$ ביאור הלכה - חלק א
 מרן רבי ישראל מאיר הכהן מראדין

 זצ''ל@ חלק א
~ סימן א
! * 
שיהא הוא מעורר השחר - נכון מאד ליזהר לומר קודם כל ג' תפלות הודאת היה"ר המבואר בירושלמי פ' תפלת השחר דהיינו בשחרית מודה אני לפניך ד' או"א שהוצאתני מאפלה לאורה. ובמנחה מודה אני וכו' שכשם שזיכיתני לראות כשהחמה במזרח כך זכיתי לראותה במערב. בערבית יה"ר כו' כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כן תוציאני מאפילה לאורה: 

! * 
הוא כלל גדול בתורה וכו' - הרוצה לקיים שויתי כראוי יזדרז לקיים מה שנכתוב בשם ספר החינוך ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם וז"ל החינוך [בהקדמתו ובסימן כ"ה כ"ו תי"ז תי"ח תל"ב תפ"ז] שש מצות חיובן תמידי לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהן קיים מ"ע ואין קץ למתן שכר המצות ואלו הם. א) להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו ושהיה ושיהיה לעדי עד ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה וזהו מ"ע דכתיב אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים. ב) שלא נאמין בשום אלהים זולתו שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב ה"ז מודה בע"ז ועובר על לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו ולכן נקרא הקב"ה אלהי האלהים. ג) לייחדו שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ופירושו שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות הוא ה' אחד בלי שום שיתוף. ד). לאהוב המקום ב"ה שנאמר ואהבת את ה' אלהיך וגו' וכיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע"י התורה וכדאיתא בספרי לפי שנאמר ואהבת איני יודע כיצד לאהוב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שע"י ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב"ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש"י ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו ית' וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה'. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לש"ש רק להתענג ולהשיג כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול. ה). להיות יראת הש"י על פניו תמיד לבלתי יחטא וע"ז נאמר את ה' אלהיך תירא ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם אף אם יהיו במחשך מעשיהם וישיב להם נקם לפי רוע המעשה וכדכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' וגו'. ו). שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות ואחרי עיניכם זו זנות ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו. כ"ז לקטתי מלשונו הנחמד בקצרה וקילורין הם לעינים ואשרי המקיימם כראוי ועיין בח"א כלל א' שהאריך ג"כ בהם: 

! * 
ולא יתבייש וכו' - עיין במ"ב בשם הב"י. דע דהב"י לא איירי כ"א במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו אז בודאי אין לו לחוש כלל ללעגם ולא יתקוטט עמהם אבל אם הוא עומד במקום שיש אפיקורסים המתקוממים על התורה ורוצים לעשות איזה תקנות בעניני העיר ועי"ז יעבירו את העם מרצון ה' ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו בכגון זה לא דיבר הב"י מאומה ומצוה לשנאתם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל ודהמע"ה אמר הלא משנאיך ד' אשנא ובתקוממיך אתקוטט תכלית שנאה שנאתים וגו': 

! * 
ופ' עולה - מתחלת ויקרא עד ואם מן הצאן. ופרשת מנחה מן ונפש עד תקריב. [ואם יש לו פנאי יקרא גם בפרשת צו מן וזאת תורת המנחה עד יקדש]. (שמ"ח) וכהן יוסיף פסוק וכל מנחת כהן כליל תהיה. ופרשת שלמים מן ואם זבח שלמים עד ואם מן הצאן ובפרשת צו מן וזאת תורת השלמים עד במדבר סיני והוא ג"כ פרשת תודה ואח"כ פרשת נסכים בפרשת שלח מן וידבר דכי תבואו עד אתכם. ופרשת חטאת בויקרא מן ונפש אחת תחטא עד ונסלח לו (ואם יש לו פנאי יקרא גם בפ' צו וזאת תורת החטאת עד באש תשרף) (שמ"ח) ופרשת אשם בפרשת צו מן וזאת תורת האשם עד אשם הוא. (ואם יש לו פנאי יקרא גם בויקרא) (שם). ופ' עולה ויורד ג"כ דהיא באה על שבועת ביטוי מן ונפש כי תחטא עד והיתה לכהן כמנחה (מ"א) ועיין בפמ"ג דמסתפק אם צריך לומר פרשת נסכים ג"פ לעולה ותודה ושלמים דחייב על כ"א בנסכים או דלענין קריאה די בפ"א וכן מצדד הארה"ח וטוב לומר כל אלו הפרשיות קודם התפלה ובבהכ"נ (ארה"ח בשם הזוהר) אך שלא יאחר עי"ז זמן ק"ש או אפילו תפלה בצבור. וצריך להתודות קודם קריאת פרשת הקרבנות (ארה"ח בשם א"ר ופמ"ג) והוידוי יהיה במעומד. וכבר נדפס בימינו ספר עבודה תמה שמבואר בו כל ענייני אמירת הקרבנות בכל פרטיהם והעתיק ג"כ מן הרמב"ם סדר ההקרבה שהיה נצרך לזה וכבר מבואר בספרים גודל המצוה ומה טוב למי שנוהג בזה שילמוד מתחלה את ענינים האלו מן הגמרא או מספרי הרמב"ם כדי שיבין אח"כ מה שהוא אומר ובזה תחשב לו כאילו הקריב ממש קרבן וכן מה שאנו אומרין בכל יום אביי הוה מסדר וכו' וענייני עשיית הקטורת מצוה לראות להבין מה שהוא אומר ועיין מה שהאריך בעל השל"ה בהגהותיו על ספר יש נוחלין: 

~ סימן ג
! * 
יהא צנוע - עיין בברכות ס"ב ע"א וע"ב דמפליג הגמרא במידת הצניעות ובסמ"ק מונה צניעות למצוה דאורייתא וראיתי באיזה מקומות שמתעצלין בבניית בית הכסא לרבים ויש עי"ז כמה מכשולות שמלבד שחסר עי"ז מדת הצניעות עוד באין עי"ז לכמה קלקולים א' כמה מאות ברכות ושמות הקדושים נזכרים בכל עת לבטלה עי"ז דהלא ידוע מה שנפסק לקמן סי' צ"ב דאם אינו יכול לעמוד ע"ע שיעור שעה וחומש תפלתו תועבה וכשיש בהכ"ס סמוך לו והוא צריך לנקביו קודם תפלת י"ח לא יתעצל לילך לפנות משא"כ כשאין בית הכסא והוא צריך לחלוץ תפיליו לילך לביתו בוודאי יתעצל בזה ויעצור עצמו עד אחר התפלה אם הוא איש המוני. ואפילו אם הוא בן תורה שלא יתעצל עצמו לילך ולחפש איזה מקום או לילך לביתו עבור זה עכ"פ יש עי"ז ביטול תפלה בצבור גם ביטול תורה מצוי עי"ז מאוד. גם יש עי"ז הלבנת פנים כי יפגעו אחד בחבירו גם חשש סכנת נפשות כי עמוד החוזר מביא לידי הדרוקן. ועוד כמה וכמה קלקולים. ע"כ מצוה רבה לסייע בזה כדי להסיר המכשולות האלו מישראל ויזכירו את שמו ית' בקדושה: 

! * 
ולהטיל מים בכ"ע שרי - ודעת הגר"א דלצד מערב אסור גם בזה מפני שהשכינה במערב והוא פורע עצמו בעת הטלת מי רגלים וכמו שכתב בסעיף ד' אלא יטה עצמו לצד מזרח או לשאר הצדדים או במקום שיש מחיצה סמוך לה וכנ"ל והמנהג להקל כהש"ע ומסתברא דבמקומותינו שהולכים במכנסים ואין דרך לפרוע את עצמו גם להגר"א יש להקל: 

! * 
לא יקנח ביד ימין - עיין במ"ב. ואיטר שכותב בשמאל ושאר מעשיו עושה בימין מצדדים הפמ"ג ולבושי שרד דיקנח בשמאל דעלמא ולא אזלינן בתר כתיבה דידיה אף דהוא קושר בה תפילין וכדלקמן בסימן כ"ז ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל יש לעיין לפי טעמיהם עי"ש ובספר בכור שור משמע דאם ידו השמאלי רגיל בכתיבת דברי קדושה ואינו רגיל להראות טעמי תורה (עיין רש"י ברכות ס"ב ע"א וזה אינו נהוג אצלנו) נחשבת אצלו ימין ולא יקנח בה אלא יקנח בשמאל שלו שהוא ימין כל אדם ואם כותב בדברי קדושה בימין ורגיל בזה ואינו רגיל להראות טעמי תורה ושאר מעשיו עושה בשמאל ה"ה ככל אדם ומקנח בשמאל דעלמא ועיין בארה"ח שהאריך בזה ולדבריו יהיה הדין כמו שכתבנו בשם הפמ"ג ולבושי שרד ואם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל לדבריו ג"כ ה"ה ככל אדם: 

! * 
יזהר שלא יאחוז וכו' - ר"ל אפילו אם אין לו עפר תיחוח ומקום מדרון וא"א לו להשתין בישיבה ויכול לבוא עי"ז ללעז על בניו ע"י הניצוצות כשלא יאחוז באמה אפ"ה אסור. ב"י: 

! * 
לא הותר וכו' - אבל להתחכך לא. וכן מה שהותר למי שאינו נשוי למטה מעטרה ג"כ לא הותר רק להשתין. (ארה"ח) ועיין במ"ב שכתבתי דמותר לסרוק זקן התחתון דלא גרע מע"י מטלית עבה ובפרט אם נסבור כשיטת התוספות המובא במ"א דלמטה מטיבורו ר"ל במקום מילתו: 

~ סימן ד
! * 
ואפילו לא עשה צרכיו - עיין במ"ב בסופו. וזה לשון הח"א בכלל ז' ס"ו נכון להמתין לברך ענט"י עד לאחר שמנקה עצמו ורוצה להתפלל דאז יצא לכ"ע אבל כשבירך מקודם ואח"כ יפנה להרא"ש צריך לחזור ולברך ואף דלא קי"ל הכי מ"מ נכון ליזהר בזה. שם במ"א סק"א. עכ"ל. (משמע שהיה לו גירסא אחרת במ"א ובאמת לפי מה שכתוב לפנינו אין לו שום ביאור ועיין באחרונים) וכ"כ הגאון ר' חיים צאנזאר בהגהותיו. ומשמע מן הח"א דמי שהוא קם זמן הרבה קודם התפלה אפילו אם הטיל מי רגלים דזה כבר נקרא בשם עשיית צרכים מ"מ כיון דמסתמא כשיגיע בבוקר זמן תפלה ילך בבית הכסא לנקות עצמו ימתין עתה מברכת ענט"י עד הבוקר כשינקה עצמו קודם התפלה כדי לצאת דעת הרא"ש דס"ל דעיקרה ניתקן בשביל התפלה ולכאורה קשה על עצתו איך יצא עתה בברכתו אליבא דהרשב"א הלא במה שנטל ידיו תיכף כשקם יצא ידי חובת נטילה ואיך יאמר עתה על הנטילה השנייה וצונו על נט"י ולומר דהברכה זו קאי על נטילה ראשונה הלא יש הפסק גדול ולכתחילה יש ליזהר בזה מאוד כמבואר בהרבה אחרונים בסימן ו' עי"ש אמנם באמת אפשר ליישב דהרי כתב הב"י בסימן ו' דלטעם הרשב"א דמשום בריה חדשה נוכל לאחרה ולסדרה עם שאר הברכות אף דהוא הפסק גדול אך א"כ יהיה צריך לברך אח"ז תיכף גם שאר ברכות השחר. ומסתימת לשון השע"ת בסימן ו' סק"ה משמע שאין סובר כהח"א אלא תיכף אחר עשיית הצרכים מברך ענט"י וא"י וכן בדה"ח לא נזכר שום חילוק בענין זה ואפשר שהטעם הוא משום קושייתנו הנ"ל וכן מוכח בשע"ת סק"ד שזו היא שיטתו. אח"כ מצאתי בספר מעשה רב כהח"א שכתב שיש לסמוך ברכת ענט"י לתפלה ולא יאמר אותו תיכף כשקם כשאין דעתו להתפלל מיד ובלבד שלא ישכח עכ"ל ואף דיש לדחות דהוא קאי שם לשיטתו דפסק שם כהרא"ש דצריך לברך לכל תפלה משא"כ לדידן מ"מ יותר טוב לעשות כהח"א דזה אליבא דהרא"ש בוודאי יוצא ואפשר גם להרשב"א לפי מה שכתב הב"י וכנ"ל משא"כ אם לא יעשה כוותיה להרא"ש בוודאי אינו יוצא וכדמוכח בתשובת הרא"ש שהובא בב"י. וגם מהרמב"ם משמע שסובר כהרא"ש דהעיקר ניתקן נט"י בשביל התפלה ולא בשביל בריה חדשה מדסובר דצריך לברך לכל תפלה בפרק ד' מהלכות תפלה הלכה ג' והובא בב"י לקמן בסימן צ"ב: 

! * 
לקמן סימן ק"ס - עיין מ"ב ועיין במ"א ובשע"ת ובפמ"ג ומשמע מהם דכוונת הרמ"א לומר דדוקא בזה אנו חוששין לדעת היש מי שאומר דלא מברך עלייהו אבל כלי וכח גברא או אם אין לו רביעית מים בוודאי יוכל לברוכי ענט"י ומה שסיים הרמ"א בס"ז בהג"ה ושאר הדברים הפוסלים לא קאי רק אאם אין לו רביעית מים ומביאור הגר"א ס"ז וכן סובר בפרישה משמע דלדעת הרא"ה לא יברך אם אין כלי וכח גברא ולא העתקתי כ"ז משום דאין נ"מ לדינא דבלא"ה הכריעו האחרונים (המה הרש"ל ודמש"א וב"ח וא"ר ודה"ח וארה"ח) דאפילו על מים הפסולים לגמרי יוכל לברך ענט"י וכן משמע מביאור הגר"א דדימה דין זה להא דבסעיף כ"ב ושם משמע מיניה דמצדד לפסוק דמברך ענט"י וכקושיית המ"א שם. וכ"ז לדינא אבל לכתחילה נכון לחוש ולהקפיד אפילו על כלי וכח גברא ג"כ וכמו שמבואר בס"ז: 

! * 
עלייהו - עי' מ"ב ועיין בשע"ת שכתב שמי שנוהג כהש"ע ונטל בלי ברכה ואח"כ נזדמנו לו מים כשרים יחזור ויטול בלי ברכה ולפי מה שכתבנו לעיל בשם הח"א יוכל ליתן עצה שלא יפסיד הברכה דהיינו שקודם התפלה יטיל מים וישפשף או יעשה צרכיו ואח"כ יטול ידיו במים הכשרים ויוכל לברך. ומהפמ"ג סק"ה משמע ג"כ דכשנזדמנו לו אחר שעה ושתים מים כשרים יוכל לברך על נטילת ידים. וטוב לעשות כמו שכתבנו: 

! * 
ידקדק לערות עליהן מים ג"פ - עיין מ"ב ובדיעבד אפילו לא נטל רק ידו אחת לבד סר רוח רעה מאותו היד (ארה"ח): 

! * 
לא יגע בגיגית - ר"ל אחר נטילה ומשום קלקול השכר אבל בקודם נטילה לא איירי מאומה אמנם בב"ח וט"ז וביאור הגר"א הסכימו דקודם נטילה אסור ליגע בגיגית של שכר מפני שעי"ז יוכל להכניס רוח רעה לתוך השכר ומזיק אח"כ להשותים ולדבריהם פשוט דאפילו בדיעבד יש ליזהר מאוד מלשתות השכר הזה וגם הח"א הביא זה להלכה לאסור אמנם בספר ארה"ח מסיק להקל בדיעבד וצ"ע למעשה ולענין שאר אוכלין אם נגע קודם נטילה יש להקל בדיעבד כ"כ הח"א וכן העתקתי במ"ב: 

! * 
אין צריך וכו' - עיין מ"ב. וכן בדין אחרי דהרא"ה מחמיר גם לענין ברכה וכמו שכתב הגר"א וגם הפרישה מחמיר מחמת זה לענין הברכה ואף דשאר פוסקים לא מחמירין כוותייהו מ"מ לכתחילה נכון להקפיד זה וכן משמע מהפמ"ג סק"ד: 

! * 
טוב וכו' המעכבים - נראה דדברים שאין בנט"י רק זהירות לכתחילה אין צריך כאן ליזהר בזה וכ"כ הפמ"ג: 

! * 
ושאר הדברים וכו' - עיין במ"א סק"ג ובפמ"ג שמבאר דבריו דכוונת הרמ"א בזה רק לענין אם המים פחות מרביעית אבל אם המים בעצמם פסולין מחמיר הרמ"א כהי"א הנ"ל שלא לברך עלייהו ומביאור הגר"א שעל הג"ה זו משמע דמפרש להרמ"א דס"ל דבדיעבד אינו מעכב כלל בשום דבר וכן באמת משמע פשטא דלישנא דהרמ"א אמנם לא העתקתי כ"ז במ"ב משום דלדינא אין נ"מ בזה דכבר העתקנו שם בסק"ז דהאחרונים אינם סוברים כהי"א הנ"ל: 

! * 
אם היה נעור וכו' - עיין במ"ב ס"ק כ"ח וכן אם ישן בלילה בבתי ידים שבוודאי לא נגע במקום מטונף אין צריך להרא"ש ליטול ידיו בבוקר רק משום רוח רעה ובלי ברכה (פמ"ג וארה"ח): 

! * 
כל הלילה - עיין מ"ב סקכ"ז. ואם היה ישן בתחלת הלילה וקם ונטל ידיו כדי להעביר הר"ר נ"ל דלהרשב"א צריך עוד הפעם בבוקר ליטול ידיו לתפלה ובברכה דלא שייך לומר דכבר נעשה בריה חדשה כשקם בתחילת הלילה דכתיב חדשים לבקרים וגו' ורק כדי לצאת דעת הרא"ש דלדידיה אין צריך שוב לברך בבוקר גם בזה יעשה צרכיו קודם התפלה ויתחייב ליטול ולברך לכ"ע: 

! * 
ויטלם בלא ברכה - עיין במ"ב סק"ל בשם הסכמת האחרונים וטעמם הוא משום דלהרא"ש הטעם שצריך לברך שחרית משום שידיו אינם נקיות ואף שלתפלת מנחה קי"ל בסימן ז' ס"א דא"צ לברך אף כשנוטל ידיו משום שאינם נקיות מ"מ בשחרית תקנו חכמים שחייב ליטול ידיו וצריך לברך א"כ אם עשה צרכיו או נגע במקום מטונף צריך ליטול להרא"ש וגם להרשב"א שכתב הטעם לנטילת שחרית משום דנעשה בריה חדשה צריך לברך אף בנעור אחד דלא פלוג ועוד דעל חידוש העולם צריך לברך אף שלא נהנה כמו שכתב הרשב"א בתשובה סימן קנ"ג: 

! * 
ויטלם בלא ברכה - עיין מ"ב סקל"ג במה שכ' דהנכון שיביא א"ע לידי חיוב ולא יקשה להמעיין דהלא לכאורה יסתור מה שכתבנו בסקל"ב והוא מדברי המ"א דצריך לחוש לשיטת הרשב"א בישן שינת קבע וממילא ה"ה בעשה צרכיו דחד דינא להו וכדמוכח בא"ר סק"ט ואינו דומה להסכמת אחרונים שבסק"ל דשם הלא מיירי שלא נטל ידיו עדיין כלל משא"כ בזה אולם באמת ניחא דהלא בענינינו איירינן שלא בירך בפעם ראשונה ובזה י"ל דגם לדעת הרשב"א נוכל לברך עתה וכמו שכתב הב"י בסימן ז' וקאי הברכה על הנטילה הראשונה וכבר הארכנו בזה בבה"ל לעיל בריש הסימן עי"ש. ודע עוד דמה שכתוב בהג"ה בזה ויטלם בלא ברכה וכן בסט"ו לא דמי למה שכתב בסי"ג דהתם הוא רק מחמת ספק והכא לכ"ע לא צריך לברך [אחרונים]: 

! * 
דוד וכו' שיתין נשמי - רבו בו הדעות בשיעור זה י"א דהוא ג' שעות וראיה מהא דהאר"י ז"ל היה ישן בשבת ב' וג' שעות ויש דוחין דשאני ת"ח בשבת דמצוה לענג השבת ועוד אינו מוכרח כלל דשמא היה ניעור כמה פעמים בתוך שינתו ולא היה ישן ס' נשמין בפעם אחת וי"א דהוא יותר מחצי שעה וי"א דהוא שיעור מעט יותר משלשה מינוט ע"כ בעל נפש יחמיר לפי כחו: 

! * 
צריך ליזהר וכו' ובפניו - עיין במ"ב ס"ק נ"ג במש"כ בשם המחה"ש ומה שחידש עוד לענין מקום מגולה שבזרועותיו עי"ש בדבריו לא העתקתי דלא משמע כן בזבחים י"ט ע"ב ברש"י ד"ה ולא למעלה עי"ש: 

~ סימן ז
! * 
להתפלל מיד - עיין במ"ב בשם ארה"ח ועיין בפמ"ג שנסתפק אם יזדמן ע"צ הקרי עוד ספק אחד עד"מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה דהוי תרי ספיקי דשמא הלכה כמ"ד דעל טיבולו במשקה צריך לברך ענט"י ועוד דשמא הלכה כמ"ד דכל היום צריך לברך לתפלה ע"ש ובארה"ח הסכים דיוכל לברך ענט"י אם נזדמן לו זה אחר שעשה צרכיו לגדולים ולא מטעם ס"ס דבזה דעתו שלא לברך רק משום דבלא"ה דעת רוב הפוסקים דלתפלה יוכל לברך בזה: 

! * 
הטיל מים ולא שפשף - סעיף זה לא מיירי לתפלה דשם צריך ליטול אף בלא הטיל מים כלל. ודע עוד דאם שפשף צריך מדינא ליטול ואם שפשף ביד אחת אין צריך מדינא רק אותו היד כדמוכח במסכתא יומא ל' ע"א ת"ר הלכה בסעודה וכו' עי"ש והשנייה רק משום הכון: 

! * 
או משום הכון - עיין לקמן בסימן צ"א ס"ב וצ"ע ואולי לזה כיוון הגר"א במה שציין ועיין פ"א דשבת ר"ל דף י' ע"א שמשם נובע הדין דש"ע: 

~ סימן ח
! * 
צריך להפריד וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נשתהא וכו' וטעם המ"א הוא דהיום אין זה רק זכר לזמן התכלת שהיה צריך אז מדינא להפריד התכלת מן הלבן ועיין ביאור הגר"א שמשיג ע"ז ודעתו דגם היום צריך מן הדין להפריד כל חוט זה מזה ואח"כ מצאתי בע"ת שכתב ג"כ כהגר"א וא"כ לדבריהם אפשר דאם חוטי הציצית מסובכין אחד בחבירו אין לברך עליהן או אפשר דלא גרע מגרדומי ציצית וצ"ע עכ"פ לכתחילה בודאי החיוב להפרידן אם הם מסובכין קודם שיברך עליהן: 

! * 
קודם שיברך - פשוט הוא דבין טלית שלו ובין טלית שאולה כיון ששאלו להתפלל בו וא"כ צריך לברך עליו דהוא כשלו ממילא דצריך לבדקו אם לא כשנוטל מיד המשאיל אחר תפלתו וכדלקמן בסי' י"ג במ"א סק"ה ועיין במשנה ברורה במה שכתב ואם שאל טלית מאחר כן מוכח בחידושי רע"א דבטלית שאולה אם מתכוין שלא לקנותו וא"כ אינו שלו ואינו ראוי לברך עליו א"צ לבדקו וכבר קדמו הב"ח והא"ר וא"כ בענינינו לפי מה דפסק הדה"ח והכריע שלא לברך על טלית ששאלו לעלות לתורה פשוט דאין צריך לבדקו. אך מי שלקח טלית של קהל לעלות לתורה או לדרוש בו קודם בין השמשות לכאורה פשוט דצריך לבדקו דהלא פסקו הפוסקים דהוא כמו טלית של שותפין וכדלקמן בסימן י"ד ואפילו לדעת הט"ז בסימן י"ג דרוצה להקל לסמוך אחזקה משום טורח ציבור אפשר דהיינו בטלית שלו שיש לו חזקה מעלייתא שבדקו בעצמו משא"כ בטלית של קהל שמצוי מאוד להיות ציציותיו פסולין והכנפות נעקרין ממקומן ואין משגיח עליו אין ראוי לברך עליו בלי בדיקה ואפילו אם ירצה ללבוש אותו בלי ברכה ג"כ אין נכון דהוא כמו טלית של שותפין וגם מחשש ביטול עשה של ציצית ע"כ צריך לבדוק עכ"פ את חוטי הציצית במקצת כל מה דאפשר כנ"ל [ועיין בסימן י"ד בבה"ל ד"ה שאלה]: 

! * 
יעיין וכו' - עיין במ"ב בסקכ"א דצריך וכו' ונ"ל דאפשר דיש להקל אם הוא לובש כמה בגדים של ציצית שלא יצטרך גם במקום נקב הקשירה אלא זה שהוא מברך עליו בלבד והשאר דיו בבדיקת חוטין בלבד כי המ"א פליג על הט"ז בזה ועיין במ"ז וא"כ אין צריך לבדוק הט"ק אלא החוטין כיון שהברכה מברך על ט"ג ומ"מ נכון לעיין קצת לפרקים כי רגיל להתקלקל שם ג"כ ובפרט אותן האנשים שישנים בהטלית קטן: 

! * 
אם לא היה בדעתו וכו' - עיין במ"ב במה שכתבנו שם דמיירי שהוא רגיל ללבוש רק אחת וכו' ואם דרכו ללבוש תמיד שנים או שלשה בגדים של ד' כנפות זו על זו ועתה לבש את הבגד סתמא אם היו כולם לפניו בשעת ברכה אין צריך לחזור ולברך ואם לא היו כולן לפניו רק בשעה שהיו מביאין לפניו הבגד האחרון יש עדיין לפניו מן הבגדים שהיו לפניו בשעת הברכה או שהביאו לפניו מלבוש השני תיכף אחר ברכת הראשון וקודם שלבשו בזה יש דיעות בין הפוסקים ופסקו האחרונים [הע"ת והט"ז והתבו"ש והאה"ח] דמספק לא יחזור ויברך [וגם דעת המ"א הוא כן כהע"ת והט"ז דלא חילק בין שחיטה לכאן רק דהי"א שמובא שם בהג"ה מודה בזה משא"כ דינא דהסמ"ג והש"ע שם והוא דינא דהט"ז פה גם המ"א מודה לזה והפמ"ג לא כתב כן ולא נהירא] ואם אין נחוץ לו עתה זה הבגד האחרון מוטב שלא ללבשו עד שיסיח דעתו מברכה ראשונה כדי שיתחייב לברך עליו בבירור. ארה"ח: 

! * 
חשיבה הפסק - עיין במ"ב שכתב והח"א וכו' דע דמדברי הט"ז משמע ג"כ דסובר שאין שינוי מקום הפסק בזה וכן הגר"א בביאוריו כ' כהט"ז אך לדבריו לכאורה יהיה הדין ג"כ בקידוש מהני דעתו אפי' מבית לבית אחר והש"ע לא כ' כן לקמן בסי' רע"ג סעיף א' אפי' לדעת הי"א ובנשמת אדם מיישב בדוחק ומחלק ביניהם וצ"ע: 

! * 
אם הי' דעתו - לכאו' אפי' לא הי' דעתו לזה בפי' רק בסתמא כיון דרגיל ללבוש אותו בכל יום הוי כאילו היה דעתו לזה וכנ"ל ובשלמא לדעת הרמ"א שפסק לעיל דעל ט"ק יברך על מצות ציצית אתי שפיר דבסתמא אין מכוין בברכה זו גם על ט"ג כמו שכתב הפמ"ג והעתקנוהו במ"ב אבל לדעת המחבר שפסק לעיל בס"ו דיכול לברך להתעטף א"כ ממילא קאי הברכה גם על הט"ג וכמו לענין שחיטה ביו"ד סי"ט בהיו לפניו כמה עופות אף דבירך על אחד שלקחו בידו מסתמא עולה הברכה לכולם וע"כ אנו מוכרחין לומר דמיירי כאן שלא היה הט"ג לפניו בשעת ברכה. ולפלא על מפרשי הש"ע שלא ביארו כ"ז: 

! * 
אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' - עיין במ"ב במש"כ ועיין לעיל בסקל"א דהיינו דמוכח שם מהמ"א דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו לכ"ע אין צריך לחזור ולברך וזהו לענ"ד העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו ועיין בש"ת: 

! * 
וי"א שאין מברכין וכו' - עיין במ"ב במש"כ דאם לא לבשו מיד אז צריך לברך לכ"ע בכל גווני ועיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו דלפ"ז היוצא מבית המרחץ צריך ברכה שנית על הט"ק דאיכא הפסק גדול והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים עכ"ל והעולם אין נוהגין ליזהר בזה ואפשר שטעמם דלא שייך בזה היסח הדעת שמוכרח הוא לחזור וללבוש את בגדיו ולכאורה נראה דלא מהני בזה אפילו אם יכוין בבקר בעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו כיון דמטעם הפסק אתינן עלה ואפשר לומר דכשמכוין לזה בעת ברכה בבקר לא שייך בזה הפסק בין הפשיטה והלבישה דהברכה קאי על לבישה השנית תדע דמשמע מהמ"א דעצה זו מהני אפילו להב"י דס"ל דתיכף שפשט אזדא לה המצוה ולא מהני מה שהיה דעתו לחזור וללבשו וע"כ משום דהברכה קאי על לבישה השנית ואפשר לדחות דס"ל דע"י הכוונה שמכוין לזה בשעת ברכה מהני אח"כ סמיכת הפשיטה להלבישה וצ"ע והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי ט"ק ואולי יש לחלק בין אם שהה הרבה אם לא והב"ח איירי דלא שהה ויותר טוב שיכוין בבקר בעת הברכה שלא תפטור בברכה זו להט"ק רק עד שיפשטנו בבית המרחץ ואז יוכל לברך אח"כ לכ"ע ועיין בש"ת: 

! * 
אם היה דעתו וכו' - עיין במ"ב מסקנת האחרונים בזה ע"כ סנדקי שתופס הילד למולו ומתעטף בציצית אם הטלית שאולה לא יברך עליו [וכדלקמן בסימן י"ד בט"ז שם עי"ש במ"ב] ואם הטלית הוא שלו אם אחר התפלה בעת הפשיטה היה דעתו ללבשו ולא שהה הרבה בינתיים אין צריך לחזור ולברך אפילו היה שינוי מקום כגון שהמילה היה בבית ואם לא היה דעתו ללבשו לא מהני אפילו המילה היה במקום התפלה ואם הסירו סתמא תלוי באם נשאר עליו ט"ק אין צריך לחזור ולברך על הט"ג וא"ל חוזר ומברך בכל גווני ואם קפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור וללבשו וצריך אח"כ לחזור ולברך בכל גווני: 

~ סימן ט
! * 
רחלים - עיין במ"ב במש"כ או אילים וכן כתבו כל האחרונים וט"ס הוא בבה"ט במש"כ דצמר אילים הוא פטור. ומש"כ עוד במ"ב דצמר רחל בת עז לא חשיב צמר כלל ואינו פוטר אלא במינו דין זה כתב הב"י ועיין בבכורות דף י"ז בדברי חמודות שם. אמנם המעיין בדברי הרמב"ם משמע מיניה דמה שאמר פסול לציצית היינו ג"כ לתכלת וראיית הד"ח מה שכתב דאטו אם הוא צבוע תכלת מגרע גרע יש לדחות בפשיטות היינו דאבד מיניה מעלת התכלת וא"כ לא הוי אלא כחוטי צמר לבן ובאמת כך משמע לשון הגמרא דשם צמר עכ"פ לא אבד מיניה ומה שהביא עוד ממה שאמרו כל המטיל תכלת וכו' אתמהא דכי משום זה מוכרחין אנו לומר בכל מקום שנזכר תיבת תכלת שהכוונה על סתם ציצית אך באמת נוכל ליישב דברי הב"י דלכך אינו פוטר צמר זה את שאר מינים דגם ע"ז נוכל לאמר היקשא דגמרא מה פשתן שלא נשתנה אף צמר שלא נשתנה אך לפ"ז יהיה יכול לפטור את בגד של צמר רחל בת רחל כיון דגם זה שם צמר עליו וצ"ע. אך לענין ראשית הגז נראה דבוודאי פטור צמר רחל בת עז לפי מה דמסקינן בחולין דף קל"ז דבעינן שיהא ראוי לעמוד בו לשרת ומסקינן בבכורות דאינו ראוי לעשות ממנו תכלת וא"כ אינו ראוי לעשות ממנו האבנט אך א"כ קשה למה מקשה שם הגמרא אלא לראשית הגז ולית ליה הא דתנא דר"י וכו' דהך קושיא לא קאי שם אלא אעז בת רחל יותר הי"ל למפרך דהא אינו ראוי לעשות ממנו תכלת ויפול הקושיא גם על רחל בת עז ויש להאריך בזה אך אין כאן מקומו ובפשיטות דהגמרא רצה להקשות אפי' למאי דלא ידע עדיין מהמימרות דלקמן. ובפמ"ג ראיתי בענינינו דבר פלא שכתב בפשיטות דאפילו צמר רחל בת רחל אך שאביה היה תיש ג"כ מיקרי צמר הנשתנה ולא חשוב צמר אפילו למאן דאית ליה אין חוששין לזרע האב ולא אדע מנין לו זה ולדבריו יהיה ג"כ קולא גדולה לענין כלאים ולענ"ד נראה ברור בהפכו ואולי איזה ט"ס יש בדבריו ואין לסמוך ע"ז כלל לענין כלאים בשגם שדעת הגר"א ז"ל ביו"ד בסימן רצ"ח דאפילו צמר רחל בת עז חשיב ג"כ צמר אך שאין לוקין עליו עי"ש. אם טרף צמר בשאר מינין עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שהתעורר על דברי המ"א דמה שמשמע מדבריו בפשיטות דלעולם אזלינן בתר רובא בטרף שני מינין דז"א דאם טרף שני מינין שאין דומין בשמן כלל כגון צמר עם משי וה"ה צמר גמלים עם פשתן וכה"ג דבר זה במחלוקת שנוי אם אזלינן ביה בתר רובא ובאמת המעיין בטור ש"ע יו"ד סימן רצ"ט יראה להדיא דהדין עם המ"א שזה לשונו שם מי שנתערב לו צמר ופשתים מביא מין אחר ומערבו עמהן ובטל אחד מהם והביא שם הב"י דדין זה נובע הוא מהירושלמי דאיתא שם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צ"ג ומבטלן הרי דלפי פירושם הכוונה בהירושלמי הליטרא ועוד הוא לבטל או הצמר או הפשתן כל מי שהוא קטן בשיעורו וא"כ משמע בבירור דאפילו היה הצמר ב' ליטרות והפשתן ליטרא אחת והצמר גמלים רק ליטרא ועוד ג"כ מותר ולדברי הפמ"ג הנ"ל הלא לא יוכל לבטל הצ"ג בשום אופן כיון שאין שוין בשמן אם לא שיתרבה הצמר גמלים על הצמר דוקא. אח"כ מצאתי בע"ה ביו"ד סימן רצ"ט בחידושי רע"א שהביא ג"כ בשם התשב"ץ כדברי: 

! * 
אלא מדרבנן - ואם לקח טלית צמר שאין בו שיעור חיוב ותפר לו חתיכה משאר מינין להשלים שיעורו פטור מן התורה להמחבר דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל אם יש בו כשיעור חייב מן התורה ואם יש בו שיעור חיוב מן התורה ורוב הטלית משאר מינים לכאורה אף להמחבר חייב מן התורה דדבר הניכר לא שייך ביה ביטול ברוב אבל מדברי המ"א סימן יו"ד סק"ה משמע דבתר עיקר הבגד אזלינן כ"ז בפמ"ג. וטליתים הארוגים מצמר ומשאר מינים בערבוב חוטין של צמר ושל שאר מינים בין בשתי ובין בערב מסיק בספר ארצות החיים דאזלינן בזה בתר רוב אם הרוב חוטין הוא מצמר חייב מן התורה אף להמחבר וא"ל חייב מדרבנן [ואעפ"כ נראה דטוב יותר לעשות בו ציצית של צמר] וכן משמע בספר א"ר דדוקא לענין שתי וערב לא אזלינן בתר רובא דשתי או ערב לחוד לא חשיב בגד משא"כ בזה ואם הוא מעורב מפשתן ומשאר מינים נשאר שם בארה"ח ובא"ר בצ"ע איזה ציצית עושין בו: 

~ סימן י
! * 
יש לה ארבע וחתך וכו' - וה"ה אם עשה מג' קרנות ד' באופן זה כמו שכתב הד"מ ועיין במרדכי הנדפס עם הגהות הרמ"א שכתב דלכאורה נראה שצריך שיהיה עכ"פ הפסק בין שתי הקרנות ג' אצבעות: 

! * 
א' באלכסון וכו' - וה"ה אם חתך באחד מן הקרנות חתיכה כעין ד' ונראה עי"ז כשני קרנים כן משמע מרש"י מנחות ל"ז ע"ב ד"ה דבצריה עי"ש: 

! * 
ואין לה כנפות וכו' - עיין בארה"ח שמסתפק באם היה הבגד עגול וכפל מקצת משפתו עליו ותפרו עד שנעשה מרובע אם אמרינן דלא מהניא התפירה גם להקל ומסיק דתליא ד"ז בפלוגתא ע"כ יטיל בו ציצית ולא יברך ועיין לקמיה מה שכתבנו בזה: 

! * 
לא נפטרה - עיין במ"ב באם עשה הכנף גם עתה מרובע יש דעות בין האחרונים אם מהני התפירה. ואם הכניס שפת הבגד לפנים ותפרו עד שאינו ניכר כלל הכפל למעלה כדרך שהחייטים עושים נראה דלכ"ע מהני תפירה זו ולא שייך בזה הטעם דאי לא מיבעי וכו' כי כן דרך האומנים וא"כ גם בההיא דארה"ח שכתבנו אם עשה באופן זה צריך להטיל בו ציצית ולברך ואפשר עוד דאפילו להקל כההיא דהש"ע מהני תפירה כזו: 

! * 
אא"כ תפרה כולה ואפילו מרוח אחת - הוא לשון הרמב"ם ועיין בב"י שכתב הטעם משום דעי"ז אם תפשט שוב לא יהיו הציצית באמצעיתה משמע מדבריו דהוא מפרש מרוח אחת כפשטיה ועיין בארה"ח דנשאר בצ"ע על האגור דכתב בשם הרמב"ם דמצריך תפירה לכל ג' רוחותיו. ולענ"ד נראה פשוט דהאגור היה קשיא ליה לישנא דהרמב"ם מרישא לסיפא דקאמר אא"כ תפרה כולה ואח"כ מסיים ואפילו מרוח אחת היה לו לומר אא"כ תפר מרוח אחת אע"כ דס"ל דבעינן שיתפור כולה דוקא והא דקאמר ואפילו מרוח אחת היינו דלא בעינן שיהיה תפירה מעלייתא שהיא מב' הצדדין וכדמצינו לענין תפירת התפילין דשם פסק הרמב"ם והש"ע לקמן בסימן ל"ב סנ"א שיהא חוט התפירה סובב משתי רוחות אבל בזה לא בעינן רק תפורה כולה ואפילו מרוח אחת ונפקא ליה להרמב"ם זה ממה דמשני שם בגמרא מ"א לא צריכא דנקטא בסיכי היינו שלא נגמר התפירה כתיקונה [וכעין זה מפרש הרמב"ם בביצה ספ"א במשנה על הא דמשני שם בגמרא לא צריכה דנקט בסיכי עי"ש] ומ"ש אא"כ תפרה כולה היינו משום דהוא מפרש המימרא דרב דימי שם במנחות ל"ז ע"ב דקאמר שם האי מאן דחייטיה לגלימיה לא עבד ולא כלום וכו' כפירוש רש"י בלשון ראשון דהיינו שכפלה כולה והוה קשה ליה קושית רש"י ותוספות שם ע"ז מההיא ברייתא דמחייבת לכו"ע בטלית כפולה התפורה וע"כ מחלק הרמב"ם דשם איירי רב דימי שלא תפרה כולה וע"כ אמרינן אם איתא דלא מיבעי ליה לפסוק ולישדייה ובודאי סופו להתיר לבסוף משא"כ אם תפרה אחר כפילתה מכל שלשה רוחותיה הרי חזינן דדעתו שישאר כך ולכך מהני תפירתו. ובדברינו יהיה ניחא מאוד מה דנקט הרמב"ם דין זה בלשון שלילה אין כופלין ולא קאמר בפשיטות דין טלית כפולה היינו משום דהעתיק בזה המימרא דרב דימי דקאמר לא עבד ולא מידי גם דאם נפרש דהרמב"ם יפרש להא דרב דימי כפי' שני שברש"י שם וכמו שפירשו שארי הפוסקים יקשה דאם כן אמאי השמיט הרמב"ם הדין מהלכותיו: 

! * 
רובו סתום - פשוט דאפילו אם בעת עשיית הבגד היה רובו פתוח ואח"כ נעשה מעצמו רובו סתום דינא הכי וא"כ אם היו לו קרסים בט"ק שלו למטה מחציו אך שלא היו כפופין רק מעט דדינו כפתוח וכמו שכתב המ"א בשם הת"ה ואח"כ נכפפו מאוד עד שהיה צריך לזה מעשה להתירן ממילא נפטר הבגד מציצית וצריך אחר שיתיר הקרסים להתיר הציצית ולחזור ולקשרן: 

! * 
רובו פתוח חייב - עיין במ"ב במה שכתב דהנקב חשוב ג"כ כאילו הוא סתום והוא מהח"א דאף דבדה"ח העתיק בשם א"ר דמצטרף כשאין למלבוש בתי ידים כמבואר בא"ר כבר שדי ביה נרגא בנ"א עי"ש וגם הבעל ארה"ח מסתפק בזה לכן בודאי אין לברך על ט"ק כזה גם בספר החיים להגאון מהר"ש קלוגער מסכים בפשיטות עם הח"א עיין שם: 

! * 
ואם חציו וכו' - אם היה ב' שלישיות פתוח ושליש ועוד מזה היה בגד ועוד פחות שליש היה עור ראיתי לאחד שמסתפק אם חייב בציצית כיון דבלאו העור היה רובו סתום עי"ש ולכאורה יש לדמות זה להא דקי"ל דאפילו אם הבגד בעצמותו היה עגול בלי כנף כלל וכנפותיו היה של עור אפ"ה חייב בציצית ודין זה דרובו סתום ופתוח הלא משם למדין כדאיתא בב"י ועיין: 

! * 
לעשותה כסתומה - עיין במ"ב במה שכתב דהוא שנכפפין מאוד וכו' הוא מהמ"א בשם תה"ד ואף דאח"כ כתב המ"א דאפשר דמ"מ אסור מפני מראית העין שנראה כסתום והדה"ח העתיק את דבריו עיין בא"ר ובארה"ח שהסכימו עם הכנה"ג והספר זכרונות להקל וכן הגרע"א בחידושיו הקשה ע"ז ובפרט למה שהעתקנו במ"ב בשם חידושי רע"א דההולך בט"ק תמיד תחת בגדיו ואף כשהוא הולך ברה"ר הוא בהצנע י"ל דלא שייך בזה מראית עין בודאי הדין בזה דמותר לפי מנהגינו שאנו הולכין תמיד בט"ק תחת הבגדים: 

! * 
משום מראית העין - משמע בלבוש ובע"ת דה"ה הבגדים שרובן פתוח צריך שיהיה רוב הנראה לעינים ולא מצומצם כדי שלא יחשבו עליו שהוא מברך לבטלה. כתב בארה"ח בגדים שיש להם ארבע כנפות ולובשם דרך מלבוש וחוגר עליהם בחגורתו מחצי ארכה ולמטה אפילו אם חוגר בחוזק לא נפטר ע"י כן מחיוב ציצית אבל אם קובע בהם לולאות בשני הצדדים וקושרם בקשר של קיימא יש להסתפק אם נפטרים עי"כ מחיוב ציצית דאפשר דיש לדמותו לכלאים דע"י קשירה נעשה חיבור וא"כ בענינינו מבטלו מתורת ד' כנפות או לא ועי"ש במ"ל: 

! * 
ולא שיהיו עגולות - צ"ע עד כמה נקרא בשם עגולות דאין סברא לומר דע"י משהו שיעגל חודו של הכנף תפטר שוב הבגד מציצית דלא יהא עדיף ריבוע הבגד מריבוע המזבח דקי"ל שם בזבחים ס"ב דריבוע המזבח וכן הקרנות מעכב ואפ"ה קי"ל בחולין י"ח דאם נפגם המזבח פחות מטפח או כזית כשר ולא נזכר שם שום נ"מ בין אם נפגם במקום חודו של קרן או בשאר מקום המזבח משמע דבכל גווני כשרה ועיין בסוכה דף מ"ט ע"ב בתוד"ה שכל דהטעם דלא בטל ממנו עדיין שם ריבוע אך אפשר דיש לחלק בין המזבח שהוא גדול בכמותו לענינינו וצ"ע: 

! * 
כיון שעיקרה וכו' - עיין במ"ב ובארה"ח החליט דאם מתכסה בה ראשו ורובו חייב בציצית מפני כמה קושיות שהקשה על הב"י והשו"ע ובאמת אין בהם כדאי לדחות דברי השו"ע כמו שאבאר. א'. הקשה ממה דאיתא בסיפרי [הובא בב"י] בה פרט למעפורת שאינו מכסה בה ראשו ורובו ובאמת הוא פשוט דה"פ שאינו עשוי לכסות ראשו ורובו דעיקרו עשוי רק לכסות הראש לבד וכן נראה מביאור הגר"א שהביא בביאורו ההיא דהסיפרי ואפ"ה לא השיג בזה על השו"ע ומה שהביא עוד מהא"ח שכתב בשם בה"ג דמצנפת אין ראויה לציצית דאין ראוי לציצית אלא כסות החופה רוב גופו של אדם נמי ה"פ דדוקא אם נעשה מתחלה להיות חופה רוב גופו של אדם משא"כ בזה דעיקרו עשה לכסות הראש בלבד וכמו שהביא הגר"א ראיה ממוכרי כסות עי"ש. ומה שהביא עוד ממה שכתב הא"ח בסיפרי ממעט כסות הראש מכסותך דהאי לאו כסות הוא אע"ג שיש בו לכסות רו"ר של קטן פטורה עכ"ל ומשמע הא אם מכסה בו ראשו ורובו של גדול חייבת עי"ש אינה ראיה כלל דבכל הלכות ציצית לא מצינו חילוק בזה ואדרבה מצינו בכל מקום דזהו שיעור בגד לענין ציצית וע"כ לא הוצרך להשמיענו יותר רבותא והא דלא נקט סתם רו"ר דבר ההוה נקט. גם מה דהקשה על מה שכתב הב"י דלהכו"פ אפילו אם מכסה בה ראשו ורובו פטור מדברי הכו"פ גופא שהובא בב"י דחייב את המצנפת של בני ארצות המערב וכבר הקשה קושיא זו הל"ח ובאמת ג"ז אינו דהעיקר כמו שתירץ הא"ז דהכוונה שיש בו כדי לכסות אבל הוא אינו מכסה א"ע וכן הוא בהדיא בד"מ הארוך לפי דברי הכו"פ עי"ש ובחנם דחהו הארה"ח ומה שהקשה הארה"ח ע"ז דהא כאן בשולחנו הטהור ביאר בהדיא דאפילו מכסה א"ע פטור פשוט דזה כתב לפי מסקנתו בהב"י דבני ספרד לא ס"ל כהכו"פ והוא פוסק כותייהו כמו שכתב בהסי"א. והרוצה להחמיר יעשה קרן א' עגול: 

! * 
סודר שנותנין וכו' פטורים - עיין במ"ב והטעם לזה כתוב בב"י שעיקר הבאת הסודרים ההם מתחלה הוא כדי להתעטף בהם סביבות הראש מפני הקור ולעשות צל על הראש בזמן החום וגם לכסות בה הראש בהחתיכות הבגד בעת שהוא עולה לקרוא בתורה ולכן אף שרוב היום הוא מביאה על הגוף שוב הו"ל כסות ראש ופטור ועוד י"ל שעיקר הבאת הסודרים ההם הוא להשתמש בהם לכמה דברים לחגור בהם כשעושים שום עבודת משא לקנח בהם את הידים ולצרור בהם מעות ולהביא בהם פירות ולקנח הזיעה וכו' אעפ"י שנהנין בהם בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים כיון שהבאתם אינה לכך לא חשיבה ולא קרינן אשר תכסה בה ולזה הטעם האחרון משמע שהסכימו המ"א והגר"א שהעתיקוהו בביאורם ולפי זה נראה במקומינו שנתפשט מחדש ג"כ להעלות כמין חתיכה גדולה של אמה ויותר על הכתפים ואין בזה שום טעם מאלה הטעמים כפי שידוע לנו שחייב בציצית אך לטעמים אחרים שהביא בב"י דאפשר דדוקא דרך לבישה ולא העלאה או משום דאינו רק לכבוד ולא מפני הקור והחום אפשר דיש להקל אך הרבה חולקים על אלו הטעמים כמבואר בב"י ובד"מ ע"כ י"ש יעשה קרן א' עגולה: 

! * 
הואיל ואין כנפיהם עשויין וכו' - עיין במ"ב מה שהעתקנו את דברי הד"מ וכתב הפמ"ג א"כ בסערדא"ק שעושין חתוך לפניו לגמרי ומצד שמאל חתוך ג"כ לדעת הד"מ אין זה חייב בציצית ולפטור לגמרי משום זה אין נכון דמה שאנו צריכין שיהיו שתי הציצית לפניהם ושתים לאחריהם איננו מעיקר הלכה רק למצוה בעלמא לכן כדי שיתחייב בציצית יראה לעשות שתי כנפות מימין ושתים משמאל ורובו יהיה פתוח רוב הנראה לעינים דאל"כ יש מראית עין בברכה וציצית: 

~ סימן יא
! * 
שיאמר בתחילת הטוייה - עיין במ"ב הטעם משום דכל העושה וכו'. וכ"ש אם יאמר שכל הטוייה שיטוה יהיה לשם ציצית בודאי דמהני ולא צריכין תו להטעם דכל העושה וכו' [כן מוכח זבחים ב' ע"ב תוד"ה הא וכו']: 

! * 
שיאמר לאשה טווי לי וכו' - עיין במ"ב במש"כ ר"ל בתחלת הטוייה דכמו דגבי הוא עצמו צריך האמירה בתחלת המעשה כן נמי באומר לאשה. וצריך ג"כ שתהא מחשבה להאשה לשמה דאל"כ מאי מהני אמירת האחרים שעי"ז לא נקרא לשמה אם באמת אין מחשבתה לשמה וכו' והך ותו לא צריך שכתב המרדכי ר"ל שאין ישראל המצוה צריך יותר לא דיבור ולא מחשבה אבל האשה עכ"פ צריכה מחשבה בתחלתה לשמה [מביאור מהר"מ בנעט על המרדכי]: 

! * 
טוואן עכו"ם וכו' - ולעניין טויית חש"ו עיין בסימן ת"ס לענין עשיית המצה שיש פלוגתא בזה בין הפוסקים וה"נ בענינינו ועולה שם לדינא לפי הסכמת האחרונים [והוא הט"ז ומ"א וא"ר וח"י] דאם א"א בענין אחר מותר בעומד ע"ג אפילו ע"י עכו"ם וכ"ש ע"י חש"ו אבל לכתחלה יש להחמיר שלא לעשות ע"י עכו"ם וחש"ו אפילו עומד ע"ג [חרש מיקרי שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה עיין יו"ד סימן א' וקטן הוא עד שנעשה בר מצוה וקטנה היא עד בת י"ב (א"ר וח"י ופמ"ג שם דלא כט"ז)] ובלא עומד על גבו פסול בכל הני אפילו בדיעבד ועיין בתשובת משכנות יעקב [סי' כ"א] שהוכיח מדברי התוספות דעומד ע"ג אינו נקרא באומר לו פ"א קודם העשייה רק צריך להזהירו בכל שעה שלא יסיח דעתו כלל אבל כל שאינו עומד על גבו ומזהירו תמיד לכו"ע אין לו כוונה כלל ומכל זה נמצינו למידין שאותן הנוהגין ליתן לנערות קטנות לטוות ציצית וסומכין ע"ז שאומרים להם לטוות לשמה לא הועילו כלום והציצית פסולות מן התורה לד"ה עי"ש וכן משמע מדברי ח"א ע"ש. ודע עוד דבטוויה לשמה כיון שהיא ד"ת מוכח לדברי הפמ"ג שם בסימן ת"ס דאין ליתן לטוות אפילו לנער בן י"ג וכן לנערה בת י"ב כ"ז שלא ידעינן שהביאו שתי שערות אך בדיעבד נ"ל שאפשר דאין להחמיר דסמכינן אחזקה דרבא [עיין בסימן ל"ט בש"ת שהקיל בשם הנוב"י ועי"ש בבה"ל] ובשגדול עומד עליהם ומלמדם לעשות לשמה נראה דיש להקל בזה לכתחלה: 

! * 
וישראל עומד על גבו וכו' - עיין בב"י שלמד זה מדין עיבוד שהכשיר הרא"ש בישראל עוע"ג ועיין בדגמ"ר ובחידושי רע"א ושארי אחרונים שתמהו על הב"י דהלא טעם הרא"ש שחילק בין גט למילה ועיבוד משום דבגט דבעינן שיכתוב כל תורף הגט לשמה וזה לא יעשה אבל בעיבוד לא בעינן אלא בתחלת העיבוד כשישים העורות לתוך הסיד שיאמר אז אני עושה כך לשם ס"ת וזה יעשה העכו"ם לשם ישראל כשיאמר לו עשה כך וכן במילה כיון דברגע הוא עושה ודאי יעשה אדעתא דישראל מה שיאמר לו וכן דעת בעל העיטור דסגי בעכו"ם שיעבדנו לשמן עכ"ל הרא"ש בהלכות ס"ת א"כ לפ"ז לא שייך הקולא גבי טויית ציצית דכל טווייה וטוייה מילתא באנפי נפשיה היא. וביותר יפלא בעיני על הב"י דהלא הרא"ש הביא ראיה לדבריו מדברי בעל העיטור שסובר כוותיה והעיטור גופיה פוסק לענין טוייה דלא מהני ע"י עכו"ם אף אם ישראל עומד ע"ג ולמד זה מגט עי"ש בדבריו בהלכות ציצית שכתב כן בפירוש הרי דלא כב"י שמשוה טוייה לעיבוד אמנם מדברי הגר"א בביאורו שהראה מקור להשו"ע שכתב דלהרא"ש כשר וז"ל בהעתקתו וכתב הרא"ש בהלכות ס"ת והטעם דל"ד לגט דשם בעינן כל התורף לשמה משא"כ במילה וס"ת וציצית וכיוצא שאין צריך אלא בתחלה כיון דרגע הוא עושה אדעתא דישראל עכ"ל ובאמת לא נזכר כלל בהרא"ש לענין ציצית משמע מיניה שהוא סובר דמה שכתב לענין מילה כיון דרגע הוא לאו דוקא אלא דבדבר שאין נמשך זמן הרבה כעין גט הוא עושה אדעתא דישראל ע"כ טויית ציצית לטלית נמי שאין נמשכת אלא רגעים אחדים מהני עוע"ג [ומה שכתב הגר"א שא"צ אלא בתחלה ר"ל כיון דאין נמשכת הטוייה אלא מעט מהני לזה המחשבה שחישב בתחלת הטוויה דלא אסח דעתיה עדיין מהמחשבה ההיא משא"כ בגט] וא"כ לפ"ז אם נמשכת הטוייה זמן הרבה נראה דלכו"ע לא מהני בעומד ע"ג וא"ל דיאמר לא"י עוד הפעם שיעשה לשמה ועוד הפעם א"כ אפילו בגט נתכשר באופן זה והמשנה סתמא קאמר וע"כ דלא ציית ליה באופן זה א"כ ה"נ בטוייה. היוצא מזה דהשו"ע לא הקיל להרא"ש בעומד ע"ג כ"א באינה נמשכת הטוייה זמן הרבה וכעין שכתב לעיל מיניה טווי לי ציצית לטלית אף דשם האי לישנא לאו דוקא דה"ה אם טותה עבורו כל היום אך ע"כ הרי חזינן דהשו"ע לא מיירי בטוייה הנמשכת כל היום כעין בזמנינו בהפאבריקי"ן ולפ"ז יש ליישב קצת הקושיא הגדולה הנ"ל מבעל העיטור דאפשר דהוא מיירי בנמשך זמן הרבה: 

! * 
וצריכין שזירה - עיין במ"ב במש"כ שיכפלם לשנים הכי מוכח מסתימת לשון הר"ן ספ"ק דביצה וכן מוכח מלשון הגמרא עירובין צ"ו ע"ב ודילמא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו שפירושו כפלינהו כידוע. ועיין בט"ז בסק"ב שפירש על הא דספרי ת"ל פתיל תכלת טווי ושזור כעין פתילה [והוא מהגה"מ] ולכאורה יקשה ע"ז מיומא דף ע"ב ע"א בגמרא ת"ל פתיל פתילים הרי כאן ד' ועי"ש בפירש"י ותוספות שהוא ע"י קציצה ואם היה ע"י כפילה ושזירה לשנים א"כ היה שמונה חוטין אם לא דנימא דסובר דשזירה היטיב אפילו בלי הכפלת החוט ג"כ בכלל שזירה הוא וזהו דבר חדש אמנם לפי מה דמשמע בהראב"ד שם דהיה להם הגירסא בספרי דילפינן תכלת ממשכן דהיה שם שזירה ניחא הכל דסתם פתילה לאו שזור הוא ועכ"פ לכל הפוסקים די שיהיה שזור לשנים ועיין בארה"ח שהביא די"א דלמצוה מן המובחר טוב שיהיה כל חוט כפול לשמונה. ואולם באמת תמה אני על המהדרין לקנות דוקא כפול לשמונה שהוא עכ"פ רק למצוה מן המובחר לכו"ע הלא יותר ראוי להם לכתחילה להדר על הציצית לידע אם הם טוויים ושזורים לשמה כדין ע"י ישראל כי יש מקומות שסומכין לטוות ציצית ע"י גוי בציווי ישראל וכי האי גונא קולות ועיין בסימן זה במשנה ברורה ס"ק ט' וי'. נסתפקתי אם היו שזורים לשנים שלא לשמה ואח"כ שזרם לשמנה לשמה או להיפך מי אזלינן בתר שזירה בתרא או קמא וצ"ע: 

! * 
לשמן - עיין במ"ב והוא מדברי הגר"א א"כ משמע דהוא ד"ת וכן מצדד הפמ"ג דהוא ד"ת והב"ח והנ"צ והא"ר מקילין בדיעבד אף בלי שזירה אך אין לסמוך ע"ז כי רבו החולקין ע"ז כי הנה מהר"ן והנ"י והשו"ע ס"ג מוכח בהדיא דהשזירה מעכב וכן כתב הע"ת בהדיא בס"ג וכן מוכח מהח"א והדה"ח והש"ש וארה"ח [ומה שכתב הא"ר לדחות ראיית הע"ת המעיין בנ"י ובדברי הב"י יראה להדיא דהדין עם הע"ת עי"ש גם כבר השיג עליו הפמ"ג בכמה ראיות נכוחות אך מה שהוכיח הפמ"ג מהלבוש שסובר ג"כ כהנ"צ המעיין בב"י ובלבוש יראה להפכו כי הדעה המוסכמת כתב סתמא והדחויה בשם י"א כידוע] ואם היו שזורין אך שלא היו לשמן יש לעיין בדבר דאף דמדברי הע"ת והמ"א והגר"א משמע דהוא לעיכובא וכן הח"א והשולחן שלמה העתיקו את דברי המ"א להלכה מ"מ אפשר דיש לסמוך בזה בשעת הדחק על המקילין הנ"ל לענין לשמה וכן הדה"ח והארה"ח העתיקו את דברי הא"ר הנ"ל לענין לשמה וכן בש"ת בשם מור וקציעה והפמ"ג ג"כ מסתפק לענין לשמה עי"ש. ודע עוד דנ"ל פשוט דאף לדעת המחמירין בשזירה לענין לשמה היינו דוקא בפירוש דלא לשמן אבל בסתמא אם מי שטווה בעצמו שזרן י"ל בזה דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה אף דהוא שתי פעולות וראיה לזה מדברי התוספות בזבחים דף ב' ע"ב ד"ה הא לשם וכו' דפירשו דאיירי הגמרא לענין שתי עבודות שחיטה וקבלה ואפ"ה מסיק שם הגמרא דאף אם נימא דסתם זבחים לאו לשמן הן עומדין אפ"ה כשר הקרבן אם חישב בשחיטה לשם פסח ובקבלה סתמא משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה וה"נ בענינינו אף דסתם חוטין לאו לשם ציצית עשויין היכא דטוון מתחלה בפירוש לשמן תו הוי סתם שזירה ג"כ לשמן דהכא והתם חד ענינא הוא דהתם נפקא לן בגמרא דארבע עבודות צריכין להיות לשמן מקרא דועשית פסח שיהא כל עשיותיו לשם פסח והכא נמי נפקא לן מקרא דגדילים תעשה לך לשם חובך בין הטוייה בין השזירה דהכל הוא בכלל עשייה כמו שכתב הגר"א [ואף לפי מה שדחו התוספות שם פי' זה מפני דאיבעי' לן שם בפסחים אי בעבודה אחת תנן וכו' עכ"פ לא דחו משום דלא שייך בזה כל העושה וכו' רק מטעמא אחרינא] ואף דהמ"א כתב אם לא היו שזורים לשמן פסול ולא כתב אם היו שזורים שלא לשמן משמע דאף בסתם פסול אפשר דלאו בדוקא נקיט א"נ היכא דהשוזר לא היה בעצמו הטווה דלא שייך בזה כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה כמש"כ בספר משנת אברהם בסימן י"ט סכ"ג לענין כתיבת סת"ם: 

! * 
ונעשו י"ו - עיין במ"ב ואם נתפרק לו חוט אחד לשנים ולא נשאר כדי עניבה בודאי כשר אך כדי שלא יעבור על בל תוסיף יאמר בפירוש דלא ניחא ליה בתוספות או שיחתוך להמותר וישאר רק שמנה חוטין [פמ"ג בא"א סק"ג] אם נפסק השזירה בחוט במקום הנקב אפשר דכשר דהא באמת לא נפסק החוט באותו מקום רק דנחסר לו שם שזירה ועיין. אח"כ מצאתי שכעין זה מסתפק הפמ"ג בסוף סי' י"ב במ"ז לענין אם נפסק השזירה במקום סיום הגדיל ולמטה השזירה קיים: 

! * 
והוא וכו' כ"ע - ובלא"ה פסול. ונראה דאפילו אם ירצה אח"כ לשזרם לא מהני משום תעשה ולא מן העשוי וכעין מה דס"ל להט"ז לקמן בסוף סימן י"ב לענין קשירה עי"ש: 

! * 
אין פחות וכו' - עיין בלבוש שכתב דמן התורה אין שיעור לאורך הציצית רק שיהיה בו גדיל וענף רק שחז"ל נתנו לנו שיעור משום נוי ציצית למר בארבע ולמר בי"ב כן ביאר הא"ר את דבריו ועיין בח"א שמצדד לומר דעכ"פ כדי עניבה הוא מן התורה עי"ש: 

! * 
וכן נוהגין - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג מוכח מזה שהוא סובר דהשיעור י"ב גודלין לדעה זו הוא לעיכובא וכן כתב בהדיא באות ח' בא"א וכן משמע לקמן בסימן י"ב ס"א ובביאור הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי בהלכות ציצית מסתפק בזה עי"ש ובחינוך פ' שלח משמע ג"כ קצת להקל בזה בדיעבד וצ"ע לדינא: 

! * 
יכול לקצרו - אפילו אם הענף היה קודם הקציצה הרבה יותר משני שלישים מן הגדיל אעפ"כ לא מיקרי זה מן העשוי בפסול כיון דאין זה לעיכובא בדיעבד וכדאיתא לקמן בסי"ד במ"ב בשם הפוסקים. ארה"ח: 

! * 
יותר ארוך - ובדיעבד לכאורה אין להחמיר בזה אם לאחר כריכת החוליא ראשונה וקשירתו היה בו כשיעור דלא גרע זה משהיה נקטם אז לגמרי זה החוט דכשר לכו"ע דהוא גרדומי הציצית וכדלקמן בסימן י"ב. ולפ"ז מה שכתב הרמ"א דשיעור זה צריך להיות אחר שנקשר ור"ל כל הקשרים כדמשמע בב"י הוא רק לכתחילה דבדיעבד די אם רק לאחר קשירת החוליא הראשונה היה בהחוטין השיעור י"ב גודלין אף שנתקצרו אח"כ ע"י שיעור הקשירות לא גרע מגרדומין דקי"ל לקמן בסימן י"ב כסברא ראשונה. ועיין בפמ"ג שהבאתי את דבריו במ"ב בס"ק כ"ד ומשמע מסתימת דבריו היפוך דברי ואפשר דסברתו דכ"ז שהוא עוסק עדיין במצוה לעשות שליש גדיל אף דהוא רק לכתחילה מיקרי עדיין שלא נגמרה המצוה ולא נוכל להקרא עתה על הציצית שם גרדומין וגרע זה משאם היה עושה רק חוליא אחת ואח"כ נקטע חוט אחד. וכדמות ראיה לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג ע"ב כ"ז שהוא עוסק במילה בשבת חוזר אפילו על ציצין שאין מעכבין פירש על ציצין המעכבין חוזר על ציצין שאין מעכבין אין חוזר ושם הלא הוא לענין להקל וכ"ש הכא לענין להחמיר וצ"ע למעשה. ודע עוד דאם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרות כ"א קצרות מי"ב גודלין יוכל לסמוך ע"ד המחבר דמיקל בארבע גודלין להטילם בבגד וללבשו ובפרט לפי מש"כ הלבוש דמה"ת אין שיעור לאורך הציצית ממילא אין עובר על מ"ע דציצית בכל גווני וכ"ש להפוסקים דבמקום שאין נמצאים ציצית אין עובר על עשה דציצית אך לענין ברכה יש להחמיר לפי מה דנוהגין כדעה שנייה דצריך י"ב גודלין כן מוכח מהפמ"ג אות ג' במ"ז ובחידושי רע"א בסוף סי' י"ב עי"ש ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון מהר"מ בנעט ז"ל: 

! * 
אם עשאם וכו' - עיין פמ"ג שכתב דה"ה אם גזל טלית והטיל בו ציצית משלו נמי לא קיים מצות ציצית ע"י לבישתו זו (וממילא ברכתו הוא לבטלה) דכסותך כתיב בקרא ועיין מש"כ במ"ב ס"ק כ"ז לענין הקפת ציצית וה"ה לענין טלית: 

! * 
מצמר גזול - נסתפקתי במי שגזל חוטי ציצית מחבירו ואחר שהטילם בבגדו שילם לו עבורם או נתנם לו במתנה אם מחויב לחזור ולהתירם מי נימא כיון דכתיב ועשו להם בעינן שבעת העשייה יהיה שלו או תגלי מילתא למפרע וצע"ג אח"כ מצאתי בכעין זה בסימן תרנ"ח גבי לולב בש"ת סק"ו עי"ש. ועיין עוד מה שכתב שם בתחלת הסימן בשם הספר מחנה אפרים ומשם נלמוד ג"כ לענינינו דבעינן לכם מן התורה שהמדקדק במעשיו יראה לשלם עבור הציצית קודם שיטילם בבגד כדי דלהוי קנין דאורייתא תחת ידיו ולא יסמוך על המשיכה לחוד ע"ש: 

! * 
ודוקא שגזל החוטין - עיין במ"ב במש"כ אפילו נתיאשו הבעלים והוא מהב"י לכאורה קשה דהא יש לזה גם כן שינוי השם דמעיקרא חוטין והשתא אחר שהטילם בבגד הכריכות שלמטה לא נוכל לקרוא אותו המקום בשם חוטין רק בשם גדיל כדמוכח במנחות דף ל"ט ע"א דקאמר שם ונוי תכלת שליש גדיל וכו' ולקמן שם או פתיל או גדיל ואפילו רב מודה נמי בעצם שם גדיל בעלמא כדמוכח להמעיין שם וא"כ אף דהשינוי חוזר לברייתו כשיתירם בצירוף יאוש יקנה ואולי י"ל דגדיל החוטין מיקרי והוא כעין מה שאמרו שם בב"ק צ"ו ע"א גובי דדקלי מקרי או אולי כיון דכתיב ועשו להם משלהם בעינן שיהיו משלהם בעת תחלת העשייה דהוא התליה בבגד כדאי' לקמן בתחלת סי' י"ד ע"ש במ"א ופמ"ג: 

! * 
אבל וכו' חוטין כשרים - עיין במ"ב במש"כ בשם המ"א דס"ל דהוי שינוי מעשה וכונת המ"א הוא מחמת הליבון כמו שהביא מסימן ש"ס סעיף ו' דאיירי שם בליבון ובאמת לאו ראיה היא כלל משם לפי מה שכ' הש"ך שם דסתם ליבון לא קנה עי"ש וכבר השיגו האחרונים ע"ד המ"א והט"ז בזה אבל לענ"ד קשה מאד על הב"י והנ"י אמאי לא כתב דהוי שינוי מעשה מחמת הטוייה וא"ל כמו שכתבו דהוי שינוי חוזר לברייתו דז"א להמעיין בסוגיא דב"ק צ"ג ע"ב גזז ראשון ראשון וצבעו ראשון ראשון וטואו וכו' ובהמסקנא שם יראה להדיא דאף ר"ש דס"ל דצביעה נחשב שינוי החוזר בטוייה מודה וכן מדמשני שם בריש סוגיא בצמר טווי וכו' ולא משני בצמר מלובן משמע דהיה קונה ע"י הטווייה ומה דאמר בתחלה ליבנן לא ורמינהו וכו' לרבותא הקשה דאפי' ע"י הליבון שהוא תחלת הכל היה לו לקנות (אח"כ מצאתי בעזה"י בספר נהר שלום שהעיר בכ"ז) וכן מצאתי ביש"ש ב"ק שם מפורש דפוסק בליבון דלא קנה וגזל צמר וטוואו קנה מכח הסוגיא הנ"ל אף דבשינוי החוזר פסק שם מתחלה דלא קנה כלל עיין שם: 

! * 
לעשותן - עיין במ"ב שכתב משום מצוה הבאה בעבירה ואף דכבר קנה אותם תחלה ע"י יאוש ושינוי ואין העבירה באה מן המצוה גופא מ"מ כיון דכאן בא ע"י הטוייה והטויה מן המצוה דהא בעינן טוייה לשמה ממילא בא הקנין ע"י המצוה [א"ר] ובביאור הגר"א משמע שאין מחלק בזה ומ"מ לדינא הסכים ג"כ דאסור לכתחלה להטיל הציצית בבגד אך מטעם אחר דהרי לא יוכל אח"כ לברך [דלענין ברכה דאית ביה אזכרה חמיר טפי כמש"כ הב"י בשם הר"ן בסימן תרמ"ט] ולא עדיף משומע ואין מדבר דאינו רשאי לתרום בשביל הברכה: 

! * 
ולענין ברכה וכו' - עיין במ"ב ועיין בשע"ת שכתב דלפי דברי המג"א שם בתירוצו על ההיא דאוונכרי אם היה יאוש עם שינוי השם מותר לברך (וה"ה יאוש ושינוי מעשה או יאוש ושינוי רשות כדמוכח בהמ"א שם) אכן מדברי הח"י בסימן תנ"ד ומדברי הגר"א בסימן זה במה שתירצו על ההיא דאוונכרי מוכח דאפילו לאחר יאוש ושינוי השם או שינוי מעשה אסור לברך אף דבהגר"א בענינינו לא מוכח בהדיא כ"א יאוש ושינוי השם יראה דה"ה יאוש ושמ"ע דמאי שנא ואח"כ מצאתי בסימן כ"ה בט"ז בס"ק י"ד דמוכח מיניה ג"כ בהדיא שהוא סובר דאפילו אחר יאוש ושינוי השם ושינוי מעשה ג"כ כההיא דענינינו לגבי חוטין לפי סברת הט"ז בסוף סק"ה או ע"י יאוש ושינוי רשות אסור לברך ובהגר"א מצאתי שם ג"כ שכתב בהדיא דה"ה דע"י יאוש ושינוי רשות דאסור לברך: 

! * 
וכדידיה דמי - עיין במ"א בס"ק י"א. ואם נטל חוטין של שותפין והטילם בבגדו בכעין זה אפשר דאינו יוצא ג"כ דאולי חבירו לא הרשהו לזה וצ"ע. ובעיקר הענין אם מקרי להם בשל שותפין עיין לקמן בסי"ד ס"ה לענין טלית של שותפין ויש לחלק דלפי מאי דפסקינן ציצית ח"ג איירי שהיחיד ההולך בו חייב כמו שיבואר לקמן ועיין חולין קל"ו ע"ב ועיין בתוס' סוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח ועיין בסוכה דף ט' ע"א בסוף העמוד בגמרא וצ"ע בכל זה: 

! * 
המשתחוה לבהמה וכו' - ונ"ל פשוט דה"ה בהמה הנרבעת נמי צמרה אסור לציצית דבחד מחתא מחתינהו הגמרא בע"ז מ"ז ריש עמוד א' ע"ש א"כ פשוט דה"ה לענין מצוה. כתב הפמ"ג מודר הנאה מצמר אסור בציצית מצמר (דבעינן תעשה לך משלך) אבל מודר הנאה מחבירו אפשר שיכול ליקח טליתו דמצות לאו ליהנות נתנו ולא נהירא דהלא הוא מתהנה מהבגד עצמו (ואל"כ יהיה מותר כלאים בהטלית עצמו) ואולי כוונתו ליטול ציצית מהמודר ומה שכתב טליתו לא דק בלישנא: 

! * 
לפשתן נטוע - עיין במ"ב ודוקא אם הפשתן התלוש הוא שלו דאם הוא של חבירו אפילו אם אין בו שינוי כלל לא נאסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו לגבוה ס"ל לרוב הפוסקים דאין יכול לאסור עיין בפ"ד מהלכות איסורי מזבח הלכה ה' בהלח"מ שם וביו"ד בסימן קמ"ה סעיף ח' בביאור הגר"א שם והפמ"ג בא"א אות י"ב העלים עין מזה: 

! * 
יעשה נקב וכו' - עיין במ"ב לענין ב' נקבים וז"ל הפמ"ג אין עושין רק נקב אחד והעושה ב' נקבים יעשה במישור לא באלכסון ומודדין ג' אצבעות מנקב ראשון בבגד לא מהשני של צד ימין וצד שמאל [ועיין בארה"ח] גם ב' הנקבים יהיו באופן שהציצית יהיו תלויין לצדדי הבגד א' לימין וא' לשמאל לפניו ולאחריו לא תלויין לצד הארץ הכל בפמ"ג שם: 

! * 
היינו גודלין - עיין בט"ז שכתב במקום רוחב הגודל ועיין בפמ"ג שכתב דקי"ל כן להלכה והח"א העתיק ג"כ כן ומ"מ לפי מה שכתבנו קודם דיש ליזהר לעשות הנקב דוקא תוך אצבע הג' קודם השלמתו ע"כ אם ירצה יכול למדוד הג' אצבעות באמה קמיצה וזרת הסמוכין זה לזה כמ"ש בשם האר"י ז"ל ולעשות אח"כ הנקב ואידי ואידי חד שיעורא הוא וכעין זה כתב ג"כ בשע"ת עי"ש אלא דהוא כתב דטעם האר"י ז"ל אפשר משום דס"ל כספיקת התוספות דמדידת הגודל הוא במקום הקצר וטעמא דידן הוא דאפשר דוקא בציצית משום דחשש האר"י ז"ל לסברת הרוקח והר"י ב"ח ומהרי"א דס"ל דוקא תוך ג'. ולצאת ידי כל החששות (היינו חששת התוספות וסברת הר"י ב"ח) יותר טוב שיעשה הנקב תוך ג' אצבעות אלו וכן מצאתי אח"כ בארה"ח שטוב למדוד הג' אצבעות באלו הג' הסמוכין זה לזה. אמנם אם שאל טלית מאחר לצאת בו ידי ציצית ונקב הציצית הוא בתוך ג' גודלין נראה דיכול לברך עליו דלדינא קי"ל כדעת המרדכי דהמדידה הוא במקום הרחב כמ"ש הפמ"ג: 

! * 
ולא למטה מכשיעור וכו' - עיין במ"ב במה שכתב שמקום הנקב יהיה למעלה מקשר אגודל כן משמע מלשון הטור ומהר"י בן חביב שהובא בב"י אך מלשון הרוקח שהובא בב"י בד"ה כתב הרוקח נראה וכו' משמע לכאורה שהוא סובר דאם הציצית היו בהשלמת קשר אגודל בצימצום אף שאינם למעלה ממנו כשר דנקב הציצית יכול להיות בתוך השיעור אך שלא יהיה למטה מהשיעור ומש"כ הרוקח ברוחב צ"ל דרוחב וקצת משמע בדברי הב"ח שהוא סובר ג"כ לדינא כמו שכתבנו עי"ש היטב בד"ה ויעשה נקב באורך הטלית וכו' בא"ד וכן מבואר בלשון הרמב"ם שכתב ומרחיק ממנה לא יותר על ג' אצבעות ולא פחות מקשר גודל ומכניס שם ארבעה חוטין וכו' הרי דלהב"ח מה שכתב הרמב"ם ומכניס שם קאי אתוך צימצום שיעורים הללו אך מדברי הד"מ משמע שהוא מפרש דברי הרוקח לענין אחר עי"ש והוא דוחק גדול בלשונו וגם מדברי הב"י משמע שהוא אינו מפרש כהד"מ דאל"כ היה ליה להב"י להעתיק דברי הרוקח לקמן לסייעתא להטור והוא אדרבה כתב בהיפוך מזה שם שלא מצא דין זה מבואר בשום מקום אלא ודאי דהב"י אינו מפרש כדבריו אך לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה שיהיו מונחין החוטין למעלה מהשיעור דשיעור קשר אגודל משמע מן הפוסקים דהוא דאורייתא ולעיכובא כמו שמפורש בא"ר אך לענין דיעבד צ"ע בזה: 

! * 
ונתקו מחוטי הערב וכו' - עיין במ"ב שכתב דאפילו נעשה זה תיכף אחר חוליא הראשונה והקשר שע"ג והוא נלמד מבסמוך סי"ג דבזה מתכשר הציצית ומה שכתב הפמ"ג בא"א בסוף סקי"ג לענין קרע שנעשה דמסתפק שם אי עשיה הוא קשר לבד או חוליא ג"כ ר"ל דשמא הלכה כהע"ת דבקשר לבד הוא ג"כ מתקיים ביה שם גדיל הוא רק מצרף ספק זה לענין קטן דאצלו החיוב ציצית הוא רק מדרבנן כדמוכח שם להמעיין אבל לענין גדול פשיטא ופשיטא דנקטינן כרוב הפוסקים וכמעט כולם דדוקא עם החוליא ובלא"ה לא נפיק מן התורה ולפי הנראה לא היה בידו ספר ע"ת רק מה שהובא ממנו בפוסקים כי עזרני ד' שהשגתי ס' ע"ת וראיתי בו שמפרש בהדיא דהקשר עם הכריכה שניהם דוקא הוא מן התורה אלא לענין תעשה ולא מן העשוי ס"ל כיון דכל אחד מינייהו מעכב צריך שיהיו שניהם עשויים בכשרות וכן ס"ל להלבוש עי"ש ולפ"ז בע"ש עם חשיכה לכו"ע צריך דוקא חוליא עם הקשר ועיין בא"ר בסי' זה שהביא דברי הלבוש במש"כ דקשר א' סגי מדאו' וכו' והשיג עליו הרבה ובאמת כוונתו הוא בפשיטות דשני הקשרים שאנו עושין א' קודם החוליא הראשונה וא' לאחר החוליא א' מהן לבד הוא מה"ת אלא שאנו עושין שניהם מטעם ספק שמא הלכה כפירוש הב' שברש"י מנחות ל"ט ע"א הובא בתוס' שם ד"ה קשר או כפירוש הא' שברש"י שהוא הקשר שאחר החוליא וכן הובא בביאור הגר"א אבל הלבוש ג"כ דבעינן קשר וגם החוליא שניהם מדאורייתא וכן מוכח מהע"ת דזה הוא דעת הלבוש וכן מוכח מלשונו שם דזה הוא ספיקו עי"ש ובחנם השיג עליו הא"ר ולא דק בלשונו: 

! * 
עד שלא נשאר בו כשיעור - עיין ברמב"ם שמבואר דאפילו לא נשאר רק כל שהוא כשר: 

! * 
לא יטיל בו - וטליתים שיש בשפת הבגד ארוג כעין תכלת וחוטים כפולים אין זה שפה אלא בגד ממש הוא [פמ"ג]: 

! * 
וטוב שימדוד וכו' - כתב בארה"ח בשם הברכ"י ושארי אחרונים דה"ה טליתים שלנו שיש להם גוון מאב"י בשפה מודדין מן הכנף ג' אצבעות ובכלל זה הגוון מאב"י: 

! * 
ואם הוסיף פסול - עיין בפמ"ג שמסתפק אם קצץ היתירות רק עד הגדיל ובגדיל נשארו מהו דאם היה מוציא היתירות גם מן הגדיל פשיטא דכשר לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסימן י' ס"ו בהטיל ציצית על ציצית דחותך אחת מהן וכשר בכל גווני עי"ש: 

! * 
לאורך הטלית - עיין במ"א שמפרש דאורך הטלית נקרא מה שמתעטף בו האדם ורוחב היינו קומתו מראשו לרגליו והקשו האחרונים ע"ז הלא בציצית העליונים אם יעשה אותם לאורך הטלית לא יהיו נוטפות על הקרן שיהיו תלויים כלפי קרקע ותירצו ע"ז ומ"מ למעשה הסכימו שיותר טוב שב' העליונים יעשו ברוחב הטלית ולא בארכו אך כ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כמו שפירשתי במשנה ברורה עי"ש: 

! * 
שאין לתת וכו' - עיין בא"ח שמפרש הטעם משום דבעינן מין כנף וכן העתיק הגר"א הטעם נראה שאין רוצה לאמר הטעם משום על דמעל כמו שכתב המרדכי בשם מהר"מ כדי שלא נקשה דהטלאי גופא כיון שתפור הוא גופיה הוי כנף ע"כ אומר הלא בעינן שהציצית יהיו ממין הכנף והמרדכי גופיה עיקר דינו איירי ג"כ דוקא אם הטלאי הוא שלא במינו כדמוכח שם עיי"ש א"כ לפ"ז אם זה הוא ממין הכנף או שהציצית הוא מצמר ופשתים דפוטרין בכל גווני מותר [אך מה דנקט בלישניה שום בגד דחוק לפ"ז] וחידוש הוא על האחרונים שלא העירו בזה. ודע עוד דמה שכתוב בשו"ע בנקבי הטלית אין הכונה דוקא בתוך הנקב אלא טלאי המונחת תחת הכנף סביב ג"כ בכלל זה כן מוכח בב"י וביאור הגר"א: 

~ סימן יב
! * 
אם נפסקו וכו' ונשתייר בהם וכו' - עיין במ"ב במש"כ לעשות עניבה לכל החוטין הוא מלשון הסמ"ג שהובא בב"י (ולשון הט"ז קצת דחוק בזה) ולא העתקתי דעת המ"א דפליג על המחבר וסובר דצריך שיהיה בו כדי לענוב על כל אחד מהחוטין משום דבאמת אף אם נניח דהפירוש בהמרדכי הוא כדבריו הלא רש"י וסמ"ג פליגי עליה דהמרדכי וגם ברא"ש מוכח דמפרש כרש"י דכולהו בהדדי הוא שיעור יותר גדול וגם במרדכי גופא משמע דלא פסיקא ליה פירושו ע"כ לא נניח ספיקו משום פשיטותא דכל הני רבוותא ועיין ג"כ בביאור מהר"מ בנעט על המרדכי שמביא ראיה לפירושו של הב"י ע"כ פשוט שאין להחמיר יותר מפסק השו"ע. אח"כ ראיתי בסידור דה"ח שמעתיק ג"כ להלכה דעת השו"ע. והח"א הפריז על המדה שכתב דכדי עניבה הוא לערך ד' גודלין עי"ש טעמו ובאמת לפי מה דסובר רש"י במנחות מ"א ע"ב דשיעור ענפי הציצית הוא ד' גודלין ואמר שם אין ציצית אלא משהו ואגרדומין קאי כדפירש רש"י שם ואמר שם ג"כ בדף ל"ט ע"א בד"א (דבעינן שיעור להציצית וקאי על הענף לרש"י) בתחלתו אבל בסופו שירי גרדומיו כל שהוא רק דבעינן שיהו בהן כדי לענבן א"כ ע"כ דלא הוי עכ"פ יותר משני גודלין דזהו לא יקרא בשם שיריים או כל שהוא כיון דהוא רוב השיעור וא"כ הרי ע"כ דאפילו לדעת רש"י שמחמיר דבעינן כדי עניבה בענף כמ"ש בס"ג לדידיה ע"כ כ"ע הוא עכ"פ לא יותר מב' גודלין ובפרט לדעת הרמב"ם והל' ראשון שברש"י בכורות ל"ט ע"ב ד"ה אחת דסובר דשיעור הציצית הגדיל והענף הוא בס"ה ד' גודלין וסתם המחבר כותייהו לעיל בסי' י"א ס"ד בודאי כ"ע הוא פחות משני גודלין ע"כ נראה דעכ"פ די בשני גודלין לרש"י ולא מצינו לש"פ שיפלגו עליו בענין כ"ע ובפרט לפי מש"כ הב"י והביאו הא"ר דלהלכה נקטינן כרי"ף ורא"ש דדי בכדי לענוב על חוט אחד בפ"ע וזהו קטן משיעור המבואר בש"ע ובדלא אפשר סמכינן עלייהו א"כ לכאו' בודאי אין להחמיר יותר משני גודלין בכל גווני ועיין: 

! * 
אפילו בחוט אחד וכו' - ה"ה אם נפסק הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם חוט אחד כשר ואם ב' חוטין פסול: 

! * 
שנפסק כולו - עיין במ"ב במש"כ לענין צירוף ונראה דאם יש כדי לענוב וכו' כי בלא"ה מעיקרא דדינא יש לסמוך ע"ז בלחוד כמש"כ למעלה בשם הב"י וא"ר ובפרט אם ע"י צירוף יש שיעור גדול: 

! * 
שמא נפסק חוט אחד - עיין במ"ב בסק"ז במש"כ וכן לאחר שנעשה בהכשר דהיינו אם נפסק ראש אחד וכו' לכאורה נראה דאפילו אם נפסק זה הראש לאחר גמר חוליא ראשונה דהיינו הכריכה והקשירה שע"ג מהני קשירת החוט כיון דקי"ל דאפילו כרך חוליא אחת כשר ממילא מקרי כבר נעשה בהכשר והוא בכלל גרדומין. אמנם לפי מה שכתבתי לעיל בסימן י"א ס"ד בבה"ל סוף ד"ה יותר ארוך עי"ש דכ"ז שהוא עוסק במצות עשיית הציצית ודעתו לגמרה אפשר שלא נוכל להקרא עליה בשעת עשייתה בשם גרדומין א"כ אפשר דה"נ כה"ג וצ"ע למעשה: 

! * 
ולרבינו תם לא מכשירים וכו' - שכל אחד מהראשים ארוך י"ב גודלין. עיין לעיל סימן י"א ס"ד דסתם המחבר שם כדעה הראשונה אך משום דקאיירי הכא לר"ת ואיהו הא סבר לעיל י"ב גודלין כמ"ש בב"י שם בשם התוס' וגם דלכתחלה בודאי גם המחבר שם מודה דטוב לחוש לסברתו והכא מביאו ג"כ המחבר רק לענין לחוש לכתחלה וכמש"כ בעצמו בסוף הסעיף לכך מביא ג"כ דעת הר"ת לענין זה: 

! * 
והלכה כסברא הראשונה - עיין בפמ"ג בא"א בסק"ז מוכח מדבריו דמותר לברך עליו וכן מוכח ממ"א סק"ז דלא כמש"כ בספר ח"א: 

! * 
ונוהגין כר"ת - דע דלדעת ר"ת הוא אפילו לא נפסקו השלשה חוטין רק נתקצרו באופן שאין בארכן י"ב גודלין ג"כ פסול בכל האופנים: 

