הנושאים החמים
עיניים אפתיות יש לו לזלמן, עיניים שאין כמוהן בשביל לבטא את האתנחתא האינסופית בה הוא שרוי.
זלמן, או כפי שמכונה הוא "זלמלה", ידוע בשערים באדישותו לכל מאורע והתרחשות. לב דומם. מבע סתום. תנוחה קרה וריקנית הוא משדר ביומיום – בכולל ובעבודה, ברחוב ובבית המדרש.
לא אחת היו שואלים אותו לפשר הרוגע המופתי שבו הוא שרוי. הוא לא מבין כלל מה הפליאה. הוא בטוח שזה הכי טבעי בעולם. "זה מציאות, ככה זה הולך" – היה משבר את אוזני חבריו המתלהמים.
סובביו לפעמים מתלהמים על עצם שלוותו. לדוגמה: החברותא ירמיהו ניתן במזג חם – הוא כאב את כאב החטופים, ושמח בהיבחרו של טראמפ. הוא הצמיד את שפורפרת הטלפון בשביל לשמוע את הודעות השמחה בקו, הוא לא ניתק מיד כששמע את השם המתארס, הוא הקשיב לכל הפטפטת הנשרכת בהודעות מסוג זה.
נשאב להתרגשות. ידע גם לכעוס.
אבל כל יום בשעת הלימוד עם זלמן, לא היה יכול לאפק את פיו. לא הצליח שלא להפריח משפטי תמיהה. לא הצליח לכלוא את עשתונותיו לנוכח חברו הנינוח – זלמלה.
המרחף בעולם קסום. נדמה היה ממעוף הציפור, כי זלמלה חי בעולם מקביל ומקסים. שט לו ברוגע, על מי מנוחות. חי באטמוספרה של אורגינליות היברידית. ללא סולר ובנזין. הכל מאופק, מובן מאליו.
התנהגותו המופתית של זלמן הייתה לצנינים בעיני מכריו. הם ראו בו כפסימי ומנותק. בני ביתו אף התרעמו על האדישות שהפגין. היה קשה, למעשה בלתי אפשרי, להוציא אותו משלוותו. גם אם הציקו לו – והציקו לו – לא היה מתרעם כלל וכלל.
הרי שבזמנים כתיקונם זו תכונה מבורכת וחיובית: אדם שאינו רגזן ומתלהם, הרי הוא חי יותר בקרבת השם. אבל אצל זלמן זה היה מוגזם – כך העידו כולם.
ההבנה הזו נתחדדה ביתר שאת באותו יום, באותו צהריים, בכולל של הרב פלס.
שגרה מבורכת אפפה את הכולל. הציבור התאסף כבכל יום לישיבה מתמשכת על ספסלי העץ, ברחוב טוראי, בבית הכנסת "אמונת חוסן". החברותות התחילו את הלימוד, וזלמן – שהספיק להופיע בזמן הרגיל – הלך להכין לו קפה.
בוחש את מצרכי התמהיל הידוע, טועם ומשפר. משהגיע למתכונת הטעימה לו, התחיל לנוע יחד עם הכוס הרותחת לכיוון מקומו. הוא צעד מעדנות, כשבכפות ידיו לפותה כוס מהבילה של קפה רותח.
כך הוא מתקרב אל הטור שלו, ו... תאונה. הרב יגאל, שהתרומם בשביל לעמוד על סברתו, מתנגש בעוצמה עם כוס הקפה. הכל נשפך הישר על חליפתו החדשה של יגאל.
הציבור עוקב ומתבונן. שום תו בשריריו של זלמן לא נע. הוא סב על עקבותיו, הכין קפה חדש, וחזר עם ממחטות. לא התנצל. לא התלהב כלל.
הצורה הזו – הבינו כולם – היא שיא של ניתוק. שום התנצלות או שיח בעניין. כלום. הרי שהוא אינו כי אם איש נטול רגשות הוגנים. איש מוזר בהחלט.
