הנושאים החמים
שנה שנייה של הילד בחיידר!
איזו התרגשות. כמה נפלא. והנה הילד חוזר עם שיעורי בית. הורה יקר, עצור. דע לך שברגע זה, כשאתה יושב עם הילד שלך ועושה איתו שיעורי בית, אתה יכול להשפיע על הקריאה שלו במשך כל החיים.
כולם מבינים שתחום הקריאה הוא תחום יסודי מאוד, הן בחיים היהודיים והן בהצלחה הכללית בחיים. ככל שהילד אוהב יותר לקרוא, כך יש לו יותר סיכויי הצלחה במגוון תחומים הישגיים בחיים.
ילדים רבים מתמודדים עם קשיים בתחום הקריאה, בין אם אלו בעיות ריכוז, חוסר חשק וכדומה. והשאלה הגדולה היא האם ניתן להשפיע על כך מראש, או לפחות להמעיט את הקשיים.
איך יכול להיות שילד יאהב לקרוא. ומתי זה יכול להיקבע. התשובה העקרונית היא בתחילת תהליך הקריאה, כשהילדים שלנו לומדים א ב. אבל בואו נשאל, מה השלב הקריטי, ואיפה הוא נקבע.
כשהילד יושב יחד עם אמא ואבא לעשות שיעורי בית, יש רגעים קריטיים שבהם ההורים יכולים לעשות טעויות חמורות, טעויות שיגרמו לילד לרושם ראשוני גרוע ומזיק. רושם שייכנס לתת מודע ויצור שנאה לקריאה, מה שידחוף אותו לחפש אפיק אחר מעניין יותר.
כך אנו עלולים ליצור התניה רגשית שיוצרת פחד מטעויות. אולי הוא יתבלבל, אולי הוא לא ישים לב. הדבר הזה יכול בהמשך החיים להתפתח להפרעות קריאה קשות, ולגרום לפיתוח שנאה לקריאה.
ככל שכמות האותיות גדלה, וככל שההרכבות השונות של הניקודים מתרבות, כך גם אפשרויות הטעות מתרבות בצורה משמעותית. בהתאם לכך גם הפחד של הילד גדל. הפחד יכול להיות כל כך גדול, עד שהילד יתחיל להרגיש זאת בצורה לא מודעת. כשאומרים לו לקרוא ספר, הוא ירגיש מיד תחושת אי נעימות ופחד לא מודע, שיפחיתו לו את המוטיבציה. ככל שהאתגר הקריאתי קשה יותר, החרדה תגדל בהתאם.
מה עושים. לא מתקנים ילד בצורה אגרסיבית. מתקנים בעדינות, עם חיוך. ממה אנחנו בעצם מפחדים. גם אם לילד יש פער קטן בחומר, פשוט משקיעים איתו יותר זמן. יותר זמן שווה יותר חזרות על ניקודים דומים ואותיות, ולאט לאט המוח שלו קולט.
אם אתה רואה טעויות, צריך להשקיע יותר זמן, לא לכעוס, ואסור שהילד יקלוט מאיתנו שום סוג של קוצר רוח או עצבים בזמן שהוא טועה.
גם כאן אותו כלל. שימו לב שלפעמים הילד נראה כאילו הוא מרחף בכוונה. אנחנו ההורים עלולים לחשוד שזה זלזול בזמן שאנו מעניקים לילד, ושהוא מרשה לעצמו לרחף. זה לא נכון.
האגו שלנו עלול לפגוע בילד ובקריאה שלו. לא להיבהל מזה שהוא לא מרוכז. תן לו לרחף, ובעדינות החזר אותו. "חמוד שלי, לאן המחשבה שלך הלכה. בוא נחזיר אותה לאות, נחזיר אותה לקריאה".
לא קרה כלום. לא התרכזת. הכל בסדר.
ככל שההורה יהיה פחות מתוח, הילד ילמד שלא קרה כלום, ולא צריך לעשות עניין מזה שהוא לא התרכז לרגע. ממילא חוסר הריכוז יקרה פחות.
עם זאת, כן צריך להיות אסרטיביים ולהזכיר לילד שוב ושוב. "חמוד שלי, איפה הלכת. על מה אתה חושב. אתה רוצה להפסיק. עכשיו אנחנו כאן. לומדים. עוד מעט מסיימים ואתה חוזר לשחק".
אדרבה, אסור לנו להיבהל. קודם כל, הילד לא באמת שונא קריאה. וגם אם נכנסה לו תחושת שנאה כלשהי, בשיחה קצרה זה יכול להפוך לאהבה.
צריך לדבר עם הילד בעדינות וברכות. לשאול אותו למה הוא שונא לקרוא. הילד יכול לומר שזה קשה לו. אפשר לשאול למה זה קשה לך. והילד יאמר כי הוא לא מצליח.