! * 
יש לסמוך על ר"י - והפמ"ג במ"ז בסימן י"א סק"ג כתב ודע אם נפסקו כל החוטין עד הגדיל דפסול כמבואר בסי' י"ב ס"א אם הוא בדרך ואין לו ציצית אחרים יתיר הגדיל שהוא ד' גודלין ויותר ויעשה קצת גדיל וקצת ענף ולהמחבר בסימן י"א ס"ד יוצא לכתחלה ויברך ואף לדידן דסבירא לן י"ב גודלין מ"מ ילבש ולברך יש ספק ומה"ת די בכל שהוא ואין עובר על מ"ע דציצית ומיהו צריך להתיר כל הגדיל דאל"כ הוי תולמ"ה דנפסלו מן התורה דבעינן גדיל וענף עכ"ל שם ועצתו זאת הוא כדי לצאת אף לדעת רש"י והוא והגרע"א בחידושיו בסימן י"א שניהם לדבר אחד הסכימו דגם זה בכלל תעשה ולא מן העשוי דלא כבעל הלק"ט שהובא בבה"ט שמיקל בזה דא"צ להתיר כל הגדיל אף לדעת רש"י אך אח"כ מצאתי להפמ"ג בעצמו בסוף סימן י"ג במ"ז שכתב דזהו לא הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי ופלא שהוא סותר את עצמו. ודע עוד דלדעת רש"י אם נפסקו חוטי הציצית במקום הגדיל בין הקשרים אם שני חוטין פסול דלא עדיפי מאם נפסקו שני חוטין בתחלת ענף דפסול לרש"י ואם נפסק חוט אחד נראה דכשר דהא לא פליג רש"י על ר"י רק מטעם דבעינן גם פתיל כמבואר בהגר"א בשם המרדכי והכא הלא יש בזה גם פתיל בראש השני של אותו החוט גופא. אך נראה דדוקא אם נפסק החוט למעלה מחוליא ראשונה דאל"ה מיפסל מטעם דהא קי"ל קשר עליון (הוא הקשר השני מהחמשה קשרים שאנו עושין) דאורייתא ובזה דמינתק חוט אחד חשיב כאלו מיפסק הקשר כדמוכח במנחות ל"ט ע"ב בתוד"ה כדי לענבם ע"ש. ויותר מזה נוכל להוכיח לענינינו לכאורה מהסוגיא שם לדעת רש"י דצריך ג"כ שישאר מהחוט מעט יותר למעלה מהחוליא ראשונה דהיינו לערך כדי עניבה (עכ"פ על חוט אחד לדעת הרי"ף והרמב"ם כמ"ש בב"י) דאל"ה אמרינן שבודאי לבסוף ינתק הקשר ואפשר שיש לחלק קצת מהסוגיא וצ"ע: 

~ סימן יג
! * 
קודם שיצא בו - עיין במ"ב מש"כ לענין בדיקה בשבת ואולי טעם המנהג הוא משום דלמה יועיל הבדיקה דאפילו לא ימצאם כראוי יהיה מותר ללבוש בשבת בבהכ"נ כפסק הרמ"א בסעיף ג'. אך זה לא יתורץ אלא למ"א דטעם בדיקה הוא שלא ילך בבגד בלא ציצית אבל לפי מש"כ הט"ז דטעם הבדיקה הוא משום חומר לא תשא בברכה לבטלה א"כ יבדוק ואם ימצא שהם פסולים ילבש ולא יברך ואפילו להמ"א שייך הטעם דוקא בבהכ"נ אבל אם לובש הטלית בביתו כגון במקום שאין תיקון עירוב בעיר והמנהג שלובש הטלית בביתו ושם בודאי צריך בדיקה משני טעמים א' שלא ילך בבגד בלי ציצית ועוד שהוא רוצה לילך בו לכרמלית או לר"ה והנכון שביום עש"ק יבדוק הטלית בעת הנחתו בהתיק שלו ואז לא יצטרך לבדוק בשבת כמו שפסק המ"א לעיל בסימן ח' ע"ש: 

! * 
ודוקא בשבת וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א והפמ"ג לענין אם נפסק אחת מציציותיו בביהכ"נ בחול דצריך לפושטו תיכף ועי' בפמ"ג בפתיחתו שנסתפק שם אם נפסק לו רק שני חוטין ושני חוטין נשארו שלמים אם צריך לפשטו תיכף דשמא מפני כבוד הבריות סמכינן אהשיטה שסובר דלא בעינן רק החוטין שבשביל הלבן ע"ש. ונראה אם הם פסולים רק מטעם ספק כגון שלא חסר לו מכל השמונה חוטין רק שנים וכה"ג וכנ"ל סימן י"ב בודאי יש להקל דא"צ לפושטו בביהכ"נ אפילו בחול: 

! * 
אבל בחול אסור - כ' בסידור דה"ח בשם הפמ"ג דבחול אם נפסק הענף מן הטלית בביהכ"נ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר בנשאר כדי עניבה אף מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשוט מעליו ויטיל בו ציצית. ובאמת יפלא הדבר זה דהלא הוא ספיקא דאורייתא דשמא הלכה כרש"י ועיינתי בפמ"ג שם שביאר דבריו דדוקא היכא דאין נמצאים לו ציצית כלל דשם הוא רק איסור דרבנן דהוי כמו בשבת וכמ"ש המ"א משא"כ בגווני דמיירי הדה"ח שיש לו ציצית בביתו בודאי צריך עכ"פ למהר לילך לביתו דהלא הוא ספיקא דאורייתא: 

~ סימן יד
! * 
להצריך אנשים - עיין במ"ב והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת וכדאיתא במ"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ שלא חשש רק להמהר"ם וכן בע"ת מצאתי כן א"כ אין להחמיר גם בקטן וכן מצאתי בארה"ח ומ"מ כיון שהפמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה ליזהר לכתחלה ע"י קטן ראוי ונכון לעשות כן. ופשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה: 

! * 
וטוב לעשות וכו' - עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם: 

! * 
הטיל ישראל וכו' - דע דמדברי הב"י מוכח דאפילו אם הטיל בפירוש שלא לשמה כשר להרמב"ם וכן להיפוך לדעת רש"י והרא"ש אפילו סתמא פסול דאל"ה אין שום ראיה דהרא"ש יחלוק על הרמב"ם דמן הקוצין ומן הנימין הרי בודאי לא נתלו לשמן וכן כתב בפרישה ועיין בתשובת רע"א בסימן ד' שיישב למה לא אמרינן בזה דסתמא לשמה קאי אח"כ מצאתי בתשובת משכנות יעקב בסימן כ' שדעתו שגם הרמב"ם לא הקיל רק בסתמא משום דלשמה קאי ע"ש: 

! * 
בלי כוונה - ואם חשב במחשבתו לשמה נ"ל דיוכל לברך עליו אף דבטוייה נשארנו לעיל בסימן י"א בצ"ע אם מהני מחשבה הכא מותר אחד דס"ס הוא דשמא הלכה דסגי במחשבה עיין ברא"ש בה"ק ושמא הלכה כהרמב"ם ועוד טעמא אחרינא דטויית חוטין סתמא לאו לשם ציצית משא"כ תליית החוטין סתמא לשמה קאי ובצירוף כל אלו הטעמים נ"ל דיוכל לברך עליו אך לכתחלה יותר טוב שיוציא כן בפיו בפירוש וכן העתקתי לדינא במ"ב. ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצי' תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש: 

! * 
לא יברך עליו - עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא היה רק התליה שלא בכוונה. הנה לכאורה היה מקום לומר דדוקא אם עשה קשר לפי מה שהביא הפמ"ג בשם הלבוש טעם על הא דקי"ל בסימן י"א סי"ג דדוקא אם עשה קשר דהקרא דגדילים תעשה לך משמע משנעשה גדיל ע"ז דרשינן תעשה ולא מן העשוי א"כ ממילא ה"ה נמי למאי דדרשינן תעשה לך לשם חובך דאהטלת הציצית בבגד ג"כ קאי לפירש"י והרא"ש דוקא אם עשה ג"כ קשר וחוליא דמ"ש אבל מדברי הב"י בד"ה כתב הרמב"ם וכו' אלמא תליה לשמה בעינן וכו' ע"ש מוכח בהדיא דהתחיבה בכנף לבד ג"כ בעינן שיהא לשמה ואח"כ מצאתי מוכח כן יותר בהדיא בתוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה הקוצים כו' ע"ש. אך מ"מ אפשר דאם שכח לכוין לשמה בעת התחיבה ובעת הקשר כוון לשמה דיוכל לברך דנאמר הוכיח סופו על תחלתו ושאני ההיא דהקוצין דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחלתו ואף דזה גופא ספיקא הוא כמו שכתב הגר"א לעיל בסימן י"א ס"א וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב משחיטה ופ"ד מהלכות זכיה ומתנה הא יש עוד בזה ספיקא דאולי הלכה כהרמב"ם דלא בעינן לשמה וגם דאולי בזה סתמא לשמה קאי וכיש דפסקו כן עיין במשכנות יעקב סימן כ' ובארה"ח אך יש לדחות קצת דיש פוסקים [הרש"ל ודרישה ביו"ד בסימן ד'] דס"ל דלא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחלתו וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא בענינינו דעיקר פלוגתת הרא"ש על הרמב"ם הוא באם ישראל הטיל הציצית בבגד ישראל אחר שביקש אותו להטיל בתוכו אלו החוטין דלהרמב"ם כשר אף בזה דהא קא מדייק מדפוסל הגמרא דוקא בהטיל נכרי ציצית בבגד דמיירי דהטיל בבגד ישראל כדמשמע בגמרא מנחות מ"ב ע"ב מלישנא בתרא דרב ועשו להם אחרים [ולשון הרי"ף בזה מנין ללוקח ציצית מן הנכרי וכו' לא אבין ותמיה על המפרשים שלא הערו בזה ואולי דסברת הרי"ף דהני תרי לישנא לא פליגי ועכ"פ כל הפוסקים סברי דבכל גווני פסול ע"י נכרי] ונוכל לאמר בזה דסברת הרא"ש הוא דזה הישראל השני לא כיון בהטלתו לשם ציצית רק סתם לקיים בקשתו של ראשון שביקש ממנו להטיל אלו החוטין בתוכו [הג"ה ואה"נ דאם היה מבקש ממנו בפירוש שיטיל אלו החוטין בתוכו לשם ציצית דכשר לכו"ע וכדלעיל סימן י"א ס"א טוי לי ציצית לטלית ולכאורה אפילו אם היה אומר לו סתם הטיל לי ציצית אלו לטלית דכשר וכמו שם בטוי לי ציצית לטלית ובדוחק יש לחלק ביניהם ע"כ הג"ה] אבל אם הוא בעצמו הטיל בסתם חוטי הציצית בבגדו אפשר דגם להרא"ש בזה סתמא לשמה קאי דלמה הטיל אלו החוטין בבגדו אם לא לשם ציצית ובפרט באלו הטליתים שלנו שהם מיוחדין בעת קנייתן רק לקיים בהם מצות ציצית בודאי אח"כ כשהטיל בהן חוטי הציצית לשם ציצית הטיל בהן ודומיא דמאי דהביא המג"א בסימן תקפ"ט סק"ד בשם הרדב"ז ע"ש וכ"ז כתבתי רק להצדיק המנהג שלא נהגו ליזהר בזה אבל כל י"ש יחמיר על עצמו להיות זהיר להוציא בשפתיו בפירוש שהוא תולה אותן לשם ציצית: 

! * 
שאלה כשהיא מצוייצת וכו' - עיין במ"ב בסוף ס"ק י"א מש"כ לענין טלית הקהל דאדעתא דהכי קנוהו וכו' כן כתב בדה"ח ותמיהני למה צריך לזה הלא הא"ר כתב דהוי כטלית של שותפין דנתבאר בס"ה דחייבת וכן איתא במרדכי בהלכות ציצית בסי' תתק"נ ויותר מזה שהמרדכי כ' בפי' דלא צריכא להא דכתב הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ורצונו לומר באתרוג דאדעתא דהכי וכו' דבזה הלא גם בטלית של שותפין חייבת. ואולי טעם הדה"ח דפעמים העיר גדולה מאד ולא ימטי שוה פרוטה לכל חד וכעין שפירש"י בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח עי"ש ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא"צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד' אמות וכו' ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז"ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ"מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא"ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע"ז וס"ל דעיטוף הגוף סגי מ"מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ"ע בכה"ג עכ"ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו"ע לעיל בסימן ח' דהעיטוף אינו לעיכובא וגם טעם השני שלו מרש"ל ומ"א וא"ר ושארי אחרונים משמע דבבגד שלו בודאי חייב לברך ולא חילקו כלל בין אם מעטף ראשו או לא משמע מדבריהם דבכל גווני חייב ע"י לבישה זו בציצית מ"מ מה שכתב בש"א הנ"ל דיכוין אז בלבישתו לשם מלבוש של ציצית ולא לכבוד בעלמא דבריו נכונים מאד מדינא מט"א דהלא קי"ל בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה ולעיכובא הוא כמבואר שם וכמש"כ בסי' ח' במ"ב סקי"ט עי"ש. אח"כ מצאתי חבר להשערי אפרים והוא מה שכתב בבה"ט בסימן י"ח סק"ד בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו כמש"כ הש"א דאפשר דזה אינו נקרא לבישה המחייבת בציצית ועיין מגן אברהם סוף סימן י"ט במה שכתב בשם התוספות וצ"ע: 

! * 
מותר ליטול טלית חבירו וכו' - שאלה אם מחוייב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לשאול טלית מאחרים בעירו פסק בתשובת בית יעקב בסימן קי"ד דאין מחויב להשאיל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה עי"ש: 

! * 
טלית של שותפין חייבת וכו' - עיין במ"ב במש"כ ואיירי שחבירו מרוצה וכו' והוא מהפמ"ג הגם דבעיקר דינו לכאורה יש להתיישב הרבה דמאי גריעא זו מסתם טלית של שותפין דגם שם הלא חצי השני של הבגד אינו שלו בעצם רק שאול לו ושאול פטר התורה מציצית וא"כ נשאר רק חצי הבגד בשני הציצית ואפ"ה גילתה לנו התורה דלא בעינן רק שיהיה לו חלק בעצם הבגד וה"נ בענינינו ומ"מ דבריו אמת מט"א דהא קי"ל דאפילו במקום דלא בעינן לכם כגון בתפילין אפ"ה פסול גזל משום מצוה הבאה בעבירה וכדלקמן בסימן כ"ה ס"ק כ"ו במ"א וא"כ ה"נ בענינינו כיון שנתערב בלבישתו איסור גזל תו הוי מצות ציצית שלו בא בעבירה ואינו יוצא בה ידי המצוה: 

~ סימן טו
! * 
טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה וכו' - ואם היתה מתחלה גדולה מאד עד שא"א ללבוש כך אפשר דמיפסל הציצית אף לאחר שחלק הבגד לשתים משום תעשה ולא מן העשוי לדעת הפוטרים אותה מתחלה קודם שנתחלקה עיין לעיל בסימן יו"ד ס"ו כ"כ הפמ"ג ועי' בארה"ח: 

! * 
ולטעם זה אפילו נקרע כ"ש וכו' - ודוקא אם נקרע למעלה ממלא קשר אגודל וכמו שמבואר בסעיף ו': 

! * 
בחוטי צמר - וטלית של פשתן שעשה לו כנף מעור או קנבוס דמטילין בו ציצית צמר ונקרע הכנף בתוך ג' מותר לתקנו בקנבוס דהכל יודעין דאין פוטר זה להטלית של פשתן [פמ"ג עיין שם עוד]: 

! * 
כשר - עיין במ"ב שכתבתי דיש מחמירין לענין ציצית הישנים הוא דעת הט"ז שמחמיר כשיטת התוספות ודע דלדידהו אם נפסקה רצועה מן הבגד כל שלא נשתייר ג' אצבעות בקצהו באורך הבגד הוי כאלו נפסק לגמרי ומיפסלו הציצית הישנים וצריך להטילן מחדש אחר התפירה: 

! * 
ואם נקרע ונשתייר וכו' - ר"ל אם הקרע היה קודם ההטלה וא"כ מוכרח הוא לתופרו מקודם כדי שיהיה שיעור קשר אגודל בשעת הטלת הציצית ונצטרך לידע דיני התפירה וע"ז מסיים אם הוא של צמר וכו' משא"כ בשקדם הטלת ציצית לקרע אינו מצייר דיני התפירה דשם אינו מוכרח לתפור. והאי לשון ותפרו הוא לאו דוקא דהא עסיק עתה בדיני התפירה איך לעשות כדמסיים אח"כ לא יתפור לדעת רש"י ואפשר דה"ק אם הוא של צמר לא עבר שום איסור אפילו לדעת רש"י ואם הוא של שאר מינים עבר איסור לדעת רש"י ולא רצה לומר שהוא פסול משום דלא פסיקא ליה בזה כדמסיים אח"כ איכא לספוקי וכמו שכתב הגר"א ולא רצה לומר בזה גם כן איכא לספוקי משום דבאמת סובר לעיקר הדין כשיטת ר"ע וכמו שכתב בב"י לכך לא מסיים עיקר ספיקו רק על הדין שכתב אח"כ דשם הספק הוא גם כן לשיטת ר"ע וכמו שכתבתי במ"ב עי"ש: 

! * 
איכא לספוקי - עיין במ"ב ועיין בהגר"א שכתב דכונת המחבר דאף לדעת רש"י נמי איכא לספוקי אף אם תפרו בחוטין של אותו המין דשמא לא אסור לרש"י אלא לכתחלה ולא לפסול דיעבד: 

~ סימן טז
! * 
ואז חייב בציצית - עיין במ"ב במה שכתב גדול הלובשה פי' דבזה מיירי השו"ע ולענין ארבע כנפות של קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו להטיל בו ציצית כמבואר לקמן בסימן י"ז משערין בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית הוא משערין בראשו ורובו שלו וחייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. פמ"ג במ"ז. ומש"כ עוד במ"ב אם דרך אנשי המקום שהגדולים וכו' אף דבב"ח נזכר סתם והגדול יוצא בו בקבע והובא במ"א מ"מ נ"ל פשוט דכוונת הב"ח הוא כן דאל"ה בטלה דעתו אצל כל אדם וגם לשון הגמרא והגדול יוצא בה דמינה דייק הב"ח את דינו דוקא בארעי ולא בקבע מוכח כן ובזה נסתלקה השגת הע"ת מעל הב"ח והכנה"ג. וזה נל"פ שהוא כונת המ"א במה שסיים בסוף דבריו וסתם דאם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו ולא פירש דוקא באקראי משמע דאפילו בקבע ולא כתב לנו שום רמז שהוא נגד דברי הב"ח מורה לנו בזה שהוא אינו סובר כמו שפירש הא"ר את דברי הב"ח דלא אמרינן בטלה דעתו היכא שהוא הולך בו בקבע דליתא ועוד נראה בפשיטות דאפילו טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אפילו באקראי אף שהוא יוצא בה באקראי ג"כ בטלה דעתו ולדעת המ"א שפסק כהג"ה ראוי להחמיר שלא לברך עליו וזה ג"כ כלל המ"א במילותיו הקצרות תדע דהא אדסמיך ליה קאי דמיירי בטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [ועיין בפמ"ג שדוחק מאד בביאור דברי המג"א ופירש שסוף דבריו הוא כדמות ראיה לדברי הב"ח וקאי על טלית שאין בו שיעור ראשו ורובו ולא נהירין דבריו גם בספר מחצית השקל לא משמע כן אלא הוא דבר בפני עצמו ואדסמיך ליה קאי וכן מוכח בספר ארצות החיים] ולפ"ז נראה דאפילו אם הוא הולך בה בקבע בטלה דעתו אך אפילו את"ל דכיון שהוא הולך בה בקבע לשוק לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם מכיון שהבגד חשיב בגד אצל קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו עכ"פ בזה שאין בו כדי ראשו ורובו של קטן לא מהני הליכתו בקבע כנלע"ד בעזה"י. ודע עוד דמה שכתבנו לקמן במ"ב ומה שנוהגין האשכנזים וכו' אין יוצאין בזה כלל הוא לכו"ע וכמו שכ' בספר ארה"ח דאפילו לדברי הב"ח שסובר דכיון שהגדול הולך בה בקבע הוא חשוב בגד דוקא אם הוא יוצא בה בקבע לחוץ דרך מלבוש בלי התבייש בה לא כן אלה המחבאים כנפי כסותם בלי יתראה החוצה כי באמת יתביישו לצאת בטליתים אלה הדומים לקמיעות על בגדיהם אין שום היתר בזה ועיין בב"ח ובט"ז ובכל האחרונים שכולם מצווחין ככרוכיא ע"ז: 

! * 
לשוק - עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב: 

~ סימן כ
! * 
הלוקח טלית וכו' מתגר נכרי וכו' - עיין בח"א בכלל י"א שכתב ונ"ל דהקונה מתיר הציצית ויקשרם מחדש ואיני יודע שום טעם לזה ואי קאי אאינו תגר מה יועיל אם יתיר הציצית שמא לא נטווה לשמה לא מיבעיא להמ"א דמחמיר בקניית ציצית מנכרי אפילו לט"ז ג"כ יש להחמיר בזה דאפשר מחמת שהוא רוצה שירבו קופצים על הטלית ע"כ טוה הציצית בעצמו ותלאן בהבגד וגם לא הו"ל לח"א לסתום אלא לפרש ונ"ל דט"ס הוא בח"א והאי ונ"ל צריך להיות אחר מה שכתב בתחלה לענין טליתים גנובים עי"ש: 

! * 
שמא יתלווה - עיין במ"ב ועיין בביאור הגר"א שכתב דלהכי אסור אפילו למשכן אצל הנכרי משום דנקטינן לחומרא כהאי טעמא דשמא יתלווה וכו' דלאידך טעמא דזונה היה מותר ור"ל דאיך ימסור לזונה כיון שהטלית אינו שלו [ולפ"ז לפי מה שכתב הח"א דלדידן השתא לא חיישינן לטעם דשמא יתלווה כמ"ש במ"ב בשמו ממילא מותר למשכן ונעלם זה מהח"א עי"ש שמחמיר בזה]. ועיין בנ"י בה"ק דמשמע בהיפך וצע"ג על סברת הנ"י במה שכתב ולפ"ז וכו' עי"ש ואולי כונתו דלנכרית אסור למסור להפקיד מטעם זה אבל מדברי הב"י שהביאו משמע דאף לנכרי אסור: 

~ סימן כא
! * 
אבל כ"ז שהם קבועים וכו' - עיין במ"ב והוא מהב"ח והביאו דבריו הע"ת והא"ר והסכים להם הפמ"ג ג"כ דלא כהט"ז שכתב דכו"ע מודים בזה דשרי ועיין לקמן בסימן תרל"ח בסק"ב במ"א במ"ש לענין סוכה בנויה משנה לשנה דמשמע מדבריו שם דבכל השנה ואפי' כשיגיע חג הסוכות כ"ז שלא ישב בה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ומוכח בפשיטות דס"ל כסברת הט"ז דהוא מותר להשתמש בה עדיין ואין בזה משום ביזוי מצוה דלא כב"ח ועיין בשע"ת שהביא שם בשם הברכ"י שכתב בשם מהר"י מולכין שס"ל שם ג"כ לאיסור אך הוא דחה דבריו שם מכח דברי המ"א ולפלא שלא זכר דהב"ח יסבור ג"כ כוותיה ואין להתיר שם רק מחמת דהוי כאלו התנה שאינו בודל וכמו שכתב השע"ת שם ועוד אפשר לומר דסברת המ"א לחלק בין ציצית דבכל יום היא עומדת לקיים בה המצוה ע"כ אפילו בעת שפושטה מעליו עדיין לא נתבטל המצוה מן הבגד משא"כ בסוכה לאחר ז' ימי החג דנתבטל מצותה ממנה עד לשנה הבאה ע"כ אף דדעתו עליה אין עליה רק שם הזמנה בעלמא ולפ"ז עכ"פ בלולב ושופר ע"כ דיפלוג המ"א ג"כ אהב"ח: 

! * 
לקשור וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דאף בכל מצוה דרבנן שייך בה האיסור דביזוי מצוה עיי"ש: 

~ סימן כב
! * 
קנה וכו' - עיין במ"ב סק"ב ועיין בב"י דכל זה הוא דעת בעל העיטור. ודע דאף דלכתחלה בודאי יש לנהוג כן אחרי דדעת השו"ע ועוד כמה וכמה מהאחרונים דפסקו כן כהעיטור מ"מ לאו מילתא דפסיקתא הוא דהע"ת והט"ז פסקו כהרמב"ם והביאם הא"ר והגר"א בביאוריו פוסק ג"כ כהרמב"ם דצריך לברך שהחיינו גם על תפילין מחדש [וכ"ז אם עשה אותם בעצמו אבל אם קנה התפילין מהסופר וכן לענין הציצית אם הטילם אחר בבגדו משמע מהגר"א שם דאף לדעת הרמב"ם אין צריך לברך שהחיינו אם לא שקנה עתה הטלית מחדש דצריך לברך מחמת כלים חדשים] ע"כ מהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכוין לפטור גם את זה בפרט אם הוא לובש עתה התפילין פעם ראשונה בימי חייו בודאי יראה לעשות עצה זו דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. עיין בת"ש ביו"ד בסימן כ"ח ובפמ"ג שם ובא"ר בסי' זה. ומהגר"א בסימן זה משמע שאינו סובר כהרוקח בזה: 

! * 
בשעת עיטוף ראשון - עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא הוא והראה לעיין בלבוש בסימן רכ"ה וכוונתו להא דס"ג שם דאם לא בירך בשעת ראיה ראשונה יוכל לברך בשניה וביאר שם בלבוש הטעם דהא אכתי יש עליו חיוב הברכה עי"ש וא"כ ה"נ בענינינו ולכאורה יפלא על הפמ"ג אמאי לא רמז לעיין במ"א שם דחולק על ההג"ה שם והסכים בעצמו ג"כ שם עמו עי"ש וי"ל דכוונתו על הרמ"א דלפי מה שכתב שם בהג"ה דבריו כאן בהג"ה שכתב עיטוף ראשון לאו בדוקא הוא. ודע עוד דמדברי הגר"א שם משמע דמסכים עם ההג"ה שם וכן כתב שם הא"ר דהלכה כן וא"כ לכאורה בענינינו יש לסמוך בדיעבד לברך אפילו אח"כ וכן משמע לענ"ד מלשון הרמב"ם בענינינו שכתב דאם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהן שהחיינו בשעת עשייה מברך עליהן שהחיינו בשעה שיוצא ידי חובתו בהן: 

~ סימן כה
! * 
שמעלין בקודש - על האדם קאי שצריך לילך מדרגא לדרגא ולהתעלות בקדושה כי מתחלה הוא רק מכסה את עצמו בכיסוי של מצוה וע"י התפילין הוא מקשר את עצמו בקשר היחוד והקדושה [א"ר והגר"א וכוון בזה לתרץ קושית הש"א והדגול מרבבה]: 

! * 
שלא יניחו - עיין במג"א שכתב דנ"ל דאין קפידא בזה כיון דהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן ומהלבוש והב"ח והט"ז סק"י משמע דאין לחלק בזה וכ"כ בנשמת אדם אף דראייתו נגד המ"א [מתוספות דיומא ל"ג ע"ב ד"ה עבורי מפירוש רבינו אליהו שמצריך למשמש תחלה בשל יד והלא הש"י על פי הרוב מכוסה ואעפ"כ שייך בזה אין מעבירין] היא ראיה חלושה מאוד דטעם מ"א הוא כיון שהתפילין עדיין מונחין בתוך כיסן אין המצוה של הקשירה מזומנת לפניו דהלא צריך לזה מתחלה ליטלן מן הכיס משא"כ התם לענין משמוש דהמשמוש הוא המצוה ואפילו אם הבית יד של הכתונת מכסה את התפילין שייך ג"כ מצוה זו ע"כ שייך בזה אין מעבירין מ"מ קשה מאוד להקל כהמ"א אחרי דרבים חולקין עליו. ואפילו אם אירע לו כן כשהוא יושב בבהכ"נ ברבים ומתבייש עי"ז מסתפיקנא אם יש להקל בזה אחרי דמסיק בנ"א בכלל ס"ח וכן משמע מהפמ"ג במ"ז סק"ה דדינא דאין מעבירין על המצות הוא ד"ת וכבר פסק בשו"ע לעיל סוף סימן י"ג בהג"ה דד"ת אין נדחה מפני כבוד הבריות בכל גווני אם לא בגנאי גדול ולישב בלי טלית אפילו זמן ארוך ס"ל להרמ"א דהוא רק גנאי קטן כמ"ש המ"א שם וכ"ש כאן שהוא על רגעים אחדים עד שיניח הט"ג ואעפ"כ צ"ע: 

! * 
שלא יפגע וכו' - עיין במ"ב במה שכתב פי' אפילו וכו' ומקורו מהא דיומא ל"ג ע"ב בגמרא וכי עייל להיכל וכו' ומשוך כלפי חוץ וכו' והנה אף דיש לדחות קצת דהכא שהתפילין מונחין בתוך כיס הטלית שעדיין לא הוציאן מן הכיס קיל טפי ואפילו אם נגע בהן בידיו מותר לו לסלק ידו מהן וליטול הטלית וכמש"כ הפמ"ג לדעת המ"א בא"א אות א' ובמ"ז אות י' דלהמ"א מותר לכתחלה להיות מונחין בשוה הש"ר והש"י בתוך התיק ואף אם יארע שיפגע תחלה בהש"ר יסלקנו מידו ויטול תחלה הש"י ואין בזה משום חשש דמעביר על המצות אבל כ"ז אין שייך לדינא דהא לדעת המחבר דנקטינן כוותיה וכן פסקו כמעט כל האחרונים [הלבוש והב"ח והט"ז והנ"א והארה"ח דלא כמ"א] אין חילוק בזה שהוא סובר דאפילו אם התפלין מונחין בתוך כיסן שייך בזה אין מעבירין. ובאמת פשוט הוא לענ"ד דגם המ"א מודה בזה ודלא כהפמ"ג דעד כאן לא קשרי המ"א אלא היכא שהתפלין מונחין בכיס בפ"ע שלא נגע בהן כלל בידו רק ע"י כיס וא"א להניחן ע"י כיס משא"כ בזה שהם ממש בידו או שלפי הושטת ידו הם מזומנין לפניו תחלה מה יועיל במה שהם עדיין בתוך הכיס וראיה לדברינו ממ"ש המ"א בעצמו לקמן בסימן כ"ח ס"ק ד' דמש"כ המחבר ועליו של יד פירושו שיתנו קצת לצד מעלה הרי דצריך ליתנו לצד מעלה כדי שיפגע בהם תחלה ולהפמ"ג אין צריך לזה רק שיתן סימן בכריכת הרצועות כדי שיבחין בהם בנגיעתו בם איזו ש"י ואיזו ש"ר ולא יוציא הש"ר תחלה מהתיק וכמ"ש במש"ז אות י' ויש ליישב לדידיה דכוונת הש"ע כדי שלא ישכח ויוציא הש"ר מהתיק ודוחק ואולי זהו כוונת הפמ"ג בעצמו מה שנשאר בצ"ע מלקמן סימן כ"ח סק"ד במ"א. ואולם כ"ז אין נ"מ לדינא לדידן דפסקינן בלא"ה דלא כמ"א אפילו אם הם מונחין בתוך כיסן. היוצא מדברינו דאם הושיט ידו בתוך כיס הטלית ופגע קודם בהתפלין מחויב להוציאן קודם ולהניחן משום אין מעבירין על המצות וכן לענין תפלין יש לו ליזהר לכתחלה להיות מונח הש"י קצת לצד מעלה ולא בשוה ממש כדי שלא לפגוע בתוך הכיס בהשל ראש ברישא כדי שלא יעבור על הדין דאין מעבירין: 

! * 
ויצטרך להניחם - לכאורה יש לעיין אם פשט הטלית ותפלין רק לפי שעה ודעתו להחזירם תיכף דפסקינן לקמן דאין צריך לחזור ולברך ואח"כ בעת לבישה נזדמן לו התפלין מקודם אם מחוייב להניחן תחלה דאולי כיון דלא הסיח דעתו אפשר כאלו הוא עוסק עדיין בהמצוה ופשיטנא בעזה"י דאין לחלק בזה מהא דיומא ל"ג ע"ב בתוד"ה עבורי מפירוש ר"א שמפרש מימרא דרבא לענין משמוש דחייב למשמש בשל יד בתחלה מחמת אין מעבירין אף דלענין משמוש קי"ל דאין לברך על המשמוש כי לא נסתלק עדיין מהמצוה וכ"ש בענינינו וא"ל דשם קאי לפי דינא דגמרא דבזמנם היו מברכין על המשמוש ז"א דבעל המימרא דשם הוא רבא ורבא בעצמו סבירא ליה בסוכה מ"ו ע"א דאין לברך על המשמוש ואין לומר דר"א יסבור כמו שרוצה הב"י בסוף הסימן לאמר לדעת הרמב"ם דלהכי השמיט הרמב"ם האי דינא דמשמוש דס"ל דדוקא אם נסתלקו ממקומן ורוצה להחזירם דזה הוא הנחה מחדש ממש ולא פליגי כלל רבא ורבנן דבי ר"א ע"ש דז"א דע"כ הר"א לא ס"ל כן דא"כ ישאר קושית התוספות במקומה כמו שמקשים על רש"י דלמה צריך רבא לאמר ש"מ מדר"ל והלא מקרא נפקא מתחלה וקשרתם והדר ולטוטפות אלא ודאי דלהר"א ע"כ דרבא ס"ל דזה לא מיקרי הנחה או דהר"א ס"ל דמשמוש מיקרי אפילו לא נסתלקו ממנו וכאידך פוסקים ואפ"ה ס"ל לרבא דשייך בזה אין מעבירין אלא ודאי כדכתבינן דאין לחלק בזה: 

! * 
מי שהוא זהיר וכו' - ר"ל כי כתוב בזוהר שמצוה לילך מפתח ביתו בציצית ותפלין וע"כ אם איננו זהיר בט"ק מוכרח ע"י זה ללבוש בביתו קודם התפלין הט"ג אבל אם הוא זהיר בט"ק יוכל לצאת כ"ז ע"י הטלית קטן והט"ג יוכל ללבשו בביהכנ"ס וכ"ש אם ירצה להתעטף גם בט"ג בביתו [מביאור הגר"א]: 

! * 
וטוב וכו' - עיין בביאור הגר"א שפסק כהמחבר ובחידושי רע"א כ' עצה שיכוין בעת ברכת להניח אם הלכה כשיטת רש"י אני מכוין שלא לצאת בברכת להניח על השל ראש והוי זה כסח ויוכל לברך על של ראש [ואין זה בכלל גורם ברכה שאינה צריכה דהא מוכרח לעשות כן מפני ספיקא דדינא ועוד טעמים אחרים כמו שכתב בארה"ח] וכבר קדמו העולת תמיד וכפי מה שביאר הפמ"ג את דבריו ובארה"ח משמע ג"כ שמסכים לעצה זו אך בפמ"ג ראיתי שמסיים ע"ז ואין לנהוג כן ואולי טעמו כדי שלא ירגיל האדם את עצמו לפקפק אחר מנהגן של ישראל שנתייסד ע"פ שיטות הרבה מהראשונים: 

! * 
פגע וכו' - ע' במ"ב כן פסק הט"ז לקמן בסימן תרפ"ד סק"ד דלא כאבודרהם והעתיקו הגרע"א בחידושיו וכן פסק הפמ"ג וכן מוכח לכאורה מדברי הגר"א שם בסוף סי' תרפ"ד שם בסוף ס"ג שציין שם על דין הרמ"א משום דאין משגיחין בחנוכה ולא כתב טעם האבודרהם בעצמו [שהובא במ"א שם] ש"מ דבתפלין אם עבר והניח ש"ר אין צריך לסלקו. ובארה"ח ראיתי שמצדד לפסוק כאבודרהם משום דלכתחלה עשה עבירה ועבר על מה שאמרו דכל שבין עיניך יהיו שתים ע"כ צריך עתה לתקן ולהניח כדין ולא נהירא דהלא באמת קי"ל דהש"י אינו מעכב של ראש הרי דבעצם קיים בזה הש"ר מצותו רק דלא קיים המצוה כתיקונה וא"ל דיסלק הש"ר ויחזור ויניחו ויקיים עתה כתיקונו ז"א דהלא בכל רגע ורגע שהוא נושא התפילין עליו הוא מקיים בזה מצות השי"ת ובודאי אין לנו לומר שיסלק עתה המצוה ממנו כדי שאח"כ יקיים יותר מן המובחר וגדולה מזו אמרו ביבמות ל"ט ע"א דצריך הקטן לייבם ואין ממתינים בגדול עד שיבא ממדינת הים אף דבקרא כתיב והיה הבכור משום דכל שהויי מצוה לא משהינן אף דאם היינו ממתינין לא היינו מבטלין עי"ז העשה בידים רק בגדר שב ואל תעשה וכ"ש כאן שאין לנו לסלק המצוה בידים ממי שעושה אותה כדי שאח"כ יקיים מן המובחר וזה אין לחלק בין שהייה מרובה לשהייה מועטת וראיה לזה ממג"א סק"ב ואף שמצאתי אח"כ ראיה להיפך והוא בסימן תכ"ו ס"ב בהג"ה ועי"ש בביאור הגר"א בשם תה"ד דמחלק בין ההיא דיבמות משום דהתם שאפשר לבוא לידי דיחוי חדא דגם ע"ז כבר ערערו הפוס' בתשובותיהם [והוא בתשובת עה"ג סימן י"ב ובתשובת פ"י חלק אה"ע סימן ט"ו ובקו"א לתשובת צ"צ סימן קכ"ו]. ועוד דשם הוא בגדר שב ואל תעשה משא"כ הכא לעקור ממנו העשה בידים נראה דכו"ע מודים בזה וגם ידוע הוא דהגר"א בעצמו הנהיג למהר בקידוש הלבנה ולא להמתין וכמו שכתב במע"ר. ע"כ נראה פשוט דהדין עם רבינו הט"ז וכמו שכתב הא"ר דמאי דהוי הוי וימהר להניח הש"י כדי שיקויי' כ"ז שבין עיניך יהיו שתים ודי בזה: 

! * 
ואם הפסיק - פשוט דבין אם ההפסק היה ע"י דבור או ע"י היסח הדעת בלבד וכ"ש הוא ע' במ"א סימן ח' סקי"ד ושיעור ההפסק דע"י דיבור הוא אפילו ע"י תיבה אחת ממה שכתב הרא"ש בה"ק דאם ענה אמן בינתיים על איזו ברכה ששמע שצריך לחזור ולברך ועיין בח"א בכלל ה' שמסתפק על הפסק תיבה אחת או ב' בין הברכה לעשיית אותו דבר אם הוי הפסק ותימא שלא שם לבו לדברי הרא"ש אלו. כתב הבה"ט אם הניח תפילין של יד וכשבא להניח של ראש קודם שהגיע הקציצה בבשר אחר שהגיע לאויר הראש הפסיק בדיבור אי אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא לענין זה עיין בהלק"ט ח"ב סימן מ"ב. ועיין בארה"ח שהשיג עליו בראיה ברורה דכל שלא הידק לא נגמר המצוה וכן כתב בספר עיקרי דינים בשם תפלה לדוד. עוד כתב בבה"ט בשם הלק"ט מי שהניח תפילין של יד וכרך ג' כריכות העליונות ולא בירך וסח בינתיים מברך שתים כיון דברכות אינן מעכבות מיקרי שפיר סח בין תפלה לתפלה ומברך שתים והשיג ע"ז ג"כ הארה"ח דהא אם לבש ט"ק ולא בירך ואח"כ לבש הט"ג יכול לברך ברכה אחת על שניהם כמ"ש בשו"ע [סימן ח' סעיף י] וה"ה בזה חוזר ברכת להניח גם אש"י הקודמת וא"צ לברך רק ברכה אחת להמחבר ע"ש: 

! * 
ולדידן דנוהגין וכו' - עיין במ"ב בס"ק ל"ב לענין משמוש ודע דהגרע"א מסיק בחידושיו דבסח יברך תחלה על ש"ר על מצות ואח"כ ימשמש בש"י ויחזק הקשר ויברך להניח ובזה יצא ידי שיטת רש"י ור"ת ע"ש: 

! * 
אם שמע קדיש וכו' - עיין במ"ב בס"ק ל"ו דאם פסק וענה חוזר ומברך. ועיין בח"א שכתב בפשיטות דלדידן צריך לברך שתים על הש"ר ולהמחבר לא יברך כ"א ע"מ ובארה"ח הכריע דבזה אפילו לדידן דנוהגין כר"ת לא יברך כ"א ברכה אחת והוא על מצות עי"ש מילתא בטעמא. כתב הבה"ט נ"ל אם חבירו מכוין להוציאו בברכת תפילין וגם הוא מכוין לצאת דרשאי לענות קדיש או קדושה ואינו נראה דהלא יוצא בברכת חבירו אינו עדיף מאם מברך לעצמו ובברכת עצמו אם פסק אפילו לאיש"ר חוזר ומברך ואינו יוצא בברכה ראשונה וא"כ הוא גורם ברכה שאינה צריכה ועיין בא"ר שמוכח כדברינו ועיין בסי' קס"ז ס"ו במ"א סקי"ט ובט"ז סק"ח שם בא"ד ועוד תמוה פסק הרוקח ע"ש. ואפילו הרוקח גופא מודה בענין תפילין כמו שכתב הפמ"ג שם מכל זה נראה דאפילו בדיעבד יש להחמיר בזה ולחזור ולברך ואפילו אם חבירו הניח כבר התפילין שלו בשעה שהוא מפסיק ועכ"פ לכתחלה בודאי אסור להפסיק בזה כיון שחבירו מוציאו בברכתו: 

! * 
אם מניח תפילין וכו' - עיין במ"ב במ"ש אם בשעת ברכה היה דעתו וכו' ואף דהמ"א איירי שם לענין ציצית פשוט דה"ה לתפילין דהגמרא במנחות מ"ג מדמי להו להדדי ע"ש: 

! * 
וי"א שלא לברך - עיין במ"ב שהעתקתי דהחולצן ליכנס לבהכ"ס דצריך לחזור ולברך אף דהמ"א ספוקי מספקא ליה לענין בהכ"ס שלנו שאינם רחוקין כבר כתב הח"א דלא שבקינן פשיטותא דכל הני גדולים [הב"ח והע"ת וט"ז וא"ר] משום ספיקא דמ"א וגם עיקר סברתו דחו אותה עיין בחידושי רע"א ובספר ארצות החיים וכן ראיתי עוד חבל נביאים כולם בסגנון אחד דצריך בזה לחזור ולברך ולכן אף שהפמ"ג והדה"ח העתיקו את דברי המג"א המברך בודאי לא הפסיד ובפרט שהגר"א ז"ל מסכים לדעת המחבר דבכל גווני צריך לחזור ולברך: 

! * 
והכי נהוג - כתב בארה"ח דאם חלץ התפילין בסתם אם חלץ השל יד והשל ראש צריך לחזור ולברך ואם נשאר עליו התש"י או הש"ר אין צריך לברך דעדיין לא אסח דעתיה מן המצוה אבל אם היה בדעתו שלא להחזירו מיד רק לאח"ז אף שנשאר עליו תפלה אחת צריך לחזור ולברך. ולמד כ"ז מלעיל סימן ח' בנשאר עליו ט"ק כן הכא בנשאר עליו תפלה אחת ע"ש. ונראה פשוט דהחולצן בתוך התפלה אפילו בסתמא דינו כחולצן ע"מ להחזירן וא"כ אם חלצן לילך בחוץ להשתין מים אין צריך אח"כ לחזור ולברך: 

! * 
נפסק הקשר - ואם נפסק הרצועה של הש"ר או הש"י לאחר שכבר נגמר מצות הנחתם וחלץ את התפילין ותיקנם נראה לכאורה דאם נשאר בם השיעור המבואר לקמן בסי' כ"ז ס"ח וי"א דמדינא כשר בלי שום תיקון תו לא הוי כנשמט ממילא רק כהזיזן מדעתו ע"מ להחזירן דקי"ל דא"צ לחזור ולברך ובאופן שפסולים לגמרי צריך לחזור ולברך דה"ל כנשמט ואולי כיון דבעת הפסיקה נשאר מהודק על הראש והזרוע מקרי אח"כ בכל גווני כחולצן ע"מ להחזירן ועיין בב"י: 

! * 
קשר אחר - נ"ל דאין שום חילוק בין אם הקשר מאותה הרצועה או שהוצרך ליקח רצועה חדשה דעיקר הברכה היא על התפילין בעצמם: 

! * 
א"צ לחזור ולברך - עיין במ"ב במה שכתבנו דאם נפסק הקשר ש"ר או הש"י לאחר שכבר הידק הש"ר צריך לחזור ולברך אף דהמג"א כתב דלפי מה שפסק השל"ה בנשמט שלא לברך א"כ ה"ה בנפסק חדא דדינא דשל"ה הוא דהוי כחולצן ע"מ להחזירן ובחולצן גופא יש ויש הרבה מהראשונים והאחרונים והב"י והגר"א בתוכם דס"ל דצריך לברך ואפילו לדעת רמ"א דס"ל דבחולצן ע"מ להחזיר א"צ לברך הא הרבה פליגי על של"ה עיין בא"ר ובח"א ובפרט בענינינו דהרבה חולקין יש בזה על המ"א דיש לחלק בין זה לההיא דהשל"ה דהתם רגיל להשמט בתוך התפלה ע"כ בודאי היה דעתו בשעת ברכה שכשישמט שיתקננו משא"כ בנפסק דלא מצוי וגם בפמ"ג ובדה"ח משמע כן עי"ש ע"כ נ"ל פשוט דהמברך לא הפסיד בזה: 

! * 
מהדק ומברך - לאו דוקא דהברכה צריך להיות קודם ההידוק וכנ"ל בס"ח. ודע דמשמע מדברי האחרונים דדוקא אם הותר מעצמו שנתרפה הקשר ממילא אבל אם התירו בידים וחזר ותיקנו לדעת הרמ"א לעיל בהזיזן א"צ לחזור ולברך בזה בכל גווני. נסתפקתי אם פתח התפילין כדי לבדוק הפרשיות ונמצאו כשרים והניחן בתוכו ותפרן כדין דאפשר דצריך לחזור ולברך כשמניחן לכו"ע אף דהיה דעתו בשעת חליצתן לחזור ולהניחן כשימצאו כשרים משום דבאמצע נתבטל מינייהו שם תפילין רק פרשיות ובתים ואינו דומה להותר הקשר או נפסק דתפילין בלי רצועות ג"כ שם תפילין עלייהו משא"כ בזה. וכעין זה יש להסתפק לענין ציצית דזה פשוט אם מצא בטליתו כשהוא לבוש שאחת מציציותיו פסולין מן הדין ותקנו צריך לחזור ולברך כשלובשו דדמי ממש להא דנפסק הקשר אחר גמר קיום המצוה וכן מצאתי בדה"ח אך אם מן הדין הם כשרים אלא שרוצה לפשוט הטלית כדי להטיל בו ציצית אחרים מהודרים ולחזור וללבשו מיד לכאורה נראה דזה נקרא חלצו מדעתו ע"מ להחזירו וא"צ לברך שנית וכדלעיל בסימן ח' סי"ד בהג"ה אך יש לדחות דשם נשאר הטלית עם הציצית בשלמותו ולא נתבטל מיניה מצותו משא"כ בזה דנתבטל בינתיים מן הבגד מצות ציצית אפשר דצריך לחזור ולברך שנית לכו"ע ואינו דומה למה דמבואר בארה"ח לעיל בסימן ח' דאם נפסקו הציצית אחר הברכה קודם הלבישה ומטיל בו ציצית אחרים דאין צריך לחזור ולברך דשם הלא היה קודם קיום המצוה וכמבואר בט"ז סקי"ב דמשם למד את דינו משא"כ בזה וצ"ע בכל זה: 

~ סימן כו
! * 
מניח אותה שיש לו וכו' - אפילו אם היא רק של ראש לבד ולא יחוש למה שאמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים וגם אפילו בעת ק"ש ותפלה מותר לו ללבוש אחת ולא יחוש למה שאומר אח"כ בעצמו בק"ש וקשרתם וגו' והוא אינו מקיים דכל זה דוקא אם יש לו שיכול להניחם משא"כ בזה. ואם הוא מצפה שיביאו לו קודם שיעבור הזמן ק"ש אם הוא איש שדרכו ללבוש תפילין רק בזמן הק"ש ותפלה והוא רוצה עתה ללבשם ולהתפלל בהם בודאי יש לו להמתין עד שיביאו לו השניה ולא יקרא ק"ש ותפילין בתפלה אחת כיון שעדיין לא עבר הזמן ק"ש אבל אם דרכו ללבוש תפילין אפילו שלא בזמן ק"ש והוא רוצה עתה ללבוש כדי שלא לבטל מצות תפילין מעליו פשוט דיכול ללבשם תיכף ולברך עליהם אך לענין לקרות בהם ק"ש נראה דיש לו להמתין עד שיביאו לו השניה: 

! * 
ויש לו שום אונס - המחבר איירי לענין שיהא מותר להניח תפלה אחת לכתחילה אבל בדיעבד אפילו אם הזיד ולא הניח רק אחת יצא ידי אותה שהניח [ב"י]: 

~ סימן כז
! * 
בבשר התפוח - וצריך ליזהר שלא יהיה קצה התפילין למטה מבשר התפוח כמו בשל ראש שצריך ליזהר שלא יהיה קצהו על המצח כדלקמן דהא ילפינן במנחות ל"ז ע"ב גז"ש גובה שביד מגובה שבראש עי"ש: 

! * 
בראש העצם - עיין במ"א ועיין במחצית השקל ומשמע לכאורה דבשר התפוח נתפשט בכל העצם בשוה והרמ"א אסר להניח התפילין כ"א בחצי בשר התפוח שלצד הקובד"ו ובאמת לפ"ז יפלא מאוד דהאיך סוברים דאין מותר להניח כ"א חצי קיבורת והלא בערכין י"ט ע"ב איתא בהדיא דקיבורת כולה איקרי יד ולענין תפילין איירי שם בגמרא וא"ל דהגהת סמ"ק לא היה לו הגירסא בגמרא קיבורת כולה דהלא כל הראשונים העתיקו לשון זה [עיין בתוספת שבת צ"ב ע"א ובספר יראים לרבינו אליעזר ממיץ ובסה"ת] וכן מוכח ג"כ במנחות ל"ז ע"א דכל הקיבורת כשר דקאמר ידך זה קיבורת בין עיניך זה קדקוד היכא אמרי דבי ר"י מקום שמוחו של תינוק רופס ומדלא מבאר ג"כ את מקום המיוחד שבקיבורת ש"מ דכל הקיבורת כשר וכן הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ורי"ו לא הזכירו שום זכר שיחלק את בשר הקיבורת לחצאין ואיך יתפוס הרמ"א דעת הסמ"ק ואין לומר דרק להחמיר חשש לדעתו דהלא לקמן בס"ז משמע דאם נתפשט המכה בכל השטח שמחצי עצם ולמטה פטור תו מתפילין [ועיין במרדכי דעת הר"ח ונוכל לומר דהרמ"א כוון לאפוקי מדעתו אך דינא דהשו"ע לקמן בס"ז קשה] ועזרני ה' שמצאתי בספר התרומה אחר דשקיל וטרי שם ומסכים לדעת ר"ת דמקום התפילין הוא בעצם העליון שהוא בין הקובד"ו ובית השחי כתב וז"ל הלכך בעצם העליון יניח תפילין הוא הנקרא זרוע והוא יד דאורייתא וסמוך לפרק של האציל קצת [אציל הוא קובד"ו] יניחם כי שם היא קיבורת בשר המכונס קרוי קיבורת כמו קיבורא דאהיני קיבורא דאיזלי ושם הוא כנגד הלב דכתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם ורב חייא מנח להו כנגד ליבא עכ"ל הנך רואה לעין דעת סה"ת דהתפשטות בשר הקיבורת הוא רק סמוך לקובד"ו ולא מצינו למי מהראשונים שיחלוק עליו בדבר זה התלוי בסברא לבד ובגילוי מלתא ולפ"ז פשוט הוא דסובר הרמ"א והשו"ע לקמן בס"ז דהקיבורת לא נתפשט כ"א עד מקום שמחצי עצם ולמטה וכן משמע בב"ח דפלג זרוע העליונה הוא מן הקיבורת ולמעלה אך לישנא דהמ"א קשה לפ"ז ויש לישב דר"ל אף שנראה קצת שיש גם שם בשר תפוח אעפ"כ עיקר שם קיבורת אינו כ"א על מקום שמחצי עצם ולמטה ובביאור הגר"א חולק על פסק השו"ע והרמ"א וסובר דאף מחצי עצם ולמעלה כשר כל שיש בו עדיין מבשר הקיבורת ובפשיטות נוכל לאמר דהוא סבר ג"כ כסה"ת הנ"ל דהעיקר מקום הקיבורת הוא לצד הקובד"ו אך דדעתו דהקיבורת נמשך יותר מחצי העצם: 

! * 
שאין לו יד - עיין במ"ב ודלא כהפמ"ג שרצה לומר להא"ז דפטור בכל גווני כי לא ראה להא"ז כי לא נדפס בימיו: 

! * 
יניח וכו' - ר"ל יניח ביד שמאלו [כן משמע למעיין בא"ז גופא דלא נהירא ליה שם הפירוש של המפרשים דלאחרים קאי הריבוי על החיוב דימין רק על השמאל קאי ואפ"ה פסק שם כת"ק ופטור אפילו בנשאר לו הקיבורת דאיהו מפרש שם אין לו זרוע קאי על הקנה ומה שכתב הרמ"א תוספות פרק הקומץ כתבו דחייב ר"ל אפילו בנשאר לו רק הקיבורת ולפי מה דמסיק התוספות בד"ה קיבורת דזרוע נקרא ממקום הקובד"ו והלאה ולהמ"א לא היה לו הא"ז ולכך הוקשה לו מאד דבריו]: 

! * 
בלא ברכה - ומהב"ח ונ"צ וא"ר והגר"א משמע דצריך לברך ג"כ אחרי דיש לו קיבורת ודה"ח ג"כ מסכים בעיקר הדין לחיוב כמותם אך מ"מ לענין ברכה מצדד להקל ואפילו לא נשאר לו רק מחצי עצם שבין הקובד"ו ובית השחי ולמעלה פשוט דיכול לסמוך בזה על שיטת הגר"א דכל שיש עדיין מקצת מן הקיבורת כשר לתפילין ולא יברך ויותר טוב שיברך שנים על השל ראש [היינו לפי מנהגנו כהרמ"א הנ"ל בסימן כ"ה ולהב"י שם אחת] ויכוין להוציא בזה גם השל יד ואפילו בנשאר לו הקיבורת וכמו שהסכים בשערי תשובה: 

! * 
המנהג הנכון שיהא היו"ד של קשר וכו' - עיין בב"י בשם מהר"י ב"ח דמשמע מדבריו דרק עשיית הקשר והיו"ד אשר בו צריך שיהיה דוקא למטה מהתפלה לצד הלב אבל כניסת הרצועה תוך כפל הקשר תבא למעלה מהתפלה והוא הנכון ע"ש אבל בד"מ משמע שיותר טוב כהמנהג שנוהגין שגם תחיבת הרצועה בתוך הקשר והכפל יהיה לימינו שהוא לצד הלב וכן משמע בבה"ג שגם הקשירה גופא צריך שתהיה נגד הלב וכן משמע לשון הרא"ש להמעיין בו היטב בסוף אות י"ב במש"כ ומרחיק הקשר מן מעבורת וכו' [ועי"ש במעיו"ט אות כ' שכתב ואולי ה"פ וכו' וכ"ז דוחק עכ"ל ולענ"ד אין זה דוחק כלל וכן הוא האמת לפי מה שכתב הבה"ג] דמשמע שם דאין להרחיב הרבה את כפל קשר העניבה רק כדי שתהיה הרצועה עוברת בתוכה והכל מטעם כדי שיהיה מקום הידוק הרצועה סמוך לתפלה ולא לצד מטה וכ"ש שצריך ליזהר שלא יתרחק הקשר של יו"ד גופא מהתפלה לצד מטה וכמו שכתב בסעיף ב' וזהו הכל נכלל במה שאמר הגמרא דהקשר צריך להיות למעלה ולא למטה. והנה מלשון השו"ע לכאורה משמע דסובר כמהריב"ח מדכתב שיהא היו"ד של קשר וכו' משמע דמקום שתוחב הרצועה בכפל איננו לצד הלב כ"א לצד חוץ אבל יש לדחות דכונתו רק למעט שלא נעשה כשיטת בעל המאור המובא בב"י שיהא התפלה של יד לצד הלב והקשר לצד חוץ אבל בזה רשות בידו לעשות כמה שירצה. ואע"פ שהעדפנו את המנהג של הד"מ מ"מ הנוהג כמהריב"ח אין למחות בידו כי יש לו על מי לסמוך גם ע"י מנהגו טוב שלא יזיז היו"ד לעולם מהבית משא"כ לפי מה שאנו נוהגין כהד"מ צריך בכל עת שמירה לזה אולם באמת יש לזה עצה אחרת ועיין במה שכתבנו במ"ב: 

! * 
יש ליזהר - עיין בביאור הגר"א שציין ע"ז כנ"ל ור"ל דדין זה יש לו ג"כ מקור מהגמרא דמוכח שאין להרחיק הקשר מהתפילין וכמו שכתב בעצמו בדבריו הקודמים: 

! * 
המנהג הנכון לתקן וכו' - ובכל זה מי שהוא איטר ואין לו רק תפילין של אינו איטר או להיפך יוכל להפך להניח הקציצה לצד הכתף והמעברתא לצד היד כ"כ בתשו' שבו"י ובארה"ח כי זה בודאי טוב יותר ממה שיניח כך ויהיה התפילין סמוך ללב ויהיה קשר היו"ד חוצה לה וכמו שכתב הגר"א שהסעיף ב' אף שכתב בשו"ע בשם מנהג דינא דגמרא הוא לפי' הגאונים ועיין בח"א אות י"ג דלא הזכיר שם עצה זו דשבו"י והוא כתב שם דטוב אם יכול להוציא הרצועה ולהכניסה מצד אחר כדי שתהיה היו"ד סמוך ללב אע"פ שאינו יכול להפוך הקשר של היו"ד שתהיה פניה לצד הבית ועכ"פ לא יתבטל ממצות תפילין עבור זה ויניחם כך ע"ש ור"ל אף דיהיה קשר היו"ד לצד חוץ והתפילין לצד הלב ולענ"ד בודאי טוב יותר לעשות כהשבו"י דזה דינא דגמרא הוא לכמה ראשונים וזה מנהג וכמו שכתב הגר"א ואפילו אם יכול להוציא הרצועה ג"כ יש לעיין דאולי מה שהיו"ד לא יהיה פניו כלפי הבית לא נחשב יו"ד ועכ"פ באינו יכול להוציא יעשה כהשבו"י: 

! * 
ואיטר יד ימינו - עיין מ"ב במש"כ ואפילו נעשה וכו' כן כתב המג"א סק"ט בשם המרדכי ואף דסיים שם דיש חולקין ע"ז מ"מ מוכח בסוף סק"י להמעיין בו דלדינא הסכים כהדרכי משה וכן פסק הדה"ח. ומה שכתבתי וכ"ש אם מן השמים וכו' כן כתב הדגול מרבבה דבזה כו"ע מודים דנעשה איטר ופשוט דלסברתו ה"ה אם נקטע כף ידו הימנית נעשה בזה איטר וכמו שכתבתי בפנים וראיתי בפמ"ג בסימן תרנ"א שמסתפק בזה ומשמע דלא ברירא ליה סברת הדגמ"ר ומ"מ פשוט דנוכל לסמוך בזה על הדגמ"ר אחרי דאפילו באיטר שנעשה ע"י שהרגיל עצמו ג"כ פסק הד"מ דדינו כאיטר. ודע דלפי מה שכתבנו למעלה בנקטע שמאלו ולא נשאר לו כ"א הקיבורת דמעיקר הדין חייב להניח עליה תפילין ה"ה בנקטע יד ימינו ולא נשאר לו כ"א הקיבורת חייב להניח עתה עליה תפילין דעתה אחר שהרגיל עצמו לעשות בשמאל הימין נעשה שמאל: 

! * 
מניח בשמאלו - עי' במ"ב בשם חוט השני ועיין בשע"ת שכתב דמדברי בעל העיטור שהובא בב"י בסי' תרנ"א נראה דס"ל דיצא ודבריו אין מחוורין דכונת הבעל העיטור מש"כ שם דלא גרע מתפילין ר"ל אחרי דבתפילין דינא הכי דמניחן בשמאלו שהוא ימין כל אדם עכ"פ לענין לולב בדיעבד יצא בזה אבל בתפילין גופא בודאי אם היפך והניח בימינו שהוא שמאל כל אדם אפילו בדיעבד לא יצא דבאיטר שמאל דידיה הוי כימין כל אדם אח"כ מצאתי בחוט השני שמבאר כן דברי בעהע"ט בראיות כמו שכתבנו: 

! * 
וי"א שהיד שכותב בה וכו' - מסתימת השו"ע והפוס' משמע דכל כתיבה מהני לזה ולא בעינן שיהיה יכול לכתוב ספרים תפילין ומזוזה גופא כדמשמע לכאורה פשטיה דקרא וכתבתם אך אם אינו יכול לכתוב כתב גמור רק רשימות ותמונות בעלמא לזכרון כמו שאנו קורין (בל"א ציפער) איני יודע אם הוא בכלל כתב לענין זה ועיין ברמב"ם פרק י"א מהלכות שבת דין יו"ד במש"כ ואפילו משני סימניות ובהמ"מ שם וצ"ע. ובאמת בכגון זה בודאי יותר טוב לסמוך על שיטת הגר"א והרוב מהראשונים דס"ל כדיעה הראשונה וכמו שהאריך בכעין זה הארה"ח ע"ש: 

! * 
והכי נהוג - עיין במ"א שכתב דלדעה זו אפילו אם הוא שולט בשתי ידיו בכתיבה מניח בשמאל כל אדם אף ששאר כל מעשיו עושה בשמאלו ועיין עוד שם שהביא דעת הב"ח שחולק וסובר דדוקא אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאלו שבזה נחשב כשולט בשתי ידיו אבל אם כותב בשמאלו ושאר מלאכתו עושה בימינו יניח בשמאל של כל אדם אך המ"א מסיים עליו שאנו אין לנו אלא פסק השו"ע וכן סתמו כהמ"א הרבה מאחרונים שאחריו אך הארה"ח החזיק בדעת הב"ח להלכה והגר"א בביאורו החזיק לגמרי כדעה הראשונה דלא אזלינן כלל בתר כתיבה וא"כ אם כותב בימין ושאר מעשיו עושה בשמאל יניח בימין אך מ"מ נלענ"ד דנוכל להמליץ על העולם דנוהגין כהלכה אליבא דכו"ע ומנהגן של ישראל תורה היא דנ"ל דאפילו לדעה הראשונה ה"מ דביד שכותב בה אין יכול לעשות פעולות האחרות אבל אם באותו יד יכול ג"כ לעשות פעולות האחרות רק שנקל לו לעשות בהיד השני מקרי שולט בשתי ידיו לכו"ע כיון דבהיד השני אינו יכול לכתוב כלל וכל יד יש לה מעלה בפני עצמה ואין זה דומה למה שכתבנו במ"ב סקכ"ה ד"ה שולט. ולמדתי דבר זה מתורתו של הרב שערי תשובה לקמן בסימן תרנ"א לענין לולב ששם אין לכתיבה שום מעלה לכו"ע רק כסתם פעולה יחידית וכמו בכאן לדעה ראשונה לענין תפילין ואפ"ה כתב שם דזה מיקרי שולט בשתי ידיו מחמת סברא זו וא"כ ה"ה הכא אפי' לדעה הראשונה ולהגר"א שהולך בשיטתם אם כותב בימינו ושאר כל מעשיו עושה בשמאל מחמת שנקל לו יניח התפילין בשמאל כל אדם כנלענ"ד: 

! * 
עד סוף וכו' - עיין בטור ורבינו ירוחם משמע מינייהו דכל גובה הראש הוא בכלל הזה וכן משמע בסה"ת ובירושלמי שהביא להמעיין בו (והעתיקו בביאור הגר"א) וברמב"ם משמע מפשטא דלישניה דלא ס"ל כן ועיין בב"י וכן בסמ"ק ובכל בו כתבו בפירוש דשיעור הנחת תפילין נמשך בסך הכל עד חצי שפוע הראש ולכן מהנכון מאד ליזהר עכ"פ לכתחלה שלא יהיו התפילין גדולים ביותר כי עי"ז נמשך למעלה על כל גובה הראש ומ"מ בדרך כלל טוב יותר שימשיך התפילין בגובה למעלה משישפילם לצד המצח כי בגובה יוצא עכ"פ לדעת כמה מהראשונים והירושלמי מסייע להו וכנ"ל מה שאין כן לצד המצח ועיין בס' מעשה רב ובהגהות כת"י הגאון ר' אלעזר חרל"פ זצ"ל דמשמע מיניה ג"כ דטוב יותר לכתחלה להמשיך התפילין לצד מעלה כדי שלא יושפלו לצד המצח ומ"מ אפשר דגם המע"ר מודה דלכתחלה לא יגביהם עד סוף גובה הראש כדי לצאת לדעת הסמ"ק והכל בו ג"כ. ודע עוד דאפילו לדעת סה"ת דמכשיר כל גובה הראש לתפילין משמע מיניה שם (לחד פירושא) דעכ"פ אין לעשותן יותר גדולים מארבע אצבעות והיינו עם התיתורא והמעברתא וכמו שכתב בספר בית יעקב וזהו שיעור מקום שני תפילין שבזמן הגמרא ועיין לקמן סימן ל"ב סמ"א שכתב דאין שיעור וכו' מ"מ לכתחלה בודאי נכון ליזהר בזה: 

! * 
בעורף - עיין משנה ברורה וראיתי במעשה רב שכתב שהקשר צ"ל תחת שפוע הקדקוד ולענ"ד משמע כן בספר התרומה שז"ל הקשר של תפילין צריך שיהא למעלה בעורף ולא למטה במפרקת הצואר: 

~ סימן ל
! * 
אם לא חלץ תפילין מששקעה חמה - ר"ל גמר שקיעה דהוא צאת הכוכבים דאז הוא זמן חליצת תפילין מדינא דאלו בין השמשות אפילו אם היה לו מקום לשמרן אין צריך לחלצן כן מוכח במנחות ל"ו ע"ב אפילו למאן דאית ליה לילה לאו זמן תפילין וכ"ש לדידן דפסקינן לילה זמן תפילין וכן כתב הלבוש והפמ"ג דמורין כן לכתחילה: 

! * 
ונמצאו עליו כדי לשמרן - עיין במ"א שכתב דצריך שיאמר להם כן שעושה כדי לשמרן וכן מוכח בגמרא ונלאו כל המפרשים [הפמ"ג והמחה"ש והארה"ח] דבגמרא משמע להיפך במעשה דרב אשי עי"ש ולענ"ד נראה פשוט דהוא בא להוסיף על דברי המחבר דאפילו אם באמת אין כונתו בשביל השמירה רק שהוא אומר להם כן שעושה בשביל השמירה כדי שלא יבואו להתיר להניח לכתחילה בלילה ג"כ די בכך וכן מוכח בהדיא שם בגמרא במעשה דרב אשי: 

! * 
מותר ומורין כן - עיין במ"ב במ"ש דיש מקילין אפילו להניח לכתחילה בשביל השמירה ונ"ל פשוט דאף דמותר לכוין אז במחשבתו שלובשן לשם מצוה וכדמוכח במעשה דר"א הנ"ל אעפ"כ לא יברך אז על התפילין וראיה לדברינו דעיקר ראיית הע"ת והגר"א הוא ממה דאיתא שם בברייתא ומתיירא שמא יאבדו וכו' והרי שם ג"כ פסק הברייתא דאין לברך עד שיגיע הזמן וכמו שפסק הטור ושו"ע כהרא"ש ודלא כרבינו פרץ וכמו שכתב הגר"א: 

! * 
וכשיגיע זמנן - עיין במ"ב במש"כ ומ"מ אם קידם וכו' הוא מחידושי רע"א שכתב דנוכל לסמוך בזה על דעת הר"פ עי"ש ומשמע מזה דבלא השכים ויצא לדרך צריך לחזור ולברך אם בירך על התפילין בלילה ומדברי הברכי יוסף שהובא בשע"ת משמע דבדיעבד בכל גווני אין צריך לחזור ולברך ולא הביא בברכ"י טעם לזה ואולי שבדיעבד נסמוך על שיטת רש"י ורבינו יונה שס"ל דמאי דאמרינן הלכה ואין מורין כן הוא אפילו לענין להניחם לכתחלה אך בשו"ע ס"ב לא פסק כוותייהו וצ"ע למעשה. ומכל זה תבין דמה דנוהגין איזה אנשים בימות החורף להניח תפילין ולברך עליהם תיכף משעלה עה"ש לא שפיר עבדי: 

! * 
כיון שהשכים ויצא לדרך - עיין במ"ב ועיין בעט"ז ובפמ"ג במ"ז סק"ג שמצדדים לומר דאף בעגלה נראה להתיר ובארה"ח מסכים להמחמירין ונ"ל דאם הוא מתיירא שמא יאבדם ועושה כדי לשמרם בודאי אין להחמיר אף בישב בעגלה אחרי דבלא"ה דעת הע"ת והגר"א להקל במניחן בשביל השמירה: 

! * 
היה בא בדרך וכו' - עיין במ"ב בס"ק ט"ו ט"ז וה"ה דהוי מצי המחבר למינקט בחד גוונא היה בא בדרך וקידש עליו היום ג"כ לענין שבת וכדלקמן בסימן רס"ו ס"י אלא דנקט לישנא דגמרא ונוכל לאמר דהגמרא אשמועינן רבותא דאף שהוא עומד בתוך קהל ועדה אפ"ה מועיל מה שהוא מניח ידו עליהם ולא חיישינן פן ירגישו בו שהוא נושא עליו תפילין וגם יוצא בם מבה"מ לחוץ בשבת והא דלא נקט הגמרא והמחבר האי בבא דהיה יושב בבה"מ ג"כ לענין חול תירץ הט"ז דבחול אם יושב בבה"מ א"צ להניח ידו עליהם [כ"ז שהוא בבה"מ] דהכל יודעין שם שלבשן מבעוד יום וליכא איסור והמג"א לא ס"ל האי חילוק כן כתבו האחרונים ונ"ל לתרץ לדידיה בפשיטות דאשמועינן הגמרא רבותא דאף בבא בדרך צריך להניח ידו עליהם פן יפגעו בו אנשים ויחשדוהו שהניח תפילין בלילה ואינו דומה להא דס"ג בהיה רוצה לצאת לדרך דמניחם ולא זכרו הפוסקים כלל דצריך להניח ידו עליהם דשאני התם שהוא קרוב לעלות השחר והוא קרוב מאוד להזמן דכדי שיכיר אך א"כ יולד מזה דין חדש דאם השכים כמה שעות קודם אור הבקר ומניחם דצריך להניח ידו עליהם וצ"ע למעשה. והקרוב אלי דלהכי השמיט הרמב"ם האי ברייתא דהשכים לצאת לדרך שתמהו הפוסקים ע"ז משום האי ברייתא דביצה ט"ו ע"א דקאמרה דצריך להניח ידו עליהם ומשמע ליה דפליגי אהדדי בזה ופסק כהאי ברייתא דביצה משום דאביי דהוא בתרא סבר כוותה וכעין זה כתב ג"כ בארה"ח דהברייתות סותרות אהדדי עי"ש: 

! * 
ויש מי וכו' מבעוד יום וכו' - עיין במ"ב במש"כ לילה וזמן שכיבה בק"ש וכו' הוא משו"ע הגר"ז ומתורץ בזה קצת קושיא של הא"ר שהרי איסור תפילין בלילה איננו משום לילה רק משום שינה וכבסעיף ג' ובזה קצת ניחא ולפ"ז לאותן האנשים הזהירין לקרות עוד הפעם ק"ש בזמנה ואינן קוראין אז אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וכדלקמן בסימן רל"ה ס"א אפשר שישתנה זה הדין ועיין. ועיין עוד במ"ב במש"כ דאם הוא לא התפלל עדיין וכו' אם הוא עדיין יום דאם הוא בין השמשות נ"ל דלא יברך אז דבלא"ה הפמ"ג מפקפק על דברי המ"א בסק"ב במש"כ דזמן הנחת תפילין הוא עד צאת הכוכבים הגם דבודאי מחוייב להניחן כיון שלא קיים עדיין מצות תפילין דבד"ת ספיקא לחומרא ושמא הוא עדיין יום וכמו שפסק הפמ"ג בא"א עכ"פ הברכות אינן מעכבות: 

~ סימן לא
! * 
אסור להניח - עיין במ"ב והנה מקור הדין עיין לקמן בסימן ש"ח ס"ד בט"ז ומ"א שם. והנה בדה"ח בהלכות מוקצה סתם להחמיר דאין לטלטלם כ"א לצורך גופם או מקומם וכן משמע בברכי יוסף בסימן זה אמנם בח"א משמע דכדי שלא יפלו וה"ה לכדי שלא יגנבו נמי מותר לטלטלם וכן משמע בהפמ"ג בסימן ש"ח בסק"ג במ"ז עי"ש וכל עצם הדין הזה מבואר בסי' ש"ח דתלוי אם אסור הנחת תפילין בשבת ויו"ט שלא לשם מצוה וא"כ לפי מה שנביא בסמוך דהגר"א הוא ג"כ מהמקילין בזה א"כ ממילא הוא ג"כ מהמקילין לענין טלטול וע"כ בודאי יש להקל בשעת הדחק וכמו שכתבתי בפנים: 

! * 
היה זלזול - עיין מה שכתבתי במ"ב והוא שהניחן וכו' הוא ממ"א לעיל בסימן כ"ט אך לא נתבאר בדבריו אם יש בו עכ"פ איסור מדרבנן ועיין בב"ח שמשמע מדבריו דאין איסור בהנחתן אפילו מדרבנן וכוונתו במניחן שלא לשם מצוה דאל"כ בלא"ה איכא בל תוסיף ומהגר"א בביאורו בסימן ש"א סוף סק"ז משמע ג"כ דבאינו מכוין בהנחתם בשבת ויו"ט לשם מדרבנן אינו אסור להניחם: 

~ סימן לב
! * 
וצריך לכתבם וכו' - הג"ה זו איירי לענין קדימת הזמן ולענין קדימת המקום מבואר לקמן בסימן ל"ד בטור וב"י עי"ש: 

! * 
בסדר הזה - עיין במ"ב והוא מהא"ר והפמ"ג ושארי אחרונים ודעת הט"ז ביו"ד סימן ר"ץ דלדברי התוספות מנחות ל"ב ע"א ד"ה דילמא כשר אם אין סידור בהפרשיות של שמע והא"ש אחרי שאין סמוכות בתורה ועיין שם בנה"כ שחולק עליו ועוד ראיתי בס' קדושת יו"ט שכ' ג"כ דלא כט"ז ואין חילוק בענין סידור בין הפרשיות והאותיות וכ' דהתוספות ס"ל דכונת המכילתא הוא לענין סידור המקום שלא יהא נסדרת בהקלף והיה קודם לקדש אבל אם נסדרת אחר קדש אפי' אם היא נכתבת תחילה כשר ואנו להלכה לא ס"ל להקל אפילו באופן זה כיון דנכתבת שלא כסדרה וכדמוכח לקמן בסכ"ג וביו"ד בסימן רפ"ח גם מדברי הגר"א בכל אלו מקומות מוכח דס"ל כפסק השו"ע ולא כהתוספות ועיין לקמן בסימן ס"ד בבה"ל שתירצנו בעזה"י את קושית הט"ז בטוב: 

! * 
ואם שינה - שכתב הפרשה המאוחרת בתחלה אפילו אם כתיבתה היה במקומה כגון שהניח חלק הדף אחד וכתב בהדף השני פרשה והיה כי יביאך ואח"כ כתב הפרשה קדש בהדף ראשון פסול: 

! * 
יכתבם בדיו שחור - ועיין ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין שכתב דההלמ"מ דנאמר שיהיו כותבין בדיו לא נאמר רק למעט שאר מיני צבעונין כגון האדום והירוק וכיוצא בהן משמע דבכל דבר שיעשה ממנו מראה שחור כדיו כשר ורק שיהיה מתקיים וכן כתב בהלכות ס"ת א' מכ' דברים הפוסלים ס"ת הוא אם נכתב בלא שחור העומד. ואם היה המראה דומה למראה הכחול [שקורין בל"א בלאה] נלענ"ד שיש להחמיר בזה וראיה מחולין מ"ז ע"ב ככוחלא כשירה כדיותא טריפה דאף דמהרמב"ם משמע דהלכה לא נאמר רק שיהיה מראה שחור וביררנו לקמן בסימן ל"ג דהרצועות שיש עליה גם כן הלמ"מ דצריכה להיות שחור די בשחרות שהיא ככחול שאני הכא שכיון שהיתה ההלכה שיכתוב בדיו אף דדיו לאו דוקא להרמב"ם וה"ה כל מראה שחור אבל עכ"פ שיהיה מראיתה שחור כמו דיו. וכ"ש לפירוש הרא"ש וש"פ דסוברים שדיו ממש בעינן מראה כחול בודאי איננו בכלל דיו אך צל"ע קצת דא"כ אם היה מראית הדיו דומה למראית העורב ג"כ איננו בכלל דיו וכדמוכח בנדה כ' ע"א דמראית הדיו שחור יותר ממראית העורב דאמר שם שחור כדיו טמאה כעורב הוא בכלל דיהא מכן וטהור וא"כ אמאי אמר במדרש שחורות כעורב אלו האותיות אך אין למדין הלכה מן האגדות א"נ י"ל בדוחק דשחור כעורב הוא שחור ג"כ כדיו אבל כדיו הלח והוא ג"כ טהור כדמוכח שם בגמרא. ואפילו אם טבעו להיות נשחר לגמרי אחר הכתיבה יש לעיין בזה טובא אי כשר בדיעבד דהלא ההלכה נאמר שיהיו כותבין בדיו כדאיתא בירושלמי ולא נאמר שיהיה כתוב הסת"מ בדיו ולשון השו"ע ג"כ משמע דבעת הכתיבה יהיה הדיו שחור ויש לפרש עוד דכוונת השו"ע כ"ש שחור אפילו ממי עפצים וקנקנתום ודלא כר"ת וכמו שביאר בב"י וצ"ע: 

! * 
בין שיש בו מי עפצים - המחבר סתם דבריו ולא פירש ממה לעשותו משום דאפילו אם הוא עשוי מקנקנתום ומי עפצים או מגומא ומי עפצים כשר דמשני מינים ביחד נקרא דיו ודלא כר"ת דאוסר בזה וכמו שביאר בב"י [כן ביאר הגר"א בסימן תרצ"א לקמן וגם בסי' זה רמז לזה דלזה לא כתב השו"ע רק שיש בו ולא כתב אפילו אם הדיו הוא מעפצים בלבד ומיושב בזה קושית הפמ"ג] ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יש להחמיר שלא לעשותו מעורב בקנקנתום או בגומא משום דהוי כתב שאין יוכל להמחק וכמו שנתבאר ביו"ד בסימן רע"א ס"ו דדוקא בדיעבד אם כתבו במי עפצים וקנקנתום כשר [וגומא הוא ג"כ כתב שאין יוכל להמחק וכדאיתא בסוטה דף י"ז במשנה] וכן מוכח ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ד ע"ש ואין כונת הרמ"א לומר דלכתחלה דוקא מעשן ולא מעצים גופייהו [ועיין מ"א וא"ר] דהרי ביו"ד בסי' רע"א הרמ"א גופא כתב דלכתחלה יותר טוב שיעשה מדבר הבא מן העץ אח"כ מצאתי בעזה"י בעולת תמיד שפירש כן. א"נ י"ל דכונת הרמ"א למעט מה שכתב הב"י סתם בדיו שחור דמשמע כ"ש שחור כיון דהוא מתקיים והוא ניכר על הקלף דיו הוא וכמו שכתב בב"י בשם רבינו שמחה ולזה בא הרמ"א והוסיף דלכתחלה יחמיר כדברי רבינו תם דדוקא בא מן העץ: 

! * 
בין שלא וכו' - עיין לקמן בסימן תרצ"א וביו"ד בסימן רע"א שכתב השו"ע דאם כתב במי עפצים וקנקנתום כשר. כתב הפמ"ג מדלא הזכיר גומא משמע דאף אם לא הטיל בהן גומא כשר ועיין עוד בדבריו שמסתפק לדינא אם דוקא ע"י שניהן ביחד כיון דאין בהן גומא או אפילו בכל אחד יכול לעשות דיו כיון שהוא שחור והגר"א בביאורו בסימן זה ובסימן תרצ"א פוסק דממי עפצים בלבד או מקנקנתום בלבד פסול אפילו דיעבד דלא מיקרי דיו כ"א משני מינים ביחד מי עפצים וגומא או מי עפצים וקנקנתום ומגומא וקנקנתום יחד בלי תערובת מי עפצים או עשן עצים ושמנים לא ברירא לי דעת הגר"א בזה והגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי מחמיר בזה לכתחלה ובקנקנתום לבד או בגומא לבד מחמיר אפילו בדיעבד כדעת הגר"א ובתשובת משכנות יעקב סימן ל"ז מחמיר אפילו במי עפצים וקנקנתום יחד בלי תערובת גומא עי"ש. והגם דבדיעבד בודאי אין להחמיר ולפסול במי עפצים וקנקנתום יחד נגד פסק השו"ע בסי' תרצ"א וביו"ד סימן רע"א עכ"פ לכתחלה בודאי יש ליזהר כדבריו שאם הוא עושה דיו ממי עפצים אפילו אם הוא מערבו עם קנקנתום לא יעשהו בלתי תערובת גומא וה"ה דממי עפצים וגומא בלחוד נמי שפיר דמי ועי"ש בתשובת משכנות יעקב שמביא הרבה פוסקים סייעתא לדבריו גם כתב שם בתשובה דלכתחלה יש לדקדק לעשותו ע"י בישול כדעת הרמב"ן והר"ן הואיל דאפשר: 

! * 
הרי אלו פסולין - ואם הוא אות ראשון או שכתבו כולו כך ורוצה אח"כ בתו"מ להעביר קולמוס כסדרן עליהן בדיו צ"ע אם מהני פמ"ג במ"ז אות ט"ו והחתם סופר בסימן רנ"ו ביו"ד פסק דמספק פסול דהוא בכלל דיו ע"ג סיקרא עיין בגיטין י"ט ע"א והדין עם הא"ר דלא כהפמ"ג שמפקפק בזה עי"ש: 

! * 
עפרות זהב - וה"ה שאר מיני צבעונין על הדיו דפוסל בזה להכתב ובזה לא שייך תקנתא דמעביר ואף אם ירצה אח"כ להעביר בדיו על הצבעונין והזהב פסק הע"ת והא"ר דלא מהני וזהו שכתב אחר כך על אות מאזכרה אין לו תקנה כלומר אפילו רוצה לחפות בדיו מלמעלה פסול וראיה זו דחה הפמ"ג עי"ש ובאמת לענ"ד יש לעיין בזה אם יש בזה אפילו פסול ספק כמו דיו ע"ג צבע אחרי דכתב התחתון וגם העליון הוא כתב דיו ואין כאן מקום להאריך: 

! * 
מעביר הזהב - הפרישה כתב עיין ביו"ד סימן רע"ו כתבתי שם בשם ריב"ש דיש לחוש משום כתב מנומר אם יש הרבה אותיות כן בכמה דפין וכן כתב הל"ח והא"ר השיג עליהם דהריב"ש לא קאי כלל על דברי הנ"י כשזרק זהב על הדיו דבזה לא שייך ענין מנומר כיון דכתב דלמטה קיים אלא הריב"ש קאי על עיקר הדין אם כתב בזהב או בצבעונים עצמן וגררן וכתבן בדיו דבזה שייך ענין מנומר והאריך בזה ועיין בברכי יוסף סי' רע"ו שהסכים לדברי הא"ר וכן הבני יונה ג"כ: 

! * 
כמוחק את השם - אבל מוחק ממש לא הוי דנשאר כתב התחתון ומשמע מכאן אפילו זרק זהב שלא בקדושת השם אסור למחוק דלא כמה (כמו) שכתב הש"ך ביו"ד בסימן רע"ו בס"ק י"ב. פמ"ג: 

! * 
צריך שלא תדבק שום אות בחברתה - ואם התג אחד דבוקה בחברתה בזה יש נ"מ דאם התגין של האות גופא דבק אחד בחבירו דעת הרמ"ע לפסול [והובא דבריו לקמן במ"א ובא"ר] אך אם גופי האותיות ניכרות כל אחד בפני עצמו רק התג של אות אחד נוגע בתג שבאות שאצלה או מתיבה לתיבה המאירי מיקל בזה והמ"א והפר"ח בא"ע סי' קכ"ה סקי"א מחמירין ג"כ בזה אך הא"ר בסימן זה כתב דיש להחמיר בזה רק בדאפשר והובא דבריו בפמ"ג בא"א [ומה דמדברי שערי תשובה משמע בסק"ז שיש להחמיר אף להמאירי בדיעבד אם לא תקנן עיינתי בפר"ח שם ומשמע להדיא דלדעת המאירי יש להכשיר אף בלא גרירה בדיעבד] ומ"מ לכתחלה בודאי יש להחמיר ולגרור כדעת הרלב"ח שהביאו המ"א בסק"ג דתיקון מהני אפילו לדידיה ואפילו תגין שנוגעין אחד לחבירו באות גופא נראה דמהני תיקון ואפילו בתו"מ ולא מיקרי שלא כסדרן כיון דחזינן שלא נשתנה צורת אות מקודם עי"ז וכן כתב בספר קסת הסופר: 

! * 
כל אות תהיה מוקפת גויל - גויל דנקט לאו דוקא דאין כותבין עליו תפילין וכדלקמן בס"ז רק דנקט לישנא דשייך אצל ס"ת ולאו דוקא. ע"ת: 

! * 
אין צריך לשרטט כ"א שיטה עליונה - ובדיעבד אם לא שירטט אפילו שיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א תלוי בין שיטת ר"ת ושארי פוס' דלר"ת שכ' דס"ת אין צריכה שירטוט רק בשיטה עליונה לדעת המחבר או מכל צד לדעת הרמ"א ובדיעבד נפסל בזה ומוכרח לומר כן ממסכת סופרים דיריעה שאינה מסורגלת פסולה א"כ ה"ה בתפילין דחד דינא אית להו לשיטתו אבל לפי מה דפסקינן ביו"ד סימן רע"א ס"ה דס"ת צריכה להיות שירטוט בכולה כמו מזוזה א"כ אין לנו ראיה לפסול התפילין בדיעבד אף אם לא שירטט כלל כ"א בביאור הגר"א בקצרה ובדבריו ניחא שלא כתב המחבר לפסול בדיעבד כמו שכתב להדיא ביו"ד בס"ת ומזוזה: 

! * 
וי"א שצריך וכו' - יש לעיין קצת אם שירטט כל השורות אם צריך ג"כ לשרטט מן הצדדים או לא וספק זה יש להסתפק בס"ת ומזוזה דשם השירטוט כולו הוא לעיכובא ונראה דבדיעבד אין להחמיר בזה אפילו במזוזה כי לא נזכר בכ"מ רק שירטוט בין השיטין וכ"ש לפי מה שנראה מרדב"ז הובא בפ"ת ביו"ד עיי"ש דטעם השירטוט אפילו במזוזה הוא כדי ליישר השיטין בודאי אין להחמיר בזה. ודע דשירטוט של תפילין לכו"ע אין צריך להיות לשמה כמש"כ הפמ"ג: 

! * 
וכן נוהגין - וכהיום נהגו הכל לשרטט בכל השיטין ועיין בספר ב"ש שכתב שנ"ל שטוב לשרטט להשיטין לצד השיער ולמעלה ולמטה ולהצדדים ישרטט לצד הבשר: 

! * 
ולא על הגויל - גויל הוא העור שלא נחלק ולא הוסר ממנו רק השער ותקנו שם ומצד הבשר לא הוסר כלום: 

! * 
ואם שינה פסול - קאי אכולם ואפילו אם כתב קוצו של יו"ד שלא על הקלף במקום בשר כגון שבמקום אחד לא העביר מהדוכסוסטוס פסול ועיין לקמן: 

! * 
וכותבים עליהם לצד בשר - ויזהר מאוד שלא יטעה לכתוב לצד השיער דמעכב בדיעבד וסימנו להכיר אחר העיבוד איזה צד הוא סמוך לבשר רואים לאיזה צד שהקלף מתכויץ כשמלחלחין אותו הוא מקום הסמוך לבשר ומ"מ אין לפסול תפילין ישנים מחמת סימן זה דאע"פ שאחר הבחינה נראה שנכתבו לצד השער אנו מעמידים להסופר שכתבם על חזקתו חזקת בקי ומומחה ובודאי כדין כתבם גם סמכינן על המרדכי דמכשיר אם נכתבו לצד השער. א"ר: 

! * 
לתקנו ולהחליקו - ואם גרד יותר מזה עיין בנשמת אדם כלל י"ג דעתו דלא מיקרי תו קלף ובחתם סופר א"ח תשובה ג' משמע שמקיל בזה: 

! * 
ומצד הבשר גורדים הרבה - וסימנו לידע שנגרר כל הדוכסוסטוס מקובל בפי הסופרים כל מקום שהוא נמצא בקלף הוא ניכר לכל כי הוא חלק ושאר קלף אינו חלק כ"כ ואותו מקום החלק יכול לקלוף ולהפריש בסכין או במחט ובדיעבד אם לא גרד כל כך עיין במחה"ש שדעתו להחמיר וכן בתשובת משכנות יעקב ובנשמת אדם כתב דאין לפסול התפילין מטעם זה בדיעבד כיון דעכ"פ נגרר מן העור הקליפה הדקה הסמוך לבשר דעליה בודאי חל שם דוכסוסטוס וכן בתשובת ח"ס הנ"ל ובתשובת חסד לאברהם מיקל ג"כ מחמת זה ואף דאין למחות ביד המקיל בדיעבד דיש לו על מי לסמוך מה מאד ראוי להזהיר להסופרים שיזהרו בזה עכ"פ לכתחלה שלא ישאירו על הקלף קודם שיכתבו עליו שום קרום וקליפה דקה במקום הכתיבה ואפילו קליפה דקה כחוט השערה דזה הוי הכל חשש דוכסוסטוס: 