כל זה לא הפריע לחברותתו להמשיך ללמוד איתו, וכן ליגאל להתעשת, להוריד את החליפה ולחזור ללימוד. הוא הבין שלא יצא לו כלום מלצעוק. זלמן הינו אטום לב. אדיש ומופנם. ערשו – ערש ברזל. ליבו אטום כפלדה. זה האיש וזהו הבן־אדם.
אטימות של שגרה. הרי שאין טעם להעיר לו או להסב את תשומת ליבו. פשוט כי אין לו את הלב והתשומה. וודאי שלא.
היו אלו שניסו את עצביו. הם עיצבנו אותו. ניסו להוציא אותו משלוותו.
יש אנשים שרוגע משבש אותם – הם חייבים שכולם יהיו בטרפת. גם אלו שסתם כך ששים אלי עקשן, אוהבים לערער על גבולות השלווה של זלמלה.
אבל הוא עמד בניסיון. אותם אנשים – פעם ביזו אותו. פעם השפילו את קהילתו. היו שהגדילו ועשו מעשה של דחיפה. אבל הוא בשלו. הוא ואורש פניו. וכן התנהגותו המתוכנתת, הרגועה והנינוחה.
כולם בטוחים היו, עד שלא טרחו למצוא עוד סימוכין: כי לזלמן אין רגש. פשוט אין. הוא נטול רגש. נטול שרעפים כלשהם. זה האיש וזהו.
בדברים מסוימים זה מבורך – בהחלט לטובה עניין הקרירות והבלתי־התעניינות.
כך למשל, שעה שאורח בטעות התיישב על מקומו: אחר היה מרמז בעדינות. ומשלא קם אותו ברנש – היה מרעים וזועם, עד אשר יפנה אותו פולש ממקומו הקבוע.
אבל אצל זלמן זה כמובן רחוק מאוד. הוא נעמד בקרוב, התבונן בשלווה באורח ובמקומו לסירוגין. ליטף את זקנו בניחותא. ומשראה כי האורח לא מבין שזהו מקומו – הוא פשוט הלך למקום אחר.
פשוט. לא צעק. אפילו לא הוציא הגה. יש מקום אחר – אזי הוא שם. בלי הסברים והבעות. הלך למקום פנוי. מובן מאליו.
זלמן, או כפי שמכונה הוא "זלמלה", ידוע בשערים באדישותו לכל מאורע והתרחשות. לב דומם. מבע סתום. תנוחה קרה וריקנית הוא משדר ביומיום – בכולל ובעבודה, ברחוב ובבית המדרש.
לא אחת היו שואלים אותו לפשר הרוגע המופתי שבו הוא שרוי. הוא לא מבין כלל מה הפליאה. הוא בטוח שזה הכי טבעי בעולם. "זה מציאות, ככה זה הולך" – היה משבר את אוזני חבריו המתלהמים.
סובביו לפעמים מתלהמים על עצם שלוותו. לדוגמה: החברותא ירמיהו ניתן במזג חם – הוא כאב את כאב החטופים, ושמח בהיבחרו של טראמפ. הוא הצמיד את שפורפרת הטלפון בשביל לשמוע את הודעות השמחה בקו, הוא לא ניתק מיד כששמע את השם המתארס, הוא הקשיב לכל הפטפטת הנשרכת בהודעות מסוג זה.
נשאב להתרגשות. ידע גם לכעוס.
אבל כל יום בשעת הלימוד עם זלמן, לא היה יכול לאפק את פיו. לא הצליח שלא להפריח משפטי תמיהה. לא הצליח לכלוא את עשתונותיו לנוכח חברו הנינוח – זלמלה.
המרחף בעולם קסום. נדמה היה ממעוף הציפור, כי זלמלה חי בעולם מקביל ומקסים. שט לו ברוגע, על מי מנוחות. חי באטמוספרה של אורגינליות היברידית. ללא סולר ובנזין. הכל מאופק, מובן מאליו.
התנהגותו המופתית של זלמן הייתה לצנינים בעיני מכריו. הם ראו בו כפסימי ומנותק. בני ביתו אף התרעמו על האדישות שהפגין. היה קשה, למעשה בלתי אפשרי, להוציא אותו משלוותו. גם אם הציקו לו – והציקו לו – לא היה מתרעם כלל וכלל.
