הנושאים החמים
בס"ד
דרך חיים
אקטואליה יהודית במשנת אור החיים הקדוש
דרך חיים
אקטואליה יהודית במשנת אור החיים הקדוש
אם נשאל כל אבא ואמא וותיקים כחדשים, אישי חינוך מכל זוויות המקצוע, בואו נעלה את ׳׳הנושא׳׳ עליו כל אחד מכם נותן וצריך לתת את הדעת, אין ספק כי כל אחד יצביע על נושא המשמעת, שהוא העומד במרכז העניינים.
רוצים לתת הכל, אבל קודם כל רוצים את המצע המדהים הזה, שגם אם לא זכינו לבחינת ׳כי הוא אמר ויהי׳ אבל רוצים שיהיה לפחות קרוב לזה.
ואם נבחר להעלות את השאלה לשולחן הדיונים, אכן מה היא דעת הקהל, מה היא הדרך דרך המלך להגיע למשמעת איכותית, סולידית ואמיתות, כזו המגיעה ממקום פנימי ועמוק של החניך?
האחד יאמר כי המתכון הוא תקיפות, אולי תקיפות יתר שלא משתמעת לשני פנים, הכוללת עמידה עיקשת על כל בקשה מצד המחנך, האחד יאמר כי זה לא הדור, דורנו דור תהפוכות הוא, רק רוך חום ואהבה, ואכן באמת רבו הדיעות בנושא מורכב זה עד כי ישנה עננה כבידה המאפילה על הנושא.
מבלי להכריע אך לראות את משנת רבינו אור החיים בנושא זה.
‘‘וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳‘‘
המתבונן יראה שכתוב וידבר אלוקים אל משה, ולא נאמר מה דיבר איתו, ומה שכתוב לאחר מיכן ויאמר אליו זו אמירה חדשה שלא קשורה כלל בוידבר הראשון?
אומר האור החיים יסוד נפלא בנפש האדם.
הרי משה רבינו אמר בסוף פרשה הקודמת ‘‘למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני‘‘, על כך כותב רבינו אור החיים כי דיבורים אלו כדבריו של משה רבנו היו שלא מדרך המוסר, כי היאך יכול הוא לומר כלפי הקדוש ברוך הוא שכולו חסד ורחמים עניין של הרעותה, דהיינו שגורם רעה לבניו חלילה.
וכאן מוסיף רבינו אור החיים דבר שאילולי דבריו אין אנו יכולים לאומרו. כי מה שגרם למשה רבינו לומר דיבורים שאינם מן המוסר זהו משום שהראה לו פנים של צחוק פנים של שמחה הרשומים בשם הוויה, כי הרי הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור כאשר הוא שולח את משה לגאול את עם ישראל, כאן גילה לו שהגאולה באה מכח שם הרחמים.
וכאשר משה רבינו רואה את פניו השוחקות של מי שאמר והיה העולם הדבר גורם לו שגבולות הבורא והנברא מקבלות טשטוש מסויים, בערכו של משה רבינו, וזה הגורם לו סוג של קירבה יתירה ומכאן הבסיס לתלונתו ‘‘למה הרעותה‘‘ שזו אמירה המבקרת את הבורא, וחורגת מגבולות המוסר כלשון אור החיים.
לכן כאן הקב‘‘ה מדבר עם משה בשם אלוקים שהוא מידת הדין, המפחיד ומרעיד את הדברים אליו, הקב‘‘ה הוצרך להחזיר למשה רבינו את גבולותיו כנברא כלפי בוראו על אף היותו בחיר המין האנושי, ובכך יחזור למקומו ויקבל את ההרגשה המתאימה.
אם ניקח את הנאמר כאן לחיינו הפרטיים, נבין כלל יסודי אחד, שבמקום שישנם ׳׳פנים צוחקות׳׳ ׳׳פנים שמחות׳׳ העניין מוביל בטבע אנושי לקירוב הדעת והלב, עד כדי כך שמאבדים את הגבול הנכון, והדבר נכון אף בבחיר המון האנושי, כל שכן לגבינו אנו קטני הדעת והמחשבה.
אם רוצים אנו להגיע למידת מה של ריחוק נכון, ושמירה על גבולות אמפתיים, צריכים גם לשלב את מידת הדין כמו בשם אלוקים, שמה אין מקום לטעויות, אלא מרעיד את הלב הנידבר אליו.
לענייננו, כל מחנך בכל משבצת אשר הושיבו אותו שם, לעמוד על המשמר, לומר לבניו של מקום ׳׳גדל׳׳, ידע לשלב זאת בחכמה גם פנים צוחקות וגם מידת הדין, שהרי לא היתה זאת טעות מלפני בורא עולם, אלא זו הדרך שכאשר הגבול מתפורר, חוזרים ויוצקים אותו שוב, וכך חוזר חלילה.