! * 
צריך הקלף וכו' - והעיבוד הוא הל"מ דבלא זה אין עליו רק שם עור ולא גויל וקלף ודוכסוסטוס פמ"ג. וכל אלו הסעיפין הנאמרין פה לענין עיבוד הוא רק לענין הפרשיות של התפילין וכן לענין כתיבת ספרים ומזוזות [לבד מדעת הרמב"ם לענין מזוזה וכדאיתא ביו"ד בסימן רפ"ח ס"ה] ולענין עור הבתים יתבאר לקמן בסעיף ל"ז: 

! * 
וצריך וכו' לשמו - ובלא זה פסולין ואם הוא במקום שלא יוכל להשיג תפלין אחרים כ"א אלו שנכתבו על עור המעובד שלא לשמה אף דבס"ת כה"ג נראה דיוכל לברך עליה בצבור אבל בתפילין יניחם כך בלא ברכה ע"ש בפמ"ג. ודע עוד דהפמ"ג החליט בפשיטות דעיבוד לשמה הוא מדרבנן והביא ראיה לזה מתשובת הרמב"ם שהובא בכ"מ פ"א מהלכות תפילין הלכה י"א ונ"מ היכא שספק לו אם נתחלף לו עור בעד עור שלא לשמה י"ל ספיקא דרבנן לקולא אך מתשובת רע"א סי' ב' משמע דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים דס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי דהוא סובר שהוא דאורייתא וכן ראיתי לאחד שכתב בשם המג"ב שכתב ג"כ דכל הפוסקים המחמירין בענין עיבוד לשמה ס"ל דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבשעת הדחק יש להקל בספיקן דבלא"ה יש הרבה מהראשונים שס"ל דא"צ עיבוד לשמן [עיין בתשובת משכנות יעקב או"ח סימן מ"ב] וכעין שכתב בתשובת פרח מ"א בח"ב סימן ק"א הובא בברכי יוסף יו"ד סימן רע"א. ודע עוד דעיבוד סתמא הוי כשלא לשמה תשובת פמ"א סימן מ"ה דכ"מ מתוספות גיטין דף מ"ה בד"ה עיבוד לשמה ובספר בית אהרן יצא לידון בדבר החדש דהאידנא דאין כותבין ברוב על קלף שאר ספרים רק ס"ת הוי סתמא כלשמה ויש לעיין: 

! * 
בתחילת העיבוד - ואם היה רק סוף העיבוד לשמה עיין לקמן בס"ט שביררנו שם דהט"ז ביו"ד רע"א ס"ג ס"ל דמהני והפמ"א ח"א סימן מ"ה חולק ע"ז וס"ל דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחילתו וגם בביאור הגר"א לעיל בסימן י"א כתב כן דספק הוא אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש. ונראה דאעפ"כ אין להחמיר בדיעבד אחרי שיש הרבה מקילים כי גם דעת הגאון מהר"מ בנעט בבאורו על המרדכי להקל בזה עי"ש היטב בסוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע ובפרט דהראיה שמביא הט"ז לדבריו שם ביו"ד רע"א מדמכשרי הגאונים להחזיר אפילו קלף שנתעבד לגמרי שלא לשמה לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה וכ"ש בזה מרפסא איגרא [הגה"ה ומכ"ש לפי מה שמצאתי בשם תשובת חב"י דמפרש ההיא דתשובת הגאונים שמתירים להחזיר את העור המעובד לידי מתוח ולהעביר עליו סיד לשמה היינו בעור שאינו מעובד כל צרכו א"כ הרי מבואר בהדיא כדברינו ועיין בקו"א לשו"ע של הגר"ז ולענ"ד נראה דהאי דק המוזכר שם בתשובת הגאונים היינו קלף ממש וכן מוכח שם מדברי הטור וש"ך שם בתחלת הסימן דלא נוכל לדחות דהטור איירי ג"כ בקלף שלא ניתקן כל צרכו במליח לבד או במליח וקמיח ולא עפיץ דזה לא היה מתיר הטור באם אין יכולת וכו' אפילו במקום הדחק ותדע דהטור וגם השו"ע השמיטו שם האי דין ראשון דתשובת הגאונים שמתירין אפילו במליח לבד במקום הדחק ש"מ דלא ס"ל והטעם דס"ל כיון דזהו הלמ"מ כמש"כ הרמב"ם בפ"א מה' תפילין אין להקל בו ע"כ הג"ה] ואולי גם דעת הגר"א כן כמו לענין ספק אם צריך להוציא בפה דוקא דגם שם מביא הגר"א דספק הוא ואעפ"כ לא החמירו רק לכתחלה וכדמוכח מהטוש"ע שכתב טוב להוציא בשפתיו וכדכתב הפמ"ג כן נאמר בזה ומכ"ש לפי דעת הפמ"ג שעיבוד לשמה הוא דרבנן. היוצא מדברינו דאם שכח ליתן העורות לתוך הסיד לשמה ונזכר בתוך עיבודו בעוד שיש עליה עדיין שם דיפתרא שיטלם מן הסיד ויחזור ויתנם לתוך הסיד לשמה כנ"ל ברור בעזה"י. וכ"ז אם הוא מחשב לשמה במעשה העיבוד גופא אבל אם מחשב לשמה בעת תיקון הקלף אח"כ כגון מה שממחים אותו באבן הפימ"ס וכדומה או בעת השירטוט של הסת"מ או ברצועות בעת השחרתן לבד הוא מחשב לשמן זה בודאי לא מהני [ט"ז ביו"ד שם ופמ"ג והסכמת אחרונים] ודע עוד דבהם קי"ל דא"צ כלל שיהא לשמה ואפילו במזוזה דעצם השירטוט הוא הלמ"מ אפ"ה אינה צריכה להיות לשמה אך יש מן האחרונים שמחמירין בדבר לענין שירטוט [הב"ח במזוזה והבני יונה אף בס"ת] אפילו דיעבד ונכון לחוש לדבריהם עכ"פ לכתחלה ועיין בפמ"ג במ"ז סק"ד ותבין את הכל ועיין בפמ"ג שכתב עוד דלפי דברי הב"ח לא יועיל שירטוט אפילו דס"ת למזוזה אבל לפי מאי דאנן פסקינן דס"ת ומזוזה שוין מהני וע"ש עוד דשירטוט דתפילין ומזוזה בודאי לא מהני להב"ח ואף אם שרטטו לשמה כמאן דליתא דמיא אך כבר הכרענו דאין להחמיר בדיעבד. וע"ש בפמ"ג שכתב דכ"ז בסתמא אבל במחשב בהדיא בהשרטוט שלא לשמה אפשר דגרע לד"ה: 

! * 
או לשם ס"ת - עיין במ"ב במה שכ' ולא כמו שנהגו הסופרים עי"ש הטעם דבדאורייתא קי"ל אין ברירה ולפי מה שכתב הפמ"ג דעיבוד לשמה הוא דרבנן יש להקל בדיעבד. וצ"ע למעשה: 

! * 
אם עיבדו עכו"ם - ואם עבדן אשה או קטן עיין לקמן בסימן ל"ט במ"ב סק"י: 

! * 
להרמב"ם וכו' וסייעו - לבאר הדין דסיוע צריך להאריך קצת דהנה הט"ז הביא פה וביו"ד רע"א דסיוע אפילו בסוף מהני והביא ראיה מהחזרת הקלף לסיד עי"ש והפמ"א בסימן מ"ה השיג עליו אחד דאיך נאמר כאן הוכיח סופו על תחלתו כיון דתחלתו עשאו עכו"ם איך נאמר דמשום דבא הישראל לבסוף וסייעו לשמה יוכיח על תחלתו שהיה לשמה ועוד דאפילו בישראל עצמו הביא ראיה דלדינא יש ספק אם נאמר הוכיח סופו על תחלתו עי"ש היטב. ובאמת לפי הבנתו בט"ז יש על הט"ז פליאה גדולה מזו דהאיך הביא הט"ז ראיה מהחזרת הסיד לתוך הקלף והרי ע"כ מיגרע גרע דבהחזרת הסיד אפילו לא היה אמירה לעכו"ם מהני כמו שנראה מדברי הטור ביו"ד שם וכאן צריך ע"כ אמירה לעכו"ם דמסייע לבד אין בו ממש אע"כ דכונת הט"ז במש"כ במסייעו אין ר"ל שיעשה איזה מעשה בסיוע העכו"ם דמסייע זו בודאי אין בו ממש אלא ר"ל שיעשה גם הוא איזה מעשה עיבוד בלי העכו"ם וסברת הט"ז לומר דזה בודאי חשיב הזמנה מעלייתא לקדושה כיון דבלא גמר הישראל לא היה עדיין העור מעובד ועד כאן לא החמירו התוספות אלא דתיקון הקלף ושירטוטו זה לא חשיב הזמנה לקדושה כיון דכבר נגמר מלאכת העיבוד אבל בזה שעושה בעיבוד מעשה גמורה דבלא עשייתו לא היה העור נגמר בעיבודו מהני וע"ז הביא ראיה מהחזרת הדק [שהוא קלף כדאיתא בטור] פי' דהלא לענין שבת בודאי אין עיבוד אחר עיבוד וכמו שמבואר בהלכות שבת לענין שאר מלאכות וכאן מהני אע"כ דכאן לא בעינן רק שיעשה מעשה שיהא מוכיח שהיא הזמנה מעלייתא לקדושה א"כ כ"ש כשעושה הגמר בעיבוד עצמו דזה בודאי מיקרי עיבוד אף לענין שבת [וכמו שמוכח בשבת דף ע"ו /ע"ה/ דפריך היינו מולח היינו מעבד אלמא אף דלא עשה כ"א מליחה בעלמא שעדיין שם עור עליה ולא קלף כדאיתא בשבת דף ע"ט חייב משום עיבוד א"כ כ"ש כשעשה עפיץ לבד דבזה נגמר עליה מלאכת העיבוד להקרא עי"ז קלף ולא דיפתרא דחייב] כ"ש דמיקרי עיבוד לענין לשמה וא"כ אין אנו צריכין לומר יוכיח סופו על תחלתו דבסופו לבד די וממילא אין אנו צריכין ג"כ לומר שיצוה לעכו"ם בתחלתו לעשות לשמה ובזה יוסר כל הקושיות מדברי הרב ט"ז. היוצא מדברינו דשני עניני סיוע יש אם עשה פעולה בשותפות העכו"ם ואפי' בתחלתו בזה ודאי לא מהני רק באופן כשאמר לעכו"ם ליתן לתוך הסיד לשמה ואפילו זה לא מהני רק להרא"ש ובזה מיירי השו"ע שכתב וסייעו קצת בעיבודה אבל ודאי אם עשה פעולה בעצמו במלאכת העיבוד אף שתחלת העיבוד עשה העכו"ם כיון דבלא הישראל לא היה נגמר ס"ל להט"ז דמהני אף אם לא אמר להעכו"ם בתחלתו שיעשה לשמה וגם הרמב"ם והתוספות דס"ל דהאמירה להעכו"ם לא מעלה כלל יודו בזה לדברי הט"ז דמהני אח"כ מצאתי בעזה"י להגאון מהר"מ בנעט בביאורו על המרדכי סוף הלכות ס"ת בד"ה או יסייע שמוכח בהדיא מדבריו שם שהוא סובר ג"כ כמו שכתבנו שאפילו לא אמר לעכו"ם מענין לשמה מהני כיון דעשה הישראל פעולה בעצמו במלאכת העיבוד לשמה: 

! * 
כעין אותיות - כדי שלא יחליפם העכו"ם בעורות אחרים. ודוקא כעין אותיות אבל נקבים כך לסימן לא מהני [פמ"ג]: 

! * 
לזייף - שמניח העור ע"ג עור אחר ועושה ג"כ במרצע כעין אותן האותיות. כתב המחה"ש דצריך זהירות מרובה כשמעבד ע"י עכו"ם אומן הוא מניח מטליתין על הנקבים הנמצאין בהקלף ואותן טלאי' קרוב לודאי שלא נתעבדו לשמה שהן מחתיכות עורות שמקצע ונוטל מכל אשר יבא לידו להטיל טלאי ובקושי נכרים אחר העיבוד כ"א נגד השמש: 

! * 
משום דמרתת - הלא"ה לא שייך בזה סד"ר לקולא [כי לשיטתו לשמה הוא דרבנן] דכל שנהנה בו העכו"ם רגיל וקרוב לודאי הוא. ובמקום דלא נהנה בו העכו"ם ע"י החליפין קי"ל דלא חיישינן לאחלופי [פמ"ג]: 

! * 
יהיה הקלף מעור בהמה וכו' - עוף משובח ואחריו חיה ואחריו בהמה ושליל יותר טוב שעדיין לא יצא לאויר העולם [אחרונים]: 

! * 
הטהורים - וטהורה שנולדה מטמאה עיין בתשובת יד אליהו סימן ב' שהאריך והעלה להחמיר אבל טמאה שנולדה מטהורה מתיר לכתוב עליה סת"מ ועיין בתשובת סת"מ הלכות תפילין סי' ל"ו. ועור של איסור הנאה עיין בפמ"ג בס"ק כ"ז: 

! * 
ואפילו מנבילה וכו' - ואפילו נתנבלה ע"י אחרים כגון נחורות ועקורות. תוספות שבת ק"ח: 

! * 
תורת ה' - ואפילו שאר ספרים שאינם תנ"ך שיש בהם שמות שאינם נמחקים אסור לכתוב על עור בהמה טמאה ואם הם כתובים רק ברמז לסימן השם י"ל דשרי לכתוב וה"ה ספרי הש"ס ופוסקים כה"ג שרי [פמ"ג]: 

! * 
האות וכו' חלוקה לשתים - עיין במ"ב סוף ס"ק ל"ב במה שכ' אם לאחר הכתיבה וכו' רואין אם יש בו צורת אות וכו' ואם הנקב שנעשה לאחר הכתיבה הוא רק באמצע עובי האות אפשר דיש לצדד להקל כהט"ז אפילו אם אין בו שיור אות עד המקום ההוא כיון דלא נשתנה צורת האות עי"ז ומחדושי רע"א בד"ה אבל שנשאר בצ"ע על הט"ז נראה שמפקפק בזה להחמיר ולפי ביאור הלבו"ש בהט"ז נוכל לומר בפשיטות דגם הט"ז יודה בזה להחמיר ולא מיירי הט"ז רק אם יש בו שיור אות עד המקום ההוא וראייתו הוא מסט"ז ומה שהביא מניקב תוכו הוא לאו דוקא עי"ש לכן דין זה צ"ע: 

! * 
אבל בירושלמי - עיין במ"ב שכתב ודע וכו' ועיין בט"ז שכתב דין מחודש דאף להירושלמי אין פסול כ"א בניקב כל תוכו ולא אם ניקב תוכו מצד א' סמוך לאות ועיין בפמ"ג ובדה"ח דזה לא קאי רק לתירוץ א' של הב"י עי"ש אבל לתירוץ שני שלו שפסק המחבר כוותיה בסמוך סט"ז יהיה הדין להירושלמי אם ניקב בתוכו קודם הכתיבה סמוך להאות אפילו במקצתו פסול ובאמת כן איתא בירושלמי בהדיא בפ' א' דמגילה אמר נדבך ניקב באמצע הבי"ת אם גויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול. ונ"ל פשוט שגם כונת הטור כן אלא דבא למעט במה שכתב כל תוכו לאפוקי היכא דניקב עצמיות תוך האות ולא נשארת רק כחוט השערה מוקף גויל חלק מכל צדדיו דכשר. ומדברי הירושלמי הזה נסתר סברת הדה"ח שרצה ליישב את דברי הט"ז סק"ח כי כתב שהטור סובר כתירוץ א' של הב"י ולכן בעינן דוקא כל חללו שמדברי הירושלמי הזה מוכח בהדיא דלא בעינן כל חללו. ומ"מ לדינא במקום הדחק שלא נזדמן לו סופר שיוכל לקלוף בטוב מעט סמוך להנקב כדי שיהיה מוקף גויל נ"ל שיוכל לסמוך על הפוסקים שמכשירין אפילו ניקב כל תוכו כי אף שהט"ז כתב דאפשר שדעת הרמ"א כחומרא של ב' הפירושים המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא דדעתו להקל בניקב כל תוכו: 

! * 
והכי הילכתא - עיין במ"ב סק"מ שכתב מדבריו וכו' וכן משמע בב"י ועיין בדה"ח בהל' קה"ת בדין כ"ו דמשמע מדבריו דמטעם ספיקא דדינא החמיר הרמ"א ולדבריו שם ניקב כל חללו וניקב רגל השמאלי עד שלא נשתייר בו כמלא או"ק חד דינא אית להו אבל המעיין בד"מ הארוך יראה להדיא מדבריו דמסכים לדעת המרדכי דמקיל בניקב כל חללו א"כ ממילא רגל השמאלי שוה לרגל ימיני לפסול כידוע להמעיין בפוסקים דהא בהא תליא לבד מהב"ח שכתב דהטור מיקל בשניהם: 

! * 
ניקב רגל הימיני אם נשתייר וכו' - עיין במ"ב בסקמ"א שכ' שם דינא דהמ"א שהביא בשם הר"מ דאם נשאר בעובי האות כמו וי"ו או יו"ד דקה כשר וכתבנו ע"ז הטעם דאין שיעור לעובי האותיות כ"ז כתבנו לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן זה סקי"ו ע"ז דאם נשאר שריטה דקה שחור די בכך משמע לכאורה לפ"ז דאפילו כ"ש כשר ולא יתכן לפ"ז לשון הגמרא להר"מ דהכי איתא שם ניקב יריכו אם נשתייר הימנו כמלא או"ק כשר וא"ל פסול משמע להדיא דאפילו נשתייר כ"ש פסול. אך באמת זה אינו מוכח כ"א לפי שיטתו דהמאירי משא"כ לדידן לא מיירי הגמרא כלל בנפסק האות מעוביו עיין בפמ"ג שם ואין צריך שישאר בזה האות כמלא או"ק מ"מ צ"ע אחרי שהמ"א הביאו: 

! * 
מלא או"ק - ואם זה הכתב הוא מכתב בינוני לכאורה דאין מועיל אם כמלא או"ק הוא מכתב קטן דאל"כ אין שיעור לדבר אבל אם זה הכתב הוא כתב גדול נראה דבודאי מהני אם כמאו"ק הוא מכתב בינוני: 

! * 
כשר - עיין במ"ב מה שכ' שאין צריך להראות להתינוק כן משמע מכל האחרונים ה"ה הפרישה והט"ז והפמ"ג ומחה"ש ודה"ח ולא שבקינן פשיטותא דהני גדולים משום ספיקא דיד אפרים ובאמת פליאה נשגבה על דבריו האיך רצה לומר דדעת המ"א ברמ"א הוא כך הלא מד"מ מוכח להדיא וכן בפרישה דדעת המרדכי הוא דלא בעינן בה"א וכה"ג רק כמלא או"ק דאל"כ לא מקשה מידי שם עי"ש ובכאן הלא נרשם ברמ"א בהג"ה בשם מרדכי וכן כתב בהדיא בפמ"ג במ"ז דאף שבד"מ מצדד לומר דדעת הטור כהמאירי מ"מ בשו"ע סתם כדעת המרדכי וכן בפרישה השיג על הד"מ ומסיק דגם דעת הטור כהמרדכי דלא אמרינן צירוף באות נפסק וא"כ ממילא מוכח מהגמרא דבאות ה' וכדומה די בשיור כמלא או"ק לבד. והטעם בזה נראה פשוט דקים להו לחז"ל באות ה' וכדומה דזה שיעורן בעצם ולכן אין צריך להביא ראיה מהתינוק דהתינוק אין מורגל בזה התמונה דכל אחד כותב לכתחלה אות ארוך והוא דומיא דחי"ת שיתבאר ג"כ לקמן בסכ"ה דאין ראיה מהתינוק משום דאין מורגל בחי"ת של חטוטרות. ומ"מ בדיעבד אם הראוהו להתינוק דלא חו"ט ולא יכול לקרותו יש להחמיר בזה כי ראיתי להשיורי כנה"ג שמצדד לומר דאפי' במקומות דלא משגחינן על תינוק להקל על ידו משגחינן עליו להחמיר ע"ש. ואף דבחי"ת של חטוטרות מבואר לקמן בסוף סכ"ה דקריאתו של תינוק לא מגרע בזה היינו משום דשם אין מורגל כלל בחי"ת של חטוטרות דאפילו אם היה נכתב כתיקונו היה קוראו בב' זייני"ן כמבואר בב"י בסוף סימן ל"ו משא"כ בענינינו: 

! * 
ואם לאו פסול - ולא מצרפינן ליה מה שלמטה מהנקב או ההפסק אפילו לא היה פרידתו ניכר להדיא ותינוק דלא חכים ולא טיפש קרי ליה לאות וכ"ז בלא תיקון אבל אם תיקן את הפסקן הדין בזה הכל כמו שביארנו בסמוך: 

! * 
נפסק - וה"ה אם מתחילה כתב הסופר איזה אות פשוט ונסתפק לו אם הוא ארוך כשיעור שראוי להיות וא"א לו להגיה דהוה שלא כסדרן מראה לתינוק. ט"ז וא"ר וחידושי רע"א: 

! * 
הפשוטות - וה"ה אם הספק הוא בד' שגגו קצר ונסתפק לנו אם הוא כשיעורו מראה האות להתינוק אחרונים: 

! * 
כגון וי"ו זיין - עיין בפמ"ג שמסתפק לומר דבזיין שנפסק די כמלא אות קטנה דבמה שגגו עובר מב' הצדדים מוכח שאינו יו"ד והובא בחידושי רע"א. ועיין בדה"ח בהלכות קה"ת ובשערי אפרים שהשוו שם זיי"ן לוי"ו לדינא. ועכ"פ אם התינוק קראו ליו"ד ודאי פסול. ועיין במה שכתבנו בסעיף ט"ו בשם כנה"ג. ועיין בב"י בסימן ל"ו באות וא"ו: 

! * 
אם תינוק - עיין בפמ"ג וא"ר דאם יש כמלא או"ק דידהו כגון וי"ו או נו"ן פשוטה קטנה וניכר יפה שהיא וי"ו או נו"ן כשר ואין צריך להראות להתינוק: 

! * 
יודע לקרותו - אז אפילו הוא נקב גדול או הפסק גדול שפרידתו ניכר להדיא כשר וא"צ שום תיקון דלא יהא עדיף מאלו כתב לכתחילה אות קצר כזה דכשר: 

! * 
ואם לאו - אפילו נעשה ההפסק לאח"כ כגון שקפץ הדיו מהקלף ונשאר רק רושם אדמומית מהחלודה של הדיו ואפילו אם היה ההפסק קטן כ"כ שלא היה פרידתו ניכר להדיא והראה להתינוק גם החלק שלמטה מההפסק וקראו לאות אפ"ה פסול דאין מצרפין לו מה שלמטה כמש"כ הט"ז. וכ"ז לענין שישאר כך בלא תיקון אבל לענין תיקון אם התינוק יודע לקרות האות ע"י צירוף מה שלמטה מהני אפי' בתפילין ומזוזות דבעינן כסדרן דוקא דלא נתבטל ממנו לגמרי שם אות כיון שהתינוק יודע לקרות ע"י צירוף ואפילו נעשה זה ההפסק בעת הכתיבה. וכתב הפמ"ג דכל זה בשלא ניכר להדיא פרידתן אבל אם ניכר להדיא פרידתן אין מועיל לו שום תיקון אפילו נעשה לאחר הכתיבה. ועיין לקמן בסעיף כ"ה בבה"ל מש"כ אודות זה: 

! * 
מיהו אם אנו רואין וכו' - עיין במ"ב. וכ"ז מיירי ג"כ בלא תיקון אבל לענין תיקון מהני עכ"פ קריאת התינוק ואין חילוק בזה בין פשוטות לכפופות והכל דינא כמו שכתבנו מתחילה. כ"ז ביררתי מדברי הפמ"ג בסימן זה בהרבה מקומות ויתר דיני הפרטים לענין תיקון יתבאר אי"ה לקמן בסעיף כ"ה: 

! * 
כשנכתב בכשרות - ומ"מ דוקא בנפסק ע"י נקב דהב"י בתירוצו השני הוסיף דע"י נקב בעינן ג"כ שנפסק אח"כ אבל בנגיעה אות לאות אף שנכתב בכשרות ונפסק אח"כ פסול כדמשמע בסעיף י"ח. דבר משה חא"ח בסי' י"ג הביאו הגרע"א בחידושיו והדה"ח בהלכות קה"ת בדין כ"ה סובר דגם זה תליא בב' התירוצים שבב"י ולתירוץ ב' כשר אך שצריך לחוש לחומרת ב' התירוצים ונמצא שיש בזה לדבריו ספיקא דדינא. ומהסעיף י"ח אין ראיה כלל דשם מיירי בעת הכתיבה גופא אחר שנגמר צורת האות נגע אות בחבירו משא"כ בזה שכבר סילק ידו. וסברא זו מוכרחת ממ"ש השו"ע מגיע לסוף הקלף ע"כ דאין סובר כהירושלמי דמכשיר בנגיעת אות לאות אחר שנגמרה צורתה וכמ"ש הפרישה וביאור הגר"א ואעפ"כ כתב לבסוף בלי היקף קלף מתחלתה דוקא משמע דאם נחתך הקלף אח"כ ועי"ז אין מוקף גויל כשר וע"כ הטעם כמו שכתבנו ומתוך מה שציין הגר"א בסי' י"ח סק"נ עי"ש משמע ג"כ שמפרש להשו"ע דמיירי בעת הכתיבה ואין סותר כלל לסברת תירוץ הב' שזכרו הש"ע בסט"ז. היוצא מדברינו דאין ראיה להחמיר יותר בזה ממה שסובר בעל דה"ח שם עי"ש דהוא ספיקא דדינא ונ"מ לענין להוציא אחרת עי"ש: 

! * 
ואח"כ נפסק - עיין בב"י ועי' בדה"ח בהלכות קה"ת דין כ"ו שכתב שם דאף לתירוץ א' של הב"י פוסל חסרון הקף גויל ע"י נקב ורק לחומרא חשש המחבר לתירוץ הב' ומוכח שם לדבריו דלא מחלק המחבר בין ניקב מקודם לניקב אחר הכתיבה רק אם יש עכ"פ הקף גויל לנקב שאצל האות דהנקב אין מבטל הקפת הגויל שסביבו ונמצא שיש הקף גויל עכ"פ אבל אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו פסול בכל גווני דזה חשוב כנגיעת אות לאות וכתירוץ א' דנקטינן כוותיה ג"כ בלהחמיר ולהכי פוסל המחבר לעיל לפי הירושלמי אפילו אם לאחר שנכתב ניקב דזה שניקב כל חללו הוי כנגיעת אות לאות עי"ש [כ"ז לפי דעתו אבל הפמ"ג במ"ז סק"ח דעתו דעיקר דינא דהמחבר הוא רק קודם שנכתב עי"ש] ופליאה נשגבה על דברי הדה"ח א"כ למה כתב או אם רגל וכו' בלי היקף קלף מתחלתו אפילו אם הקלף שסמוך להאות נחתך אח"כ צריך להיות פסול לדידיה דשמא הלכה כתירוץ הא' ולא מחלקינן בין קודם לאח"כ ורק בנקב מקילינן משום דיש עכ"פ הקפת גויל סמוך לנקב שאצל האות משא"כ בזה שנחתך לגמרי אלא וודאי דהב"י סובר דאם נעשה הנקב לאחר הכתיבה כשר בכל גווני וכתירוץ הב' דלא בעינן אז מוקף גויל. ועוד נ"ל באמת דכ"ש לפי תירוץ א' של הב"י אינו פוסל חסרון היקף גויל ע"י הנקב כי הנה הב"י הוציא דין זה שכתב בשו"ע מחמת דהוקשה לו היכי מכשרינן בנפסק שום אות ע"י נקב הא אמרינן כל אות שאין מוקף גויל לה מארבע רוחותיה פסולה ותירץ דלא אמרינן כל אות וכו' רק בשהיה ע"י נגיעת אות לאות אבל לא ע"י נקב א"נ דלא פסלינן מחמת מוקף גויל רק אם בעת הכתיבה לא היתה מוקפת משא"כ כשנכתב בכשרות והב"י העתיק פה לדינא תירוץ הב' והנה לפי דברי הדה"ח הנ"ל שיצא לידון בדבר החדש דאף לתירוץ א' בעינן הקפת גויל אך להכי כשר ע"י נקב משום דיש גויל מעבר להנקב סמוך לאות שאצלו וזה חשוב מוקף גויל תמיהני דא"כ אם הרגל הכ' מגיע לסוף בלי היקף קלף פסול אפילו לתירוץ א' לדבריו וזה אינו כדמוכח בב"י דתשובת הרלב"ח דפוסל בזה לא אתיא רק כתירוץ ב' ואפילו אם תרצה לדחוק בהב"י דלכו"ע כתב דינא דהרלב"ח אכן מד"מ הארוך מוכח בהדיא דלתירוץ א' כשר בזה ע"ש. אח"כ מצאתי בעזה"י שגם הלבושי שרד משיג בזה על הנו"ב שכתב ג"כ כהדה"ח הנ"ל גם הפמ"ג במ"ז בס"ק י"ד כתב להדיא דלתירוץ א' של הב"י לא בעינן היקף גויל בנקב ואפילו אם מתחלת הכתיבה היה רגל הך' בלי היקף קלף כשר וא"כ ממילא לפ"ז אפילו אם הנקב מגיע מאות לאות שסמוך לו כשר לדידן כשנעשה אחר הכתיבה ואף שכל זה ברור בעזה"י מ"מ צ"ע למעשה אחרי שהדה"ח והנו"ב מחמירין בדבר ועכ"פ בהצטרף עוד איזה קולא כגון שהאות גדול יותר משיעור ונקב נעשה בסופו באופן שאפילו אם ינכה מקום הנקב ושיעור דהקפת גויל ג"כ ישאר שיעור הראוי לאותו אות יש לצדד להקל ולצרף לזה דעת הרד"ך שהובא בסימן זה במג"א סק"ג כי אפילו לדעת הדה"ח והנו"ב הנ"ל איננו רק ספיקא דדינא דשמא הלכה כתירוץ א'. ויותר טוב אם יכול לגרור מעט מעובי הקו של האות ויהיה מוקף גויל דזה מהני בכל גווני ואפילו בתו"מ דבעינן כסדרן וכמו שהתיר המ"א לגרור קצה רגל הך' הנוגע לסוף בלי היקף קלף: 

! * 
אם נפלה וכו' - דע דבכל דבר שכתוב בשו"ע דלא מהני גרירה בלבד מחמת פסול דחק תוכות מוכח מסתימת הפוסקים דאין נ"מ בין אם נעשה בעת הכתיבה או לאחר הכתיבה משא"כ פסול מחמת שאינו מוקף גויל תליא בשני התירוצים שבב"י ד"ה וא"ת היכי מכשרינן וכמו שפסק השו"ע בסט"ז וכן איתא בפמ"ג הועתק לקמן בסעיף כ"ה ועיין בס' גט פשוט בסי' קכ"ה בא"ע: 

! * 
טיפת דיו - עיין במ"ב בסק"א וז"ל סד"ח בדיני קריאת התורה דין ל"ה נטף שעוה על אות בחול יסירנה [ואם הנטיפה היא על אותיות משמות שאין נמחקין אף בחול אסור שהרי יש לחוש שיתקלף קצת מהאות עמו כיצד יעשה יראה לחמם היטיב הגויל מבחוץ נגד מקום הנטיפה ועי"ז יוסר השעוה בנקל ולא יודבק בו מהכתב כלל ש"א בשער ה' דין ז'] ואם בשבת אם נראה האות מתוכה ויכול לקרות כך כשר אך אם הוא מכוסה שאינו נראה מתוך השעוה אם נמצא זה בין גברא לגברא כיון שאין לקרות בע"פ מה שמכוסה בשעוה ואין קורין בחומשים מפני כבוד הציבור וליכא פגמא של ספר דתרי גברא בתרי ספרא לאו פגמא הוא יש להוציא אחרת ואם נמצא באמצע הקריאה יש לקרות המכוסה בע"פ ואחר כך יסיים בה מנין הקרואים כיון דכבר קרא מה שמכוסה בשעוה מותר לקרות להלן בס"ת הזה דאין פסול בזה מה שמכוסה בשעוה עכ"ל ועיין בספר ש"א הנ"ל ובחידושי רע"א בסימן זה. וכתב עוד שם הגרע"א דאומן ישראל המתקן סידור הבלוי ומוכרח לו להניח נייר ולדבקו עם (פא"פ) על מקום היפה ופוגע בשמות הקדושים שאינם נמחקים דיש בזה חשש איסור מחיקה כיון דא"א לקלפו שיהיה כל האותיות קיימים וגרע יותר משעוה עי"ש שהאריך בזה ומסיק דיעשה האומן כך יניח נייר על כל שם ושם נייר בלי דבק או ידבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל [ומה דאסור בשבת גרירת השעוה מעל הס"ת הוא מטעם אחר עי"ש] ואח"כ ידבק הנייר (בפא"פ) דיהיה הנייר הב' מדובק על הנייר ראשון שמונח על השם וזה לא הוי מחיקה דאם יקלפו הנייר השני יהיה השם שלם: 

! * 
ואינה ניכרת - עיין במ"ב בס"ק ס"ב לענין אם נפל על קווי האות ממש וניכר האות דכתבנו שם להקל בזה אף דהפמ"ג במ"ז בס"ק ט"ו מצדד להחמיר בזה מטעם כתב על כתב אם לאו שבעת נפילת הטיפה כבר נתייבש האות עי"ש כבר הושג ע"ז מחמת כמה קושיות עיין בפ"ת אה"ע בסדר גיטין ואף שמיישבו שם קצת מלבד שהוא דוחק גדול אין להחמיר בזה אחרי שרוב הפוסקים מקילין אפילו בכתב על גבי כתב ממש וכ"ש בזה הטפת דיו שנפלה מעצמה שאין שייך שם כתב עליו. ועוד נ"ל בזה עצה אחרת אפילו בכתב על גבי כתב ממש והשני היה שלא לשמה דיעביר עוד קולמוס עליו לשמה וממ"נ מהני ולא מיקרי שלא כסדרן לכאורה מאחר דמעת כתיבה הראשונה צורתו עליו וכמש"כ בס"ק ל"ט במ"א: 

! * 
ועי"כ יהיה ניכר האות - עיין במ"ב במש"כ ומדינא אפילו תיקון לא בעי וכו'. ואם נפלה הטפה מבחוץ להאות סמוך להאות בעת הכתיבה אפילו אם האות ניכרת עדיין ולא נגע עי"ז לאות אחרת מדינא צריך לגרור את הטיפה במקום הנגיעה באות דאל"ה לא מיתחשיב האות מוקף גויל כן משמע מנ"ב בסימן ע"ה עי"ש: 

! * 
ופסול משום דבעינן וכתב וכו' - עיין בס' בית מאיר על אהע"ז בסימן קכ"ה דמחזיק בזה לשיטת הרשב"א דס"ל דאין בזה משום חק תוכות הואיל דמתחילה נעשה אות ע"י כתיבה וכן בטעה וכתב ד' במקום רי"ש ואין בזה רק משום לתא דחק תוכות מדרבנן עי"ש אבל הגרע"א בחידושיו פה חולק ע"ז עי"ש וכן מוכח ביש"ש גיטין דף כ' דהוא מדאורייתא: 

! * 
וכתב דלי"ת במקום רי"ש - ה"ה אם נעשה ד' אחר שנגמר כתיבת הרי"ש ג"כ אין להכשיר בחקיקה לפי מה דפסק המחבר בענין טיפת דיו ובענין דביקת אות לאות אפילו אחר שנגמרה דלא כסמ"ק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שהעיר בזה: 

! * 
מ"ם פתוחה שנדבק - עיין במ"ב שכתב בדין נדבק כחוט השערה דתלוי בדין ה"א ויותר נלענ"ד לומר דאפילו המקילין בדין ה' כמבואר בב"י לקמן בסימן ל"ו מודים בזה דהרי עכ"פ מ"ם סתום הוא ומה לי אם הסתימה דקה או עבה ושם ראייתם הוא מדאמר הגמרא חזינא לספרי דוקני דתלו לכרעיה דה"א משמע דהוא רק למצוה בעלמא אבל עצם תמונת ה"א אין צריך לתלות הכרעא ואעפ"כ לא דמי לחי"ת כמש"כ הגר"א לקמן בביאורו או כמש"כ הרשב"א הנדפס מחדש על מנחות עי"ש משא"כ במ"ם דאין לנו שום ראיה לקראו מ"ם פתוח ע"י שהסתימה היא דקה: 

! * 
ונסתמה - עיין בט"ז אהע"ז בסי' קכ"ה ס"ד שכתב ודוקא שנסתם המ"ם אחר שנגמר אבל אם סתם המ"ם קודם הגמר בזה יכול לגרור הסיתום כיון שעדיין צריך להוסיף ברצועה המשופעת כמין יו"ד ע"כ יגרור תחלה הדבוק ואח"כ יגמור ע"ש ונראה דלפי דעת הרד"ך שכתבנו במ"ב בס"ק ס"ח גם בזה יש להחמיר: 

! * 
כל החרטום - נראה לי פשוט דדוקא שנדבק בעת כתיבת החרטום דהחרטום נעשה בפסול אבל אם נדבק לאחר הכתיבה אין צריך לזה דוקא גרירת החרטום דה"ה דיכול לגרור מהנו"ן עד שיבטלנו מצורת אות. וצ"ע אם מהני בזה שנכתב בכשרות ג"כ גרירת חצי חרטום וזה תלוי אם בעלמא כל החרטום הוא לעיכובא במ"ם או אפשר דהוא רק לכתחילה וצריך עיון: 

! * 
ורי"ש שעשאה כמין ד' וכו' - ואם עשה גג רחב לך' פשוטה עד שנראה כמו רי"ש כתב המ"א דימשוך הרגל עד שיהיה כפלים כמו הגג [ואם הכפלים הוא לעיכובא או לכתחלה עיין לקמן בסימן ל"ו בדיני צורת אותיות] ואם אין לו מקום למשוך כתב המ"א בשם הרי"ל וכן סתם הפמ"ג בסי' ל"ו בצורת האותיות דתקונו הוא שימחוק כל הגג דגרירת היתר בודאי לא מהני בזה דהוי ח"ת ממש ואפילו במלת אלהיך יכול למוחקו אך יזהר שלא ימחק הרגל וצ"ע הלא דמי לרי"ש שעשאו כמין ד' דפסק השו"ע דצריך לגרור כולו משום דנכתב בפ"א וה"נ דכוותיה ועיין ביד אפרים שמחלק קצת בזה ודוחק אח"כ מצאתי בחידושי רע"א שכתב בפשיטות דדמי לרי"ש שעשאו כמין ד' [ועיין בש"ת בס"ק כ"ב במה שהעתיק בזה בשם תשובת גינת ורדים וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז אחרי שכל האחרונים מחמירין דצריך עכ"פ למחוק הגג] אך אי אתרמי כן בך' של אלהיך שעשאו רחב כמין ד' או רי"ש נראה דיש לסמוך להקל דדי במחיקת הגג אם אין לו מקום למשוך הרגל אחרי שגם ברי"ש שעשאו כמין ד' מיקל הפר"ח והביאו המה"ש דדי שיבטלנו מצורת אות וגם הגרע"א בחידושיו הניח דברי השו"ע בזה בצ"ע מחמת אותה הקושיא של הפר"ח (ותמיה שלא זכרו): 

! * 
יש להחמיר ולומר וכו' - עיין בחידושי רע"א וכה"ג כתב המחה"ש בשם הפר"ח: 

! * 
משום דבין הגג ובין הירך כו' - כי בפעם א' נכתב הכל כדרך הכותבין ולפ"ז אם מתחלה כתב ריש ואח"כ טעה ועשה בו תג כעין דלי"ת סגי ליה כשיגרור הגג או הירך עם התג ויחזור ויכתבנו כמין ריש. לבוש ופמ"ג: 

! * 
ואם גרר והפרידה וכו' - אף אם נעשה הדביקות קודם שנגמר האות ועיין בביאור הגר"א ובס' שערי אפרים למהרא"ז מרגליות דדין זה דשו"ע יש לפקפק בו ומוכח שם מדעת ש"א בפתחי שערים שלו דין להקל בו אלא בתפילין ומזוזות דכדיעבד דמי דאם היה צריך מחיקה היה נפסל משום שלא כסדרן אבל בס"ת וכן בתו"מ אם לא כתב עדיין התיבות שאח"ז לא מהני גרירת הדביקות לבד אם נדבק קודם שנגמר האות וגמר האות בפסול: 

! * 
כשר ולא מקרי וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ואם רגל וכו' הוא מבואר ממה דקי"ל דמהני גרירה אפילו נדבק האות בתחילתו: 

! * 
רגלי הה"א וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דכל שאין צורת האות וכו' לשון ח"מ באהע"ז עיי"ש. ובמ"ש ואף אם נדבק וכו' באופן שהתינוק יודע שהוא ה"א וכו' כן נראה ברור מדהביא הב"י בסימן זה ובל"ו מקור לזה מדברי מהרי"ק בשורש צ"ה ושלא כמו שכתב בשורש ע"ח ושם הלא איירי בהדיא בהכי כמבואר שם בסוף השורש. וכן הביא מתה"ד ומוכח שם ג"כ הכי דאל"ה לא מקשה מקשה מידי מן הר"ם אהרא"ש עי"ש. וכן מבואר בהדיא באהע"ז סימן קכ"ה סעיף ט"ז בהג"ה דאף שהתינוק קורא לה"א אפ"ה יש לפסול אם לא במקום עיגון עי"ש והפר"ח מחמיר שם אפילו במקום עיגון מטעם שכתבנו וכן כתב המ"א בשם הרד"ך וכן מוכח ביו"ד בסימן רע"ו בב"י ע"ש. ואמנם אם נמצא כן בס"ת שרגל הה"א והקו"ף נגע למעלה ותינוק דלא חכים ולא טיפש קוראה כתיקונה נ"ל דאין להוציא אחרת עבור זה דבאמת בדין זה יש פלוגתא דרבוותא כדמוכח להמעיין בב"י אה"ע בסי' קכ"ה והראיה מדמכשירין לזה במקום עיגון עי"ש א"כ לענין להוציא אחרת יש לצרף לזה דעת הרמב"ם דמכשיר לקרות בס"ת פסולה והוי ס"ס וכמו שפסק בכיוצא בזה הפמ"ג בסימן קמ"ג והדה"ח בהלכות קה"ת אבל בתפילין לא יהא אלא ספיקא וס"ד לחומרא. ודע עוד דהגר"א בביאורו מסכים לשיטת המרדכי דתליית הה"א [וכ"ש של הקו"ף כדמוכח להמעיין בו] איננו רק למצוה במקום דמנהג הסופרים לעשות החי"ת בחטוטרות וא"כ יש היכר יפה בין חי"ת לה"א ונ"ל פשוט דמה שכתב להקל הוא רק דוקא אם נוגעת רק כחוט השערה ומרחוק תמונת ה"א עליה מדתינוק קוראה ג"כ לה"א דבאמת באופן זה תמונת ה"א ולא חי"ת עליה ורק משום שלא יראה כחי"ת דהוי בכלל חיתי"ן ההי"ן דתני בברייתא ע"ז דיגנז לכן אם עושין החי"ת בחטוטרות שוב יש היכר ג"כ לכך אין לפסול בדיעבד אבל אם נדבק רגל ה"א להגג דיבוק עב עד שנראית חי"ת ממש בודאי לא נשתנית שם ח' לה"א ע"י הסופרים. שוב מצאתי בעזה"י בביאור הגאון מהר"ם בנעט על המרדכי שגם הוא כתב כן בדעת המרדכי וגם התשב"ץ סובר כן והובא בב"י בא"ע בסי' קכ"ו ובחידושי רע"א לקמן בסימן ל"ו עי"ש. ומ"מ צ"ע אם יש לסמוך ע"ד המרדכי להקל בזה אפי' ע"י הפרדה אחרי שהשו"ע מחמיר בזה. ואין לדחות דהשו"ע מיירי במקום דמנהג הסופרים לעשות חי"ת בלא חטוטרות דכשר בזה כמ"ש המ"א לקמן בסימן ל"ו והסכימו לזה האחרונים ולכן מחמיר שם ג"כ באהע"ז בענין גט דשם אין מנהג לעשות ח' ע"י חטוטרות וא"כ אין היכר בין ה"א לחי"ת ולכך פסול דז"א דהרי השו"ע מחמיר אפילו בקו"ף שע"י נגיעת הרגל להגג אינו משתנה מצורתו כלל וכ"ש בזה ובמקום הדחק ואין תקנה במחיקת האות כגון שכתב שם הקודש אח"ז ובידוע שנעשה נגיעה דקה זה אחר שנגמר האות בהכשר אפשר דיש לצרף לזה דעת הסמ"ק [המובא בטור בדין נפלה טיפת דיו ע"ש] דסובר להקל בזה ע"י גרירה וצ"ע: 

! * 
יגרור הרגל - עיין במ"ב במ"ש כולו וכו' וה"מ שנעשה הנגיעה בעת הכתיבה אבל אם נעשה לאחר הכתיבה אין דין הה"א והקו"ף שוה דבה"א צריך למחוק כל הרגל דאם ישתייר כ"ש עדיין שם ה"א הראשונה עליו להרא"ש כדאיתא בסט"ז משא"כ בהקו"ף די שיבטלנו מצורת אות. ודע עוד דמ"ש הפמ"ג בסימן ל"ו בא"א אות א' עוד עצה אחרת דהיינו שיגרור קצת מהגג עד שהרגל יהיה חוץ לגג ועי"ז יתבטל צורתו ואח"כ ימשוך גג הקו"ף למעלה מהרגל דהיינו שיעשה מעט הפרש ושפיר דמי כל שאין בזה משום שלא כסדרן עכ"ד הוא מיירי בנעשה הנגיעה אח"כ דאל"ה נעשה הרגל בפסול וצריך לגוררו: 

! * 
נגע רגל האל"ף וכו' - דע דאין חילוק בין אם נגע בעת הכתיבה או לאח"כ דומיא דנפלה טיפת דיו בסי"ז רק דאם נגע בעת הכתיבה צריך למחוק הרגל כולו ואם נגע אחר שהשלים האות כראוי אין צריך למחוק כל הרגל רק שיבטלנו מצורת אות דומיא דמה שכתב הלבוש והביאו המ"א סוף ס"ק כ"ה עי"ש: 

! * 
או פני האל"ף וכו' - עיין במ"א דדוקא אם נדבק עצם היו"ד להאל"ף משא"כ אם רק נגע עוקצה השמאלית של היו"ד להאל"ף כשר דהא אפילו בלא הקוצה מיקרי יו"ד פי' דאף דע"י הנגיעה נחשב כאלו אין לו קוץ להיו"ד הא אין מעכב בזה לענין תיקון וכ' ע"ז הפמ"ג ועכ"פ גרירה בעי ודי וא"צ למחוק כל היו"ד: 

! * 
יגרור כל מה שנעשה בפסול וכו' - עי' במ"א שכתב היינו כל מה שכתב באותו אות אחר שעשה הנגיעה. ועיין בפמ"ג שביאר דבריו לענין יו"ד העליון דאם נגע יו"ד העליון באל"ף והשלים האות אחר כך דצריך לגרור כל האל"ף ולא מהני בזה גרירת היו"ד ודקדק המ"א זה ממילת כל הכתוב בש"ע ומאד יפלא להוציא דבר חדש כזה מדקדוק קל כזה ועוד דעיקר דינו פירכא דהלא בב"י כתב וז"ל ואם נגע רגל האל"ף בגג האל"ף או פני האל"ף בפני הגג שבתחתיו כתב האגור כולן פסולין ואין תקנה במחיקה או בגרידה [כצ"ל וכן איתא בדרכי משה הארוך] שנקרא חק תוכות ומיהו בגרידה מה שנעשה בפיסול סגי כמו שכתבתי בסמוך גבי רגל ה"א וקו"ף שנוגעין למעלה עכ"ל ומוכח מפשטא דלישנא דומיהו דאתרווייהו קאי וסגי בגרירת היו"ד והרגל ודומיא דרגל ה"א וקו"ף וכן מוכח ג"כ מלשונו יותר בסימן ל"ו וז"ל שם כתב האגור דאם היה היו"ד שלמעלה על האל"ף נוגעת וכו' וכן כתב בשם ר"י אכסנדרני וכתב עוד שם אם הדביקן שנפסלו אין די להם במחיקת דבק דהוי כחק תוכות אלא צריך לגרור כל היו"ד שנדבקה ולתקנה לכתחלה והועתק זה ג"כ בד"מ הארוך הרי דאף בדביקת היו"ד העליון די בגרירת היו"ד. וכן ממה שסיים שם בב"י בסי' ל"ו זה הדין גופא בגרירת היו"ד בנדבק יו"ד השי"ן והעיי"ן וכו' מוכח ג"כ כמו שכתבנו דלהפמ"ג צריך בזה ג"כ גרירת כל האות כמו בנדבק יו"ד שעל האל"ף. ואין לומר דמיירי הב"י בכל זה שנדבק אחר שהשלים האות כראוי דא"כ למה צריך למחוק כל היו"ד די שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצרת אות וכנ"ל וכן בנגע היודי"ן בשאר אותיות וגם בלבוש כתב בהדיא דדין היו"ד העליון והתחתון שוה כמו שהביא הפמ"ג בעצמו [אם לא שנדחה גם דברי הפמ"ג ונאמר דהב"י והד"מ וגם הלבוש מיירי שכתב מתחלה את עצם האות ואח"כ היו"ד שלמעלה ובעת השלמתו נדבק בהקו העקום של האל"ף] ולולי דברי הפמ"ג היה נלענ"ד דהמ"א קאי על רגל התחתון של האל"ף ובא לבאר כונת השו"ע במה שכתב כל דהיינו שיגרור כל הרגל כיון שנכתב זה בכתיבה אחת אחר עשיית הנגיעה ולא סגי שיגרור מקצתו עד שיבטלנו להאל"ף מצורת אות וה"ה בנדבק יו"ד העליון אבל עכ"פ די בגרירת כל היו"ד ואין צריך לגרור מה שנכתב אח"כ כיון שנכתב בשני כתיבות ולא חשש המ"א לבאר זה דכבר ביאר זה המחבר בתחילת הסעיף [ובפרט מה שכתב הפמ"ג בדיני צורת האותיות באות א' שהט"ז בא"ע סימן קכ"ה סובר ג"כ כהמ"א דיש חילוק בנדבק יו"ד העליון ליו"ד התחתון דהיינו רגל האל"ף וכונתו להט"ז שם בסק"י שחולק על הב"י והרמ"א בדין נפילת דיו והשלים האות ע"י כתיבה וסובר דכל אות ע"י כתיבה בעינן ולא שיעשה ממילא ומזה דייק הפמ"ג דה"ה דצריך להט"ז להחמיר גם בדין זה לענ"ד אין זה ראיה כלל דשם טעמו הוא דבעינן כל האות ע"י כתיבה ולא שיעשה ממילא משא"כ בזה דלא נעשה ממילא אפשר דדמי זה לאם היה כותב הגג והרגל ואח"כ היה כותב היו"ד ולא דמי לדלי"ת במקום רי"ש דצריך לגרור כולו דשם עשה הכל בכתיבה אחת וכמו שכתב הט"ז בס"ק י"ז משא"כ בענינינו לכאורה שתי כתיבות הם] גם בספר לדוד אמת להבעל ברכי יוסף אין מחלק בנדבק יו"ד העליון לתחתון אמנם אח"כ ראיתי עוד באיזה אחרונים שאחר הפמ"ג שנראה מדעתם ג"כ כהפמ"ג דדעת המ"א לחלק בין נדבק יו"ד העליון לתחתון ע"כ בודאי לכתחילה צריך להחמיר ולגרור כל מה שנעשה בפסול אחר שעשה הנגיעה דהיינו אפילו רגל התחתון של האל"ף וכה"ג בשאר האותיות דקחשיב פה בהג"ה ובדיעבד יש לעיין אם יש להחמיר בזה אחרי דמסתימת ל' הב"י והד"מ בסי' ל"ו והלבוש לא משמע כן וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שרמז לעיין בתשובת מהר"י הלוי אחיו של הט"ז ועיינתי שם ומצאתי שגם הוא פשיטא ליה דבנגיעת יודי"ן שעל האלפי"ן א"צ לגרור רגל התחתון שתחת הקו ועי"ש מה שכתב לענין יו"ד העליון אך לענין קו העקום (דהיינו מה שקורא בשו"ע גג האל"ף) סבירא ליה שם דצריך לגוררו דמיקרי שנעשה בפסול ע"י הדיבוק שנתדבק להיו"ד עי"ש אם לא היכא דכתב מתחלה את הקו העקום ורגל התחתון ואח"כ השלים ליו"ד שע"ג ונתדבק בו דאז לכו"ע אין צריך לגרור רק היו"ד דהרי הקו נכתב בכשרות. נחזור לענינינו דלכתחלה נכון לחוש להחמיר לגרור אפילו רגל התחתון ובדיעבד אם לא גרר רגל התחתון נראה דאין להחמיר ולענין קו העקום יש לעיין דלכאורה מסתימת לשון הב"י והד"מ והלבוש הנ"ל משמע דהיו"ד צריך למחוק ולא הקו וצ"ע למעשה: 

! * 
בתחלת וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דנכון שיאמר וכל אזכרות שבו כן כתב הט"ז ביו"ד רע"ד ס"א הביאו הפמ"ג בפה וכתב דלכתחלה גם הט"ז מודה דצריך בכל פעם לקדש אזכרה אף דקידש בתחלת הכתיבה ולא מועיל זה אלא לענין דיעבד. ולפלא שלא הביא דהל"ח בהלכות ס"ת פליג וסובר דאפילו דיעבד לא מהני ועיין בברכי יוסף ביו"ד רע"ד שמחמיר בזה. ועכ"פ נ"ל דאם יש לו ספק באיזה שם אי קידש או לא ויודע שבתחלת הכתיבה אמר וכל אזכרות שבו דיש להקל עיין בפמ"ג שמסתפק על הקידוש אי היא דאורייתא או דרבנן ואפילו לדעת הדבר שמואל הובא שם בברכי יוסף דס"ל דמה שצריך לקדש האזכרות לשמן הוא דאורייתא עכ"פ יש לצרף דעת הט"ז לזה ולהקל בזה כן נלענ"ד: 

! * 
או יתר אות אחת - ואם אות היתר לא היה מחובר לשום תיבה רק שעמד בין תיבה לתיבה או בין השיטין אם נפסל התפילין משום זה עיין בנו"ב חיו"ד ח"א בסי' ע"ד שמקיל בזה והשער אפרים בשער ה' בפ"ש חולק עליו ומסכים עם רש"ל שמחמיר בזה: 

! * 
אין לו תקנה - עיין במ"ב דאל"ה יגרוד וכו' ר"ל דמתחלה יגרוד ואח"כ יכתוב מה שחסר ממנו ולהלן דאל"ה צ"ע כיון דבעת הכתיבה לא נכתב כסדרן: 

! * 
ואם יתר וכו' - עי' במ"ב במ"ש בשם הפמ"ג לענין תיבה כפולה דלפעמים טוב יותר למחוק הראשונה כדי לחוש אף לדעת ר"ת עי"ש ועי"ש עוד במ"ז סק"כ שכתב שם מעשה בסופר אחד שכתב השמרו השמרו ב"פ ומחק וא"ו א' והשמר ב' ומשך הרי"ש עד וא"ו שניה והכשיר זה עי"ש. ולדעת הפמ"ג הנ"ל גם לכתחלה צריך לעשות כך. וכתב שם עוד דאפילו היה תיבה ב' תיבה אחרת שאינה מענין תפילין כלל ובה וא"ו לבסוף וגרר כנ"ל נמי כשר דמה בכך ואף דנפסל תחלה שוא"ו מרוחק הרבה לאבותיך נמי כ"ז שלא תיקן ומשך הב' נראה כב' תיבות. ולי צ"ע בזה דהלא בעינן שיכתוב לשמן דהיינו לשם קדושת תפילין ולעיכובא הוא אף בדיעבד וכדלעיל בסעיף י"ט ואף את"ל דכיוון בזה התיבה לשמן מי יאמר דמהני בזה אחרי דאין התיבה הזו מענין תפילין כלל וצ"ע: 

! * 
אות אחת וכו' - ראיתי לאיזה אנשים שפוסלין בזה אם נמצא הפסק דקה מן הדקה שאינה ניכרת עד שיסתכל בה היטב ומקורם הוא מדברי הפמ"ג בא"א במה דכתב דבכל זה לא מהני תיקון אפילו אם אין ניכר פרידתן להדיא ועיין ג"כ שם באות ל"ו ולענ"ד נראה שמדינא אין להחמיר בזה ואברר זה בעזה"י בכמה ראיות והוא. א' מדברי הרי"א שמקור דין זה נובע ממנו שזה לשונו בב"י אם כתב בתו"מ אות א' חלוקה לשתי אותיות כגון צד"י שכ' יו"ד נו"ן וכו' וכן כתב הרא"ש על ה"א וקו"ף שדבקו בתפילין שאין להם תקנה בתיקון וכו' ועיין במ"א בס"ק ל"ו שכתב דבכל הני אפי' התינוק יכול לקרותו פסול כיון שנראה כשני אותיות ועיין בפמ"ג שם ולדבריו מיירי הרי"א והמ"א אף דאין ניכר להדיא פרידתן והנה מלבד שהוא דוחק גדול בדברי המ"א כמו שאברר לבסוף יקשה קושיא עצומה לפ"ז בדברי הרי"א דא"כ מה ראיה מייתי לזה מקו"ף דהא ע"כ טעם הקו"ף דלא מהני תיקון ובשאר אותיות שאינם נוגעין שלא הפסידו עיקר צורתן מהני תיקון כמו שכתב הרי"א בעצמו ע"כ הטעם כמו שכתב הב"י מתחלה בשם תה"ד משום דתיקונו הוא ע"י מחיקה וע"כ יתבטל עיקר צורתו לעין הכל א"כ אין ראיה מזה לצד"י שכתבה יו"ד נו"ן ולא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שיסתכל בהן היטיב ותינוק קראה לאות ואף דיכול לדחוק ולחלק דשאני צד"י מיו"ד שי"ן שאינם נוגעין משום דבעצם הם ב' אותיות אחרות כ"ז שלא חברן ביחד ע"כ יקרא זה כשאר אות שהפסיד עיקר צורתו עכ"פ אין ראיה לזה מקו"ף וכ"ש דק"ו ליכא א"ו דכוונת הרי"א לפוסלו הוא דוקא כשחלקו עד שניכר ונראה לעין כשני אותיות ע"כ מייתי שפיר ראיה מקו"ף שבעת הכתיבה לא נדמה לאות אחרת ע"י דיבוקו וגם בעת התיקון שצריך למחקו מתחלה עד שיתבטל צורתו ג"כ לא תדמה עי"ז לאות אחרת ואפ"ה פסול לתקן וכ"ש בצד"י שכתב יו"ד נו"ן והוא נראה לעין הכל כשני אותיות שבודאי אין להם עדיין שום תמונה של צד"י שאין יכול לחברן אח"כ ובזה מיירי ג"כ המ"א שכתב דלא מהני קריאת התינוק בזה היינו כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות א"כ הפסיד הצד"י עיקר צורתו והוי כאל"ף שחסר לו יו"ד אחד אבל אם אין ניכר פרידתו עד שמסתכל בה היטיב מותר לתקנה דעדיין עיקר צורתו עליו והתינוק יקראנו לאות והוי כמו יו"ד ושי"ן שאין נוגעין דמהני שם קריאת התינוק. ובזה מיושב ג"כ לשונו שכתב בכל הני אפילו תינוק וכו' כיון שנראה כשתי אותיות ולא כתב כיון שהם שתי אותיות דליהוי משמע משום דבעצם הם שתי אותיות כ"ז שלא חברם כסברת הפמ"ג א"ו כיון דלעין הרואה לא ניכר להדיא הפרדתה עד שמסתכל בה היטיב וגם התינוק יקראנה לאות מיקרי עי"ז עיקר צורתה עליה ויכול לתקן אותה. גם מלשון הרי"א והשו"ע משמע כמו שכתבנו דאיירי דניכר ונראה לעין הפרדתן מדכתבו צד"י שכתבו יו"ד נו"ן וכו' ולא כתבו שיש הפסק במקום חיבור היו"ד להנו"ן. וגם בספר עולת תמיד משמע ג"כ דמיירי שניכר לעין הכל כשני אותיות ע"ש. (הג"ה ודע עוד דמה שכתב הרי"א כיון שקודם שנתקנו היה להם שם אותה האות ולא שם אחר כיון שקודם תקנתן ינוקא דלא חכים ולא טיפש מצי קרי להו וכו' טעם א' הוא וכיון השני מברר להראשון דמזה ראיה דעדיין שמה עליה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן דניכר להדיא הפרדתן בודאי אין מצוי שיקראנה התינוק לצד"י כיון שנראה כב' אותיות ונתבטל עיקר צורתה. ולאות שאמת כדברי אעתיק לך לשון הד"מ הארוך שז"ל ור"י אכסנדרני כתב אם כתב אות אחת וחלקו לב' אותיות כגון וכו' אבל אם היה הפירוד בשאר אותיות שאין הפירוד מדמה אותן לאות אחרת כגון אות אל"ף או תי"ו שלא חיברן מותר לתקנן מאחר דבלא תיקון תינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן עכ"ל הנך רואה דעיקר הטעם דמכשירין ביו"ד ושי"ן שלא נגעו היינו משום דתינוק יכול לקרותה משא"כ בצד"י שכתבה יו"ד נו"ן מסתמא לא יהיה יכול התינוק לקרותה כיון שנראה לעין הכל כב' אותיות ומה שכתב המ"א בכל הני אפילו תינוק וכו' היינו אפילו אי אתרמי שאיזה תינוק קראה צד"י אפ"ה פסולה משום דעינינו רואות דאין צורתה עליה כלל ע"כ הג"ה). ואף דמדברי הט"ז בס"ק כ"א דמפרש דאיירי בלא עשה לו חטוטרות משמע דאיירי המחבר במה שכ' בחי"ת שני זייני"ן אפילו בלא ניכר להדיא פרידתן דדומיא דסיפא דמיירי בלא ניכר להדיא אך דשם איירי בחוטרא לכך מהני תיקון וכאן בלא חוטרא ומסתמא ה"ה בכל הני דקחשיב המחבר דברי הט"ז גופא מוקשים מאד אחד דלשון המחבר שלפנינו משמע דברישא עיקר הפסול בחי"ת הוא משום דניכר להדיא פרידתו מדכ' בסיפא אך אין ניכר וכו' משמע דמתחלה מיירי בניכר להדיא ועוד דהמעיין בב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ אם חוטרא וכו' בסוף דבריו יראה להדיא דפסול אף ביש לו חטוטרות ומשטחיות לשונו שם משמע דאפילו תינוק לא היה מהני לזה דאין עליו שם אות כלל משום דניכר להדיא פרידתו ונראה כשני זייני"ן וא"כ מזה גופא אדרבא ג"כ ראיה לדברינו דמיירי המחבר בכל שאר דבריו ברישא ג"כ דוקא בניכר להדיא פרידתן דמשום זה אבד האות את עיקר צורתו ונראה כשני אותיות אחרות משא"כ בלא ניכר להדיא פרידתן עדיין שמו עליו וזהו טעמו של הי"א שהקיל בחוטרא דחי"ת שלא היה ניכר פרידתן ועוד אפשר לומר לענין דינא דבאות צד"י וכל כה"ג גם הט"ז מודה לכל מה שהכרחנו דבלא ניכר להדיא פרידתן יוכל לתקן דעדיין שמו עליו ורק בחי"ת סובר הט"ז כיון שאין חטוטרות עליו מוכח דהוא ב' זייני"ן ולכן אף שעשאן בקירוב כ"כ שלא היה ניכר להדיא פרידתן אבד את שמו. וכן משמע קצת בתה"ד בסימן מ"ח [הובא בב"י בד"ה כתוב בהגה"מ] שכתב שם דהא דכתב הרא"ש דרגל ה"א וקו"ף הנוגעין למעלה בתפילין שצריך לכותבן כסדרן אין ראיה דפליג אהר"ם דמכשיר לתקן ביודי"ן שעל האלפי"ן דנוגעין לגוף האות דשאני הני דאין להם תקנה במחיקה לחודה וכו' וכתב עוד שם דאפשר דהרא"ש קאי נמי אהא דכתב בתר הכי דצריכין היודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן להיות דבוקין ור"ל דבהני נמי אי אפשר לתקן בתפילין ופליג אהר"ם וכתב הב"י דהמעיין שם בדבריו יראה דיותר מסתבר לו להתה"ד כתירוצו הראשון דלא פליג אהר"ם ולא קאי הרא"ש אהא דכתב בתר הכי וא"כ נחזי אנן הרי הרא"ש כלל בדין זה אח"כ ג"כ היודי"ן שאחורי הצד"י דז"ל שם הנקודה שעל האל"ף שהיא כמין יו"ד צריך שתגע בו וכן היו"ד שבתוך השי"ן והעיי"ן ואחורי הצד"י ואם לא נגעה בו נשתנית צורת האות ומפשטא דלישנא דהתה"ד והב"י משמע דלא קאי הרא"ש כלל במה דסובר שאין להם שום תקנה אהא דכתב בתר הכי ומה דנקט התה"ד יודי"ן שעל האלפי"ן והשיני"ן לבד אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל תדע דלא נקט ג"כ יודי"ן שעל העייני"ן ורגלי התוי"ן. והאיר הקב"ה עיני ומצאתי יותר מפורש בתה"ד סימן ר"ל שמסתפק שם בגט שלא היו נוגעין היו"ד שבאל"ף ושבשי"ן ושאחורי הצד"י והיו סמוכות בקירוב עד שהתינוק קראם יפה ע"ש ומשמע שם בהדיא דבכל אלו שם אות עליה כיון דניכר האות אפילו לתינוק רק נפסלו בתפילין ומזוזות ומסתפק שם לפסלם אפילו בגט משום דבעינן לכתוב האותיות כמו שנתנו למשה מסיני כל האותיות מחוברין גוף אחד חוץ מן הה"א וקו"ף א"כ נראה ברור לפ"ז דלפי מה דקי"ל דלענין שלא כסדרן בתו"מ מותר לתקן ביוד"י השי"ן והעי"ן שאינם נוגעין משום דכיון דהתינוק קוראו לאות שם אות עליו ומיקרי עדיין עיקר צורתו עליו א"כ ה"ה נמי ביו"ד שאחורי הצד"י. נחזור לענינינו דמכל אלו שהוכחנו מוכח להדיא דאם ההפסק היה דק שלא היתה ניכר פרידתו להדיא עד שמסתכל בה היטיב והתינוק קוראם יפה אפילו אם אירע כה"ג בצד"י בין היו"ד שאחוריו להנו"ן שלו וכל כה"ג מותר לתקן דלא מיקרי זה אות שחלוק לב' אותיות [ואפשר דאין צריך ג"כ להראות להתינוק באופן זה דבודאי יקרא יפה ודומיא דחי"ת שכתב השו"ע דלא מעכב בו ראית התינוק. אך לכתחלה בודאי נכון להראות להתינוק]. וכן ראיתי עוד באיזה אחרונים שמצדדים להקל בלא ניכר להדיא הפרדתן והתינוק קוראה לאות ע"כ נ"ל דבמקום הדחק יש לסמוך על כל זה להקל שיהא מותר לתקן ודלא כהפמ"ג. ודע עוד דאם ההפסק דק מאד עד שאין נרא' רק כנגד השמש כשר אפילו לדברי הפמ"ג וא"צ שום תיקון דבודאי לא גרע הפסק מאם היה נקב כזה באותו מקום ולענין נקב הלא קי"ל דנקב שהדיו עובר עליו אינו נקב ואפי' נרא' כנגד השמש וכמ"ש לעיל במ"ב ס"ק ל"ב ובודאי אפי' אם איתרע זה בצד"י בין היו"ד לנו"ן וכה"ג ג"כ לא חשיב נקב דאל"ה אמאי אמרו (בשבת ק"ח ע"א) כותבין תפילין על גבי עור של עוף טהור אף דהעור חלחולי מחלחל משום דהוי רק נקב שהדיו עובר עליו ליחוש דילמא איתרמי הנקב בצד"י בין היו"ד לנו"ן או בשי"ן במקום שמחלקו לעיי"ן זיי"ן וכה"ג א"ו דנקב כזה לא חשיב נקב כלל. והרוצה להחמיר בהפסק דק כזה די שיחמיר להצריכו תיקון אבל חלילה לפסול התפילין משום זה: 

! * 
מכירם שאע"פ וכו' - הנה מפשטא דלישנא דהשו"ע מוכח דמיירי אף בניכר להדיא הפרדתו וכמו שהוכיח הגרע"א בחידושיו דלא כהפמ"ג בא"א בסוף צורת האותיות ומה שהביא הפמ"ג ראיה לזה ממה שכתב הב"י בסוף סימן ל"ו בד"ה מ"כ וכו' ודאי אי הוה מופרד להדיא עד שנראה כשני זייני"ן וכו' המעיין יראה דאין ראיה כלל דשם ה"ט כיון שנראה כשני זייני"ן בטל ממנה עיקר תמונתה והוא אות שחלוק לשתי אותיות הכתוב בשו"ע מקודם ולא אמרינן דהחטוטרות מוכיח עליה משא"כ בזה דע"י שניכר להדיא הפרדתה לא אבד עדיין ממנה עיקר תמונתה כ"ז שאינה חלוקה כ"כ עד שהתינוק לא יכיר תמונתה גם לפי מה שהוכחנו למעלה דאות שחלוק לשני אותיות מיירי דוקא בניכר להדיא הפרדתה ממילא מוכח דדין זה דסיפא איירי ג"כ בכה"ג דאפילו ניכר להדיא מהני תינוק לענין תיקון ועכ"פ נראה לסמוך ע"ז בשעת הדחק להקל דמהני תינוק וכמו שכתב הגרע"א בחידושיו דהורה כן למעשה בשעת הדחק ומה שכתב לבסוף וצ"ע לדינא נ"ל שהוא מלשון הפמ"ג שם בפתיחה בסוף דבריו שמסיים שם וצ"ע דאל"כ יסתור א"ע שכתב שהורה כן למעשה. אך מ"מ נ"ל בפשיטות דאף הגרע"א מודה היכא שהפסקו גדול כ"כ עד שניכר ונראה לעין כל מרחוק דבזה הרי אנו רואין שאבד צורתו לגמרי ולא עדיף מצד"י שכתבו יו"ד נו"ן ולא מהני לזה תינוק. וכעין זה ראיתי באחרונים שהביאו בשם תשובת פמ"א ח"ב סימן ט"ז שכתב אם ברחוק מכירים שהוא ריוח ואינו מגיע לגוף האות לדעת הב"י בסימן ל"ו ברחוק ד"א ולדעת הב"ח ברחוק אמה בזה ודאי אין לסמוך על תינוק אבל אם נרחק לכל מר כדאית ליה אנו רואין שהוא אל"ף ושי"ן רק כשמקרבין עינינו רואין ריוח ותינוק קורא אל"ף או שי"ן שפיר נוכל לסמוך עליו עכ"ל: 

! * 
אם אותיות של שם וכו' - עיין במ"ב שכתב וה"מ שנדבקו וכו' נוב"י בחיו"ד בסימן קס"ט וכמ"ש שם הטעם דשמא הלכה כתי' ב' של הב"י דלא בעי מוקף גויל רק בעת הכתיבה ונ"ל פשוט דאם מסתפק אימת נעשה הדיבוק יכול להפרידו מטעם ס"ס דשמא נעשה בעת הכתיבה ואת"ל דנעשה אח"כ שמא הלכה כתירוץ א' של הב"י לעיל בסט"ז דבנגיעה אין חילוק ואפילו להמחמירין בס"ס באיסור מחיקה יש להקל בזה לפי מה שכתב שם הנוב"י דבמוחק מקצת אות ועדיין נשאר צורתו עליו אין חייב בזה משום מוחק ורק מדרבנן ע"ש. אח"כ מצאתי כן בעזה"י בספר ישועות יעקב עי"ש: 

! * 
ג' אותיות - עיין במ"ב ומקורו מהא דש"ך יו"ד בסימן רע"ג סק"ד עיי"ש ועיין בביאור הגר"א דמשמע שהוא מסכים גם כן להש"ך דהמחבר סתם פה כהרא"ש ועיין במ"א והשמטתי תירוצו משום קושית הבה"ט עי"ש והפמ"ג הקשה ג"כ זה אמנם דלא לשויה ח"ו לרבינו המ"א כטועה אמרתי שיש לישב דמסעיף ל"ד אין ראיה להקל בזה דאפשר דלא מיעט רק דמותר לכתוב אות אחת מן התיבה של שתי אותיות חוץ לשיטה אף שהוא חצי התיבה וכמו שכתב הגר"א לדעת הרמב"ם [ודלא כהלבוש שמחמיר בזה עי"ש בטעמו] אבל ב' אותיות מן תיבה של שלש אותיות דהם רוב התיבה הו"א דאסור וכמו שכתב הגר"א באמת לדעת הרמב"ם לזה קמ"ל המחבר דשתי אותיות מותר בכל גווני כנ"ל בכוונתו: 

! * 
שתי אותיות וכו' - אבל לכתוב אות אחת ממנה חוץ לשיטה מותר. כל האחרונים דלא כלבוש: 

! * 
תיבה אחת - עיין במ"ב כן כתב הרא"ש בה"ק ופסק ביו"ד כוותיה ועיין במ"א בס"ק מ"ו שכתב דאף הרמב"ם מודה בזה להקל והגר"א בביאורו כתב שלדעת הרמב"ם אסור בזה: 

! * 
יעשה כל פרשיותיה - עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים לענין תפי' של ראש וא"כ לפי דבריהם אפילו אם התחיל ראש כל פרשה באמצע שיטה כשר אף דבעלמא היא סתומה להרמב"ם אבל לפי דברי הפמ"ג בא"א אות מ"ט עי"ש אפשר דיש להחמיר בזה אפילו בדיעבד דהלא עי"ז באותו קלף גופא ניכר שהיא סתומה ומה לנו לקלף פרשה הקודמת לה אך אם לא הניח חלק ט' אותיות בסוף כל פרשה בתש"ר נל"פ דיש להקל בזה כסתימת שארי אחרונים אף דגם בזה מפקפק הפמ"ג שם ומטעם דכיון דכל פרשה הוא בקלף בפ"ע נחשבת כפרשת קדש בתש"י דנחשבת פתוחה מצד שאין כתוב לפניה כלום בתפילין: 

! * 
מניחים חלק כדי לכתוב ט"א - ואם שכח להניח כמלא ט"א בסוף פרשת קדש ופרשת והיה כי יביאך מבואר בלבוש דפסול וכתב הא"ר דמיירי הכא בשעבר והתחיל שיטה ראשונה בראש הדף לכן הוא פסול דתו אין כאן פתוחה אבל לכתחלה עצתו כשנזדמן לו כן שיתחיל לכתוב בתחלת שיטה שניה שהיא נמי פתוחה לדעת הרמב"ם ואף דלא ישתייר מנין השורות הנזכרים בסימן ל"ה הא קי"ל שם דאם שינה לא פסל. אכן לפי מה שראיתי עתה בספר משנת אברהם שכתב דהיכא דמשייר ריוח שני שיטין בין פרשה לפרשה אף לדעת הרא"ש ז"ל היא פתוחה נ"ל בזה שישייר ריוח בתחלת הפרשה שני שיטין דאם ישייר רק שיטה א' הלא לדעת הרא"ש תפילין שלו הם פסולין דהיא פרשה סתומה והשלשה פרשיות בעינן שיהא פתוחות לעיכובא לד"ה כמו שכתבו האחרונים ואף דבדיעבד אם לא שייר רק ריוח שיטה א' אין לפסול התפילין דבעיקר הדין קי"ל כהרמב"ם בזה מ"מ לכתחלה בודאי י"ש יצא ידי הכל. כתב הפמ"ג יש לשאול אם הניח חלק ט"א ואכלוה עכברים או תולעת מקום החלק ואין שם קלף חלק כלל אם כשר כה"ג או לאו ע"ש דמסתפק בזה גם בתש"ר ולפי מה שכ' לעיל בתחלת הסעיף בשם האחרונים בש"ר בודאי יש להקל: 

! * 
ואם מניחים הוא פחות וכו' - לאו לעיכובא קאמר אלא דלכתחלה ס"ל דלא נכון לעשות כן דזה מורה קצת על פרשה שלאחריה שתהיה פתוחה אבל בדיעבד אפילו אם הניח בה חלק כדי ג"פ אשר אפ"ה לא נתבטל שם סתומה מפרשת והיה א"ש כיון שלא התחילה בראש שיטה דכלל הדבר להרמב"ם דנקטינן כוותיה העיקר להלכה דסתומה היא כל שמתחלת מאמצע שיטה כן כתוב בספר מאמר מרדכי ושארי אחרונים וכן מוכח בב"י ביו"ד סימן ער"ה במש"כ בשם הר"י אכסנדרני שם וכן בביאור הגר"א כאן. ודע דבזה דאיירינן השתא ששייר בסוף שמע כדי ט' אותיות דעת רוב האחרונים וכמעט כולם [אפילו אותם החולקים על הט"ז וס"ל דלא מהני צירוף] שאפילו אם לא הניח ריוח בתחלת והיה א"ש כדי ט' אותיות אפ"ה מקרי סתומה לדעת הרמב"ם: 

! * 
לדעת הרמב"ם - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הט"ז בזה והגר"ז כתב דלכתחלה יש למנוע מלעשות כעצת הט"ז וכתב הטעם דמהרבה פוסקים מוכח דלא ס"ל כלל הסברא דצירוף [ור"ל מדכתבו שאין תקנה לעשות סתומה לד"ה וגם מה שהקשה הב"י בהלכות מזוזה סי' רפ"ח על הא דהרא"ש והטור שם אבל א"כ יהיה ראיה מהרא"ש והטור לט"ז וע"כ דכוונתו מהאחרונים שבסימן זה שלא מצאו עצה לעשות כד"ה] וא"כ אין כאן פתוחה ולא סתומה ופסולה ומוטב לעשות כעצת השו"ע שיהיה עכ"פ כשר בדיעבד בודאי וכן בספר מאמר מרדכי מפקפק בדינו של הט"ז מטעם דמסתפק שם אם מהני צירוף. ומ"מ בודאי אין למנוע הנוהג כהט"ז כי יש ראיה לדינו מהרא"ש והטור כמו שכתב הגר"א וכן הגאון רמ"ע מפאנו כ"כ והובא בחידושי רע"א ושארי אחרונים כמו שכתבתי במ"ב. והנה כ"ז שכ' בהשו"ע הוא לענין תפילין דרש"י ולענין תפילין של ר"ת בענין פתוחות וסתומות דלדידיה פרשה ד' הוא קודם לפ' ג' ג"כ יתנהג באחד מאלו הג' אופנים דהיינו או שיעשה כולן פתוחות וכמש"כ במ"ב ס"ק קס"א וכמו שאנו נוהגין במדינתינו לענין תפילין דרש"י וכמו שכתב בהג"ה והנוהג כהמחבר יעשה כך פרשת קדש והיה כי יביאך מתחיל בראש שיטה ובסוף קדש לי מניחים חלק ט' אותיות ובסוף והיה כי יביאך אין מניחים חלק ואם מניחים הוא פחות מט' אותיות ואח"כ מתחיל פרשת שמע בקצה הקלף דהוא בעמוד הרביעי דהא בעינן כסדרן וכשכותבה הוא מתחילה בראש שיטה ואח"כ חוזר לעמוד ג' לכתוב פרשת והיה א"ש ומתחילה באמצע שיטה עליונה שמניח לפניה חלק ט' אותיות ובסופה משייר חלק כדי ט' אותיות כדי שפרשת שמע שאחריה תהיה פתוחה עי"ז נמצא שפרשת קדש לי ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע הם פתוחות בין להרמב"ם ובין להרא"ש ופרשת והיה א"ש היא סתומה לדעת הרמב"ם ולהרב ט"ז ג"כ הכל כנ"ל רק דלדידיה ישייר בסוף והיה כי יביאך פחות מכדי ט' אותיות קטנות וכן בריש פרשת והיה א"ש יניח ריוח פחות מכדי ט' אותיות קטנות שעי"ז תקרא פרשת והיה אם שמוע סתומה לכו"ע: 

! * 
עור הבתים - עיין במ"ב במש"כ וה"ה עור התיתורא וכו' ע"כ הסופרים שמניחים בין הבית להתיתורא עורות ישנים אשר מאשפות ירימו וממנעלים קרועים ידעו כי עבירה היא בידם אחרי שהוא מחובר להבית צריך להיות דוקא מעור כשר כמוהו ממש כ"כ בספר לשכת הסופר ולכתחלה בודאי הדין עמו אך לענין דיעבד יש לעיין לפי מה דכתב הפמ"ג לקמן בסעיף מ"ז דמה דהצריך רמ"א לדבק כשר הוא למצוה ולא לעיכובא כיון דהדיבוק אינו מעכב ממילא אין קפידא במה מדבק וא"כ לכאורה ה"נ בענינינו לא דמי לעור התיתורא והמעברתא דחיובן הוא מצד הדין ע"כ בעינן שיהיו טהורים משא"כ בזה וצ"ע: 

! * 
מעור בהמה וכו' - ועיין בד"מ שכתב דאין עושין מעור הדג משום דאיבעיא דלא איפשטא בשבת ק"ח ולכאורה יש לעיין דהלא הרמב"ם כתב הטעם שאין כותבין על עור הדג מפני שאין הזוהמא פוסקת בעיבודה משמע מזה דשאר עור פוסק הזוהמא על ידי העיבוד וא"כ הרמב"ם שפוסק דעור הבית מותר על עור שאינו מעובד יהיה מותר אפילו על עור הדג ויש לדחות: 

! * 
טהורים - עיין במ"ב ע"כ אם נתהוה לו איזה ספק בעור הבתים אם הוא טהור יש להחמיר דספיקא דאורייתא הוא ואפילו ברצועות יש להחמיר פמ"ג בס"ק כ"ז ומשמע שחזר ממה שכתב בפתיחתו להלכות תפילין בענין זה ע"ש. גם מה שכתב שם בפתיחה דעור הבית ש"י שצריך להיות מעור טהורה הוא מדרבנן בעלמא גם זה אינו לענ"ד דלפ"ז הו"ל להגמרא לתרץ דקאי לש"י דאין בו שי"ן ומש"כ הפמ"ג בזה הוא דוחק גדול אלא נראה פשוט דס"ל להגמרא דכיון דהל"מ הוא אפילו על התפירות שיהיו נתפרין הבתים דוקא בגידין טהורין כ"ש על הבתים גופייהו שיהיו מעור טהור ולא צריך לזה הא דרב יוסף וכעין זה כתב רש"י מנחות מ"ב ע"ב ד"ה פסולות עי"ש ואין זה בכלל אין דנין ק"ו מהלכה דגילוי מילתא בעלמא הוא ואחר דקמקשה הגמרא והאמר אביי שי"ן של תפילין וכו' היה יכול לתרץ דקאי על ש"י ולהקשות ע"ז מהברייתא דקמקשה השתא אך לא רצה להאריך בזה וכמו שכתבו כעין זה בכללי הש"ס עיין בגליון הש"ס להגרע"א והנלענ"ד כתבתי: 

! * 
מעובד לשמו - ועיבוד זה לכו"ע לאו מהלמ"מ הוא ומה דצריך עיבוד הוא משום לשמה דכל דבר קדושה בעינן לשמה פמ"ג בא"א ס"ק י"ב: 

! * 
היכא דאפשר - עיין במ"א שכתב דאם אין לו קלף אחר יכול לברך ע"ז דכדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולברך דגם רש"י ס"ל כן עי"ש. ולכאורה אין מיקל המ"א לענין ברכה רק באם הי' מעובד ושלא לשמה אבל לא בשאינו מעובד כלל דזה לא מצינו לרש"י. איברא ממה דגילה לנו הגר"א את מקורו דהרמב"ם מהא דעירובין צ"ו דעור הבתים הוא כעין עור קמיע שהוא עור שאינו מעובד כלל וחזינן מזה דסוגיין כת"ק דרשב"ג ולא כרשב"ג עי"ש א"כ ממילא מוכח דלרש"י שהוא פוסק כת"ק דרשב"ג מותר אפילו עור שאינו מעובד כלל דאל"ה אמאן תרמיי' האי סוגיא דעירובין. מ"מ לענ"ד צ"ע אעיקרא דדינא אם יש לסמוך על המ"א שמיקל לענין ברכה אף שהברכי יוסף הסכים עמו ודלא כב"ח וא"ר דהלא הגר"א כתב בביאורו בסימן ל"ג סוף ס"ג דדברי הרמב"ם שמיקל בזה לענין לשמה לכאורה צ"ע דהלא הוא עצמו כתב אם חיפן עו"ג להבתים או תפרן פסול מפני שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן [ור"ל א"כ הכא נמי יהיה העור מעובד לשמה מפני השי"ן] ותירץ ע"ז דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא מצריך עיבוד לכל כתב שבקדושה שהרי במזוזה לא מצריך עיבוד אלא בס"ת ובתפילין [וכוונת הגר"א עיבוד לשמה אינו מצריך במזוזה אבל עיבוד מצריך כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בהלכות תפילין בפ"א] וא"כ לפ"ז לפי מאי דאנן פסקינן לקמן בסימן ל"ט ס"ב דעשיית הבתים הוא ככתיבה מפני השי"ן וכדאיתא בטור ופסקינן נמי ביו"ד רפ"ח לענין מזוזה דלא כוותי' דהרמב"ם דאף דהשו"ע שם כתב רק דצריכה עיבוד לשמה לכתחילה כל האחרונים חלקו ע"ז עיין בט"ז שם ואפילו להש"ך שם עכ"פ בלא ברכה וגם הגר"א כתב שם דכל הפוסקים חולקים אהרמב"ם א"כ למה נקיל הכא דיהא מותר לברך בעור שאינו מעובד לשמה וצ"ע למעשה. ואם יזדמן איזה ספק בהעיבוד דעור הבתים יש להקל דהוי כעין ס"ס כן משמע מהפמ"ג במ"ז ס"ק ל"א: 

! * 
יעשה ד' בתים וכו' - עיין במ"א בשם הב"ח דע"י תפירה לא חשיב כעור אחד ועיין במחה"ש דה"ה דיבוק להב"ח ובהגהות הגר"ח צאנזאר כתב דע"י דיבוק לכו"ע מהני ובח"ס שהבאתי במ"ב כתב להיפוך ולפי מה דנמצא בא"ז משמע דשניהן שוין וכמו שיתבאר אח"כ. כתב במחה"ש דה"ה הנעשים מעור אחד אלא שחותכים ממנו רצועות ומ"מ באמצע נשארו מחוברים ואח"כ שוב מחברים הרצועות יחד ובזה נעשו הבתים לדעת הב"ח פסולים כיון דעכ"פ קרועים בכל צדדי הבית ולדידיה התפירה וה"ה הדבק אינו עושה חיבור עכ"ל אמנם בפמ"ג כתב וז"ל בס"ק נ"ב וראוי לעשות הכל מעור אחד ממש ודיעבד הסופרים חותכין למעלה ולמטה מחובר עכ"ל ונ"ל להביא ראיה להסופרים דזה מיקרי עור אחד ולא הוי בכלל שנים או שלשה זכרונות דהא כל חילם של המחמירים דס"ל עור אחד הוא לעיכובא הוא משום דאפשר תפילין דמי לגט ובגט פסק באהע"ז סימן ק"ל סעיף ז' בהג"ה דדיבוק הוא חשש פסול משום ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים או שלשה ספרים וה"ה בענינינו והלא לענין גיטין גופא מסיק הגמרא שם בדף כ' ע"ב דהיכא דמעורה שרי משום דהוא מיקרי עדיין ספר אחד ע"כ נראה דבזה לכו"ע מהני תפירה או דבק ולא דמי למה דהביא במחה"ש בריש סימן ל"ג בשם המרדכי דהתם מיירי שנשאר כך בלי תיקון ומצאתי בפתחי תשובה על או"ח בריש סימן ל"ג שגם הוא מצדד כן אך לא הביא הראיה שלנו ולפ"ז פשוט דאפילו אם נעשה נקב קטן בהעור במקום הריבוע כמו שרגיל אפ"ה לא אבד ממנו שם עור אחד עי"ז ואפילו אם נתקלקל הריבוע עי"ז מהני תיקון אח"כ: 

