ספירת מלאי.jpg



השלט הגדול על גבי החנות 'ספירת מלאי' מבשר הוא בשורה לשני צדדי המטבע, ציבור הלקוחות ובעלי החנויות, אבל עם מסר שונה לגמרי לכל אחד מן הצדדים, לצד הראשון של המטבע - לציבור הלקוחות, מבשר הוא בשמחה שיש כאן הזדמנות פז לקנות בזול את מוצרי החנות, ומשום שבעל החנות רוצה להספיק להרוויח בימים האחרונים של השנה עוד כמה פרוטות שיוסיפו לו למאזן השנתי, ומוכן הוא בשל כך להוריד את המחירים משמעותית. והמסר לצידו השני של המטבע - בעל החנות, מבשר הוא שימים אלו ימי חשבון והחלטות גורליות הם, וימים בעלי משקל רב על המשך קיום החנות והצלחתו, שמיועדים הם לבדיקת עומק, האם החנות מתנהלת באופן הנכון או לא, האם והיכן יש מקום לשיפור או לא.






חודש אלול הוא חודש של 'ספירת מלאי', עומדים אנו בסופה של שנה בה אדם הרוויח והפסיד, עלה וירד, רכש ומכר, בקניני הרוח בעולם הזה, מצוות ומעשים טובים, ועתה הגיעו ימי החשבון והחלטות, ימים בעלי משקל רב על המשך קיום עבודת האדם והצלחתו, שמיועדים הם לבדיקת עומק, האם עבודתו מתנהלת באופן הנכון או לא, האם והיכן יש מקום לשיפור או לא.

אבל ב'ספירת המלאי' של חודש אלול, ישנה נקודה מיוחדת ושונה מכל חנות ועסק הפזורים ברחובות קריה, אנחנו עובדי ה' בימים אלו משמשים בתפקיד כפול גם של המוכרים וגם של הקונים, גם לקוחות וגם בעלי החנויות, מצד אחד בימים אלו עלינו לשבת עם מנהלי החשבונות שלנו לבדוק רווח מול הפסד, אבל מצד שני אנחנו צריכים לנצל ה'מבצעים' החמים של הימים האחרונים של השנה, בהם עדיין אפשר להספיק לאזן את המאזן החשבונות להרוויח כמה שיותר מול ההפסד שהיה במשך השנה, וכל מצוה ומעשה טוב מתקבלת בידיים פתוחות ולא עוד היא מתקנת את כל ימי השנה, וכל מעשה בסוף השנה נחשב הוא ויקר הוא במיוחד.






'ספירת מלאי' הוא מושג הלקוח מעולם העסקים והחנויות, ומהותו הוא שבסוף כל שנה ושנה בעל החנות עובר יחד עם מנהל החשבונות שלו על כל המלאי שיש בחנות, ועל כל הרשימות של המצרכים שנמכרו בחנות במשך השנה, ובודק הוא כמה רווח היה בכל מוצר, מה המוצרים ששווה יותר להשקיע בהם ומהם הם המוצרים שלא שווה להחזיק אותם על מדפי החנות, מה עליו לשפר בענייני החנות, לסדר בסדר אחר, לפרסם יותר, להוסיף או למעט, ומקבל הוא על עצמו באותם הימים את החלטות בענייני העסק לטוב ולמוטב לשנה הבאה.

