחים. מה, היינו רוצים שלא תהיה מדינה?
מצד שני – אנחנו לא באמת מרגישים חלק, ואנחנו לא באמת חוגגים.


ריקי:
אז אבא, מה זה יום העצמאות? זה יום שמח? עצוב? אדיש? ניטרלי? תסביר.


אבא:
זה באמת אחד הדברים המורכבים ביותר.
אני חושב שהסיפור של הסיפור הציוני והקמת מדינת ישראל – זה אחד הסיפורים המורכבים ביותר בהיסטוריה היהודית.
קשה להכיל כמה הוא מורכב.


מצד אחד – זה הצד הפשוט יותר – מדינת ישראל היא תולדה של הרעיון הציוני, שהוא רעיון חילוני בהווייתו.
אנחנו מייחסים את הרעיון הזה לארץ ישראל, אבל ארץ ישראל היא רק פרט אחד ברעיון.
הרעיון הציוני היה בעצם: בואו ניקח את העם היהודי כמו שהוא היה בשנים ההן, כשחלקו הגדול כבר היה חילוני – לא בגלל הציונות, אלא בגלל תנועות אחרות שקדמו לה: תנועת ההשכלה, רפורמים, נאולוגים – כל מיני תנועות שהיו בעיקר באירופה, אבל לא רק.


ריקי:
מה זה נאולוגים?


אבא:
"נאו" זה חדש. נאולוגים היו סוג של אנשים שרצו לחדש את היהדות – סוג של רפורמים, עם הבדלים ודקויות.
הרפורמים, אגב, באותן שנים, היו מאוד אנטי-ציונים. הם מאוד התנגדו לחזרה לארץ ישראל.
היום יש זרמים אחרים אצל הרפורמים, אבל אז – הם התנגדו.


על כל פנים, באותם שנים מצאו את עצמם – בעיקר באירופה, אבל לא רק – מיליונים של יהודים, שהם יהודים מבחינת ההגדרה (גם ההלכתית, גם בעיני הגויים), וגם הזהות היהודית הייתה חשובה להם.
אבל הם לא היו אנשים דתיים. וזאת תופעה חדשה בעם היהודי – של 200 שנה, לא יותר מזה.


ובעצם הרעיון הציוני אומר: בואו ניקח את העם היהודי ונגדיר אותו מחדש – לא כעם התורה, לא כעם ה’, אלא, במילים הקשות האלה: "ככל הגויים בית ישראל".


ריקי:
אני שואלת...
ריקי:
ואגב, מי אמר את המשפט "ככל הגויים בית ישראל"? במילים האלה?


אבא:
אני לא יודע אם מישהו אמר אותם במדויק, אבל אני שמעתי בעצמי את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין אומר: "לא עוד עם לבדד ישכון".
זה כנגד הציטוט מנבואת בלעם.


על כל פנים, הרעיון הציוני הוא מאוד מאוד חריף וחזק. הוא בא לספר סיפור חדש על העם היהודי.
הסיפור אומר: העם היהודי לא קשור לדת, לשמירת תורה ומצוות. האמונה בה’ היא אחד מההישגים התרבותיים של העם היהודי, אבל יהודי יכול להיות דתי או לא דתי – כמו שאחד אוהב מוזיקה כזאת ואחרת.
יש פה שינוי עמוק מאוד בתפיסת הזהות של העם היהודי.


ובמסגרת זו, הרעיון הציוני אומר: בואו העם היהודי יגדיר את עצמו ויפעל למען מטרותיו, ובין המטרות – הקמת מדינה יהודית.
חשוב לזכור שבתוך התנועה הציונית היו זרמים שונים, עם גישות שונות. למשל, אחד העם חשב שלא נכון להקים מדינה יהודית בשלב ההוא, אלא לייצר תרבות יהודית חילונית.


ריקי:
אז אתה אומר שהחילוניות היא לא פרט שולי?


אבא:
לא פרט שולי בכלל. כדי להמחיש את זה, נביא שתי דוגמאות.
ראשית, מגילת העצמאות – היא מסמך הכרזת הקמת המדינה, שנקרא על ידי בן-גוריון ב-ה' באייר תש"ח.
היא פותחת במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי".
זה חוזר לתקופה הקדומה של עם ישראל, אבל מסופר כסיפור חברתי-תרבותי – לא סיפור של יציאת מצרים, מתן תורה או הבטחה אלוקית.
זה סיפור על עם שנוצר מתהליכים טבעיים. ולכן – "ככל הגויים בית ישראל".