כאן צריך להראות לילד כמה הוא כן יודע וכמה הוא כן מצליח, ולהבהיר שאין לו מה לשנוא את הקריאה. להפך, אם הוא יאהב לקרוא, הוא גם יהיה אלוף בקריאה עוד יותר.
בסיום הישיבה כדאי להעניק לילד ממתק קטן, משהו סמלי. אפילו עדש קטן יכול להעניק לילד תחושה טובה. וכמובן, לתת מחמאה על איך שהוא לומד יפה.
שמעתי פעם שהגדרה יפה ללמידה היא סך מסוים ידוע של טעויות, עד שמגיעים לידיעה הסופית. הידיעה הסופית נבנית מתוך טעויות. אם לא ניתן לילדים שלנו לטעות נכון, ולא נעשה מזה חוויה נכונה, הם לא יגיעו לידיעה הסופית, שהיא הכרת הקריאה והאהבה אליה.
תחשבו על זה. הילד שלנו יושב ולומד עכשיו. אם גם יהיה אסור לו לטעות כשהוא איתנו, הוא למעשה לא יתפתח ולא באמת ייהנה מהקריאה.
ככל שאנחנו בצמתים הנכונים ניצור חוויות חיוביות סביב הקריאה, כך הילד יאהב יותר לקרוא והוא גם יצליח יותר.
ההבנה הזו הגיעה אלי דווקא מתוך עבודתי עם מבוגרים. בגישת CBT אנו רואים בבירור כיצד חוויות ילדות הופכות לאמונות ליבה שמנהלות אותנו בבגרות. ילד שחווה מתח סביב הקריאה עלול לפתח אמונת ליבה שלמידה היא סבל. הכלים של CBT מאפשרים לפרק את המטענים הללו, אך עדיף למנוע אותם מראש.
פיקח יודע לצאת מפלונטר שחכם לא נכנס אליו מלכתחילה.
אז טיפ קטן, הצלחה גדולה.
איזו התרגשות. כמה נפלא. והנה הילד חוזר עם שיעורי בית. הורה יקר, עצור. דע לך שברגע זה, כשאתה יושב עם הילד שלך ועושה איתו שיעורי בית, אתה יכול להשפיע על הקריאה שלו במשך כל החיים.
כולם מבינים שתחום הקריאה הוא תחום יסודי מאוד, הן בחיים היהודיים והן בהצלחה הכללית בחיים. ככל שהילד אוהב יותר לקרוא, כך יש לו יותר סיכויי הצלחה במגוון תחומים הישגיים בחיים.
ילדים רבים מתמודדים עם קשיים בתחום הקריאה, בין אם אלו בעיות ריכוז, חוסר חשק וכדומה. והשאלה הגדולה היא האם ניתן להשפיע על כך מראש, או לפחות להמעיט את הקשיים.
איך יכול להיות שילד יאהב לקרוא. ומתי זה יכול להיקבע. התשובה העקרונית היא בתחילת תהליך הקריאה, כשהילדים שלנו לומדים א ב. אבל בואו נשאל, מה השלב הקריטי, ואיפה הוא נקבע.
כשהילד יושב יחד עם אמא ואבא לעשות שיעורי בית, יש רגעים קריטיים שבהם ההורים יכולים לעשות טעויות חמורות, טעויות שיגרמו לילד לרושם ראשוני גרוע ומזיק. רושם שייכנס לתת מודע ויצור שנאה לקריאה, מה שידחוף אותו לחפש אפיק אחר מעניין יותר.
כשהילד טועה
כשהילד טועה, איך אתה מגיב בתור הורה. אם אתה נבהל כשהילד שלך טועה, ומתקן אותו באגרסיביות על הטעות, ואף עלול לאבד את העשתונות ולצעוק "לא אמרתי לך? זו האות א'", הילד מבין שטעות בקריאה היא דבר נורא. הרי אבא או אמא כל כך כועסים.כך אנו עלולים ליצור התניה רגשית שיוצרת פחד מטעויות. אולי הוא יתבלבל, אולי הוא לא ישים לב. הדבר הזה יכול בהמשך החיים להתפתח להפרעות קריאה קשות, ולגרום לפיתוח שנאה לקריאה.
ככל שכמות האותיות גדלה, וככל שההרכבות השונות של הניקודים מתרבות, כך גם אפשרויות הטעות מתרבות בצורה משמעותית. בהתאם לכך גם הפחד של הילד גדל. הפחד יכול להיות כל כך גדול, עד שהילד יתחיל להרגיש זאת בצורה לא מודעת. כשאומרים לו לקרוא ספר, הוא ירגיש מיד תחושת אי נעימות ופחד לא מודע, שיפחיתו לו את המוטיבציה. ככל שהאתגר הקריאתי קשה יותר, החרדה תגדל בהתאם.