ולדוגמה, בעל חנות 'בית מרקחת' יושב הוא עם מנהל החשבונות ועוברים יחד על מוצרי החנות, ומגלים שתרופת 'אקמול וניורפן' על כל סוגיו, נמכרו במשך השנה באופן חריג והרווחים מהם היו גדולים במיוחד, ובשל כך מתקבלת ההחלטה שכדאי מאד להזמין לשנה הבאה מהם כמות גדולה, ולהניח את המוצר במקום בולט בחנות ולפרסם את המוצר באופן משמעותי. ומצד שני של החנות מגלים הם מדף שלם של טיפות אזנים טבעיות שמחירם יקר מאד, ומהבדיקה בחשבוניות רואים הם שלא נמכרו מהם אלא בקבוק אחד או שנים, מיד מתקבלת החלטה להחזיר את כל הבקבוקונים למפעל ולהשאיר ממנו בחנות במקום צדדי בקבוק אחד או שנים. וכך עוברים על מוצר ומוצר לבדוק הם מקור הוא לרווח או להפסד, ומקבלים את החלטות הנכונות לשנה הבאה, בכדי שהעסק יוכל לפרוח ולהרוויח.

אבל דבר פשוט וברור הוא, שאין ימים אלו ימים של רווח, אלא אדרבא הרואה מן הצד יחשוב שבעל העסק עושה טעות שהוא סוגר את החנות ואינו משרת את לקוחותיו. וסיבה לכך הוא שאין כוונת בעל החנות לתקן בימים האלו של ספירת המלאי את חנותו ואת כל מחזור רווחיו, ולהיפך בימים האלו החנות סגורה עקב הבדיקה, ואין דעת הבעלים להרוויח מהימים האלו, אלא בימים האלו בודק הוא ומחליט מה עליו לעשות בכדי להרוויח בשנה הבאה.

ואכן בימים האלו תלוי כל הצלחתו של השנה כולה הבאה לקראתו. כי אם יזלזל בימים האלו ולא יעשה הבדיקה כראוי, יכול הוא בקל להגיע להפסדים מרובים ואף לסגירת העסק, כי אינו יודע שמפסיד הוא בכל זמן עוד ועוד, וע"י הספירה הוא מונע את ההפסדים ואדרבא יכול הוא להוסיף ולהרוויח בגלל ההחלטות הנכונות שקיבל בימים האלו.

ושני תנאים בסיסים הם להצלחת ה'ספירת מלאי':

א. 'להיות אמיתי עם עצמך' - שהדבר ברור הוא שאם אדם יזלזל בספירת המלאי ולא יעמיד הדברים כנגד עיניו, וינסה לייפות ולשכנע את עצמו כי ההפסד הוא רווח, והרווח הוא הפסד, ימצא עצמו מהר מאד נקי מנכסיו, פושט רגליו וידיו לקבץ נדבות מכל הבא ליד.

ב. 'אין הדבר תלוי אלא בי' - בימי ספירת המלאי בעל החנות אין לו להסתמך על עובדי החנות או על חבר שהוא יעשה את העבודה ויחתום על ההזמנות ועל ההחלטות, אלא הוא עצמו עובר על כל דף וחשבון על החלטה ומסקנה, ובכל יראה את אור ההצלחה, שבדבר הזה אין מקום לברוח מלקיחת אחריות.






כן הדבר בימי האלול, הימים האלו הם ימי ספירת המלאי של עבודת האדם, בימים האלו עוצרים הכל, ויושבים עם דף ועט ועוברים על כל פרט ופרט, לבדוק האם נעשה הוא כראוי או לא, מה ניתן לשפר ומה ניתן להוסיף ולהרוויח. ולקבל החלטות על המשך הדרך על השנה הבאה עלינו לטובה, מה נפעל ובמה נשקיע בעבודתנו עלי חלד.

ודבר זה הוא עיקר העבודה בימים האלו, ועל דבר זה עלינו לשם דגש ושימת לב, ואין מקום לחשוב שאכן נוכל לתקן בימים האלו הכל, כי זה פשוט וברור שאין ביד האדם לעשות עבודת חיים של עשרות שנים בחודש אחד, עם כל הרצון הטוב.

ואמנם בשביל הצלחה של הדבר הזה, ושיהיה תועלת אמיתית מן הדברים האלו, יש שני תנאים עיקרים ובסיסים, והם שורש להצלחה של עבודת הימים האלו, ובכלל בעבודת האדם את בוראו.