רוצים לתת הכל, אבל קודם כל רוצים את המצע המדהים הזה, שגם אם לא זכינו לבחינת ׳כי הוא אמר ויהי׳ אבל רוצים שיהיה לפחות קרוב לזה.
ואם נבחר להעלות את השאלה לשולחן הדיונים, אכן מה היא דעת הקהל, מה היא הדרך דרך המלך להגיע למשמעת איכותית, סולידית ואמיתות, כזו המגיעה ממקום פנימי ועמוק של החניך?
האחד יאמר כי המתכון הוא תקיפות, אולי תקיפות יתר שלא משתמעת לשני פנים, הכוללת עמידה עיקשת על כל בקשה מצד המחנך, האחד יאמר כי זה לא הדור, דורנו דור תהפוכות הוא, רק רוך חום ואהבה, ואכן באמת רבו הדיעות בנושא מורכב זה עד כי ישנה עננה כבידה המאפילה על הנושא.
מבלי להכריע אך לראות את משנת רבינו אור החיים בנושא זה.
‘‘וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה׳‘‘
המתבונן יראה שכתוב וידבר אלוקים אל משה, ולא נאמר מה דיבר איתו, ומה שכתוב לאחר מיכן ויאמר אליו זו אמירה חדשה שלא קשורה כלל בוידבר הראשון?
אומר האור החיים יסוד נפלא בנפש האדם.
הרי משה רבינו אמר בסוף פרשה הקודמת ‘‘למה הרעותה לעם הזה ולמה זה שלחתני‘‘, על כך כותב רבינו אור החיים כי דיבורים אלו כדבריו של משה רבנו היו שלא מדרך המוסר, כי היאך יכול הוא לומר כלפי הקדוש ברוך הוא שכולו חסד ורחמים עניין של הרעותה, דהיינו שגורם רעה לבניו חלילה.
וכאן מוסיף רבינו אור החיים דבר שאילולי דבריו אין אנו יכולים לאומרו. כי מה שגרם למשה רבינו לומר דיבורים שאינם מן המוסר זהו משום שהראה לו פנים של צחוק פנים של שמחה הרשומים בשם הוויה, כי הרי הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבינו זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור כאשר הוא שולח את משה לגאול את עם ישראל, כאן גילה לו שהגאולה באה מכח שם הרחמים.
וכאשר משה רבינו רואה את פניו השוחקות של מי שאמר והיה העולם הדבר גורם לו שגבולות הבורא והנברא מקבלות טשטוש מסויים, בערכו של משה רבינו, וזה הגורם לו סוג של קירבה יתירה ומכאן הבסיס לתלונתו ‘‘למה הרעותה‘‘ שזו אמירה המבקרת את הבורא, וחורגת מגבולות המוסר כלשון אור החיים.
לכן כאן הקב‘‘ה מדבר עם משה בשם אלוקים שהוא מידת הדין, המפחיד ומרעיד את הדברים אליו, הקב‘‘ה הוצרך להחזיר למשה רבינו את גבולותיו כנברא כלפי בוראו על אף היותו בחיר המין האנושי, ובכך יחזור למקומו ויקבל את ההרגשה המתאימה.
אם ניקח את הנאמר כאן לחיינו הפרטיים, נבין כלל יסודי אחד, שבמקום שישנם ׳׳פנים צוחקות׳׳ ׳׳פנים שמחות׳׳ העניין מוביל בטבע אנושי לקירוב הדעת והלב, עד כדי כך שמאבדים את הגבול הנכון, והדבר נכון אף בבחיר המון האנושי, כל שכן לגבינו אנו קטני הדעת והמחשבה.
אם רוצים אנו להגיע למידת מה של ריחוק נכון, ושמירה על גבולות אמפתיים, צריכים גם לשלב את מידת הדין כמו בשם אלוקים, שמה אין מקום לטעויות, אלא מרעיד את הלב הנידבר אליו.
לענייננו, כל מחנך בכל משבצת אשר הושיבו אותו שם, לעמוד על המשמר, לומר לבניו של מקום ׳׳גדל׳׳, ידע לשלב זאת בחכמה גם פנים צוחקות וגם מידת הדין, שהרי לא היתה זאת טעות מלפני בורא עולם, אלא זו הדרך שכאשר הגבול מתפורר, חוזרים ויוצקים אותו שוב, וכך חוזר חלילה.
- Next article in the series 'דרך חיים': דרך חיים ▪︎ לראות נכון - לראות טוב
- Previous article in the series 'דרך חיים': דרך חיים ▪︎ על מצליחנות והדרך להגיע אליה