ריקי:
אז הסיבה למבנה הזה היא לא רק אידיאולוגית?


אבא:
בדיוק. אם רוצים לכלול את כל העם היהודי בסיפור אחד – חייבים להשתמש בזהות אחרת, שאינה הזהות האמונית.
ולכן, גם היה ויכוח גדול – האם להזכיר את שם ה' במגילת העצמאות?
המפלגות הדתיות דרשו להזכיר, והמפלגות החילוניות – התנגדו בתוקף.
בסוף נמצא נוסח פשרה: "מתוך ביטחון בצור ישראל".
הדתיים התכוונו לה’, והחילונים – אולי לרעיון, אולי לצה”ל.


החילוניות לא הייתה סתם נוכחת – נעשה מאמץ לחלן, לא רק את האנשים, אלא גם את הסמלים של העם היהודי.
אני זוכר שכילד, כשהייתי מגיע לירושלים – תמיד הייתי שם לב לשלט "נזכור" מול התחנה המרכזית.
זו מילה שמופיעה בתפילה "יזכור" – אצל אשכנזים, תפילה ביום הזיכרון.
הפכו את זה ל"נזכור" – ניסוח חילוני יותר.
נעשה פה מאמץ להשתמש בשפה יהודית למושגים חילוניים – כמו הכנסת, למשל. הכנסת בנויה מ-120 חברים – כמו אנשי הכנסת הגדולה.


ריקי:
אתה נשמע כאוב, לא כועס.


אבא:
נכון. זה לא נאמר בכעס – אלא בכאב.
האנשים האלו היו חילונים, אבל בעלי תודעה יהודית.
הם תרגמו את התודעה היהודית לשפה חילונית.
הדבר הזה יצר תחושה קשה אצל יהודים שומרי תורה ומצוות – שהם לא יכולים להיות חלק מהסיפור הזה.


ריקי:
אז אני רוצה רגע לאתגר אותך. אתה בעצם אומר שהמדינה חילונית, ואנחנו לא יכולים להזדהות איתה, לא מרגישים חלק ממנה.
אבל אתה זוכר את הבחור מסאטמר שהיה פה בשבת? שאבא שלו שלח אותו להתחזק?


אבא:
סיפור משעשע וגם כואב... כן, אני זוכר.
הוא היה בירושלים, ופתחתי בפניו את הפסוקים מהמרפסת: "מי ילד לי את כל אלה?" – על השכונות החרדיות בירושלים.
שכונות של יהודים שומרי תורה ומצוות – מציאות חדשה, חיה.
אמרתי לו: "תראה איך הקדוש ברוך הוא חזק!"


ריקי:
והוא ענה: "זה לא הקדוש ברוך הוא – זה השטן!"


אבא:
כן. ופה בדיוק העניין.
לאחרונה ראיתי סרטון של ריקוד, עם המילים: "הכופרים אינם בשלטון, איננו מאמינים בחוקתם...".
וזו שאלה קשה – אתה מזדהה עם זה?


התחלתי לומר: זה מורכב.
היהדות החרדית – אם מותר להשתמש בביטוי – מורכבת מאוד.
בראשה עמדו גדולי ישראל: החזון איש, הרב עמרי אמת מגור, הרב יוסף חיים זוננפלד ועוד.


הם הלכו בדרך מאוד מורכבת. מצד אחד – קשה לנו להזדהות עם הסיפור הציוני.
לא כי זה קשה רגשית, אלא כי מרגישים שאין דרך לחיות חיי תורה אמיתיים ולהזדהות עם סמלי ורעיונות הציונות החילונית.
ולכן נוצר מרחב נפרד – שלא כולל חילוניות.
למשל, סביב החזון איש בירושלים – קהילות שבחרו להיבדל. לא מדובר רק על נטורי קרתא, אלא גם על יהדות חסידית וליטאית רגילה.


