הנושאים החמים
רוצה לשתף חוויה אישית כואבת
כאישה בשנות ה40 התחלתי ללמוד בקורס מקצועי כלשהו שבו רוב ככל הגילאים הוא בממוצע 25 (לרוב מטה מכך). אני לא מתיחסת כלל לצד המקצועי בקורס., אלא לצד החברתי. .
הרגשתי נטע זר.
אני מבינה שהשיג והשיח בפער גילאים כזה הוא גדול ולא מצופה שיתיחסו אל אישה בגיל של אמא שלהם כמו לאחת מהן.. ועדיין, הרגשתי יחס מנוכר ומתנשא כבר מההתחלה, למרות שמבחינתי הקדמתי להאיר פנים ולהיות חביבה, מצחיקה (לא מעיקה.. ), זה הורגש בכל רגע שהייתי בחברתן, הרגשתי דחויה ולא רצויה. הייתי צריכה "להילחם" כדי שישמעו משפט שיש לי להגיד בשיחה, הרבה פעמים בכלל לא טרחו להביט לכיווני, התעלמו ממני לחלוטין, למרות שישבתי איתן ממש. לעיתים תהיתי לעצמי אולי הפכתי לשקופה.
זה החזיר אותי למחוזות ילדות קשים וכואבים..
ניסיתי להיות איתן וכשראיתי שזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וגורם לי לצער גדול העדפתי לשבת לבד בכיתה, אבל גם זה היה קשה, ולכן ניסיתי שוב לשבת איתן כו.... ושוב אותה התנהלות ועגמת נפש..
בשלב מסוים היה "פיצוץ"
לאחר שאני יושבת יום שלם (!!!) ליד אחת מהן, והיא לא טורחת להעיף מבט קלוש לכיווני , בטח לא מילה (תופעה שסבלתי ממנה מידי יום), הגיע סוף היום. ביציאה מהבנין , היא פגשה בי ואמרה: "היי, מה איתך? לא ראיתי אותך כל היום!"-
רגע מהה? הייייי! הללווו? פה כבר לא יכולתי להבליג ועניתי: "לא ראית או שלא רצית לראות?" היא לא הבינה מה אני רוצה ( או שהבינה ורק הופתעה לשמוע ממני..), ודרשה הסבר מיידי.
לבינתיים התאספו שאר הבנות ולא הבינו על מה המהומה. אמרתי שאני לא מעונינת לדבר כעת.
כמובן שזה לא הוסיף לי נקדות והן הסתכלו עלי כמו על חייזר.. אך לא הייתי מסוגלת לדבר, הייתי טעונה מידי ופחדתי שמתוך סערת רגשות אגיד דברים שאתחרט עליהם.
יותר מאוחר כתבתי לאותה אחת בצורה אישית, שיתפתי בכאב המתמשך שלי. היא ענתה בהבנה וביקשה סליחה והבטיחה לשנות יחס...
רוח של תקווה נישבה באויר. פנינו לעתיד ורוד יותר.. הלוואי!
נראה לכם שמשהו השתנה בימים הבאים? גורניששטט! עולם במנהגו (הקלוקל) נוהג ואני דומייה וסבל.
סופגת שוב ושוב את הכאב וההשפלה. (וניסיתי שוב לשבת בחברתן ולהיות "אחת מהחברה".. שוב אותה התעלמות גורפת..) חזרתי להתבודד לי בפינה שלי ולהינמק מבפנים.
גם היה לי קשה להתרכז בשיעורים (הגם ככה סבוכים) במצב הזה. הצטבר לי פער לימודי שהיה לי קשה להשלים (למרות שניסיתי)
הסבל הנפשי המתמשך הזה לכל אורך הקורס גרם לי בסופו של דבר לנשור , הביטחון שלי היה ברצפה, והביא להישגים נמוכים במיוחד במקומות שהייתי אמורה להפגין בטחון עצמי..
מה לעשות? לא נשאר כלום מהמיצרך הזה.
הרגשתי חלשה וסחוטה רגשית , אני אגיד משהו חריף.. אבל לצערי הרב הבנתי איך אלו שחווים "חרם" מתמשך מגיעים למקומות אל חזור.. זר לא יבין. וחלילה לא מצדיקה גם. רק שתבינו איזה מוות פנימי מתרחש קודם ..ההרס הזה נבנה ונבנה... עד שכבר קשה להכיל.
כל השיתוף הזה מטרתו אחת, לעורר אותנו - אתכם – אותך כבני אדם, ועוד יותר כיהודים, ועוד יותר כיהודים (שאמורים להיות )עם יראת שמיים -
אני רוצה לשאול – לזעוק , האם לא מגיע לכל אדם יחס אדיב, מקבל, טובבב? ללא קשר לגיל או מראה חיצוני או שיקוליי כדאיות כלשהם...?
איפה הבין אדם לחברו? רק כשמתאים וכיף ונח?
שימו לב אל הנשמה!