א. 'להיות אמיתי עם עצמך':

יסוד העבודה של האדם בכל ימי חייו ובפרט בימי האלול שהן ימי בדיקת חדרי הלב, היא להיות אמיתי עם עצמו, על האדם לעמוד מול עצמו עם עיניים פקוחות, ולבדוק באמת כל חלק וחלק מעבודת חייו, האם עשה כראוי וכפי רצון קונו או ח"ו לא. האם קיים את התורה ומצוותיה או ח"ו לא. ולא לפחד מלומר לעצמו: לא, לא נהגת כראוי לא שמעת לקול בוראך יש מאין.

והוא בעצם ענין הלימוד בספרי המוסר, להוכיח את עצמו בדברים הצריכים תיקון, ולהעמידם מול עיניו באופן ברור וחד, ולא לנסות לכסות וליפות הדברים.

והוא אחד מן החלקים הקשים של דרכי העבודה, שטבע האדם הוא שאין הוא רואה נגעי עצמו, וכל דבר שהוא עושה מיד הוא מוצא את הדרך לייפות את הדבר בהיתרים ואף מוסיף למצוא שיש בדבר מצוה וקיום רצון ה'. אבל הוא שורש כל הצלחת האדם ואם אין את היסוד הזה, ח"ו כל בנינו בנין שקר הוא ומגדלים פורחים באוויר.

ולשם העמדת הדברים נתבונן שוב במשל החנות, שהדבר ברור הוא שאם אדם יזלזל בספירת המלאי ולא יעמיד הדברים כנגד עיניו, וינסה לייפות ולשכנע את עצמו כי ההפסד הוא רווח, והרווח הוא הפסד, ימצא עצמו מהר מאד נקי מנכסיו, פושט רגליו וידיו לקבץ נדבות מכל הבא ליד.



ב. 'אין הדבר תלוי אלא בי':

עוד תנאי בסיסי שהוא בעצם ענף מן הדבר הקודם, דהנה בימי האלול והדין, היכלי התורה והיראה מלאים בהתעוררות ובחרדת הדין, וכל חלל האויר מלא ב'אחת שאלתי שבתי בבית ה'' ובקריאת 'קודש אלול'. והוא מצד עצמו דבר עצום שיש בכוחו להשפיע על האדם לעורר ליבו, לחזק דרכיו ולשפר מעשיו, ולזכות לקרבת אלוקים עצומה. וכל בר בי רב יעיד על עצמו כמה השפעה והתרגשות יש עליו מאותם זמנים של אלול וסליחות בישיבות הקדושות ובבתי המדרשות.

אבל... אליה וקוץ בה, פעמים האדם נסמך על הדבר הזה ומספק עצמו בדבר הזה, שהנה גם אני חלק מן הדבר הגדול הזה של אלול, של חרדת הדין, ועצם היותי שייך ומשתתף בשיחות ובתפילות עם הציבור, אני כבר מסודר וכבר קיימתי חובתי.

ומסתפק הוא באותם הרגשות הגוהים בתוך כל לב יהודי בעת כל נדרי, נתנה תוקף, ונעילה, ומרגיש הוא בכך קרוב אל ה'. ובפרט אם מרגיש הוא שעיניו יורדות מים באותם הזמנים, מחזק הוא עצמו שהנה גם סימן יש בידו שנשמתו שלימה ומתוקנת כדברי האר"י המפורסמים, ומושלם הוא בעבודתו.

ודבר זה הוא יסודו הכחשה ושקר הוא, מלא דמיון ותעתוע, שלב האדם יכול בקל להגיע לרגשות ואף לבכייה בדברים דאין בהם מן האמת, כי עולם הרגש מנותק הוא מן המציאות ומן השכל, ויכול אדם לחיות חייו מלא בבכיות ורגשות אבל ריק הוא מתוכן, ואין מאחורי הבכיה שוב דבר אמיתי ומבוסס.