הייתה תחושה שצריך ליצור מרחב נקי מציונות, כי אז ציונות וחילוניות היו כמעט אותו דבר.
אבל מצד שני – אי אפשר להתעלם מהמציאות.
הקדוש ברוך הוא מוביל את ההיסטוריה, ויש פה מיליוני יהודים.
אנחנו כמאמינים לא יכולים לומר: "זה לא מעניין אותנו".


ריקי:
אתה אומר בעצם שהציונות הצליחה, אבל לא במה שהיא ניסתה?


אבא:
בדיוק.
העיתונות החרדית נוהגת לומר שלציונות היו שתי מטרות:

1. לחלן את העם.
2. להקים מדינה יהודית עצמאית.

והם אומרים: הצליחו לחלן, אבל לא להקים מדינה עצמאית – כי אנחנו תלויים באמריקה.
אבל אני חושב שזה הפוך.


מבחינה מדינית, צבאית, כלכלית ומדעית – מדינת ישראל היא סיפור הצלחה כביר.
מי שמדבר על ימות המשיח – נכון, זו לא גאולה שלמה, יש אויבים, יש אנטישמיות, לא פתרנו הכול.
אבל המדינה – היא סיפור הצלחה.


דווקא הרעיון לחלן את העם – זה שלא הצליח.


אבא:
היו מחנות. אם ניקח כדוגמה את ילדי טהרן – יש לנו שכן בחצר, רבי יוסל שרייבר. אבא שלו היה אחד מילדי טהרן.
ילדי טהרן היו קבוצה של ילדים יתומים שניצלו מהשואה, עברו דרך איראן והגיעו לארץ.
כאן החזיקו אותם במחנות, וחינכו אותם לחינוך חילוני באופן מובהק, אפילו בקושי.
אבל אם מסתכלים על זה היסטורית, חילון זו תופעה הרבה יותר רחבה ועמוקה מהציונות.


החילון הגיע עם המפגש של היהדות עם המערב. במספרים גדולים מאוד, יהודים לא עמדו בזה.
ובסופו של דבר, בארץ – אפשר לומר את זה כך: הדבר הכי גרוע שיכול לקרות ליהודים חילוניים הוא... לשכוח שהם יהודים.
ומדינת ישראל – אולי באופן פרדוקסלי – מונעת את זה.
גם אם זו לא הייתה מטרתם של חלק מההוגים הציונים, היא שומרת על כך שהיהודים חיים את הסיפור היהודי.
הם מדברים עברית, הם נתקלים ביהדות כל הזמן.


הקדוש ברוך הוא שם את עם ישראל במדינת ישראל בתוך מין סיר לחץ.
אני אגיד את זה ככה: כל מהדורת חדשות כאן מתחילה בשאלה – יש אלוקים או אין אלוקים?
לא נאמרת ככה, אבל כל הסיפורים מסביב שואלים את זה.


אני זוכר שישבתי אחרי שמחת תורה תשפ"ד – כמה ימים אחרי – במלון במעלה החמישה.
פגשתי שם יהודים מאזור עוטף עזה, מקיבוץ ניר עוז.
היו שם מאות, אבל עשרה רצו לשבת ולדבר איתי.


ישב שם יהודי מבוגר, בן 80. דיברנו על הרבה דברים, גם על הזהות היהודית של הנכדים שלו.
ובסוף, הוא הסכים איתי – שבסופו של דבר, דווקא הוויכוחים על יהדות פה בארץ, אפילו הוויכוחים עם החרדים – הם אלו ששומרים על הזהות היהודית של הנכדים שלו.


מי שיודע – המספרים של ההתבוללות בארצות הברית מחרידים.
ויהודים שלא דתיים שם – אם לא הייתה מדינת ישראל, ההתבוללות הייתה הרבה יותר חמורה.
הסיפור הציוני – גם מי שמתנגד לו – הוא עדיין סיפור, והוא שומר על החיבור ליהדות.


אם מסתכלים על זה גם חומרית – חיים פה היום בארץ 7.5 מיליון יהודים.
אין פתרון אחר בשבילם. איפה הם היו יכולים להיות?


לפעמים שומעים: "הסתדרנו עם הערבים לפני שהציונים הגיעו".
למה? כי פשוט לא היו פה הרבה יהודים.
כל עוד היינו מיעוט קטן – לא שאין בעיות – אבל יחסית, זה היה פחות גרוע מעמים באירופה.