כאישה בשנות ה40 התחלתי ללמוד בקורס מקצועי כלשהו שבו רוב ככל הגילאים הוא בממוצע 25 (לרוב מטה מכך). אני לא מתיחסת כלל לצד המקצועי בקורס., אלא לצד החברתי. .
הרגשתי נטע זר.
אני מבינה שהשיג והשיח בפער גילאים כזה הוא גדול ולא מצופה שיתיחסו אל אישה בגיל של אמא שלהם כמו לאחת מהן.. ועדיין, הרגשתי יחס מנוכר ומתנשא כבר מההתחלה, למרות שמבחינתי הקדמתי להאיר פנים ולהיות חביבה, מצחיקה (לא מעיקה.. ), זה הורגש בכל רגע שהייתי בחברתן, הרגשתי דחויה ולא רצויה. הייתי צריכה "להילחם" כדי שישמעו משפט שיש לי להגיד בשיחה, הרבה פעמים בכלל לא טרחו להביט לכיווני, התעלמו ממני לחלוטין, למרות שישבתי איתן ממש. לעיתים תהיתי לעצמי אולי הפכתי לשקופה.
זה החזיר אותי למחוזות ילדות קשים וכואבים..
ניסיתי להיות איתן וכשראיתי שזה חוזר על עצמו כל פעם מחדש וגורם לי לצער גדול העדפתי לשבת לבד בכיתה, אבל גם זה היה קשה, ולכן ניסיתי שוב לשבת איתן כו.... ושוב אותה התנהלות ועגמת נפש..
בשלב מסוים היה "פיצוץ"
לאחר שאני יושבת יום שלם (!!!) ליד אחת מהן, והיא לא טורחת להעיף מבט קלוש לכיווני , בטח לא מילה (תופעה שסבלתי ממנה מידי יום), הגיע סוף היום. ביציאה מהבנין , היא פגשה בי ואמרה: "היי, מה איתך? לא ראיתי אותך כל היום!"-
רגע מהה? הייייי! הללווו? פה כבר לא יכולתי להבליג ועניתי: "לא ראית או שלא רצית לראות?" היא לא הבינה מה אני רוצה ( או שהבינה ורק הופתעה לשמוע ממני..), ודרשה הסבר מיידי.
לבינתיים התאספו שאר הבנות ולא הבינו על מה המהומה. אמרתי שאני לא מעונינת לדבר כעת.
כמובן שזה לא הוסיף לי נקדות והן הסתכלו עלי כמו על חייזר.. אך לא הייתי מסוגלת לדבר, הייתי טעונה מידי ופחדתי שמתוך סערת רגשות אגיד דברים שאתחרט עליהם.
יותר מאוחר כתבתי לאותה אחת בצורה אישית, שיתפתי בכאב המתמשך שלי. היא ענתה בהבנה וביקשה סליחה והבטיחה לשנות יחס...
רוח של תקווה נישבה באויר. פנינו לעתיד ורוד יותר.. הלוואי!
נראה לכם שמשהו השתנה בימים הבאים? גורניששטט! עולם במנהגו (הקלוקל) נוהג ואני דומייה וסבל.
סופגת שוב ושוב את הכאב וההשפלה. (וניסיתי שוב לשבת בחברתן ולהיות "אחת מהחברה".. שוב אותה התעלמות גורפת..) חזרתי להתבודד לי בפינה שלי ולהינמק מבפנים.
גם היה לי קשה להתרכז בשיעורים (הגם ככה סבוכים) במצב הזה. הצטבר לי פער לימודי שהיה לי קשה להשלים (למרות שניסיתי)
הסבל הנפשי המתמשך הזה לכל אורך הקורס גרם לי בסופו של דבר לנשור , הביטחון שלי היה ברצפה, והביא להישגים נמוכים במיוחד במקומות שהייתי אמורה להפגין בטחון עצמי..
מה לעשות? לא נשאר כלום מהמיצרך הזה.
הרגשתי חלשה וסחוטה רגשית , אני אגיד משהו חריף.. אבל לצערי הרב הבנתי איך אלו שחווים "חרם" מתמשך מגיעים למקומות אל חזור.. זר לא יבין. וחלילה לא מצדיקה גם. רק שתבינו איזה מוות פנימי מתרחש קודם ..ההרס הזה נבנה ונבנה... עד שכבר קשה להכיל.
כל השיתוף הזה מטרתו אחת, לעורר אותנו - אתכם – אותך כבני אדם, ועוד יותר כיהודים, ועוד יותר כיהודים (שאמורים להיות )עם יראת שמיים -
אני רוצה לשאול – לזעוק , האם לא מגיע לכל אדם יחס אדיב, מקבל, טובבב? ללא קשר לגיל או מראה חיצוני או שיקוליי כדאיות כלשהם...?
איפה הבין אדם לחברו? רק כשמתאים וכיף ונח?
שימו לב אל הנשמה!