! * 
מעור אחד - עיין במ"ב מש"כ כי יש מחמירין דלא חשיב חבור היינו הב"ח וכן בספר ביאור מרדכי ובתשובות רע"א סימן י"א מצדדים לומר דספק אם דיבוק הוא חיבור וראייתם הוא מהא דפסק הרמ"א באהע"ז סימן ק"ל בהג"ה בשם א"ז לגבי גט דהוא ספק גירושין ומסתמא ה"ה לענינינו. והנה כעת שזכינו לאור של האור זרוע הגדול שנדפס בימינו מצאתי וראיתי בסימן קע"ו שכתב דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בשני עורות ודבקם יחד בין ע"י תפירה או דבק כשר ושם ג"כ הלא בשם א"ז הוא וע"כ שמחלק בין גט לתפילין ואח"כ חפשתי עוד ומצאתי בסימן זה בד"מ שמביא הא דא"ז וז"ל כתב בא"ז דאם כתב תפילין בשני דפין בעור אחד ואפילו בב' עורות ודבקם יחד כשר עכ"ל ושם באהע"ז ק"ל ס"ז הלא מייתי הרמ"א בד"מ שלו וכן בשו"ע הא דא"ז לגבי גט דהוא ספק וע"כ דיש חילוק בין גט ובין תפילין או דשם משום חומר אשת איש לא רצה הא"ז לסמוך על הראיות שהביא בסימן קע"ו שם. וגם ברש"י מגילה ח' ע"ב משמע לכאורה דמהני תפירה בגידין בתפילין ומזוזות וע"כ לענין הפרשיות דאי לענין תפירת התפילין גופא לאחר שניתן הפרשיות בהן מאי שייך מזוזה אך אפשר דאולי באמת מזוזה דנקט רש"י לאו בדוקא הוא אכן בריטב"א שם במגילה מצאתי בהדיא שכתב דמהני תפירה לשני עורות בין בתפילין ובין במזוזה ובודאי לא גרע בענינינו עשיית הבתים מהפרשיות גופא דמהני בהם חיבור וכדמוכח בביאור הגר"א וע"כ אף דמצינו ביו"ד סימן רפ"ח ס"ד דסתם המחבר כדעת הרמב"ם דתפירה לא מהני למזוזה מ"מ העושה הבתים ע"י תפירה או דבק יש לו על מי לסמוך היינו הסה"ת שסיים לבסוף דרק טוב ונכון לעשות מעור אחד והאור זרוע הגדול שהביאו הד"מ להלכה בסימן זה והריטב"א במגילה וגם לפי חד תירוץ התוס' שם במנחות ויוכל להיות דגם הרמב"ם שס"ל דתפירה לא מהני לפרשיות של המזוזה מ"מ לעשיית הבתים גם הוא מודה דמה שמחברם ע"י התפירה לא מיחשב זה שנים או שלשה זכרונות [הג"ה ולענ"ד היה נראה עוד לאמר דלא מיעטה התורה במה שאמרה זכרון אחד ולא שנים או שלשה זכרונות רק שלא יעשה ד' בתים מד' עורות כל עור ועור בפני עצמו לגמרי היינו הבית עם תיתורא שלו לפרשה אחת וכן לכל לפרשה ופרשה דאז הוא כל בית ובית לזכרון בפ"ע להאדם זה מיעטה לנו התורה וכונת חז"ל במה שאמרו עור אחד היינו שיהיו כל הבתים קבועין בעור אחד ולא יהא כל בית ובית כיס בפני עצמו וכן משמע קצת ל' המכילתא ע"ש אבל מן הראשונים לא משמע כן דא"כ אפילו לא חיברן בתפירה כל בית לחבירו רק במה שקבען בתיתורא אחת נחשב זכרון אחד ולא הוזכר קולא זו בשום פוסק ואדרבה ברש"י ושארי פוסקים צייר כל אחד אופן עשייתו מעור אחד ממש שמע מיניה דס"ל מכיון שנזכר בגמרא עור אחד בעינן שיהיה ממש עור אחד או עכ"פ ע"י תפירה לאידך פוסקים ע"כ הג"ה] גם הגר"א בביאורו פי"ח דכלים כתב דמהני תפירה לעשותו חיבור [ובסימן זה בביאורו משמע קצת שהוא נוטה להחמיר] ועיין בקובץ על הרמב"ם מש"כ בזה מברייתא דגיטין דהוא מחלוקת רשב"א ורבנן והלכה כרבנן דלא חשיב חבור ועיין בישועות יעקב בהגהת נכדו מש"כ בזה גם יש לדחות דהוא סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם מתניתין ויש לעיין בזה בכללי ההלכות ומ"מ לכתחילה בודאי מי שאפשר לו טוב להחמיר לעשותו מעור אחד כדי לצאת ידי כל החששות במ"ע דאורייתא: 

! * 
ובית אחד - ר"ל מעור אחד כן מוכח מלשון הרי"ף עי"ש: 

! * 
שיהיו מרובעות - עיין במ"ב והוא מהישועות יעקב. אך לענ"ד צע"ג בדין זה כי הוא ז"ל העתיק מתחילה דברי הע"ת והא"ר שכתבו דבדליכא תפילין אחרים אין להחמיר בדיעבד כ"א בהתפירות אם אינם מרובעות אבל לא בהבתים ותמה עליהם דאפילו בהתפירות אם אינם מרובעות טוב יותר להניח מלבטל לגמרי מצות תפילין ובאמת פשוט שדעתם ג"כ כן הוא דיניחם ויצא בזה עכ"פ לדעת רש"י עיין ברא"ש בה"ק אך שכונת הע"ת להמעיין בו יראה להדיא דבבתים אם אינם מרובעים כראוי וליכא תפילין אחרים יוכל לברך עליהם אבל בתפירות יניחם בלי ברכה ועיין בהגהת ברוך שאמר שכתב ג"כ דבהבתים אם אינם מרובעין בריבוע גמור ובאלכסון גמור אעפ"כ אין לפסול עי"ש שמשמע מלשונו דיוכל לברך עליהם. אך למעשה נ"ל דאין לסמוך ע"ז לענין ברכה והדין עם הישועת יעקב אחרי דדעת הרבה מהראשונים והוא השימושא רבא והרי"ף [אך הרי"ף לא אמר כ"א בתש"ר וזהו רק להמרדכי אבל בסה"ת פי' פירוש אחר בדברי הרי"ף עי"ש שהסכים דגם להרי"ף אין לחלק בין הש"י להש"ר] והרמב"ם והרא"ש והסה"ת ועוד כמה פוסקים דההלכה נאמרה גם לענין הבתים ועיין מה שנכתוב בסמוך לענין אם מקולקל קצת מהריבוע: 

! * 
בתפרן - עיין בפמ"ג שנשאר בצ"ע מחמת דעת רש"י וצירף לזה ג"כ דעת הרמב"ם ובאמת המעיין בפ"ג בה"א ובה"י יראה להדיא דדעת הרמב"ם דריבוע התפירות הוא הלכה למשה מסיני ואפשר דקאי רק על ריבוע התיתורא והוא דוחק גדול ובביאור הגר"א כתב ג"כ להדיא דדעת כל הגאונים דריבוע התיתורא וגם התפירות הוא הלמ"מ. ע"כ אין לזוז ממה שכתב הישועות יעקב שיניח בלי ברכה בעת הדחק: 

! * 
אין להקפיד - דריבוע לא נאמר אלא על אורך ורוחב: 

! * 
נתקלקל ריבוען - עיין במ"ב. דע דגדר קלקול ריבוע הבתים פשיטא לי דלא בעינן שיתקלקלו ברוב משך גובהן ואפילו במיעוטן סגי ואפילו אם עשאם גדולים מאוד ולא אמרינן דל מהכא היתרון וישאר שיעור תפילין בלי זה דומיא דיש מקילין בענין הקפת גויל אם יש שיעור אות בלא זה ואמינא לה מהא דקי"ל בזבחים ס"ב ע"א דריבוע המזבח מעכב וקיי"ל ג"כ דאפילו פגימת המזבח פוסל והוא מטעם ריבוע כדאיתא בתוספת סוכה מ"ט ע"א ד"ה שכל ולא בעינן דוקא שיפגם רוב המזבח אלא אפילו בכזית או בכטפח לכל מר כדאית ליה בחולין י"ח ע"א עי"ש בגמרא וא"ל דשם מטעם דיש שיעור למזבח משא"כ בזה דאין שיעור לגובה התפילין דז"א דשם הלא ג"כ קיי"ל דמדת קומתו אין מעכב כדאיתא שם בגמרא וא"כ אם לא היה עושה הגובה רק עד למעלה ממקום הסובב ושם היה עושה הקרנות ג"כ היה יוצא בדיעבד ואפ"ה כיון דעתה בנה בקומה הזו בעינן שיהיה למעלה מרובע כדמוכח בזבחים נ"ד ע"ד תוד"ה רב אמר וא"כ ה"ה בענינינו לענין תפילין. גם פשיטא לי דלאו דוקא אם נתקלקל במקום חודו של הזוית למעלה דה"ה אם נתקלקל ונפגם במקום אחר מדפני הבית מבחוץ עד שאבד ריבועו עי"ז וג"כ מהא דמזבח הנ"ל דפשוט דפסול פגימת המזבח הוא בכל מקום מדפנותיו ולאו דוקא במקום חודו ולפ"ז אם מחמת רוב יושנן של התפילין ניכר לכל שאחד מדפנותיו נכנס לפנים ואינו עומד במקום הראוי לו נראה דצריך לתקנם. גם פשיטא לי דע"י פגימה קטנה שנתהוה בהבתים כשיעור חגירת ציפורן ואפשר אפילו מעט יותר מזה לא אזל מניה עי"ז שם ריבוע ואפילו אם נאמר דבעת עשייה יש להסופר ליזהר אפילו בחסרון משהו באיזה מקום דעכ"פ אינו מרובע בשלימות מ"מ בדיעבד שנתקלקל לא אזל שם ריבוע ע"י חסרון משהו וראיה מהא דמשני בחולין י"ח הא באבנא הא בסידא פי' באבנא דכתיב אבנים שלמות פוסל אפילו בחגירת ציפורן אבל בסיד דלא כתיב בו שלמות לכך בעינן שיחסר שיעור חשוב כטפח או כזית עי"ש הרי דאף דלגבי מזבח דקי"ל דריבוע מעכב וגם שם צריך ריבוע גמור שיהא שוה אף באלכסונו וכדמוכח שם בזבחים ס"ב ע"ב מהא דכתיב סביב שיהא כל סביביו שוין וכדפירש"י שם ואפ"ה כשר בסיד אלא ע"כ דע"י פגימה כחגירת ציפורן לא אבד עי"ז שם ריבוע. ואפילו אם הפגימה קטנה שנתהוה בהתפילין היה במקום חודו ל הזוית למעלה דאלת"ה לישני הא והא בסידא וכאן מיירי במקום חודו ואף דיש לבע"ד לחלוק דלגבי מזבח דגדול בשיעורו לא נחשב בו פגימה מועטת דליזיל מיניה עי"ז שם ריבוע משא"כ בענינינו מ"מ נלע"ד דהדין עמי דאלת"ה יחשוב ר"ח שם עוד פגימה שפוסלת בחגירת ציפורן כגון בריבוע התפילין ודומיא שכתב הט"ז בסימן תרמ"ה ס"ד ע"ש. כי מיבעיא לי עצם שיעור קלקול הריבוע עד כמה נקרא בענינינו דזה ברור דלא נוכל לומר לענין תפילין דוקא אם חסרון הריבוע היה בטפח כמו שפסק הרמב"ם שם לענין מזבח דכל התפילין אינם מחזיקין כך ואולי אם נתמעך הריבוע של התפילין מעט יותר מחגירת ציפורן נקרא בענינינו ג"כ קלקול הריבוע וצ"ע: 

! * 
שצריך - עיין במ"ב לענין התעקמות התיתורא העתקתי מספר לשכת הסופר והביא שם ראיה ע"ז דרש"י פירש במנחות ל"ה ע"א תפילין שיהא מרובעין בתפרן היינו שלא ימשוך חוט התפירה הרבה שלא תכווץ ומתמעט הריבוע עי"ש ומה לי אם נתעקם מחמת התפירה או מחמת עצמו ואף שיש קצת לחלק בזה עכ"ל: 

! * 
חריץ שבין בית לבית וכו' ואם לא הגיע כשרה - עיין בח"א דמשמע מיניה דאפילו הנוהגין לעשות התפילין ע"י דיבוק הד' עורות אפ"ה מהני בדיעבד אם מדבק לבסוף הד' בתים ביחד ומשייר מלמעלה רק מעט שיהיו החריצין ניכרין אך דמצריך הח"א ליזהר שיהיו החריצין עכ"פ בעצם הבדלת הבתים ולא בהגלאנץ לבד ובתשובת ח"ס סימן ה' משמע דהנוהגין לעשות תפיליהן ע"י דיבוק לא מהני אפילו החריצין ניכרות אלא יהיו מובדלות לגמרי ואז יזהר שיהיה ריבוען קיים כי מצוי שע"י ההבדל נאבד הריבוע ומנהג העולם במדינתינו כהח"א וכן משמע בספר ישועות יעקב ומ"מ כל י"ש יזהר לכתחלה לעשות הבתים נפרדים וכמו שכתב הח"א גופא דלכתחילה פשיטא דנכון לעשות כן. והנה אם לא יהיו מדובקים כלל מצוי לפעמים שנתקלקל הריבוע בהמשך הזמן עי"ז ע"כ אפשר שטוב יותר שידבק מעט בשיפולי הבית אצל תיתורא בין בית לבית והנה יש עוד אופן שידבק מעט העורות שבין בית לבית ואם העורות לא יגיעו זה לזה יתן לתוכם חתיכת קלף דק עם דבק שיחברם יחדיו וצדי הבתים וכן בראשי הבתים לא יהיה מדובק כלל ובזה יהיה עדיין כל החריצים מינכר היטב וגם ריבוען יהיה קיים אך באופן זה צריך ליזהר מאוד תמיד שלא לנתק בחוזק בית אחד מחבירו כדי שלא יקרע עי"ז העור שבין בית לבית: 

! * 
אורך ורוחב הבתים וכו' - עיין בעירובין צ"ג ע"ב בגמרא ועיין היטב ברא"ש בה"ק בסדר תיקון תפילין בקצרה מה שכתב לענין שיעור התפילין ובביאור הגר"א בסעיף זה ועכ"פ נלענ"ד דאפילו לפי דעת השו"ע דסתם להלכה דאין להם שיעור מ"מ לפי מה דמוכח שם בגמרא דבראש וכן ביד אין מקום רק להניח שני תפילין ולא שלשה יש ליזהר עכ"פ שלא ללבוש תפילין פעם קטנים מאוד ופעם שיהיו גדולים שלשה פעמים כמו הראשונים כגון שבפעם הראשון היו כשיעור אצבע וחצי על אצבע וחצי ובפעם שני היו ד' אצבעות וחצי על ד' אצבעות וחצי וכה"ג דממ"נ או דתפילין הראשונים היו קטנים מכשיעור או דתפילין השניים מונחים שלא במקום תפילין ועיין לקמן בסימן רל"ג ס"א שאין לעשות תרתי דסתרי אפילו שלא ביום אחד. ואף דיש לדחות דבזמן הגמרא היו תפיליהם ממוצעים כאצבעיים ויותר משא"כ בזה אבל א"כ אזדא ראית הרא"ש שם והשו"ע דפסק דלא כהרא"ש לא נזכר באחרונים שיהיה מחמת זה כ"א מטעם אחר עיין בב"י ובביאור הגר"א. והנכון לאדם שיהיו תפיליו תמיד ממוצעים דהיינו לא פחות משיעור אצבעיים על אצבעיים ולא יותר מד' על ד' אצבעות והיינו עם התיתורא ומעברתא דבזה יצא עכ"פ מדינא ידי הכל: 

! * 
וגובהן - עיין במ"א: 

! * 
אין לו שיעור - ועיין בספר שולחן שלמה שכתב דמ"מ לא יעשה התפילין גדולים עד מאוד שעי"ז לא יהיה באפשר להניחן על מקום צמיחת השערות וכן בשל יד שלא יבוא להניחן קצת על החצי עצם שסמוך לבית השחי או במקום שאינו בשר התפוח עכ"ל ועיין מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ז ס"ט בבה"ל: 

! * 
שי"ן של תפילין הלמ"מ וכו' כמין שי"ן - עיין במ"ב דאפילו כתב שלנו וכו' אלא דוגמא הוא מהב"ח עי"ש ולפ"ז יש לעיין במה דפסק הנ"א דאם יש קצת הפסק בין היו"ד להשי"ן דהיינו שאין מגיע בשולו התחתון דמעכב בדיעבד כמו בס"ת דלכאורה להב"ח אפשר דרק לכתחלה צריך ליזהר ולא לעיכובא וצ"ע: 

! * 
חריץ של שי"ן וכו' יגיע עד מקום התפר - ובדיעבד עי' במ"ב דיש להקל וכ"כ בד"מ בשם הא"ז דאין לחוש ומה שכתב הד"מ דמברוך שאמר משמע שמחמיר לפסלו בב"ש שלפנינו ליתא ואדרבה בהג"ה שם הביא להקל בדיעבד: 

! * 
וכן היו"ד שבשי"ן - בד"מ הארוך איתא היודי"ן שבשי"ן ונראה שזו הגירסא היה ג"כ לפני המ"א בהגהת שו"ע הזה ולכך הביא ראיה ממנו לסברתו דאין לחלק בין שי"ן הימיני להשמאלי. ודע דמח"א משמע דספוקי מספקא ליה לדינא אי כהב"ח וסייעתו או כהמ"א ע"כ נ"ל אף דאנו מכריעין במ"ב דלכתחילה יותר טוב שיגעו גם היודי"ן שבשי"ן השמאלי לשולו התחתון מ"מ בדיעבד אין להחמיר בהם לפסול אחרי דלדעת הרבה גדולים גם לכתחילה לא יגעו וכן הפמ"ג לא כתב רק דכן ראוי לעשות כהמ"א אם לא היכא דיו"ד אחד נוגע ואחד אינו נוגע דאז ממ"נ פסול וכמו שכתב הח"א. ודע עוד דלפי דברי הגדולים שסוברים דשי"ן שמאלי לא יגעו היודי"ן שלו בשולו ה"ה דגם היודי"ן שלו גופייהו לא יהיה להם תמונת יו"ד כמו בהשי"ן של ג' ראשים אלא יהיו כמין קוין פשוטים אכן לפי פסק המ"א שאין לחלק בין הימין להשמאל גם בזה אין לחלק. ואם עשה בשי"ן של ד' ראשים [ומכש"כ בשל ג' ראשים] קוין פשוטין והן מגיעין עד שוליהן הוא תרתי דסתרי [פמ"ג] ופסול: 

! * 
צריך ליגע למטה וכו' - עיין הטעם במ"ב והוא מהח"א דצריך ליכתב כמו בס"ת אחרי דהוא הלמ"מ ולפ"ז נראה דהוא הדין אם אינו נוגע יו"ד בהקו שלו ג"כ אפשר דעיכובא הוא וכ"ש אם לא היה יו"ד כלל רק קו פשוט ואפילו אם שאר הקווין נעשין כהלכה ביודי"ן על ראשיהן רק קו א' לא היה כדין וכ"ש כולם לבד בהשי"ן של ד' ראשין דשם אם היו הקוין פשוטין בלא ראשין אין להחמיר בדיעבד דיש לסמוך על הגדולים המקילין וכנ"ל: 

! * 
שגם שולי השי"ן - עיין במ"ב לענין דיעבד ובס' עבודת היום משמע דבדיעבד אין להחמיר ואיני יודע מקור לזה ואולי הוא מיירי שלא אבד תמונתו עי"ז ורק מקצת חודו נכנס לתוכו אבל אם נכנס מעט מהשי"ן גופא לתוך המעברתא גם הוא מודה וצ"ע: 

! * 
שישים וכו' - עיין במ"ב ומש"כ לצאת וכו' היינו דעת רש"י וגם הרמב"ם ס"ל כרש"י כמו שכתב בכ"מ ואף דהגאונים פליגי ע"ז וגם הר"י ורא"ש ומרדכי וטור סבירי כמותם וגם מנהג העולם כוותייהו מ"מ טוב להדר לצאת גם דעתם ואף דברא"ש ומרדכי משמע שיותר טוב שלא לעשות מעור אחד עם הבתים עיין הטעם בדבריהם ותראה שזה הקלקול לא שייך בזמנינו למי שיודע אומנות הבתים. והגרע"א הפריז על המידה שהעתיק דברי הריק"ש דמשמע מיניה דהוא מחזיק כן מצד הדין ורק שהעולם לא נהגו כן ובאמת לענ"ד ז"א כמו שכתבנו דרבים פליגי עלייהו: 

! * 
יגלגל כל פרשה וכו' - הוא למצוה ולא לעיכובא [אחרונים בסעיף מ"ז]: 

! * 
וכורכם בקלף קטן - עיין במ"ב והטעם דהרא"ש והטור וש"פ ס"ל דלאו הלמ"מ הוא ושנוהגין בצרפת ואשכנז שלא לכרוך עליו דבר לבד השער אלא דלכתחילה חש השו"ע לדברי הרמב"ם שכתב שהוא הלמ"מ ועיין בא"ר דמשמע מיניה דמותר ג"כ לברך אם אין לו אחרים ושלא כמחה"ש שנסתפק בזה: 

! * 
שתהא זקופה מעומד - עיין בשע"ת מה שכ' בשם הנוב"י דאין לחוש לשיטת ר"ת שפוסק דוקא בשכיבה וכן משמע בביאור הגר"א: 

! * 
יהיה הגליון וכו' לצד פה הבתים - ואם היפך יש מאחרונים שפוסלין אף דיעבד: 

! * 
אם כתבם וכו' והניחם בארבעה בתים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דלדעת המחבר אם הם כולם בבית אחד אפילו לכתחלה א"צ לדבק וע"ז הוסיף רמ"א וכתב והמנהג וכו' ר"ל דאפילו בבית אחד לכתחילה מצוה לדבקם: 

! * 
והוא שיטלה עור - עיין בפמ"ג דיכסה בהעור גם על מקום השי"ן שלא יראה החוצה דאל"ה יש בו חשש בל תוסיף בהש"י דאין צריך לשי"ן: 

! * 
ציפה הבתים וכו' - עיין במ"ב בשם הפמ"ג וכתב עוד הא עור כשר ע"ג עור כשר ושי"ן נראה כשר אע"פ שאין בית רואה אויר כיון שהשי"ן נראה ולפ"ז כ"ש אותן שעושין צבע עב שמצהיב תפילין דאין לחוש וגם השי"ן נראה היטב עכ"ל וזהו שכתבנו במ"ב ס"ק קפ"ה בשמו: 

! * 
מקום שאין וכו' עד שיזדמנו וכו' - ועיין במ"ב שכתבנו דכשיזדמן לו גידים יתירם וכו' דאם לא יתירם נראה לכאורה דלא מהני כיון שכבר תפור ועומד ועיין לקמיה: 

! * 
יתפור וכו' - שמעתי בשם אחד הגדולים שהזהיר שלא לדבק התיתורא בדבק קודם התפירה דדבק חשיב חיבור כתפירה וכמו שכ' בסעי' מ"ז בהג"ה ובב"י שם עי"ש וא"כ אפשר דתפירה שאח"כ לא חשיבא כלום וההלכה ל"מ נאמר רק על התפירה ולא על דיבוק וצ"ע בזה: 

! * 
ויעשה קשר וכו' - עיין בפ"ת שהביא בשם בעל העיטור דמצוה שיהיה קשר ולא עניבה עי"ש. וחדשים מקרוב באו שעושין קשר שיוכל להשמט אותו אנה ואנה כדי למעט טרחה אם ירצו להקטינו או להגדילו ולא שפיר עבדי דקשר כזה לא עדיף מעניבה כנ"ל פשוט: 

~ סימן לג
! * 
זה אצל זה - עיין במ"ב במה שכתב וכ"ש אם שניהם באויר אחד וכו' עיין בב"י וצ"ע במה שהביא שם דהנ"י סבר ג"כ כלישנא קמא דרש"י דהמעיין בו בפנים בד"ה שתים ובד"ה אבל יראה להדיא דס"ל להנ"י דתלוי רק באוירין ולדידיה אם הקרע באויר אחד אפילו הוא בב' דפנות כשר ולהיפך אם היו בשני אוירין כגון שנעשה הקרע בבית ראשון מצד שמאלו ובבית השלישי מצד ימינו פסול דזה מיקרי לדידיה זה כנגד זה וכ"ש אם הבית השלישי נעשה בו קרע בשני דופנותיו זה מיקרי לדידיה שלשה אוירין מה דלא ס"ל לרש"י לכל זה לא בלישנא קמא ולא בלישנא בתרא ואולי דהב"י מביא רק ראיה למה דסבר רש"י בל"ק דאם נעשה קרע בבית ראשון משמאלו ובבית שני ג"כ משמאלו דהוא פסול דהנ"י סבר ג"כ בזה כוותיה דהרי הוא ב' אוירין ודלא כלישנא בתרא וצ"ע: 

! * 
ראשון ושלישי - עיין במ"ב במש"כ ואפילו אם נעשה הקרע בשתי דפנותיו כן כתב הפמ"ג בא"א לדעת המג"א דסבר כן והוכיח ג"כ מהשו"ע מדנקט לבסוף אם נתקלקלו ג' בתים משמע אבל לא ג' דפנות עי"ש ולא קי"ל כלישנא בתרא דרש"י דמחמיר בזה גם מהגר"א בביאורו משמע דדעת הש"ע רק כל"ק דרש"י וכתב שכן דעת כל הפוסקים וכן בשארי אחרונים ראיתי כן לכן סתמתי כן ולא כהמ"ז שמצדד להחמיר בזה: 

! * 
להרמב"ם וכו' - עיין במ"ב במה שכתב אבל ש"פ וכו' עיין לעיל בסוף סימן ל"ב בב"י שם ד"ה ואם נפסקה התפירה וכו' בסוף דבריו שכתב ולענין הלכה במקום דלא אפשר יש לסמוך על דברי המיקל כדי שלא להתבטל ממצות תפילין משמע מזה דדעתו דכל הני פוסקים דהביא מתחלה והם הרא"ש וסה"ת וסמ"ג כולם מקילין ופליגי אהא דהרמב"ם וס"ל דבפסיקת ב' תפירות מותר בכל ענין [ובאמת לא ידעתי דלמא גם הם מחמירין ומה דנקטו ג' משום דבג' אפילו תיקון התפירה במקום ההוא לא מהני וצריך לתפור מחדש אח"כ מצאתי בביאורי מהרש"ל על הסמ"ג שכתב באמת שכן הוא דעתם ואפשר דדעת הב"י דא"כ הוא דסברי כהרמב"ם היה להם להזכיר שום חילוק לדינא בין חדשות וישנות ובין זה כנגד זה לשלא כנגד זה ועוד אחרי שהרא"ש והערוך וסייעתו מפרשי המימרא דר"ה ור"ח במנחות שלא לענין תפירות מנין להו להחמיר בשתי תפירות] וכן הבין הא"ר דעת הב"י בזה ובאמת לפעמים הרמב"ם מיקל יותר מהם כגון בנפסק ג' תפירות בחדשים דהרמב"ם מיקל אפילו בלי תיקון כלל ולדידהו צריך תפירה מחדש בזה בין בחדשים ובין בישינים ופשוט דכל זה כלל הב"י שם במה שכתב דיש לסמוך במקום דלא אפשר על המיקל. ומה שכתב אח"כ הרמ"א ע"ז וי"א דבחדשים פסולים וכו' ונרשם ע"ז רש"י והטור והרא"ש לאו דהם ס"ל כן דהא לדידהו אין חילוק כלל בתפירה בין חדשות לישינות וכנ"ל דלא איירי הגמרא לענין תפירה רק דר"ל לפי סברתם דלעיל דגרסי בגמרא היפוך מדברי הרמב"ם לענין חדשות וישנות יהיה א"כ לפי פירושו שמפרש המימרא דר"ה ור"ח לענין תפירות היפוך הדין ממה שכתב הוא ומצאתי זה באחרונים ופשוט: 

! * 
לחוש - עיין במ"ב במש"כ יש לסמוך וכו' הוא מהא"ר בשם הב"י הנ"ל שהעתיקו להלכה ופשוט דגם בג' תפירות יש לסמוך במקום הדחק וכמו שכתבתי במ"ב ובין בחדשות ובין בישנות אחרי דבלא"ה לא יברך עליהם למה לא יקיים מצות תפילין מחמת ספק לדעה המכשרת. אח"כ מצאתי בדה"ח משמע ג"כ שמיקל בכל גווני במקום הדחק אך הוא כתב דלא יברך עליהם ול"נ דבב' תפירות יש לסמוך במקום הדחק ארוב פוסקים דפליגי אהרמב"ם ומקילין בזה ועל פי כ"ז כתבתי דברי שבפנים. ואולם בעיקרא דדינא דפסיקת התפירות יש לענ"ד עיון רב לכאורה לפי מאי דקי"ל דתפירה בגידין הוא הל"מ ומהרמב"ם משמע דריבוע התפירה הוא ג"כ הל"מ ויש מחמירין עוד יותר בזה מריבוע הבתים עיין לעיל בסימן ל"ב ס"מ בביאור הגר"א שם א"כ לפי מאי דפסק השו"ע לעיל בסימן ל"ב דאם עשאן מרובעין ואח"ז נתקלקל ריבוען דצריך לתקנן ופסולין כ"ז שלא תקנן וכדמשמע שם בסל"ט בט"ז אמאי מיקל הכא הרמב"ם בנפסקו ג' תפירות בחדשים הא ממילא נתקלקל הריבוע דע"פ רוב יש גם תפירות בכל צד אם לא דנאמר דאיירי הכא דוקא בשלא היו הג' תפירות בצד אחד וס"ל דזה מיקרי עדיין מרובעות בתפרן אבל אם נתקלקל ריבוע התפירות ע"י פסיקת הגידין כגון שנפסק זוית התפירה אימא לך דאפילו ע"י פחות משלשה מיפסל אמנם א"כ היה לו להרמב"ם והפוסקים לחלק בזה ומדלא הזכירו שום רמז חילוק בכל זה משמע דכשר בכל גווני וא"כ ש"מ דלא ס"ל להא דלעיל בעשאם מרובעות ואח"כ נתקלקל ריבוען ואולי י"ל דזהו ג"כ כונת הרמב"ם במה שכתב כ"ז שפני טבלא קיימת שטבלא הוא טבלא מרובעת כדפירש הערוך הביאו הרא"ש בהל"ק והכונה יהיה כ"ז שריבוע התפירה קיים וכמו שכתבנו מתחלה ולכאורה פירוש זה מכוון יותר ממה שפירשו הם דהכונה בזה כ"ז שהתיתורא קיים דמה ענין קיום התיתורא לקלקול התפירה וצ"ע בכל זה: 

! * 
עור הרצועות וכו' הטהורים - עיין במ"ב וכתב הפמ"ג בפתיחתו איני יודע אם מה"ת או מדרבנן ונ"מ להקל בספיקן אם אינו יודע אם טהורה או טמאה גם בעיבוד לשמה אם יש ספק נראה להקל דהוה דרבנן וספיקו לקולא. ועיי"ש עוד לענין חיפוי עור תפילה של יד ועיין ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין הלכה ט"ו דכלל את החיפוי והרצועה בחדא גוונא ועיין לעיל בסי' ל"ב בט"ז ס"ק כ"ז ובפמ"ג שם: 

! * 
וצריך שיהיה מעובד לשמו - עיין במ"ב במש"כ דאם לא עיבדן לשמה אינו מועיל אח"כ ההשחרה לשמה דלא כהבאר עשק וראיתי בספר דמשק אליעזר ס"ק י"א שר"ל דהגר"א סובר כהבאר עשק עיי"ש ובאמת נ"ל פשוט דאינו כן רק דכונת הגר"א דכיון דחזינן דציותה התורה שיהיה העור מתוקן כל צורכו אפילו בהשחרות עאכ"ו בעצם התיקון של העור דהיינו העיבוד שצריך שיהיה בו ואין זה בכלל ק"ו מהלכה דאין זה אלא גילוי מילתא וזה מדוקדק מאוד בלשון הגר"א שכתב אח"כ וזהו שכתב המ"א ונ"ל וכו' רצונו בזה לתרץ מה שהקשה הפמ"ג על המ"א עי"ש דלדברי הדמשק אליעזר יקשה מאוד לשון המ"א דכתב עיבוד והשחרה דבהשחרה בלבד די וסברא זו שכתבתי למדתיה מתוך דברי ספר התרומה הובא בב"י לענין השחרה לשמה שכתב דהשחרה היא כשאר תיקוני העור הגרועין שאחר העיבוד עי"ש. ודע עוד דנלענ"ד דלדעת הרמב"ם דעיבוד לשמה אינה אלא מדרבנן אפילו אם יסבור ג"כ כספר התרומה שצריך השחרה לשמה עכ"פ אינה אלא מדרבנן דהלא טעמו של ספר התרומה הוא כיון שעיקר השחרה הוא הלכה למ"מ לכך ממילא צריך לשמה כמבואר בב"י א"כ עיבוד נמי הלא עיקר העיבוד הוא הלמ"מ כמבואר בפמ"ג בא"א בתחילת סי' ל"ב ואעפ"כ העיבוד לשמה אינו אלא מדרבנן כמו שהאריך בזה הפמ"ג שם בסימן ל"ב כנלע"ד: 

! * 
רצועות בין מעור וכו' כשרות - וקלף המעובד לסת"ם צ"ע אי מותר לעשות רצועה מזה [פמ"ג בפתיחה לסימן ל"ב עי"ש]: 

! * 
הלכה למשה מסיני וכו' - ולעיכובא הוא אפילו בדיעבד הרמב"ם בפ"ג ה"א והוצרך לבאר זה דיש הלכה שהוא רק למצוה בעלמא כבשבת דף ע"ט ע"ב עי"ש: 

! * 
הרצועות שחורות - בין הש"ר או הש"י רמב"ם שם ומסתפקנא אם מה"ת די בכל אחד עד כדי שיעורו והשאר הוא למצוה ולנוי בעלמא או דילמא כיון דהיא מחוברת כולה כחדא צריכה להיות כולה שחור וקצת ראיה לזה מקושית הגמרא מנחות ל"ה ע"א קתני מיהת בין ירוקין וכו' דלא משני בהיתר על השיעור ולא היה מקשה עוד אי מבפנים וכו' ויש לדחות דס"ל להגמרא דלא היה הברייתא מתיר עכ"פ מדרבנן לצבוע בשני גווני מצד אחד משום דמחזי כמנומר עיין במ"א סק"ז וצ"ע. גם איני יודע אם ההל"מ קאי ג"כ על חתיכת הרצועה שנכנסת בהמעברתא ולכתחילה לא מסתפקנא דחייב להשחיר דילמא מתהפך הבית מזה המקום עיין בגמרא שם אך בדיעבד אולי דמי למה שבפנים ועיין ברמב"ם בפ"ג מה"ת הי"ד. וגדר השחרות עיין בברוך שאמר שכתב שישחירו פ"א ואח"כ כשיתייבש קצת אז ישחירו פעם שנית וכן פעם שלישית עד שיהיה העור שחור לכל הצורך ממש כעורב ונ"ל דזהו רק למצוה בעלמא אבל מדינא כל שחל עליו שם שחור סגי ליה ולפ"ז אפילו אם היה מראיתו דומה למראה הכחול [שקורין בלא"ה] ג"כ כשר וראיה לזה מנידה דף י"ט ע"א במראות הדמים דאם היה שחור כחרת טמא כיהה מכן אפילו היה שחור ככחול טהור וכדפירש"י שם אלמא דמראית כחול הוא בכלל שחור וכן בחולין דף מ"ז לענין ריאה דאם שחרותה דומה לכחול וכדאיתא ברמב"ם בפ"ז מהלכות שחיטה הלכה י"ט שחורה ככחול אלמא דאף מראה כחול הוא בכלל שחור ומ"מ לכתחילה בודאי מצוה להשחירו שיהיה שחור ממש וכמ"ש הב"ש. ועיין במש"כ לעיל בסימן ל"ב ס"ג לענין שחרות הדיו דשם בעינן שיהי' שחור ממש עי"ש. ודע דבמה שכתבנו שם יוסר קושיא אחת שראיתי לגאון אחד שנתקשה על הרמב"ם למה לא נאמר ההלכה סתם שיהיו כותבין בדבר השחור ולדברינו ניחא דשחור סתם היה משמע אפילו אם הוא שחור רק ככחול ודוק: 

! * 
מבחוץ - עיין מ"ב כן מוכח מרש"י דף ל"ה ע"ב ד"ה ונוייהן דאלת"ה אלא דצריך לצבוע סתם המקום שרוצה ללבשו לצד חוץ וזהו כונת הגמרא במה שמשני כאן מבחוץ ממה פסיקא ליה לרש"י דצובע אותו מקום החלק שיהא קרי ליה בשביל זה ונוייהן הי"ל לרש"י לפרש סתמא אותו מקום שהוא חלק ונוי ילבשנו למעלה וממילא יוכרח האדם לצבוע שחור אותו מקום מחמת ההל"מ וכן איתא בטור כמ"ש וראיתי בפמ"ג שכתב אם השחיר עכו"ם הרצועה ואין לו רצועה אחרת יוכל להשחיר מצד השני דנהי דגמירי שחורות אבל לא דוקא מצד השער וכונתו אם יהפך הרצועה וילבש השחור לצד חוץ וכן ביאר הדה"ח את דבריו ולפ"ז מה שמשני שם הגמרא בע"א כאן מבחוץ תלוי רק בהמקום שלובש מצד חוץ ומה שאמרו שם בגמרא ונוייהן לבר שחור וחלק הוא למצוה מן המובחר בלבד והביא ראיה לזה מרש"י זו ד"ה ונוייהן ובאמת לכאורה משמע להיפך ואף אם תדחה דברינו עכ"פ אין ראיה מרש"י לדבריו אך מהרמב"ם בה"ת הי"ד משמע קצת כדבריו ומ"מ לכתחילה בודאי גם הוא מודה כמו שכתב בעצמו. ודע דלדברי הפמ"ג יצמח לפעמים חומרא גדולה אם יהי' מונח הרצועה במקום הקף הקשר בצד השחור למטה לא יצא בזה ידי המצוה והוי ברכה לבטלה ולפי הנראה שדבר זה במחלוקת שנוי עיין לעיל בסימן כ"ז בא"ר שכן כתב בשם גליון המרדכי ולענ"ד דהב"י פליג ע"ז וס"ל דלא עבר רק על ונוייהן לבר ולכך אפילו איתהפך אח"כ נמי אסור עי"ש בא"ר ודוק: 

! * 
ומיהו בדיעבד וכו' - ועיין בפמ"ג שהביא בשם הב"ח דיש להחמיר בזה אם יש לו תפילין אחרים ונ"ל פשוט דבבתים בודאי יש לסמוך ולהקל אם יחזור הישראל וישחירם לשמן וכמו שכתב המג"א דבלא"ה יש הרבה ספיקות בזה וכמו שכתב הדגמ"ר ובלבושי שרד עי"ש: 

! * 
אבל הרצועות - הטעם כתב סה"ת כיון דעצם השחרות הוא הל"מ לשמה ג"כ בעינן כמו דבעינן לשמה בשעת טוייה בציצית וצביעה בתכלת. ולפ"ז נראה לכאורה דה"ה עצם עשיית הרצועה דהיינו חתיכתה מהעור ג"כ בעינן לשמה ומצאתי שכך כתב בעמק הלכה: 

! * 
אפילו בדיעבד וכו' - עיין במ"ב במש"כ וכ"ש וכו' עיין לקמן בסימן ל"ט ס"ב דכל אלו שהם בכלל עשיית גוף התפילין הם בכלל כתיבת התפילין עי"ש במ"א א"כ פשוט דעכ"פ לא גריעי מהשחרת הרצועות דבעי שיהי' לשמן וראיתי בס' מגן האלף שכתב דהרמב"ם ע"כ לא ס"ל לדינו דספר התרומה שהרי כתב בפ"ג מה"ת ס"א אין עושין תפילין אלא ישראל וכו' לפיכך אם חיפן העו"ג או תפרן פסולות וכו' וא"א דבעי לשמן תיפוק ליה דלא היה לשמן שהרי הרמב"ם ס"ל דבכל דבר שצריך לשמה אינו מועיל בעכו"ם אפילו ישראל עוע"ג ולפי מה שכתב הגרע"א בחידושיו בסי' ל"ט על קושית המג"א כעין זה עי"ש אזדא ראיתו ובפרט לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ל"ב ס"ק ל"ב דכתיבה לשמה הוא מדרבנן נ"מ לכמה דברים עיין בפתיחת הפמ"ג בהלכות ק"ש ובלא"ה אין להקל למעשה נגד הכרעת רמ"א ואולי דמה שאינן נזהרין הסופרים בכל זה לחשוב לשמה היינו משום דסתמא לשמה קאי כיון שכבר נעבד לשמה אבל גם זה אינו דהרי בתליית ציצית בהבגד איתא לעיל בסימן י"ד דאם הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כונה דאין לברך עליה אף דשם כבר נטוו החוטין לשם ציצית אפ"ה לא אמרינן דסתמא לשמה קאי וכן לענין כתיבת סת"מ ג"כ אפילו בדיעבד לא מהני בסתמא וכדמוכח בסי' ל"ב סי"ט עי"ש ומש"כ בסעיף ח' טוב להוציא וכו' היינו דבדיעבד סגי במחשבה אבל לא בסתמא ואולי דכיון דבעל התרומות בעצמו לא ברירא ליה דין זה כמבואר בב"י אם למידין זה מציצית או לא די אם נחמיר בזה בדיעבד לענין אם עשאן עכו"ם וכן ישראל שחישב שלא לשמן אבל לא בסתמא וצ"ע. ואף דלא ברירא לן למפסל משום זה דיעבד מ"מ לכתחילה בודאי צריך לעשות כל עשיית הבתים והשי"ן ותפירתם ועשיית הרצועות והשחרתם בפירוש לשמה. ודע דמה שכתבנו לענין השחרת הרצועות דמותר ע"י קטן כשאחר עוע"ג אף דהפמ"ג בתחלת הפתיחה בל"ב רצה להחמיר בזה אכן במקומו בסי' זה במ"ז או"ק ה' ובל"ט בא"א או"ק ו' חזר מזה והתיר ומצאתי כן בעזה"י בהדיא בתשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ח דהשחרת הרצועות אינו בכלל תיקון עשייה. ומש"כ דע"י עכו"ם כשאחר עוע"ג מותר אף דיש לפקפק בזה עיין לעיל בסי' י"א במה שתמה הדגמ"ר על השו"ע דמתיר בטוייה להרא"ש ע"י עכו"ם וא"כ ה"נ מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה בדיעבד אחרי שהתרומה גופא לא פסיקא ליה דינו כ"כ: 

! * 
פסול - עיין במ"ב במש"כ שהאחרונים השיגו על עצת המ"א ואעפ"כ נ"ל דאם ישראל השחיר הרצועות בפעם ראשון ולא חישב בהן לשמן רק בסתמא בזה אפשר דנוכל לסמוך על המ"א שישחירו שנית בפירוש לשמן ודיו דהוא כעין ס"ס ולכאורה היה נ"ל עצה אחרת דהיה מועיל לכו"ע אף אם השחירו עכו"ם בפעם ראשונה דכל עיקר קושיתם על המ"א הוא דהו"ל דיו ע"ג דיו עתה יצבענו מתחלה על המראה השחור במראה סיקרא או ירוק ולבן וכה"ג ואתי מראה זו ומבטל להשחור כדאמרינן גיטין י"ט סיקרא ע"ג דיו דהוא מוחק ואח"כ יצבע מלמעלה במראה שחור לשמן ודיו ע"ג סיקרא לכו"ע חייב ואע"ג דאמרינן שם וכי מפני שאנו מדמין וכו' שאני הכא דתו הוי כעין ס"ס דלבעל התרומה עצמו לא פסיק ליה וכנ"ל אך עכ"ז צ"ע דילמא דוקא כתב דיו ע"ג כתב סיקרא מבטל העליון להתחתון דכתב דיו עדיף לכו"ע משא"כ בצבע שחור ע"ג צבע סיקרא וכדומה דילמא הצבע התחתון עדיף והעושה כן בשבת אינו חייב משום צובע ובדידן נמי הצבע העליון השחור אינו חשוב לבטל בשלימות הצבע שהיה תחתיו מתחילה שישאר רק שם שחור עליו וכמו דאמרינן שם בסיקרא ע"ג דיו עי"ש בגמרא בגיטין י"ט וצ"ע: 

! * 
אם נפסקה וכו' ובשל יד כדי שתקיף וכו' - כתב המחצית השקל דצריך אחר התפירה מתחלה למתוח ביושר הרצועה השלימה עד האצבע ואח"כ יחזור עם הרצועה הנקשר למטה ויכרוך הזרוע כמנהג דעד האצבע צריך להיות בלא קשירה ובספר שנות חיים להגאון מהר"ש קלוגר כתב דאין העולם נוהגין כדבריו והדין עמהם עי"ש גם בתשובת מהר"ם מרוטנבורג אחרונים בסימן ד' השיג עליו דעיקר קפידא על השיעור שתשאר כ"כ כדי למתוח ולכרוך ואף דלאחר הכריכה סביב הזרוע נשאר הקשירה למעלה מהאצבע לא חיישינן אך זאת נסתפק דלא יהיה הקשירה על האצבע גופא כיון שגם שם שייך קשירה עי"ש באריכות. ומ"מ לענ"ד לכתחילה טוב שיתפור אותו המקום בגידין ומצד פנים שלא יהיה מינכר כי אפילו אם נחוש לחומרת המחה"ש דזה מיקרי תוך השיעור מ"מ נראה פשוט שבודאי נוכל לסמוך בזה על ר"ת ושארי ראשונים דמקילין בתפירה. ודע דמה שאיזה אנשים מחברין הרצועה מניה וביה בלא תפירה זה לא עדיף מקשר ואפשר דגריעא ממנה: 

! * 
אין התפירה והקשירה וכו' - ומ"מ יש נ"מ בין השל יד לשל ראש דבשל ראש אם ישאר כך ולא יחברנה לה הרצועה שנפסקה לא בקשירה ולא בתפירה בודאי אסור לו לברך על התפילין ולא נוכל להכשיר במה שנשאר גרדומין דהיינו הרצועה השנייה וכמו בציצית לעיל בסימן י"ב דהרי מסקינן במנחות ל"ה ע"ב דברצועות פסול גרדומין [ומ"מ מחויב להניח התפילין אם נאבד הרצועה ואין לו שום עצה דשמא הלכה כהשיטות שסוברים דהאי וכמה שיעורייהו אשל יד קאי עיין ב"י לעיל בסימן כ"ז אך באמת בזה יש לו עצה אחרת דיכול להתיר הקשר ולמשוך הרצועה לשני הצדדים ויוכל בשעת הדחק לצאת בזה אם ישאר שני טפחים לכאן ולכאן עי"ש בסימן כ"ז במ"ב ומ"מ נ"מ מכל זה לענין אם נפסקו שני הרצועות משני הצדדים ולא נשאר כ"א מה שמקיף הראש] ובשל יד אפילו אם לא יחבר כלל מותר לברך על התפילין וכדלעיל בסימן כ"ז ס"ח ולפ"ז בודאי מהני תפירה אפילו בחוטים ומצד חוץ או קשר אך כ"ז אם לא היה עושה הז' כריכות ולדידן דמנהגינו לעשות כריכות כבר כתבנו שטוב שיתפרנו בגידין ומצד פנים כדי לצאת בזה חשש של המחה"ש: 

~ סימן לד
! * 
סדר הנחתן - עיין במ"ב ופשוט דאפילו בשל יד כגון היכא שאין לו תש"י ויש לו ב' תש"ר דמבואר לעיל דטולה עור על אחד מהם דוקא אם מונחין שם כסדר כמבואר בב"י [עיין בב"ח שמתוכו מתבאר דברי הב"י] שהסכים דהאי דינא דאם החליף פרשיותיהם פסולין קאי נמי אשל יד ולכאורה ה"ה דאם כתבן על ארבע קלפים ונתנן בבית אחד דיוצא בזה אפילו אם לא דבקו כמבואר בסימן ל"ב סמ"ז בב"י שצריך לזהר נמי שיהי' מונחין דוקא כסדר קדש מימין וכו' או אפשר דהכא לא מינכר כ"כ חילופן כמו בקלף אחד בש"י שכותב והיה אחר שמע וגם להסמ"ק יפול ספק זה דאפשר דאף הסמ"ק יודה בזה שהוא פסול כיון שהם ד' קלפים או אפשר דלהסמ"ק לא נאמר כלל דין קביעות מקום להפרשיות בש"י כיון דאפשר לכותבן בקלף אחד וצ"ע: 

! * 
ויכוין בהנחתם באותם שהם וכו' - עיין במ"א שכתב דדוקא בזה אבל בשני זוגי תפילין כשרים עובר על בל תוסיף ומה שאמרו בסנהדרין פ"ט דאם עשה עוד בית אחד והניחו גבי הד' בתים האי לחודיה קאי היינו בשכתב פרשה אחרת דלא שייכי כלל לתפילין ועיין בפמ"ג שביאר דל"ד פרשה אחרת דה"ה אם כתב פרשה אחת מד' פרשיות והניחה בבית ההוא ג"כ אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [הג"ה הנה אף דלכאורה בודאי הדין עמו שהרי הד' פרשיות מעכבין זה את זה וא"כ כל זמן דלא כתב כל הד' עדיין תפילין פסולין הם ולא שייכי כלל לאלו הכשרין וכן משמע בביאור הגר"א מ"מ קשה לי מאד על דברי הפמ"ג שפירש כן את דברי המ"א דהרי המ"א הביא סיוע לדבריו מדברי הב"י בשם המ"מ והוא לקמן בסימן תרנ"א ומוכח שם בהדיא מדברי המגיד משנה דאם נטל מין אחר לבד הד' מינין אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואם נטל לבד הד' מינין עוד לולב אחד או אתרוג אחד עבר על בל תוסיף ומדמה שם זה לשני זוגי תפילין דעובר על ב"ת עי"ש והלא שם ג"כ קי"ל דארבע מינין שבלולב מעכבין זה את זה כמו בד' פרשיות שבתפילין ואעפ"כ לא הצריך המ"מ לענין בל תוסיף שיטול כל הד' מינין כפולין אע"כ דסובר דכיון דמין ההוא הוא מהמינין הכשרים לצאת בזה ידי המצוה אית בזה משום בל תוסיף א"כ ה"נ בענינינו וא"כ יראה דמ"ש במ"א פרשה אחרת הוא בדוקא ומה שהקשה הפמ"ג על זה עיין במחה"ש שיישב זה אמנם דברי מחה"ש גם כן קשה מאוד להולמם דלדידיה דפרשה אחת מהד' בתים עובר על ב"ת יקשה מ"ש תפילין אלו הפסולין מפרשה אחת שבבית חמישי שבהם ג"כ כתוב ב' פרשיות דכשרים לכו"ע ואפשר משום דיש לחלק דעל הקציצה הזו מונח כבר שם פסול דהוחלף פרשיותיה בתוכה משא"כ שם דלא נגמר עדיין הפרשיות שלה ע"כ] ועיין שם במשנה ובגמרא דמוכח דאף אם מכוין להוסיף על התורה בזה אעפ"כ לא עבר על ב"ת וא"כ לכאורה קשה למה הצריך הטוש"ע שיכוין בהנחתם שיהיו התפילין השניים כרצועה בעלמא בלא"ה כיון שתפילין פסולים הם לא שייך בזה ב"ת (אח"כ מצאתי במחה"ש שהקשה קושיא זו) והנראה לי בזה דעצה זו אינה כדי שעי"ז לא יהי' עליו הלאו דבל תוסיף רק דהלא ידוע שהרא"ש סובר דמצות צריכות כונה וכמו שהביא הטור בשמו בסימן סמ"ך והכא הצריך הטור בשמו שיניח שניהם ויהדקם בבת אחת וכמו שפי' המ"א בסק"ד וא"כ איך יעשה בהכונה הצריכה להמצוה אם לא יכוין כלל בודאי לא יצא ידי המצוה ואם יכוין סתמא בההידוק הזה שהוא רוצה בזה לקיים מצות תפילין ג"כ לא יצא בזה להרבה פוסקים כיון שאחד מהם אינו תפילין כלל [והרי זה דומה למקדש שתי נשים כאחת והיתה אחת שפחה או נכרית שאינה ראויה לקידושין דהרמב"ם ובעל הלכות סוברין דאף הראויה אינה מקודשת עיין באה"ע סי' מ"א בב"י ובשו"ע ס"ד ובחו"מ שם סק"ד וה' וגם הרא"ש מסתפק בזה כמבואר בב"י שם וגם הכא הלא בי"ש קאיירינן דרוצה לצאת ידי כל הדיעות] ואם ירצה לברור לזוג אחד ויאמר שבאלו רוצה לקיים ובאילו אינו רוצה אינו יודע איזה הכשרים שיברר לקיים בהם המצוה לכך קאמר שיכוין סתם באותם שהם עשויים כתיקונם וכו' והרי זה כמו שאומר שם הראויה תתקדש לי עי"ש והמעיין בלשון הטור יראה מוכח כדברינו דמה שכתב אח"כ ואין בזה משום בל תוסיף מילתא אחריתא היא דאל"ה מה שמסיים אח"כ דלא מיקרי בל תוסיף דבר יתר הוא כמו שכתבו המפרשים ומה שכתב אח"כ והשאר הם כרצועות בעלמא פי' דאל"ה היה הפסק בין הנחה של יד לשל ראש מהזוג הכשר והרא"ש בעצמו כתב כן וכן מצאתי בעזה"י ברבינו ירוחם בהדיא ובח"א כלל ס"ח דין כ"ג לכאורה משמע דכשמניח תפילין דרש"י ור"ת בבת אחת מוכרח הוא לכוין מחמת ספיקא דאל"ה יעבור על בל תוסיף אך מדברי המחה"ש משמע כמו שכתבנו דרק מדרבנן מפני שנראה כמוסיף וגם מדברי הגר"א כפי מה שמשמע מביאורו דמסכים להשיטות דמפרשי דמה שאמרו בסנהדרין האי לחודיה וכו' היינו שלא לעבור ג"כ על בל תוסיף ושם הלא איירי אפילו במתכוין להוסיף על המצוה וכנ"ל מהמשנה. ובאמת כל דבריו שם צ"ע במה שכתב שם לבסוף דאם נוטל הלולב כמה פעמים ביום ויאמר דמן התורה באה הקבלה ע"ז דעובר על בל תוסיף דבדברי התוספות ר"ה כ"ז ע"ב מוכח להדיא דאפילו אם יכוין לקיים בזה בכל פעם המ"ע דלולב ג"כ אין עובר וכן ביאר החינוך ג"כ בהדיא ואפשר דדעת הח"א בכל זה לחלק בין אם מכוין בסתמא לקיים המ"ע בכל פעם ובין אם יאמר שבאה כן הקבלה ע"ז ודוחק דהמכוין לקיים מ"ע מוכרח הוא לומר כן ג"כ וצ"ע ודע עוד דלאידך פוסקים דסברי דלא אמרינן כלל האי לחודיה קאי לענין בל תוסיף עיין בתו' סוכה ל"א אתי שפיר מש"כ הטוש"ע ויכוין בהנחתם וכו' כפשוטו דאל"ה עובר על בל תוסיף. ודע עוד דממה שייעץ לנו המחבר שנעשה דוקא שני זוגות תפילין אם נרצה לצאת אליבא דכו"ע משמע דאסור ליתן שמע והיה אם שמוע בבית ג' וכן בבית הרביעי לצאת בזה ממ"נ [ועיין תוספות ר"ה כ"ז ע"ב ד"ה ומנא תימרו] משום איסור בל תוסיף ופוסל עי"ז את התפילין לגמרי ואפילו אם יאמר בפירוש שאינו רוצה לצאת רק בהפרשיות שהם ע"פ דין והשאר יהיו כקלף בעלמא ג"כ לא מהני ולא דמי למה שהתיר פה בשו"ע בשני זוגי תפילין דכל חד וחד לחודיה קאי וכמו שכתבנו במ"ב בסק"ח ועיין בסמוך: 

! * 
בעלמא - עיין במ"ב שאם הניח ב' זוגות וכו' הוא מל"ח וב"ח ומ"א וביאור הגר"א דלא כהט"ז. ובס' ת"י מביא ראי' להט"ז מירושלמי דהמוצא תפילין אמנם מצאתי בס' התרומה שמביא להירו' הזה ופי' בו פירוש אחר [והגר"א העתיקו בביאורו בסי' כ"ז ס"ט] ומוכח שם דס"ל להיפוך. ועיין בא"ר שהוכיח מהגמ' דעירובין דאפי' אם מכוין שלא לצאת רק באחד אעפ"כ עבר בזה על בל תוסיף והשיג בזה על הב"ח. אמנם לפי מה שכתב המ"א בסימן תרנ"א דלדידן דקי"ל מצות צריכות כונה אפילו בזמנו אינו עובר אלא כשמכוין לאוסופי ניחא בזה דברי הב"ח דהלא הוא קאי להרא"ש והרא"ש סובר דמצות צריכות כונה כמו שכתב הטור בסימן סמ"ך אך הא"ר לשיטתו אזיל דהשיג שם בזה על המ"א מדברי הרא"ש גופא אמנם מה שמשמע מדברי הב"ח דאפילו בה' בתים אינו עובר על בל תוסיף רק במכוין לקיים מצות תפילין בה' בתים ומשמע דאם יכוין שהבית החמישי לא יהיה רק כרצועה בעלמא דאינו עובר על בל תוסיף לא הסכימו הרבה עמו בזה עיין בספר נהר שלום ובספר דמשק אליעזר שהעמיס זה בכונות הגר"א דלהב"ח אינו מתיישב לשון הטור (ובאמת נוכל לאמר כונת הגר"א בפשיטות דקשה ליה קושית הב"ח הא גם בב' זוגות אית ב"ת אבל לפי זה ניחא דהכוונה במש"כ דלא מיקרי בל תוסיף היינו כשקובע הפסול אצל הכשר ודוק) גם לפי דברי הב"ח יקשה למה לא יעצו שיתן ב' פרשיות בכל אחד ויתנה וכמו שכתבנו בתחלה אחרי דהוא מיקל אפילו בבית של ה' בתים דהוא כמו ה' פרשיות בפשיטות [ואפשר משום דיש הפסק בין הפרשיות והבתים ועיין במרדכי ריש הלכות תפילין] ואפשר דבאמת גם הב"ח יודה דלא מהני תנאי בבית של ה' בתים אך מה שנשאר לבסוף בדוחק על הטור וגם לשונו לא יהיה מתיישב כ"כ. וכ"ז לענין בל תוסיף אבל לענין פסול בודאי גם הב"ח מודה דפסול בה' בתים בכל גווני אף בתנאי לפי הטעם המבואר שם בסנהדרין פ"ט ע"א דכל בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול. ודע עוד דפשוט בהפוסקים דאפילו אם לא קבע בהבית החמישי ההוא שום פרשה אפ"ה פסול מטעם דאמר שם בגמרא דהבית החיצון אינו רואה את האויר. ומש"כ במ"ב בשם הגר"א דאף ע"י הקשירה בעלמא מיפסל עיין בספר דמש"א מש"כ ע"ז אמנם מה שכתב בדברי רבינו אבל אם הוא קשור וכו' לא נהירין דברי הדמש"א כלל בזה דמה מצוה שייך בקשירת הבית החמישי וגם מוכח בדברי הגר"א בסימן תרנ"א סי"ד דלרבנן דא"צ אגד מדינא אינו עובר בבל תוסיף. ולענ"ד כוונת הגר"א בפשיטות דכמו שם לר' יהודה דכיון דצריך אגד הד' מינים ממילא מועיל האגד שיעבור על ידו גופא הלאו דבל תוסיף ה"נ כיון שע"י קשירת הבית החמישי מיפסל הד' בתים משום בית החיצון שאינו רואה את האויר ממילא עבר ע"י על ידו גופא הלאו דבל תוסיף והכי מוכח פשטא דסוגיא שם להמעיין בו ובמה שפירש הגר"א המימרא דרבי זירא דאיירי אפילו בקישור ולא בחיבור ממש ניחא מאוד מה דקאמר כל בית החיצון שאינו רואה ולא קאמר כל בית הרביעי אלא דאכתי חיצון הוא: 

! * 
יניח של ר"ת - נ"ל דגם בזה צריך ליזהר לכוין שאינו עושה כן רק משום ספיקא ובזה לכו"ע לא עבר על בל תוסיף ובל תגרע דאם יכוין סתם בזה לקיים מ"ע דתפילין הגם דאין בזה משום ב"ת דהאי לחודיה קאי וכו' עכ"פ שמא באמת הדין כרש"י ותפילין אלו פסולים דהחליף פרשיותיה וכמו שכתב הרא"ש והטור ונמצא דעובר בזה על בל תגרע דהלא מבואר בסמ"ג ל"ת שס"ה דהעושה ג' טוטפות בתפילין עובר על בל תגרע וה"נ דכוותיה דהלא אין לו רק שתי פרשיות שקבועין במקומן ואין לחלק דהתם עכ"פ ג' כשרין הן ויש ע"ז רק שם מגרע משא"כ כאן ע"י שקבועין קצת פרשיות בהקציצה שלא במקומן נאמר דהקציצה כולה מיקרי קציצה פסולה ואין עליה שם מגרע ז"א דהלא שם בודאי אין על הקציצה שם תפילין כלל דהלא קי"ל דארבע טוטפות מעכבין זה את זה ואפ"ה נכלל זה בלאו דלא תגרע. ולהיפך אין לחלק דשם גרע מעיקר התפילין משא"כ כאן דז"א אחד דכיון שלא הניחה במקומה הוי ג"כ כמו שחיסרה ועוד דמי גרע זה מדמים הניתנין במתן אחד במקום דצריכין מתן ב' שהן ד' דאמרינן בעירובין דף ק' ע"א ובר"ה כ"ז דעובר על בל תגרע אף דקי"ל בזבחים בפ' ב"ש דבדיעבד כיפר עכ"פ הלא גרע הלכתחלה במצות השם [הג"ה וזה הוא תוכחת מגולה להאדם הרוצה להתרשל ממ"ע לפעמים במצות בדבר שהוא רק לכתחלה] ק"ו בזה דהוא לעיכובא אף בדיעבד ועוד דהלא כתב הרמב"ם בספר המצות שלו דלאו זה הוא בין אם מגרע מהכתוב בתורה ובין אם הוא מגרע מהמקובל בע"פ וה"נ כיון דמקובל לנו בע"פ שסדר הנחתם הוא כך והוא משנה בודאי הוא מגרע בזה אם לא שנאמר כמש"כ העט"ז בשם המקובלים דאלו ואלו כשרים הם אבל אנו רואין שהטוש"ע וכל הפוסקים לא קיבלו דבר זה להלכה וידוע דכל היכא שהפוסקים חולקים עם המקובלים הדין כהפוסקים וכן הוכיח הגאון ר' ברוך פרענקיל בהגהותיו מן הגמרא ועוד שירא שמים המניח תפילין דר"ת הוא רוצה לצאת ידי כל הדיעות ולא שעי"ז יפול בחשש ספקא דאוריתא ע"כ הנכון לעשות כמו שכתבנו שיכוין בפירוש שאינו מניחן רק משום ספיקא ואפילו סתמא לא מהני בזה דהא קי"ל בר"ה כ"ז ע"ב לעבור בזמנו לא בעי כונה ואף דשם איירי הענין לענין בל תוסיף פשוט דה"ה לענין בל תגרע ועיין בט"ז בסוף סימן תרנ"א ואין לאמר דכאן מיקרי שלא בזמנה משום דכבר יצא בתפילין דרש"י והוא דומה ללולב דפסק שם הט"ז דאינו עובר על בל תגרע אח"כ אם נוטל ג' מינים אם לא שיכוין בם בפירוש לשם מצוה דשאני התם דמדאגבהיה נפיק ביה משא"כ בתפילין דעצם זמנן הוא כל היום והוא מברך עליהן בכל פעם שמניחן ולא גרע עכ"פ מבכור דמסיק שם בר"ה דמיקרי כל היום זמנו או בברכת כהנים אלו מתרמי ליה צבורא אחרינא אף דבדוחק יש לחלק מ"מ הדרך היותר נכון הוא כמו שכתבתי ובפרט דיש דיעות בפוסקים דסברי דחיוב תפילין מן התורה הוא להיותן עליו כל היום עיין בספר ישועות יעקב בודאי מיקרי כל היום זמנו. וכתבתי זה לאפוקי ממה שראיתי לאחד שכתב היפך זה ולא עיין בזה כל הצורך. ויש עוד הרבה דברים שמצאתי אח"כ בפתיחה להפמ"ג בענינא דבל תוסיף ואכ"מ להעתיקם: 

! * 
לא יניח - עיין במ"ב והוא מהמג"א ועיין לקמן בסימן מ"ב ס"ג דכל דיניהם שייך לכאן ונראה דאפילו אם עשיית הכיס היה על דעת אחד אם קודם שהניח בפעם האחד עקר בפירוש הזמנתו הראשונה דמהני ואין זה בכלל לא אתי דיבור ומבטל מעשה דהעשייה זו לא נחשב רק הזמנה בעלמא עיין סנהדרין מ"ח ואכ"מ להאריך: 

! * 
שתי הזוגות - ומיירי שהזוג שנתייחד לו הכיס מתחלה הוא בלי תיק ואפילו אם הוא בתיק ופעמים בדרך עראי הם מונחין בו בלי תיק נתקדש עי"ז וכדאיתא מגילה כ"ו ע"ב בגמרא מריש הו"א וכו' עי"ש אבל אם הוא בתיק תמיד הרי הכיס אין נעשה על ידו כ"א תשמיש דתשמיש ולית בו קדושה. ולכאורה יראה דדוקא אם התיק מכסה גם המעברתא והתיתורא דגם הם מכלל גוף הקדושה דלא חשיב במגילה דף כ"ו לתשמישי קדושה בתפילין רק התיק והרצועה וגם משבת כ"ח ע"ב והא אמר אביי שי"ן של תפילין וכו' ועיין אח"כ מצאתי כעין זה במרדכי בהלכות תפילין: 

! * 
הוא חול - עיין במ"ב והעתקתי כ"ז מבה"ט בשם תשובת ד"נ וצע"ק לדינא במש"כ דאם לא הניחן וכו' דיכול להחליפם דפשוט דמקורו מלקמן בסימן מ"ב בחדתי דיכול לשנותם והלא לפי המבואר שם באחרונים אין מותר רק להוריד מחמורה לקלה אבל לא לחול דהזמנה לגוף הקדושה מילתא הוא והכא הלא המחבר הזה בעצמו ס"ל לקמן דזה הוא בכלל הורדה לחול. גם מש"כ אח"כ ואפילו אם התנה עליהם וכו' דמקודש לחול וכו' עיין בש"ת דמסיק דברצועות מהני תנאי והוא פשוט דהם רק תשמישי קדושה ומהני תנאי בזה להורידן לחול וכדלקמן בסימן מ"ב ס"ג ואפילו בבתים ופרשיות לענ"ד יש לעיין בזה דהלא בקלף שנתעבד לשם פרשיות דהוא הזמנה לגוף הקדושה ואסור להורידו לחול הוכחתי לקמן בסימן מ"ב דיכול לכתוב עליו שאר ד"ת משום דיש בזה עי"ז עכ"פ קצת קדושה וה"נ בענינינו הלא גם עתה אף דאין על הפרשיות קדושה תפילין עכ"פ קדושה יש בהן וה"נ הבתים הם תשמישים לקדושה וא"כ ליהני תנאי ואין התשובה בידי לעיין בה ואפשר דיש להקל ע"י תנאי בשל ראש דר"ת לרש"י אם אין לו פרשיות אחרים וצ"ע. עוד כתבתי בשם פמ"ג דאם מצא רצועה וכו' והשמטתי תשובת יד אליהו שמובא בבה"ט שבזמנינו רובא של רש"י ועוד עיין בספר פ"ת מש"כ ע"ז. ולפי שדברי הפמ"ג מוקשי ההבנה אמרתי להעתיקו פה ז"ל אם מצא של יד [ט"ס וצ"ל ג"כ או של ראש] ורצועה בלא פרשיות וספק שמא של ר"ת שפיר להניח פרשיות של רש"י ס"ס ורובא של רש"י ומעלין בקודש ואנן בקיאין ורש"י עיקר. ועיבוד צ"ע גם ברצועות מחול לקודש והבן עכ"ל. הנה מה שכתב ס"ס פשוט דשמא הם של רש"י ושמא של רש"י עיקר אך דמשום זה הטעם לבד היה מותר להניחו גם לשל ר"ת או דשמא של שניהם אסור דהספקות הם סותרות אהדדי ולכן סיים דרובא ואנן בקיאין ורש"י עיקר אך סוף דבריו נפלאים הם דבעיבוד אין שייך שמא עיבדן לשם תפילין דרש"י או דר"ת דהלא העיבוד הוא סתמא לשמה ונלענ"ד דכונתו הוא דלקמן בסימן ל"ט ס"ט איתא דאם לקח תפילין שלא מן המומחה בודק מהם ג' קציצות בחסר ויתר ודי בזה ולא חיישינן שמא עיבד המוכרן שלא לשמן דהכל בקיאין בזה ולכן מסתפק הפמ"ג בענינינו דלו יהי דהכל בקיאין שהפרשיות צריך עיבוד לשמה הלא בעיבוד הבתים והרצועות אין נוכל לאמר שהכל בקיאין עתה בזה דהלא יש בזה מחלוקת בין הפוס' וכדלעיל בסימן ל"ג וא"כ שמא אותו שנאבד ממנו עשה הבתים או הרצועות בלא עיבוד לשמה וא"כ הוא מעלה עתה מחול לקודש בלי הזמנה מעלייתא דעיבוד ומה דמתיר הגמרא ליקח תפילין דמשמע אף עם רצועות דוקא בזמניהם שהיה ידוע אם צריך עיבוד או לא ואה"נ דבזמנינו אם לוקח ממי שאינו מומחה צריך לדרוש מהמוכר אם היה בהבתים ורצועות עיבוד לשמה משא"כ בענינינו דאיירי במציאה זהו הנלענ"ד בכונתו. ובאמת צע"ג בזה בזמנינו ברצועה הנמצאת דשמא רק נשחרה לשמה ולא נעבדה לשמה דהרבה יש שמקילין בזה ושלא כדין הוא וכמו שביאר הש"ת לעיל בסימן ל"ג ועי"ש במה שכתבנו שם. ומש"כ אם נזדמן וכו' פמ"ג: 

~ סימן לו
! * 
ולנקודה התחתונה תהיה לכתחילה וכו' - וידע המעיין בקונטרס הזה דבכמה מקומות לא ביארתי בפנים וגם בשער הציון אם הדין הוא רק לכתחילה או דיעבד והיא אחת משלשה סיבות או דהוא פשוט דהוא לכתחילה או דיעבד או דיש בזה פרטים המתחלפים דיש בזה לפעמים לכתחילה ולפעמים דיעבד כגון מה שכתוב דצריך האות לעשות כה וכה כדי שיהיה יוכל להסמיך אות אצלו דפשוט דאם לא עשה כן ועי"ז נעשה הפסק בתיבה שנראה כשני תיבות דפסול ואם זה האות הוא בסוף תיבה כשר בדיעבד ועוד הרבה כיוצא בזה ולא רציתי להאריך ע"כ סתמתי הדבר או דהיה אצלי ג"כ ספק והנחתי הדבר כמות שהוא ע"כ אל ימהר האדם להקל בדבר או להחמיר ולהפסיד לאחרים אם לא שימצא ראיה ברורה: 

! * 
ואין להקל - כ"כ הפמ"ג אמנם מדברי רי"ו [הבאתיו באות כ"ף] מוכח דהעיקר תלוי בלמטה וע"כ נראה דאם התינוק קוראה כהלכה אפשר דיש עכ"פ להקל להוסיף דיו לתקנה בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן: 

! * 
ורגל ימין דק - הנה מדברי הגר"ז משמע דהוא רק לכתחילה ולפי מה שכ' בב"י באות זה הטעם לזה עי"ש לכאורה הוא לעיכובא דהא הברייתא סיימה על הכל דיגנז עי"ש בשבת בגמרא ואולי אפשר דבזה לבד שירך ימין יורד למטה יותר מירך שמאל יש היכר בין הגימ"ל לצדי"ק דלא כב"ש ולפ"ז יורד למטה יותר מירך שמאל הוא לעיכובא ולכן לא הזכיר הגר"ז שם לכתחילה ואעפ"כ לדינא הכל צ"ע דלפי פירוש הרא"ש שם בהלכות ס"ת על הברייתא זו עי"ש [וע"ש ברש"י על ברייתא זו] אין שום ראיה דצריך לדקדק בזה אך לכתחילה בודאי צריך ליזהר בזה מפני אידך רבוותא כמו שכתב הב"י כעין זה באות אל"ף: 

! * 
וגם לא יהיה עקום - ובדיעבד אם היה עקום צ"ע בזה עיין בב"י הטעם ממש"כ בגמרא מ"ט פשטא כרעא דגימ"ל לגבי דלי"ת דכה"ג מ"ש בגמרא שם מ"ט פשטא כרעא דדלי"ת לגבי גימ"ל הוא רק לכתחילה [וכמו שיתבאר בביאור הלכה לקמן] ועכ"פ תיקון מהני בזה אפילו בתו"מ וכן אם ירך השמאל שוה לרגל הימין דומיא דמה שהקיל הפמ"ג באות כ' פשוטה שעשאו מרובע ע"ש: 

! * 
ולכתחילה צריך שתהא הרגל פשוטה וכו' - מקור לזה בב"י מהא דשבת ק"ד מ"ט פשטא כרעא דדלי"ת לגבי גימ"ל וכו' ונ"ל דזה רק לכתחילה מהא דאמרינן שם הגיה אות אחת חייב כגון דנטלו לתגא דדלי"ת ועשאו רי"ש ובעירובין י"ג ע"א דילמא יתיב זבוב וכו' עי"ש ואולי יש לדחות דרי"ש כשר בדיעבד אף אם היה רגלו פשוטה וא"כ ליכא ראיה ומ"מ לדינא נראה דאין להחמיר בדיעבד מהנ"ל בסימן ל"ב סט"ז בט"ז עי"ש ובקיצור כללי שלא כסדרן שהעתקתי זה מפמ"ג עי"ש: 

! * 
ואם - דע דהספק אינו רק לפי מה שביררנו בסי' ל"ב סכ"ה בבה"ל להלכה כדעת הגאון רע"א דתיקון מועיל באות שאינו נראה כשתי אותיות אפי' בניכר ההפרדה [דלדעת הפמ"ג אין תיקון מועיל בזה בתו"מ] כגון ביו"ד האל"ף שאינו נוגע להאל"ף אף דהיו"ד בפ"ע שם אות אחר עליו מ"מ כיון דיתר האות זה אין שם אחר עליו מועיל זה ג"כ להיו"ד דלא יקרא עליו שם יו"ד אלא שם אל"ף עליו וכמו שזכר שם הפמ"ג ג"כ את עצם הסברא הזו [ורק לשיטתו אין מועיל זה כ"א בלא ניכר ההפרדה להדיא] וביררנו שם ג"כ דאם החטוטרת למעלה בראשו אינם נוגעים זה לזה והיה ניכר ההפרדה אין מועיל תיקון משום דנראה כשני זייני"ן ולא אמרינן דהחטוטרת יציל את האות שיקרא על ידי החטוטרת עליו שם חי"ת עדיין ע"כ אפשר דגם בזה עדיין אין תמונת חי"ת עליו משום דאין דבוק מצד אחד להזיי"ן או אפשר דבזה דהחטוטרת למעלה אין נפסק באמצעו שם חטוטרת עליו ומציל על הזיי"ן שתחתיו שלא יקרא עליו שם זיי"ן וכנ"ל ביו"ד האל"ף וצ"ע: 

! * 
ולא יהיה כפוף הרבה - ומה נקרא כפוף הרבה משמע מברוך שאמר בא"ב א' אם נוגע בקרקע הטי"ת וכן משמע מספר האגור אך צ"ע דא"כ מה זה שכתב הב"י הטעם דבזה ידמה לגמרי לפ"א והובא לשון זה בס' התרומה והגה"מ [היינו בחצי הצד שמצד ימין דאף שמצד השמאלי והוא הזיי"ן מוכח שאינו פ"א שיטתם הוא דאם האות במקצתו נדמה לאות אחר אין זה כתיבה תמה וכה"ג הוא כל שיטת ס' היראים על הברייתא זו באלפי"ן עייני"ן וכדומה עיי"ש ומעשה רקח בשם מהראנ"ח בסימן א' והרבה חולקין על סברא זו ואכ"מ להאריך] הלא בפ"א כתבו הב"ש והאגור וכן נפסק הדין לקמן דאם נגעה הנקודה באיזה צד בפנים פסולה וא"כ אדרבה אם לא יכפפנה כ"כ יהיה דומה יותר לפ"א אלא ודאי דאף אם אין נוגע בקרקע הטי"ת כל שכפוף הרבה אסור וה"ה אם נוגע דעכ"פ דמי במקצת לפ"א ובזה ניחא לי מה שהשמיט הב"י והלבוש וכל מפרשי השו"ע לבאר זה דאי הוה ס"ל להא דהב"ש לא היו שותקין מלבאר זה ולא לכתוב סתם כפוף הרבה. עוד ראיתי לבאר במקצת הדין לענין דיעבד דהנה ראיתי בדברי הגר"ז כתוב ולא יהיה כפוף הרבה לכתחילה משמע דבדיעבד מותר ובספר לדוד אמת ראיתי שכתב וז"ל לא יכוף הרבה האות ט' לתוכה פן ידמה לגמרי לפ"א שאם תגע הקוץ שלה בגופה בפנים פסול והנה אם נאמר דהגר"ז מפרש כפוף הרבה כהב"ש הנ"ל דבר זה במחלוקת שנוי הגר"ז מכשיר ולד"א פוסל. אמנם עיקר דינא לענין דיעבד בין אם נפרש כפירושינו הנ"ל ובין להב"ש והאגור צ"ע לפי מה שכתב בספר היראים והתרומה והגה"מ דבזה ידמה לגמרי לפ"א וכתב שם בספר היראים והתרומה בהדיא דזהו כונת הברייתא שלא יעשה טתי"ן פאי"ן וכו' והלא על כולם סיימה הברייתא דיגנז [וכדמוכח שם בגמרא] אכן לפי מה שכתב הרא"ש בהלכות ס"ת בענין זה בשם ר"ת וז"ל וכן טתי"ן פאי"ן שאע"פ שאין דומין לא בכתיבתן ולא בקריאתן כתב ר"ת שתהא צד ימין של טי"ת כפוף ואם תהפך אותה על צד שמאלה יראה פ"א אין שום ראיה לכאן דכוונת הברייתא להשמיענו דאף שהטי"ת דומה באיזה צד לפ"א אפ"ה לא יעשנה פ"א אבל לענין כפוף מעט והרבה לא השמיענו מהברייתא דבר וא"כ מנין לנו לאסור ועוד ראיה גמורה שהרא"ש אין סובר כלל הך נ"מ דכפוף הרבה שהרי שם בהלכות ס"ת העתיק כמעט כל לשון התרומה וד"ז השמיט ש"מ דלא ס"ל וכן הטור ורי"ו לא הזכירו כלל ד"ז רק כתבו סתמא שיהא כפוף. העולה מדברינו דכפוף הרבה תלוי במחלוקת דלדעת התרומה והיראים והגה"מ פסול אף בדיעבד ולדעת הרא"ש והטור והרי"ו מותר וכיון דהוא מילתא דאורייתא צריך להחמיר וא"כ לפי פירושנו הנ"ל דכפוף הרבה מקרי אף בלא נגיעה למטה יאסר בכל גווני אמנם קשה מאוד להחמיר בדבר בדיעבד נגד הב"ש והאגור דמשמע מהם דמותר בלא נגיעה אבל לכתחלה נ"ל דצריך לתקן במקום דאפשר דהיינו ס"ת אם נמצא כן בעת הקריאה אין להוציא אחרת עבור זה ויסמוך על המכשירים אבל אח"כ ימחוק הט' עד שיבטלנו מצורת אות ויתקננו דאל"ה מיפסל משום ח"ת ובתו"מ דשלא כסדרן פסול יסמוך בזה על המכשירים הנ"ל. ואם נגעה הכפיפה בקרקע הטי"ת אף בתו"מ פסול וכדעת לדוד אמת הנ"ל דאין להקל נגד התרומה והגה"מ הנ"ל ואפשר דגם הרא"ש בזה מודה דפסול מטעם דנשתנית צורתה בזה ואפילו אם הראוה לתינוק וקראה טי"ת הלא אינו מוקף גויל באותו מקום וכדלקמן באות שי"ן בסופו אלא דמשום זה לחוד היה מהני גרירא לחודא באותו מקום משא"כ להתרומה והגמ"מ דזהו בכלל טתי"ן פאי"ן בכל גווני צריך לבטל האות מצורתו וזה לא יצוייר בתו"מ וכנ"ל: 

! * 
גם צ"ל להיו"ד תג קטן מלמעלה וכו' - ולענין דיעבד משמע בלבוש דיש להקל אך לענ"ד צ"ע דבב"ש בא"ב הראשון מוכח בפירוש דלר"ת שוה לענין פסול הקוץ התחתון והתג העליון ומה דנקט המשנה אפילו קוצו של יו"ד מעכב ולא נקט התג אפשר דלרבותא אף שהוא קטן מהתג כדאיתא בב"י וגם הלא ברא"ש בהלכות ס"ת וכן בהגה"מ ובסה"ת לא פסיקא להו וכתבו דיכול להיות דקוצו של יו"ד היינו התג העליון עי"ש ועכ"פ נראה אף אם נימא דאינו מעכב בדיעבד לענין שיקרא פסול אבל לכתחלה בודאי צריך לתקן אף אם מצא כן בפרשיות ישנים וכ"ש בעוקץ שמאלי דחייב לתקן ולא לחזור ולהניחן כן בבתים: 

! * 
יגרור כל העוקץ וכו' - תמיה לי הלא כיון דנראית כחי"ת נשתנית צורתה ונפסלה וא"כ אכתי ה"ל חק תוכות ואין לומר דכיון דחסר עדיין עוקצה אינו אות ונכשרה במה דמשלימה ע"י כתיבה זה אינו רק לר"ת דהקוץ מעכב אבל לרש"י דכשר בלא עוקץ נעשה האות ע"י גרירה לבד ודילמא הלכה כרש"י דהלא דינא דר"ת לא ברירא כ"כ להפוסקים [עיין בנו"ב מ"ת בסי' קי"ג דמכשיר בדיעבד בלא עוקץ שמאלי] ורק להחמיר צריך לחוש לדבריו ולא להקל וא"ל דקמיירו דלא נראית כחי"ת קטנה ממש רק דמספקא להו בחי"ת קטנה ותינוק קוראה ליו"ד א"כ יועיל זה לבד בלי גרירה כדפסק הטור בכל אות שיש ספק ואמאי כתבו דלא מהני קריאת התינוק [וצריך לעיין בגוף התשובה] ע"כ הנכון כדעת הי"א המובא בפנים: 

! * 
אם התינוק וכו' אפשר וכו' - מה שכתבתי בלשון אפשר אף דבכ"ף פשוטה כתב הפמ"ג ד"ז יש לחלק דשם אריכתו מוכיח על צור משא"כ בזה. ואעפ"כ נלענ"ד להקל בשעת הדחק דהלא לפי לשון הרא"ם המובא בב"י באות נו"ן שכ' דכל הכפופות צריכות להיות עגולות למטה וכו' משמע דכלל בזה נמי כ"ף כפופה וא"כ משמע דעיקר ההיכר הוא ע"י עיגולה שלמטה וכן משמע מלשון הד"מ המובא באות ז' בסופו ובפרט שכתב הב"י באות פ' דבכתיבה אשורית נהגו לכתחלה לעשות לכ"ף זוית מלמעלה א"כ איך נאמר דלדידן אפילו תינוק קוראה לאות לא יועיל בזה תיקון משום דאין לה עיקר צורתה. ועוד נ"ל ראיה לזה דעיקר ההיכר תלוי בלמטה מרבינו ירוחם שפירש על הא דאיתא בשבת שלא יכתוב ביתי"ן כפי"ן היינו שיזהר הסופר בעוקץ שאחורי הבי"ת למטה לצד ימין שלא יראה כ"ף א"כ ממילא נמי פשוט דצריך לפרש כפי"ן ביתי"ן נמי כי האי גווני אצד מטה וכל דברי רי"ו איתא ברא"ש בהלכות קטנות עי"ש אלא שהוא ביאר לנו דקאי אצד מטה ועכ"פ ע"י תינוק ובהוספת דיו יש להקל: 

! * 
אם האריך גגה וכו' - הוא לשון הדה"ח בהלכות קה"ת ולא הזכיר כלל שיעור דכפלים משום דס"ל דגם בכ"ף הוא רק למצוה [ולזה ציין עי' בד"מ ועיין במרדכי דאכל אותיות אמרן דהוא רק לכתחלה] וכן מוכח בלבוש בסי' ל"ו ועיין בחידושי רע"א בסי' ל"ב סכ"ה ודלא כהט"ז ביו"ד בסימן רע"ג והש"א שהחזיק בדבריו להחמיר בלא היה כפלים ברגל מן הגג אפילו דיעבד. ודברי הדגמ"ר בסימן ל"ב סקכ"ו במ"א שהחמיר ג"כ בזה אפילו דיעבד מחמת דמוכח כן בב"י בסימן ל"ו נפלאים ממני דהמעיין שם באות ך' בא"ב שני יראה להדיא דלא הזכיר פסול רק באם האריך גגה יותר מרגלה אבל בזה לא כתב רק דצריך להיות כפלים והכונה למצוה אח"כ מצאתי בספר ברכת מים להגאון בעה"מ סדר הגט שבאה"ע שכתב ג"כ בהדיא דלא החמירו רק באם האריך גגה יותר מרגלה אבל לא במחצה על מחצה עי"ש א"כ משמע דכ"ש דכפלים לא הוזכר רק למצוה: 

! * 
ונהגו הסופרים כדעה זו - ועיין ג"כ בפמ"ג שכתב דמה שאמרו ביריכו של ה"א הימיני אם יש בו כמלא אות קטנה והוא היו"ד כשר נראה לי דה"ה לשאר אותיות כגון ד' למ"ד וכו' אם נשאר מירך הימין כיו"ד די בכך ונ"ל שבלמ"ד כוונתו לענין קו התחתון הזה שאפילו אם לא המשיכו מלמטה דק כיו"ד די דא"ל שכוונתו להקל אפילו בקו העגולה האמצעי שמצד ימין א"כ אין בו תמונת למ"ד כלל: 

! * 
כמו כ"ף וא"ו - הכל כתבתי ע"פ המבואר בב"י וכל הפוסקים האחרונים ולאפוקי מהפמ"ג שכתב דתמונתו הוא כמו נו"ן וא"ו כי אין מקור לזה ואפשר דטעמו מסעיף י"ח שכתב המחבר יגרור החרטום עד שתשאר כצורת נו"ן כפופה וג"ז אינו ראיה דאפשר דשם דלא איירי המחבר בדיני כתיבת האותיות לא דקדק לכתוב לפי הנהוג לכתחלה למצוה כיון דאפילו נו"ן וא"ו כשר לכו"ע או דתפס שם לפי מנהג הספרדים שאין ממשיכין הקו שלמעלה עד כנגד מושבה התחתון כמ"ש בספר לדוד אמת א"כ הוא דומה לנו"ן וא"ו וזהו מש"כ שם בס' לד"א דלדידהו המ"ם דומה לטי"ת ובטי"ת כבר ידוע מה שכ' הר"ח דדומה לנו"ן וא"ו וכמש"כ בב"י באות נו"ן אבל לפי מה שאנו נוהגין די בגרירה עד שישאר כצורת כ"ף. תדע דבלבוש וכן באה"ע בסופו בסדר גיטין שסידר מהרמר"י כתוב יגרור עד שתשאר כצורת כ"ף כפופה ומה שכתב שם בט"ז כי המ"ם הוא בב' כתיבות כנו"ן וא"ו כבר תפס עליו בזה הבית אהרן: 

! * 
ויגיע עד כנגד מושב התחתון - ובדיעבד אם לא הגיע עד למטה ותינוק קראו למ"ם צ"ע דאפשר דזהו אינו מעיקר צורת האות רק לכתחלה: 

! * 
יגרור המותר - ומ"מ אם המשיכה כ"כ עד שהתינוק לא הכיר להאות עי"ז לענ"ד צ"ע אם מהני גרירה עיין רמב"ם פ"א מהלכות תפילין הלכה י"ט ואפילו את"ל דבה"א באופן זה ג"כ כשר שם שאני דעיקר תמונתו כן לכמה ראשונים וכנ"ל: 