אבל היום חיים פה יהודים, יש פה סיפור יהודי, ותנועת התשובה – זו מהפכה.
אני אישית שייך לתנועת התשובה. עסקתי בנפש יהודי, מעל 10 שנים.
בשיבת פתחי עולם. גם אבא שלי – סבא מצפת – עסק הרבה עם בעלי תשובה. וגם סבא מחיפה.


אנחנו מכירים את זה מקרוב.
חלק משמעותי זה הסיפור היהודי, התודעה היהודית.


שוב – לא אומר שבן גוריון רצה להחזיר את עם ישראל בתשובה, ודאי שלא.
אבל...


ריקי (קוטעת):
אבל זה לא מוזר?
דבר כל כך גדול – הרי שנים העם שלנו חיכה להגיע לארץ ישראל.
שנים חלמנו עליה, כתבו עליה שירים, עלו אליה במסירות נפש – כמו ריה"ל, תלמידי הגר”א.


אני רוצה להקריא לך קטע קצר מהתפילה של ריה"ל:


"ושלום הסיר תקווה, נותן דמיו כטל חרמון, ונחסף לרדתם על הרייך; לבכות אנחותך הניתנים, ואת החלום שיבת שבותך. אני כינור לשירייך, אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה על בחירייך – את בית מלוכה ועד כיסא ה'. ואיך ישבו עבדים עלי כיסאות גבירייך?"


במהלך כל הדורות – מסרנו את הנפש על הארץ הזאת.
סבא רבא של סבתא מלוך – ממשפחת פורוש – עלו במסירות נפש וחיו כאן בעוני ממש גדול.
בזכותם אנחנו פה.


כל התנ"ך מלא בארץ ישראל ובשבחה.
זה המקום שה' שוכן בו.
אז איך אנחנו מסתדרים עם זה?
האם לא שכחנו קצת את המהות של הארץ?


אבא:
יש בדברייך שתי שאלות גדולות.


ראשית – כמו שאמרתי קודם – הקשר בין הציונות לארץ ישראל הוא חלקי.
אני לא לוקח מהם את הזכות על כך שבאו ובנו את הארץ, אבל חשוב לזכור: הם חשבו ברצינות על תוכנית אוגנדה.


לפי ההיגיון הפנימי של השיטה שלהם – זה אפשרי.
המטרה לא הייתה בהכרח ארץ ישראל, אלא איחוד העם סביב סיפור לאומי כולל.


ריקי:
אז מה? ארץ ישראל הייתה במקרה?


אבא:
אני חושב שזה חסד ה' שהציונות בחרה בארץ ישראל – כי תוכנית אחרת לא הייתה מצליחה.
לא חושב שאפשר היה לשכנע את סבתא שלי – אמא של סבתא צפת – לבוא לכאן בגלל אוגנדה...
בדיוק, אתה מזכיר לי את הסיפור על סבתא קלופט.
לפני שהתחתנה עם סבא שלך, היא קבעה איתו תנאי: לעלות לארץ.
היא אמרה לו, "אני לא רוצה להקים בית באירופה. אני רוצה להקים בית יהודי קדוש בארץ ישראל."
היא טענה שאין עתיד דתי לגדל ילדים דתיים באירופה.
וככה היא עלתה, כשהיא בהריון. היא אפילו הייתה צריכה להסתיר את זה – כי זה לא היה חוקי.
ושלא לדבר על הקשיים שחיכו לה פה.
אבל אנשים מסרו נפש, ומוסרים נפש גם היום – עליית יהדות אתיופיה, שצעדו ברגל...


אבא:
בלי ספק.
יש פה שני חלקים למה שדיברת.
הראשון – האם אנחנו עלולים, בגלל הסכסוך עם התנועה הציונית, לשכוח את ארץ ישראל?
זו שאלה חשובה מאוד.
ארץ ישראל היא סוד סודות היהדות.
לעלות לארץ – זה דבר גדול מאוד.