ודוגמה ברורה לדבר, אדם יכול לשמוע הספד או ניגון או גרמען, כשאין הוא מכיר כלל את המת או את בעל השמחה ובוכה הוא בדמעות שליש. וכן בולט הוא דבר זה, באופן שקורה הוא סיפור ומעשה שיודע הוא באופן ודאי שאין הסיפור אמיתי, אלא פרי דמיונו של הסופר, ובוכה הוא בהתרגשות למקרא הדברים.

ודבר זה פעמים משמש את האדם כ'עיר מקלט' לברוח לשם בימי הדין והמשפט, ולעבור עוד יום דין, עוד יום הכיפורים, בתוך דמיון שעובד הוא את בוראו בתכלית הנרצה, מתוך קרבת אלוקים עצומה, ואין זה אלא מסכה חיצונות ודמיונית. ואין הבכיה בימי הגדולים האלו, אלא התרגשות רגעית מן המעמד ומן הפרוכת הלבנה הפרוסה במזרח.

כי עלינו מוטלת החובה והזכות, לא להכחיש ולומר בקול בטוח וברור, שעיקר עבודת הימים האלו הוא, שיתבונן באופן יחידני ואישי, על חייו ועל דרכיו ועל חובתו בעולמו, ויעמוד יחיד מול בראו 'אחד כנגד אחד' לבחון דרכיו לבקש קרבתו, ולבכות את הריחוק ממנו, והוא עיקר ושורש כל העבודה. ורק לאחר יסוד זה אפשר וראוי להוסיף ולהרבות בתפילה ורגשות קודש וגעגועים למקום, ומתוקים הם לפי המקום, שרוצה הוא בתשובה שלימה, ויותר ממה שאדם רוצה להתקרב לבראו, רוצה בראו בקרבת בניו אליו.

ואכן סיבת הדבר הוא, שהאדם פוחד הוא 'פחד מוות', מהרגע שיעמוד מול עצמו ויתבונן בעיניו הפקוחות, על מעשיו ומחשבותיו, כי יודע הוא בעומק לבו כי הרבה הרבה הוא הנצרך תיקון ושיפור, ואין בכוחו לעמוד בפני זה.

אבל זה שורש העבודה בימים האלו, על האדם מוטל להסיר הכפפות, לפתוח את ספרי החשבונות, ולבדוק הדק היטב כל פרט הצריך לתיקון נשמתו להסדיר את חובותיו לקונו ובוראו, ולהפוך כל אבן ואבן לבדוק מה יש תחתיו, ולקבל את ההחלטות הנכונות, ופעמים הכאבות והקשות, כי אין דרך אחרת, אין קיצורי דרך בדבר הזה.

ולאמיתה של דבר, לאחר העמדת הדברים באופן ברור כנגד עיניו של אדם, הקלה עצומה היא על נפשו, וכמסיר אבן מעל לבו, כי כל אדם בעומק ליבו יש תמיד את הרגשה והקול הפנימי שלא נותן לו מרגוע ושואל תמיד 'מה יהיה הסוף'. ואין לך הקלה עצומה על לב האדם לדעת כי אכן מגיע הסוף... רואים אור בקצה המנהרה, יש תוכנית עבודה.

ואף שפעמים הדבר יכול לקחת הרבה זמן, אבל אתה עושה משהו, אתה בתהליך, אתה על דרך המלך, ואין לך מרוצה לפני עצמו כמרוצה לפני אביו שבשמים.

ודברים אלו הם שורש בסיסי לכל הבא אל שערי היכלי העבודה, ואין בהם חידוש, אלא הם הדברים הפשוטים שמתוך גודל השאיפות והרצון העצום להגיע אל שלבי סולם העליה העליונים, נדחקים הנקודות והבנות הפשוטים לצדי הדרכים, ואין להם דורש ומבקש, והשאיפות נשארים תלויים בין שמים וארץ.