הרי שבזמנים כתיקונם זו תכונה מבורכת וחיובית: אדם שאינו רגזן ומתלהם, הרי הוא חי יותר בקרבת השם. אבל אצל זלמן זה היה מוגזם – כך העידו כולם.
ההבנה הזו נתחדדה ביתר שאת באותו יום, באותו צהריים, בכולל של הרב פלס.
שגרה מבורכת אפפה את הכולל. הציבור התאסף כבכל יום לישיבה מתמשכת על ספסלי העץ, ברחוב טוראי, בבית הכנסת "אמונת חוסן". החברותות התחילו את הלימוד, וזלמן – שהספיק להופיע בזמן הרגיל – הלך להכין לו קפה.
בוחש את מצרכי התמהיל הידוע, טועם ומשפר. משהגיע למתכונת הטעימה לו, התחיל לנוע יחד עם הכוס הרותחת לכיוון מקומו. הוא צעד מעדנות, כשבכפות ידיו לפותה כוס מהבילה של קפה רותח.
כך הוא מתקרב אל הטור שלו, ו... תאונה. הרב יגאל, שהתרומם בשביל לעמוד על סברתו, מתנגש בעוצמה עם כוס הקפה. הכל נשפך הישר על חליפתו החדשה של יגאל.
הציבור עוקב ומתבונן. שום תו בשריריו של זלמן לא נע. הוא סב על עקבותיו, הכין קפה חדש, וחזר עם ממחטות. לא התנצל. לא התלהב כלל.
הצורה הזו – הבינו כולם – היא שיא של ניתוק. שום התנצלות או שיח בעניין. כלום. הרי שהוא אינו כי אם איש נטול רגשות הוגנים. איש מוזר בהחלט.
כל זה לא הפריע לחברותתו להמשיך ללמוד איתו, וכן ליגאל להתעשת, להוריד את החליפה ולחזור ללימוד. הוא הבין שלא יצא לו כלום מלצעוק. זלמן הינו אטום לב. אדיש ומופנם. ערשו – ערש ברזל. ליבו אטום כפלדה. זה האיש וזהו הבן־אדם.
אטימות של שגרה. הרי שאין טעם להעיר לו או להסב את תשומת ליבו. פשוט כי אין לו את הלב והתשומה. וודאי שלא.
היו אלו שניסו את עצביו. הם עיצבנו אותו. ניסו להוציא אותו משלוותו.
יש אנשים שרוגע משבש אותם – הם חייבים שכולם יהיו בטרפת. גם אלו שסתם כך ששים אלי עקשן, אוהבים לערער על גבולות השלווה של זלמלה.
אבל הוא עמד בניסיון. אותם אנשים – פעם ביזו אותו. פעם השפילו את קהילתו. היו שהגדילו ועשו מעשה של דחיפה. אבל הוא בשלו. הוא ואורש פניו. וכן התנהגותו המתוכנתת, הרגועה והנינוחה.
כולם בטוחים היו, עד שלא טרחו למצוא עוד סימוכין: כי לזלמן אין רגש. פשוט אין. הוא נטול רגש. נטול שרעפים כלשהם. זה האיש וזהו.
בדברים מסוימים זה מבורך – בהחלט לטובה עניין הקרירות והבלתי־התעניינות.
כך למשל, שעה שאורח בטעות התיישב על מקומו: אחר היה מרמז בעדינות. ומשלא קם אותו ברנש – היה מרעים וזועם, עד אשר יפנה אותו פולש ממקומו הקבוע.
אבל אצל זלמן זה כמובן רחוק מאוד. הוא נעמד בקרוב, התבונן בשלווה באורח ובמקומו לסירוגין. ליטף את זקנו בניחותא. ומשראה כי האורח לא מבין שזהו מקומו – הוא פשוט הלך למקום אחר.
פשוט. לא צעק. אפילו לא הוציא הגה. יש מקום אחר – אזי הוא שם. בלי הסברים והבעות. הלך למקום פנוי. מובן מאליו.