רב חיים קניבסקי היה אומר כמעט לכל מי שגר בחו"ל: תעלה לארץ.
יש לי בת דודה – יותר נכון, בת של בן דוד של אבא שלי – היא נולדה פה, עברה לאמריקה.
כשהיא שלחה את אח שלה לבקש ברכה מרב חיים, הוא אמר: "קודם כל תעלי לארץ – אחר כך הברכות יבואו. מה יהודי עושה בחו"ל?"


ריקי:
וואו.


אבא:
אבל זה חלק אחד.
החלק השני – ההיסטוריה של מה שקרה כאן לא ייאמן.
אחרי השואה – יהודים באו לפה, ציפו לנחמה.
והנחמה הגיעה דרך תנועה חילונית מובהקת.
זה היה ניסיון קשה מאוד ליהודים שומרי תורה ומצוות.


אבל היום, כמה עשרות שנים אחרי, רואים שהקדוש ברוך הוא בחר לפעול דרכה הרבה פעולות.
רב ליב אמר פעם: כתוב שחז"ל שואלים – המשיח יבוא עני ורוכב על חמור או עם ענני שמיים?
תשובתם: "זכו – ענני שמיים, לא זכו – עני ורוכב על חמור."
רב ליב אמר – "עני ורוכב על חמור" זה על התנועה הציונית.


ריקי:
וואו. אתה בעצם אומר שהעלייה לארץ היא חלק מתהליך הגאולה?


אבא:
אני זהיר בלומר את זה.
יש הרבה גדולים שאמרו את זה.
אני אישית – לא אוהב לנבא. כמו שווינסטון צ’רצ’יל אמר – "נבואה קשה, במיוחד לגבי העתיד".
כדי לומר שהמציאות הולכת לגאולה, צריך לקחת ספרי נבואה – ישעיהו, יחזקאל – ולחפש.


רבי יהודה הלוי היה מתעורר בלילה עם חלום של שיבת ציון.
היום – אנחנו רואים את שיבת ציון מול העיניים.
אבל האם זו השיבה שהוא חלם עליה?
אני משוכנע לגמרי שהוא היה מתבלבל לגמרי. מצד אחד – כן, יהודים חוזרים לארץ. מצד שני – הסיפור שצומח כאן חילוני.


ריקי:
שמעת פעם את מה שהרב קוק אמר על "מֵאֵלֶּה כָּאֵב תָּעוֹפֶנָּה"?


אבא:
כן! הוא אמר שיש שני סוגי תנועה:
עננים – נישאים עם הרוח.
ויונים – חוזרות אל רובותיהן.
כך גם היהודים: יש כאלה שבאים לארץ כי הרוח נושאת אותם, ויש כאלה – כי הם יודעים לאן הם באים.


ריקי:
אז מה העמדה החרדית היום?


אבא:
מורכבת.
אנחנו הולכים בין הטיפות.
בניגוד לסאטמר – בחרנו להיות חלק מהסיפור, גם פוליטית.
אנחנו מבינים שהקדוש ברוך הוא מוביל תהליך.
לא יודעים לאן – מקווים שהוא יילך למקום טוב.
אנחנו משתדלים לקרב את אחינו החילונים.


רבי יוסף חיים זוננפלד, כששאלו אותו על הצהרת בלפור, אמר:
"אם יש בצורת ארוכה, ופתאום מופיע ענן – לא נגיד אולי בכל זאת יבוא גשם?"


ריקי:
אתה סיפרת לי פעם שהוא הלך ברגל דרך שער שכם לעשות ברית – כשאף אחד לא הסכים ללוות אותו.


אבא:
כן. בשבת, בזמן פרעות תרפ"ט.
הוא אמר: "אין לנו רשות לוותר על ארץ ישראל."
וגם אני – הולך דרך שער שכם בליל שבועות, כי יש פה מאבק על הזכות שלנו בארץ הזאת.


ריקי:
ומה לגבי המחיר?
המחיר הדתי שאנחנו משלמים על הבידול?


אבא:
זה נכון. הסיטואציה מורכבת.
אין דרך לא לשלם מחירים.
אבל צריך למזער את המחיר – להעביר את המסר גם ברמה הפרטית וגם בציבורית:
אנחנו לא מנוכרים לעם היהודי, לא להצלחות שלו, לא לסכנות.
אנחנו מתפללים להצלחתם.
מאז המלחמה – אומרים תהילים, אומרים "אנא ה' כל בית ישראל".