מה עושים. לא מתקנים ילד בצורה אגרסיבית. מתקנים בעדינות, עם חיוך. ממה אנחנו בעצם מפחדים. גם אם לילד יש פער קטן בחומר, פשוט משקיעים איתו יותר זמן. יותר זמן שווה יותר חזרות על ניקודים דומים ואותיות, ולאט לאט המוח שלו קולט.
אם אתה רואה טעויות, צריך להשקיע יותר זמן, לא לכעוס, ואסור שהילד יקלוט מאיתנו שום סוג של קוצר רוח או עצבים בזמן שהוא טועה.
ילד מעופף
לפעמים ילדים פשוט לא מרוכזים. או שאין להם כוח לשבת ללמוד, הרי לשחק יותר כיף, או שמשהו הסיח את דעתם.גם כאן אותו כלל. שימו לב שלפעמים הילד נראה כאילו הוא מרחף בכוונה. אנחנו ההורים עלולים לחשוד שזה זלזול בזמן שאנו מעניקים לילד, ושהוא מרשה לעצמו לרחף. זה לא נכון.
האגו שלנו עלול לפגוע בילד ובקריאה שלו. לא להיבהל מזה שהוא לא מרוכז. תן לו לרחף, ובעדינות החזר אותו. "חמוד שלי, לאן המחשבה שלך הלכה. בוא נחזיר אותה לאות, נחזיר אותה לקריאה".
לא קרה כלום. לא התרכזת. הכל בסדר.
ככל שההורה יהיה פחות מתוח, הילד ילמד שלא קרה כלום, ולא צריך לעשות עניין מזה שהוא לא התרכז לרגע. ממילא חוסר הריכוז יקרה פחות.
עם זאת, כן צריך להיות אסרטיביים ולהזכיר לילד שוב ושוב. "חמוד שלי, איפה הלכת. על מה אתה חושב. אתה רוצה להפסיק. עכשיו אנחנו כאן. לומדים. עוד מעט מסיימים ואתה חוזר לשחק".
ילד שאומר שהוא שונא לקרוא
לעיתים הילד חוזר יום אחד ואומר שהוא שונא ללמוד. הורה במצב כזה עלול לאבד עשתונות ולצעוק שאין דבר כזה, ולא מעניין אותו, והוא יקרא בכוח.אדרבה, אסור לנו להיבהל. קודם כל, הילד לא באמת שונא קריאה. וגם אם נכנסה לו תחושת שנאה כלשהי, בשיחה קצרה זה יכול להפוך לאהבה.
צריך לדבר עם הילד בעדינות וברכות. לשאול אותו למה הוא שונא לקרוא. הילד יכול לומר שזה קשה לו. אפשר לשאול למה זה קשה לך. והילד יאמר כי הוא לא מצליח.
כאן צריך להראות לילד כמה הוא כן יודע וכמה הוא כן מצליח, ולהבהיר שאין לו מה לשנוא את הקריאה. להפך, אם הוא יאהב לקרוא, הוא גם יהיה אלוף בקריאה עוד יותר.
בסיום הישיבה כדאי להעניק לילד ממתק קטן, משהו סמלי. אפילו עדש קטן יכול להעניק לילד תחושה טובה. וכמובן, לתת מחמאה על איך שהוא לומד יפה.
שמעתי פעם שהגדרה יפה ללמידה היא סך מסוים ידוע של טעויות, עד שמגיעים לידיעה הסופית. הידיעה הסופית נבנית מתוך טעויות. אם לא ניתן לילדים שלנו לטעות נכון, ולא נעשה מזה חוויה נכונה, הם לא יגיעו לידיעה הסופית, שהיא הכרת הקריאה והאהבה אליה.
תחשבו על זה. הילד שלנו יושב ולומד עכשיו. אם גם יהיה אסור לו לטעות כשהוא איתנו, הוא למעשה לא יתפתח ולא באמת ייהנה מהקריאה.
ככל שאנחנו בצמתים הנכונים ניצור חוויות חיוביות סביב הקריאה, כך הילד יאהב יותר לקרוא והוא גם יצליח יותר.
ההבנה הזו הגיעה אלי דווקא מתוך עבודתי עם מבוגרים. בגישת CBT אנו רואים בבירור כיצד חוויות ילדות הופכות לאמונות ליבה שמנהלות אותנו בבגרות. ילד שחווה מתח סביב הקריאה עלול לפתח אמונת ליבה שלמידה היא סבל. הכלים של CBT מאפשרים לפרק את המטענים הללו, אך עדיף למנוע אותם מראש.
פיקח יודע לצאת מפלונטר שחכם לא נכנס אליו מלכתחילה.
אז טיפ קטן, הצלחה גדולה.