! * 
הניח הפמ"ג בצ"ע - וחכם אחד מחכמי הזמן הביא ראיה לדברי המכשירין בזה מהא דאמרינן בשבת ק"ד ע"ב נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב ולפיר"ח [הובא בהגמי"י ובב"י באות זה] קאי זה על אות ט' דנתכוין לכתוב טי"ת ולא הדביק הירך לצד שמאל [כן איתא בהגהמ"י וטה"ד בב"י שכתוב ימין] ונעשה נו"ן זיי"ן וא"א דלעיכובא הוא אפי' בדיעבד דאין עליו שם נו"ן כלל אמאי חייב בזה בשבת שתים הלא הנו"ן שבטי"ת זה מסתמא עשהו כשאר טי"ת שאין ממשיכין צואר הנו"ן כ"א מצדו ולא מאמצעו ולענ"ד יש לדחות דבלא"ה לפי המסקנא דגמרא שם דמסיק הא דבעי זיוני וכו' ע"כ אנו מוכרחין לומר דהברייתא זו מיירי דעשה להטי"ת הנו"ן שבה זקוף למעלה וגם מזויין ודלא כמו שאר טיתי"ן דצריכה להיות הנו"ן שבא בלא זיון וגם כפוף מעט לתוכה כמו דמסקי הפוסקים א"כ נוכל לאמר גם כן דמיירי שעשה להנו"ן שבטי"ת זה משוך מאמצע ראשו כמו נו"ן ממש ולא כשאר טי"ת ולהכי חייב גם משום נו"ן שבו. ולענין תיקון לנו"ן כפופה שעשה ראשו כצורת וא"ו עיין במש"כ בפנים דמהני תיקון אפילו בתו"מ דלא שייך בזה חק תוכות כיון דאין מתכשר ע"י גרירה לחוד ולא שייך בזה שלא כסדרן דצורתן עליה מיקרי דהכל מורגלין בנו"ן כזה ואמינא לה מהא דכתב הפמ"ג באות כ"ף פשוטה שעשהו למעלה מרובע דאפילו להפוס' הפוסלים דס"ל דאין לחלק בין הפשוטה להכפופה אפילו בדיעבד מודו דמהני הוספת דיו לעשותו עגולה אפי' בתו"מ ואין בזה משום שלא כסדרן דצורתה עליה מיקרי דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו א"כ פשוט דה"נ בנו"ן כפופה דמהני תיקון כיון דאפילו בלא תיקון נמי הכל קורין אותה נו"ן. ובאמת ק"ו הוא הכא מהתם דשם מה שהכ"ף כפופה צריכה להיות עגולה גמרא מפורשת היא בשבת ק"ג ע"ב ואל"ה אין תמונתה עליה וא"כ להפוסקים דס"ל דאפילו בכ"ף פשוטה שעשאו מרובע יש לפסול אפילו בדיעבד דאין לחלק בהתמונה בין כפופה לפשוטה כיון דשניהן שם כ"ף עליהן היה נראה לן לכאורה דע"י הריבוע אבדה צורתה דתו אין שם כ"ף עליה ואפ"ה כתב הפמ"ג דמהני תיקון דמיקרי עדיין צורתה עליה כיון דהכל מורגלין בכפי"ן כאלו וא"כ כ"ש בענינינו דאפילו בנו"ן פשוטה שהחמיר הר"ן עכ"פ אין לנו מקור מהגמרא דלא ליהני תיקון באם עשאו למעלה כצורת וא"ו עאכ"ו אין לנו להחמיר בצורת נו"ן כפופה אם עשאו למעלה כצורת וא"ו דלא ליתהני תיקון כנ"ל פשוט. ומ"ש שיגרור קצת דאם יגרור הרבה יאבד תמונתו וכשיתקן אח"כ יהיה בזה שלא כסדרן. ומ"ש ואח"כ יוסיף עליו דיו דאם יעשה בהיפך ויהיה רחב הרבה אפשר דעי"ז יקרא אבד עיקר תמונתו דאין הכל מורגלין בכזה ולא יועיל אח"כ מה שיגרור מצד שמאל. ודע עוד דלדעת הפמ"ג דמחית לתרוייהו בחדא מחתא אפילו לענין דיעבד אלמא דס"ל דאין לחלק בין פשוטה לכפופה כיון דשניהן שם נו"ן עליהן [ותדע דבכ"ף פשוטה שעשאו מרובע נמי מצדד כהפוסקים דס"ל אפילו בדיעבד פסול] א"כ לדבריו יש נמי לומר כה"ג במ"ם פתוחה אם עשאו למטה ג"כ עגולה דיש לפוסלו אפילו בדיעבד מטעם זה כיון דשניהן שם מ"ם עליהן ובמ"ם סתומה ודאי פסול דהוי בכלל ממי"ן סמכין א"כ ה"נ בפתוחה וצ"ע לדינא. ותיקון מהני בזה אפילו בתו"מ דבלא"ה ג"כ עדיין עיקר צורתה עליה: 

! * 
ויריכה הימנית וכו' כ"ף כפופה - ובדיעבד נראה אפילו כפוף מעט די עיין בב"י וכן משמע דעת רש"י בשבת ק"ד ע"א ד"ה ליעול בהך עי"ש וכן משמע מרבינו ירוחם והאגור שכתבו שיאריך רגל הקו"ף שלא ידמה לה"א מכל זה משמע דפתוח למטה ועכ"פ כפוף מעט די. ועיין בספר בית אהרן שהביא בשם הרדב"ז שעיקר צורתה רי"ש נו"ן והאריך שם בענין זה וסיים בזה הלשון ונראה שצורתו כמו רי"ש רק שתהיה הקצה של רי"ש עקום לשמאל כמו למ"ד וכן נראה מספר מגן דוד להרדב"ז ולצאת ידי הכל יעשה למטה כפוף כעין כ"ף וכן נהגו לא כמקצת סופרים שעושים צורתה כמו עיקום של למ"ד כזה ק וזה לא כחד וקוצץ בנטיעות רק כמ"ש עכ"ל: 

~ סימן לז
! * 
מצותן וכו' - עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם. ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם. ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום. ופשוט דכונתו אם יודע שיוכל ליזהר א"ע ג"כ מהיסח הדעת דהיינו עכ"פ משחוק וקלות ראש כמו שכתבנו לעיל בכלל כ"ח עי"ש. ועיין בספר מעשה רב שכתב דאם חושש ליוהרא בפני הבריות מותר בשל יד לבד. ומ"מ טוב לעשות של ראש קטן והרצועות יהיה ג"כ מכוסות מלילך בשל יד לבד עכ"ד ואשרי המקיים כדינו כמשאחז"ל במגילה כ"ח שאלו תלמידיו את ר"א במה הארכת ימים א"ל וכו' ולא הלכתי ד"א בלא תורה ובלא תפילין: 

! * 
בשעת ק"ש ותפלה - ומ"ע כתב בתשובה שתיקן להניחם שנית במנחה ובע"ש לא יניחם של"ה: 

! * 
קטן וכו' - נראה פשוט דלדעת המחבר אם מאיזה טעם לא קנה אביו עבורו תפילין כגון שלא היה יכול לשמרם בטהרה וכה"ג ונעשה בנו בן י"ג שנים ויום אחד שוב אין על אביו מצות חינוך דאיש הוא וחייב מעצמו בכל המצות ואם איש עני הוא כל ישראל חייבים בזה וכמו שכתב הפ"מ בסק"ד: 

! * 
לקנות לו - ויש לעיין אם יש לו ב' בנים אם חייב לקנות תפילין עבור כ"א או שיוצא במה שיחנך מתחלה לבנו האחד ואחר תפלתו יתנם לבנו השני וכן ביש לו בן אחד והוא משיג לשאול עבורו תפילין או שיתן לו את תפליו לק"ש ותפלה בכל עת החינוך דהיינו עד שיעשה לאיש אם יוצא בזה דאפשר מה דנקט הברייתא [סוכה ד' מ"ג] אביו קונה לו תפילין היינו דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום ואין מצוי שישאיל א' לחבירו תפיליו משא"כ בזמנינו תדע דלא נקט כן בלולב שוב מצאתי בב"ח שמשמע קצת כדברינו ויש לדחות ע"ש וצ"ע: 

! * 
וי"א וכו' - כתב הפמ"ג וז"ל ואיני יודע אם הוא י"ג שנים איזה חיוב יש על אביו דאיש בפ"ע הוא ואם הוא עני כל ישראל מצווין להחיותו וי"ל יג"ש ולא הביא ב' שערות ולפ"ז י"ל דה"ה עד רוב שנותיו אם לא הביא ב' שערות חייב לחנכו עכ"ד ואף דאז חייב מדינא מחמת חזקה דרבא וכמו שהביא בש"ת אעפ"כ י"ל דלא פקע מאביו מצות חינוך כ"ז שאין ידוע שהביא ב"ש אבל כ"ז דוחק גדול ועיין לקמן בסימן רכ"ה ס"ב דכשנעשה הבן י"ג אביו מברך ברוך שפטרני והיינו ממצות חינוך לפי מש"כ המ"א שם ולא אישתמיט אחד מהם לומר דדוקא כשידוע שהביא ב' שערות אלא בודאי דלענין חינוך שהוא דרבנן נוכל לסמוך על חזקה דרבא. והאמת יורה דרכו שלא ראה הפמ"ג את ספר העיטור ח"ב שבימיו עדיין לא נדפס כי לפי מה שכתב שם מוכח שלדידיה לא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין תקנתא דרבנן ומשמע מיניה דלא היה ע"ז תקנתא כלל רק לענין דאורייתא שאין בן י"ג מחוייב בתפילין כ"א כשיודע לשמור תפיליו והביא ע"ז המכילתא ראיה ממקרא ושמרתם את החוקה הזאת עי"ש והוא אפילו אם הביא ב"ש דומיא דחיוב מזוזה הנזכר שם עי"ש. ולענין קושית הפמ"ג מה שייך אביו לזה עיין בספר ברכי יוסף ויתיישב לך. וכ"ז לפי שיטת העיטור אבל אנן קי"ל כדעת כל הפוסקים וכמש"כ הב"י דלא נזכר בגמרא האי דינא כלל לענין גדול רק לענין קטן נהגו העולם להחמיר כהעיטור שלא להניח תפילין: 

! * 
דהאי קטן דוקא - פי' ואז תליא באם יודע לשמור תפיליו שזו היא שיטת בה"ע כמו שמפורש שם ומה דאין נוהגין כהיום לדקדק בזה אפשר דהרמ"א לא פסק לנהוג כוותי' רק לענין שלא יניח קודם בר מצוה ולא לזה וכן מוכח קצת בד"מ עי"ש א"נ דכ"ז דוקא בזמנם שהיו מניחין תפילין כל היום וקשה ליזהר בשמירתן אבל כהיום שאין מניחין רק בזמן ק"ש ותפילה תלינן מסתמא בשנעשה י"ג שידע לשמור תפיליו דומיא דהמבואר בס"ב אם לא כשנדע שאין יודע לשמור תפיליו: 

! * 
וכן נהגו - עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שמצדד לפסוק כמש"כ הב"ח דעכ"פ קטן בן י"ב שנה הלומד תלמוד ומבין יכול להניח תפילין דעליו בודאי נוכל לסמוך אם יודע לשמור את עצמו מהדברים הנזכרים בסמוך: 

~ סימן לח
! * 
כותבי ספרים תפילין ומזוזות וכו' - כצ"ל הכי איתא בגמרא ובכל הראשונים: 

! * 
הם ותגריהם וכו' - עיין במשנה ברורה מש"כ בשם המ"א ולענ"ד צ"ע מב"מ דף פ"ב ע"ב מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ועיין ברש"י שם ד"ה במלוה צריך וכו' אפ"ה איכא מצוה עכ"ל הרי דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאפי' היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיי"ש אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה: 

! * 
ואם היו וכו' - עיין בע"ת ובמ"א ובביאור הגר"א ושארי אחרונים דדעת הרמ"א לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי ע"כ פטרו אף מק"ש ותפילה גופא ולא כהמחבר דלדידיה בכל גווני חייב בק"ש ותפילה ומשמע מע"ת ומ"א דהלכה כהרמ"א: 

! * 
צריכים לעשות מלאכתן וכו' - עיין במ"ב סקכ"ו שהעתקתי מלבוש לדינא וכן משמע לכאורה מלשון צריכין שכתב הרמ"א אך קשה דכיון דדעת הרמ"א הוא כשיטת הר"ן וכמו שמסיים בעצמו ולהר"ן פטור בכל גווני אם כבר התחיל לכתוב כמו שמוכח בב"י ואולי אפשר לאמר דבכה"ג שאחד רוצה לפרוש לים או לשיירא ששם לא ישיג תפילין כמה ימים מותר אפילו לכתחילה להתחיל לכתוב אפילו אחר שהגיע זמן ק"ש אפילו אם עי"ז יעבור הזמן ומ"מ לא נהירא דלמה יחוייב להכניס עצמו לזה להתחיל לכתוב או למכור להיות עליו שם עוסק במצוה ולסלק מעצמו עי"ז המ"ע דק"ש ותפילין וכדומה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וצ"ע. גם מדברי המ"א סוף סק"י שכתב דכ"ז מיירי וכו' לא משמע כן אך יש לומר דהוא לא איירי בכה"ג דהלבוש ולולי דברי הלבוש היה אפשר לומר דכונת הרמ"א במה שכתב שהיו צריכין ר"ל דהסופר משער שיבוא היום לידו קונים הרבה ע"כ הוא מקדים ומזרז עצמו לזה דאל"ה מסתמא לא יעשה הסופר כן לכתוב תמיד יום ולילה שלא ישאר לו מעט פנאי לשום מצוה ואף לקבלת מ"ש ולתפילין וכן משמע בעבודת היום: 

! * 
אז פטורין - עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ובדיעבד אפילו אם התחיל באיסור אעפ"כ אין צריך להפסיק דמ"מ הרי עוסק במצוה וכדאיתא שם בסי' ע"ב דאם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואפילו אחר שהגיע זמן ק"ש כמו שכתב הפר"ח שם: 

! * 
דכל העוסק וכו' - עיין בסוכה כ"ו דשלוחי מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו או לפדות שבויים הוא ג"כ בכלל עוסק במצוה ופטור מכל המצות: 

! * 
אם צריך לטרוח - עיין במ"ב וכן כתב הר"ן ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שיכול אז לקיים כמה מצות וכן החופר קבר למת פטור מכולם אע"פ שנח מעט שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו אבל מי שלבוש בתפילין אע"פ שמקיים מצוה אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות אלא בשעה שלובשן אבל לא אח"כ וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז ומש"כ הרמ"א אבל אם וכו' בלא טורח ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע כן כתב הר"ן שם ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא הדין דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי ועיין: 

! * 
הקורא בתורה פטור וכו' - עיין במ"ב ס"ק ל"ג דקודם לזה חייב כן איתא בביאור הגר"א והעולם נוהגין להקל בזה ואפשר שטעמם שסומכין על הא דסימן ל"ז ס"ב ועיין מה שכתבתי שם בביאור הלכה ועיין עוד בביאור הגר"א שמשמע מדבריו שאפילו לדעת השו"ע דלא מחלק לענין תורתו אומנתו לא מקילינן רק לענין שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחה אבל אם הם כבר עליו שלבשן לק"ש ותפלה או קודם שהתחיל ללמוד אז צריך שיהיו עליו אף בעת הלימוד ולא יסלקם באמצע דומיא דמאי דפסק בהג"ה בסעיף הקודם דהיכא דבלי טורח יוכל לעשות שתיהן דצריך לעשות שתיהן: 

~ סימן לט
! * 
או קטן - ואם כתבן חרש או שוטה הניח הפמ"ג בפתיחה בצ"ע דאפשר דעדיפי מקטן ומהני אם אחרים עומדין ע"ג ומרמזין לחרש ושוטה שיכתוב לשמן. וסימני שוטה מבואר ביו"ד בסימן א' ס"ה. ולענין קטן אימת נעשה גדול אם לא ידעינן שהביא ב"ש כתבתי במ"ב אם נתמלא זקנו והוא מח"מ סימן ל"ה והשמטתי דברי המ"א שכתב עד י"ח שכל האחרונים השיגו עליו [הלא המה הא"ר והב"מ ודגמ"ר ומחה"ש ולבו"ש ותשו' רע"א בחא"ח סימן ז'] ומ"מ אין בידינו לפוסלם אחרי שהח"א וגם השלחן שלמה מקילין לכתחלה. וראיתי בפמ"ג שחתר ליישב דברי המג"א והביא מסימן נ"ג ס"ח בהג"ה דמי"ח והלאה קרוי נתמלא זקנו וכונת הפמ"ג דמבואר שם דמי"ח והלאה אף אם יש לו זקן מעט קרוי נתמלא זקנו וה"נ כונת המג"א ביש לו זקן מעט ומ"מ באמת צע"ג בזה דאפשר דשם שאני דהלא שם איירי שהביא ב"ש דהוא גדול מן התורה ולא בעינן הזקן רק מפני כבוד הצבור תדע דשם מהני ג"כ אם הוא בן כ' ואין לו זקן כלל מקרי ג"כ עי"ז נתמלא זקנו כמבואר שם בשו"ע והכל מטעם זה דהוא רק מפני כבוד הצבור משא"כ בענינינו דלא ידעינן אם הביא ב"ש והזקן מהני לעשותו גדול עי"ז אפשר דבעינן מלוי זקנו ממש הא פשיטא לי דע"י סיכי דיקני [שיש לו במקומות מיוחדות שער בזקנו] בודאי לא קרוי נתמלא זקנו וראיה מוכרחת מיבמות פ' ע"ב בתוספות ד"ה דהביא ב"ש בסופו ואור"י דאין חשוב וכו' וה"ה דסיכי דיקני ג"כ אינו בכלל מלוי זקן דאל"ה ישאר קושית התוספות על רבה בר אבוה לפי תירוץ הגמרא שם וידוע דדין נתמלא זקנו דלא צריך שוב בדיקה נובע מאותו התוספות כמבואר בטור אה"ע בסי' קס"ט בב"י שם הגם דבב"י בח"מ סימן ל"ה בראשו משמע דהטוח"מ סובר דאפילו לא נתמלא זקנו מהני עכ"ז בהשו"ע שלו העתיק דדוקא אם נתמלא זקנו כי מיבעי לי לענין זקן מעט המבואר בסימן נ"ג דאפשר לפי מה שביארנו שם בשם מהרש"ל שהעתיק מתשובות הגאונים דהיינו שיהיו נמצאים שערות גדולות משני צידי הפנים ומצד הסנטר אפשר דזהו בכלל נתמלא זקנו בכל מקום אפילו לענין דאורייתא או דילמא שם שאני דהוא רק מפני כבוד הצבור ומ"מ אפשר שיש להקל בזה לפי מה שביאר הגר"א שם בח"מ דטעם הטור הוא לפי שע"פ רוב רגיל לבוא סימן התחתון קודם שבא סימן זה העליון לכן תלינן דמסתמא כבר בא התחתון א"כ לפ"ז בודאי דברי הטור שכתב באה"ע נתמלא זקנו הוא לאו דוקא ובח"מ שכתב צמח זקנו בדיוק כתבו דגם זה רגיל לבוא זמן הרבה אחר הבאת ב' שערות ולפ"ז אפשר לומר שגם סיכי דיקנא מהני להשוותו גדול לכל דבר דמסתמא כבר הביא ב' שערות ושם ביבמות פ' ע"ב לענין ר"נ שאני שידעו שלא הביא ר"נ ב' שערות וצ"ע. היוצא מדברינו עכ"פ קודם שיש לו קצת זקן בודאי אין להניחו לכתוב תפילין כ"ז שלא ידעינן שהביא ב' שערות אפילו אם הוא כבר בן י"ח שנה ויותר וכמו שכתבתי במ"ב. אך בדיעבד אם כתבן נער בר מצוה ואין לפנינו לבדקו צ"ע למעשה דהנ"ב מ"ת בסימן א' מכשיר וכן בפמ"ג בסימן ל"ט ובסימן נ"ה אות ז' ג"כ מוכח הכי דמדמה שם לענין בדיקת הריאה ובריאה קי"ל דאם נאבדה בלי בדיקה כשר ובתשובת רע"א חא"ח סימן ז' פוסל וכן בספר ישועות יעקב בסימן ל"ב ג"כ מחמיר אך בבן י"ח שכתבן בדיעבד נראה דאין להחמיר אחרי שיש מקילין אפילו לכתחילה וכנ"ל: 

! * 
או מומר לעבו"ג - ומיירי שאינו אדוק בה דאל"ה ה"ל אפיקורס וצריך שריפה [ע"ת] ועיין במ"ב שכתבנו דאם הוא מומר להכעיס דינו כעו"ג ולהכעיס מקרי היכא דהתירא ואיסורא קמיה ושביק התירא ואכיל איסורא דזה הוא בכלל להכעיס אבל אם אינו מקפיד לברור ההיתר והוא לוקח מן הבא בידו או היתר או איסור עדיין אינו בכלל מומר להכעיס ורק לגבי שחיטה פסק הרמ"א ביו"ד סימן ב' ס"ה בהג"ה דנחשב כלהכעיס משום דתו אינו בר זביחה עי"ש בב"י ובפמ"ג בש"ד בסק"ח ומזה למד המ"א דה"ה גבי תפילין כה"ג וכמש"כ במ"ב דאם אינו חושש למצות תפילין אף שלא להכעיס תו אינו בר קשירה [ולדעת הר"ן דמיקל שם בזה כמבואר שם בב"י ובר"ן גופא באריכות יהיה ה"ה הכא וראיתי לאחד דכתב היפך זה ולא נהירא] וע"ש עוד בביאור הגר"א בס"ק ט"ז דמשמע מניה דדעת רש"י הוא דאפילו אם אינו עושה להכעיס ובשאר עבירות ג"כ תו לאו בכלל בר קשירה הוא. ודע עוד דכל אלו פסולים דחשבינן להכעיס או לעבו"ג או חילול שבת בפרהסיא פסק שם בש"ך ביו"ד דאפילו בפ"א פסול אם לא עשה תשובה ולכאורה ה"ה בענינינו באם אינו חושש למצות תפילין ואין להביא ראיה מדנקט מומר משמע דוקא במומר ורגיל לכך דהרי כתב ב"י דמיירי בלהכעיס ושם אפילו בפ"א וכנ"ל א"כ אפשר דאם אינו חושש ג"כ דהוא כלהכעיס ג"כ תיכף מיפסל וזה הספק יפול ג"כ על מה שפסק שם ביו"ד דאם אינו חושש בזביחה דהוא כלהכעיס וצ"ע. ומ"ש בפנים דיש מחמירין אפילו בלתיאבון הוא דעת התוספות הביאם המג"א דסוברים דלענין כתיבת סת"מ חמור מלשאר דברים וגם הפמ"ג בפתיחה בסי' ל"ב כתב דבמומר לתיאבון יש לעיונא ביה טובא ע"ש. ובפרט אם הוא מומר לתפילין לתיאבון נ"ל דבאיש כזה עכ"פ צריך שידעו בו שיודע הלכות כתיבות סת"מ לענין חק תוכות וכדומה וכמו בשם לענין שחיטה דדוקא אם ידעו בו שיודע ה"ש וכדאיתא ביו"ד שם דבאיש כזה לא אמרינן ביה רוב מצויין מומחין הן. ודע עוד דנראה פשוט דאם הוא מומר לתפלה אחת ש"ר או ש"י ג"כ תו לא הוי בכלל בר קשירה דהרי כתיב בקרא אחד וקשרתם וגו' והיו לטוטפות וגו' ואיתקש לוכתבתם. ואעפ"כ אם הסופר רגיל לישא תמיד ש"ר על המצח והתרו בו ואינו שומע לדבריהם אף דעבירה גדולה עושה בזה אפשר דאין למנעו מלכתוב סת"מ דאולי רגע א' היו על מקומן כדין וא"כ תו הוי בכלל בר קשירה. ומ"ש במ"ב במסור אפילו בפ"א כן איתא בפמ"ג ביו"ד עי"ש ועיין בפ"ת יו"ד בסימן רפ"א דכתב בשם חומות ירושלים היפך זה וצ"ע ומ"ש במ"ב אפילו לתיאבון כן סתמו הרבה מהאחרונים אך בפמ"ג מפקפק בזה: 

! * 
שאינו בקשירה וכו' - וכותים אפילו אם נימא דגירי אמת הן ומוזהרין על הקשירה מ"מ כבר פרקו מעליהן העול ואינן מאמינין במצות ומיקרי שאינו בקשירה והוא הטעם בשארי דברים דקחשיב: 

! * 
כל שפסול וכו' - עיין בב"י ועיין בט"ז שכתב לפי שיש בעשייתן שי"ן לפיכך פסול לכל העשיות ועיין בפמ"ג שכתב דעשיית שי"ן הוא מדאורייתא והשאר הוא מדרבנן עי"ש הנה המ"א פליג ע"ז וסובר דחיפוי ותפירה הוא ג"כ כעשיית שי"ן ולא מטעם גזירה ולכאורה לפי מה שביאר הפמ"ג את דברי הט"ז יוכשר להט"ז קטן שהגיע לחינוך דגם הוא חייב בתפילין מדרבנן ולישנא דכל הפסול משמע דאדלעיל קאי. ובאמת הנכון כמש"כ מהרמ"ל בתשובה סימן ס"ח דאין כונת הב"י משום דגזרינן שאר תיקונין אטו עשיית השי"ן אלא דכיון דשאר תיקונין ועשיית השי"ן כולם נקראין עשיית תפילין והכל עשייה אחת היא אין לחלק בין קצתם לקצתם עכ"ל ומ"מ נ"ל דקטן בן י"ג שנה שלא ידעינן אם הביא ב"ש אין להחמיר בו בדיעבד לענין חיפוי ותפירה אם עשיית השי"ן היה ע"י גדול דבלא"ה הנו"ב מקיל בדיעבד אפי' בכתיבה וכנ"ל: 

! * 
בכל תיקון עשייתן - עיין במ"ב במה שכתבנו כגון חיפוי הבתים ותפירתן ונ"ל פשוט דה"ה כריכת שער על הפרשיות דזה מעכב אפילו בדיעבד כדאיתא ברמב"ם פ"ג מהלכות תפילין ה"א וכ"ש צימצום הבתים והתיתורא שיהיו מרובעין וכל כה"ג דכ"ז הוא בכלל תיקון עשייתן וכן מוכח ממהר"מ לובלין בתשובה סי' ס"ח שכתב דכל שאר המלאכות חוץ מתיקון העור הן בכלל חיפוי הבתים ותפירתן ומה שכתב המ"א בשם מהר"ם דאם גרר דבק שבין אות לאות או עשה שאר תיקון כשר בדיעבד כונתו בענין הכתיבה כגון שהיה הפסק גדול בתיבה עד שהיה נראה כשני תיבות והמשיך האות לפניה (כגון בתיבת לאבותיך המשיך הבי"ת וכל כה"ג) כדי שיהי' נראה כתיבה אחת דזה מותר מדינא אפילו בתפילין דבעינן כסדרן דזה איננו בכלל כתיבה וכדלעיל בסימן ל"ב לכן מותר זה אפילו ע"י פסולין כמו גרירה. ומה שכתבנו עוד או להגיה איזה אות דעתה הוא פסול כונתינו לאפוקי עשיית התגין שעל שעטנ"ז ג"ץ דגם בלא זה כשר בדיעבד וכבסימן ל"ו אין להחמיר בדיעבד גם בזה וה"ה העברת קולמוס על איזו אות דגם עתה יש שם אות עליו שרישומו ניכר אלא ששומרו שלא יתמחק יותר ויפסל דכ"ז אינו בכלל כתיבה. ולכאורה יש להסתפק ביוד"י האלף והשין והעין שאין נוגעין ותינוק דלא חכים ולא טיפש מכירם וכן אם חסר קוץ השמאלי ביו"ד אם מהני תיקון ע"י אלו הפסולין בדיעבד מי נימא כמו דלענין שלא כסדרן מקילינן ואמרינן דאין זה כתיבה חדשה כיון דעיקר צורתו עליו ה"נ לענין זה ולא קרינן ביה כל שאינו בקשירה אינו בכתיבה או דילמא כיון דעכ"פ עתה האות פסול וע"י תיקונן של אלו הפסולין יוכשר האות פסול אפילו בדיעבד ולא דמי לגרירה דשם אינו עושה מעשה בגוף צורת האות כלל ואין להביא ראיה להקל בזה מדנקט המהר"ם בסוף דבריו וז"ל אכן אם היו הנגיעות בגוף האותיות עצמן כגון ברגלי הה"א והקו"ף או רגלי האלף בגגות או פני האלף היו נוגעים בגג שתחתיה והאשה הפרידה אותן פשיטא דהס"ת פסולה דהא א"א לתקנם כ"א בגרירת כל מה שנעשה בפסול לחזור ולכותבו מחדש וזה מיקרי כתיבה גמורה עכ"ל ולא נקט יותר רבותא דאפי' בזה שהיה קודם תיקון האשה ג"כ עיקר צורתו עליו דפסול כל שהוסיף בכתיבה ועל ידו הוכשר האות דאפשר משום דהמהר"מ רצה להשיב להשואל בשאלתו ששאל לפניו בגרירת האשה אם כשר והשיבו דיש חילוק בין גרירה לגרירה וכדאיתא שם לכך לא נקט רבותא זו וכן מסתבר. כתב הפמ"ג דקשר של דלי"ת ואף של יו"ד שבתפילין ש"י יראה דאין לעשותם כ"א לשמה ושלא לעשותם ע"י אשה וקטן דבכלל כתיבה הוה כמו השי"ן שבשל ראש עיין שם. ונ"ל דאין להחמיר בזה בקטן שהוא בן י"ג שנה אם גדול עומד ע"ג ומצויהו לעשות לשמה אף שלא ידעינן שהביא ב"ש דבלא"ה יש הרבה מקילין בזה וכנ"ל וגם לדברי התוספות שבת ס"ב ע"א ד"ה שי"ן עי"ש אין מקום לזה וכ"ש דא"צ להחמיר הקטן הזה לעצמו בזה דאם לא הביא ב"ש ואינו חייב במצות רק מדרבנן הלא גם בתפילין אין חייב רק מדרבנן אך הקשר שעשה הקטן הזה לעצמו קודם שנעשה בן י"ג נ"ל דצריך להתירו לאחר שנעשה בן י"ג ולחזור לעשותו דהרי יש הרבה פוסקים שסוברים דעתה מן התורה הוא בכלל איש וחייב במצות מחמת חזקה דרבא דכיון שהגיע לכלל שנים מסתמא הביא סימנים וגם הלא עכ"פ כשיבדק אח"כ וימצא שיש לו ב"ש הלא צריך לתלות שהביאם תיכף בזמנו ונעשה גדול למפרע וכדאיתא בח"מ סימן ל"ה. ודע עוד דלענין תפירת ס"ת ע"י נשים וה"ה כל אלו הפסולין יש הרבה מפקפקין בזה ע"כ יש להזהיר מאד ע"ז דלא כמו שנהגו איזה סופרים להקל בתפירת ס"ת ע"י נשים בעת סיום הספר ובדיעבד אם אפשר בקלות להתיר התפירות שתפרן האשה ולחזור ולתופרן בהכשר יחזור ויתקנם דכיון דיודע המקומות ואפשר לו לתקנם הוי כלכתחלה גמור אבל בלא"ה אין להחמיר בדיעבד כן פסק המהר"ם לובלין בתשובה ובעל מגן האלף חולק עליו ומצריך להתיר התפירות אפילו בדיעבד. ובמקום שהמנהג שנותנין לנשים לתפור הס"ת וא"א לשנות המנהג צריך להזהיר וליזהר שהתפירה ראשונה ואחרונה וגם באמצע יעשה הסופר מקודם ואח"כ יתן לנשים לתפור. [פ"ת יו"ד סימן רפ"א]: 

! * 
כשר לכתוב תפילין - כ"ז איירי בגר צדק. ולענין גר תושב הסכימו הפמ"ג ול"ש ומחה"ש [ועוד הרבה] דפסול מטעם דהא אינו בקשירה והשע"ת המציא דבר חדש דאיירי הד"מ דמכשיר בגר תושב דקיבל עליו כל המצות חוץ מאיסור נבילה וא"כ הלא ישנו בקשירה ובאמת נלענ"ד שגם זה אינו דהלא עכ"פ אינו מוזהר על הקשירה ותדע דאטו אם אשה ועבד יקבלו עליהן מצות תפילין יהיו כשרים לכתיבת תפילין ואם תדחה משום דמוחין לנשים על הנחת תפילין וכדלעיל בסימן ל"ח ז"א דכל זה רק מחמת חומרא בעלמא שחוששין להפסיקתא אבל ש"ס דילן סובר דאין מוחין ע"ז וכדאיתא שם בב"י ועוד עבדים יוכיחו דאין מוחין בהן וכמו שכתבתי לעיל במ"ב בשם התו"ש. וגם לפ"ז אם האשה תקבל על עצמה מצות ציצית תהיה כשירה אף לר"ת לעשות ציצית לאנשים וז"א דא"כ בזה יודה ר"ת יהיה אזדא הוכחת הרא"ש [בגיטין מ"ה ע"ב] מהא דקרטליתא דדביתהו דרחב"ד דעתידא למישדי בה תכלתא לצדיקי דעלמא דאתי. ולבר כ"ז אין גירות לחצאין עיין במס' גרים ועוד דא"כ בגר שמל ולא טבל דכתב הרא"ש בע"ז דאינו גרע מגר תושב דהרי קבל עליו כל המצות וא"כ לפ"ז יהיה כשר לכתיבת סת"ם ויהיה כשר לזביחה כישראל לשיטת הר"י דתלי בבר זביחה דהרי הוא מחזיק לעצמו במצות זביחה וסתמא דגמרא ביבמות מ"ו דאמר שם וכיון דלא טביל עו"ג הוא לא משמע כן: 

! * 
שכתבם אפיקורס - הוא האדוק לעבודת כוכבים כן איתא בב"י בשם רש"י ובכ"מ ברמב"ם הלכות תפילין פ"א הי"ג לאפוקי ממה שהוגה באיזה דפוס ברש"י גיטין מ"ה ע"ב אפיקורס יהודי שאינו מאמין לדברי רז"ל שזה אינו מפירש"י כידוע הגם שלענינים אחרים ג"ז הוא בכלל אפיקורס אבל לא לענין זה דישרף. ולענין דינא סופר כזה נ"ל פשוט דצריך לגנוז פרשיותיו דשמא לא עיבד הקלף לשמה ושמא לא כתב הפרשיות והאזכרות לשמה ושמא לא היה זהיר בדין חק תוכות כיון דאינו מאמין בדחז"ל וגם חשוד הוא להכשיל לאחרים מיהו אי איתרמי שעמדו אחרים ע"ג וראו שנעשה הכל כהלכה כגון שהוא לא כתב אלא איזו אותיות בהפרשיות אלו בפניהם או בהיריעות של הס"ת אפ"ה יש לעיין אם איש כזה הוא בכלל בר קשירה ולכאורה יש להביא ראיה להתיר דהלא לענין זביחה ג"כ מידריש מי שהוא בכלל בר זביחה אכול מזבחו ולא ממי שאינו בר זביחה וכדאיתא בחולין ג' ע"ב תוד"ה קסבר ואפ"ה פסק ביו"ד סימן ב' ס"ט דצדוקי וביתוסי אם נבדק סכינם ואחרים עומדים על גבם שחיטתם כשרה אלמא דכיון דאחזיק במצוה זו אף דלא כתיבה קרינן בהו שהם בני זביחה ומאמינים במצות זביחה וכדפירש הפמ"ג שם עי"ש א"כ ה"נ בעניננו לכאורה אם אחרים עומדים ע"ג ורואין שלא היה בו חסרון דחק תוכות שמצוי מאד במלאכת הכתיבה וגם שנכתב לשמה אין לפוסלו דהוי עדיין בכלל בר קשירה אבל יש לדחות דהלא ידוע דאם שביק התירא ואכיל איסורא אף בדבר אחד תו הוי בכלל אפיקורס ואנשים כאלו בזמנינו ידוע שאינם חוששין כלל למצות ומצוי אצלם חילול שבת בפרהסיא ג"כ וא"כ דינם כמו שמסיק הש"ך שם לענין קראים ע"כ יותר טוב שימחקם ויכתוב אחרים תחתיהם אך אם אינו יכול למחקם מחמת כסדרן או באותיות השם צ"ע למעשה: 

! * 
אין לוקחין וכו' מכדי דמיהן וכו' - עיין במ"ב במה שכתב וה"ה אם הם פסולין מחמת עצמם והוא פשוט לדעה זו דמאי שנא אם הוא פסול מחמת חשש שכתבו פסול או חסרון חק תוכות ואולם לדעת הרמב"ם דפסק דקורין בספר שניקח מיד עו"ג אין ראיה דצריך ליקח כדי לגנוז ע"ש בגמרא ולענין כדי דמיהן לכאורה דצריך לחשוב כמו אם היו התפילין כשרין דהלא אם כתבו עו"ג ג"כ אין כדי דמיו שוה כלום וע"כ מה דאיתא בש"ס כדי דמיו ליגנז היינו כמו אם היה ס"ת כשר ומחמת זה לא יתרגל העו"ג דהוא אין יודע שהס"ת זו אין שוה אצלנו כלום [וכמו שפסק הט"ז ביו"ד רפ"א דאפילו ביחיד אין קורין בה] א"כ פשוט דה"ה נמי בענינינו. וצע"ק: 

~ סימן מ
! * 
בית שיש בו וכו' בכת"כ - עיין במ"ב במה שכתב ואם פירש טלית וכו' והשמטתי מה שהביא הבה"ט בשם מהריט"ץ שמסתפק בכיס שהי' כרוך עליו מטפחת שכל האחרונים השיגו עליו דודאי שרי מהא דגלימא אקמטרא דשרי רבא בברכות כ"ו אף שהכיסוי העליון אין מכסה מכל הצדדים וכ"ש בזה אך אם שני הכיסויים היה כזה שלא היה מכוסה רק למעלה ולא למטה צע"ק והפוסקים לא הזכירו חילוק בזה. ולענין כיס התפילין שמונח בתוך כיס גדול של הטלית עיין במ"ב שכתבנו דהכיס גדול הוא כליין זהו דעת המג"א והעתיק הדה"ח דבריו. אך הא"ר הביא בשם המהריט"ץ להקל בשעת הדחק בזה והשמטתי זה משום דהא יכול לכסות התפילין בהטלית וכמ"ש בפנים אך נ"מ לכאורה מהא דמהריט"ץ לענין שמותר לצור מעות בשעת הדחק בהכיס של טלית דאינו נקרא מיוחד לתפילין כיון שהוא לשניהם וכ"כ הח"א בכלל י"ד אבל באמת נ"ל דזה לכו"ע מותר וכמו שנבאר אי"ה לקמן בכלל מ"ב בבה"ל עי"ש: 

! * 
אסור לשמש מטתו - עיין במ"ב דה"ה לעשות בו צרכיו והוא מהדה"ח וצ"ע מנין לו זה ומלקמן סימן מ"ג סעיף ז' אין ראיה לזה ובודאי דבעי כיסוי [ועיין בסימן שט"ו ס"ב] אבל כלי בתוך כלי מנין: 

! * 
אפילו וכו' כנגד ראשו אפילו בכלי תוך כלי - ואפילו אם היו כבת"כ קודם שנתנם תחת הכר וכ"ש אם ע"י צירוף הכר נעשה כלי בתוך כלי כן מוכח מן הרמב"ם. ועיין במ"א סק"ד ועכ"פ בדין זה לא פליגי האחרונים על הרמב"ם: 

! * 
אבל שלא וכו' מותר - עיין במ"ב דר"ל בין כר לכסת הכי איתא בגמרא ובכל הפוסקים והיד אפרים שכתב ואפשר דס"ל דדוקא וכו' א"י כונתו שהוא סותר דברי הט"ז ודברי הגמרא ואולי ט"ס יש בדבריו: 

! * 
ואם אשתו עמו צריך כלי בתוך כלי - עיין במ"ב שכ' דבצירוף הכר נעשה כלי בתוך כלי כ"כ המ"א ובא"ר מחמיר כהרמב"ם דבעינן כלי בתוך כלי לבד הכר אבל בביאור הגר"א משמע כהמ"א וכ"פ הדה"ח וש"א: 

! * 
אשתו וכו' ואינו רוצה לשמש וכו' - עיין במ"ב בשם הט"ז וראיתי בספר מטה יהודא שכתב דאפילו לדעת השו"ע היינו אם הוסכם אצלו שלא לשמש ס"ל דלא חיישינן שמא ימלך אבל בסתמא לכ"ע מיקרי אשתו עמו עיי"ש: 

! * 
להניחם במטה כנגד צדו וכו' - עיין במ"ב הטעם והוא מהתר"י וצ"ע מתמיד כ"ז ע"א אר"פ ש"מ תפילין מן הצד שריין ולא חיישינן דילמא מיגנדר וכו' ואף אם נפרש כפי' המפרש שם דהכונה בין כר לכסת שלא נגד ראשו מ"מ הרי חזינן דלא חיישינן דילמא מיגנדר ואין לומר דלפי מה שפסק הרמב"ם בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן א"כ הרי אזל הש"מ דר"פ מ"מ הרי מוכח מאותה סוגיא דאם אמרינן דילמא מיגנדר גם שלא נגד ראשו אסור וא"כ כיון דאנן פסקינן בשו"ע דשלא נגד ראשו מותר הרי דלא חיישינן דילמא מיגנדר וא"כ גם מן הצד יהא מותר וצ"ע: 

! * 
הנכנס לסעודת וכו' עד זמן ברכה - ברמב"ם איתא דלובשן אחר שנטל ידיו מים אחרונים ומסתמא טעמו כדי שלא ילבשם בידים מזוהמות ולא הביאו האחרונים את דבריו ואפשר שטעמם דלפי מה דאנן פסקינן בריש סימן קע"ט דאפילו דיבור בעלמא אסור להפסיק בין מים אחרונים לבהמ"ז עיין שם בב"י כ"ש בזה ועיי"ש בריש סימן קע"ט במ"א. ועיין מה שנכתוב לקמיה לענין ברכה: 

! * 
וחוזר ומניחן - עיין בירושלמי בפ' היה קורא דמוכח שם עכ"פ לכל הגרסאות [עיין בפ"מ ובספר חרידים] דלסעודת קבע כשמסירן צריך אח"כ בשעת לבישה לחזור ולברך. והנה לדינא להמחבר לעיל בסימן כ"ה סי"ב בודאי צריך לחזור ולברך ואפילו לדעת הרמ"א דדעתו שם דכשמסירן ע"ד להחזיר מיד אין צריך לברך והכא נמי הרי הסירו והניחו אצלו על השולחן ע"ד לחזור ולהניחו בשעת בהמ"ז מ"מ הרי כתבו שם דכשמסירן ע"ד ליכנס בהם לבה"כ צריך לחזור ולברך לכו"ע דמפני שאין רשאי לילך בהם לבה"כ אידחי ליה שעה זו ממצוה וא"כ ה"נ כיון דגזרו חז"ל שלא ילך בעת הסעודה בתפילין א"כ אידחי ממצוה וצ"ע. ומהירושלמי אין ראיה די"ל לפי גירסת הפני משה שם וכן גירסת הגר"א בהגהותיו על הירושלמי דאיירי כשהסיר התפילין דהירושלמי איירי לפי מה דאיתא שם בברייתא [בבבלי ברכות כ"ג ע"ב] דצריך לפנות קודם שנכנס לסעודת קבע א"כ ממילא מוכרח לברך עתה על התפילין וספיקתינו הוא בשלא נפנה מקודם: 

~ סימן מא
! * 
חולץ תש"ר - עיין במ"ב מה שכתבנו בשם הפמ"ג ונראה שטעמו משום התירוץ של הב"י שכתב לדעת הטור ודעימיה עי"ש בחד תירוצא אבל לדעת הרמב"ם דלא הביא כלל הא דד' קבין אין שום הכרח לזה וכן ברש"י ב"מ ק"ה ע"ב ד"ה אסור לא משמע כן: 

! * 
ואפילו מטפחתו - עיין בט"ז שכתב דלדעת הטור אין אסור במטפחת וכן במשא שהיא פחותה מד' קבין כ"א בשרוצץ ודוחק התפילין עי"ז אבל אנו אין לנו אלא דברי השו"ע דבכל גווני אסור דהוי גנאי לתפילין עי"ז [מטה יהודא]: 

! * 
ואפ"ה אם הוא וכו' - כתב המ"א בשם הד"מ כל מקום וכו' עיין ספר נהר שלום ובספר מאמר מרדכי שכתבו שלא כיון הד"מ לזה. ולדינא בלא"ה כתב המ"א שצ"ע בזה: 

~ סימן מב
! * 
אסור וכו' - עיין בפמ"ג שמסתפק אם דינא דאין מורידין הוא מדאורייתא או מדרבנן ולבסוף צידד לומר דהוא דאורייתא. ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' נ"ה שהביא ג"כ ראיה מירושלמי דהא דאין מורידין מדאורייתא הוא: 

! * 
אפילו ליקח רצועה וכו' - וכ"ש ליקח מהש"ר איזה פרשה ליתן בש"י דאסור. ואם נמצא איזה פסול בפרשה אחת אם מותר ליקח מהפרשה שלפניה לתנם בש"י תלוי בזה אם הפסול הוא מחמת שלא היה כתוב מתחלה איזה אות כדין או שאר פסול אחר שהוא פסול מעיקרא א"כ הפרשיות האחרות והרצועות עדיין הם בכלל חדשים ואם הפסול נעשה מחמת יושנן או שאר קלקול שנתהוה אח"כ כבר חלה עליהם קדושה החמורה ואסור לשנותם: 

! * 
מהם - עיין במ"ב במה שכתבנו בסוף והוא הכרעת הש"ת. והח"א מיקל עוד יותר בעני ומכ"ש במקום ביטול מצוה דהותר לחבר בשל יד למטה החתיכה העליונה שנפסקה וכתב דיש לסמוך בזה על הא"ר שהתיר עי"ש אף דלכאורה אין ראית הא"ר ראיה לזה רק דמותר להפוך רצועה אחת מסופה לתחלתה וכמו שהתיר המ"א עצמו ואף לזה אין כ"כ ראיה וכמו שכתב הש"ת אעפ"כ אין למחות במקום ביטול מצוה להמיקל. ולפי האמת טוב יותר שלא לעשות כריכות כ"כ ולא יתבטל המצוה וכמו שכתב המ"א אך נ"מ מדבריו לענין אם נפסק הרצועה ש"ר בתוך השיעור שמקיף הראש שיהא מותר למשוך למטה את מקום שנפסק שיהיה עתה תחת הקשר במקום שהוא עני או שאין לו רצועה אחרת אך לענ"ד הנכון יותר שיחתוך מן רצועה אחת במקום שנפסקת חתיכה קטנה דהיינו מה שהיה מקיף ממנה את הראש ומקום הקשר ויגנז ושאר הרצועה יחברנה בגידין אח"כ ויעשה הקשר במקום השלם אך יצמצם שלא יצא חוץ לקשר ממה שהיה בתחלה בתוך הקשר ויהיה יוצא בזה אף לדעת המ"א: 

! * 
אבל משל יד וכו' - עיין במ"ב במש"כ וה"ה דמותר ליקח הפרשיות וכו' אף דשל יד רגיל לכתוב בקלף אחד מ"מ יצוייר דיכניסה בד' בתים עיין בפמ"ג ובסי' ל"ב בסעיף מ"ה בס"ק ס"ב ובסעיף מ"ז בט"ז שם: 

! * 
ואם היו וכו' - ופשוט דכ"ז דוקא מדוחק באין לו ש"י ויש לו ב' של ראש כמו שאמרו בגמרא דאל"ה הלא לכתחלה צריך לכתוב ד' פרשיות של יד בקלף אחד ואין צריך המחבר לבאר זה דכבר ביאר בסימן בל"ב סעיף מ"ז. ודברי הפמ"ג בזה מופלאים ממני: 

! * 
חדשים שעדיין וכו' - עיין במ"ב. ורצועה חדשה שנתנה בתוך תפילין ישנים לכאורה לא הוי זה ג"כ כ"א הזמנה עדיין ושרי לשנותה דלא נקראה בשם תשמיש קדושה כ"א כשהניחה פ"א על הראש ואף דשם במגילה כ"ו ע"ב נשנו בחדא מחתא תשמישי קדושה נרתק של תפילין ורצועותיהן ובנרתק הלא משצר ביה פ"א אחר הזמנה שוב הוי בכלל תשמישי קדושה וכדבסמוך ס"ג וא"כ לכאורה ה"נ ברצועה משנקשרו בהתפילין שוב הוי בכלל תשמישיהן דז"א דשאני התם דהנרתק נקראת תשמיש קדושה משום דהיא משמשת להקדושה שנכנסת בה ע"כ משהכניס בתוכה התפילין כבר שימש להקדושה משא"כ ברצועות דנקראת תשמיש קדושה פשוט משום דהם משמשין להקדושה שעל ידן האדם מניח לתפילין על ראשו ועל ידו כל זמן שלא הניחן עליו עדיין לא נקראו בשם ת"ק ולא הוי כ"א הזמנה ולמעשה צ"ע: 

! * 
מותר לשנות וכו' - מזה דייק הפמ"ג לעיל בסימן ל"ב סק"י דאם כתב על קלף לס"ת ונפסל ע"י שם וכדומה דמותר לכתוב על הנותר תו"מ דכתיבה ג"כ לא הוי כ"א הזמנה מעלייתא ולא הוי כצר ביה ואזמניה ודלא כא"ר שמחמיר בזה. אח"כ מצאתי בנו"ב מה"ת חיו"ד סי' קע"ד שנשא ונתן בזה והעלה דהמורה להקל לכתוב אח"כ עליה תפילין לא נשתבש אבל במזוזה אין להקל עי"ש הטעם: 

! * 
מש"ר לשל יד - היינו הפרשיות והבתים דלדבר חול אסור לשנותם (כגון לכתוב על הגליונות ד"ח וכל כה"ג) וכמו שמבואר בס"ג בהג"ה ובמ"ב בס"ק י"ח. ואפילו תנאה לא מהני בזה וכדבסמוך ואפילו לדיעות החולקים על הג"ה וסוברים דהזמנה אפילו לגוף הקדושה לאו מילתא היא זה עדיף וכמו שפסק המ"א דאם התחיל לכתוב על קלף או נייר אסור לכתוב עליו ד"ח והטעם דעדיף מהזמנה אחרת אף דזה לא הוי ג"כ כ"א הזמנה דאל"ה היה אסור להוריד אפילו לקדושה קלה עכ"ז עדיפא דהוא בגוף הקדושה עצמה אבל הרצועות דהוא רק ת"ק כמבואר לקמן בסימן קנ"ב מותר לשנותם אפילו לדבר חול כיון שהם חדשים וכמו שפסק הצ"צ והביאו הא"ר להלכה דעור המעובד לרצועות מותר לשנותו אפילו לדבר חול אפילו בדלא התנה משום דלא הוי הזמנה רק לת"ק ולאו מילתא היא ועיין בסמוך מה שנכתוב בזה בשם הרז"ה דלפי דבריו הזמנה ברצועות מילתא היא שלא לשנותה עכ"פ לדבר חול ואף דרוב פוסקים חולקים עליו ואין מחלקין בין רצועות לשאר ת"ק מ"מ שלא במקום הדחק יש להחמיר: 

! * 
ואם התנה עליהם מתחלה - עיין במ"ב במש"כ דהיינו בעת עשיית הש"ר. הנה אף דמדברי הב"ח משמע דה"ה דמהני אם התנאי היה בפעם ראשונה כשקשרן לכאורה צע"ג דהלא פשוט דעשיית הש"ר עכ"פ לא גרע מההזמנה דעשיית כיס לשם תפילין ובו הלא הכריח המ"א מהטור דאפילו בעת שהוא צר ביה פירש שהוא רק לפי שעה ואח"כ יפנהו אסור וא"כ לכאורה כ"ש דלא מהני אם פירש שאם יצטרך לפנות שיהיה יכול לפנות לפי הק"ו שעושה הע"ת [והוא מובא בבה"ט בס"ק ד' מדברי מהרא"י] כיון דבעת ההזמנה לא היה שום תנאי ומה שהובא לקמן בסי' קנ"ד ס"ח דמהני בהו תנאי איירי ג"כ שהיה בשעת ההזמנה א"נ שם איירי דצר ביה ע"ד קביעותא דהיה ההזמנה והשימוש בפ"א ולכך מועיל שם תנאי משא"כ בענינינו ועיין במנחות ל"ד שם משמע ג"כ דהתנאי הוא בההזמנה אך זה יש לדחות דשם למ"ד הזמנה מילתא משא"כ לדידן דהזמנה בלבד לאו מילתא רק בצירוף הקשירה אפשר דיועיל תנאי אף בעת שקשרן על ראשו ואפשר דהב"ח יפלוג על הק"ו דהע"ת וצ"ע. ודע דמש"כ בס"ג בהג"ה ואם התנה עליו מתחלה וכו' נוכל לומר דאיירי אפילו אם לא היה התנאי רק בעת שצר ביה שאינו צר ביה אלא לפי שעה דמהני דהלא שם לא עשה הכיס לשם תפילין ואם הג"ה מיירי בכל גווני יהיה ג"כ מיירי דהיה התנאי בעת העשיה: 

! * 
מש"ר לשל יד - הפרשיות וכ"ש הרצועות אלא דלפי המבואר בסי' קנ"ד ובפמ"ג שם יש חילוק ביניהם במה שאבאר והוא דהפרשיות וה"ה הבתים דהוא גוף הקדושה לא מהני ביה תנאי כ"א להורידו לקדושה קלה אבל לחול כגון אם ירצה לכתוב על הגליונות דבר חול וכה"ג לא מהני ביה תנאה אפילו אם הם חדשים אבל הרצועות דהוא רק ת"ק מהני ביה תנאה אפילו להורידן לחול ואפי' אם כבר נשתמש בהן וכדבסמוך בס"ג בהג"ה דאפילו צר ביה דהוא מעשה מהני תנאה וכ"ז להשו"ע שם אבל לפי מה שכתבנו שם דלכתחלה יש לחוש למש"כ הב"ח בשיטת רש"י דמקום הקשר והיו"ד הוא קדושה עצמה דינן כפרשיות אם כבר נשתמש בהן דבעשיית הקשר בעלמא מסתברא דלא ירד עליהם הקדושה עדיין: 

! * 
סודר דאזמניה וכו' - עיין במ"ב במה שכ' אפילו בדבור בלבד והוא מהדה"ח שכתב כן אף דבפמ"ג מסתפק אולי אפי' במחשבה בלבד מהניא לא רציתי לסתום כן משום דבעיני יפלא למה העלימו הפוסקים עיניהם מהתוס' בסנהדרין מ"ח ע"א ד"ה נתנו דמסקי לבסוף דאפילו הזמנה בדיבור לא מהניא אא"כ נטלו ואמר זה יהיה לספר או למת עי"ש. ואין לדחוק דהתוספות לא קאמר אלא למ"ד דהזמנה מילתא היא משא"כ לדידן דבעינן ג"כ צר ביה מהני אפילו הזמנה גרוע אבל פשטא דסוגיא לא משמע שם כן עי"ש בגמרא ולאביי דאמר וכו'. וכן מדנקט הוסיף ביה דימוס וכו' משמע דיחוד בעלמא לא מהני אפילו לרבא עי"ש בתוספות ועכ"פ במחשבה בעלמא בודאי אין להחמיר. ודע דמה שכתבנו דאין די ההזמנה במחשבה דוקא אם לא צר ביה תיכף בעת ההזמנה רק לאח"ז ולא חשב אז כלל רק הניח בו בסתמא ופנייה אח"כ אבל אם המחשבה הזו היה בעת שצר ביה הרי צר ביה אדעתא דקביעותא ואסור אפילו אם פנייה אח"כ דמחשיב כמו צר ביה ואזמניה וכדלקמן. אח"כ מצאתי בעזה"י בחדושי רע"א ביו"ד סי' שס"ד בשם חדושי הר"ן שסובר ג"כ כמו שהערנו בתחלת דברינו דלפעמים אפילו הזמנה בדבור לא מהניא ואעתיק מה שכתב שם [לענין מת וה"ה לענין תפילין וכמו שכתב המ"א] דאם כשהניח התפילין באיזה דבר הזמינו בפירוש שיהיה מיוחד לכך או שחשב כך בלבו נאסר אפילו בלא מעשה אפילו אם פנייה אח"כ להתפילין אבל אם ההזמנה היתה מקודם ולא הניח בו אז התפילין ולאח"ז בלא הסכמה אחרת [דאי הסכים אח"כ להניח בו רק אדעתא לפנותו ס"ל להר"ן דשרי בכל גווני וכמו שנכתוב אח"כ בשמו] הניח בו התפילין תלוי בזה אם ההזמנה שמקודם היה ע"י מעשה נאסר בהנחת התפילין סתם שלאח"כ אע"ג דפנייה אח"כ להתפילין אבל אם ההזמנה הוא רק בדבור לא נאסר כיון דההזמנה היה שלא בשעת הנחת התפילין עכ"ד. והנה דין הראשון שלו הוא פשוט ומוסכם כמעט מכל הפוסקים וכמו שכתבנו מתחלה בעצמנו אך בדינו השני התעורר בזה דבר חדש. אח"כ מצאתי גם בא"ר שהעתיק להלכה דברי הש"ג דבדבור בעלמא לא הוי הזמנה ופשוט דמה שכתב המ"א דמדברי הש"ג לא משמע כן לא אהזמנה בדיבור קאי. ע"כ צ"ע למעשה בהזמנה בדבור בלבד. ומ"מ נראה דיודה הר"ן לדברי התוספות דאם נטלו ואמר זה יהיה לתפילין דמהני דזה מחשיב כמו מעשה וכמו שהוכיחו שם התוספות מהא דנתנתו לספר עיי"ש: 

! * 
למיצר ביה - נ"ל דדוקא אם בעת ההזמנה היה לו כבר תפילין אז חל ההזמנה אבל אם עשה כיס לתפילין שיקנם אח"כ לא חל בזה ההזמנה והוי אח"כ כצר ביה ולא אזמניה דמותר אם הוא רק לפי שעה ואמינא לה מהא דסנהדרין מ"ח ע"א דנפש שבנאו לשם חי עי"ש ברש"י ופשוט: 

! * 
תפילין וכו' - עיין במ"ב סק"א במה שכתבתי דאף דניתן בתוכו תפילין וכו' עיין בח"א כלל י"ד סעיף כ"א דמש"כ ונ"ל וכו' ופשוט דט"ס הוא וצ"ל דאע"ג דניתן לתוכו תפילין וכו' דאל"ה הלא לא הוי אלא רק תשמיש דתשמיש אך בלא"ה דבריו צע"ג דמדמי זה לדינא דמ"א הנ"ל בסימן מ' סק"ב ומשמע מדבריו דלמ"א אסור בזה ולא נהירא דהלא הוא עשוי מתחלה גם לטלית דהוא לדבר חול וא"כ אין עליו שם תשמישי קדושה דהוי כאלו התנה בפירוש שיהא מותר להשתמש בו דבר חול וכמו שכתב המ"א כעין זה בסימן ל"ד סק"ו עי"ש ומה דאוסר המ"א בסימן מ' הנ"ל לשמש בהבית עד שיניחנו עוד בתוך כלי שם שאני דסברת המ"א דכיון דהוא מיוחד גם לתפילין שוב הו"ל כליין מה תאמר דכיון דהוא מיוחד גם לטלית תו אין על התיק הזה שום קדושה הלא שם אין תלוי בקדושה כלל דהרי אפי' מאה כלים זה עג"ז דבעלמא תשמיש דתשמיש אין בו שום קדושה ואעפ"כ אסור שם אע"כ דלא חשיב שם כיסוי אלא בדבר שאין מיוחד לה תמיד וע"כ אוסר המ"א שם דהלא בהתיק של הטלית רגיל תמיד לכסות גם התפילין משא"כ בענינינו דהאיסור להשתמש אינו רק בדבר שיש עליו שם ת"ק וזה הלא עשוי מתחלה גם לדבר חול ואולי דהח"א סובר דאף אם התנה שיהא מותר להשתמש בו איזה דבר חול אין מותר רק לאותו דבר: 

! * 
לעולם - עיין במ"ב סקי"ב במש"כ י"א וכו' הוא דעת הא"ר עי"ש במה שהביא מתשובת חו"י דמשמע הכי ומש"כ מדברי הגר"א וכו' הוא ממש"כ מקור לדין זה דלעולם כמש"כ בהג"ה וכנ"ל ס"ב [דפשוט דהוא להוכיח דהגמרא לא איירי בהתנה שיהא רק לפי שעה או תנאי אחר שהוא למעט ההזמנה ומש"כ וכמש"כ הרא"ש בשם הירושלמי כיון בזה לתרץ קושית הפמ"ג במ"ז מנ"ל דתנאי מהני אפילו להורידן לחול דשם במנחות מיירי לענין להורידו לקדושה קלה וע"ז רמז וכמש"כ הרא"ש וכו' עי"ש דמיירי אפי' להורידו לחול] (ובעל דמשק אליעזר השיא את דברי הגר"א לענין אחר ללא צורך) ולכאורה לדברי הא"ר הנ"ל ל"ל להגמרא לומר בברכות כ"ג ע"ב הא דלא אזמני' עי"ש ויש לדחות: 

! * 
וצר ביה וכו' - עיין במ"ב במה שכתב לענין קטן שצר וכו' ועיין בפמ"ג שכתב דקטן שצר לא מיתסר אלא בדצר ביה אדעתא דקביעותא או דאביו אזמין לי' דאל"ה ה"ל כצר ביה ולא אזמין דאין לו מחשבה וממ"א לא משמע כן וכן הגר"ז והח"א סתמו כהמ"א וקושית הפמ"ג בקל יש ליישב לכאורה ואכמ"ל: 

! * 
תפילין חד זימנא - ואפילו בעידנא דצר עתה פעם ראשון אחר הזמנה צרר אותם עם מעות ג"כ אעפ"כ חלה הקדושה מאחר שהזמינו בתחלה לתפילין לבד וממילא דאסור לעשות כן אם לא שיחזור בפי' מההזמנה הראשונה ואתי דבור ומבטל דבור וראיה מברכות כ"ג ע"ב ותניא אידך לא יצור עי"ש ואין לדחות דהברייתא איירי דווקא שצר תחלה התפילין אבל בזמן אחד ש"ד א"כ ל"ל להגמרא לתרץ דאידך ברייתא איירי בדלא אזמניה יתרצנה כפשוטה עם מעותיו ממש בזמן אחד אלא ודאי כמו שכתבנו. ואפשר עוד לומר דאם עשה כיס לשם תפילין ואח"כ צרר ביה מעות ואח"כ צרר ביה תפילין דאסור למיצר ביה זוזי אח"כ כיון דבשעה שצר ביה המעות לא בטליה בפי' מההזמנה. ואולי דזהו חשיב כביטול בפי' וצ"ע. ודע עוד דמה שכתב המ"א בשם הטור דאם עשה הכיס לשם תפילין אפילו בדצר אח"כ ע"מ לפנותו אסור הר"ן בחידושיו פ' נגמר הדין [והובא בחידושי רע"א ביו"ד סי' שס"ד ע"ש] לא ס"ל כן. ואעפ"כ אין להקל למעשה דדברי הטוש"ע שם נובע מהרמב"ן בספר תולדות אדם. ותיק של תפילין של יד עיין בפמ"ג בסימן קנ"ד שמצדד לומר דאין עליו שם תשמישי קדושה כי הבית עצמו אין עליו רק שם ת"ק דאין עליו השין ובמ"א ביארתי בכמה ראיות דאינו כן וגם הפמ"ג עצמו כתב שם לבסוף ע"ז וצ"ע וגם בסימן זה כתב בעצמו בא"א להיפך. ועוד דלא לישתמיט אחד מן הפוסקים להשמיענו דהאי דינא דר"ח דסודר דאזמניה למיצר ביה וכו' איירי דוקא בשל ראש ועוד ממקומו הוא מוכרע בברכות כ"ג ע"ב דקרמי הגמרא שתי ברייתות אהדדי בענין זה וא"כ לישני דהא ברייתא דתניא צורר אדם תפיליו עם מעותיו איירי בשל יד וא"ל דתפיליו משמע תרוייהו דאל"ה לתני תפלה א"כ הרי מוכח להדיא דאסור גם הש"י דהא מסתמא באידך ברייתא קתני ג"כ לא יצור אדם תפיליו עם מעותיו כדמשמע פשטיות הגמרא עי"ש ובדוחק יש לומר דהאיסור הוא משום רצועות שעליהן שיש בהן הקשר ש"י דלדעת רש"י הוא גוף הקדושה אבל א"כ איך יתרץ הנ"י ואידך פוסקים דסברי דלא כרש"י ש"מ דהאי דינא דר"ח אשל יד נמי קאי: 

! * 
אסור למיצר ביה וכו' - עיין בתשובת שער אפרים סימן כ"א שהעלה דכל מה שהוא עודף על מקום הנצרך לתפילין לא מיקרי צורך תפילין לכן התיר שם בכיס התפילין שיש לו ב' כיסין זה תחת זה דמותר להניח התפילין למטה ומעות בכיס שהוא למעלה ממנו עי"ש [בה"ט]: 

! * 
כי האי גוונא - עיין מ"ב ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' נ"ה דדיו שנעשה לכתיבת סת"מ הוי ג"כ הזמנה לגוף הקדושה ועדיף מיניה ואסור להשתמש ממנו לחול אם לא התנה מעיקרא וראיתי בספר משנת אברהם שהשיג עליו מהא דיו"ד סי' רע"ד בש"ך וט"ז שם ס"ק ג' ד' ה' עי"ש ובאמת יש לעיין הרבה בזה דכדבריו משמע בהרמב"ן במלחמות פ"ק דסוכה אף דהרמב"ן עצמו מיקל שם ה"ט דאיהו פליג על עיקר דין דהזמנה לגוף הקדושה משא"כ לדידן וקושייתו יש ליישב דאפשר דשם איירי שלא נעשה בכיון לשם סת"ם והכתיבה גופא לא הוי כצר בי' אדעתא דקביעותא דאפשר דלא נתקדש רק הדיו דצריך להכתיבה ושם נשפך דיו יתר מהצורך על האות עי"ש ודומיא דמה שכתב הש"א הנ"ל וצ"ע ע"כ יותר טוב להתנות מתחלה בעת עשיית הדיו: 

! * 
לגוף הקדושה - עיין במ"ב במה שכתב או עיבוד עור לרצועות הוא מהנ"י שהובא במ"א והביאו הצ"צ והא"ר להלכה אמנם יש לעיין קצת בזה דהנה הפמ"ג נשאר לבסוף בצ"ע על האי דצ"צ לפי דעת רש"י שס"ל דמקום הקשר של הדלית ויו"ד הוא קדושה עצמה נמצא דהעיבוד הוא הזמנה לגוף הקדושה. אולם ראיתי בצ"צ שרמז שם לעיין בתוספות שם במגילה כ"ו ע"ב כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש"י והשו"ע ג"כ לקמן בסימן קנ"ד סתם דלא כוותיה ועוד נ"ל דאפשר דאפילו לדעת רש"י דהיוד והדלית הם הלמ"מ מ"מ כ"ז שלא נקשר הרצועה בהקציצה עדיין אין שם הזמנה עליה ע"י העיבוד דלא דמי לעיבוד של הקלף דהתם העיבוד הוא הכנה שיכתבו עליה ולכך תיכף משנעשה העיבוד הוא הזמנה משא"כ כאן דהעיקר הוא הלבישה על ראשו ועל ידו הקשירה של הרצועה בהקציצה היא הזמנה למצוה זו ולא העיבוד דאפילו אחר העיבוד עדיין אין על העור שום שם רצועה ואפילו אחר שיחתכנה לרצועות עדיין אין הרצועה מזומנת למצוה עד שיקשרנה בהקציצה דאז היא מזומנת לגוף הקדושה דהיינו הלבישה שעי"ז נתקדש היו"ד והשי"ן כי פשוט שע"י העשייה לבד לא נתקדש עדיין האותיות וסברא זו ממש נזכרת בהמאור בהמאור במסכת סוכה וז"ל וה"ה לרצועות של תפילין אם בא לשנותן אחר העיבוד קודם שיחברם לקציצה הרשות בידו שאינן נאסרות בהזמנה אע"פ שעבדן לשמן עכ"ל ועיי"ש יותר אלמא דהמאור ס"ל דאין עליה שם הזמנה למצוה כ"ז שלא קשרה בהקציצה וה"נ לדידן דס"ל דהויא הזמנה לגוף הקדושה כ"ז שלא קשרה בהקציצה אין שם הזמנה עליה ומ"מ שלא במקום הצורך יותר טוב להחמיר בזה לצאת כל החששות כי לכאורה מהנ"י שמחמיר בעור המעובד להבתים לא משמע כסברא זו ובמקום הדחק יש להקל בכל גווני כי הרז"ה יחידאה הוא שמחמיר בהזמנה לרצועה: 

! * 
מילתא היא - עיין במ"א שמצדד לפסוק כהרמב"ן שחולק ע"ז ולפי דברי הגר"א בביאורו שמתרץ היטיב שיטת הרז"ה והנ"י בעלי סברא זו וגם הביא שהריטב"א ג"כ ס"ל דהזמנה לגוף הקדושה מילתא היא קשה מאוד להקל נגד כל הני רבוותא שוב מצאתי לאחד מן האחרונים שכתב ג"כ דלמעשה יש להחמיר כסברא הא' וכן בתשובת משכנות יעקב בסימן נ"ה מכריע ג"כ לפסוק כהרמ"א ודלא כמ"א. ודע דמה שכתבתי במ"ב מיהו אם התחיל לכתוב וכו' ואפילו תנאי לא מהני בזה כן מוכח מא"ר ופמ"ג ושארי אחרונים ובאמת שכן מוכח ג"כ מהמג"א להמעיין בו והח"א מיקל בתנאי גם בזה ולא ידעתי מנ"ל: 

! * 
צר בי' - עיין במ"ב במש"כ או שצר ביה וכו' שהיה אז בדעתו למיצר וכו' אף דבפמ"ג משמע דבעינן צר בפירוש ע"מ למיצר לעולם השמטתי זה דכל האחרונים לא הזכירו זה רק כתבו סתמא אדעתא למיצר ביה תמיד ועל כולם בהר"ן שהעתקתיו למעלה כתוב בפירוש דמחשבה ג"כ מהני לזה. ועוד אפשר לומר דהפמ"ג ג"כ מודה לזה ולא נקט האי לישנא אלא משום דרוצה לסיים שם דאם צר בפי' ע"מ לפנותו מותר אפילו צר כמה וכמה פעמים כל דלא תפר כיס לתפילין עי"ש נקט בזה ג"כ בפי' ודוחק: 

! * 
שרי למיצר וכו' - עיין במ"ב במה שכתב י"א וכו' הוא מרש"י ברכות כ"ג ע"ב ד"ה עם מעותיו וכו' עיי"ש ועיין בנ"י בפ' נגמר הדין שכתב ג"כ דכ"ז בשניטל התפילין אבל כ"ז שהתפילין עליהם אסור והעתיקו ג"כ הא"ר והגר"ז העתיק דשרי למיצר זוזי עם תפילין יחד וציין ע"ז ברכות כ"ג ע"ב ולפלא שלא זכר כלל דעת רש"י בזה: ודע דנ"ל דמה שכתב הנ"י אסור היינו רק שאין מדרך הכבוד וכמו שכתבנו בפנים אבל לא איסור ממש דאל"ה יתרץ הגמרא הרומיא דהברייתא דלא יצור היינו עם המעות ממש ובדלא אזמניה ואפשר שזה טעם הגר"ז שהשמיטו. ביו"ד סימן שס"ד ס"א דאם נתנו בו המת אדעתא לפנותו ולא הזמינו מתחלה מותר לאחר שפינהו משמע דבעוד שהמת שם אסור ליהנות מהקבר והגמרא מדמה אותם שם [בסנהדרין מ"ח] להדדי ולכאורה צ"ע על השו"ע בזה דמדהשמיט דעת הנ"י בזה משמע דס"ל עכ"פ דמדינא לא נאסר הסודר להשתמש בו חול אפי' בעת שהתפילין שם ושם סתם דאסור ואפשר דאורחא דמילתא נקט שם השו"ע א"נ דמשום סיפא נקט שם עי"ש ודוחק וצ"ע: 

! * 
זוזי - עיין בספר נהר שלום שכתב דה"ה דמותר להשתמש בו תשמיש מגונה ודוקא לאחר שניטלו התפילין משם והביא ראיה לדבר עי"ש: 

~ סימן מג
! * 
ובבה"כ עראי מותר להשתין בהם כשהם בראשו - פשוט דה"ה לענין תפילין של זרועו וכן איתא להדיא בספר התרומה ודלא כהפמ"ג ונראה שיסיר הכריכות מעל כף ידו שלא יבוא לשפשף בם: 

! * 
בה"כ קבוע היינו שיש בו וכו' - נראה לכאורה דאפילו אם עתה אין בו צואה כלל כיון דהוא מקום שרגילין לפנות שם גזרינן שמא יעשה צרכיו ולא נקט המחבר לשון זה רק להורות לנו דאם יש צואה במקום הזה תו חיישינן שמא הוא יעשה צרכיו ג"כ במקום הזה ואפילו אם עד עתה לא היה זה המקום מיוחד לפנות ובזה ניחא מה דסיים המחבר בלי חפירה להורות דאם הוא בחפירה חשוב כמאן דליתא ומותר אם אותו המקום אינו מיוחד לפנות עד עתה ועיין במ"א סק"ו מה שתמה על המחבר ולפ"ז ניחא הכל: 

! * 
בה"כ עראי וכו' בה"כ תחלה - עין במ"ב בשם הפמ"ג ואם הוא מקום המסריח מפני מי רגלים המצוי תמיד שם לכאורה המקום הזה דין בה"כ קבוע יש לו דלא גרע מעביט של מי רגלים המסריח דדינו כצואה מדאורייתא כמ"ש תר"י ולא גרע ממים סרוחים או מי משרה וכו' המבואר בסימן פ"ו דדינו כצואה עי"ש ואפשר דלענין זה לא מחלקינן בזה ובכל גווני מותר להשתין בו בתפילין שעליו ולא חיישינן בו שמא יפנה בו כיון דאינו מיוחד רק להשתין ואין לאסור מטעם המי רגלים גופא כיון דהוא מיוחד שם דינו כצואה דז"א דא"כ הא מי רגלים נגד העמוד ג"כ דינו כצואה ואפ"ה בבה"כ עראי מותר להשתין בתפילין שבראשו ואפילו בקבוע היה מותר אי לאו דחיישינן שמא יפנה בהם וא"כ אפשר דבזה לא חיישינן שמא יפנה ומותר: 

! * 
ואוחזן בימינו - עיין במ"ב מש"כ בשם הרמ"ע להקל והרדב"ז מחמיר. ובספר אור זרוע אשר זכינו מקרוב לאורו משמע כהרמ"ע דכתב בסי' תקפ"ו דמותר לעבור בבית הכסא לפי דרכו שלא לצורך נקביו ותפילין בראשו. ומשמע מלשונו שהוא מחלק בין אם הוא עובר או שהוא קובע עצמו להיות שם ובזה יש ליישב קצת קושית המג"א בסק"ט ממרחץ דחולץ כמ"ש סימן מ"ה סעיף ב' ואע"ג דלענין ד"ת לא מחלקינן בין מהלך או עומד בברכות כ"ד ע"ב לענין זה מחלקינן: 

! * 
ואפילו להשתין מים - ר"ל במיושב או בעפר תיחוח דליכא משום ניצוצות וכדלעיל בס"א: 

! * 
בבה"כ קבוע - וה"ה לענין בה"כ עראי ותפילין שבראשו. [ביאור מהרמ"ב על המרדכי]: 

! * 
ומניחן בכלי אם היה בו טפח וכו' - עיין במ"ב והמ"א הביא עוד בשם רש"י דאם הכלי היה טפח חשיב הכלי אוהל להפסיק בינם לקרקע ומותר להניחם בביתו ע"ג קרקע ובכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח: 

~ סימן מד
! * 
אפילו שינת עראי - דלא כהרא"ש ור"י שמתירין שינת עראי ובביאור הגר"א בריש הסימן משמע שדעתו לפסוק כמותם להקל אך לדעתו לא מיקרי שינת עראי כ"א כדי הילוך ק' אמה ואף בזה דוקא אם הניח ראשו בין ברכיו וכמ"ש לקמיה באותו הסימן: 

! * 
ישן בהם וכו' - עיין במשנה ברורה סק"ג מה שכ' זולת בשעת התפלה והלימוד וכו' אף דבפמ"ג כתב דמצוה מן המובחר שלא יסיח דעתו כלל מתפילין אפילו בשעת ק"ש ותפלה לא סתמתי כן כי הבה"ט בשם האר"י ז"ל כתב להיפך ובפרט שמצאתי בספר אור זרוע וז"ל בסימן תקפ"ה וצריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפילין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן פרק א"ע וכו' הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכ"ש דאיכא יראת השם עכ"ל: 

~ סימן מה
! * 
אסור לכנוס לבה"ק וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דג' מחלוקת בדבר הב"ח סובר דבקברות נמי תוך ד"א לקבר הוא דאסור הא חוץ לד"א של קבר אע"פ שעומד באמצע בה"ק שרי כל שאין סביבו קבר תוך ד"א וט"ז פירש מדינא אין איסור כ"א תוך ד"א לקבר והטור החמיר משום גדר חוץ לד"א של קבר כל שעומד בבה"ק [היינו מקום שהוקצה לקברות אבל חוץ לבה"ק אין להחמיר כלל לדידיה וכמו שפירש בא"א דאין עושין גדר לגדר] והמ"א פירש דתוך ד"א של בה"ק נמי אסור ולדבריו קשה לערבינהו וליתנינהו אסור לכנוס לתוך ד"א של בה"ק או של מת עכ"ל אבל במחצית השקל בסימן ע"א פירש דהמ"א סובר ג"כ בזה כהט"ז דאינו אסור ממקום שהותחל הבה"ק [היינו הקרקע שהוקצה לקברות] ולחוצה אפילו אמה אחת אפילו אי ליכא מחיצה מפסקת בנתיים רק דבזה פליג עם הט"ז וסובר דממקום בה"ק ולפנים כגון שיש מחיצה סביב בה"ק או אפילו ליכא מחיצה כלל רק שהוקצה לקברות אסור מדינא אפילו רחוק ד"א מן הקברים [ובזה יוסר קושית הפמ"ג מעל מ"א] ומ"א שכתב בענינינו דאסור אפילו בתוך ד"א של בה"ק היינו אם הקברים מתחילין תיכף ממקום התחלת בה"ק ומה שלא הזכיר בהמחבר האיסור רק בבה"ק היינו דהוא בא לרבות בזה דממקום התחלת הקרקע של בה"ק ולפנים אסור אפילו חוץ לד"א מן הקברים. ודע עוד דהגר"א שסובר בסי' כ"ג בביאורו דתוך ד"א של בה"ק אסור ורמז ג"כ לעיין במ"א בענינינו משמע ג"כ דהוא מפרש בהמ"א כהמחצית השקל הנ"ל ואיירי ג"כ באופן זה דוקא דהא ציין שם זה למקור על הא דכתב המחבר שם דתוך ד"א לקבר אסור ותדע דאין דוחק כלל לפרש כן דהא הט"ז גופא דאין מחמיר כלל חוץ לבה"ק כתב ג"כ ביו"ד בסי' רפ"ב סק"ג דתוך ד"א לבה"ק אסור וע"כ דמיירי באופן דכתב המחה"ש הנ"ל. היוצא מזה דמקרקע שהוקצה לקברות ולחוצה בודאי אין אסור כלל אפילו אמה אחת כל שיש ד"א מן הקבר אמנם אפילו במה דהחמיר המ"א בבה"ק עצמה מדינא חוץ לד"א של קבר ג"כ יש לעיין בזה דהב"ח והע"ת בחדא שיטתא קיימי להקל וגם הט"ז סובר כוותייהו מעיקרא דדינא גם הפמ"ג הקשה עליו דלדבריו שקרקע שהוקצה לקברות אסור אפילו רחוק הרבה מקברים א"כ איך נהגו לומר קדיש בבה"ק עיו"ד סי' שע"ו וכן כתב בספר נהר שלום דחומרא יתירא היא להחמיר חוץ לד"א דא"כ נצטרך להחמיר כל הקרקע שהוקצה לקברות ואפילו רחוק כמה אך ממקום הקברות ולפנים אפילו אי איתרמי שיש יותר מד"א רחוק מן הקבר כתב הנה"ש שם דיש מקום להחמיר בזה: 

~ סימן מו
! * 
כי לפעמים וכו' - עיין בביאור הגר"א שכתב ול"נ שאין נכון בזה לצאת בלא ברכות וגם לא יסמוך גאולה לתפלה. והוא סובר בזה כשיטת הרא"ה שהובא בב"י דטפי עדיף לצבורא למימר ברכת ק"ש אק"ש דאורייתא עי"ש. ולכאורה נראה דדבריו סובבים אדברי רמ"א שמשמע מיניה שהוא מסכים להב"י במסקנתו דמוכח מיניה שסובר דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אפ"ה יאמר בשכמל"ו כדי שיצא בזה והגר"א סובר דבכה"ג אינו כדאי לצאת בלא ברכות אבל אם הוא רואה שהצבור יעברו זמן ק"ש יותר טוב שיכוין לצאת כדי שלא ישאר בלא ק"ש וכמ"ש הב"ח והמ"א ושארי אחרונים או אפשר שסובר הגר"א דאפילו בזה יותר טוב שיקרא ק"ש בזמנה בברכותיה ויסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביחידי ממה שיקרא בלא ברכות ולהתפלל אח"כ עם הצבור וצ"ע. וגם צ"ע לכאורה במה שסיים הגר"א וגם לא יסמוך גאולה לתפלה הלא הוא סומך גאולה לתפלה אח"כ ואף שבק"ש כבר יצא לא מזיק כלל לענין זה כדאיתא לקמן בסימן ס"ו ס"י בהג"ה ובמ"א עי"ש וגם הגר"א מסכים שם להמג"א ואפשר שכונתו כך לפי מה שידוע לנו שדעתו הוא לומר ואומרים פעמים בכל יום ד' אלקינו ד' אחד והוא ממש כשיטת הרא"ה המובא בב"י ולזה כתב הגר"א על דברי הרמ"א שסובר כב"י ולי נראה שאין נכון בזה לצאת וכו' פירוש דאם יאמרו שמע ישראל וגו' ממ"נ שלא כדין יתעביד דאם יאמרו בלא ברכות בודאי אין נכון וגם אם ירצה לאומרם עתה בברכות לא יסמוך גאולה לתפלה כדי שיוכל אח"כ להתפלל בצבור לכך יותר טוב שידלג תיבת שמע ישראל. וכ"ז כתב הגר"א לפי מה שסובר הרמ"א דיוצא בזה אבל לפי מה שביארנו במ"ב דלא יכוין לצאת בזה אלא א"כ יראה שהצבור יעברו זמן ק"ש אפשר דהוא מודה ג"כ כמו שכתבנו בתחלת דברינו: 

! * 
ויוצא בזה - עיין במ"ב שכתב דלא יכוין לצאת אא"כ יראה וכו'. ונ"ל דאפילו אם הוא משער שהצבור לא יעברו זמן ק"ש דהנץ אך הוא ירא שיעברו זמן ק"ש לפי החשבון שמחשבין מעמוד השחר [כידוע שיש דיעות בפוסקים אם מחשבין הזמן ק"ש דהוא עד ג' שעות מעת עמוד השחר או מנץ החמה ואילך כמבואר לקמן בסימן נ"ח במ"ב סק"ג] יכוין לצאת עתה ידי ק"ש דלא מיבעי לדעת הפוסקים דחושבין מעה"ש דשפיר עביד ואפילו לדעת הפוסקים דחושבין מהנץ ג"כ יש לסמוך על דעת הב"י והרמ"א והא"ר מסכים עמהם דאפילו אם הצבור לא יעברו זמן ק"ש אעפ"כ מותר לכוין לצאת בזה עיין בב"י: 

~ סימן מז
! * 
הכותב בד"ת - עיין במ"ב במה שכתבתי ולענין מעשה וכו' הלא המה הט"ז ומ"א והגר"א כולם הסכימו דהוי כהרהור ואף דהפמ"ג מצדד דצריך לברך היינו משום דהוא מצדד בסימן ס"ב דלדינא הרהור כדיבור דמי מדאורייתא ודלא כפר"ח אבל לפי מה שהבאנו שם בסימן ס"ב דכמעט כל הראשונים והאחרונים סוברים דהרהור לאו כדבור דמי מדאורייתא בודאי הדין עם הט"ז ומ"א: 

! * 
אע"פ שאינו קורא - ואם הוא כותב ומעתיק וכוונתו רק כדי להרויח ממון אפשר דאפילו בקורא התיבות ג"כ אין צריך לברך דאין זה בכלל לימוד ועיין בסימן ל"ח במ"א סק"ח. ולפ"ז אפילו אם הוא שכיר לכתוב סת"ם דדינא הוא דצריך לקרות בפיו הדברים שכותב אפשר דאין לו לברך ע"ז ברה"ת ועיין בט"ז שכתב דאפילו לדעת המחבר דכתיבה הוא כדיבור אם פעולתו הוא רק כדי להרויח ממון אין זה בכלל לימוד ויש לדחות דשם כיון שכונתו הוא רק כדי להרויח אין נחשב הכתיבה לדיבור משא"כ בדיבור ממש אפשר דלא נפקא מכלל ד"ת בכל גווני וצ"ע. ולענין מעשה יש להחמיר אם השכים בבוקר לכתוב סת"מ לברך ברכת התורה מתחלה ולאמור אח"כ הפסוקין שנוהגין: 

! * 
המהרהר בד"ת וכו' - עיין בביאור הגר"א שמקשה ע"ז דהלא הרהור בתורה הוא ג"כ מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה ובנשמת אדם רוצה לדחות הקושיא ועיין בבנין עולם שמשיג על הנ"א ומסכים להגר"א. אמנם מה דמשמע שם מיניה דלהגר"א הרהור בתורה הוא כדבור ממש ומחמת זה כתב שם דמה שכתב הרמ"א בסימן ס"ח דמי שלומד ע"י הרהור וכו' לית ביה איסורא וכו' הוא אזיל לשיטתו בכאן דמסכים בהג"ה להמחבר דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור דמי משא"כ לשיטת הגר"א יהיה איסורא אפילו ע"י הרהור דחשיב הפסק בברכות ק"ש ולענ"ד לא כיון יפה דגם הגר"א מודה דאפילו בתורה הרהור לאו כדיבור אלא דס"ל דגם ההרהור הוא מצוה כדכתיב והגית בו יומם ולילה וכ"מ לשונו להמעיין בו היטב ועוד ראיה ברורה לדברי דאל"ה מאי מקשה הגמרא בשבת ק"נ ע"א מי אר"י הרהור לאו כדיבור דמי והא"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד"ת חוץ מבהמ"ר וכו' התם נמי כתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' הלא לענין ד"ת לכו"ע הרהור כדבור וא"כ אפילו אם ולא יראה קאי ע"ז ג"כ הרהור אסור אלא ודאי כמו שכתבנו ודוק: 

! * 
ברכת אהבת עולם וכו' - עיין במ"ב ועוד נ"מ למי שאינו רגיל ללמוד שרוצה ללמוד תיכף אחר ערבית דאינו צריך לברך אפילו לדעת המחבר לקמן בסעיף י' לפי מה שכתב המ"א שם דמחמיר בהפסק במי שאינו רגיל לחזור על לימודו: 

! * 
פוטרת - עיין במ"ב. ומדברי תר"י שם משמע לכאורה דאם יודע בודאי שלא כיון או כגון שנזכר שלא אמר ברכת התורה עד אחר שאמר אהבה רבה אין אה"ר פוטרת אבל מדברי הרא"ש שם לפי מה שהסביר סברת הירושלמי שמצריך לשנות על אתר לכאורה אין לחלק בזה. אך ראה זה מצאתי אח"כ בפמ"ג בסימן נ"ב דאם רוצה יוכל לכוין בפירוש בברכת אהבה רבה שלא לפטור לברה"ת דבזה לכו"ע אינו יוצא אפילו למ"ד מצות אינן צריכות כונה עיי"ש ולפלא שלא זכר הפמ"ג כלל דברי תר"י הנ"ל: 

! * 
אם למד מיד - עיין במ"ב בשם הלבוש אח"כ מצאתי ביותר מזה בספר אור זרוע הגדול דדוקא אם הפליג בעסקיו בין ברכת אה"ר ללימוד מיהו כל עניני תפלה וגם שהולכים אחר ספריהם להביאם לבהמ"ד אין זה הפסק עכ"ל ונראה דדוקא אם לא הפסיק בדבור אבל אם הפסיק בדבור שלא מענינו גם להא"ז יחזור ויברך. 