אני אפילו שיניתי קצת את הנוסח:
"אנא ה' כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה – המקום ירחם עלינו."


יש פה סיפור של העם היהודי כולו.
אני מאמין שאפשר להעביר מסרים מורכבים – ולהתעלם מהמורכבות זה טעות.


ריקי:
נזכרתי בוויכוח שהיה לי עם בחורה חילונית.
היא אמרה לי: "אני לא שמחה ביום העצמאות. אנחנו פושעים כלפי הפלסטינים."
לא ידעתי מה לענות.
ועכשיו – אני חושבת להגיד לה:
"זה מורכב. ואני גם שמחה ביום העצמאות."


אבא:
יפה.
כשפוגשים את הצד השני – מבינים עד כמה זה מורכב.
יש גם חילונים אנטי-ציונים – לא מתוך דתיות, אלא הפוך.
הרבה מיהדות אירופה הייתה אנטי-ציונית – כמו יהודי הונגריה.
ארגונים כמו הבונד – רצו להגדיר את היהדות כדת בלבד, לא כעם.


המילה "שמח ביום העצמאות" – מעניינת.
אני לא אכנס לשאלה אם זה חג או לא.
אבל יש פה סיפור נפלא של חזרת עם ישראל לארצו, של התעוררות דתית מדהימה.


ריקי:
כן, סיפרת לי על זוג – שהאישה הייתה בשבי, והוא התחיל לשמור שבת לכבודה.
ואז התברר – שגם היא בשבי התחילה לשמור שבת, ושניהם לומדים היום חברותא עם בן דוד שלך.


אבא:
נכון.
אני לא יודע איך זה ייגמר – אבל זה התחיל.
וזה מה שמדהים פה.
עיר של דמעות, עיר שבכו כולם לראות.
עוד נחזה בך רעיה,
עוד נשב בך בנויה,
ונספר את הכאב שהיה ואת הגעגוע.


אבא:
מאוד מאוד נוגע.
זה מזכיר לי את סבא של אמא.
כשהייתי חתן, בשבע ברכות, שרו "עוד ישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים".
הוא ישב לידי ואמר לי: "שמת לב שזה כבר מתקיים קצת?"
וואו... בעזרת ה' שזה יתקיים לגמרי – שנזכה לראות את עם ישראל כולו בארץ ישראל.


ריקי:
יש לי שאלה אחת לסיום.
אם היית יכול לנסח ברכה אישית לעם ישראל ביום העצמאות – נגיד שזה חג – ברכה ציבורית.
מה היית מברך?


אבא:
שנזכה כולנו להיות פה.
שיהודים בחוץ לארץ יגיעו לכאן, ויהודים שכבר פה – ירגישו עמוק את המשמעות של להיות כאן.
כמה צורם לשמוע אנשים שאומרים: "אני פה במקרה."
ההורים שלך מסרו את נפשם כדי להגיע לפה – ואתה פה במקרה?


שירושלים וארץ ישראל יהיו בעינינו כמו שהם באמת – ביטוי למתנת ה'.
מקום של חיבור עם ה' ועם התורה.
שנהיה – איך אומרים – החיבור המלא בין הקדוש ברוך הוא לבין כנסת ישראל בארץ ישראל, על ידי התורה.


ריקי:
אמן.
תודה רבה אבא – ריגשת אותי וחיזקת אותי.
ואני בטוחה שגם את המאזינות היקרות שלנו.
תודה לכן שאתן מקשיבות – אתן נותנות לי כוח להמשיך ולא להפסיק לשאול את אבא שאלות, ולא לפחד לעצבן אותו באמת...


אבא:
ותודה רבה גם לך, וגם למאזינות.
זו באמת הזדמנות לסדר את הדברים, לדבר עליהם – על נושאים חשובים ומהותיים.
המציאות המורכבת הזו דורשת מאיתנו להיות אנשים עם מידת רחמים –
שיכולים להכיל גם את הצד הזה וגם את הצד הזה, ולחכות לאור גדול יותר שיגיע ממרום.


שניהם:
אמן. תודה רבה אבא.
[מוזיקה]
https://www.youtube.com/watch?v=b2z6hisdqy4