! * 
ויש להסתפק - עיין במ"ב שאם נצטרף לזה עוד שישן ביום שנת קבע לכו"ע יש לסמוך ע"ז ולברך כי בלא"ה כמעט כל הפוסקים מצריכין בכל אחד לחזור ולברך. אח"כ מצאתי בחידושי רע"א יותר מזה דאפילו המחבר דקאמר יש להסתפק היינו רק זהירות בעלמא לכתחלה אבל בדיעבד ג"כ מודה דאם לא למד תיכף צריך לברך בה"ת: 

! * 
המשכים וכו' מברך בה"ת - עיין במ"ב במה שכתב דאם חזר וישן וכו'. הוא נובע מהדה"ח שכתב דאם חזר וישן אח"כ בין ביום ובין בלילה א"צ לחזור ולברך וכונתו בזה היינו אפילו אם חזר וישן שינת קבע קודם אור הבקר וכמו שמסיים בעצמו לאפוקי מפר"ח דמצריך בזה לחזור ולברך אבל אין כונתו לפטור בזה אפילו חזר וישן שינת קבע בתחלת הלילה שאחר זה וכמו שמשמע לכאורה מלשון הפמ"ג בזה סוף אות י"ב בא"א מדמסיים הדה"ח עד שינת הלילה שאחריו ויותר נראה לומר דגם דעת הפמ"ג הוא כן ומה שכתב הפמ"ג דאפשר דדעתו לפטור מעל"ע שאחריו כונתו רק לאפוקי מדעת הפר"ח דדעתו הוא רק עד שיקום משינה בבוקר ולזה קאמר דאינו כן אבל פשוט דגם הוא מודה דשינת קבע אפילו בתחלת הלילה הוי הפסק וכדמשמע גם מלשון הב"י בסוף ד"ה וכתב עוד האגור עי"ש. ועוד לא שבקינן כל הני פשיטותא דהרבה גדולים שפוסקין דצריך לחזור ולברך משום ספיקא דפמ"ג דהלא הב"י בעצמו והפר"ח והגר"א וא"ר מצריכין אפילו בשינת קבע ביום לחזור ולברך ונהי דשם אנו מחמירין כדעת יחידאה עכ"פ בשינת קבע בלילה שאחר זה בודאי יש לברך: 

! * 
המשכים קודם אור היום וכו' - עיין במ"ב בסק"ל ובדיעבד אם בירך גם ברכת אלהי נשמה והמעביר שינה כראוי בפעם הראשון דעת הפר"ח דחוזר ומברך אלו השתי ברכות כשקם בפעם שנית ממטתו והסכים עמו הח"א לענין ברכת המעביר שינה ומש"ת בסימן ו' משמע דלא יחזור ויברך וכן משמע מדה"ה וספק ברכות להקל. ואם תקפה עליו שינה לכו"ע אין לו לחזור ולברך אותם [פר"ח בסי' מ"ו]: 

! * 
מברך כל סדר הברכות חוץ כו' - עיין במ"ב במה שכתב והאחרונים וכו' היינו המ"א בשם הזוהר והגר"א והפר"ח והח"א ומה שכתבתי אך י"א וכו' הוא מדברי הח"א ובשע"ת אית' דיש מקילין בזה ג"כ ולפי הבאר היטב והדה"ח יש להחמיר לכתחילה אפילו בשמע קול תרנגול ולא רציתי לסתום כמותם משום דהפר"ח והגר"א עבדו עובדא להתיר כמו שכתב בפר"ח ובספר מעשה רב. וביותר שמדברי הפמ"ג משמע דקודם שיאיר היום מותר לברך אפילו לא שמע קול תרנגול דדוקא בלאחר חצות צריכין לשמיעת קול תרנגול אך דברי הח"א לכאורה סתורים מדברי המ"א ממה שסיים לסוף סקי"ג ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ומזה נובע דברי הדה"ח אמנם כד נעיין היטיב נראה שהוא מפרש דברי המ"א כפשטיה דמה שכתב המ"א עיין סימן מ"ו ס"ח ר"ל דשם היקל רמ"א אפילו בלא שמע קול תרנגול דכונת הגמרא על מנהגו של עולם וא"כ אפשר לומר דכונת הזוהר ג"כ מה שאמר כד קרא גברא הוא כעין זה וע"ז סיים המ"א ומ"מ טוב ליזהר לכתחלה ר"ל להחמיר בדלא שמע אבל בדשמע יש להקל אפילו לכתחלה: 

! * 
נשים וכו' - הטעם דהא חייבות ללמוד הדינים שלהם ועוד דחייבת לומר פרשת הקרבנות כמו שחייבת בתפלה א"כ קאי הברכה ע"ז. ב"י מ"א. ולפ"ז הטעם יכולה להוציא בבה"ת את האיש וכן כתב הפמ"ג בהדיא והגר"א בביאור חולק ע"ז הטעם עי"ש אלא הטעם דמברכות הוא דאף דפטירי מתורה מ"מ יכולות לברך ולומר וצונו דלא גריעא מכל מ"ע שהזמן גרמא דקי"ל דיכולות לברך עליהן וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב עיי"ש ולפ"ז אין יכולות להוציא את האיש וקטן שהגיע לחינוך בודאי אינו יכול להוציא את הגדול בבה"ת לפי מה שסוברים הרבה פוסקים דבה"ת הוי מן התורה וכ"כ הפמ"ג: 

~ סימן מט
! * 
כגון ק"ש וכו' - ולענין אמירת הלל משמע בתוספות ישנים דיומא ג"כ שיש להקל עיי"ש הטעם אבל כ"ז אם רגיל בפיו היטיב שלא יבוא לטעות בו כי בקל יבוא לטעות באמירת לא לנו לקאפטיל קל"ה ולא יצא ידי הלל וגם ברכתו יהיה לבטלה: 

~ סימן נא
! * 
אם סיים - עיין במ"ב במה שכתב אם לא סיים וכו' כן משמע מפשטא דלישנא וכן משמע בב"י ועיין בפמ"ג דמשמע מדבריו דלפי מה שמסיק המג"א בסק"ג דמותר לענות אמן באמצע ברכת ב"ש ה"ה דמותר לענות אמן זה ולענ"ד לא נהירא כלל דלענין אמן זה ממ"נ אם חשבינן זה לברכה דיהא צריך לו לענות אחריה אמן א"כ אין לו להפסיק באמצע משא"כ לענין שאר אמנים אמרינן כיון שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא אין לו לבטל מלענות אמן עבור זה ודקדוק הפמ"ג יש ליישב בקל עיין בסימן נ"ט בב"י שם ובסימן ס"א בטור. ומ"מ יש ליישב דברי הפמ"ג דהוא קאי אליבא דהמ"א והמ"א ס"ל לקמן סימן ס"ו ס"ק י"א דאפילו באמצע הפרק מותר לענות אמן כל שהאמן הוא מברכה זו גופא אבל כבר השיג עליו הפמ"ג וכל האחרונים שם וכמו שכתב שם הא"ר דאם עונה אמן קודם שמסיים הברכה הוי כמו הפסק באמצע ברכה א"כ פשוט דה"ה הכא דאף דברכת ב"ש קיל מברכת ק"ש גם האמן שלו קיל וכנ"ל: 

! * 
ברוך שאמר וכו' - וה"ה בברכת ישתבח אם עומד באמצע הברכה אין לו לענות אמן על ברכה זו אחר סיום החזן וכנ"ל והברכה מתחלת מהתחלת ברכת ישתבח כדמוכח בסימן נ"ד ס"א ועי"ש בבה"ל: 

! * 
החזן - אורחא דמילתא נקט וה"ה אם שמע עוד מאיזה אנשים אחרים צריך לענות אמן על כל אחד ואחד: 

! * 
עונה אחריו - עיין בב"י דמסיק דאינו מחוייב למהר כדי לסיים ולענות אלא אם נזדמן לו שסיים יענה אמן: 

! * 
צריך ליזהר וכו' - עיין במ"ב במה שכתב דהפסק אמן מותר דוקא במקום דסליק ענינא הוא מהח"א ואף דדין זה לא ברירא אף לענין ברכת ק"ש וכמו שכתבנו לקמן בסימן ס"ו בבה"ל מ"מ נכון לפסוק כן דגם דין זה דמותר לענות אמן באמצע פסוקי דזמרה לא ברירא כולי האי דבאמת אף דלא נזכרה ברכת ב"ש בתלמוד מ"מ תקנה קדומה היא מימי כנה"ג ומוזכרת בזוהר הקדוש וברכת ישתבח מוזכרת בירושלמי כמו שאמרו השח בין ישתבח ליוצר וכמו שכתבו כל זה האחרונים. ומ"מ לענין קדיש וקדושה וברכו ומודים ואמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפלה נראה לי פשוט דבפסוקי דזמרה יפסיק לכל זה אף במקום דלא סליק ענינא ומה שכתבתי עוד דמותר להפסיק לאשר יצר הוא מדה"ח ואף דהח"א כתב דברכה זו יכול לברך אחר התפלה לא נהירא פן יצטרך אז עוד הפעם לצאת לנקביו ויתבטל הברכה וטוב שיניחה מלברך עד בין הפרקים: 

! * 
ואפי' לצורך מצוה - עיין במ"ב במש"כ דאין לקרות לכתחלה הוא מהשערי אפרים ופמ"ג ודה"ח ודלא כהח"א שכתב דמותר לקרות לכתחלה בפסד"ז ואפשר דכונתו ג"כ אם אין שם כהן אחר. ומש"כ עוד דמותר לומר עם הקורא בלחש כן כתב הש"א ואף דבדה"ח מחמיר בזה הנכון כהש"א דאף בברכת ק"ש מסיק הפמ"ג בסימן ס"ו אות ח' דבר זה בצ"ע דלא ליהוי עי"ז חשש ברכה לבטלה וכ"ש בזה שלא להחמיר בזה. ומה שכתבתי עוד דאם החזן שאלו מותר להשיבו פשוט: 

~ סימן נב
! * 
ומ"מ יאמר וכו' - עיין במ"ב מה שכתבנו שהמ"מ חולק על הפר"ח הגם דבשע"ת לעיל בסימן ו' בשם הש"ץ כתב דהמ"מ רק מפקפק עליו המעיין בו יראה דלא כן הוא ויצא להש"ץ זה ממה שכתב שם המ"מ בסוף שמכל מקום פעם אחת אירע לו שלא היה יכול לברך הברכות קודם התפלה ונזהר עכ"פ לברך א"נ ובה"ת כדי לצאת מחשש הפר"ח ג"כ אבל באמת אינו חוזר בזה כלל מדבריו הראשונים דבודאי יותר טוב לעשות ככה לכתחלה אבל לא שיהיה עיכובא דיעבד. והש"ת לעיל שלא חלק ג"כ לגמרי למעשה על הפר"ת נראה דסמך על הש"ץ שכתב שהמ"מ החולק ג"כ לא מלאו לבו לחלוק למעשה. ואני אומר בענין זה ג"כ דמי שירצה לסמוך בדיעבד על הפר"ח אין למחות בידו מאחר דהח"א והדה"ח העתיקו דבריו אבל מי שירצה לברך ולסמוך על כל הני רבוותא שכתבנו ג"כ לא הפסיד. והרוצה לצאת יד"ש נ"ל שיניח מעט לישן ביום ואז כשיתעורר משנתו יברך אלקי נשמה דהא הב"י בסימן רל"א כתב דהאגור בשם ר' יהודה משפירא כתב דהניעור משנתו של שינת היום צריך לברך אלקי נשמה וכ"כ בשיבולי לקט בשם רבינו שמחה והר"ר אביגדור כהן וכ"כ בספר התניא רק שהב"י סיים שם ע"ז ולא נהגו כן א"כ בכאן יש לעשות כן לכו"ע. וכ"כ בספר תורת אביגדור: ודע עוד דהפמ"ג נתן עצה זו המוזכרת במ"ב לענין ברכת התורה אם שכח והתחיל בברכת ק"ש ולא אמר עדיין בה"ת יכוין בפירוש באהבה רבה שלא לצאת בזה ידי המצוה של בה"ת ואז לא נפטר בה"ת לכו"ע. ולענ"ד צע"ג בזה לפי מה שכתב המאמר מרדכי דלכן אמרו בגמרא שכבר נפטר באהבה רבה לפי שאה"ר גופא היא בה"ת ובאמת שכדבריו מוכח בירושלמי פ"א דברכות שקורא שם לאהבה רבה בה"ת כי ק"ש נמי תורה היא א"כ איך יוכל לחלוק הכונה לשניהם דהיינו לענין ק"ש יכוין שהברכה זו תהי' לשם ברכה עליה [כי הגם דאין הברכות מעכבות מ"מ לכתחלה בשבילה ניתקן] ולענין שאר דברי תורה יכוין שהברכה זו קוראה ע"מ שלא לצאת בה ברכת התורה ועיין לעיל מה שכתבתי בסימן מ"ז בביאור הלכה בשם תר"י לענין זה שלכאורה ממנו ראיה לפמ"ג וצ"ע למעשה. ולענ"ד נראה דיותר טוב אם שכח ברכת התורה והתחיל ברכת ק"ש שיכוין בפירוש בברכת אה"ר לפטור בזה בה"ת ויראה ללמוד תיכף אחר התפלה דיתחשב ליה אה"ר במקום בה"ת לכו"ע וכמו שכתוב בסימן מ"ז עיי"ש במ"ב ס"ק ט"ז ובעצה זו יצא ג"כ נקי לגמרי מחשש ברכה שאינה צריכה: 

! * 
כל הברכות - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמן הברכות. והנה בדה"ח הלכות אונן דין ה' משמע מיניה דלהמ"א בסימן ע' סק"א ברכת השחר לכל אדם אינו רק עד ד' שעות על היום דומיא דזמן ברכת ק"ש לבד בה"ת [אם לא נפטרה ע"י אהבה רבה] והשלשה ברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה דאלו זמנן כל היום וזה אינו דהמ"א לא קאמר רק במי שהיה אונן בעיקר זמן חיובו בבוקר שהיה אז פטור לכך פטור אחר ד' שעות אבל במי שבתחלת זמן חיובא היה חייב בוודאי חייב אפילו אחר ד' שעות כן משמע מלשונו בהדיא וכן משמע בלבושי שרד ובספר חכמת אדם ובספר שולחן שלמה וכן כתב בהדיא בספר מחצית השקל ויוכל להיות שבכל אדם דעת המ"א כהגר"א ונהר שלום ומאמ"ר שזמנו בדיעבד כל היום אבל עד חצות עכ"פ מוכח בהדיא מלשונו דלא הפסיד הברכות ויוכל להיות שגם הדה"ח לא קאי שם רק במי שבתחלת חיובא היה פטור ואף דגם בזה פליגי הנה"ש והמאמר מרדכי על המ"א מ"מ בשע"ת ובדגמ"ר החזיקו דבריו להלכה אבל א"כ קיצר הדה"ח מאוד בלשונו היוצא מכל זה דעד חצות בודאי אין לחוש להפסידו הברכות עבור זה ואפילו לאחר חצות יש לסמוך בדיעבד להקל כי לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שיתן זמן לברכות לפי מה דנהיגין היום כהפוסקים דעל מנהג העולם הוא מברך. אחר כותבי כל אלה מצאתי לתשובת הרשב"א [והובאה בסימן ד' בב"י ד"ה ומשמע מדברי הרא"ש וכו'] ומשמע שם לכאורה מלשונו דעיקר ברכות השחר ניתקנו בבוקר ובשביל זה תקנו ג"כ לנטילת ידים בבוקר דוקא עיי"ש ע"כ נראה דלכתחלה בודאי יש להחמיר לברך אותם בבקר בזמן תפילה ובדיעבד יש לסמוך על הגדולים הנ"ל עכ"פ עד חצות כי תפלה גופה חיובה בעצם עד חצות כדלקמן בסימן פ"ט ס"א ע"ש ומי שמברך אותם אח"כ בדיעבד אין למחות בידו וכנ"ל: 

~ סימן נג
! * 
אין לומר ישתבח אא"כ וכו' - עיין בבה"ט סק"ב במה שכתב במי שבא בעת ישתבח ולא העתקתיו לדינא כי לפי מה שהוכיח בתשובת משכנות יעקב בכמה ראיות דאין לדלג בשום גווני ברכת ב"ש וישתבח והבאתיו במ"ב בסימן נ"ב ס"ק ו' א"כ ממילא אזדא ליה דין זה: 

! * 
אמר ב"ש - ובדיעבד מי שדילג ברכת ב"ש ונזכר אחר שכבר אמר פסוקי דזמרה ב"ש כי היא ניתקנה קודם פסוקי דזמרה דוקא וכבר יצא ידי חובתו באמירתן מ"מ יאמר ישתבח דאטו מי שלא שלא בירך קודם האכילה לא יברך אח"כ [מפמ"ג] ופשוט דה"ה בברכות שלפניה ושלאחריה דהלל: 

! * 
וקצת פסוקי דזמרה - כתב בעקרי דינים בשם גינת ורדים מי שמוכרח לצאת לנקביו קודם ישתבח נכון אח"כ לחזור עוד הפעם עכ"פ תהלה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה להברכה על מה לחול: 

! * 
אין לברך - עיין במ"ב במה שכ' לענין בין הפרקים הוא מחידושי רע"א בשם הלבוש ואף שלבסוף כתב דצ"ע לדינא וכן בח"א כתב דטלית יניחנו בלי ברכה עד לאחר ישתבח שימשמש בו ויברך עיין בספר ברכי יוסף וכן בספר מגן גבורים שהסכימו כן לדינא כי מצאו תשובה מפורשת להרמב"ם בענין זה א"כ לפ"ז פשוט דכ"ש ברכת אשר יצר דמותר לברך בין הפרקים עכ"פ ועיין בח"א שמסתפק בזה ע"כ מי שהוצרך לנקביו באמצע הפרק של פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו נוטל ידיו ויגמור הפרק של פסד"ז ויברך אשר יצר ויניח הטלית ולא יברך עליו וכמו שנתבאר בסימן ח' סי"ד ובמ"ב שם ויניח התפילין ויברך עליהן דכיון שאינו רשאי לילך בבהכ"ס בתפילין אידחיא ליה הברכה ראשונה וכמו שנתבאר לעיל בסימן כ"ה במ"ב ס"ק מ"ז: 

! * 
דמ"מ יצא עליו שם רע - עיין במ"ב במה שכתבתי בשם המ"א וא"ר בזה וסתמתי כדבריהם אף דיש עוד הרבה פוסקים דסוברין דדין שלא יצא עליו ש"ר הוא אפילו בכל השנה כדמשמע בכנה"ג וביותר מזה בביאור הגר"א מ"מ סתמתי כמותם משום דדין זה דהרמ"א דסובר דבפ"א שעובר אדם עבירה במזיד אף ששב מקרי שיצא עליו ש"ר ג"כ אינו מבורר דכבר הקשה עליו המ"א וכן משמע שסובר הגר"א בביאורו עיי"ש וכן משמע מתשובת א"ז גופא להמעיין בו ודברי הרמ"א הוא דעת עצמו [ולפלא שהדפיסו בפנים בשם תשובת א"ז מה שכתוב שם בהיפך לענין מזיד עיי"ש] או אולי מצא באיזה פוסק: 

! * 
אין ממנין אלא מי וכו' אבל באקראי וכו' - עיין בה"ג בהלכות צרכי צבור ומזה נובע דברי הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפלה שמחלק בין פריסת שמע לירידת התיבה וכמ"ש הלח"מ כנ"ל: 

! * 
אבל באקראי - עיין בר"ן [הובא בב"י] שכתב דדוקא בשאין שם אלא הוא וכן איתא בחידושי הרמב"ן ושארי הראשונים לא הזכירו דבר מזה ולכאורה יש להביא ראיה דהשו"ע אין סובר זה דא"כ הלא באופן זה מותר לו ג"כ להיות שם ש"ץ בקבע כדאיתא בסעיף ז' דמותר לו להיות ש"ץ והיינו אפילו בקבע כמו שכתב הלבוש שם וכן משמע במאמר מרדכי דבאקראי מותר אפילו ביש אחר אבל יש לדחות הראיה דבס"ז מיירי כשאנו יודעין לפי ענין המקום שבכל השנה לא יזדמן להם ש"ץ קבוע שנתמלא זקנו לכן מותר למנות לבן י"ג אפילו לקבע משא"כ בסתמא אין למנותו לקבע כי פן יזדמן להם מחר ש"ץ שנתמלא זקנו: 

! * 
יוכל לירד וכו' - כתב בפמ"ג סימן קל"ב דאפילו אם הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקבע אם לא נתמלא זקנו וכו' עיי"ש ונ"ל דלענין תפלת ערבית יש להקל אפילו בקבע דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו וידוע דעת הרמב"ם שמחלק בין פריסת שמע לירידה לפני התיבה כמו שכתב הלח"מ דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין קבע לארעי רק כמו שכתבנו וכן כתב הפר"ח והפמ"ג וישועת יעקב לדעת הרמב"ם ואח"כ מצאתי שכן ג"כ דעת בה"ג וגם מסתמא מוחלין הצבור להאבל ויש לצרף בזה ג"כ דעת הב"י והש"ג שמקילין בזה כנ"ל: 

! * 
אין ממנין - לכאורה ה"ה באקראי אינו יכול לירד לפני התיבה להיות ש"ץ כיון שהטעם הוא דאינו מוציא את התיבות מפיו כתיקונן אבל אין להביא ראיה לזה מתוספות מגילה [כ"ד ע"ב] ד"ה כשאתה דהקשו מר"ח איך הורידו רבי כשגזר תעניתא דיש לדחות דת"צ אקראי הוא כמו קבע כדמוכח שם ע"א תוד"ה ואינו עובר עיי"ש ועיין לעיל במה שכתבנו בשם הר"ן לענין מלוי זקן דאפילו באקראי יש להחמיר בדאיכא אחר וכ"ש בזה שיש להחמיר תמיד עכ"פ בדאיכא אחר אפילו באקראי: 

! * 
מי שקורא וכו' - עיין לקמן בסימן קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה: 

! * 
ולא ימתין - ובביאור הגר"א סותר לזה מערכין י"א ע"ב דש"ץ מימלך לתפלה עיי"ש. ומהטור ג"כ אינו מוכח רק דאינו צריך לסרב אבל לא דאין צריך להמתין כלל. ומ"מ בדוחק יש ליישב דעת השו"ע דמיירי הגמרא בש"ץ שאינו קבוע לענין התפלה רק דהוא ממונה לשארי דברים ולפי מה שפי' רש"י בחולין כ"ד ע"ב דיש ש"ץ שהוא ממונה לתקיעת שופר ולנדות ושארי דברים עיי"ש ואע"ג דבודאי מתרצים הצבור שיהיה הוא שלוחם ג"כ לתפלה מ"מ עביד דמימלך משא"כ בש"ץ שהתמנותו היה העיקר שהוא יהיה הש"ץ לתפלה א"צ למימלך כלל ובלוים שם כיון שזה היום הא' שנתמנו לעבודתם כדמוכח בקרא שם אפשר דגרע מש"ץ קבוע שעומד תמיד לכך: 

! * 
לא יסרב - שלא להפסיק בתפלה: 

! * 
שליח צבור - עיין במשנה ברורה והוא נובע מתשובת הרא"ש ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעורים המגששים באפילה דאפילו אם עי"ז נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם ג"כ החיוב הזה הוא קודם ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג"כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומ"ץ בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו הגם שלוקחין להם שו"ב עכ"ז הלא צריכין לאיש מו"צ שיורה להם דיני שבת ויו"ט והלכות פסח החמורה ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אם לא שהשו"ב שלהם הוא למדן גדול ובקי בחדרי התורה ויש לו סמיכה על הוראות מהגדולים המפורסמים דמדינה] וכ"ש שיש ששוכרין להם ש"ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו"כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ"ץ וגם ש"ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו"ט ור"ה ויוהכ"פ כאשר במדינתינו ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא"כ עתה שהתמנות הש"ץ הוא שלא לש"ש ע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי"ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד' ובאים עי"ז לידי חילול שבת ויו"ט ואכילת חשש חמץ ח"ו ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח"ו השם ישמרנו מאנשים כאלו: 

! * 
אם באו עליו עדים - עיין במ"ב לענין קלא דלא פסיק ועיין בביאור הגר"א שמציין גיטין פ"ט ע"א כתובות ל"ו ע"ב והוא מה שאמר שם בגמרא יצא שם מזנה בעיר אין חוששין לה ומשמע לכאורה דאפילו קלא דלא פסיק דאל"כ יפול קושית הגמרא שם עיי"ש ובכל בו שממנו מקור דין זה איתא עדים כשרים משמע לכאורה דכ"ש קלא דלא פסיק לבדו בודאי לא מהני ובתשובות ח"ס סימן י"א הביא דברי זה הכל בו ומסיק דאפילו קלא דלא פסיק אם הוא מרוצה לכל הקהל להחזיקו לחזן אין צריך למחות בידם אמנם אם ימצא אחד מהם שמוחה ואומר אני מאמין לקלא דלא פסיק הזה יכול למחות בו להעבירו. עוד כתב שם דלפעמים מורידין אותו ע"י קלא דלא פסיק אפילו באין מוחה כגון שיצא הקול שנעשה הכיעור בפני עדים והלכו להם למדינת הים אע"ג דליכא עדים בפנינו כיון דאיכא קלא דעדים בצד אסתן והקול יצא מעיקרא ע"י עדים כשרים מורידים אותו מהתמנותו אבל רננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה ונשים בהא לא מורידין אותו אם לא דנמצא איזה יחידים דמוחים בו וכנ"ל. וקלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול [יבמות כ"ה ע"א] ובתשובת מהרי"ק סימן קפ"ח משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קד"פ ואפשר דה"נ בענינינו כן ואח"כ מצאתי בח"ס א"ח סי' כ"ה שמשמע כן עיי"ש. אמנם לכאורה יקשה מאוד דהאיך מועיל שום קלא דלא פסיק להורדת חזן והלא ממילא יש לו הפסד ממון ג"כ כדמוכח ביש"ש חולין ספ"ק עיי"ש ולענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא כדמשמע מסתימת הגמרא גיטין פ"ט ע"א ריש עמוד וכן שם הקדיש נכסיו או הפקיר נכסיו ג"כ סתמא קתני עיי"ש ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון כדמשמע בח"מ סי' ת"ח וכ"ש קלא בעלמא ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין פ"ט ע"א דלהכי יצא לה שם מזנה אין חוששין לה משום דאפשר דפריצות בעלמא חזו לה ועי"ז בא לקול הזה ולענין חזן אפשר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי לכתחלה למנות איש שיש לו כ"כ פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק על זנות כזה והיה לו לשמור את עצמו שלא יבוא לזה. ולענין אם רואים בו כמה סימני פריצות פשוט דצריך להתרות בו כמו שכתב רמ"א לענין ש"ץ המנבל פיו: 

! * 
ש"ץ שהזקין - בזה המעשה נשאל הרשב"א וזיכהו הרשב"א להאב מחמת שני טעמים אחד מי שהוא מנוי כגון שהוא ספר לרבים או נחתום וכל כה"ג ורוצה שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים בזמן שהוא אינו יכול הרשות בידו ואין כח ביד הקהל לעכב. ב' אפילו אם תש כוחו ואין יכול לעשות כלל ומוכרחים ליקח אחר אם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו עיי"ש ובזה תבין דברי הג"ה שבכאן ומה שכתב המ"א ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו המעיין שם היטיב יראה דזה כתב הרשב"א שם רק לרווחא דמילתא להוכיח שבודאי דעת הקהל היה מתחלה שאם יצטרך לעת זקנתו לעזר לפרקים שיהי' ברשותו ליקח אחד לזה ומ"מ ה"ה אפילו אם נשכר לב' וג' שנים וצריך לפעמים לעזר הרשות בידו וקצת משמע כן בביאור הגר"א ג"כ: 

~ סימן נד
! * 
בין קדיש - עיין במ"ב שכתבתי דבין קדיש לברכו דינו כבין הפרקים כ"כ א"ר והעתיקו הפמ"ג וקשה לי דהלא הרמ"א פסק בסימן פ' בהג"ה ובסימן ס"ו ס"ב דעל תפילין יוכל לברך עכ"פ בין הפרקים וכמו שמוכח ג"כ בס"ח שם בהג"ה עיין שם בחידושי רע"א ובפמ"ג אות ד' שם א"כ אמאי קאמר דלא יפסיק בשום דבר הא לענין תפילין דאיירי לעיל מיניה יוכל להפסיק וא"ל דהרמ"א העתיק לשון הא"ז וליה לא ס"ל דהלא בא"ז המובא בד"מ לא מוזכר כלל תפילין רק טלית ואפשר דהרמ"א קאמר בזה לפי דעת הי"א שם בהג"ה ולא לדעת עצמו שוב ראיתי בביאור הגר"א שכתב אבל בין וכו' דמשם ואילך הוא כהתחלת יוצר עכ"ל משמע מיניה דמהתחלת קדיש והלאה הוא כאמצע הפרק א"כ ניחא הכל אם נסבור שם דבאמצע הפרק אסור כחידושי רע"א וכהפמ"ג שם אמנם בביאור הגר"א שם בס"ב מוכח מיניה דסובר דלהרמ"א דמיקל לענין תפילין מותר אפילו באמצע הפרק א"כ צ"ע אמאי החמיר הרמ"א פה לענין תפילין וע"כ כתירוצנו הראשון דהרמ"א אזיל פה לפי דעת הי"א שם: 

~ סימן נה
! * 
אם התחיל וכו' אותה הקדושה - עיין במ"ב ובטור דנקט ג"כ לשון זה נוכל לומר בפשיטות לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסימן ס"ט דלדעת הטור פריסת שמע הוא דבחזרת הש"ץ אומר עד אחר הקדושה ותו לא אזיל הכא הטור לטעמיה: 

! * 
ומ"מ עבירה היא וכו' - אם העשירי עבר והלך אם מותר התשיעי ג"כ לילך כיון דבלא"ה ליכא עשרה להשראת השכינה וגם בלא"ה מותר לגמור צ"ע: 

! * 
אבל אם נשארו וכו' - מלשון זה משמע לכאורה דאפילו באמצע קדושה מותר לצאת ולקמן בסימן קכ"ה לא משמע כן והאמת יורה דרכו דהמרדכי לא איירי שם כלל לענין קדושה אלא לענין עיקר הדין דאם התחיל גומר דאמר על זה בירושלמי דיש עבירה להיוצאין ומרמז על זה המרדכי דזה בשלא נשאר עשרה והירושלמי לא איירי שם כלל לענין קדושה וגם הרמ"א אינו קאי על קדושה אלא על עיקר הדין דאם התחיל גומר דהוא קאי על כל התפלה וכדלקמיה בהג"ה: 

! * 
אם התחיל באבות וכו' - וכ"ש דבתפלת יוצר אפילו אם רק אמרו קדיש וברכו בעשרה נחשב שהתחילו בעשרה ע"כ אם יצאו מקצתן יכולים הנשארים לומר קדושה שביוצר אפילו להפוסקים דס"ל דאין נאמרת בפחות מעשרה כן מוכח בב"י ולפי מה דמסיק הרמ"א בסי' ס"ט דפריסת שמע הוא ברכו לבד. וכן כתב בפמ"ג: 

! * 
ותפלת ערבית וכו' - עיין בנ"ב מה"ת סי' ז' שכתב דבשחרית אם התפללו בלחש בעשרה ואח"כ יצאו מקצתן דמלבד שלא יכול הש"ץ לחזור תפלתו גם לא יכול לומר שום קדיש אחר זה ולא דמי לערבית עי"ש מילתא בטעמא: 

! * 
ולא נראין דבריהם - ואע"ג דלקמן בסימן קצ"ט ס"י לענין זימון סתם המחבר כדעת המקילין בזה דבר שבקדושה חמיר טפי: 

! * 
וה"ה דעבד ואשה וכו' - הלשון קצת תימא דהם אינם מצטרפין אפילו לדעת היש מתירין הנ"ל [כן מוכח בלבוש וכן בביאור הגר"א ובפמ"ג כי הך יש מתירין איננו דעת ר"ת דמחלק בין שלשה לעשרה וכריב"ל דסבר דיש להקל לענין עשרה לענין קטן ועבד דלדעת ר"ת אפילו קטן מוטל בעריסה מצטרף כדאיתא בגמרא אלא דעתם דג' ועשרה שוין רק דבשלשה גופא סבירא להו ג"כ להיש מתירין דמותר לענין זימון בקטן יודע למי מברכין וכפסק השו"ע לקמן בסימן קצ"ט ס"י וס"ל דאין לחלק בין זימון לשאר דבר שבקדושה]: 

! * 
או שהוא ישן - עיין במ"ב מה שכתבנו דלכתחלה יש עכ"פ לעוררו. ואם אי אפשר ג"כ בזה צ"ע למעשה כי אף דבפמ"ג כתב דאם א"א הסומך על ש"ע לא הפסיד וכן משמע מהח"א הלא הברכי יוסף וכן הדה"ח הסכימו עם הט"ז והפר"ח. ואפשר דבמקום שמתפללין קדיש וקדושה בקול רם והשאר בלחש יש להקל במקום הדחק בישן דלית בזה חשש ברכה לבטלה וכן משמע מפמ"ג דזה קיל יותר: 

! * 
חרש המדבר ואינו שומע - עיין בפמ"ג שמסתפק בחרש המדבר ואינו שומע המכוין לצאת בברכת חבירו והוא יודע אז הברכה שהוא מברך להוציאו אם יצא בזה אפילו אם ענה אמן. וע"ש עוד דמשמע מדבריו דמי שהוא מדבר ואינו שומע אין ראוי להיות ש"ץ לדעת הט"ז בסי' תרפ"ט ס"א הנה משמע מזה דלפי מה שפסקו האחרונים [הב"ח ומ"א והגר"א ושארי אחרונים] דלא כט"ז אין ראוי להורידו מש"ץ בשביל זה אמנם בחידושי רע"א בסימן נ"ג משמע דלכו"ע אין נכון שיהיה ש"ץ כזה דהלא לכתחלה לכו"ע צריך להשמיע לאזנו: 

! * 
הוא כשוטה וקטן - עיין בסימן קצ"ט ס"י בהג"ה דמשמע דאף שוטה אם הוא מכוין ומבין מצטרף לזימון וא"כ ה"ה לתפלה עכ"פ בשעת הדחק [דלפי דעת הרמ"א לעיל בסעיף ד' בהג"ה משמע דלתפלה קילא הצירוף מזימון דבתפלה במקום הדחק משמע מיניה דיש לסמוך על המקילין כמו שכתב בהדיא בדרכי משה ואלו בסימן קצ"ט לענין זימון מחמיר ואין מחלק שם כלל בזה והטעם כדי שלא ישארו ישראל בלי ברכו וקדושה] ועיין שם במ"א סק"ח בשם הל"ח דמפרש דשם איירי באינו שוטה גמור ולא נהירא כי סבר לתקן הקושיא מסימן זה ולא תיקן לפי מה דקי"ל ביו"ד סימן א' דאפילו בסימן אחד מסימני שטות הוא שוטה גמור מן התורה ואם אין בו שום סימן שטות פשיטא אכן האמת הוא כדברי המ"א דדברי מהרי"ל אינם רק למ"ד דקטן המוטל בעריסה מצטרף אבל לפי מה דקי"ל דקטן המוטל בעריסה אינו מצטרף חרש ושוטה לא עדיפי מקטן המוטל בעריסה וא"כ פשוט דה"ה לתפלה אינם יכולים לצרפם אפילו בשעת הדחק. ודע עוד דה"ה אם היה פיקח בתולדה אלא שאח"כ נעשה חרש שאינו שומע ואינו מדבר ג"כ בכלל שוטה יחשב [פמ"ג ביו"ד סימן א' בש"ד סקכ"ב]. ומי שהוא עתים חלים ועתים שוטה בעת שהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו [ח"מ בסימן ל"ה סעיף ט']: 

! * 
מנודה וכו' - ואם היה שלא בשביל עבירה רק בשביל ממון מותר להצטרף עמו לכל דבר שבקדושה [ב"י בשם הרשב"א וכן משמע בע"ת וא"ז דלא כפר"ח וכן משמע בפמ"ג] ואם היה מחמת שעבר על גזירת הצבור גם הב"י מודה עי"ש: 

! * 
אין מצרפין וכו' - עיין בט"ז ביו"ד סימן של"ד סק"ב דדוקא אם פירשו אז שלא יצטרף אבל מלשון הפוסקים לא משמע כן ע' בב"י ובביאור הגר"א אח"כ מצאתי בספר שבט יהודא ביו"ד סי' של"ד שגם הוא תמה עליו בזה. כתב הפמ"ג דלמגילה אפשר דהוא מצטרף עי"ש טעמו: 

! * 
של עובי הדלת - עיין במ"ב והיכא שהדלת קבוע לצד פנים והדלת נכנס רק לתוך מקצתו של חלל הפתח והפתח פתוח הנה לדעת רבינו ירוחם ולהשו"ע דפוסק כוותיה [כדמוכח בביאור הגר"א ובבה"ג ובמ"א] נראה דלא מצטרפי בין אם הוא עומד בתוך מקום עובי הדלת ובין אם הוא עומד בתוך חלל הפתח אכן לדעת התניא דפוסק המ"א כוותיה צ"ע כי לפי פירושו של הפמ"ג בענין אגף דמקום החלל נקרא בשם אגף עי"ש יצטרף לדעת התניא אכן לפי מה שביאר היד אפרים מקום חלל הפתח אשר חוץ ממקום עובי הדלת יהיה נקרא חוץ ממקום האגף ובזה לכו"ע צריך להיות כלחוץ. אכן לפי מה שכתב הגר"א לענין מקום האגף דאפילו אם נאמר דהוי כלחוץ עכ"פ לא גרע מחצר קטנה שנפרצה לגדולה יש להקל גם בזה: 

! * 
ולחוץ כלחוץ - ואם רואין אלו את אלו יוכלו להצטרף אפילו עומדים לגמרי לחוץ דומיא דמה שהקיל המחבר לקמן בסעיף י"ד [פר"ח וכן משמע מפמ"ג] ולכתחלה יותר טוב להחמיר בזה שיכנסו לפנים דקולא זו דמהני רואין אלו את אלו לענין צירוף כמו לענין בהמ"ז לקמן בסימן קצ"ה נובע מתשובת הרשב"א בסימן צ"ו והוא לא כתב שם זה רק בדרך אפשר: 

! * 
ש"ץ בתיבה וכו' מצטרפין - עיין בביאור הגר"א שכתב דיש לדחות כל הראיות שהובא בב"י בשם הרשב"א לזה ומ"מ נ"ל שאפילו לפי דעת הגר"א אין להחמיר לכתחילה רק לענין צירוף אבל לענין תפלה בצבור לענין השמש שעומד שם יש להקל דבלא"ה דעת הרדב"ז להקל לענין זה אפילו בחדר שלפנים מן הבית וכמו שהבאתי במ"ב בס"ק נ"ח עי"ש: 

! * 
דהני מילי וכו' - דלא ס"ל דבטל לגבי בהכ"נ ע"כ הוי כשני בתים בפני עצמן כי זו גריעא מש"ץ בקטנה וצבור בגדולה המבואר בסי"ז דמצטרפין דהתם הקטנה פרוץ במילואה משא"כ בזה ולפי דעתם ה"ה אם אחר שאינו ש"ץ הוא בתוך התיבה ג"כ דינו הכי כיון שבלתו אין עשרה וכדמוכח בב"י אך אם הש"ץ הוא בתוך התיבה הוא גריעא יותר דאפילו אם יש עשרה בלתו למטה ג"כ לא יוכל להוציאן ידי חובתן בקדיש וקדושה כיון שאין מנין במקום שהוא עומד שם וכמו שמבואר בפמ"ג והעתקתיו במ"ב ס"ק נ"ו: 

! * 
וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף - נ"ל דמי רגלים לכו"ע אינו מפסיק בזה ורק צריך להרחיק ממנו כדין הרחקה: 

! * 
עיר שאין בה וכו' מחייבין - נ"ל אם הורגלו מקדמת דנא לילך לעיר הסמוכה שיש שם קיבוץ גדול והתפלה היא ברוב עם ועכשיו רוצים תשעה לשכור ש"ץ שלא יצטרכו לילך להעיר והעשירי ממאן בזה אין יכולין לכופו לדעתם ומלשון המרדכי פ"ק דב"ב יש להביא ראיה לזה: 

! * 
ושכר החזן - לכאורה קאי זה דוקא על מה שלמעלה שהיו י"א וכ"כ בספר עה"י דאיירי שיצאו באופן שצריך לשכור אחר במקום זה שנשאר פחות מעשרה אבל אם השאיר מנין אחריו אין צריך לתת שכר הש"ץ דכיון שהוא מותר להיות שלא בביתו בזמן הזה והש"ץ הוא רק על ימים נוראים למה יתן אבל אם כן יקשה מאוד למה כתב המחבר על היוצאים כעל הנשארים לא יהיו צריכים ליתן אלו השנים שאינם בביתם רק כפי חשבון אחד דאף שאם היו שניהם בביתם היה מתחלק שכר החזן על י"א אנשים מ"מ עתה שאיננו בביתו ואיננו נהנה מהחזן כלל רק מפני שנשתעבד להמנין אינו צריך להשלים יותר מכפי חשבון שהיה מוטל על מנין אם לא שנאמר דלאו דוקא קאמר השו"ע על היוצאים כעל הנשארים ולא בא רק לומר שאף שאיננו בביתו אינו יכול לפטור עצמו ואולי דהא כס' עה"י אלא שיסבור המחבר דאפילו אם השאיר מנין בביתו מחוייב ג"כ ליתן שכר החזן דהו מכלל צרכי העיר דומיא דבית חתנות או מקוה המבואר בח"מ סימן קס"ג סוף סעיף ג' בהג"ה אח"כ מצאתי בתשובת מהרי"ל דמשמע כעבודת היום וצ"ע: 

~ סימן נז
! * 
ועונים אחריו - עיין במ"א ועיין במ"ב בשם א"ר ועיין בפמ"ג בסימן קכ"ד אות י"ח שנשאר בקושיא דמדברי המג"א שם מוכח בהדיא דהוא סובר ג"כ דיכול לענות עם הצבור אף שלא שמע בתחלה להש"ץ שאומר ברכו. ובאמת לפי דבריהם בכונת המ"א בסימן זה יקשה למאי נקט המ"א דאם הש"ץ אמר בלחש אפילו אם לא אמר בלחש רק שהוא עמד ברחוק ולא שמע ג"כ הכי. ע"כ נ"ל פשוט דגם המ"א מודה לא"ר וכמו שכתב בעצמו בסוף סימן קכ"ד אך דאם הש"ץ אמר בלחש ולא שמעו ממנו ט' אנשים רק איזה אנשים יחידים וענו ברכו ועל ידיהם נשמע הקול לאחרים וענו גם הם ברכו בודאי יחיד השומע להקהל שמברכים אסור לו לענות עמהם ברכו שגם הם ענו שלא כדין כיון שלא שמעו עכ"פ ט' מהמברך עצמו וזהו כוונת המ"א במש"כ ואם הש"ץ אמר בלחש ר"ל שעומד אצל הש"ץ ורואה שהש"ץ אומר בלחש ומשער שבודאי לא שמעו ט' אנשים רק איזה יחידים ועל ידם נשמע להקהל ע"כ לא יענה אחריהם רק אמן לכו"ע. ובדבר זה נכשלין בעו"ה הרבה אנשים שמברכין על התורה בלחש שאין שומעין ממנו רק אנשים הסמוכין לו העומדים על הבימה ועי"ז נשמע למרחוק לקהל ועונין ביהל"ו ומחטיאין בעצלותן את הרבים: 

~ סימן נח
! * 
זמן ק"ש וכו' - עיין במ"ב ואף דאהבה רבה אפשר דהיו יכולין לומר כדמוכח קצת מרש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה אי אמרת וכו' [וצע"ק למש"כ רש"י גופא באותו עמוד ד"ה יוצר אור וכו' אידך מאי היא וכו' ויש ליישב בדוחק] עכ"פ יוצר אור בודאי אין לומר קודם הזמן הזה אפילו לדעת השו"ע שמקיל בזה לקמן בסעיף י' היינו בשעת הדחק וכ"ש לפי מה שפסק המג"א והפמ"ג שם דאפילו בשעת הדחק אין לומר אבל עד ברכו מותר לומר קודם זה הזמן אך אין נ"מ כ"כ מדין זה דהא לכתחילה בודאי אין להשהות התפילין מלהניחם עד בין ישתבח ליוצר וא"כ ממילא יאמר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה אחר הזמן דכדי שיראה דהא זמן תפילין בבוקר הוא בכדי שיראה ולא קודם כדלעיל סימן ל' ס"א [ובשבת שאין מניחין רק טלית תלוי דבר זה במה שיש פלוגתא בין השו"ע והרמ"א בסימן י"ח ס"ג אי רשאי לברך עליו מעה"ש ואילך עי"ש ובביאור הגר"א] אך מי שהשעה דחוקה לו יכול לע"ע לומר ברוך שאמר ופסוקי דזמרה בלא תפילין עד יוצר אור וכשיגיע הזמן דכדי שיראה יניח תפילין ויברך עליהם ויאמר מיוצר אור והלאה: 

! * 
משיראה וכו' - ולענין סמיכת גאולה לתפילה משמע מדברי הר"י והובא בב"י והעתקתיו בסק"ה שאינו יכול לסמוך כי אינו עדיין זמן תפילה לכתחילה שהוא הנץ החמה. אך יש לדחות דהכוונה במש"כ אבל אדם אחר שאינו חושש לגאולה לתפלה יכול לקרותה משיראה היינו שאינו חושש להסמיכה בזמן הנכון לכתחילה ולפי דברי רבינו ירוחם לפי מה שביאר הב"ח והדרישה את דבריו בסימן פ"ט עי"ש משמע דיכול לסמוך ואולם באמת דין זה תלוי אי מותר מצד הדין להתפלל קודם הנץ החמה ועיין בח"א בכלל ט"ז ובדרך החיים בדין זמן תפילה משמע שמדינא אין להתפלל לכתחילה קודם הנץ וכ"ז שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק ודאי מותר כמו שכתב המ"א בסימן פ"ט ס"ק ט"ז: 

! * 
ומצוה מן המובחר וכו' - דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ"ב ירד לטבול וכו' עיי"ש דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג"כ אפ"ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ' שם: 

! * 
כמו שיעור שעה אחת - עיין מ"א ועיין פמ"ג שסיים בסוף דבריו וכתב דא"כ לפי מה דקיי"ל דמעמוד השחר עד עלות השמש הוא שעה וחומש אנו צריכין לומר דמעמוד השחר עד השיעור שיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות הוא בערך עישור שעה ומשיכיר עד תחלת הנץ הוא ג"כ עישור שעה ומתחלת הנץ עד עלות גוף השמש על הארץ הוא שעה עכ"ד עיי"ש. ודבריו דברי תימה הן דהמ"א בעצמו לקמן בסימן פ"ט סק"ב נשמר מזה וכתב דכוונת הרמב"ם במ"ש קודם עלות השמש ר"ל קודם הנץ החמה פי' תחלת הזריחה ולא עלות כל גוף השמש וכן כתב המחצית השקל שם עיי"ש ומה שכתב כאן שיעור שעה היינו מהנץ עד עלות כל גוף השמש. ועוד דלדבריו נהיה מוכרחין לומר דנץ החמה נקרא אפי' קודם שמתחלת לזרוח על העולם כי אנו רואין בחוש שחומש שעה אחר עלות השחר דהוא י"ב מינוט עדיין אין ניכר זריחת השמש כלל וכעין זה ראיתי ג"כ באשל אברהם בסימן זה שמביא בשם תשובת בי"ד ומשמע ג"כ מלשונו דנץ החמה נקרא מעת שמתחלת השמש לצאת ממקומה אף שאינו נראה ולא נודע לנו עדיין ולא משמע כן מדברי רבינו יונה שכתב בפירוש שנץ החמה היא השעה שמתחלת החמה לזרוח בראשי ההרים וכן מתוספות ברכות ט' ע"ב ד"ה לק"ש כותיקין שהקשו דמההיא דנברשת שבשעה שהחמה זורחת היו ניצוצות יוצאין הימנה והיו יודעין הכל שהגיע זמן ק"ש מוכח דזמן ק"ש הוא אחר הנץ וכמו שכתב הרא"ש עיי"ש משמע ג"כ דנץ החמה הוא משעה שהחמה מתחיל להתנוצץ על העולם לא משעה שמתחלת לצאת ממקומה דא"כ יש עוד זמן הפסק בין שיטת התוספות לשיטת ר"ח ולא משמע כן כדמוכח להמעיין בדבריהם דהנ"מ הוא רק במ"ש גומרין אם הכוונה הוא לגמרה עם הנץ או להתחיל לקרותה עם הנץ אבל בעצם הנץ לא נחלקו. ועוד מוותיקין גופא מוכח שלא רצו לקרות שמע וברכותיה משיכיר את חבירו דהוא התחלת זמן ק"ש כדי שלא יהיה הפסק הרבה אחר הקריאה ולא יהיו יכולין לסמוך גאולה לתפלה כמו שכתב התר"י והובא בב"י ולשיטה זו הסכים התוספות והרא"ש והשו"ע כמו שכתב הגר"א וכי עשור שעה דהוא ערך ששה מנוטין הוא זמן הרבה לק"ש וברכות. וגם הפמ"ג בעצמו כתב לבסוף דדבר זה אינו ברור בידו. הנה מכל מה שהארכנו נראה לעין דנץ החמה נקרא מעת שניכר תחלת זריחתה על העולם וכמו שהעתקנו בפנים בשם תר"י והערוך ומביאם התוי"ט. [ובאמת צ"ל ברור דכוונת המג"א שכתב ול"נ דלענין הדין וכו' ג"כ כמו שכתבנו ורצונו לומר דפשטי' דלישנא דנץ החמה מוכח דגמר ק"ש וברכותיה הוא עם הנקודה ראשונה מהחמה שמתחלת להאיר על העולם ומה לי אם אח"כ נמשך מעת התחלת הנץ עד עלות כל גוף השמש שעה או עישור שעה] וגם הגר"א כתב בספרו שנות אליהו ובביאורו בסימן זה שט"ס הוא מה שכתב שיעור שעה אחת וצ"ל שליש עשור שעה ועיין בהקדמת ביאורו ובס' דמשק אליעזר טעם ומקור לדבריו עיי"ש שמוכח ג"כ לדבריו דנץ החמה היא הנקודה הראשונה מהחמה שמתחלת להתנוצץ על העולם וכזה ראינו ושמענו שנוהגין כן כהיום הנוהגין כוותיקין וכן מוכח לדינא בספר מגן גבורים בשה"ג סוף סק"ד. ובספר תפארת ישראל ראיתי שכתב דנץ החמה הוא י' מנוט קודם עלות כל גוף השמש על הארץ ולא ביאר טעמו ומקורו ואולי ט"ס הוא וצ"ל ו' מינוט דהוא עשור שעה. אח"כ מצאתי כן בהדיא בירושלמי פ"ק דברכות שנץ החמה הוא העת שהחמה מתחלת לזרוח על ראשי ההרים כתר"י והערוך הנ"ל וגם ברשב"א פ"ק דברכות מוכח להדיא כן ומובא הירושלמי הזה ברמב"ן במלחמות פ"ק מכל אלה מוכח להדיא שהדין כמו שכתבנו למעלה: 

! * 
ומי שהוא אנוס - עיין במ"ב בשם מ"א ועם ברכותיה קאמר דומיא דאינך. וצל"ע לענין תפלין איך יניחם אז קודם זמן הנחתם וכדלעיל בסימן ל' ואינו דומה למה שהעתקנו בס"ק ט"ז בשם הפמ"ג דהלא הפמ"ג קאי על השכים לצאת לדרך המבואר בשו"ע ושם הקילו חז"ל להניחן קודם הזמן ולמשמשן כשיגיע הזמן ולברך עליהם וכדלעיל בסימן ל' ס"ג משא"כ הכא ויותר טוב שיעשה כמו שכתבתי מקודם בסד"ה זמן ק"ש לענין מי שהשעה דחוקה לו עיי"ש: 

! * 
עד על לבבך - עמ"א מה שהקשה ומתרץ בזה ועיין לקמן בסימן פ"ט ס"ח בהג"ה ובלבוש נזכר ג"כ פסוק אחד וצ"ע וכפי הנראה שהגר"א כיון שם לזה ומהתימא על מ"א שלא זכר מזה: 

! * 
משעלה עה"ש - בדברי המ"א לקמן בסימן פ"ט סק"ח והפמ"ג והפר"ח שם מבואר דזמן ע"ה הוא קודם שהאיר פני המזרח בא"ר שם ראיתי שהוא חולק על המג"א וסובר דע"ה נקרא משהאיר פני מזרח ולא קודם. ועכשיו מצאתי דלאו יחידאה הוא בזה כי גם הגר"א בספר שנות אליהו בברכות פ"א על המשנה דעד שיעלה עה"ש כתב כן דע"ה הוא האיר פני המזרח וכן כתב שם ג"כ בד"ה נכנסין דע"ה הוא משהאיר פני המזרח עיי"ש וכן בספר מטה יהודא ג"כ דעתו כן ונ"ל ראיה לדבריהם מדברי הרשב"א והובא בסימן זה בב"י דמכיון שעלה ע"ה שפיר מצי קרי יוצר אור וכאנשי משמר והרי אנשי משמר אמרו יוצר אור זמן הרבה אחר שחיטת התמיד כדאיתא ברש"י ברכות י"א ע"ב ד"ה ברכו ושחיטת התמיד היה אחר שהאיר פני המזרח כדאיתא ביומא רפ"ג ומה ראיה היא דאור נקרא אפילו קודם שהאיר פני המזרח אלא ודאי דע"ה נקרא משהאיר פני המזרח ולפ"ז יצא לנו ג"כ קולא לענין בדיעבד לק"ש של ערבית אם לא היה אנוס. ואף דאכתי יש להקשות על הרשב"א דמנ"ל דתיכף אחר שהאיר מצי לומר יוצר אור דילמא שם שאני שנשתהא בהרבה ענינים אחר השחיטה ואולי ס"ל דכהנים זריזין לא נתאחר אצלם עי"ז כי אם מעט מן המעט: 

! * 
בלא ברכות - משמע מדבריו דאם קראה בברכות אף בהם יצא ולכאורה לפי מה שכתב המג"א בסק"ה עיי"ש יש להסתפק אם יצא בדיעבד בברכת יוצר אור ומ"מ נראה דאין צריך לחזור ולברך דאנו צריכין רק לחשוש לדעת ר"ה גאון דדלמא ברכת יוצר הוו אמרי לענין לכתחלה כמו שכתב הפמ"ג בסימן זה עיי"ש: 

! * 
קוראה בלא ברכותי' - עיין במ"ב ואף שדעת הפר"ח כדעת הרמב"ם שלא נתן קבע לברכות כבר פסקו רוב האחרונים וכמעט כולן כדעת הרא"ש והטור והשו"ע ועיין בתשובת משכנות יעקב בסי' ע"ז שדעתו נוטה להכריע בדיעבד עד חצות כמו גבי תפלה דקי"ל לקמן בסימן פ"ט שאם עבר הזמן תפלה אעפ"כ מתפלל עד חצות עיי"ש. ואפשר שיש לסמוך ע"ז לענין אם היה לו אונס שלא היה יכול לקרות הברכות עד ד' שעות כי מצאתי בספר מהרי"ל הלכות תפילה שכתב בשם מהר"ש שהמנהג להקל בנאנס שלא להפסיד הברכות: 

~ סימן נט
! * 
ונזכר מיד - עיין במ"ב הדין שכתב הפמ"ג בשם הב"ח והפרישה וטעמו בזה. ובאמת דבריו אינם מובנים דהא הוי יותר מכדי דיבור ואף אם נאמר דכונתו דמצרפין תיבת יוצר אור לתיבת אשר בדברו והוי כאלו אמר אשר בדברו יוצר אור אעפ"כ דבריו צע"ג דלא שייך סברתו כ"א לפי הס"ד דגמרא דרצה לפשוט האבעיא [וכגירסת הרא"ש ופירושו עי"ש] אם נקט כסא דשיכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא ופתח בא"י אמ"ה בפ"ה ונזכר וסיים שהנ"ב אם יוצא בזה מי מצרפינן תיבת שהנ"ב להשם ומלכות שאמר תחלה מברייתא שאומרת דאם פתח בשחרית במעריב ערבים וסיים ביוצר אור [היינו שאמר בא"י אמ"ה אשר בדברו מעריב ערבים יוצר אור ובורא חושך וכו' עד סוף ברכת יוצר המאורות] דיוצא בזה אלמא דמצרפינן אמירתו שאמר יוצ"א להשם ומלכות שאמר מתחלה ולא חיישינן למה שאמר בנתיים אשר בדברו מעריב ערבים שהם תיבות שאינם לענינא התם הוא דשייך סברת הב"ח דהברייתא איירי דוקא תכ"ד דאל"ה בודאי לא אמרינן צירוף וכמו שפסק השו"ע לקמן בסימן ר"ט ס"ב אבל לפי מה דדחי הגמרא האבעיא וסבר דבעלמא לא אמרינן צירוף ושם כיון דאמר רבה ב"ע כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום כי קאמר ברכה ומלכות מעיקרא אתרווייהו קאמר מה צריך לכדי דיבור ואין לדחות דברינו דמכיון דבאמת פסקינן האבעיא לקולא וכמו שכ' הרי"ף א"כ סברת הברייתא כפשטא מטעם צירוף ולא אמרינן תו הסברא דמעיקרא אתרוייהו קאמר דז"א דטעמו של הרי"ף הוא דמכיון דלא נפשטה האבעיא אזלינן לקולא בענין דרבנן וא"כ מהיכי תיתי לן להחמיר בעניננו אדרבה זיל לאידך גיסא. גם בב"י משמע דיצא אפילו לא נזכר מיד גם מלישנא דשו"ע שכתב אח"כ ולא אמר יוצר אור לא משמע כהב"ח דלדידיה ה"ל לאשמועינן יותר רבותא דאפי' אמרו ולא מיד. ותירוץ הפמ"ג בזה הוא דוחק. ומה שנקט השו"ע ונזכר מיד האמת יורה דרכו דהוא משום אורחא דמלתא כמו שכתב בעצמו בב"י ובפרט דיש כמה דעות מהראשונים דאפילו לא אמר כלל יוצר אור רק שסיים יוצר המאורות יצא כמו שכתבנו לקמן. עכ"פ בודאי יש לצרף דעתם להקל לענין אם לא אמר יוצר אור מיד וכמו שכתבנו במ"ב סק"ב בשם הדה"ח: 

! * 
ולא אמר יוצר אור - עיין במ"ב והנה כ"ז לדעת השו"ע וכל הפוסקים האחרונים [לבד הפ"ח שיש לו שיטה אחרת בכל זה] דתרוייהו בעינן שיהיו כדין א' פתיחת ברכה או אמצעיתה ב' חתימת הברכה והגר"א בביאורו השיג על פסק השו"ע בכמה ראיות ופסק לעיקר כדעת הרשב"א המובא בב"י דתלוי רק בחתימת הברכה לבד שאם חתם כדין יצא. גם במלחמות להרמב"ן מבואר לגירסתו כדעת הרשב"א דאם סיים יוצר המאורות אף שלא אמר בתחלה רק מעריב ערבים אעפ"כ יצא: 

! * 
אם סיים מ"ע וכו' - עיין במ"ב סק"ו דדעת הב"ח דלא יועיל אף אם יסיים תיכף יוצר המאורות. והוא לפלא דלא גרע ד"ז ממי שאוחז כוס של שכר בידו וסבר שהוא יין ובירך בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר וסיים שהנ"ב דמבואר לקמן בסימן ר"ט ס"ב דיוצא ואף שראיתי באיזה אחרון שדחה קצת ראיה זו לא נהירין דבריו וכן מבואר להדיא בתר"י בברכות שם בסוף הענין דיוצא ולא חיישינן להפסקה של מעריב ערבים עיי"ש: 

! * 
עם הש"ץ - עיין במ"ב. ועיין בטור וב"י שכ' בשם תשובת הרא"ש דאם היה מכוין לדברי ש"ץ בשתיקה ובאמצע הברכה היה פונה לבו לדברים אחרים הפסיד הכונה שהפסיק באמצעיתה שכל שהוא סומך על הש"ץ צריך לכוין לבו לכל מה שהוא אומר ולא יפנה לבו לדברים אחרים שאל"כ לא יצא אבל כשהוא קורא בפיו אף אם קרא מקצתה בלא כונה יצא. וצע"ג מה לפי דקי"ל שומע כעונה והוי כאלו אמר ממש בפיו וכדמוכח ברכות דף כ' ע"ב בתוס' ד"ה כדאשכחן א"כ אפילו אם נחשוב מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו דילג באמצע מאי הוי והא כתב הרשב"א בברכות פ"ק והובא מקצתו בסימן קפ"ז דאם שינה ודילג הרבה באמצע ברכות הארוכות דיצא ידי חובתו ולא אמר שהמשנה ממטבע שטבעו חכמים לא יצא אלא כשמשנה בפתיחתן או בחתימתן אבל שאר הנוסח אינו מעכב אלא התיבות שפרטו חכמים בהן כגון מה שאמרו ברית ותורה ומלכות בבהמ"ז וכגון הזכרת יציאת מצרים ומלכות וקריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב וכל כיו"ב. וא"ל דחשבינן מה שבאמצע פנה לבו לד"א כאלו הפסיק ממש בפיו כמו דחשבינן כל הברכה כאלו אמר בפיו וידוקדק בזה קצת לשון הרא"ש שהפסיק עיי"ש. אבל ז"א חדא דאפי' הפסיק ממש באמצע ברכה ארוכה אין הדין ברור דצריך לחזור ולברך עיין בנשמת אדם כלל כ"ה ועוד דבשלמא תחלת הברכה וסופה ששמע מאחר שהוציא בפיו והתכוין להוציאו בזה ניחא מה דחשבינן ליה ג"כ כאלו הוציאו בפיו אבל מה שבאמצע פנה לבו לד"א איננו כ"א הרהור בעלמא ואפילו מאן דאית ליה הרהור כדבור דמי הוא רק במחשב במחשבתו איזה תיבות של ק"ש או תפלה וכיו"ב אבל לא הרהור בעלמא באיזה דבר וגם הרא"ש בעצמו פסק בפ' מי שמתו דהרהור לאו כדיבור דמי. ואולי דכוונת הרא"ש לומר דלא יצא ידי מצוה מן המובחר וכעין מה שכתב הב"י בסימן נ"ח בשם הרשב"א על מה שאמרו הקורא את שמע עם אנשי משמר לא יצא עי"ש: 

! * 
בנחת - ועיין במ"ב. ונ"ל דלא אמר הרא"ש ד"ז כ"א בזמנו שהיו נוהגין עדיין העולם לצאת בברכת הש"ץ וכמו שכתב הגר"א ע"כ הוא שהחמיר ע"ע לאמר בפיו עם הש"ץ הוצרך לאמר בנחת שלא להגביה קולו כדי שלא לקלקל בזה לשארי אנשים השומעין ומכוונים לצאת בברכת הש"ץ וגם אפשר דמטעם זה היה ממהר לסיים הברכה ולענות אמן אחר הש"ץ כמו שמובא בטור כדי שלא לפרוש עצמו מן הצבור שצריכין כולן לכתחלה לענות אמן אחר הש"ץ ואפשר אף לעיכובא דבלא"ה לא יצאו בברכתו וכמו שכתב הר"י בפ' מ"ש והובא בסימן זה במג"א סק"ה מה שא"כ כהיום שנהוג שכ"א מברך לעצמו ברכת ק"ש: 

! * 
בפחות מיו"ד - עיין במ"ב במש"כ לענין ברכת השחר בשם הלבוש והוא בסוף סי' ו' הביאו מ"א שם בסק"י והמג"א בסימן זה סק"א פליג עליו דכתב דלכו"ע בשאר ברכות שאינו בקי לא בעי יו"ד והפמ"ג שם כתב דאפשר דהלבוש מיירי דוקא בבקי ואפילו בבקי תמה עליו הפמ"ג בסימן ח' מנין ליה לחלק זה מברכת המצות דקי"ל דמי שיצא מוציא ולא בעי י' עיי"ש ועיין בח"א בכלל ה' דסתם כדברי הלבוש ומשמע מניה דהלבוש מחמיר בכל גווני ובאמת כן משמע בלבוש בסימן נ"ט ס"ד ועיי"ש ג"כ טעם לזה: 

! * 
ולא יענה אמן - לכאורה נוכל לומר דכוונת הב"י הוא דוקא אם הוא מתפלל בשוה עם הש"ץ וה"ה אם הוא מתפלל ביחידי ובא לאפוקי מאותן הנוהגין לענות תמיד אמן אחר הבוחר כמו שנזכר בטור בסימן ס"א ובאופן זה גם אחר ברכת יוצר אור אין לענות דהוי עונה אמן אחר עצמו אבל אם סיים קודם הש"ץ אפילו אחר ברכת הבוחר צריך לענות אמן אחר הש"ץ ובזה לא חיישינן להפסק וכן נראה שהבין כן הברכ"י והש"ת וכן משמע קצת בב"י סוף ד"ה ומשמע וכו' שמסיים שם בדעת הרמ"ה וכוונת הרמ"א במה שסיים ועיין וכו' היינו במה שכתב שם דאפילו ביחידי לא חיישינן להפסק בזה אבל יותר נכון לאמר מדסתם הב"י בשו"ע להורות דדעתו שלא כהרמ"ה רק דדברי ר"י כפשטן דאפילו סיים הבוחר קודם הש"ץ לא יענה אמן על הש"ץ משום הפסק וכתירוץ הראשון של הב"י עיי"ש וזה אין שייך רק בברכת הבוחר אבל אחר יוצר המאורות יש לענות אמן אם בדיעבד סיים קודם הש"ץ אבל לכתחלה צריך לסיים בשוה עם הש"ץ כדי שלא יצטרך לענות אמן וכן סובר בב"י עי"ש [דלא כדעת הרמ"א פה בהגה"ה] וזה שכתב רמ"א ועיין וכו' היינו דנוהגין הכל כדעת הרא"ש לסיים אף ברכת אהבה רבה קודם הש"ץ ולענות אחריו אמן וכמו שכתב בד"מ וכן משמע בביאור הגר"א כפירוש השני הזה שכתבנו שכתב בסקי"ב ששם פסק כדעת הרא"ש והרמ"ה וכו' משמע דדעת הב"י בשו"ע לחלוק גם על הרמ"ה ולפענ"ד בב"י אין שום ראיה שיסבור בעצמו כהרמ"ה רק שמביא ראיה ממנו לדבריו וסבר הב"י דיותר טוב שיסיים בשוה לצאת ידי הכל ובזה יוסר תמיהת השערי תשובה להמעיין: 

! * 
אם טעה וכו' ממקום שפסק - אפי' אם לא יצא זה השני עדיין במחצית הראשונה של הברכה וא"כ יצטרך אח"כ לחזור ולברך בעצמו תחלת הברכה וחתימתה אעפ"כ מותר כיון שבזה מוציא רבים ידי חובתן דוגמת הדין המבואר לקמן בסימן קכ"ו ס"ב דמיירי בכל גווני עי"ש. ונראה דזה דוקא בזמן שהמנהג להוציא בברכות אבל כהיום אסור לו להתחיל מאמצע הברכה אם עדיין לא אמר בעצמו: 

~ סימן ס
! * 
ונ"ל שטוב וכו' - עיין בפמ"ג שכתב שכוונת השו"ע בזה משום שחושש לדעת רב האי שפוסק דלא יצא כתקונה בלא ברכות. והוא לפלא דהלא אפי' לדעת רב האי הסדר אינו מעכב כלל ומכיון שחוזר אחר ק"ש הברכות יצא ידי חובת ק"ש כתקונה עיין בב"י [ודוחק לומר דזה דוקא אם היה אז בדעתו תיכף לברך הברכות וזה איירי בלא היה בדעתו] ועוד הלא הב"י סובר דאפילו לדעת ר"ה ביחיד יוצא והש"ע אינו מחלק בדבריו. והאמת כמו שהעתקתי בפנים בשם הגר"א. ולפ"ז אפילו אם קרא ק"ש בתוך ג' שעות והברכות הוא מברך אחר ג' שעות אפ"ה צריך לקרות עוד הפעם ק"ש כמו שהביא הגר"א דבר זה מן הירושלמי עיי"ש דלא כהפמ"ג בא"א בס"ק א': 

! * 
שאם הקדים וכו' - עיין במ"ב בס"ק ו' במ"ש ואם בירך וכו' דלא מיבעי לדעת השו"ע שפסק בס"ב דברכות אין מעכבות לק"ש דלא כרב האי בודאי אין מעכבות זו את זו ג"כ כמ"ש בב"י ואפילו לדעת רב האי שסובר דברכות מעכבות זו את זו היינו דוקא בצבור ולא ביחיד כמ"ש בב"י ואף שהב"ח והפרישה פליגי על הב"י בדעת הטור בדברי רב האי וסוברים דשוה יחיד לצבור אבל כבר הסכים הד"מ הארוך והל"ח והט"ז והגר"א כפירוש הב"י ועיין במ"ז בסק"א: 

! * 
י"א שאין מצות צ"כ - בין אם הוא עושה בעצמו ואין מתכוין לצאת בה ידי חובה ובין אם שמע מאחר כגון מגילה ושופר ולא התכוין בהשמיעה לצאת בה ידי חובת המצוה (ב"י רי"ג ורי"ט). וה"ה בכל מצות התלויות באמירה כגון ק"ש ובהמ"ז וי"א דבדבר שאין בו אלא אמירה לכו"ע צריכה כונה. ב"י סימן תקפ"ט. וה"מ שמכוין לפעולה זו שהוא עושה רק שאין מכוין לצאת בזה ידי המצוה כגון בענין תקיעות שתוקע לשיר או להתלמד וכדומה בשאר המצות אבל אם הוא מתעסק בעלמא וממילא עלה המצוה בידו כגון שנופח בשופר ועלה תקיעה בידו וכה"ג בשאר המצות לכו"ע לא יצא. רמב"ן במלחמות בר"ה וש"מ ברכות י"ג ע"א. וכה"ג מוכח מתר"י במ"ש בענין קורא להגיה עי"ש. ודע עוד דדוקא אם הוא יודע שהוא חייב עדיין במצוה זו שהוא עושה אבל אם הוא סבור שהוא פטור ממנה כגון שנטל לולב ביום א' דסוכות וקסבר שהוא ערב סוכות או שקסבר שלולב זה פסול הוא לכו"ע לא יצא. וראיה ממ"ש בסימן תע"ה ס"ד דאם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא ידי חובתו והרי במידי דאכילה שאין מתכוין כמתכוין דמי כמ"ש המ"א שם ואעפ"כ לא יצא וא"ל דאעפ"כ יש לדחות דשם הוא לפי מאי דפסקינן בעלמא מצות צריכות כוונה ורק בעניני אכילה מחמת ההנאה שנהנה לא נוכל לבטל עשייתו כאלו לא עשה ונחשב הדבר כאלו מתכוין וע"כ אמרינן דאם לא ידע שהיום פסח לא נוכל לומר עליו כאלו התכוין משא"כ אם נאמר דמצות אין צריכות כוונה בשום פעם גם בכה"ג יצא דז"א דהלא בר"ן בר"ה מביא ראיה לדין זה דאל"ה ל"ל לאבוה דשמואל למינקט כפאוהו פרסיים לאשמעינן יותר רבותא דאפילו בחד מהני גווני יצא וא"כ עדיין תקשי לפי מה דאמר רבא שם ז"א וכו' דקסבר מצות אין צריכות כוונה אלא ודאי דאפילו אין צריכות כונה בכה"ג לא יצא וצע"ג על הרב בעל הלבוש שם דמסיק שם טעם לדין זה דמצות צריכות כוונה. ובמתכוין בפירוש שלא לצאת לכו"ע לא יצא. ב"י בסימן תקפ"ט: 

! * 
וי"א שצריכות כונה - פי' מן התורה כן כתב הרשב"ם להדיא בפסחים ד' קי"ד ע"ב ד"ה אע"ג וכן משמע פשטי' דסוגיא בר"ה ד' כ"ח ע"ב בגמרא אבל זכרון תרועה כתיב וכו' משמע דפלוגתיהו בדאורייתא וכן כתב הלבוש ושארי אחרונים דלא כהפמ"ג שמסתפק בזה. ודע דכ"ז הוא בשארי המצות אבל מצוה התלוי באכילה כגון כזית מצה בפסח וה"ה אכילת כזית בסוכה בלילה הראשונה דעת השו"ע לקמן בסימן תע"ה ס"ד דיצא בדיעבד אפילו אם לא כיון והב"ח מחמיר שם גם בזה עי"ש. ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית ממילא עובר בזה על המ"ע אם לא כשמכוין לשם מצוה ואז יוכל לברך ג"כ והעולם אינם נזהרין בזה ואולי שטעמם דכיון שאין רוצה ללבוש אז את הטלית ואינו לובשו אלא מפני כבוד התורה לשעה קלה אין זה לבישה המחייבתו בציצית דומיא דמי שלובש להראות לקונה מידתו שפטור אז מציצית ועצה היעוצה לעשות כמו שכתב השערי אפרים הבאתי את דבריו לעיל בסימן י"ד ס"ג בבה"ל עי"ש: 

! * 
לצאת - עיין במ"ב בסק"ט במה שכתב דהמברך עם הקטנים לא יצא י"ח. ואעפ"כ נ"ל דאם לא אכל כדי שביעה דאז חיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן אפשר דיש לסמוך בדיעבד על דעת הרדב"ז שכמה מהאחרונים הסכימו לדבריו דבמצוה דרבנן אין צריך כונה לצאת ואין צריך לחזור ולברך ואף דהט"ז כתב דזה הוי כמכוין שלא לצאת והביא לזה ראיה מדברי הרא"ש תמוה דהרא"ש והרי"ף לשיטתייהו דס"ל בעלמא מצות צ"כ כמו שכתב הרא"ש בר"ה אבל למאן דסבירא ליה מצות א"צ כונה אימא ה"נ דיצא כמו תוקע להתלמד ובלא"ה ראייתו צע"ג כמו שהקשו עליו היד אפרים והא"ר עי"ש. ולכתחלה מי שיש עליו חיוב בהמ"ז ורוצה לברך עם קטנים לחנכם יתנהג בא' משתים או שיכוין לצאת בזה ג"כ עבור עצמו ויוצא בזה כמו שכתבנו במ"ב בשם הא"ר או שיכוין בפירוש שלא לצאת ויברך אח"כ עבור עצמו: 

! * 
וכן הלכה - עיין במ"ב במה שכתב וכן מביאור הגר"א וכו' עיי"ש בס"ד בשו"ע בביאור הגר"א שדוחק א"ע להעמיד הדין דשו"ע אליבא דמ"ד מצות א"צ כונה ובאמת השו"ע בעצמו פסק בסימן ס' דצריכות כונה יותר טוב הו"ל לתרץ משום דספירה דרבנן כמו שמתרץ הא"ר א"ו דס"ל שאין לחלק בזה. ולענין אם צריך לחזור ולברך כשעשה פעם ראשון אפילו מצוה דאורייתא שלא בכונה כתבנו בשם המ"א דאין לחזור ולברך ומצאתי שכן כתב ג"כ השכנה"ג בסימן תפ"ט עי"ש ועיין בפמ"ג בפתיחה דמספקא ליה אם הא דפוסק השו"ע להלכה דצ"כ הוא מטעם ודאי או משום דספיקא דאורייתא לחומרא ונ"מ לענין דרבנן ובחיבורו בסימן תקפ"ט ובסי' תפ"ט כתב נ"מ ג"כ לענין ברכה [הוא סותר למש"כ בפתיחה עי"ש] ולא ראשון הוא בזה כי גם העו"ש כתב דטעם השו"ע הוא מחמת ספק כמו שמובא בשמו בא"ר בסימן רי"ג ולכן הוקשה לו בכמה מקומות עי"ש בא"ר. ומשמע מדברי הפמ"ג בסימן תפ"ט בס"ק ח' שרוצה לצדד גם דעת המ"א לזה שלכן ס"ל להמ"א דלא יחזור ויברך מטעם ספק אבל כד נעיין היטיב במ"א אין שום ראיה לזה שכונתו לענין ברכה צריך לחוש לדעת הני רבוותא שלא לברך עוד. גם בא"ר בסימן רי"ג דחה לדברי העו"ש וס"ל דלא מספקא ליה להשו"ע כלל. גם בביאור הגר"א בסימן זה ס"ד בד"ה וכן הלכה מוכח בהדיא דס"ל כהא"ר. ודע דמה שכתבנו במ"ב היכא שמוכח וכו' כגון בק"ש ע"י סדר התפלה ובשאר מצות ע"י הברכות או ע"י ההכנה להמצוה כגון מה שאמרו בירושלמי פ"י ה"ג גבי מצה דבין שכיון ובין שלא כיון מכיון שהיסב חזקה דכיון ובירושלמי דר"ה גבי היה עובר אחורי ב"ה ושמע קול שופר או קול מגילה וכו' הדא דתימא בשעובר אבל בעמד חזקה כיון ופירושו דדוקא אם עומד אחורי בהכ"נ סתמא לאו למצוה קאי אבל בעומד בתוך בהכ"נ ושומע קול שופר מסתמא עומד לשם כונה וכמו שכתב בספר ישועות יעקב בסי' זה וכל כה"ג נוכל למצוא בכל המצות. ודע עוד דאף לפי דברי הח"א בק"ש של ליל שבת לפי מנהגינו שאנו קורין אותה בבהכ"נ בברכותיה קודם זמנה וסומכין על מה שיקרא אותה עוד הפעם בזמנה אז אף אם אירע שקרא אותה בבהכ"נ בזמנה אך שלא כיון לצאת נראה דצריך לחזור ולקרותה מדינא דהכא לא מוכח מדקראה בסדר התפלה שכדי לצאת קראה דהרי קוראה תמיד בסדר התפלה אף שלא בזמנה כדי לסמוך גאולה לתפלה: 

~ סימן סא
! * 
בין שכופל וכו' - עיין במ"ב במה שכתב ובדיעבד בכפילת הפסוק וכו' דלא מיבעי לפיר"ח דכפילת הפסוק רק מגונה הוי בודאי לא מיעקר עי"ז הקריאה ראשונה אלא אפילו לפירש"י דמשתקין אותו ג"כ מסתברא דיצא דהלא על אמירה ראשונה לא היה איסור ואמירה שניה לא הוי הפסק בק"ש דהרי לא שהה בזה כדי לגמור את כולה ודומה זה למה דמקשה הגמרא שם ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה וכו' והרי שם ג"כ אח"כ אמר עוד פ' ולא כיון אפ"ה לא מיקרי בזה הפסק ויוצא במה שאמר פעם ב' וה"ה הכא דיצא במה שאמר בפ"א. ובכפילת התיבות יש לעיין כי לפרש"י דפירש בגמרא דלהכי לא הוי בזה רק מגונה ואין משתקין אותו משום דקריאתו לא נחשב רק כמתלוצץ אפשר דלפ"ז דלא יצא אבל לפיר"ח דפירש דבזה משתקין אותו משמע דל"ל האי סברא דרש"י נראה דיצא בזה. וראיה ממה דמקשי שם הגמרא ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה ולסוף כיון דעתי' ולפיר"ח קאי הקושיא על כפלות התיבה דבזה משתקין אותו אלמא לא חשיב הפסק מה דמפסיק בין תיבה לחבירתה בתיבה שלא כדין וה"ה בעניננו: 

! * 
אחר וכו' בשכמל"ו - עיין במ"ב לענין בדיעבד אם לא אמרו. הנה המ"א הביא בשם השה"ג והב"ח שאין מחזירין אותו והלבוש פוסק דמחזירין אותו והנה אף שמדברי המ"א משמע דמסכים עם הלבוש שמחזירין אותו והכונה להחזירו לראש כמו שמוכח בס' ח"א כלל כ"א או עכ"פ לבשכמל"ו מ"מ לענ"ד נראה שהדין עם הש"ג וב"ח עיין בפסחים נ"ו ע"א ר"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים בשכמל"ו ובברייתא שנייה אלו ואלו שלא ברצון חכמים וכו' אלא שלא מיחו בהם חכמים ואם איתא דמחזירין אותו ולא יצאו ידי חובת ק"ש עי"ז היה להם למחות בהם כמו על אידך דברים דלא היה איסור דאורייתא בהם ג"כ כמ"ש שם בגמרא ואעפ"כ מיחו בהם ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא רחוקה בין ר' יהודה לר"מ שסבר שם דלא היו מפסיקין ופירש רש"י בין אחד לואהבת ועיין שם במהרש"א דלפי סברת ר"מ לא היה צריך כלל לומר בשכמל"ו לפירוש רש"י אלא ודאי דאף לר"י בדיעבד אין מחזירין אותו. ועוד מריש פ"ב דברכות מוכח כדברי דאיתא שם היה קורא בתורה [פרשת ק"ש כדפירש"י] והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא והלא לא אמר בשכמל"ו א"ו דיצא בדיעבד. והתינח אם נפרש אם כיון לבו לצאת (דז"ל הגמרא שם ש"מ מצות צריכות כונה מאי אם כיון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה) נוכל לאמר ג"כ דמיירי דאמר בשכמל"ו אבל אם נפרש כיון לבו לקרות בתורה סתם ואעפ"כ יצא כדחיית הגמרא שם בודאי לא מיירי דאמר בשכמל"ו ואעפ"כ יצא [הג"ה וסבור הייתי להעמיס ענין זה בדברי הירושלמי רפ"ב דברכות במה שאמר שם ואינו מפסיק ולא תנינתה וכו' היינו האם אינו מפסיק לומר בשכמל"ו ואעפ"כ לא תני דבר זה וה"ה לענין הברכות אפשר דוקא אם בירך אותם עי"ש בירושלמי וא"כ יהיה מזה סייעתא לדברי הלבוש אך מדהשמיטו הפוסקים זה מסתמא אין מפרשין כן להירושלמי] ואין לדחות דהמשנה אתיא כר"מ הנ"ל דאין לומר בשכמל"ו חדא דר"מ גופא סובר דצריך לומר בשכמל"ו כמו דאיתא להדיא בירושלמי בפסחים בפ' מקום שנהגו ואפילו לרש"י הנ"ל דהיה לו גירסא אחרת בירושלמי בזה כמו שכתבו המפרשים מ"מ אין לומר כן דא"כ איך העתיקו כל הפוסקים את דין המשנה בסתמא ולא אישתמיט אחד מהם לומר דלדידן דפסקינן כר"י לא יצא בסתמא רק אם אמר בשכמל"ו אלא ודאי דבכל גווני יצא. ומה שהביא המג"א ראיה מסימן ס"ו ס"ו דשם פוסק דאין להפסיק באמירת בשכמל"ו אם לא שירא שמא יהרגנו אלמא דהוא בכלל קבלת מ"ש כמו פסוק ראשון של שמע אין ראיה לזה דגם אנו מודין דעצם אמירת בשכמל"ו הוא ענין גדול אבל אין ראיה מזה שאם דילג שיצטרך לחזור לראש דגם אם דילג מגופא של הפרשה אם לא שגילתה לנו התורה והיו שלא יקרא למפרע לא היה צריך עי"ז לחזור לראש ומנין לנו להחמיר ג"כ באמירת בשכמל"ו דתקנו והוסיפו רבנן. ולולי דמסתפינא הו"א דגם הלבוש מודה בזה דלא אמר רק שצריך לחזור ולא הוי כשאר פסוק שבק"ש שאין צריך לחזור עבור הכונה אפילו אם לא התחיל עדיין הפסוק שאחריו ונ"מ אם הוא עומד קודם ואהבת אבל אם כבר קרא ק"ש אך שדילג בשכמל"ו אין צריך לחזור עבור זה רק יאמר אותו במקום שנזכר ואפשר דג"ז אין צריך מצד הדין: 

! * 
ידגיש י' של שמע ישראל וכו' - ועיין בספר יסוד ושה"ע שמראה לעין כל את גודל קלקולי התיבות וחסרון האותיות במי שאינו נזהר בקריאתה: 

~ סימן סב
! * 
יכול לקרותה בכל לשון - עיין במ"ב במה שכתב וה"ה בתפלה ובהמ"ז וקידוש וכו'. והנה אף שהמ"א כתב בשם התוספות דבקידוש וברכת המצות והלל יוצא אפילו אינו מבין הלשון כבר פסקו האחרונים [הק"ע על הירושלמי פ"ז דסוטה ובספר מגן גבורים ובהגהות ר"א לאנדא] והכריחו בכמה ראיות דאינו יוצא. ומש"כ במ"ב דבלה"ק אפילו אינו מבין הלשון יצא עיין בפמ"ג שמסתפק בזה ומהתימא שהעלים עיניו מדברי הלבוש בסימן קצ"ג שכתב בהדיא שם דהמברך יוצא אף אם אינו מבין הלשון ובאמת שם בסימן קצ"ג לא נסתפק בזה כלל והעתיק שם דברי הלבוש לדינא. וכן כתוב לדינא למעשה בהגהות ר' אלעזר לאנדא בפ"ז דסוטה עיי"ש. ומה שכתבתי עוד במ"ב דזה אין מצוי וכו' משום דלענ"ד נראה דבלא"ה בודאי לא יצא בק"ש כי אף אם נאמר דמה שאמרינן בכל לשון שאתה שומע לא קאי על לשה"ק דבו אפילו אינו שומע אותו כלל לא נתבטל ממנו שם לשון עי"ז עכ"פ מי עדיף מאם קרא ולא כיון דלא יצא ע"כ כתבתי דזה אין מצוי וכו'. ודע עוד דנ"ל בפשיטות דאותן דברים הנאמרין בכל לשון הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברין כך אבל אם אנשי המדינה אינם יכולין לדבר זה הלשון ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון זה לא נחשב לשון כלל למדינה זו שאינה מכרת בזו הלשון דבשלמא לשה"ק הוא לשון מצד העצם משא"כ שאר לשון איננו כ"א מצד הסכם המדינה וכיון שאין אנשי המדינה זו מכירין בלשון זה לא נקרא לשון כלל וראיה לדברי מקידושין ו' ע"א האומר חרופתי ביהודא מקודשת שכן ביהודא קורין לארוסה חרופה אבל בשארי מקומות אינה מקודשת אף ששניהם כיונו לשם קידושין וקדושין הוא בכל לשון אעפ"כ כיון דאין לשון זה לשון קידושין באותו מקום הוי כאלו נתן כסף ולא אמר כלל דאינה מקודשת וכן כתב הרא"ש ושו"ע דבעינן שיאמר לשון קידושין שבאותו מקום [לבד דעת הרמב"ם דמחמיר בחרופתי] וכעין זה מצאתי כתוב ג"כ בריטב"א על האלפס של נדרים רפ"ק דבכל לשון היינו הלשון שמדברים באותו מקום. ולפ"ז תדע לנכון דמה שכתבנו במ"ב דצריך ג"כ שיבין בזה הלשון היינו דאינו מועיל מה שאנשי המדינה מדברים בזה הלשון והתוספות שמקילין בקידוש וברכת המצות וכו' הוא דוקא באופן זה. (אמנם עיינתי בסי' תר"צ ס"ט דלכאורה לא משמע כדברינו ואולי דבמגילה הקילו משום פרסום הנס אולם בר"ן שם בהאי ענינא לא משמע כחילוקנו וצ"ע למעשה): 

! * 
ואם לא השמיע לאזנו יצא - אפילו בק"ש וכ"ש בשארי מצות כדאיתא בברכות ט"ו ע"ב בגמרא וכן פסקו כל הפוסקים ותמיה רבה על השערי תשובה והברכי יוסף לקמן בסימן קפ"ה שהעתיקו בשם הספר חרדים דרוב הפוסקים סוברים דאם לא השמיע לאזנו לא יצא דהוא נגד גמרא מפורש הנ"ל ואולי כונתו דלא יצא המצוה מן המובחר מן התורה דבה"ג וברי"ף ושאלתות סיימו ע"ז דכתיב שמע השמע לאזניך וכו' וצ"ע: 

! * 
יצא - עיין במ"ב במה שכתב ע"כ כשיסתלק האונס כן הוא הסכמת הפר"ח וא"ר ומטה יהודא ובנין עולם והמגן גבורים ועוד אחרונים דלא כהמקילין בזה ולומר דהמחבר פוסק כמ"ד מדאוריי' הרהור כדיבור דמי בב"י בסימן זה ובסימן פ"ה ובסימן קפ"ה לא משמע כן וכן מוכח מביאור הגר"א דהמחבר בעצמו סובר הרהור לאו כדיבור דמי ובאמת בעיקר הדין אי הרהור כדבור דמי או לא אין ראוי להסתפק בזה אחרי דדעת רוב הראשונים וכמעט כולם נוטים דלאו כדיבור דמי הלא המה הר"ח והאשכול והרבינו יונה והרא"ש והאור זרוע והראב"ד והמרדכי והטור והרבינו ירוחם והשו"ע כלם פסקו דהרהור לאו כדיבור דמי וכן מוכח ג"כ דעת רש"י בברכות דף ט"ו ע"ב בד"ה בלבו שלא השמיע לאזנו משמע אבל בהרהור לא וכדפירש הרא"ש ורבינו יונה ושאר הראשונים בברייתא זו וכן המאור בפרק מי שמתו מפרש לברייתא זו כן [רק שראיתי חידוש בדבריו דמשמע מניה קצת שם דהוא פוסק כרב חסדא רק משום דהוא ספיקא דאורייתא א"כ לדידיה בשאר ברכות אם ברך ע"י הרהור יוצא בדיעבד ומשאר פוסקים דכתבו סתמא דהלכה כר"ח מכח ההיא סוגיא דשבת ק"נ לא משמע כן גם הוא בעצמו כתב שם לבסוף דרב חסדא עדיפא מכח ההיא סוגיא משמע דלא ברירא ליה דעתו בזה גם מטור ושו"ע לקמן בסימן ר"ו משמע דה"ה בשאר ברכות דרבנן] וכן הא"ר כתב דכל הפוסקים שראה כולם סוברים דהרהור לאו כדיבור דמי לבד מהרמב"ם והסמ"ג שסוברין דברכות אפילו בהמ"ז שהוא דאורייתא הרהור כדיבור דמי בדיעבד וריא"ז מפריז על המדה דאפילו בק"ש הרהור כדבור דמי וכיון דכל הראשונים חולקין עליהם להכי סתמו הטוש"ע דלא כוותייהו וכן כתב הב"ח וא"ר והוא פשוט. ובח"א ראיתי שכתב דמי שהרהר הברכה בלבו צ"ע ולענ"ד בבהמ"ז בודאי יחזור ויברך ואפילו בשארי ברכות הסומך על כל הראשונים דלעיל בודאי לא הפסיד: 

! * 
ואף לכתחלה וכו' - האי דינא לאו דוקא לענין ק"ש דה"ה לענין תפלה ושאר ברכות כמבואר בתר"י [ומשמע שם מלשונו דמדינא אינו יוצא בתפלה בהרהור ועיין לקמן בסימן ק"א במ"א סק"ב] ולאו דוקא אם המקום אינו נקי דה"ה אם הוא בעצמו אינו נקי לגמרי כגון שנגע בידיו במקומות המכוסים דאם היו ידיו או שאר מקומות מגופו מטונפות ממש בודאי אפילו ההרהור אסור כן כתב הפמ"ג לקמן והוא פשוט ונ"ל דכ"ז אם יודע בודאי שמטונפות אבל בספק אפשר דיש לסמוך ולהקל בזה בענין הרהור בכל הברכות לבד מק"ש ותפלה לפי מה דמבואר לקמן בסימן קפ"ה ס"ה עי"ש אך יש לדחות דשם רק לענין דיעבד ומ"מ אם הוא מכוסה ג"כ יש להקל דיש בזה ג"כ דיעות בין הראשונים: 

! * 
שלא יהא וכו' - עיין במ"ב במה שכתב לענין השתייה במרחץ שלא כדין הוא ולישנא דהח"א גרם להם לטעות בזה ובאמת לענ"ד דבר זה פשוט מאוד דאין להתיר משום שהוא אנוס על הברכה שאינו יכול לברך דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך ובאמת הלא אחז"ל ברכות דף ל"ו דאסור להנות בלי ברכה וכעין זה מוכח ממ"א בסימן י"ג עי"ש ולבד זה הלא יכול לצאת מהמרחץ ולברך ולשתות או עכ"פ לכנוס בבית אמצעי של המרחץ ויהרהר שם הברכה: 

! * 
כדי שישמעו וכו' - ואפילו מי שאינו מתפלל עתה צריך לאמר ג"כ עמהם וכדלקמן בסימן ס"ה. וטוב שיכוין אז שלא לצאת בזה ידי ק"ש כדי שיקיים אח"כ ברכות עם ק"ש ד"ת [פמ"ג]: 

~ סימן סג
! * 
אבל לא פרקדן - ובדיעבד יצא פמ"ג: 

! * 
מאחר שכבר שוכב - עיין במ"ב והנה כ"ז הוא רק לפי דעת הג"ה דסתם כשיטת רבינו יונה אבל בב"י פסק כהפוסקים שחולקין על הר"י וס"ל דאפילו לכתחלה מותר לשכב על צדו ולקרוא דעל צדו ממש אינו נקרא דרך גאוה והנה להלכה משמע מדברי הע"ת וט"ז ומ"א דיש לתפוס כהב"י וכן פסק המגן גיבורים אמנם בספר א"ז פוסק כהרמ"א וכן במ"ז מצדד דהדין עם הרמ"א וכן בחידושי רע"א מצדד לומר דלהחמיר יש לפסוק כדעת הרבינו יונה עי"ש ע"כ בודאי יש להחמיר לכתחילה: 

! * 
נוטה מעט לצדו וקורא - עיין בפמ"ג שכתב דאם קשה עליהם הישיבה והעמידה יכולים אפילו לכתחילה לילך ולשכב מעט על צדו ולקרוא אם אינם יכולים על צדו ממש: 

! * 
וחוזר וקורא - עיין בפמ"ג דמסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן: 

! * 
שאע"פ שהוא קורא וכו' - עיין במ"ב ואם ננער משינה ואינו יודע באיזה מקום הוא עומד עיין לקמן בסי' ס"ד ס"ב ומ"ב שם: 

! * 
לא ירמוז - עיין במ"ב דיש מחמירין גם בפרשה שנייה ומ"מ נ"ל דיש להקל בפרשה שנייה למי שרגיל הרבה בשאיפת טבאק וא"א לו לכוין מחמת זה עיין לקמן בסימן ק"ד בשע"ת סק"א: 

~ סימן סד
! * 
בד"א בסדר הפסוקים - אם קרא פסוק והיו הדברים וגו' קודם ואהבת יחזור ויקרא רק פסוק והיו הדברים ולא ואהבת אף דבעת הקריאה קראה אחר והיו הדברים מ"מ עכשיו הוא כסדרן וראיה מיומא דף ס"ב במשנה הקדים דם השעיר לדם הפר וכו' עי"ש ולפ"ז אם נאמר דפסוק א' בלבד הוא מדאורייתא לא יצוייר המיעוט דוהיו רק אם שינה התיבות של שמע למפרע דאם יקרא הפסוק שמע לבסוף בודאי יצא ואין לדחוק דהכא גרע כיון דבעת הקריאה היתה נקראת בהיפוך הפרשה ועתה אינו מתקנה דז"א דאדרבה מסתברא דהכא עדיף דלא גרע מאם לא קרא שאר הפסוקים כלל: 

! * 
אע"פ שאינו רשאי יצא וכו' - עיין בביאור הגר"א בס"ב שכתב דלכאורה מוכח מהתוספתא דלא כהרמב"ם ור"ל דמדרבנן לא יצא בכל גווני וכן בהפמ"ג במ"ז מפקפק בזה דאימא דמדרבנן לא יצא. ודע דהפמ"ג הניח בצ"ע בעיקר הדין למה בכתיבת הפרשיות פסק השו"ע ביו"ד בסימן רפ"ח וגם הרמב"ם גופא דפסול שלא כסדרן אף דשם גם כן אין הפרשיות סמוכות זה אחר זה והכא יצא וכעין זה שכתב על מה שכתב הרמב"ם שאינן סמוכות בתורה ר"ל שאינו אלא תקנת חכמים הקשה ג"כ הט"ז ביו"ד בסימן רפ"ח ונ"ל בפשיטות ליישב דזהו כונת הגר"א והכונה הוא דבודאי כיון דבתורה נכתב והיה אם שמוע בפ' עקב אחר שמע שבפ' ואתחנן אם יכתוב והיה א"ש קודם מקרי שלא כהוייתן ולכן שם פסול משא"כ בעניננו הוא רק תקנת חז"ל. והטעם נ"ל פשוט דשם כיון דארבע פרשיות שבתפילין וב' פרשיות שבמזוזה מעכבות זו את זו כדאיתא במנחות כ"ז במשנה אם כן אם חיסר פסוק אחד או פרשה אחת הרי הוא כאלו לא כתב כלל ולכן אמרינן דמה שגילתה לנו התורה דבעינן כסדרן כדאיתא במכילתא ומסתמא הטעם ג"כ משום והיו לטוטפות בין עיניך הכונה הוא על כל הד' פרשיות ביחד שכולה נחשבת רק כפרשה אחת ומחולקת רק בפסוקים משא"כ בענינינו אם לא קרא רק פרשה ראשונה בודאי יש לו עכ"פ מצוה דקבלת עול מ"ש אף אם לא קרא השניה של קבלת עול המצות אף אם נאמר דשתיהן דאורייתא אין מעכבין זו את זו שהרי בכל אחת כתוב צווי בפני עצמה וכל פרשה ופרשה מורה על ענין מיוחד בפני עצמו לכן אמרינן דכונת הכתוב והיו הוא רק על הפסוקים שבכל פרשה וכ"ז אפילו אם שתיהן דאורייתא וכ"ש אם נאמר דפרשה אחת מן התורה בודאי לא קאי והיו רק על הפסוקים שבפרשה זו. ומ"מ מדרבנן בודאי לא יצא אפילו אם שינה הפסוקים בפרשה ב' וג': 

~ סימן סה
! * 
קראה סירוגין וכו' - דע דדעת המחבר [דהוא דעת הרי"ף והרמב"ם] דה"ה בתקיעות בסימן תקפ"ח ס"ב ובהמ"ז בסי' קפ"ג סעיף ו'. וכן בהלל בסימן תכ"ב ס"ה וכן במגילה בסימן תר"ץ ס"ה וה"ה כל שאר הברכות לבד מתפלה אם שהה באמצע כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש אפילו היה ההפסק מחמת אונס ובתפלה אם שהה כדי לגמור את כולה אפילו היה ההפסק שלא מחמת אונס חוזר לראש ודעת הי"א דהוא דעת התוספות והרא"ש דאין לחלק בין תפלה לשאר ענינים אלא בכל דבר אם שהה מחמה אונס חוזר לראש [לבד בהמ"ז דלא בא בדבריהם בפירוש] והכרעת הד"מ בסימן תכ"ב דלדבר שהוא מדרבנן לבד מתפלה יש להקל ולפסוק כהרי"ף שלא לחזור לראש אפילו בשהה מחמת אונס אך הלבוש והב"ח והא"ר פליגי עליו שם עי"ש ועיין במ"א בסימן תכ"ב דמצריך לחזור ולקרות הלל בלי ברכה מחמת חששת הד"מ וא"כ ה"ה במגילה יחזור לקרותה בלי ברכה ובפמ"ג בסימן תר"ץ אות ז' מסתפק שם לענין הברכה משמע דלא פשיטא ליה למעשה כהמ"א וא"כ לפ"ז בכל דבר שהוא מילתא דרבנן אי נוגע לחשש ברכה לבטלה יש לעיין אם שהה בה כדי לגמור כולה אפילו באונס גמור אם יחזור לראש. וכן יש לעיין לענין ברכת ק"ש שלפניה או שלאחריה שהיא ג"כ מדרבנן כיון שכבר הזכיר יציאת מצרים בפ' ציצית ואח"כ מצאתי בנ"א בכלל ה' שמסתפק לענין כל הברכות וא"כ לפ"ז ה"ה בברכת ק"ש אך מדברי הדה"ח במש"כ לענין ק"ש דין ח' משמע דבברכת ק"ש ג"כ הדין כמו בק"ש אע"ג דהוא בעצמו פסק בהלכות הלל כהמגן אברהם דיחזור לקרותה בלי ברכה ואולי ס"ל דברכת ק"ש השוו רבנן לקריאת שמע. ועיין במ"א בסימן קפ"ג אות י"א שמסתפק לענין בהמ"ז אם שהה בה כדי לגמור כולה מחמת אונס אם חוזר לראש מחמת הא דהקילו בו ג"כ לענין מה דמבואר בסימן קפ"ה סעיף ה'. אולם לפי דברי הדה"ח הנ"ל דאפילו בברכת ק"ש שהיא דרבנן וגם בה בדיעבד אם מצא צואה כנגדו אינו צריך לחזור ולברך כמבואר בח"א בכלל ג' דין ל"ג עיי"ש ואעפ"כ חוזר לראש א"כ כ"ש בבהמ"ז שהיא דאורייתא וכן פסק בנשמת אדם כלל ה' דין י"ג דכשהאדם או המקום אינו ראוי יחזור לראש עי"ש. [הג"ה. ובאמת דברי המ"א אינם מובנים כלל שהרי מה דנסתפקו התוספות והרא"ש לענין התפלל ומצא צואה כנגדו הוא לאו דוקא לענין בהמ"ז דה"ה לכל הענינים לבד מק"ש ותפלה כמבואר בדברי הפוסקים ואעפ"כ ידוע שיטת התוספות והרא"ש לענין שהה כדי לגמור כולה דאינם סוברים כהרי"ף דדין זה רק בתפלה לבד אלא דה"ה הלל ומגילה ותקיעות אם שהה כדי לגמור כולה מחמת אונס חוזר א"כ ממילא ה"ה בשאר ענינים. ואל יקשה לעיני המעיין איך יצוייר אונס שהמקום אינו ראוי בכל דבר לבד מתפלה לפי מה דמסתפק השו"ע כשבירך והיתה צואה כנגדו וסברתם דלא אמרו זה רק לתפלה אבל זה בורכא דשם הכונה לאחר שבירך מצא אח"כ צואה במקומו ע"ז הם מסתפקים דאולי לא נאמר זה הדין רק לענין תפלה דגזרו ואמרו דתפילתו תועבה וכן משמע בלבוש וש"א אבל לכו"ע כל דבר קדושה אסור לומר במקום שאינו נקי אפילו רק ממי רגלים וכ"ש מצואה. ע"כ הג"ה] ודע עוד דבבהמ"ז דמחמירין לחזור לראש הוא אפילו בשהה בין ברכה לברכה שכן באופן זה מיירי המ"א שם ואף דלענין ברכת ק"ש מקילין בזה במ"ב שם שאני דהברכות אין מעכבות זו את זו משא"כ בבהמ"ז כל השלשה ברכות הם חשובות כאחת כמבואר בטור סימן קפ"ח ובשו"ע סוף ס"ו עי"ש במ"א ונ"ל פשוט דה"ה בנשיאת כפים שייך בו כל זה הדין דשהה כדי לגמור כולה ואם היה השהיה מחמת אונס חוזר לראש הברכת כהנים ושיעור דלגמור כולה היינו עצם הברכות השלשה מראש לסוף בלי אמירת הרבש"ע ויה"ר שאומרים הקהל ואפשר דבמקומות שמנגנין הכהנים בעת האמירת הקהל גם זה יש לחשוב בתוך השיעור וצ"ע: 

! * 
בין בדיבור - עיין במ"ב במה שכתב אפילו שח במזיד עיין במ"א בסימן ק"ד סק"ו דמתחלה מסתפק בזה לענין ק"ש או ברכותיה דאפשר דחוזר לראש ואפילו לא שהה כדי לגמור כולה אמנם במסקנתו מצדד שם דבדיעבד לא יחזור לראש דדיינינן להו כשוגגין מכיון שרוב העולם אין נזהרין משמע דבמקומות שזהירין העולם או אמר בעצמו שידע את הדין דשוב הו"ל מזיד גמור חוזר לראש כמו בתפלה לדעתו וכן פסק באמת בסימן קפ"ג בסקי"א לענין בהמ"ז עי"ש ומדברי הגר"א בשם הרשב"א בסימן ק"ד הנ"ל בס"ה ובס"ו משמע דחוזר למקום שפסק ואפילו כשפסק באמצע ברכה וממילא ה"ה לענין בהמ"ז דאף שהוא דאורייתא מה חמירא מק"ש וכן בא"ר בסימן קפ"ג לענין בהמ"ז כתב דדין זה דהמ"א שהחמיר בשח במזיד לחזור לראש צ"ע ע"כ לענ"ד קשה מאוד לעשות מעשה בזה כדברי המ"א ועוד דבתפלה גופא יש הרבה דעות בין הראשונים והאחרונים לענין שח במזיד ומן התורה יוצא בזה בבהמ"ז וק"ש כמבואר בפמ"ג ע"כ סתמתי דבדיעבד אין לו לחזור ומ"מ מהנכון דלענין פרשיות ק"ש יחזור עוד הפעם אבל בבהמ"ז וכ"ש בשאר ברכות לא יחזור בדיעבד: 

! * 
חוזר לראש - עיין במ"ב סק"ה. וטעם כל הדברים כי לכאורה יש להסתפק בג' פרטים. א' אם הדין דשהה לגמור כולה חוזר לראש הוא דוקא כששהה באמצע הפרשה או אפילו בין פרשה לפרשה. ב' אם הדין דשהה לגמור כולה הוא דוקא בק"ש או אפילו אם שהה בברכת ק"ש. ג' הדין דחוזר לראש אם חוזר ג"כ לברכות או דילמא כיון דקי"ל ברכות אין מעכבין לק"ש והם מצוה בפני עצמן וראיה דמברכין אותן אף לאחר שעבר זמן ק"ש אמאי יחזור לברכות וה"ה כשהפסיק ברכת ק"ש כגון באמת ויציב צריך ג"כ לחזור לק"ש ושאר ברכות או דילמא ברכות עם הק"ש שני ענינים הם לזה כיון דבעלמא אין מעכבין וה"ה ג"כ אם שהה לגמור כולה באהבה רבה לא יצטרך לפ"ז לחזור רק לתחלת הברכה זו ולא ליוצר אור דכיון דקי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו כדאיתא ברכות דף י"ב ע"א א"כ לכאורה כל ברכה ענין בפני עצמה היא ולא דמיא לתפלה והלל ומגילה אמאי יחזור ליוצר אור. והנה הדין הראשון מצאתי בעזה"י ברשב"א ריש פ"ב דברכות [הובא דבריו לקמן בסימן ק"ד בביאור הגר"א] דמוכח דשהייה הוא אפילו בין פרשה לפרשה ודין השני מצאתי בדה"ח שכתב דשייך שהה אפילו בברכת ק"ש [ושם משמע מיניה דאפילו לא שהה רק כדי לגמור אותה ברכה מיקרי שהה כדי לגמור כולה ונדבר בזה לקמן] ולא נשאר לנו רק השאלה הג' הנ"ל ונ"ל דתליא במאי דאיתא בירושלמי פ"ב דברכות [והובא בחידושי רע"א ובשארי אחרונים] וז"ל ר' בון בר חייא בעי כגון ק"ש וברכותיה או ק"ש ולא ברכותיה או ברכותיה ולא היא ופירש הפני משה וז"ל הא דאמרינן אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה לא יצא וצריך שיהא חוזר לראש מאי כולה דקאמר כגון ק"ש עם ברכותיה או היא ולא ברכותיה או אפילו כדי לגמור ברכותיה ולא היא עכ"ל והא בהא תליא דאם נאמר דצריך לשהות עד כדי ק"ש וברכותיה דוקא כי מישך שייכי להדדי ה"ה כשחוזר לראש יחזור ג"כ עם ברכותיה ואם נאמר דכדי לגמור כולה היינו ק"ש עצמה ה"ה כשחוזר אין צריך לחזור רק הק"ש ונ"ל דאף דמוכח מירושלמי הזה דדין שהה כדי לגמור כולה הוא רק מדרבנן מדאיבעי ליה אי עם הברכות או לא מ"מ לענין ק"ש בעצמה נכון להחמיר כי היא מדאורייתא ואין בה חשש ברכה לבטלה משא"כ לענין הברכות ע"כ אם שהה בק"ש אפילו רק כדי לגמור הפרשיות צריך לחזור ורק הק"ש לבדה אבל הברכות אפילו אם שהה בק"ש כדי לגמור הפרשיות וגם הברכות א"צ לחזור כי יש לנו לילך לקולא ולומר דהברכות לא שייך לק"ש. ואם שהה בברכת ק"ש לא יצטרך לחזור לראש אא"כ שהה כדי לגמור מתחלת יוצר אור עד גאל ישראל דהירושלמי הא מיבעי ליה אם אמרינן ברכותיה ולא היא או לא וא"כ יש לנו לילך לקולא דלא אמרינן ברכותיה ולא היא אלא הברכות עם ק"ש הוא אחד לזה וכ"כ הח"א ודלא כדה"ח הנ"ל. ולאיזה ברכה יחזור הנה אם הפסיק באהבה רבה לא יצטרך לחזור ליוצר אור בשום אופן דדילמא קי"ל דברכותיה ולא היא וממילא ה"ה דברכות ג"כ אין להם התקשרות זה עם זה כדקי"ל בעלמא דאין מעכבות זו את זו ולא יצטרך לחזור רק לתחלת הברכה זו גופא רק אם פסק באמצע אמת ויציב נראה דיחזור לק"ש מטעם הנ"ל וממילא אם פסק בין ברכה לברכה בכל גווני אין לו לחזור כלל מטעם הנ"ל כנלענ"ד בעזה"י ועפ"ז כתבתי כל הדברים במ"ב: 

~ סימן סו
! * 
בין הפרקים שואל בשלום אדם נכבד - עיין במ"ב במש"כ שהוא זקן הוא מלשון עולת תמיד ומשמע מיניה שם דאם איננו זקן רק שהוא גדול ממנו בשנים איננו בכלל מפני הכבוד ועיין בד"ח ובפמ"ג: 

! * 
לכל אדם - עיין בא"ר במה שהביא בשם הרמב"ם מוכח דלעכו"ם בודאי מותר להשיב. ואם הוא גברא אלמא הוא בכלל מפני היראה. עיין במ"ב במה שהעתקתי בשם חידושי הרשב"א הוא מלשון המ"א ועיין במחה"ש שנדחק במקורו ופשוט דהוא מדכתב שם הרשב"א לענין רב בר שבא דלהכי לא שאל בעצמו מתחלה בשלמא דרבינא משום דלאו אורח ארעא משמע דאל"ה היה מותר לו לשאול לכתחלה באמצע הלל אף שעי"ז יצטרך רבינא להשיבו ומ"מ דינו של מחצית השקל שכתב שם אמת דאפשר דדוקא בין הפרקים מותר לשאלו אבל לא באמצע הפרק: 

! * 
או אנס - עיין במ"ב. ראיתי בספר שלמי שמחה שהביא בשם מהרש"ק דאפילו בשביל הפסד ממון מותר להפסיק: 

! * 
ומשיב וכו' - עיין במ"ב בשם הר"י חסיד דדוקא תיבה אחת ובמגן גיבורים כתב דמלשון תר"י משמע כדי שאלת שלום ממש: 

! * 
ואפילו באמצע הפסוק - עיין במ"ב במה שכתב ולענין מעשה וכו' כן כתב בספר עבודת היום ואף דבדה"ח כתב להיפך דה"ה לענין עניית קדיש וקדושה הוא רק אם נזדמן לו במקום דסליק ענינא וראייתו דעניית קדיש או קדושה נלמד מדין משיב שלום מפני הכבוד ושם הלא פסק המ"א דדוקא בדסליק עניינא מ"מ נלע"ד דהדין עם עה"י דהלא דין זה דהמ"א אינו מוסכם כי שם בכ"מ לא הובא רק בשם איכא דאמרי וגם במ"א לא הוזכר רק בשם יש אומרים וגם פה מלשון השו"ע לא משמע כן דאל"ה מאי רבותא דשמע ישראל שלא יפסיק הלא חד ענינא הוא כל הפסוק כדמשמע בסימן ס"א סי"ד בהג"ה והוא נובע מספרי ונהי דמחמיר המ"א לחוש לדעת הי"א הזה לענין הפסקה אבל לא לבטל עי"ז עניית איש"ר וקדושה וברכו: 

! * 
שלא יפסיק בהם כלל - עיין מ"ב ולענ"ד אף דפשטא דמילתא משמע דלא יענה וכן איתא בח"א לענ"ד צע"ג בזה לפי מה דביררנו לעיל בסימן ס"א בבה"ל דהדין עם הב"ח ושה"ג דבדיעבד אם לא אמר בשכמל"ו אין צריך לחזור מנין לנו להשוותו לענין שיהא אסור להפסיק בו לאיש"ר וקדושה וברכו והראיה שהביא הגר"א לדין הב"י מיעקב אע"ה שלא הפסיק ליוסף בעת שקרא שמע אין ראיה לבשכמל"ו כי לא אמרו יעקב אז כלל רק קודם פטירתו אמרו כדאיתא פסחים נ"ז ע"א. ואף אם נניח שבאמצע בשכמל"ו לא יפסיק בכל גווני איך הדין אם נזדמן לו לענות איש"ר בין שמע לבשכמל"ו ומדלא חלקו הפוסקים משמע דלא יענה וכן משמע קצת ברמזי הטור בסימן זה ועיין בספר ישועות יעקב וצע"ג למעשה: 

! * 
אם שכח וכו' בין הפרקים - עיין במ"ב במה שכתב דאם נזדמן לו תפילין בק"ש יניח תיכף בברכה הטעם כי אנו פוסקין כהרמ"א בס"ח בהג"ה דגם באמצע הפרק של אמת ויציב מותר לברך ואעפ"כ באמצע הפרק של יוצר אור או אהבה רבה גם הרמ"א מודה לדעת המחבר דטוב יותר להמתין עד בין הפרקים כדי שיהיה יוכל לברך אליבא דכו"ע וכמו שכתבתי במ"ב כן מוכח מפמ"ג ודה"ח והגרע"א בחידושיו ג"כ מצדד לומר כן: 

! * 
לקדיש ולקדושה וכו' - עיין בכ"מ סוף פרק יו"ד מתפלה דבברכות קצרות אסור להפסיק באמצע אפילו לאיש"ר וקדושה והטעם דע"י ההפסק לא יוכל להתחבר הסוף ברכה להשם ומלכות שאמר והביאו להלכה בספר מגן גיבורים ופשוט דלפ"ז אפי' בברכה ארוכה דאמרינן שמפסיק אם אירע לו זה אחר שאמר סוף הברכה ברוך אתה ד' יזהר מלהפסיק לשום דבר ובח"א בכלל ה' נשאר בצ"ע לענין דיעבד אם צריך לחזור לראש עי"ש: 

! * 
כהן שהיה קורא - עיין מ"ב במה שכתב דזה הסעיף מיירי אפי' בבין הפרקים הוא מדברי הפמ"ג ולא ידעתי מקורו כלל דמתשובת הרשב"א סימן קל"ה מוכח דהרשב"א נשאל על באמצע הפרק ולומר דדייק ממ"א סימן קל"ה סק"ו דכתב דבפסוקי דזמרה שרי לקרותו משמע אבל בין הפרקים לא התם לענין לקרותו לכתחלה אבל בדיעבד מנ"ל ואפשר דסברת הפמ"ג דכיון דהרשב"א ס"ל דאינו מפסיק אף דבעלמא משיב מפני הכבוד ע"כ דלא שייך בזה נגד כבוד התורה חלילה כיון שהוא עוסק במצותיה א"כ ה"ה בין הפרקים אף דבעלמא משיב לכל אדם היינו כשהקדים לו שלום ומפני דרכי שלום משא"כ בזה. ומ"מ נ"ל דדברי הפמ"ג לא יתכנו רק לפי מה שפסק הרמ"א בס"ב דאין לברך על טלית אפילו בין הפרקים משום דאין הטלית שייך לק"ש משא"כ לפי מה שפסק המחבר לעיל דבבין הפרקים מותר לברך אפילו על טלית בודאי גם הרשב"א מודה לענין ברכת התורה דמותר לברך עכ"פ בבין הפרקים ולא מיירי הרשב"א לפי דברי המחבר רק באמצע הפרק וכן מוכח מביאור הגר"א שכתב דדין הרשב"א הוא כדעת התוספות הנ"ל דמחלק בין תפילין לטלית וכבר ידוע הוא מה שכתב הגר"א בס"ב דדעת המחבר הוא דכ"ז דוקא באמצע הפרק אבל לא בין הפרקים עי"ש. אך לענין דינא כפי מה דנוהגים לכתחלה למעשה כהגהת הרמ"א לעיל דברי הפמ"ג בזה נכונים: 

! * 
ואלו הן בין הפרקים וכו' - עיין מ"ב בשם המ"א דבין הפרקים דערבית דינן כמו בשחרית. ולכאורה הם כשחרית דבכל מקום שיש הפסק נחשב בין הפרקים ואלו הן בין ברכה ראשונה לשניה ובין שניה לשמע ובין שמע לוהיה ובין והיה לויאמר ובין ויאמר לאמת ואמונה וגם בין גאל ישראל להשכיבנו דאף דאמרינן [בברכות דף ד'] דכיון דתיקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא אעפ"כ מדמיקרו שתי ברכות ש"מ דכל חד חשיבה בפני עצמה גם מדאמרינן ברכות אין מעכבות זו את זו ואכל ברכות קאמר וראיה מדף ט' דאמר שם ובלבד שלא יאמר השכיבנו כנ"ל פשוט. אך צל"ע לענין פרשת ויאמר בלילה אם באמצעה נחשב לאמצע הפרק או לא כיון דויאמר אינו נוהג אלא ביום וברמב"ם פ"א מהלכות ק"ש משמע דפרשת ויאמר בלילה שוה לשתי פרשיות הראשונות ואזיל לטעמיה דפירש במשנה מזכירין יציאת מצרים היינו הפרשה ציצית דהתקינו לאומרה כולה מפני שיש בה פסוק יציאת מצרים ועיין בשנות אליהו ספ"ק דברכות במשנה מזכירין וכו' ובברכות י"ד ע"ב בגמרא אנן אתחולי מתחלינן וכו' והא בעי לאדכורי וכו' וצ"ע. ואחר ברכת שומר עמו ישראל לעד נראה דנחשב תו בין הפרקים אף לדידן דאמרינן ברוך ה' לעולם אמן ואמן וראיה מסימן רל"ו ס"ד ובב"י שם דמוכח דכאן סליק הברכות לכו"ע עי"ש. כתב בחידושי רע"א מי שמניח תפילין דר"ת וקורא ק"ש בלי ברכות לא יפסיק בחנם אבל שואלים מפני הכבוד אפילו באמצע הפרק [פנים מאירות ח"א סי' ס"ז] ועיינתי שם ומוכח מראייתו שהביא שם ע"ז מהלל בימים שאין גומרין אותה דמיירי דוקא בק"ש שקרא פעם שניה כמו שנוהגין לקרות בתפילין דר"ת דאינו יוצא בה מ"ע של ק"ש ורק קורא אותה כדי לקרות שמע בתפילין אבל אם אחד קורא ק"ש אפילו בלי ברכות לצאת בה ידי קריאה כי ירא שיעבור הזמן אסור להפסיק באמצע הפרק מדינא כמו בשאר ק"ש. והא דאיתא בסוף סימן מ"ו וטוב לומר בשחרית שמע ישראל וכו' התם הוא אומר רק לרווחא דמילתא אבל אם בפירוש מתכוין לצאת בזה אה"נ דאסור להפסיק באמצע הפרק וכעין זה כתב הפמ"ג ג"כ בסוף סימן זה. אך לענין בין הפרקים יש לעיין בזה דאפשר דהברכה קושרת אותם יחדיו ובלתה מותר בכל גווני ומדברי הרשב"א רפ"ב משמע לכאורה דגם בזה שייך דין בין הפרקים כי מוכח שם דשייך בזה דין שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש עיי"ש: 

~ סימן סז
! * 
ספק וכו' ומברך לפניה ולאחריה - עיין מ"ב במש"כ דכך תיקנו לכתחילה. והוא לשון הכ"מ בשם הרשב"א ונראה פשוט דהיינו דוקא במקום שמסתפק לו גם בהברכות אבל אם ידע שבירך הברכות והספק לו על ק"ש גופא אם כיון בפסוק ראשון וכה"ג אף דצריך לחזור ולקרותה מ"מ כבר יצא ידי חובת הברכות דאינן שייכין לק"ש ואפי' אם נודע לו בודאי שלא כיון לבו בפסוק ראשון אין צריך רק לחזור ולקרות כל פרשת שמע כדי שלא יקראנה למפרע וכדלעיל בסימן ס"ד עי"ש. אח"כ מצאתי זה בשולחן שלמה. עוד כתבתי במ"ב דאם יודע שקרא פסוק ראשון וספק לו על השאר וכו' מעיקרא תקנו כן שיחזור ויקראנה נ"ל דבזה יותר טוב שיקראנה בלי הברכות כי בלא"ה פקפקו הגר"א והפמ"ג על עיקר הדין דהשו"ע מאי שנא בזה מבשאר מצוה שמחוייב לעשות אותה מספק דאין מברך עליה והגם שכבר יישבה הכ"מ בשם הרשב"א וכמו שהעתקנו במ"ב מ"מ הבו דלא לוסיף עלה דאפשר דלא תקנו הברכות רק אם בעת שנולד הספק היה לו ספיקא דאורייתא על המצוה גופא. עוד כתבתי במ"ב בשם הש"א לענין אם מסתפק לו אם אמר פרשה ציצית ואמת ויציב שלא לומר רק פרשה ציצית אף דבמגן גבורים יישב קושיתו על המ"א וגם הב"ח והט"ז ס"ל דחוזר ואומר שניהם מ"מ צדדתי להכריע כמותו משום דעיקר הדין אפי' היכא דמסתפק לו על כל הק"ש אם צריך לברך ג"כ אינו מבורר כ"כ וכנ"ל בשם הגר"א והפמ"ג: 

~ סימן סט
! * 
אומר אבות וכו' - עיין במ"ב סק"ח במש"כ בשם הג"ה ועיין בביאור הגר"א דמשמע מיניה דדעת הטור דלא יאמר רק הג' ברכות ומ"מ לדינא משמע מיניה דמצדד להג"ה שבסמוך עי"ש שמביא ראיה מהמשנה. ועיין עוד במ"ב במה שכתבנו בשם המ"א ובדיעבד אם לא היה רוב מנין והתפללו הי"ח בלחש אם יכול אח"כ הש"ץ לעבור לפני התיבה צ"ע דלפי דעת השו"ע דפוסק בריש הסעיף דאפילו אם התפללו מתחלה כ"א ביחידי יכול אח"כ אחד לעבור לפני התיבה פשוט דכ"ש בזה כי מיבעי לי לפי דעת הרדב"ז דנהגינן כוותיה כמו שכתבתי במ"ב סק"א אם פליג ג"כ בזה דזה יחשב רק תפלת יחיד או דילמא דבזה עדיף כיון דבעת התפלה היה מנין בבהכ"נ וגם מכיון שנתקבצו לעשרה היה עליהם חיוב קדושה קודם שהתחילו להתפלל וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק א' בסופו עיי"ש דעל הכל היה החיוב ותדע דלהרדב"ז דס"ל דפרח מינייהו חיובא דקדושה לאחר שהתפללו הא דאנו עושין תמיד חזרת הש"ץ אף דאנו בקיאין ולפי דברי התוס' במגילה [דף כ"ג ע"ב] הטעם הוא משום קדושה ע"כ היינו משום דבעת שנתקבצו העשרה ביחד היה עליהם חיוב קדושה וא"כ ה"נ בענינינו ומצאתי בשו"ע של הגר"ז דמיקל בזה בדיעבד ומ"מ יש לדחות דאפשר דהוא אזיל רק לפי דעת השו"ע כי לא הזכיר דעת הרדב"ז אבל למנהגינו דנהגינן כהרדב"ז כמו שכתב החתם סופר צ"ע: 

! * 
ישלים כל התפלה - נ"ל דר"ל בלחש דהא האחרים יכולים ללכת לדרכם כמו שכתב הלבוש: 

! * 
שישלים תפלתו - ועיין במ"ב סקי"ג בסופו ופשוט דבשביל פריסת שמע אם אינם רוצים שארי האנשים להמתין עליו יכול לדלוג מפסוקי דזמרה ויאמר רק ב"ש ואשרי וישתבח ויפרוס על שמע אך אם אינם רוצים להמתין עליו כלל יאמר קצת פסוקים ואח"כ קדיש וברכו אך צ"ע קצת מה יעשה אח"כ אם טוב יותר לדלג לגמרי ויתחיל תיכף אחר הברכו מיוצר אור דזהו פריסת שמע המעולה כשאומר תיכף יוצר אור אחריו כידוע או דיתחיל אח"כ מב"ש ועיין לעיל בסימן נ"ד מה שכתבנו בשם האחרונים דב"ש וישתבח היא תקנה קדומה מאוד ע"כ לכאורה טוב יותר שיתחיל אח"כ מברוך שאמר: 

! * 
יכול להפסיק וכו' - ואע"ג דלעיל כתב דלא נהגו בערבית לפרוס על שמע מ"מ נ"מ למקום שנהגו [פמ"ג]: 

! * 
ומ"מ איש אחר וכו' - ר"ל אע"ג דמנענו לש"ץ מלהפסיק להוציאם י"ח אבל איש אחר וכו' ומה דאצל פריסת שמע לא נקט ביו"ד ואצל להתפלל נקט ביו"ד עיין בד"מ דאין מסכים בזה עם מהר"י מינץ לדינא דס"ל דלתפלה בעינן דוקא עשרה שלא התפללו אלא תפלה שוה עם פריסת שמע וכ"כ המ"א בסק"ד: 

~ סימן ע
! * 
קטנים פטורים וכו' ולרש"י אפילו הגיע וכו' - הנה הגר"ז כתב דלרש"י פטורים גם מברכות ק"ש ולכאורה יש לעיין דאפשר דדוקא זמן ק"ש שאינו נמשך רק עד ג' שעות אינו מצוי אצלו משא"כ אח"כ אך מדברי רש"י ע"ב שכתב דתפלה רחמי הוא וכו' עיי"ש דגם היא נמשכת אח"כ ואפ"ה הוצרך לטעם זה. וגם אינו מסתברא להחמיר יותר בברכות ק"ש מק"ש עצמה ונשים בברכת אמת ויציב להמ"א שאני: 

! * 
היה עוסק בצרכי רבים וכו' - עיין במג"א אות ד' מש"כ בשם הכ"מ בשם הר"מ ועי"ש בכ"מ שסיים ע"ד הר"מ שמש"כ ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם ולכאורה למה דחהו בשתי ידים הלא המ"א בסימן ל"ח הוכיח מרש"י דאם עיקר כונתו רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה וי"ל דמדברי הר"מ משמע דבדורותינו אין אנו תולין שכונתו לש"ש ואפילו אין משתכר מזה וע"ז תמה הכ"מ ולעולם אם משתכר מזה ואנו יודעין שעיקר כונתו רק להשתכר יש לעיין הרבה לפי המ"א הנ"ל אם מקרי עוסק במצוה להפטר מק"ש ואפשר דהכא דאיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא עדיף טפי וצ"ע ועיין לעיל בסימן ל"ח בבה"ל שהוכחנו דאם כונתו בשביל שניהם מקרי עוסק במצוה: 

! * 
היה עוסק וכו' ולהראב"ד מפסיק וכו' - עיין במ"א שכתב דמיירי שהתחיל אחר שהגיע החצי שעה שקודם עמוד השחר דאז אסור לעשות כל אלה להראב"ד והתחיל הדבר באיסור ולכך מפסיק בכל אלו דבמילתא דאורייתא היכא שהתחיל באיסור אפילו אם התחיל פוסק וטעם הרמב"ם דס"ל שלא גזרו על כל אלו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי כדלקמן בסימן פ"ט ס"ז וא"כ התחיל הדבר בהיתר ולכך אינו פוסק וכ"כ בביאור הגר"א שזהו טעם הרמב"ם ועיין במחה"ש ובחידושי רע"א שמוכח מדבריהם דאם התחיל בכל אלו אחר שהגיע עמוד השחר לכו"ע פוסק דהרי התחיל באיסור דלא כדמשמע מלבושי שרד וכן לפ"ז אם התחיל בכל אלו בערב סמוך לזמן ק"ש של ערבית צריך לפסוק אף להרמב"ם ויש אחרונים שכתבו דלהרמב"ם בכל גווני אינו צריך לפסוק בדיעבד אחר שכבר התחיל אם אחר שיגמר ישאר לו שהות ולהלכה אין לנו נ"מ בזה דהסכמת רוב האחרונים כמו שכתבתי במשנה ברורה ס"ק כ"ג: ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן. ומש"כ עוד בדה"ח סוף אות ו' דאם התחיל אחר חצי שעה דינו כהתחיל באיסור אאכילה לא צריך לזה דשם אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ובורסקי ותספורת ודאי מותר קודם עה"ש וע"כ דקאי אשאר מלאכות ודמו בזה לאכילה דאסירי חצי שעה קודם עה"ש וקאזיל לשיטתו בסוף אות ד' ולדינא צ"ע בזה וכנ"ל: 

~ סימן עא
! * 
מי שמת לו מת וכו' פטור מק"ש ומתפלה - וכן מכל המצות ודוקא מ"ע אבל מצות ל"ת חייבין ואפילו בדבר שהוא מדרבנן בעלמא [ברכי יוסף] כתב הדה"ח אם נקבר המת לאחר שאכל ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון חייב לברך בהמ"ז וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפילו כל היום ע"ש טעמו אם לא שמבקש עוד לעשות צרכיו א"צ עתה לברך כ"א ברכה אחת על שתיהם וכדלעיל בסימן זיי"ן במ"ב עי"ש עוד כתב שם מקום שמוליכין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי אונן ופטור מן ק"ש ותפלה אבל אם המקום רחוק כגון מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו עיי"ש: 

~ סימן עב
! * 
אין מוציאין וכו' שאין שהות וכו' - ר"ל דהאי סמוך דקאמרינן הכא אין פי' כמו סמוך למנחה דבסימן רל"ב שהוא חצי שעה אלא פי' כדי שהות להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן התחלת ק"ש שהוא משיכיר את חבירו ברחוק ד"א [תר"י וב"י]: 

! * 
נשמטין אחד אחד וכו' - עיין במ"ב. ולכאורה משמע דאפילו אם עי"ז יעבור בתוך כך זמן ק"ש ג"כ אין לחוש דהרי כבר התחילו לעסוק במצוה ופטורין מן המצוה אף שהמצוה השניה חמורה ממנה הרבה וכדמוכח בסק"ד במ"א ועיין בפמ"ג שם ועיין בפר"ח וצ"ע: 

! * 
קברו את המת וכו' אם יכולים וכו' - אע"ג דבס"ב איתא דאין מוציאין מת אא"כ יש שהות לקברו קודם איירי שחשבו מתחלה שיהיה שהות ואח"כ אין שהות והכי איתא בירושלמי: 

! * 
וכל העם הולכין אחריהם - יש לדקדק שהרי פסוק ראשון לכו"ע אסור לקרותו מהלך כמבואר לעיל סי' ס"ג ס"ג וא"כ היכי משכחת לה שיהא שהות לקרותו עד שלא יגיעו לשורה דהרי אע"פ שהוא רחוק קצת מ"מ הרי אסור לקרות בהליכה ובשלמא אם נאמר דמיירי בשאין שהות לקרוא אח"כ וכמו שנכתוב בסמוך ניחא אבל לפי מה שכתוב בהג"ה קשה אח"כ מצאתי קושיא זו בספר מאמר מרדכי וכתב ע"ז ושמא י"ל דר"ל אם הוא בריחוק קצת שטרם שיגיע האבל לשם יכולים לעמוד בפסוק ראשון ולהיות עם האבל לשורה ביחד וכגון שמשערים בהליכת האבלים שיגיעום טרם שיגיעו הם לשורה עכ"ל: 

! * 
אם יש שהות וכו' - ע' במ"ב מש"כ כיון וכו' כ"כ מ"א ועיין בפמ"ג שכתב דמשמע מזה דהעוסק במצוה אפילו במצוה דרבנן שוב אין לו לפסוק אפילו למצוה דאורייתא וצ"ע מנין לו זה עכ"ל: 

! * 
ביום לקרוא אח"כ - עיין בהגהות מהרל"ח מה שכתב על הג"ה זו וגם בספר מאמר מרדכי מפקפק על הג"ה זו וכתב דמדברי הרמב"ם אין ראיה וגם מדברי הרבינו יונה לא משמע הכי שכתב לא יתחילו טעמא דמילתא דתנחומי אבלים מדאורייתא דבכלל ג"ח הוי ולפיכך אמרו דכיון שעוסק במצוה פטור מן המצוה ואע"פ שכבר נקבר המת לא יתחיל עכ"ל ודין עוסק במצוה הוא אפילו בדליכא שהות ועיין לעיל סימן ע' ס"ד בדין העוסק בצרכי רבים וסיים ע"ז שם דדין זה צ"ע למעשה. וברמב"ם בהלכות אבילות פסק דניחום אבילות הוא מ"ע מד"ס ולפ"ז הדין עם ההג"ה ועיין בפמ"ג סק"ד: 

~ סימן עג
! * 
שנים שהיו וכו' נוגעים זה בזה - עיין במשנה ברורה סק"א מה שכ' דפנים להדי פנים אפילו אינם נוגעים אסור הוא מהפמ"ג והמאמר מרדכי מסתפק בזה ונ"ל דלפי דברי הפמ"ג אפשר דיש ליישב הקושיא שניה של המ"א בסק"ב עיי"ש: 

! * 
ממתניהם ולמטה - נסתפקתי אם בעינן שיהא חוצץ עד סוף גופם או אולי אפילו הטלית קצר ולמטה ברגליהם נוגעין זה בזה שרי ומהגר"א שציין המקור מסימן ע"ד ס"ו והתם הלא לא בעינן רק כיסוי ערוה לחוד מדינא כדמוכח ברמב"ם פ"ד הלכה ז' ואפשר דהכא חמירא טפי ומשום הרהורא [רק דממעלה למתניו ס"ל דלא שייך הרהורא] ותדע דהא אפילו רק עגבותיהם נוגעים זה בזה דאין בהם משום ערוה כדאיתא בגמרא ואפ"ה אסור וע"כ הטעם משום הרהור ע"י נגיעה אפשר דאפילו למטה מזה יש הרהור וצ"ע. כתב בספר עבודת היום בד"א כל זה הסימן כשקורא ק"ש או מתפלל או מדבר ד"ת בפיו אבל להרהר בד"ת הלא קי"ל דמותר אפילו כשערותו מגולה כמו שכ' בסוף סימן ע"ה כ"ש בזה ועי"ש שכתב עוד ומטעם זה מותר להרהר בדברים שבקדושה בשעת תשמיש שהרהור אינו כדיבור לענין זה אע"פ שהוא כדיבור לענין להרהר במבואות המטונפות עכ"ל בקיצור: 

~ סימן עד
נעתיק פה ההקדמה מפמ"ג לסימן ע"ד וע"ה כי הוא נצרך מאוד - א. דע כי הדין איסור ערוה המבואר בסימן זה ובסימן ע"ה נחלק לחמשה חלקים כאשר יתבאר בעזה"י. [א] עינו רואה ערותו. [ב] לבו רואה ערותו. כגון שהוא הולך בחלוק בלי מכנסים ובלי אזור או כגון שהיה מושכב ערום תחת המכסה והוציא ראשו לחוץ ולבו עם הערוה תחת המכסה. [ג] גילוי ערוה כגון שהולך בביתו ערום אף שהוציא ראשו לחוץ לבית וגם לבו מכוסה בבגד דליכא כאן משום עינו ולבו רואה את הערוה עכ"ז יש כאן איסור משום גילוי הערוה. [ד] עיניו רואה ערות חבירו ואין חילוק בין ערות ישראל או עכו"ם ואפילו קטן בן ט' וקטנה בת ג' ופשיטא מאשה בין א"א בין פנויה (עיין בח"א). [ה] לבו רואה ערות חבירו. והנה בעיניו רואה ערותו דאות א' או דאות ד' ברואה ערות חבירו אסור מה"ת דכתיב ולא יראה בך ערות דבר לקרות ק"ש או לעסוק בד"ת ודבר קדושה וא"כ הקורא ק"ש ורואה ערוה עובר בלאו מן התורה וה"ה כל דבר שבקדושה [אבל הרהור מותר בערוה אלא שומע כעונה אסור בערוה דהוי דיבור] ועי"ש בפמ"ג שמצדד עוד דאף דאין לוקין על לאו זה דאין בו מעשה מ"מ חייב מכות מרדות מדבריהם ופסול עבור זה לעדות מדרבנן. ובספק אם ראה ערוה צריך לחזור ולקרות דספיקא דאורייתא לחומרא לכן יחזור ויקרא מספק. ולענין אם צריך לחזור ולקרות עם ברכותיה י"ל דתליא בזה אם נאמר דהלכה כרבא בתמורה דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הוי ספק תורה בק"ש לכן יקרא עם ברכותיה משא"כ אם נאמר דמדרבנן חוזר וקורא י"ל ספיקא דרבנן לקולא. והפרש יש בין רואה ערותו לערות חבירו דברואה ערותו יש דיעות בסימן ע"ה דעוצם עיניו לא מהני ולא יצוייר החזרת פנים כי צריך להחזיר גם גופו (כהט"ז שם) ואלו בערות חבירו לכו"ע מהני החזרת פנים עם גופו. גם הפרש בין עיניו רואה ערוה או גילוי ערוה אף דתרוייהו מדאורייתא הם מ"מ יש חילוק ביניהם דבעיניו רואה לא מהני כיסוי המים כמו ערוה בעששית עיין בפנים בשו"ע ואלו לגילוי ערוה מהני כיסוי המים עיין בפנים בשו"ע. ב. ודין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו האיסור הוא רק מדרבנן. ג. וכ"ז כשהוא לבוש כתונת דהערוה מכוסה אבל בגילוי ערוה אע"פ שלבו מכוסה ועיניו אינן רואות כגון שעוצמם או הוציא ראשו חוץ לחלון אפ"ה אסור לקרות ולעסוק בתורה ודלא כהב"ח ביו"ד סימן ר' דסובר דגילוי ערוה ליכא איסור כלל רק משום שלבו רואה ערוה עי"ש ז"א רק גילוי ערוה הוא איסור מן התורה כמש"כ הרשב"א (ברכות כ"ד) מדכתי' ולא יראה בך ערות דבר ולא כתי' לא תראה אלא לא יראה לאחרים ולא מיבעי אם אחר עומד לנגדו דאסור מה"ת רק אפילו אין אחר עומד לנגדו אסור כמש"כ רש"י בחומש דולא יראה בך קאי על הקב"ה ואם קרא וערותו מגולה צריך לחזור ולקרות. ואיסור לבו רואה ערוה הוא רק מדרבנן לכן בלבו חוץ למים או ערוה בעששית ולבו רואה אותה מותר לקרות ק"ש ולעסוק בד"ת (משא"כ בעיניו רואה דהוא מן התורה אסור בכה"ג). והפרש יש בין לבו רואה ערוה שלו או של חבירו דאלו לערותו מהני הפסקה בזרועותיו ומכש"כ באבנט ולשל חבירו לא מהני הפסקה דסוף סוף לבו רואה ערות חבירו וצריך דוקא כיסוי בבגד על לבו וכיסוי ביד על לבו לא מהני אף לערות חבירו דאין גוף מכסה גוף ואם הולך בכתונת לבד וא"כ האיסור הוא מטעם דלבו רואה הערוה וכגון שאינו הולך באזור בכה"ג יש תקנה בחיבוק זרועותיו או אף בידו מהני כגון שיכסה בכתונת על הלב ואם הכתונת דק מאוד ונראית הערוה משם דינו כדין המים המבואר בסימן זה ולעיניו לא מהני כמו ערוה בעששית. ע"כ תוכן דברי הפמ"ג בקצת ביאור: 

! * 
היה ישן ערום וכו' - ר"ל אפילו אם הוציא ראשו חוץ לטליתו שלא יהיה עם ערותו תחת מכסה אחד מ"מ אסור דלבו רואה ערוה עד שיחוץ על לבו להפסיק ואז אפילו אינו מוציא ראשו חוץ להטלית שרי ע"י זה כן מוכח בברייתא ברכות כ"ג ע"ב עי"ש: 

! * 
צריך לחוץ - עיין במ"ב וכתב הל"ח והא"ר דאם מכסה לבו בבגד בפני עצמו סגי אף אם אינו מדביקו על לבו: 

! * 
משום דלבו - עיין במ"ב בדין כילה ואם הוציא ראשו ולבו חוץ לכילה אסור דהוי כאלו הוא כולו לחוץ. ואם הוא עומד ערום במגדל של עצים ומוציא ראשו לחוץ מסתפק הירושלמי אם דינו כבית ואוהל ואסור או דינו ככלי והוי כמו מלבוש והרבינו ירוחם פוסק בזה לקולא אך שלא יהא לבו רואה את הערוה וכנ"ל גבי כילה כ"ז מתבאר מדברי המ"א ולפ"ז משמע בפשיטות דאם אחד עומד ערום בתוך כלי נחשב הכלי כמו מלבוש ומהני כשמסתכל בעיניו כלפי חוץ וכ"כ הדרישה ביו"ד סימן ר' והט"ז מחמיר בזה שם ותמה הפמ"ג עליו ומ"מ צריך להפסיק בין לבו לערוה דלא עדיף מכתונת: 

! * 
ואם היו המים עכורים שאין אבריו וכו' - ועדיף זה יותר משאם היה לבוש חלוק בלי מכנסים אף דשם ג"כ אין אבריו נראין בהם מלמעלה משום דהם דבוקים לגופו ודמו כארעא סמיכתא כדאיתא בגמ' ומקרי עי"ז שאין לבו רואה לערוה ועיין בסימן צ"א מ"א סק"ב: 

~ סימן עה
! * 
טפח מגולה וכו' - עיין בספר שולחן שלמה שכתב דשיעור זה שייך אפי' בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה ואם היא בתו הוא מי"א שנה ואילך וכדלעיל בסימן ע"ג עי"ש: 

! * 
במקום שדרכה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דאסור אפילו בעצימת עינים כ"כ בספר ח"א וכן משמע מביאור הגר"א בסעיף זה בהג"ה דמדמה ענין זה להא דבסעיף ו' עי"ש ומש"כ דיש מתירין הוא מהב"ח ופמ"ג במ"ז אות ב' עי"ש והח"א הוכיח בנשמת אדם שלו דגם להרמב"ם יש להקל בעצימת עינים [ולפלא שלא הביא מש"כ הרבינו יונה בזה בפירוש ביותר מזה ורק דוקא במסתכל אסור עיין שם] אולם מכל מקום לדינא לא ברירא הך מילתא להיתרא דדברי רבינו יונה כמו שהשיגו הב"ח כבר השיגו ג"כ בספר האשכול שכתב שם דאין דעת רבותינו כן והסמ"ג כתב וז"ל טפח באשה ערוה כשהיא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה ואפילו היא אשתו משמע מלשון זה דאפילו אינו מביט בה בעת הקריאה ג"כ אסור ומ"מ בא"א בענין אחר המיקל וסומך על דברי הב"ח ופמ"ג להתיר בעצימת עינים אין מוחין בידו: 

! * 
שרגילין לצאת וכו' - עיין במ"ב בשם א"ר דאפילו נגד אשה אחרת מותר וכן משמע מסתימת כל הפוסקים ודלא כח"ס שהחמיר בזה בסימן ל"ו: 

! * 
מחוץ לצמתן - ואותן נשים הבאות מארצות שאין דרכן לגלותן מחוץ לצמתן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתן לחזור [מ"א בשם הר"מ אלשקר] ולענין לקרות ק"ש כנגדו כתב בספר שולחן שלמה דנראה שמותר אפילו דעתן לחזור [טעמו דליכא הרהורא] ואם באו ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות לא יגלו אפילו אם דעתן לחזור [טעמו משום הרהור דאנשים] ואסור לקרות ק"ש כנגדן אפילו אם דעתן לחזור. ואם איש אחד בא ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות אסור לקרות ק"ש כנגדן בכל גווני ואם בא ממקום שאין דרכו לגלות למקום שדרכו לגלות מותר אם אין דעתו לחזור ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ד מה שכתבנו שם. ולענין עיקר איסור גילוי שער דאשה כתב המ"א בשם התוס' דכתובות דדוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש [ומה שנרשם במ"א בשם א"ע קט"ו אינו מוכח שם כלל להמעיין] אבל בזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג עכ"ל המג"א ודע דענין זה לא שייך כלל להדין דשער באשה ערוה האמור בסעיף זה ואפילו בביתה ובחדרה אסור לכו"ע לקרות כנגדה הואיל דדרכן לכסות בשוק אית ביה משום הרהורא והוי ערוה כן פשוט להמעיין וכ"כ היד אפרים אולם אפילו עיקר הדין לענין גילוי שער שהביא בשם התוספות לא ברירא דהנה הסמ"ג כתב בשם הירושלמי לאיסור וכן דעת הטור שם והב"ח כתב שם שכן דעת הרמב"ם ומפרש גם הש"ס שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור ובעל הבית שמואל בסימן קט"ו כתב דלפי מנהגינו הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה עכ"פ איסורא איכא וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ל"ו דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז ועי"ש שהאריך הרבה בזה וכתב לבסוף דבארצותינו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזוהר [ומובא במ"ב] ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו עכ"ל. וכ"ז לענין חצרה וחדרה אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים כן מבואר שם בסי' קט"ו. ודע עוד דהנשים שהורגלו לילך בשערות ראשן מה מאוד צריכה האשה העומדת על הטבילה להשגיח היטיב שלא יצאו משערותיה לחוץ ואפילו משהו משער אחד דאל"ה תשאר נדה גמורה וחייב עליה כרת ואם היא טובלת בליל ש"ק שא"א לה לטלטל את הנר ולהשגיח היטיב בזה תכרוך על ראשה בדבר דק (שקורין טול) שהוא מלא חללים כדי שיכנס המים בהם ולא יהיה חציצה ואף שהוא דבר פשוט מאד לכל מי שיודע דת ודין [עיין ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ'] מ"מ מפני חומר הענין שהוא נוגע לאיסור כרת לא מנעתי א"ע מלהודיע זה פה: 

~ סימן עו
! * 
העבירו וכו' לקרות כנגדה - עיין במ"ב מש"כ אם העבירו ע"פ רחבו דדי בד"א הוא מדברי הט"ז ואף דלפי מה דכתב המ"א בסימן ע"ט ס"ב דצדדין שלפניו הוא כלפניו היה נכון להחמיר גם בזה וכן כתב הלבש"ר מ"מ לא רציתי לסתום כך משום דבצדדין שלפניו ג"כ הא"ר מיקל ובפרט בענין זה שהרבה אחרונים פוסקין כהב"ח אפילו בלפניו ממש ע"כ נראה דאין להחמיר בצדדין שלפניו בזה: 

! * 
היתה צואה וכו' - ואם ברכיו לחות ממי רגלים בטופח ע"מ להטפיח ומכוסה בבגד עיין לקמן בסימן ע"ח במ"ב: 

! * 
ומכוסה בבגדיו - עיין בפמ"ג שכתב דלא נתבאר שיעור הבגד המכסה אי בעינן ג' טפחים או די בג' אצבעות. ולא אבין כונתו דהלא איתא בס"ו דצואה כל שהוא יכול לבטלה ברוק אלמא לא בעינן שיעור להכיסוי ומקרא מלא הוא וחפרת בה ושבת וכסית וגו' ולומר דהכא גרע משום דבשרו מטונף מצואה זה אינו דא"כ מאי מהני אם הוא כיסוי גדול. ועיין עוד בפמ"ג שכתב על מה דכתב המ"א בסק"ג דאם היא על ידו וכו' דשרי לקרות כנגדה דדוקא כנגדה אבל הוא עצמו לא עי"ש [והבאתי כ"ז במ"ב סק"י] אף דמדברי הרשב"א ותהר"י שהובא בב"י משמע דאף הוא עצמו מותר וכן הקשה הלבש"ר [והקושיא השנייה שהקשה והוכיח דלהרשב"א אסור יש לדחות] אמנם באמת ניחא דהלא בלא"ה יקשה על המ"א האיך סתם לדינא כהב"י ותהר"י והרשב"א להקל הלא הרמב"ם מסיים ע"ז וכמה גאונים הורו שאסור לעשות כן וכן נכון לעשות והביא כ"ז הב"י לבסוף אלמא דהוא מסכים לדבריו להחמיר למעשה אך ע"פ אמת ניחא הכל דכונת הרמב"ם הוא דמדינא מותר דאין ע"ז שם צואה אך מ"מ נכון להחמיר כדבריהם שלא לקרות ק"ש בידים מטונפות כאלו וכמו שכתב בכ"מ א"כ עכ"פ אחר בודאי מותר לקרות נגדה וזה כונת המ"א שכתב נגדה ומה שציין ע"ז תהר"י והרשב"א היינו דהם הסכימו ע"ז בפירוש שאין ע"ז שם צואה ודלא כהגאונים [היינו הר"ח וכדומה שהובא בהרא"ש] שהובא בהרמב"ם שפסקו לאיסור כרב חסדא א"כ עכ"פ אחר מותר לקרות נגדה ואפשר שכ"ז הוא כונת הפמ"ג שסיים וכתב ועיין בב"י ותבין: 

! * 
ספק אם צואה בבית מותר לקרות - עיין במ"ב סקכ"ב מש"כ ודוקא אם בדק האשפה ובזה ניחא מה שנשאר הפמ"ג בקושיא על המ"א בא"א סק"י עי"ש: 

! * 
אבל ספק מי רגלים וכו' - ר"ל שמסופק לו אם יש שם מי רגלים ונלפענ"ד דה"ה אם מצא בבית ששפוך על הארץ ואינו יודע אם הוא מים או מי רגלים יש להקל אפילו במקום שמצוי שם קטנים דכך מצוי מים שנשפך כמו מי רגלים. ומה שכתב הח"א דאזלינן בתר המצוי שאם קטנים בבית מסתמא הטינוף מהם אפילו במי רגלים שם איירי שאנו יודעין שהוא מי רגלים והספק הוא אם הוא מי רגלי אדם או בהמה לכך אזלינן בתר המצוי דאם קטנים מצויים יותר תלינן בהם משא"כ בענינינו. ועל דינו דח"א גופא לכאורה יש לעיין דהלא במי רגלים קי"ל להקל אפילו באשפה שמצוי להמצא שם מי רגלים אלמא דלא אזלינן בתר המצוי לענין מי רגלים ויש לחלק בין אם הספק הוא על עצם הדבר או שהדבר בודאי נמצא ואנו צריכין לתלותו באיזה דבר תלינן במצוי אפילו במילתא דרבנן וצ"ע: 

! * 
קרא במקום וכו'. ומצא אח"כ - עיין בפמ"ג שכתב דוקא אם מצא אח"כ אבל אם התפלל במקום שראוי להסתפק והלך לו ולא בדק וא"א לו לחזור להמקום ולבדוק צ"ע אם יחזור ויתפלל עיי"ש דמצדד לומר דאפשר דמן התורה בכל גווני יצא בדיעבד ובס' ישועות יעקב מסיק להלכה דאם קרא במקום שיש אשפה והלך למקומו צריך לחזור ולקרות ולהתפלל דחזקת אשפה שיש בו צואה וא"כ הוא ספק קרוב לודאי ואזלינן לחומרא אף בדרבנן אבל במקום שראוי להסתפק דהיינו שאינו בחזקת היתר לקרות ולא בחזקת שיש בו צואה בזה מספק אינו מחוייב לחזור ולקרות רק במצאה אח"כ דוקא: 

! * 
צריך לחזור וכו' - עיין בפמ"ג בסי' ע"ט במ"ז ובנשמת אדם שמסתפקים אם הוא מדאורייתא או דרבנן ולבסוף דבריהם מצדדים שהוא רק מדרבנן דמדאורייתא בדיעבד יצא בזה. ואעפ"כ לכו"ע אם הוא במקום המטונף אף שאי אפשר לו לצאת משם [כגון שהוא חבוש בבית האסורין וכיוצא בזה] לכתחילה מוטב לו שלא יתפלל כלל דעובר בזה על איסור דאורייתא: 

~ סימן עז
! * 
אסור לקרות וכו' ע"ג קרקע - נסתפקתי אם המי רגלים בשני מקומות וביניהם יש מקום שהוא רק טופח כדי להטפיח והטיל הרביעית מים רק במקום אחד אי מהני דאולי לא נחשב חיבור ע"י טופח כדי להטפיח כ"א כשיש באותו מקום מים עכ"פ כקליפת השום כמו דפסקינן לענין חיבור מקואות ביו"ד סי' ר"א סנ"ד בהג"ה ובש"ך שם ס"ק קי"ט עי"ש או אפשר בענינינו שהוא מדרבנן שאני ומצאתי בספר שולחן שלמה שכתב בסימן ע"ז וזה לשונו ישפוך רביעית מים ויראה שילכו המים על כל מי רגלים שהם טופח ע"מ להטפיח עכ"ל מדמצריך שילכו המים עליהם משמע דס"ל דטופח ע"מ להטפיח לחוד לא חשיב חבור וצ"ע: 

! * 
רביעית שאמרו וכו' פעם אחת - עיין במ"ב מש"כ בשם ח"ץ ואפילו לדעה הראשונה י"ל דדוקא כשהשתין במקום אחד אז צריך רביעית לבטל השעור מה שא"כ כשהטיל מקצת במקום אחד ומקצת במקום אחר די שיהיה רק כנגדם מים [א"ר ופמ"ג]: 

~ סימן עח
! * 
היה קורא - עיין מ"ב מש"כ לענין תפלה והוא מהפמ"ג וכתב עוד דאפשר דאפילו יעבור עי"ז זמן תפלה אפ"ה ממתין וכ"ש לפי מה שכתבנו לעיל דאפשר דבעת השתיתה הוא מדאורייתא יש להחמיר: 

! * 
מרחיק מהם - ולענין תפלה עיין בב"י דפוסק כדעת הרשב"א דכיון שכבר הוא עומד בתפלה א"צ להרחיק כלל במי רגלים שהוא מדרבנן אבל לקמן בסימן צ' סכ"ז בהשתין תינוק בבהכ"נ משמע דפוסק כאידך פוסקים דצריך להרחיק גם בתפלה ד"א או שישתוק עד שיביאו לו מים להטיל בתוכם ולא דמי להפשטת בגדים דהקילו רבנן בתפלה אף דהם טופח ע"מ להטפיח וכמו שכתבנו במ"ב משום דהוא הפסק גדול לילך ולפשטם וללבוש אחרים תחתם משא"כ הליכה לא מיקרי הפסק כ"כ וכן שתיקה ובלבוש מתרץ דהכא שבלא"ה בגדיו ג"כ מלוכלכין ממי רגלים וא"א לו לפושטם באמצע תפלתו ע"כ הקילו בו ג"כ שלא ירחיק ג"כ ממי רגלים שנטפו מהם על הארץ ונכון להחמיר כי שיטה השניה והשלישית שהובא בהפמ"ג שניהם דלא כלבוש וגם בתשובת הרשב"א גופא משמע דהוא מיקל אפילו באין בגדיו מלוכלכין וכ"כ בספר מטה יהודא וכן מוכח בתוס' ועכ"פ לענין השתנת תינוק משמע מהפמ"ג דאין לזוז מפסק השו"ע דשם וכן משמע בש"ת בסי' צ' עי"ש: 

! * 
וכן עיקר כו' - עיין במ"ב מה שכתבתי בדיעבד לענין תפלה ואף דמדברי הג"ה בסימן צ' סכ"ז משמע דבדיעבד חוזר לראש בתפלה ע"י שהייה עיין בפר"ח שם דחולק על עיקר דין המחבר ואף דאין לסמוך עליו כמו שכתבנו מקודם מ"מ בדיעבד לענין לחזור לראש צ"ע אחרי דדעת הרשב"א והתוספות להקל לכתחילה שלא להרחיק באמצע תפלה וא"כ לא היה אז אנוס ואפשר דמ"מ יש לחזור מטעם דבלא"ה דעת הרי"ף והרמב"ם דבתפלה חוזר אף בלא אונס וכמו שכתב המ"א כעין זה בסימן ס"ה סק"ב עי"ש: 

~ סימן עט
אעתיק בכאן הקדמה לסימן זה ועיקרה הוא מלשון הפמ"ג בסימן זה ובשאר מקומות ולפעמים בשינוי לשון קצת כדי שיבואר היטב. אך באיזה מקומות ביררתי הדבר שיהיה מוסכמת לדינא גם לפי שארי פוסקים אחרונים - וזה לשונו בטרם שנבוא לבאר פה בסימן זה ובשאר מקומות העירים מענינים אלו אקדים כאן הקדמה הכוללת הנצרך מאד לידע אותה והוא. דע דהדין צואה נחלק לעשרה דינים: (א) צואה מלאחריו ומצדדים: (ב) לפניו: (ג) במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד: (ד) צואה בחדר אחר ופתח פתוח: (ה) צואה בעששית: (ו) צואה במים: (ז) ריח רע שיש לו עיקר: (ח) צואה במקומה: (ט) דין מי רגלים ועביט וגרף של רעי: (י) אשפה וצואת בהמה. 
א. צואה מאחריו או מן הצדדים תוך ד"א אסור מן התורה לקרות ק"ש ולהתפלל ולדבר ד"ת [או לברך שום ברכה הרמב"ן בליקוטיו] משום שנאמר והיה מחניך קדוש וכל תוך ד"א חניה של אדם הוא ואם קרא במקום שראוי להסתפק ואח"כ מצא חוזר וקורא כמו שנתבאר בסוף סימן ע"ו עי"ש. 
ב. צואה מלפניו מרחיק מלא עיניו ופליגי בזה הרא"ש והרשב"א הרשב"א סובר דלאו דולא יראה לך ערות דבר קאי נמי אצואה ולפ"ז יש חומרא דאפי' בחדר אחד כל שרואה אותה אסור מן התורה כמו בערוה וקולא אליבא דהרשב"א דחוץ לד"א אף שהוא בתוך כמלוא עיניו הרהור מותר כמו בערוה. והרא"ש ס"ל דלאו דולא יראה קאי רק אערוה ולא אצואה ובצואה ליכא רק איסור משום מחניך קדוש א"כ קולא להרא"ש דבחדר אחר אע"פ שרואה אותה מותר מטעם דגלי קרא דברשות אחרת לאו מחניך הוא ומה דאסור בחדר אחר לפניו כמלא עיניו הוא או מטעם איסור דרבנן או גם מה"ת דכל שרואה אותה לפניו כמלא עיניו בכלל חניה הוא ואסור ולפ"ז איכא חומרא להרא"ש דכמלא עיניו אסור אף בהרהור מדרבנן או מדאורייתא כמלוא עיניו מקום חנייה הוא ולפי מה שכתוב בפר"ח הובא במ"ז שם לא יהיה בזה חומרא להרא"ש. והנה המשבצות זהב כתב שם עוד נ"מ בין הרא"ש להרשב"א וחזר ממנה בסימן פ"א אות ד' בא"א ולכך לא העתקתי. 
ג. צואה במקום גבוה יו"ד או נמוך יו"ד דהוי רשות אחרת להרא"ש אפילו רואה שרי דלאו דלא יראה לא קאי עלה ולהרשב"א אסור כנ"ל ולכו"ע מהני בזה עצימת עינים כיון שהוא ברשות אחר כ"כ המ"ז וסתם פה כהמ"א סק"ח ושם חזר מזה ומשמע דדעתו להחמיר. ובמקום הדחק יש להקל [דה"ח] ואם צריך שיהיה רוחב ד' יתבאר בפנים אי"ה. 
ד. צואה בחדר אחר ופתח פתוח או צואה לפני הפתח אע"פ שרואה אותה להרא"ש שרי ואף בדליכא דלת דלאו דלא יראה לא קאי בכה"ג ולא גרע ממה שכתבנו באות ג' ולהרשב"א אסור ואפשר דביש דלת גם להרשב"א מותר מטעם דפתח פתוח כנעול דמי ע"ש. אך מדברי השו"ע לא משמע הכי כמו שכתב המ"ז בעצמו וכן כל האחרונים סתמו בזה ולא חילקו. 
ה. צואה בעששית מותר דבכסוי תליא רחמנא. ומשמע מפרש"י והרמב"ם דאפי' אם אין הצואה מכוסה כלל רק מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם זו היא הכסוי ולאו דוקא שיכסה הצואה מכל צדדיו ואפי' להב"ח הביאו הט"ז סק"ג דמקום גבוה בעינן י"ט על רוחב ד' טפחים על ד' טפחים במחיצה לא בעינן זה וכל שיש הפסק בינו לצואה שרי וזהו הכסוי [ודבריו פשוטים מאד וצ"ע על הא"ר בסימן פ"ז שכתב שם לענין מטה גבוה עשרה שמפסקת בינו לצואה דבעינן שיהא מחיצותיה מגיעות לארץ מכל הצדדים דלפי דברי הפמ"ג הנ"ל פשוט הוא דלא בעינן רק בצד המפסיק בינו לצואה וצ"ע] והנה שיעור רוחב המחיצה לא זכר הפמ"ג מאומה ועיין סי' פ"ז במ"א סק"ד דאם המחיצה בבית בעינן שתהא חוצצת מכותל לכותל ע"ש ואם בשדה לא זכר שיעורה ועיין בנ"א כלל ג' שהאריך בזה ודעתו דכל שהיא רוחב ד"ט חשיבא מחיצה להתיר כנגדה אבל לא כנגד האויר ע"ש. עוד כתב הפמ"ג אם צואה בחוץ ורואה תוך החלון זכוכית שרי לכו"ע שהרי מחיצת זכוכית מפסקת ביניהם ואפילו הרשב"א בסעיף ב' דאוסר ברשות אחרת כשרואה אותה מ"מ כשיש מחיצת זכוכית שרי. 
ו. השישי. צואה במים לאו כסוי הוי אע"ג דלגבי ערוה הוי כסוי כבסימן ע"ד סק"ח במ"א בצואה לא כבסימן ע"ו מ"א סק"ט דכתיב וכסית והאי לאו כסוי מיקרי משא"כ לגבי גלוי ערוה. 
ז. השביעי. ריח רע שיש לו עיקר הוי כצואה מן התורה ע"כ צריך להתרחק מלאחריו ד"א ממקום שכלה הריח ואם קרא חוזר וקורא אך לענין זה קיל מצואה דאם הוא בחדר אחר אף דלא מהני הפסק לר"ר מ"מ הרחקה ד"א ממקום שכלה הריח א"צ רק כל שאין מגיע לו הר"ר מותר ואף אם הוא בחדר שהוא שם הגיע הר"ר מ"מ כיון שלו לא הגיע מותר ואם מגיע לו הר"ר אסור בזה רק מדרבנן דהוא חשוב רק כר"ר שאין לו עיקר דאיסורו רק מדרבנן וכדלקמן [פסק כא"ר ופרישה ולא כלבוש וכן העתיק הדה"ח להלכה אמנם מדברי הגר"א בביאורו על ס"ב ד"ה להרא"ש וכו' משמע דסובר כלבוש דאף בהפסק רשות בעינן ד"א ממקום שכלה הריח וכן העתיק הח"א כלל ג' דין כ"ב אח"כ מצאתי בפמ"ג גופא בא"א אות י"א וט"ו וט"ז שמצדד לומר דמכוסה והפסקת רשות אעפ"כ בעינן ד"א ממקום שכלה הריח ולבסוף נשאר בצ"ע. וגם לענין מכוסה סותר הפמ"ג א"ע ומשמע שחזר בו דבסימן ע"ו אות א' בא"א משמע דסותם כהרשב"א ובסוף סימן זה במ"ז חזר בו ונשאר בצ"ע וכן בביאור הגר"א הנ"ל משמע דזה חשיב ר"ר שיש לו עיקר [אך לא אבין מש"כ וכמש"כ הרשב"א הלא הרשב"א כתב דמכוסה מיקרי ר"ר שאין לו עיקר] וכן בח"א דין הנ"ל ובדה"ח דין כ"ט משמע ג"כ שפוסק כהרוקח דמכוסה מיקרי ר"ר שיש לו עיקר וכן בספר האשכול ג"כ דעתו כן]. 
ח. השמיני. צואה עוברת ואין עומד במקומו ג"כ הוא ד"ת כן משמע בגמ' ופסק השו"ע בע"ו ס"ג דלפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א. ומהרמב"ם משמע והב"ח פסק כן דאף מלפניו די בד"א. 
ט. התשיעי. מי רגלים מן התואה אסור רק נגד העמוד הא שותת וכ"ש מארעא מדרבנן מ"מ צריך להרחיק ממי רגלים כמלא עיניו לפניו ולאחריו ד"א וכ"ז כשאין מסריחין הא כשמסריחין מד"ת אסור. 
י. העשירי. אשפה שריחה רע ונבילה שמסרחת וכל דבר כיוצא בזה דינו כצואה ומן התורה אסור [אף דבפמ"ג לא נזכר רק סתם אשפה ונבילה וכל דבר המסריח מ"מ ידוע להמעיין היטב בהלכה זו דסתם אשפה אינו בכלל זה רק כשידוע שר"ר דרל"ה איסורה רק משום דסתמא יש בה צואה ומ"ר אבל כשידוע שאין בה א"צ להרחיק וכן בכל דבר המסריח אינה רק כשהוא כיוצא באלו שר"ר שלהן חזק ואין דרכן ליפסק מהרה וכפי הסכמת המ"א בס"ק י"ג הלא"ה אין צריך להרחיק רק עד שיכלה הריח כנלענ"ד] וה"ה עביט של מי רגלים וגרף של רעי נמי מן התורה אסור. ולענין צואת בהמה וחיה יבואר בסוף הסימן. וריח רע שאין לו עיקר אסור רק מדרבנן. כן מבואר בלקוטי הרמב"ן וביאורו ודיניו עיין בסוף הסימן. ומכוסה וריחו נודף עיין לעיל באות ז': 

! * 
ד"א ממקום שכלה הריח - עיין בנ"א כלל ג' שכתב דממקום שכלה הריח הוא רק מדרבנן ע"כ בדיעבד אין חוזר ומתפלל עי"ש ומלבוש ופמ"ג משמע שהוא דאורייתא: 

! * 
ומלפניו צריך להרחיק וכו' - עיין בח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא דולא יראה בך ערות דבר קאי נמי אצואה לדידיה ותלי הכתוב בראיה אבל להרא"ש לא הוי רק מדרבנן ובפמ"ג מסתפק בזה להרא"ש ומהמ"א בסק"א וכן מהפר"ח ושארי אחרונים שהובאו בא"א סק"א משמע דאף להרא"ש הוא מדאורייתא עי"ש ומ"מ אף אי נימא דהוא מדאורייתא אין מחוייב להתרחק בכמלא עיניו רק אי ידע שיש שם צואה אע"פ שאין רואה אותה בעיניו משא"כ בספק ויש מחמירין אם הוא מקום שראוי להסתפק עיין בזה לקמן סימן פ"א ובמ"ב שם: 

! * 
מלא עיניו - ובזה א"צ ממקום שכלה הריח אלא כיון שאינו יכול לראותה הרי מחנהו קדוש [הגר"ז]: 

! * 
או שהוא סומא - פשוט דסומא צריך לשער בכמלא עיניו דאדם בינוני. ושאר אנשים בלילה שאינו רואה לכאורה צריך כל אחד לשער לפי ראייתו של יום אם יש לו ראייה גדולה או קטנה ועיין. ודע עוד דלענין צואה לכו"ע לא מהני החזרת פנים לחוד בלא גופו שיהא זה נחשב כמו צואה לאחריו לא מיבעי לדעת הט"ז ושאר אחרונים לעיל בסוף סימן ע"ה דגם בערוה לא מהני זה וכ"ש בצואה ואפילו לדעת הב"י דלדידיה מהני שם החזרת פנים לחוד וכמו שכתב הפמ"ג שאני התם דעצימת עין ג"כ מהני לדידיה משא"כ בענינינו דעצימת עין וסומא אסור ג"ז אסור כמבואר להמעיין שם דלהב"י שקולין הם עצימת עין והחזרת פנים: 

! * 
עד שיוציאנה - עיין במ"ב במה שכתב דאם עוסק עתה בפסוקי דזמרה לכאורה ה"ה אם הש"ץ עוסק בק"ש וברכותיה אי להשתיקו דהרי אין אנו נוהגין עתה להוציא בזה ידי חובה ואף אם נזדמן שהוא לאחד בתוך ד' אמותיו ומחמת זה לא יוכל לגמור הברכות קודם החזן ולענות אמן על ברכת החזן מה איכפת להחזן בזה הלא צריך לאמר הברכות והק"ש בשביל עצמו ואינו דומה לחזרת הש"ץ בזמנינו שעיקרה ניתקן בשביל הצבור וכדמוכח בסי' קכ"ד ס"ד ואין ראיה ממ"א להיפך ממה דנקט דוקא פסוקי דזמרה דהוא קאי להמקומות שנוהגין להוציא ידי חובה בברכת ק"ש לזה קאמר פסד"ז דבזה אין הדרך להוציא ידי חובה כדמוכח בלישניה עי"ש בדבריו דזהו עיקר טעם שלו וא"כ בזמנינו ה"ה ק"ש וברכותיה וצ"ע. ולענין מי רגלים אם נזדמן בעת ק"ש וברכותיה חוץ לד' אמותיו של הש"ץ בודאי יש להקל שלא להודיעו וכדלקמיה: 

! * 
בתוך ד"א של הצואה - עיין מ"ב במה שכתב דה"ה אם התינוק השתין מים וכו' ובספר מור וקציעה כתב דאם תינוק השתין מים בעוד שהש"ץ מתפלל בקול רם ואין הש"ץ יודע אין להשתיקו ועיקר טעמו הוא כיון דאיסור מי רגלים אינו אלא מדרבנן מפני כבוד הצבור ראוי להעמיד על דין תורה ובאמת קשה לדחות בזה כל האחרונים שלא הזכירו סברא זו משמע דלא ס"ל אם לא שהמי רגלים הוא מאיזה חולה המטפטף לאונסו שבודאי יש ליזהר שלא לגלות שלא לביישו. ומ"מ אם הוא חוץ לד' אמותיו של הש"ץ לפי מה שאין אנו נוהגין היום לצאת בתפלת הש"ץ אפשר דיש לסמוך להקל במי רגלים שלא להודיע להש"ץ להשתיקו. ואם היה המי רגלים בתוך ד' אמותיו של הש"ץ ועד שהביאו מים להטיל בהן שהה כדי לגמור כל התפלה אי צריך לחזור לראש בשביל זה עיין לעיל בסי' ע"ח בבה"ל: 

! * 
אבל להרשב"א וכו' - בב"י משמע דלעיקר הלכה תפסינן כהרא"ש וכ"כ הע"ת ומדברי השו"ע משמע שמצדד יותר להרשב"א כ"כ הפמ"ג בשם הנ"ץ וכ"כ א"ר ובח"א משמע דהוא ספיקא דדינא וכן נכון: 

! * 
דוקא כשאינו רואה - והרהור מותר בכל גווני דכיון דנפקא לן רק מולא יראה לא חמיר מנגד ערוה דקי"ל דהרהור מותר. [פמ"ג וח"א]: 

! * 
אותה - עיין במ"ב שכתבנו דאם מעצים עיניו או בלילה שרי בזה לכו"ע כ"כ המ"א וטעמו דכיון שהוא ברשות בפני עצמו ואינו רואה להדיא אין כאן משום מחניך קדוש ולא משום ולא יראה בך ערות דבר ובפמ"ג הקשה על דינו לפי מה שכתבנו לעיל בסוף סימן ע"ה מסקנת האחרונים לענין איסור ערוה דאפילו בעוצם עיניו אית ביה ג"כ משום ולא יראה בך וגו' ה"ה דאפילו בענינינו יש להחמיר בזה ולא שרי אלא בשאינו יכול לראות הצואה מחמת גובהו או עומקו אמנם לפי מה שמצדד הפמ"ג בסי' ע"ה דאפילו בערוה גופא אם הוא ברשות אחרת מותר לכו"ע בעוצם עיניו אין כאן שום קושיא ע"כ יש להקל בשעת הדחק ובלא"ה הלא הרבה תופסין כהרא"ש והוי ס"ס וכ"כ הדה"ח. והנה כשהוא מתפלל וחזיר עובר לפני החלון הפתוח נ"ל דבזה לכו"ע יש להקל כשעוצם עיניו דיש לצרף לזה עוד דעת הב"ח לעיל בסימן ע"ו דס"ל דבצואה עוברת די בד"א אף לפניו וכ"ש כשהוא ברשות אחר ובלא עצימת עין נכון להחמיר וכן המנהג: 

! * 
לא מהני הפסקה - ר"ל מה שהזכיר בתחלה בשהיתה על מקום גבוה עשרה טפחים והנה לט"ז בודאי ניחא דס"ל דאין אנו צריכין שיהיה רחב ד' ואעפ"כ חשיב הפסק אבל להב"ח דס"ל שיהיה ג"כ רחב ד' על ד' א"כ למה מיקרי זה בשם הפסקה והלא ג"ז הוא רשות בפני עצמו וצע"ק: 

! * 
ולא שינוי רשות - עיין במ"ב ס"ק י"ז מה שכתב דבעינן ד"א כו' הוא דעת הלבוש והגר"א והח"א והיש מקילין הוא הפרישה והא"ר והדה"ח והש"ש. והפמ"ג במ"ז ה' נשאר בצ"ע וכן במכוסה והריח נודף ג"כ דיעות בין הפוסקים וכמו שכתבנו לעיל בהקדמה אות ז' עי"ש: 

! * 
שירחיק כשיעור - עיין במ"ב מש"כ בשם הב"י ולפלא על השליט הגדול הב"י איך פשיטא ליה זה כ"כ ולא זכר אשר לפי דברי רש"י בעירובין צ"ב ע"א ד"ה אסור לזרוע שפירש דכל הקטנה נחשבת למקום הפתח של הגדולה עי"ש ממילא יהיה הדין ג"כ לענין צואה דאם הצואה בגדולה ואין רחוק ד"א מן הפתח ממילא אסור בכל הקטנה דבחד מחתא מחתינהו שם הגמרא עי"ש וכ"כ הריטב"א שם בהדיא והתוספות שם ע"ב ד"ה שאלמלי אף דבתחלה רצו לדחות פירש"י מ"מ הלא לבסוף הכריחו דפרש"י עיקר א"כ יש לנו ג' עמודים לדין זה ולא זכר כלל את שיטתם לא בזה ולא ביו"ד סימן רצ"ו סמ"ט לענין כלאים וצ"ע אח"כ מצאתי בספר יבשר טוב שהקשה ג"כ קושיא זו: 

! * 
אם אין מגיע לו ר"ר - עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שפירש דברי המחבר דהכונה שאין מגיע ר"ר כלל בהגדולה דאם היה מגיע היה אסור אפילו אם לא הגיע הריח עד לו לפי מה שפסק הלבוש למעלה דגם בזה בעינן דוקא ד"א ממקום שכלה הריח: 

! * 
אם נתן בהם עורות - מלשון זה משמע דאפילו אם ניטל אח"כ העורות מהן ונתייבש וניטל הריח רע ג"כ שם צואה עליהן ומלשון תר"י בענין זה לא משמע לכאורה כן עי"ש ועיין במה שכתבנו בסמוך מענין זה: 

! * 
ואם יש בהם ריח רע וכו' - לא קאי על צואת כלב וחזיר כ"א אשאר בהמה חיה ועוף דבכלב וחזיר קים להו לחז"ל שאין ריחם רע כ"ז שלא ניתן בתוכם עורות כן מוכח בגמרא שם כ"ה ע"א א"ר לית הלכתא וכו' עי"ש: 

! * 
דינם כצואת אדם - עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם פסק הריח ג"כ אסור כתבתי זה משום דכיון דהמחבר ס"ל דדינו ממש כצואת אדם ושם הוא אסור בכל גווני כבסימן פ"ב עי"ש וא"כ לפ"ז כ"ש בצואת חתול וכל אלו הדברים המוזכרים מס"ה והלאה אסור אפילו נפסק הריח אח"כ וכ"כ בספר הלכה ברורה ומ"מ אינו מבורר כ"כ אצלי דבר זה דאפשר דלזה קיל מצואה ממש וכן משמע לכאורה מלשון המחבר שכתב צואת חמור הרכה משמע דוקא כשהיא עדיין רכה אבל אם נתייבש אח"כ מותר אף דמתחלה היתה רכה ויש לדחות דכונת המחבר רק למעט אם היתה מתחלה יבישה דלא חל עלה שם צואה כלל אח"כ מצאתי בפני משה בירושלמי שכ' כשהיא עדיין רכה וצ"ע למעשה: 

! * 
צואת חמור וכו' - עיין במ"ב מה שכ' בשם המ"א וכ"כ הדה"ח אמנם לעיקרא דדינא יש לפקפק בזה די"ל דכל עיקר שחל עלייהו שם צואה אינו רק כ"א כשיצאו מן הבהמה היו מסריחין משא"כ כשמתחלה לא היה בהן ר"ר אין חל עלייהו שם צואה כלל ואינו דומה לצואת אדם דאסור שם בכל גווני ומה שהוכרח המ"א לזה נראה משום דאל"ה מה חילוק יש להמחבר בין אלו ובין צואת שאר בהמה חיה ועוף הלא בכולם פסק המחבר בס"ד דאם יש בהם ר"ר דינם כצואת אדם וכ"כ המחה"ש דזהו טעם המ"א וא"כ לפי מה דפסק אח"כ המ"א בעצמו כהטור דצואת שאר בהמה חיה ועוף אינו אסור רק עד שיכלה הריח אין אנו צריכין לכל זה וצ"ע: 

! * 
בירושלמי אוסר וכו' אדומה - עיין במ"ב מה שכתב לענין תרנגולים הגדולים [שקורין אינדיק או וואלעכשי הענער] ובדה"ח משמע בזה וכן בלול של תרנגולין דאם עבר וקרא נגדן יחזור ויקרא ולענין תפלה יתנה וכנ"ל במ"ב ונ"ל שטעמו משום דמתר"י והרא"ש משמע דלא פסיקא להו דין זה אף בלול כ"כ דדינו כצואת אדם לכן דעתו דלענין תפלה צריך להתנות ולכתחלה בודאי צריך האדם להחמיר דהוא ספיקא דאורייתא לכן כתב המחבר דדינו כצואת אדם: 

! * 
אבל הלול שלהם וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א לענין דיר של בהמה ובספר קיצור שו"ע כתב דלא נהירין ליה דבריו וגם הפוסקים לא הזכירוהו ומלול של תרנגולין יש לחלק ור"ל משום דמלבד הסרחון הוא מאוס ג"כ כמש"כ הרא"ש והטור ומי יאמר דגם בדיר של בהמה שייך סברא זו ואין להביא ראיה להקש"ע ממה דקי"ל ביו"ד סי' רפ"ו דרפת בקר חייב במזוזה אף דבה"כ קי"ל שם דפטורה אלמא דלא נחשבת כבה"כ דלולין יוכיחו דחייבים וע"כ הטעם דאף דלענין ברכה אסור לברך שם כמו בבה"כ מ"מ לענין מזוזה איננה בכלל שאין עשויה לדירת כבוד דיהיה פטור משום זה עי"ש [ועיין בח"א כלל ט"ו דין י"ב דנשאר בזה בצ"ע] אך ראיה אחרת יש להביא להקש"ע דלהח"א דלאו דוקא בצואת תרנגולים דה"ה בצואת בהמה מפני הריבוי שלהם נחשבת כצואת אדם א"כ ה"ה בצואת כלבים וחזירים יהיה ג"כ הדין כן בדיר שלהם ולא משמע שם כן בהגמרא לפי מה שפירש שם התוספות ד"ה ולית הלכתא דהברייתא דאוסרת בצואת תרנגולים איירי בלול שיש שם הרבה מצואתן כמש"כ הרא"ש א"כ נוכל לאמר דרישא דהברייתא דאוסרת בצואת כלבים וחזירים איירי ג"כ כי האי גווני ואמאי קאמר רבא שם לית הילכתא כו' לוקמי כה"ג אלא ודאי דבכל גווני שרי בשאר דברים לבד בצואת תרנגולים והטעם כנ"ל. אך מ"מ נ"ל ברור להלכה דהדין עם הח"א ולא מטעמיה דרפת בקר הוא בכלל אשפה וכבר אמרו דסתם אשפה אפילו אין ריחה רע אסורה מחמת חזקת אשפה שיש בה צואה עד שיבדוק וכנ"ל בסימן ע"ו ס"ז וגם הקיצור שו"ע יודה לזה. וכשהרפת מסריח שדרך להצטער ממנה ב"א אין אנו צריכין לכל זה דהיא בכלל אשפה שריחה רע. ואם פינו הרפת מהדיר ונסתלק הר"ר מהדיר נראה דמותר אח"כ לקרות שם אך בתנאי שיהיה בדוק לו גם הכתלים מצואה כי ע"פ הרוב מצוי טנופת על הכתלים ע"כ שומר נפשו ירחק מזה ואחז"ל בברכות כ"ד ע"ב שמי שנזהר לזכור דבר ה' בקדושה זוכה לאריכת ימים עי"ש בגמרא: 

! * 
אשפה שריחה רע - עיין במ"ב דאפילו אם היא בדוקה מצואה ומ"ר כ"כ הפמ"ג ופשוט דאל"ה אפילו אם אין ריחה רע הלא קי"ל ספק צואה באשפה אסורה ונ"ל דאם ברוב הימים נסתלק ממנה הר"ר מותר אם היא בדוקה מצואה ואף דבצואה קי"ל סימן פ"ב דאסורה עד שתהא נפרכת דאז חשיבה כעפרא בעלמא ש"ה דאשפה הלא היא עפר מעיקרה ורק אסורה וחשיבה כצואה מטעם הריח וממילא כשנסתלק הריח חוזרת להיות עפר כנלענ"ד: 

~ סימן פ
! * 
מוטב שיעבור זמן ק"ש ותפלה - עיין במ"ב הטעם כי גנאי הוא וכו' לקטתי זה מדברי עה"י ולעיל בסימן ל"ח ס"ב בביאור הגר"א משמע דטעם השו"ע עיקר הוא דק"ש ותפילה צריכין להיות בתפילין וכאן א"א בתפילין עי"ש ולפ"ז בתפלת המנחה שבלא"ה אין אנו מניחין תפילין וכן בק"ש של ערבית ותפלתה אף שאין יכול לשמור עצמו מלהפיח אעפ"כ יקרא ק"ש ויתפלל בזמנה וכשיצטרך להפיח יפסוק עד שיכלה הריח אך לדברי כולם יקשה טעם השו"ע דלדברי עה"י קשה וכי מפני חששא דהפחה יבטל לגמרי את המצוה הלא אנוס הוא בזה יתפלל וכשיזדמן לו האונס יפסיק באמצע עד שיכלה הריח וכמו שהקשה באמת המגן גבורים וכן לטעם הגר"א ג"כ קשה וכי מפני שלא יכול לקיים ק"ש ותפלה עם תפילין יבטל עי"ז לגמרי הק"ש ותפלה והלא הלבוש הרחיב לנו הדבור בזה בסימן נ"ח ופשוט לו כביעתא בכותחא דבמקום שהאדם אנוס ולא יכול לקיים מצות תפילין לא יבטל בשביל זה ק"ש ותפלה בזמנה עי"ש ופשוט לי דמשום זה כתב הגר"א בסימן זה אינו נראה כן להלכה אך לכו"ע אין הדין הזה דשו"ע אמור אלא אם וודאי יפיח באמצע אבל מחששא דשמא יפיח בודאי אין נכון לבטל בשביל זה אפילו תפלה בצבור ויש להאדם לכתחילה רק לבדוק את עצמו ויותר אין עליו חיוב כלל: 

~ סימן פא
! * 
קטן שהגיע לכלל שאחר וכו' - עיין במ"ב מש"כ דאם הוא חלוש וכו' הוא מדברי המ"א וטעמא דבתר דידיה אזלינן ונ"ל דכ"ש דאזלינן בתר דידיה להחמיר ע"כ אם אנו רואין שהקטן הזה יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס ואחרים בזמנו עדיין לא הגיעו לזה השיעור אפ"ה צריך מדינא להרחיק מצואתו ומימי רגליו ומה שכתבתי לבסוף הנ"מ בין לכתחילה לדיעבד הוא נובע מדברי הש"ת בשם המח"ב עי"ש רק שהוא כתב הדין לענין קריאה ולענ"ד לענין קריאה יש להחמיר לחזור ולקרות הפרשה של ק"ש עוד הפעם אחרי שאין בזה חשש ברכה לבטלה וגם הוא דאורייתא: 

! * 
ולהרר"י וכו' - עיין במ"ב דלדינא אין להחמיר בדיעבד וכ"ש לענין שאר ברכות בודאי אין להחמיר עיין לקמן סימן קפ"ה ס"ה: 

~ סימן פב
! * 
וי"א דלא הוי כעפר רק וכו' - בגמרא פליגי תרי לישני בזה ודעה הראשונה ג"כ דעתה להחמיר בזה אך ס"ל דיותר נקל הוא להתפרך ע"י גלילה מע"י זריקה: 

! * 
וכן עיקר - משמע מזה דס"ל דאם ראינו שנפרכה ע"י גלילה די בזה וא"צ לחוש דלמא לא היתה נפרכת ע"י זריקה אבל בא"ר כתב בשם האחרונים דצריך להחמיר ג"כ כדעת המחבר ועיין בפמ"ג מה שכתב עוד בזה בשם הדרישה ועי' בחידושי הרשב"א [ברכות כ"ה] בשם הראב"ד דמשמע מיניה דאי חזא דמפלאי אפלויי אז הגיע לשיעור שתהא נפרכת ע"י גלילה ויפה זה מצואה כחרס דקי"ל דאסורה אכן לפי מה שהחמיר בא"ר לחוש לדעת המחבר אין להקל בזה. שוב מצאתי בערוך ערך כל ובאור זרוע סימן כ"ט דסוברים דשיעור זה עדיין לא הגיע אף לצואה כחרס ואסור וכן משמע מכל הפוסקים שלא הביאו כלל להא דהרשב"א הנ"ל: 

~ סימן פג
! * 
ויראה לי דהיינו כשאין לו מחיצות - כמו שהיה בזמן חכמי הגמרא שהיה בה"כ שלהם אחורי הגדר ע"פ השדה ולפ"ז נראה שבעיירות הקטנות שאין לכל אחד בה"כ קבוע אחורי הבתים במקום שרגילין לפנות דין בה"כ יש לו כמו אחורי הגדר. ומה שנוהגין איזה אנשים שבהגיע זמן סוכות מפנין המקום שיהיה נקי ועושין שם סוכה הרי יש לו דין בה"כ ישן ומה יועיל הפינוי אפשר משום הבנין שבונה שם אף דהוא רק על איזה ימים ואח"כ יוחזר להיות בה"כ כמקדם נעקר שם בה"כ ממנו ומשמע בפנים מאירות ח"א סימן פ"ז דעקירת השם מהני לזה [אך מה שכתב שם דבה"כ ישן שאין בו צואה הוא מדרבנן אישתמיטתיה דברי תר"י והב"י ושארי פוסקים שבסימן זה דכולם כותבים דהוא מדאורייתא ואידך דברי תר"י שבעמוד זה גופא שכותב דהוא מדרבנן פירשו המפרשים דקאי רק על בה"כ חדש כדי שלא יסתרו דבריו אהדדי וכן משמע ברא"ש] אך אפילו אם נימא דזה מקרי עקירת השם צריך מדינא עכ"פ מתחלה לבדוק בזה הכתלים של הבית ולנקותם דאל"ה יהיה אסור לו לברך ולקדש שם דאולי הם מטונפות מכל השנה כי הלא הוא מקום הראוי לו להסתפק וכדלעיל בסימן ע"ו ס"ז וח' ובעיני ראיתי בסוכות שנמצא מכשולות מענינים כאלו וכיוצא בהם הרבה (שלוקחין איזה דלת או דף לסוכה והיא היתה מונחת מתחלה במקום מאוס) ושומר נפשו ירחק מלעשות סוכה במקומות אלו אלא ירחיקנה מאחורי הבתים במקום שהוא נקי ואם יצטרך לעשות עי"ז עירוב יטלטל ע"י עירוב: 

! * 
אבל כשיש לו מחיצות - נסתפק הפמ"ג אם בעינן דוקא ארבעה מחיצות או אפילו ג' מחיצות וכו' עי"ש עוד: 

! * 
אם אין מגיע לו ריח רע - סתם המחבר בזה כדעה הראשונה לעיל בסימן ע"ט סוף ס"ב [הגר"א] וכן פסקו שם האחרונים להלכה והל"ח והמ"א כתבו דמחיצת בה"כ לכו"ע אין מועלת להפסיק לר"ר ולכן סתמתי ג"כ במ"ב להחמיר דבעינן ד"א ממקום שכלה הריח דבלא"ה סוברין שם הרבה אחרונים כן עי"ש ובסימן ע"ט בהקדמה אות ז': 

! * 
הזמינו לבה"כ וכו' - ואין חילוק בזה בין הזמנה ע"י דיבור להזמנה ע"י מעשה [כ"כ הת"י בנדרים] ולכאורה בעינן שיהא הזמנה לעולם אבל הזמנה לפי שעה לא מיקרי הזמנה בזה וראיה מלעיל סימן מ"ב ס"ג אבל יש לדחות דהא בלא"ה הלא שם קי"ל דהזמנה אפילו לעולם ובלי מעשה לאו מילתא היא כלל וכאן הלא עכ"פ אסור מדרבנן וע"כ משום דבזיון הוא לקרוא ק"ש ולהתפלל במקום שנזכר עליו שם מאוס כזה וכמו שכתבו הפוסקים א"כ אפשר דה"ה אפילו בהזמינו לפי שעה נמי הכי הוא וצ"ע. ומ"מ נ"מ מכל זה לענין מה שכתבנו במ"ב דאם היה בו הזמנה ומעשה הוא בה"כ גמור לכל דיניו וממילא דאיסורו מן התורה דבודאי אם לא הזמינו רק לפי שעה לא הוי איסורו מן התורה כנ"ל. ומש"כ עוד דאם במקרה נפנה שם וכו' דבאמת מעשה בלי הזמנה גרוע מהזמנה בלי מעשה דבזה לכו"ע בעלמא לאו מילתא היא וכדאיתא בברכות כ"ג ע"ב עי"ש וא"כ מנין לנו להחמיר בזה בענינינו ועוד דא"כ טמיתינהו לכולהו שבילי דנהרדעא כ"כ בספר יבשר טוב ודבריו נכונים ואף שמצאתי בשו"ע של הגר"ז שכתב דאם נשתמש בו רק פ"א תו הוי בה"כ ישן ואיסורו מן התורה ע"כ כונתו בבה"כ שנבנה לשם זה או אפילו אם אין לו מחיצות כלל והזמין זה המקום מתחלה לשם בה"כ אבל בלא"ה לא. ועיקר דינו דהגר"ז שכתב דאסור מן התורה נראה דדייק מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתב שעדיין לא נשתמש בו משמע אבל אם נשתמש בו תו הו"ל בה"כ ישן לכל דיניו. וא"ל ע"ז מקרא דכתיב ויד תהיה לך וגו' והיינו מקום מיוחד הרי דהיה שם הזמנה ואפ"ה התירה התורה לאחר שיכסה הצואה לדבר שם ד"ת וכמו שכ' תר"י בפרק מי שמתו בסופו ומה עדיף כיסוי מאם פינה הצואה לגמרי דאסור די"ל דשם לא היה חל שם הזמנה כיון דהיה יודע בעת הזמנה שיהיה צריך תיכף לכסות א"נ כיון דהו"ל לכל אחד ואחד יתד על אזונו לחפור תיכף ולכסות דומה זה למה דמבואר בסימן פ"ז סק"א במ"א עי"ש וגם לא עדיף זה ממקום שהוזמן לקבורה והניח בו את המת בפירוש ע"ד לפנותו דאיתא בטוי"ד סימן רס"ד דשרי והובא לעיל במ"א סימן מ"ב עי"ש: 

! * 
מותר לקרות וכו' - ע' במ"ב סק"ז שכתב דאפי' בתוך ד"א כן מוכח מהמ"א וכ"כ הגר"ז ומנחת שמואל ושארי אחרונים: 

! * 
בני אדם שיש להם וכו' - עיין במ"ב מש"כ לענין כסא קטן הנקוב. ואם הקטן שנעשה בשבילו הכסא הזה [שקורין שטוייעלקע] לא הגיע עדיין לשיעור שצואתו יהיה אסורה מן הדין ושארי קטנים לא עמדו בו לכאורה יש להקל בו שלא להצטרך להרחיק ממנו אם אין ר"ר מגיע ממנו ובלא"ה יש לעיין בדין הכסא הזה של קטנים דהלא עיקר מלאכתו נעשה לעמידת התינוק רק שבדרך אגב עושה ג"כ צרכיו שם וא"כ לכאורה דומה זה לדינו של דה"ח שהבאתי במ"ב דיש להקל בו אם הוא נקי מצואה ואינו מגיע ממנו ר"ר וסבור הייתי לומר דכונת הט"ז מה שכתב כסא קטן הנקוב אינו על מה שאנו קורין [שטוייעלקע] אלא ממש על כסא שנעשה כמו ספסל נקוב וכדי שיעשה בו הקטן צרכיו אבל מדברי שולחן שלמה לא משמע כן וצ"ע ובלא"ה נכון להחמיר ולכסות [השטוייעלקע] בעת ד"ת שאינו מצוי שיהיה נקי לגמרי כדין מצואה ולפעמים יש עליו צואה יבישה: 

! * 
אין הגרף תחת הנקב - ואם הגרף תחת הנקב וכ"ש כשהצואה מונח על הקרקע תחת הספסל לכו"ע דינו כבה"כ ואסור לפניו כמלא עיניו ולאחריו ד"א ממקום שכלה הריח רע. אך יש לעיין דאולי עי"ז כל החדר דינו כבה"כ ואסור אף מלאחריו בכל החדר אף אם הוא גדול וכן משמע בח"א כלל ג' דין יו"ד לפי מה שמפרש דברי המרדכי וכ"כ הא"ר ואף דאפשר לומר דלפי מסקנת הא"ר שם דמפרש כהפרישה תו אין אנו צריכין לביאור זה בדברי המרדכי מ"מ אפשר דלא חזר מזה הדין וכן משמע לכאורה מהמ"א סק"א דאפילו בחדש אסר כל השטח שבתוך המחיצות וכ"ש בישן ומהב"י והפרישה שהביא הח"א אין ראיה להמעיין בפרישה ומה שהביא מדברי הט"ז עיין בלבש"ר ואפשר דאם החדר ההוא מיוחד גם לשאר דברים לכו"ע אין דין כל החדר כבה"כ דומיא דמה שהקיל המ"א בסימן פ"ז סק"א לענין גרף וכל דברינו הוא לאחר ד"א ממקום שכלה הריח ובתוך שיעור זה לכו"ע דינו כבה"כ מן התורה. ורע המעשה שראיתי בבית קלי הדעת שהיה לו חדר מיוחד לפנות שם והגרף תחת הספסל והר"ר היה מגיע בכל החדר ובאותו החדר היו קבועים הספרים שלו וקריתי עליו המקרא הזה כי דבר ד' בזה ושקליה למטרפסיה שהיה לו בן יוצא לתרבות רעה ר"ל ונתחלל גם גופו על הבריות בשביל זה וכמאמר התנא באבות כל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות: 

! * 
וכל מי שקורא וכו' חוזר וקורא - בחידושי רע"א שכתב דלענין מי רגלים כיון שהוא מדרבנן בדיעבד אינו חוזר ובספר שולחן שלמה ובדברי הגר"ז לא משמע כן ומדברי המ"א לעיל בסוף סימן ע"ו ג"כ אין כ"כ ראיה דכונתו על מה שכתב בשו"ע במצאן במקום שהיה ראוי להסתפק אבל לא בשידע מתחילה וקיצר בלשונו כדרכו ועיין מה שכתבתי לקמן בסימן קפ"ה בביאור הלכה: 

~ סימן פד
! * 
ובישן בבית החיצון וכו' - כי דרכם היה שאחר שלבש חלוקו בבית האמצעי היה יוצא לבית החצון לגמור שם הלבישה [רש"י] ומש"כ במ"ב אפילו היתה דרכו וכו' ובימי החורף וכו' הוא ירושלמי ופשוט דמיירי שלא נבנה הבנין מתחלה לשם מרחץ דאל"ה אפילו היו רוחצין בו רק פ"א ג"כ דינו כבה"כ ישן: 

! * 
ובפנימי שכולם עומדים שם ערומים - בירושלמי איתא שרוב בני אדם עומדים שם ערומים: 

~ סימן פה
! * 
ואם נזדמן וכו' מדבר איסור - עיין במ"ב ס"ק י"ד מש"כ ויש מחמירין הוא מח"א ונ"א עי"ש ומקרוב נדפס חידושי הר"ן על שבת איתא שם בהדיא דלא כוותיה וראיותיו שם בנ"א יש לדחות ואכ"מ להאריך וכ"כ הגר"ז כהמ"א: 

~ סימן פז
! * 
גרף וכו' - עיין במ"ב מה שכתב באות ב' דאם מגיע ר"ר וכו' כי לכאורה קשה מאוד על המ"א דמתיר אם הוא נזהר תמיד להטיל תיכף רביעית מים הלא לדעת ר"י עביט אסור מן התורה אף דמ"ר עצמן אינן אלא מדרבנן וע"כ משום דהוא מסריח יותר דיינינן ליה כמו צואה וכמו שכתב הח"א או משום דכיון דמיוחד לזה הוא כמו בה"כ וגם לפ"ז איסורו מן התורה וכדמשמע בחידושי רע"א וא"כ מה מהני לזה מה שמטיל תמיד רביעית מים הלא מה דמהני רביעית מים למ"ר אף שהוא מרובה הוא משום דמ"ר אינו אלא מדרבנן וכפירש"י [ברכות כ"ה ע"ב] הא אם היה איסורו מן התורה לא היה מהני כלל וממילא מה מהני זה להעביט דאיסורו מן התורה מטעם זוהמא הנבלע בתוכו וכי משום מעט מים ששופך בתוכו לא יכנסו בתוכו זוהמת המ"ר והוא כעין קושית הי"א המובא בבה"ט ועדיף מינה ואולי י"ל דכיון דחזינן דאין בו ר"ר ממילא מוכח דלא נבלע בתוכו זוהמא כ"כ ואין איסורו רק משום דהוא יחדו למ"ר וחשבו כבה"כ ועל כן כיון ששופך תמיד מים בתוכו תיכף אחר הטלת המ"ר לא הניחו להתייחד לבית הכסא ובזה מיושב ג"כ קושית הי"א הנ"ל ולפ"ז אם מגיע ר"ר ממנה דינו כעביט ממש כנלענ"ד: 

! * 
אבל אם הם של מתכות או של חרס מצופה - עיין במ"ב לענין כלי פרצליין והנה אף דלענין הגעלה כתב הפמ"ג בסימן תנ"א דכלי חרס הם מ"מ לענין זה צ"ע דעל מה שכתב הט"ז דלפי מה שנתבאר סימן תנ"א דכלי זכוכית ג"כ כמו כ"ח ה"ה בזה כתב הישועות יעקב אני תמה דהרי בכ"ח גלייזירט דעת הפוסקים הנ"ל דאינו בכלל גרף של רעי וזו בודאי חשוב כמו כ"ח לענין בליעת איסור [וכן כ"ח המצופין אבר כתב הח"י שם באות ס"ד דדעת רוב הפוסקים דהרי הוא ככלי חרס ובזה לכו"ע מהני וכנ"ל] אלא ודאי דלענין גרף של רעי כיון דיכול להדיחו והוא שוע אין בזה חשש גרף עכ"ל וא"כ ה"ה בענינינו נמי אפשר דכיון דהם שועין ואינם בולעין כ"כ כמו כלי חרס אפשר דאין דינם ככלי חרס ומ"מ נראה דלמעשה נכון להחמיר דאפילו בכלי זכוכית גופא הפר"ח מחמיר ונהי דשם נקטינן כדעת האחרונים להקל מ"מ בזה יש להחמיר: 

! * 
מותר לקרות וכו' כיון שהרחיק וכו' - עיין במ"ב באם המטה גבוה עשרה וכו' שרי לקרות לפני המטה. ופשוט דה"ה כששוכב על המטה וראיה מלעיל סימן ע"ט ס"ב עי"ש במ"ב אך יש לו ליזהר בזה שלא יוציא אבר אחד חוץ למטה למקום הגרף עיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד'. כתב בספר ח"א תיבה [ופארוואן] וכיוצא בו עומד בבית גבוה עשרה טפחים ורוחב במשך ד' טפחים המפסיק בין האדם לצואה יש להחמיר כדעת המ"א דאעפ"כ אסור אא"כ מפסיק מכותל לכותל אבל אם היה מי רגלים על הארץ או בכלי שאינו גרף בענין שאין בו אלא איסור דרבנן נ"ל דמותר לעמוד נגד המחיצה ולקרות ולברך אבל לא כנגד האויר דמחיצה הרחב ד"ט חשיב מחיצה להתיר כנגדו ואם המחיצה הוא יותר מן האויר דהוי עומד מרובה על הפרוץ נ"ל דאפילו בצואה יש להתיר בשעת הדחק נגד המחיצה ובלבד שלא יראה הצואה. וכן חריץ המפסיק עמוק י"ט במשך ד"ט ורחבו משפתו לשפתו ג"כ רוחב ד"ט הרי זה כשתי רשויות עי"ש. עוד כתב ודוקא שהמחיצה הוא גבוה י"ט ברוחב ד"ט מן הקרקע עד סוף גובה י"ט או אע"פ שפחות מג"ט סמוך לקרקע אין בו רוחב ד' כגון שעומד על רגלים דקים דאמרינן לבוד אבל שולחן שלנו וכיוצא בו שעומד על רגלים ואין ברחב ד"ט אע"פ שהן גבוהין י"ט לא הוי מחיצה להפסיק: 

! * 
וכן אם כפה וכו' - כתב הלבוש אם העמיד להגרף והעביט בתוך כלי שמחיצותיה גבוהין יותר מן הגרף והעביט עד שאינן נראין הוי כמכוסין ומותר אם אין ריח רע אבל הנ"ץ והל"ח חולקין וסוברין דלא מהני אם לא כשמחיצותיה גבוהין יותר עשרה טפחים כ"כ א"ר. כתב הפמ"ג גג רחב שבולט על הבית [שקורין פיר ליבין] לא נחשב זה לרשות בפ"ע לגבי ר"ה ע"כ אם יש צואה חוצה לו אסור לומר תחתיו ד"ת ואפילו באין רואהו ועיין בסימן ע"ו ס"ח דאפילו אם הוא רק מקום הראוי להסתפק צריך ליזהר בזה: 

~ סימן פח
! * 
וכן פשט המנהג - עיין במ"ב מש"כ דאותן הנוהגים בטבילה אפ"ה חולה לאונסו פטור מכלום. קצת נראה דחולה נקרא לענין זה מי שהוא חלוש וראיה לזה מברכות כ"ב לענין ת"ח עי"ש ברש"י ד"ה אפשר. ודע עוד דמה שמסתפק בשע"ת לענין חציצה בטבילת בע"ק מצאתי בספר האשכול שזכינו עתה לאורו שכתב בהדיא דאין פוסל חציצה בזה. אך ביש חציצה ברוב גופו משמע שם דפוסל גם בזה: 

~ סימן פט
! * 
ואם התפלל משעלה עה"ש וכו' - עמוד השחר נקרא מה שמתחיל האור להתנוצץ בפאת המזרח קודם הנץ החמה כשיעור שעה וחומש שעה (רמב"ם פ"א דברכות) ולא כמו שטועין איזה אנשים שעמוד השחר הוא כוכבא דצפרא דהוא זמן הרבה קודם וכדאיתא בירושלמי פ"א דברכות. ומשמע מדברי המחבר דקודם שהאיר המזרח אף שעלה עה"ש לא יצא אף בדיעבד וכן משמע בדברי רבינו ירוחם ודעת המ"א והפר"ח דמשעלה עה"ש יצא בדיעבד דיום הוא. ובפמ"ג מפקפק בזה אף דבעצם הדין משמע דס"ל כדבריהם דמן התורה יום הוא אף קודם שהאיר פני המזרח לכל דבר כיון שעלה השחר ומפני זה בשעת הדחק מותר לכתחלה תיכף משעלה עה"ש עכ"פ שלא בשעת הדחק מצדד להוכיח מדברי הרמב"ם לענין תפלה דאף בדיעבד לא יצא משעלה עה"ש. אמנם ביותר מזה מצינו בספר אליהו רבא ובספר מטה יהודה והגר"א בספרו שנות אליהו כולם כאחד הסכימו דעד שיאיר המזרח אפילו בדיעבד אינו יוצא מטעם דעדיין הוא בכלל לילה עד שהאיר המזרח וכל הפוסקים שכתבו משעלה עה"ש באיזה ענין היינו האיר המזרח וכן מה ששנינו במגילה כ' וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר היינו האיר המזרח גם מצאתי אח"כ בספר מגן גבורים שמצדד להכריע כן להלכה כהא"ר ולפלא שלא הזכיר שגם הגר"א כתב כן והביא ע"ז ראיה מירושלמי עיי"ש בש"א ונ"מ מזה לכמה הלכות שבתורה וכן מה שכתוב לקמן בס"ח דבשעת הדחק מותר לכתחלה להתפלל משעלה עה"ש היינו ג"כ כשהאיר פני המזרח והמחבר סמך בזה אדלעיל בריש הסימן דאחר שהאיר דוקא דשעת הדחק לכתחלה אינו קיל משלא בשעת הדחק דיעבד (ויוסר בזה מה שתמה הפמ"ג מלעיל סימן נ"ח סעיף ג' וד') וכן לעיל בסימן נ"ח סעיף ג' וד' לענין ק"ש יהיה ג"כ דוקא אחר שהאיר המזרח ועיין לעיל בסימן נ"ח בבה"ל שהבאתי ראיה מדברי הרשב"א שגם הוא סובר כהא"ר והגר"א והמ"י הנ"ל. ולדינא בודאי יש לחוש לכל הני רבוותא בכל דבר שמצותו ביום אם עשהו קודם שהאיר המזרח לחזור ולעשותו לאחר שהאיר אמנם בתפלה אפשר דיש לחלק בזה והוא דשלא בשעת הדחק לכאורה יש להחמיר בזה אף בדיעבד וכהפמ"ג הנ"ל וכן משמע מדה"ח שהעתיק להלכה כהב"ח והא"ר דלא סגי כשהבריק השחר כנקודה אלא עד שיאיר כל המזרח אבל בשעת הדחק אם התפלל קודם שהאיר המזרח אפשר דיש לסמוך בזה בדיעבד על המ"א והפר"ח והפמ"ג הנ"ל שלא לחזור ולהתפלל משום חשש ברכה לבטלה וצ"ע. ולכתחלה בודאי יש ליזהר בזה מאד אפילו בשעת הדחק. וכ"ז הוא מחמת מצות ק"ש ותפלה ובעת שצריך להניח ג"כ תפלין יש להמתין עוד מעט והוא עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א ואם מניחן מקודם יניח בלא ברכה וכשיגיע הזמן ימשמש ויברך וכנ"ל בסימן ל' ס"ג: 

! * 
יצא - היינו בדיעבד כמו שכתבתי במ"ב וכן העתיקו הרבה אחרונים והפר"ח חולק על השו"ע וס"ל דמשהאיר הוא זמנה לכתחלה רק לוותיקין הוא קודם הנץ ואמנם לפי מה שכתבנו למעלה דקודם שהאיר לא יצא אף בדיעבד א"כ מוכח מכל הפוסקים דאף אחר שהאיר לכתחלה אין להתפלל דזהו עדיין בכלל עה"ש גם אין נ"מ בכל זה לדינא לדידן דדבריו הוא רק לעיקר מצות תפלה אבל לפי מה שכ"א מישראל נוהג וזהיר לכתחלה לסמוך גאולה לתפלה איך יכול לכתחלה להתפלל תיכף משיאיר היום הא צריך לקרות ק"ש וברכותיה ובדידהו בעינן דוקא עד שיכיר את חבירו ברחוק ד"א וכנ"ל בסימן נ"ח אך לאחר הזמן הזה אפשר דאין למחות ביד הנוהגין להקל עיין בב"ח ודרישה מה שכתבו לדעת רי"ו ועיין לעיל בסימן נ"ח בבה"ל אך למצוה מן המובחר לכ"ע אין להתפלל י"ח קודם הנץ: 

! * 
ואחר חצות וכו' - ועיין במ"ב לענין החצי שעה שאחר חצות. ואחר חצי שעה זו לכ"ע שוב לא יתפלל תפלת שחרית אפילו אם מה שלא התפלל עד עתה היה באונס וכ"ש במזיד והמתפלל ברכותיו לבטלה לכמה פוסקים אלא יתפלל מתחלה מנחה ואח"כ י"ח בשביל שחרית להשלמה והוא שביטול התפלה היה מתחלה באונס ולא במזיד וכדלקמן בסימן ק"ח. וקצת תקנה עיין לזה שם בס"ז: 

! * 
ואפי' זה אינו מותר אלא כשהוצרך וכו' - עיין במ"ב מה שכתב ר"ל שהוצרך ללכת וכו' אבל ליתן לו שלום אף בכה"ג אסור ומשמע דדוקא בזה כיון שעכ"פ הוא משכים לפתחו לזה אבל אם הוא משכים לפתח חבירו לראות שם איזה עסק ואגב זה נותן לו ג"כ שלום מותר כ"כ הפרמ"ג אבל מדברי הב"ח והגר"א משמע דאסור אף בכה"ג: 

! * 
ולא לאכול - עיין במ"ב במה שכתב וגם הסמיכו דבריהם וכו' ונ"מ בזה הטעם השני לאסור אפילו אחר שקבל עליו מלכות שמים בק"ש כ"ז שלא התפלל תפלת י"ח ע"כ נ"ל דאפילו מי שמוכרח לאכול לרפואה קודם התפלה יקרא עכ"פ ק"ש קודם: 

! * 
וכן אוכלין ומשקין לרפואה - עיין בפר"ח ופמ"ג דאפילו אם יכול לאכלם לאחר התפלה גם כן מותר כיון שהוא מכוין לרפואה. כתב הח"א נ"ל דאפשר הצריך לאכול מפני חולשת הלב מותר. כתבו האחרונים דאיש חלש שאינו יכול להעמיד על נפשו עד עת שגומרים הצבור תפלתם בבהכ"נ טוב יותר להתיר לו שיתפלל לעצמו בביתו בבוקר ויאכל מעט ואח"כ ילך לבהכ"נ לשמוע קדיש וברכו ושאר דברי קדושה משיאכל קודם התפלה וילך לבהכ"נ להתפלל עם הצבור (בה"ט בשם לקט הקמח והוא פשוט מברכות כ"ז ע"ב בגמ' חלש ליבאי וכו' ע"ש): 

! * 
הצמא והרעב - אף דמים מותר בלא"ה לשתות נ"מ למי שאינו יכול לשתות אליבא ריקנא ומוכרח לאכול מעט קודם איזה דבר (פרמ"ג): 

! * 
צריך להפסיק - היינו כשעולה עה"ש כ"כ הרא"ש ועיין לקמן בסימן רל"ה דאם התחיל לאכול בתוך החצי שעה שקודם צה"כ משמע שם מהפמ"ג דצריך לפסוק תיכף ואם כן לכאורה ה"ה הכא ואפילו את"ל דמשום אכילה קודם התפלה אין לעשותו כדאורייתא אפילו לדעה הראשונה מ"מ משום ק"ש של שחרית דהוא דאורייתא צריך להיות הדין דאם התחילו סמוך לה מפסיקין ואפשר דהכא משום דאפילו לאחר שיגיע עה"ש ג"כ אין לצאת בזה ידי ק"ש לכתחלה וכדלעיל בסימן נ"ח ס"ד לכן לא החמירו כ"כ א"נ אפשר דהרא"ש נקט הכי משום דזה הדין כולל אפילו בהתחיל בהיתר: 

! * 
וי"א שאינו צריך - עיין במ"ב מש"כ דקורא ק"ש בלא ברכותיה ונ"ל דמחוייב ג"כ להניח תפילין מקודם שיאכל דהרי הוא ג"כ דאורייתא וזמנם ג"כ מתחיל בעת התחלת זמן ק"ש וכדלעיל בסימן ל' ס"א: 

! * 
בשעת הדחק - עיין במ"א סקי"ז שכ' דאם הוא בדרך ורואה שיעבור זמן ק"ש יקרא ק"ש על הדרך וג' ברכותיה ואח"כ כשיבוא למלון יתפלל מעומד מיהו נ"ל דיקרא אותה בדרך בלי ברכותיה. ועיין בחידושי רע"א שהסכים ג"כ דבזה אין להפסיק בין גאולה לתפלה אחרי שהשלים גאולה מקודם וחייב לסמוך תפלה אליה ע"כ צריך לעשות כעצת המג"א לקרות בלא ברכות. ואם רוצה ליסע מביתו אחר שהגיע זמנה ואין השיירא ממתנת לו רק זמן מועט ואין בזה כדי שיקרא ק"ש ויתפלל לכאורה בזה אף להגרע"א מוטב שיתפלל בביתו בעמידה ויקרא ק"ש על הדרך עם ברכותיה כתיקונה אך יש לדחות דהלא כתב הא"ר בשם פ"ת דיש לחוש למעשה לאסור כל הדברים הנזכרים בס"ג גם קודם ק"ש ותפלה של ערבית הרי דכ"ש קודם שמקיים ק"ש של שחרית יש איסור ליסע בדרך וא"כ כשמוכרח לעבור וליסע קודם שמקיים המצות ק"ש ותפלה מפני שאין השיירא ממתנת לו מוטב לכ"ע שיהיה דחוי אז תפלה שהיא דרבנן ולא ק"ש שהיא דאורייתא וההיא דשו"ע שאני שלא הגיע אז זמן ק"ש ואף שבאמת אין המצוה נדחית בזה רק מתאחרת לפי שעה גם בזה יש מעליותא במה שהיא דאורייתא כדמוכח סוכה ל"ח ע"א וצ"ע. ואפשר שגם בזה יקרא ק"ש לבדה בלא ברכות ובדרך יתפלל הכל כסדר וצ"ע. ואולם לפי מה דאנו נוהגין כהיום כהפוסקים דס"ל דמסמך גאולה לתפלה עדיף בודאי אין להקדים תפלה לק"ש: 

~ סימן צ
! * 
ואע"פ שטוב להחמיר מכל מקום המנהג להקל - עיין בא"ר שכתב בשם הלבוש דלמעשה נכון להחמיר וכתב הא"ר דנראה דדוקא לפניו אבל לא לאחריו ולא הבנתי שהרי הלבוש בעצמו כתב אח"כ ויזהר בלאחריו שירחיק שיהיה יכול לפסוע ג' פסיעות כדי שלא יצער לרבו והיינו מלבד הד' אמות כמו שכתב הא"ז והא"ר בעצמו אח"כ ובאמת בלפניו לא ידענא טעם המחמירים בצבור אבל בלאחריו נכון להחמיר כי זה הטעם שמצער לרבו מוכח בירושלמי כמו שכתב הפר"ח והגר"א. ועכ"פ בעת קביעת מקום לכתחילה בודאי נכון ליזהר בזה. ומלבוש משמע שאפילו בלפניו טוב להחמיר ואפשר שהטעם הוא משום דהוי בזיון לרבו כשעומד באחוריו נגדו אפילו בענין זה: 

~ סימן צא
! * 
הואיל וכיסה ערותו - נראה דקאי על מה דמיירי בריש הסעיף שהיתה הטלית חגורה על מתניו דאין לבו רואה את הערוה ג"כ אבל אם לבו רואה את הערוה כגון שהיה לבוש חלוק בלא מכנסים אף דהוא רק מדרבנן כמו שכתב הפמ"ג בסימן ע"ד מ"מ צריך לחזור ולהתפלל וכן מוכח מדה"ח בדין ו' מהדברים שצריכין ליזהר בעת תפלה וק"ש ועיין בח"א כלל ג' דין ל"ג וצ"ע למעשה: 

! * 
יצא - עיין בהרמב"ם דמסיים ולכתחלה לא יעשה ונדחקו בביאורו ונ"ל דהשמיענו למי שנאנס ואין לו במה לכסות דלכתחלה מוטב שלא יתפלל כלל אח"כ מצאתי זה במ"מ. ונראה דרק במי שנאנס מתירין בק"ש ממתניו ולמעלה ערום בסוף סימן ע"ה אבל בלא"ה לא. וכן מצאתי בספר תבואת שור בסימן א' ס"ק ע"א עי"ש: 

! * 
צריך וכו' - עיין מ"ב והוא מב"ח ותמוהין דברי הב"ח דמשמע מיניה דלהפוסקים החולקין על רש"י ורבינו שמעיה גם בדיעבד חוזר ומתפלל וז"א דלא חמירא זה מלא כיסה את לבו והוא ערום ממתניו ולמעלה דבודאי אין בו משום הכון ואפ"ה אינו חוזר [מ"מ] ואולי דכונת הב"ח דבדיעבד יש לסמוך על רש"י ור"ש גם לענין לבו רואה את הערוה דאינו חוזר ומתפלל וצ"ע: 

! * 
וי"א שיש למחות וכו' - ומה שכתוב לעיל סימן ב' דאפילו בלי אזכרה ושלא בבהכ"נ אסור לילך עיין בבה"ט והפמ"ג תירץ דלעיל דוקא ד"א וכאן אסור אפילו פחות מד"א ועיין לעיל שכתבנו שם בשם הט"ז דבזמנינו אסור בכל מקום מדינא אפי' פחות מד"א: 

~ סימן צב
! * 
היה צריך לנקביו וכו' - וש"ץ שהוא צריך לנקביו קודם חזרת הש"ץ אם יכול להעמיד עצמו עד פרסה כיון דבדיעבד תפלתו תפלה ויש בזה משום כבוד הבריות פשוט דמותר לסמוך בזה על שיטת הרי"ף המיקל לכתחילה בשיעור פרסה ונראה דאף המחמירין מודין כאן מפני כבוד הבריות אבל אם אין יכול להעמיד עצמו בשיעור פרסה דלכו"ע תפלתו תועבה מהו ואין להביא ראיה להקל ממה דהסכים המ"א באם נתעורר לו תאוה בצבור באמצע התפלה עד דאית ביה משום בל תשקצו דאעפ"כ מותר לו לגמור התפלה משום דכבוד הבריות דוחה להאיסור דבל תשקצו וא"כ ה"נ בענינינו דלכאורה איסור הנצרך לנקביו לתפלה הוא ג"כ רק איסור דרבנן מ"מ אינו דומה דשאני התם דאיסור שאסרו חז"ל על הנצרך לנקביו להתפלל ואמרו דתפלתו תועבה אין שם כיון דבדק עצמו מתחלה והתחיל בהיתר ותדע דאף רמ"א המחמיר מודה שם דבדיעבד אם לא הפסיק תפלתו תפלה משום האי טעמא וכמש"כ הע"ת משא"כ בענינינו דצריך לנקביו קודם שמתחיל להתפלל דגזרו חז"ל ע"ז ואמרו דתפלתו תועבה וא"כ כל ברכותיו לבטלה ויש בהן משום לא תשא אפשר דאין להקל משום כבוד הבריות ואולי סלקו חז"ל איסרם מזה וממילא אין הברכה לבטלה וצע"ג. ואם נזדמן לו כן להקורא בס"ת כשעלה לבימה פשוט דמותר לו לקרוא דשם בדיעבד קריאתו קריאה וכדלקמן וכ"ש אם כבר התחיל לקרוא ונתעורר לו תאוה דמותר לו לגמור את כל הקריאה וכדלקמן בס"ב: 

! * 
וצריך לחזור ולהתפלל - עיין מ"ב לענין קטנים דהי"א קמא והוא המ"א וח"א סוברין שא"צ לחזור ולברך בדיעבד והי"א בתרא והוא הא"ר והדה"ח הסכימו דצריך לחזור ולברך ואין כח בידינו להכריע ביניהם כי אף דהא"ר הביא בשם תשובת הרשב"א ותשובת רמ"א ומע"מ דסוברין כוותיה עיין במגן גיבורים ובספר מאמר מרדכי שהביאו הרבה שיטות הראשונים דסוברים כוותיה דהמ"א ולדעתם אפילו אם לא יכול לגמור תפלתו דבאמצע התחילו מי רגליו להיות שותתין על ברכיו אפ"ה אח"כ כשפוסקין המי רגלים וצריך לחזור לתפלתו אין צריך לחזור רק למקום שפסק אפילו אם היה יודע מתחלה שצריך לנקביו עי"ש: 

! * 
שיעור פרסה - עיין מ"ב והא דלא נקט בהדיא שיעור שעה וחומש כתב בחידושי רע"א בשם הגינת ורדים דבא להורות דאף אם ע"י שיושב במקום אחד יכול להעמיד עצמו מעט יותר מ"מ משערינן כאלו הוא מהלך שאין יכול להעמיד עצמו ולילך עד פרסה. וטעם לשיעור פרסה עיין בב"ח וע"ת ופרישה ובח"א ראיתי טעם חדש בזה והוא דשיערו חז"ל דאם אינו יכול להעמיד עצמו שיעור זה בודאי כבר נהפך המאכל במעיו לצואה וכתיב וכל קרבי את שם קדשו לכך צריך לחזור ולהתפלל ולא נהירא דלפי דבריו מה יעשה עם תשובת הרשב"א דסובר דאפילו לקטנים בדיעבד תפלתו תועבה ועוד דא"כ אם שיער בעצמו שיכול לעצור שיעור פרסה ועבר והתפלל ואחר התפלה תיכף הלך ועשה צרכיו יתבטל התפלה משום זה ולא שמענו לאחד שיסבור כן: 

! * 
אבל לכתחלה - עיין מ"ב במש"כ דאפילו יותר מפרסה כן מוכח מדברי הרא"ש ורבינו יונה עי"ש: 

! * 
אפילו בד"ת - עיין מ"ב לענין ק"ש בדיעבד וממילא דכ"ש לשאר ברכות ואפילו לבהמ"ז ואף דבסימן קפ"ה במ"ז אות ב' משמע דבק"ש פשיטא לי' לבעל לחם יהודא דחוזר אף בדיעבד אם אין יכול להעמיד שיעור פרסה ונסתפק לו שם רק לענין בהמ"ז האמת הוא כמו שכתב הפמ"ג כאן דכן מצאתי בעזה"י במלחמות בסוגיא דשהה כדי לגמור את כולה ברכות כ"ג עי"ש: 

! * 
אם באמצע תפלתו נתעורר וכו' - עיין בחידושי רע"א שנשאר בקושיא על ראיית הרשב"א דאינו ראיה וקוטב קושיתו אזלא לפי מה דפסיקא ליה דאם התפלל נגד מי רגלים בדיעבד תפלתו תפלה אולם לפי מה שהבאנו לעיל בסימן ע"ט הרבה דיעות שחולקים ע"ז ניחא בפשיטות. אולם אי קשיא לי על השו"ע קשיא לי דלמה הביאו לרשב"א לדינא דהלא עיקר ראייתו ממה דפשיטא ליה דאין לו לזוז ממקומו באמצע תפלתו אפילו אם נזדמן שמי רגלים אצלו באמצע תפלתו וכמו שמובא במ"א וביאור הגר"א וא"כ לפי מה שפסק השו"ע בסימן צ' סעיף כ"ז בזה דלא כהרשב"א וכמו שכתבו האחרונים דדין זה הוא דלא כהרשב"א וחזר הב"י ממה שהסכים עמו בסימן ע"ח א"כ אזיל ליה ממילא ראייתו דהרשב"א לדין זה ואמאי העתיקו השו"ע בסימן זה לדינא ואולי דהב"י מסתבר ליה טעמא דהרשב"א דכיון שכבר התחיל בהיתר בלי ראיה: 

! * 
יעמיד עצמו עד שיגמור - עיין מ"ב דאין מותר מן הדין רק ק"ש וברכותיה ולא יותר ופשוט הוא דהוא כעין מה ששנינו במגילה כ"ג אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין כפים ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה ועי"ש בר"ן שכתב בשם הירושלמי דאתא לאשמועינן דכל אלו הם כ"א ענין בפני עצמו ולכך אם התחיל אחד מהן בעשרה ויצאו מקצתן דקי"ל דגומרין אין רשאי רק לגמור אותו הדבר ולא להתחיל ענין אחר ומנה תידוק גם בענינינו דסובר הרשב"א דכיון דהתחיל כבר אותו הדבר כהוגן שבדק עצמו מתחלה מותר לו שוב לגמור את הדבר דעכ"פ אסור לו להתחיל דבר אחר מכל אלו הנזכרים במשנה וכל כה"ג וממילא פשוט דבק"ש דהתיר הרשב"א לקרוא כדרכו כיון שהתחיל בהיתר הוא רק עד שמ"ע ולא שמ"ע גופא דהוא ענין אחר וכנ"ל במשנה: 

! * 
קורא כדרכו - פשוט דה"ה אם התחיל לשמוע קריאת התורה וקודם לזה לא היה צריך לנקביו ובאמצע נתעורר לו תאוה קצת באופן שאין בו משום בל תשקצו מותר לו לשמוע כל קה"ת ולענות ברוך ד' הלע"ו [עד מפטיר שנקרא ענין אחר וכדלעיל בסימן נ"ה במ"ב] כיון שהתחיל בהיתר וכן ה"ה באמצע הלל ומגילה וברכת המזון וכל כי האי גוונא מותר לו לגמור את הענין כדרכו כיון שאינו מתאוה כל כך שיהא בו משום בל תשקצו ונראה דהוא הדין בדברי תורה אם הוא לומד לעצמו וקודם הלימוד לא היה צריך לנקביו ובאמצע ענינא נתעורר לו תאוה קצת אף שהוא משער בעצמו שאין יכול לעצור א"ע עד שיעור פרסה אפ"ה מותר לו לגמור את הענין ואין לדחות דשם בק"ש עם ברכותיה הוא הכל ענין אחד ושייך לומר דמותר לגמור הענין כיון שכבר התחילו וכן בקה"ת ובכל הנ"ל משא"כ בלימוד התורה מה שייך בזה גמר ואין שייך לומר דיהיה בזה עדיף מחמת התחלה דז"א דגם בד"ת מצינו שיש בזה יתרון מחמת שהתחיל כבר עיין שבת י"א ע"א בגמרא ובמ"א סימן ק"ו סק"ו ועכ"פ נ"ל דאם עי"ז שיפסיק עתה יוגרם לו אח"כ ביטול תורה בודאי יגמור את הענין ובפרט אם הוא רק התעוררות בעלמא ויכול לעצור עצמו עד פרסה דאין לו להחמיר בזה: 

! * 
אבל בלא"ה - ע' מ"ב במ"ש בשם המ"א לענין תפלה. ולענין ק"ש גם המ"א מודה דאם מתאוה כ"כ דאית ביה משום בל תשקצו מחוייב להפסיק ולבדוק א"ע כיון דיכול להפסיק באמצע [פמ"ג] וכן לכל אלו הדברים הנ"ל: 

! * 
יותר טוב להפסיק - ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסי' ס"ה אך בדלא שהה אינו מבורר אצלי היטב דלכאורה היה לו אח"כ לחזור לראש דאף מאן דס"ל [ברכות כ"ג] במים שותתין על ברכיו דחוזר למקום שפסק הטעם משום דגברא חזיא ופירש שם הרא"ש והרשב"א בתשובה דאף בעת השתיתה הוא ראוי מן התורה משמע הא לא"ה כיון שנדחה שעה אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ בענינינו לענין עשיית צרכיו דאסור אז מן התורה ממילא לכו"ע דחוי ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דצריך שהייה לגמור כולה וכדאיתא בסימן פ"ה שאני התם דהאיש ראוי רק המקום אינו ראוי וכמו שכתב הרא"ש שם אולם באמת יש לדחות דסברת גברא דחוי לא מהני רק בצירוף שלא היה לו לעמוד מתחלה להתפלל כיון שהיה צריך לנקביו וכן מוכח שם בהרא"ש משא"כ בענינינו דאיירי דבדק עצמו מתחלה [אך כ"ז יש לדחות להרא"ש אבל לא להרשב"א דהלא לדידיה איירי ההיא ברייתא דמים שותתין ג"כ בלא היה צריך מתחלה לנקביו רק באמצע נתעורר לו דבר זה ואפ"ה קאמר הגמרא רק משום דגברא חזי מדאורייתא] ויש לומר עוד לפי מה דמשמע שם מדברי הרר"י דאם נסבור שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ליכא שום אמורא דיסבור בדלא שהא לגמור כולה חוזר לראש מחמת אונס וכן משמע שם מדברי הרא"ש וא"כ ה"ה בענינינו לפי מה דאנו קי"ל להלכה גם י"ל דכל זה אנו צריכין לדחוק עצמינו לפי פירושם אולם לפי פירוש רש"י דפירש מ"ס גברא חזיא היינו מתחלה בעת שעמד להתפלל וא"כ לפ"ז אפשר דס"ל לרש"י דאפילו אם באמצע הפסיק באיזה דבר שמדאורייתא אסור אז לו לאמר דבר שבקדושה אפ"ה מקרי גברא חזיא וכן משמע מדברי הח"א דכתב שלא יפסיק בדבור בעושה צרכיו באמצע משמע דס"ל דאינו חוזר לראש ונראה דנפקא ליה זה מדברי הפוסקים דכתבו בכל מקום סתמא שהא לגמור כולה מחמת אונס שהיה האיש אינו ראוי או המקום אינו ראוי חוזר לראש ולא כתבו דוקא אם האיש אינו ראוי במלתא דרבנן כעין ההיא דמים שותתין על ברכיו משמע דס"ל דאפילו במלתא דאורייתא אין חוזר לראש: 

! * 
צריך לרחוץ וכו' - עיין במ"ב במה שכתב בשם הרמב"ם לענין דיעבד. והנה בסתם ידים פשיטא דאין לחזור התפלה משום זה והנה אף דדעת הרמב"ם משמע דהעיכוב הוא אפילו בסתם ידים וכמו שכתב הפמ"ג מ"מ אין נ"מ לן בזה דכבר כתב הב"י דלכך אין אנו מברכין בסתם ידים משום דעת הר"ן והי"א שהובא בטור דס"ל דסתם ידים כשרים לתפלה וספק ברכות להקל א"כ כ"ש לענין לחזור התפלה ומלבד כ"ז קשה לירד היטיב לסוף דעת הרמב"ם בזה דבכל הד' דברים לבד מזה ביאר הרמב"ם בפירוש שאפילו בדיעבד חוזר ומתפלל ובזה לא ביאר כלום ש"מ דהעיכוב דקאמר היינו דתפלתו לא היתה כהוגן שהיתה בידים מזוהמות אבל לא יחוייב משום זה שיחזור ויתפלל ע"כ נלענ"ד דאפילו לדעת הרמב"ם אם היו ידיו מלוכלכות מלמולי זיעה ע"י שחיכך ראשו או נגיעה במקום הטינופת אף שלכתחילה אסור לקרות ולהתפלל ואף לברך וכדלעיל בסוף סימן ד' מ"מ בדיעבד אין חוזר ומצאתי קצת ראיה לדברינו מדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות ק"ש הלכה י"א היתה נטישת וכו' או ידיו מטונפות מבה"כ וכו' עי"ש והובא ד"ז לעיל במ"א סימן ע"ו סק"ג והנה ק"ש ותפלה דין אחד להם דאסור בידים מזוהמות כדמשמע ברמב"ם פ"ו מהל' ברכות ה"ב ובפ"ג מהלכות ק"ש בודאי איירי בלי נטילה ואפ"ה הק"ש אינה נבטלת משום זה ואף דלכתחילה בודאי אסור לקרות משום חסרון נטילת ידים הרמב"ם לא נחית לה לכאן משום דאיירי כאן רק בדין ק"ש ונ"מ לענין דיעבד משא"כ אם נימא דאפילו בדיעבד מעכב לא שייך האי דינא כלל ואף שמסיים שם הרמב"ם וכמה גאונים הורו שאסור וכו' וכן ראוי לעשות היינו ג"כ רק לכתחילה וכדמוכח מכ"מ שם ד"ה וכמה גאונים וכו' וראיתי בפמ"ג לעיל סימן ע"ו סק"ג שרצה לחדש דבר דדוקא כנגדה מותר לקרות ולא הוא בעצמו וא"כ לפי זה אפשר דאפי' בדיעבד חוזר וקורא משום חסרון נטילה אבל לא משמע שם כן ברמב"ם שהוא מקור דין זה עי"ש כנלענ"ד: 

! * 
אבל אם צריך לחזור לאחוריו וכו' - ויושב בביתו פשוט דדינו כמו לענין נט"י דפסק הח"א דדינו כמו מלאחריו ודי עד מיל עי"ש דחד מימרא בגמרא איתמר בענין זה אתרווייהו וכמה דינין ילפינן לענין זה מנט"י לעניננו עיין בדברי חמודות בפרק היה קורא. וכן מוכח בפרישה דרק לפי דעת התוספות אין צריך לחזור אחר מים בביתו אם אין לו אבל לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דפסק השו"ע כוותייהו גם בבית מחוייב לחזור אחר מים ודינו כמו מלאחריו ודברי הפמ"ג במ"ז באות ב' שכתב באופן אחד דהמחבר דמיקל ברל"ג ס"ב הוא משום דבביתו וכהפרישה לא נהירא דא"כ לא היה לו לטרוח לחזור לאחריו עד מיל בהולך בדרך דהא בהא תליא כמבו' בהפרישה. גם באות ג' במ"ז משמע שחזר מזה שכתב דאם באמצע ק"ש או פסוקי דזמרה נגע במקום מטונף צריך לילך אחר מים המזומנים בעיר ליטול ידיו ופשוט הוא משמע מזה דאפילו אם אין מים מצויים לפניו כיון שידיו מלוכלכות ויודע שיש מים בעיר צריך לילך אחריהן אך להיפך קשיא לי א"כ יוצרך לחזור אחר מים עד מיל דהפרישה לא כתב קולא שלו דבביתו רק לפי שיטת התוספות משא"כ לפי מה שפסק המחבר כהרי"ף והרמב"ם עד מיל היה לו לחזור. ואולי דהפמ"ג עשה דרך מיצוע בין אלו הדיעות ופסק דלאחר מים המזומנים בעיר יש לו לחזור. ואין העולם נוהגין להחמיר בזה כהפמ"ג להפסיק באמצע פסוקי דזמרה ולחזור אחר מים המזומנים בעיר דע"פ רוב יבטל עי"ז מתפלה בצבור וכבר הקילו בזה הב"ח והא"ר וכמו שכתבתי במ"ב ס"ק כ': 

! * 
והסיח דעתו - ואם לכלך ידיו בטיט לדעת האבי העזרי שהובא בטור משמע דצריך ליטול ידיו במים אם יש לו אבל לדעת הרא"ש דפוסק דאפילו אם נגע במקום המטונף די בניקיון אם אין לו מים אפשר דלא איירי הגמרא בלכלך בטיט דשם די תמיד בנקיון והפמ"ג לעיל בסי' ד' מחמיר ביש לו מים ולענ"ד יש לעיין לדעת הרא"ש: 

! * 
ואם אין לו מים וכו' - ע' במ"ב סקכ"ו והוא נובע ממ"א וא"ר וש"א ולפי זה טעם המחבר הוא משום דבסתם ידים פוסק כשיטת התוס' דאפי' בשלא יעבור הזמן די בנקיון אם אין לו מים וזה ג"כ טעם המחבר בסימן רל"ג ס"ב עי"ש ובזה יוסר קושית הט"ז שם כ"כ הרבה אחרונים ומדברי הגר"א בביאורו משמע דבאין לו מים סומך המחבר על שיטת הר"ן דסתם ידים כשרים לתפלה ולפי זה אפילו נקיון לא צריך וזה ג"כ טעם המחבר ברל"ג ס"ב לענין תפלת המנחה עי"ש בביאורו ולא רציתי לסתום כן משום דהרבה אחרונים מפרשים כהמ"א וא"ר ועכ"פ לכו"ע לדעת השו"ע בעשה צרכיו או נגע במקום המטונף אין די בנקיון אף במנחה ואפילו באין לו מים מזומנים כ"א צריך לחזור אחר מים וכדעת השו"ע בס"ד ושלא כדעת הדברי חמודות דמיקל גם בזה בנקיון וכ"כ המג"ג דראוי להחמיר בזה: 

! * 
ולכן אסור ליגע במקומות וכו' - ואם נגע מותר בהרהור. א"א לקמן בסימן קנ"ח סק"ט וחידושי רע"א: 

! * 
הרוקק וכו'. ודוקא וכו' - עי' בח"א דמשמע מדבריו דהאי ודוקא קאי ג"כ ארישא ולא נהירא ובתר"י ג"כ לא נזכר הקולא דנזדמן רק ארוקק אחר התפלה: 

! * 
ועיין בסי' צ"ז - עיין במ"ב ובא"ר מסתפק דאפשר תיכף לאחר התפלה חמירא טפי ואסור בכל גווני עד שישהא דבזה לא שייך הטעם משום טרדת הלב ומסתימת לשון השו"ע משמע להקל בזה כהתר"י: 

~ סימן צד
! * 
היה עומד אחורי הכפורת וכו' - עיין במ"ב דהיינו במערבו של בהמ"ק כן פי' המ"א ולכאורה למה לא פי' כרש"י דהיינו בי"א אמות שבין הכותל מערבי ובין אחורי הכפורת ונלענ"ד דהיה קשה ליה להמ"א למה לא נקט השו"ע היה עומד במקדש יכוין לק"ק כדאיתא בגמרא וע"כ משום דעתה אסור לכנוס לאותו מקום דכולנו טמאי מתים וכדלקמן בסימן תקס"א וא"כ ה"נ בזה וע"כ פירש דשו"ע כולל בזה כל הצד שנגד מערב בהמ"ק ואף דזה לכאורה נכלל במה שאמר מתחלה היה עומד בירושלים יחזיר פניו למקדש דכולל מסתמא בדבריו לכל רוחותיו י"ל דה"א כיון די"א בגמרא דשכינה במערב אין ראוי לעמוד באחוריו למערב ולהשתחות נגד מזרח והאי יחזיר פניו קאי רק אם עומד במזרח צפון ודרום קמ"ל דלא קי"ל הכי: 

! * 
אין עושין מקום הארון וכו' רק מכונין נגד אמצע היום - עיין במ"ב והא לך לשון הלבוש ודע שכל הארצות האלו אשר אנו שוכנים בהם כולם הם כנגד מערבית צפונית של א"י ואינם מכוונים במערבה של א"י ממש לפיכך נ"ל שטוב ונכון הוא כשעושין ב"ה שיזהר שיעשו הכותל המזרחי שעושין שם הארון ומתפללין כנגדו שתהא נוטה קצת לצד מזרחית דרומית ואז נעמוד מכוון כנגד א"י וירושלים וב"ה וק"ק וגם עי"ז לא נחזיק ידי המינים שיאמרו אנו מתפללין נגד השמש כמותם. ובאיזה אופן נעמידנה באלו הארצות נ"ל שנעמידנה באופן שביום תקופת ניסן או תקופת תשרי או סמוך להן בו' או בז' ימים כשתזרח השמש בבוקר תהיה נכנסת בחלון שבאמצע כותל המזרח מן הבית כנסת ויכה הניצוץ כנגדה על הכותל המערבי נוטה הניצוץ מן האמצע כותל המערבי לצד דרום רחוק מן האמצע באופן שכמו חצי שעה או שעה אחר הזריחה תגיע אל אמצע הכותל ממש מול חלון המזרחי ובהכ"נ כזו ודאי היא עומדת ממש באלו הארצות נגד ירושלים ובהמ"ק אבל אם נעמידנה באופן שכשחוזרת החמה בימים הנ"ל בחלון המזרחי יכה ניצוץ השמש בכותל המערבי ממש נגד החלון באמצעו מיד בעת הזריחה זהו ממש כנגד מזרח וזהו חוקם לעשות כן וגם לא נשתחוה נגד ירושלים ובהמ"ק רק בצדם לפיכך לא נעמוד ב"ה באופן זה עכ"ל ועי"ש עוד וכתב הב"ח דכל דבריו נכללין במש"כ בהגהת שו"ע דמכוונים כנגד אמצע היום וכן משמע בפרישה ובמחה"ש: 

! * 
מי שאינו יכול לכוין הרוחות וכו' - ונראה דטוב שיצדד פניו לצד אחד מצדדיו וא"כ אם הוא עומד נגד מזרח ממילא הצידוד הוא לצפון או לדרום ואם הוא עומד נגד צפון אם מצדד לימינו למזרח פשיטא דטוב ואם לשמאלו שהוא מערב עכ"פ לא הפסיד וכן בדרום להיפך כ"ז הוצאתי מספר שולחן שלמה: 

! * 
היה רוכב על החמור וכו' וא"ל יושב במקומו ומתפלל - ע' במ"ב שכ' ובכ"ז יחזיר פניו לא"י אם אפשר לו הוצאתי דברי ממ"א בסק"ב שכתב ברוכב על החמור דצריך לצדד פניו לא"י ופשוט דה"ה ביושב בספינה וכ"ש הוא דהא בזה מחמיר השו"ע לכתחילה אם יכול לעמוד לא יתפלל בישיבה והנה ראיתי בתוי"ט פ"ד דברכות משנה ו' שכתב בהיה יושב בספינה דלהכי לא תנא יחזיר פניו דאפילו לעמוד אינו צריך אלא יושב ומתפלל וכמש"כ הטור סימן צ"ד ור"ל דבשלמא רוכב על החמור דקפסיק המשנה דלכתחילה צריך לירד לכן אפילו א"א לו לירד עכ"פ יחזיר פניו משא"כ ביושב בספינה דמותר לכתחילה להתפלל בישיבה ע"כ אין צריך להחזיר פניו ודבריו נפלאים אחד מה יענה להרמב"ם דס"ל ביושב בספינה דאם יכול לעמוד צריך לעמוד ועוד לדבריו ברוכב על החמור לרבי דס"ל אין צריך לירד אלא יושב במקומו אין צריך ג"כ להחזיר פניו והלא הרוקח כתב בפירוש להיפוך והביאו ב"י ומזה בודאי נובע דברי המ"א בסק"ב אלא ודאי דלא תליא חזרת פנים בישיבה והא דלא תני יחזיר פניו לענין ספינה אפשר דסמך ארישא וכ"פ הגר"ז בשניהם דיחזיר פניו שוב התבוננתי דיש לתרץ דברי התוי"ט דס"ל דבמה שמקילינן בישיבה אין להחמיר בחזרת פנים [דתפילת ישיבה לגבי עמידה כמאן דליתא וכדמוכח מסעיף ט' ובלא חזרת פנים לא מצינו שום דיעה לעיכוב בזה] ומהרוקח אין ראיה דאפשר דס"ל כהרבינו יונה דאפילו לרבי צריך ג"כ לעכב הבהמה שתעמוד במקומה בעת התפילה ע"כ מחמירינן ג"כ בחזרת פנים משא"כ בספינה שהיא הולכת ולפ"ז לדידן דפסקינן ברוכב על החמור שאין צריך להתעכב בעת התפלה ה"ה דאין צריך לצדד פניו לצד א"י ודלא כמ"א בסק"ב וצ"ע: 

~ סימן צה
! * 
צריך שיכוף וכו' עיניו למטה לארץ - עיין במ"ב שכל מי שאינו עוצם עיניו כו' הוא משכנה"ג המובא בבה"ט ועיין בספר מאמר מרדכי שכתב דמדין התלמוד אין איסור בעיניו פתוחות רק שיהיו עיניו למטה כלפי ארץ וראיה מלעיל סימן צ' סכ"ג אך לפי מה שכתבו האחרונים בשם הזוהר דצריך להעצים עיניו בשעת תפילה נראה שהזוהר הקדוש חולק בזה על תלמודא דידן עי"ש ובח"א כלל כ"ב דין י"א משמע דעיקר האיסור אף לפי הזוהר הוא דוקא כשמסתכל בעיניו הפתוחות אז בשאר דברים אבל אם עיניו למטה כלפי ארץ ואין מכוין אז להסתכל בד"א לכו"ע שרי [שהרי הח"א שם כתב מקדים עליו מה"מ והוא מהזוהר] ולא פליגי כלל ומ"מ לכתחילה נכון להחמיר לעצום עיניו כדי שלא יסתכל בד"א: 

~ סימן צח
! * 
יתפלל דרך תחנונים וכו' - מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה הלא המה הב"ח והא"ר וכן מוכח מהב"י והמאמר מרדכי ומגן גבורים הוכיחו מהרמב"ם [פ"ד מה"ת הלכה ט"ז] דסבר ג"כ הכי ולדעתי אין ראיה כ"כ דכה"ג מה שאמר שם לפיכך צריך לישב מעט וכו' בודאי הוא רק לכתחילה וכן הפמ"ג כתב דיש לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר דיעבד ועכ"פ לכתחילה מאוד יזהר בזה. עוד נ"ל פשוט דאפילו לדעת המאמ"ר ומגן גבורים אין לעיכובא רק באבות לבד ובשאר ברכות רק לכתחילה דהלא לדידהו עיקר הטעם משום כונה וכמו שהוכיחו מהרמב"ם וא"כ בשאר ברכות לא הוי לעיכובא דיעבד: 

~ סימן קא
! * 
המתפלל וכו' - זה איתא אפילו למ"ד לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות אין צריכות כונה דשם היינו לצאת ידי המצוה משא"כ בזה דענינו הוא שלא יכוין בדברים אחרים בעת התפלה. ומשמע מלשון הרשב"א המובא בב"י לעיל בסימן ס"ג ד"ה כתב דיש ליזהר באבות שלא יהא לבו פונה באמצע הברכה לדברים אחרים ואפילו אם בעת שיאמר אח"כ התיבות של הברכה יחזור ויכוין כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו אף דיש לדחות קצת ויש לעיין לענין דיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד: 

! * 
ואם אינו יכול וכו' - משמע מלשון זה דאפילו לכתחילה מותר לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו וכן משמע לישנא דברייתא ולפלא שלא הוזכר זה ברמב"ם שכתב דין זה רק בלשון דיעבד שאם כיון בברכה ראשונה יצא ואולי באינו יכול גם הוא מודה דזה מוטב משלא יתפלל כלל ועכ"פ נראה פשוט דאם יכול להמתין וליישב דעתו מטרדותיו ולא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז דצריך ליישב דעתו: 

! * 
יכוין באבות - עיין לעיל בסימן נ"ג ס"ה בהג"ה דמשמע שם דבדיעבד מהני אם התפלל ש"ץ אף שאינו מבין מה שהוא אומר ואולי דשם מיירי שמבין עכ"פ ברכת אבות או אפשר דש"ץ עדיף טפי משום דשומע כעונה והוי כאלו השומע אמר בעצמו הברכת אבות והוא מבין ביאורו. ולפי מה שכתב הפמ"ג בסי' תר"ץ בא"א סק"ט א"א להוציא באופן זה וע"כ כתירוצינו הראשון: 

! * 
והאידנא אין חוזרין וכו' - לכאורה כונתו אם סיים השמ"ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם כן היה נראה לי אבל מדברי הח"א כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור ויותר נ"ל עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קי"ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא"כ באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו: 

! * 
בלבו - ובדיעבד אם התפלל בלבו מצדד המ"א דלא יצא וכן כתב בספר נפש החיים פרק ה': 

! * 
ואם אינו יכול לכוין בלחש - עיין במ"ב בשם הט"ז ולפי מה דאיתא בזוהר שאם מגביה קולו בתפילה כ"כ עד שחבירו יכול לשמוע אין תפילתו נשמעת למעלה נ"ל שאין לסמוך על קולתו של הט"ז ולענין קושיתו דמקשה על הרא"ש עיין בפרישה ויתיישב לך ובפרט לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסעיף זה ובסעיף ג' בהג"ה דלדעת הרשב"א והטור לא נמצא בהגמרא דיהא מותר להגביה הקול במקום שאינו יכול לכוין עכ"פ בדינו של הט"ז בודאי יש להחמיר בזה. אך דדברי הגר"א צע"ק דבטור מוכח בהדיא דמותר להגביה הקול ואולי י"ל דכונתו לשיטת הטור אין לדין זה מקור מהגמרא: 

! * 
דאתי למיטרד ציבורא - אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול [פרישה] וההיא דס"א ע"כ מיירי שגם בביתו ובקול אינו יכול לכוין מרוב טרדותיו. ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש כ"כ הפמ"ג: 

! * 
יכול להתפלל בכל וכו' - עיין במ"ב וכתב במ"א בשם הס"ח דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשה"ק ומוכח בס"ח סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא י"ש ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק והטעם כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב הרמב"ן בפ' תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגם כשתקנו כנה"ג את נוסח התפלה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אף שאין אנו יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה משא"כ כשמתפללין בלע"ז: 

~ סימן קב
! * 
אסור לעבור כנגד וכו' - עיין הטעם במ"ב. ועיין בא"ר בשם של"ה דה"ה דיש ליזהר שלא לעבור בעת שקורין שמע ישראל. כתב בספר מאמר מרדכי וז"ל הטעם מפני שמבטל כונת המתפלל ולפ"ז נראה דאם המתפלל משלשל הטלית על פניו כמו שנוהגים הרבה דמותר לעבור על פניו ודוגמא לדבר לקמן בסי' קכ"ח ס"ג דכתב רמ"א דגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם ושע"כ נהגו לשלשל הטלית ואיתא עוד שם בענין המומין דאם מנהג הכהנים לשלשל הטלית דשרי לישא כפיו אפי' יש לו כמה מומין וה"נ י"ל דמועיל שלשול הטלית ומ"מ ראוי לחוש ולהחמיר עכ"ל ובפרט לפי מה שכתב הח"א דטעם האיסור מפני שמפסיק בין המתפלל להשכינה בודאי אין להקל בזה: 

~ סימן קג
! * 
וחוזר ומתפלל - עיין במ"ב ובה"ט העתיק דברי הפר"ח דפוסק דצריך לחזור לראש אבל שלא כדין העתיקו דהפר"ח אזיל לשיטתו שפוסק בסי' ס"ה כשיטת הרי"ף דבתפלה אפילו בלי אונס חוזר לראש אבל לפי מה דקי"ל כהרמ"א שם הדין עם המ"א [מאמר מרדכי ומגן גבורים]: 

! * 
ועיין לעיל סי' פ"ה - עיין במ"ב במש"כ בשם הב"ח. ולכאורה לפ"ז אם שהה בק"ש כדי לגמור כולה והשהייה היה ע"י אונס כגון שהלך לבה"כ לעשות צרכיו דקי"ל לעיל בסימן ס"ה דחוזר לראש לא נצרף בתוך השיעור רק מה שהלך לבה"כ דבעת הזה לא היה גברא חזי וגם הזמן שהיה בבה"כ אבל מה שהלך אח"כ מבה"כ לביתו אפשר דלא נוכל לצרף דאז לא היה אנוס באמת דאי בעי היה מקנח ידיו בעפר ובצרור והיה גומר את ק"ש לפי מה דקי"ל דלא ניתקנה נט"י אלא בשחרית דנעשה בריה חדשה וכדלעיל בסימן ד' במ"א סק"א וצ"ע: 

~ סימן קד
! * 
אבל בענין אחר אין לצאת וכו' - ובדיעבד אם יצא ממקומו ולא שהה לגמור את כולה כל זמן שלא הפסיק בדבור אין לו להתחיל אח"כ לכו"ע רק מאותה תיבה ולא לתחלת הברכה [א"ר ופמ"ג]: 

! * 
ואפילו נחש וכו' - הטעם משום דרוב פעמים אינו נושך. [רש"י והרמב"ם בפי' המשנה] ובמקום שיש חשש שממית הוי נחש כמו עקרב. מגן גבורים בשם הפוסקים: 

! * 
לא יפסיק - עיין במ"ב שפירשנו דהוא בדבור והנה כ"ז פירשתי לפי מה דפרשו מפרשי השו"ע שהם פרשוהו לפי מה דמשמע מפשטיה דהג"ה שכתב דיכול לילך וכו' אבל עי"ז הפירוש הקשו הבעלי תריסין [הם הט"ז וכמה מפרשים] דהמחבר סותר את עצמו שכתב בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו משמע דהליכה ג"כ מקרי הפסק והמ"א יישב קושיא זאת דשם מקרי שלא לצורך אף דהיה קצת ג"כ לצורך מצוה דהיינו לצורך כריעות והשתחויות באמצע התפלה. והגר"א דרך דרך אחרת בזה דהטוש"ע אינם סוברים כהג"ה אלא דהליכה בעצמה ג"כ מיקרי הפסק וכמש"כ בס"ב דבענין אחר אין לו לצאת ממקומו ובמקום שאסור אפילו הליכה לבדה ג"כ אסור ומה שכתב כאן דאפילו נחש וכו' לא יפסיק היינו אפילו כדי ללכת ממקום זה למקום אחר כיון דאין סכנה בדבר ולמעשה לא הכריע הגר"א כאיזה שיטה ונראה דיש לנהוג כמו שהעתקתי במ"ב סק"י דבמקום שיש צורך גדול יש לסמוך על המקילים דהליכה לא חשיב הפסק כי כן הסכימו כמה אחרונים: 

! * 
ואם לאו חוזר וכו' - עיין בדה"ח שכתב דזה דוקא אם ההפסק היה ע"י דיבור משא"כ ע"י שהייה בעלמא אפילו אם היה ההפסק מחמת אונס עי"ש שהביא ראיה לזה מההיא דמים שותתין על ברכיו דקי"ל דחוזר למקום שפסק ולא נזכר לתחלת ברכה ובלחם חמודות פרק מי שמתו אות ע"ו כתב בהדיא דכונת הגמרא לתחלת ברכה עוד הביא אסמכתא לדבריו דההיא ענינא איירי שם בגמרא לענין דיבור אף דהמעיין בביאור הגר"א ימצא דלפירוש הרא"ש אינו קאי הסוגיא דוקא על דיבור דגם הליכה מיקרי הפסק מ"מ לכאורה הדין עמו דדילמא דוקא שם משום דהיה ג"כ קצת הפסק ע"י הליכה משא"כ בשהייה לבד אמנם בפמ"ג משמע דאף על שתיקה בעלמא צריך לחזור לראש הברכה וצ"ע ומחידושי רע"א בסימן ק"ז משמע שנשאר ג"כ בספק בענין זה. עוד נ"ל דלא אמרינן חוזר לתחלת ברכה בשהייה כ"א בשהשהייה היה ע"י אונס שלא היה האיש או המקום ראוי כההיא דמים שותתין על ברכיו או שאר אונס אז אמרינן כיון דאם היה שוהה כדי גמר כולה חוזר לראש ע"כ בשוהה קצת חוזר לתחלת ברכה משא"כ בשוהה ברצון אם לא ששהה לגמור כולה ובלי אונס דאז הוא ג"כ רק מדרגה אחת למטה ואין להקשות ע"ז מהב"ח דכתב דעקרב לא מיקרי אונס ואפ"ה פסק המחבר בדלא שהה דחוזר לראש הברכה דיש לומר דהמחבר אזיל לשיטתו דלדידיה שהה כדי לגמור כולה בתפלה חוזר לראש אפילו בלי אונס כלל לכן בשהה קצת חוזר לראש הברכה ג"כ בכל גווני משא"כ לדידן: 

! * 
דינו וכו' כדין ההפסקות - עי' במ"ב במש"כ דאם שח שיחה מועטת ר"ל אפילו בלי אונס כן משמע מדה"ח והוא נכון. ודע עוד דבכל מקום שאמרנו בענינים אלו חוזר לראש הברכה בדיעבד אם לא חזר אין לו לחזור לראש עבור זה כי בדיעבד סמכינן על הרשב"א דס"ל דבכל ענינים אלו אין לו לחזור לראש הברכה רק למקום שפסק כ"כ הא"ר דלא כט"ז וכן פסק בח"א ונ"א עי"ש ובפרט לדעת הגר"א דמסכים להרשב"א. ומה שכתבנו עוד לענין מזיד י"א דחוזר לראש הוא דעת הב"ח וכנה"ג ומ"א וא"ר ופ"ח וח"א והמגן גבורים וגם מוכח מפ"ח והגר"א דסוברים כהב"ח דדעת האבי העזרי ואבודרהם בשם הרר"ג וא"ח בשם הראב"ד ג"כ ככה. ומה שכתבנו וי"א דלא שנא בין שוגג למזיד הוא דעת השו"ע ולבוש והע"ת והט"ז והדה"ח והגר"א בשם הרשב"א ג"כ בשיטה זו אך דהוא מיקל יותר דאפילו בשח במזיד אינו חוזר לראש הברכה רק למקום שפסק כי הוא הולך לשיטתו דס"ל כן בשח בשוגג. ודע עוד דנראה דמי שמצריך לחזור לראש התפלה בשח במזיד הוא אפילו בשח בין ברכה לברכה והט"ז דמיקל בזה בדיעבד הוא רק לסברתו דס"ל דשח במזיד באמצע ברכה חוזר רק לראש הברכה דמקלקל בזה רק את הברכה משא"כ להי"א דס"ל דחוזר לראש התפלה ובשולחן שלמה לא כתב כן וצ"ע בטעמו אח"כ מצאתי במ"א בסי' קפ"ג סקי"א דפסק לענין שח במזיד בבהמ"ז דחוזר לראש כמו בתפלה ושם איירי בין ברכה לברכה ואפשר לדחוק משום דשם הג' ברכות חשובות כאחת כמבואר בסימן קפ"ח במ"א סק"ח משא"כ בתפלה אבל לשון הרגב"ש המובא בב"י לא משמע כן: 

! * 
ויהיה כעונה - עיין במ"ב ועיין בב"י ובד"מ דעצם דין זה אם מותר לשתוק ולשמוע תליא בפלוגתא די"א דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק ואעפ"כ הכריע להקל מטעם המנהג. ויש לעיין למנהגינו דס"ל דאע"ג דשומע כעונה אינו כדבור ממש אם אחד היה צריך לנקביו בשעה שחבירו הוציאו בתפלתו אם יצא ואף דלענין בעל קרי אסור כשחבירו מוציאו בתפלתו (עי' ברכות כ' ע"ב בתו' ד"ה כדאשכחן בסה"ד) אפשר דבעל קרי חמיר טפי. ולענין שאר ברכות עיין לעיל בסימן צ"ב במ"ב סק"ו. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ שאלה אחרת כעין זה: 

~ סימן קו
! * 
מי שתורתו אומנתו וכו' אבל אנו מפסיקים - עיין בא"ר סימן ע' שהאריך להשיג על הלבוש במה דפסק דאם יש לו שהות לקרות אחר גמר לימודו אינו צריך להפסיק אף כשהוא לומד ביחידי והביא הא"ר כמה ראיות לזה מדברי הרמב"ם והר"ן והרז"ה ודברי הרמ"א שבהג"ה פירש בסימן ק"ו דאיירי דוקא כשלומד עם אחרים. אכן לפי מה שכתב הפר"ח בסימן ע' סוף אות ג' עי"ש היטיב נדחו כל ראיותיו מן הר"ן והרז"ה והפר"ח כתב שם דהעיקר דביש שהות אין צריך לפסוק מתורה אף לק"ש ומדברי הגר"א בסוף סימן זה לפי מה שביאר הדמשק אליעזר את דבריו משמע ג"כ דמסכים אף בק"ש להרמ"א ואפילו אם לומד ביחידי [אף דמתחלת דברי הגר"א מה שכתב דודאי לא גרע מסעודה משמע לכאורה היפך זה מ"מ יש ליישב דזה כונתו במה שהוסיף להביא ראיה מירושלמי להוכיח דעוד יותר עדיף מסעודה וע"כ לא פליגי רבנן על ר"ש אלא היכא דע"י לימודו יתבטל לגמרי הק"ש דאי תימא דרבנן מחמירין אף ביש שהות דילמא רק ע"ז פליג ר"ש ולא היה מקשה הירושלמי מידי עי"ש] גם מה שכתב עוד הא"ר לפקפק שלא להתיר אפילו אם התחיל בזמן ההיתר השו"ע בסימן רל"ה ס"ב ובסימן תרנ"ב והמ"א בסוף סי' ע' ועוד כמה אחרונים החזיקו בחילוק זה לענין שאר דברים ע"כ נלע"ד דלא מיבעי אם התחיל ללמוד קודם שהגיע זמן ק"ש בודאי אין צריך להפסיק אם יודע שלא יעבור הזמן עי"ז ואפילו אם התחיל ללמוד בביתו ביחידות אחר שהגיע זמן ק"ש מ"מ באם כשלא ילמוד עתה יתבטל מלימודו ולא ילמוד כלל אפשר דיש להקל ולסמוך ע"ד הלבוש והפר"ח הנ"ל ואפשר שיותר טוב בזה שיפסיק ויקרא ק"ש ויחזור ללימודו כדי לצאת בזה דעת המחמירין אף שהוא בלי תפילין וצ"ע. ודע דבבהמ"ד אין צריך להחמיר כלל בזה ואפילו לכתחילה מותר להתחיל וללמוד אף ביחידות קודם התפלה כשלא יעבור עי"ז זמן ק"ש דבבהמ"ד של רבים לא שייך דילמא מיטריד בגירסיה וכדלעיל בסימן פ"ט ס"ז במ"ב: 

! * 
ואם לומד לאחרים וכו' - עיין בספר מאמר מרדכי שנתקשה מאוד בהג"ה זו דלפי מה שביארו האחרונים הכונה הוא דאינו פוסק אפי' אם יעבור הזמן עי"ז וממה שהביא הרמ"א שכתב כמו שנתבאר לעיל סימן פ"ט המעיין שם היטיב בדברי הרבינו יונה שהובא בב"י שממנו מקור הדין שם בשו"ע בס"ו וכן בהלבוש שם יראה בהפכו ואולי דכאן מיירי שהתחיל ללמד לאחרים קודם שהגיע הזמן ק"ש ע"כ מקילינן שלא להפסיק אפילו אם יעבור הזמן. ועיין ברכות י"ג ע"ב ברש"י ד"ה לא חזינא וכו' שהיה שונה לתלמידיו מקודם זמן ק"ש וכו' משמע מרש"י דלאחר שהגיע זמן ק"ש אסור לו להתחיל ללמוד אפילו עם אחרים אם הוא משער שיעבור הזמן אלא חייב לקרותה מקודם: 

~ סימן קז
! * 
אם הוא מסופק - עיין בח"א שכתב דהיום אין נוהג דין זה לפי מה דמבואר לקמן בסעיף ד' דצריך שיהא מכיר א"ע ואמיד בדעתו שיוכל לכוין וידוע שבזמה"ז אפילו אחד מאלף לא ימצא וא"כ אין יכול להתנות ולא נהירא לענ"ד אחד דדברי הרשב"א אינם מוסכמים לכו"ע כי דעת הראב"ד [הובא בתשובת הרשב"א] דחוב עליו לחזור ולהתפלל ואפילו לדעת הרשב"א ג"כ יש לחלק מהא דס"ד דשם איירי במתפלל סתם בתורת נדבה שם יפה קרינן בה למה לי רוב זבחיכם דדי בקרבנות התמידים וכן בג' תפלות הקבועות אבל בזה שרוצה להתפלל כדי לצאת ידי ספיקו דינו הוא כמו שאר תפילות דצריך לכתחילה להשתדל לכוין ובדיעבד די אם לא כיון רק באבות ועיין בביאור הגר"א בס"ד וכן משמע לשון השו"ע להמעיין דהאי דינא דס"ד אינו שייך כלל להא דספק התפלל המבואר בס"א אלא ענין בפני עצמו הוא. וכן בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים שראיתי לא נמצא שום רמז שהיום ישתנה זה הדין. וגם הדה"ח והגר"ז והשולחן שלמה העתיקו השו"ע להלכה: 

! * 
חוזר ומתפלל - עיין בפמ"ג שכתב דלדעת הרשב"א בתשובה חוב עליו לחזור ולהתפלל ולהתנות ולדעת חידושיו אין חיוב עליו רק דנכון לחזור דהלואי שיתפלל אדם כל היום ובספר מאמר מרדכי הוכיח מדברי התשובה גופא דאין חוב עליו רק שכתב הרשב"א דכיון דחז"ל הרשוהו לחזור ולהתפלל ואין בו משום ש"ש לבטלה אם אינו חוזר הרי הוא כמראה בעצמו שאינו חושש לתפלה ולכן צריך לחזור ולהתנדב גם הסיר מעליו קושית הפר"ח עי"ש שדבריו נכונים: 

! * 
ואין צריך לחדש שום דבר - בין אם מתפלל עתה ביחיד או בצבור גם אין נ"מ בזה בין אם פעם ראשון היה ביחיד או בצבור. עולת תמיד: 

! * 
וע"י חידוש חוזר ומתפלל וכו' - ואין חילוק בין אם מתפלל תפלה זו עם הצבור או ביחידי כ"כ בטור ועיין בב"י דאם התפלל ומחדש בה דבר ולא התכוין בה לשם חובה וגם שלא לשם נדבה ג"כ שפיר דמי ועיין ברמב"ם פ"י מהלכות תפלה הלכה ו' שכתב מי שנסתפק לו אם התפלל וכו' ע"ד שהיא נדבה ובודאי בין אם כונתו ע"י חידוש כמו שביאר הד"מ או שכונת הרמב"ם דספק הוי כמו חידוש עכ"פ מוכח מזה דבודאי וע"י חידוש ג"כ לא מהני אלא במכוין לשם נדבה ולא במתפלל סתם: 

! * 
ע"ד שלא התפלל וכו' - ובהתחיל על תנאי מחמת ספק ונזכר באמצע עיין במ"ב מש"כ בשם הלבוש דצריך לחדש וכתב הא"ר דהוא עצהי"ט ובספר מאמר מרדכי כתב דהלבוש מדינא קאמר מטעם דמה דאמרינן אין לך חידוש גדול מזה הוא מחמת דמה שמתפלל מכח ספק זהו חידושו וכל שנזכר באמצע שכבר התפלל איגלאי מילתא למפרע דתפילתו תפילת נדבה וצריך חידוש ככל נדבה וכנ"ל: 

! * 
פוסק אפילו באמצע וכו' - עיין הטעם במ"ב ואפילו בתפילת ערבית דקי"ל שהיא רשות פוסק מאחר דהשתא שוינן עלן כחובה מסתמא התחיל בה אדעתא דחובה. מ"א: 

! * 
ואם חידש אפילו בברכה אחת וכו' - מלשון זה משמע דאפילו בברכת שומע תפלה ולא כהי"א שהובא בטור עי"ש ומ"מ נראה דאפילו לדעת השו"ע בעינן שהבקשה הזו לא יהיה מורגל בה בכל יום בעת התפלת חובה דהלא הטעם שע"י החידוש יודע שהיא נדבה ולא חובה: 

~ סימן קח
! * 
טעה או נאנס וכו' - טעה היינו שסבר שהתפלל ואח"כ נזכר שלא התפלל או ששכח להתפלל וכדלקמן בס"ח. כתב הפמ"ג נסתפקתי ספק התפלל שחרית או לא ועבר זמן שחרית אם משלימה במנחה או לא דשמא לא תקנו דמשלימה בעבר זמנה אלא בודאי לא התפלל ולא בספק: 

! * 
ואם היפך - עיין במ"ב שסתמנו לענין דינא כהמחבר וכן הגר"א בביאורו כשהעתיק מקור ע"ז לא העיר כלל לקושית המ"א בזה משמע לכאורה דלא ס"ל כהמ"א. ודע דפשוט דדוקא אם נתכוין בהדיא לשם תשלומין אבל אם התפלל שניהם בסתמא לכו"ע יצא. ונסתפקתי אם התחיל להתפלל אותה בתורת תשלומין ונזכר באמצע והשלימה כראוי דהיינו לשם חובהפיקותי היא דכיון דקי"ל דכל ברכות התפילה על הסדר נאמרו כדלקמן בסימן קי"ט אפשר דיחשב עי"ז כחד ענינא ויהיה מהני עקירת המחשבה ואף דלענין כמה דברים מצינו רק דג' הראשונות חשובות כחדא אפשר לענין עקירת מחשבה לבד שאני ולכאורה ראיה מהנ"ל בסימן ק"ז ס"א אם התחיל להתפלל וכו' פוסק אפילו באמצע ברכה ואיתא בראשונים הטעם כיון שהתחילה אדעתא דחובה אין יכול לסיימה תו לשם נדבה וא"כ ה"ה בזה לא מהני עקירת מחשבתו וצריך לפסוק אותה באמצע או אולי לענין תשלומין הקילו רבנן וצ"ע: 

! * 
וכן מי שהיה וכו' לידי הפסד - ואם אין ברור הזיקא ע"ת כתב דהוי פושע וא"ר כתב דהוא שוגג וא"כ הוי ספק ונראה דיתפלל ויתנה אם אני חייב ה"ז לחובתי וא"ל הרי הוא נדבה. [פמ"ג]: 

! * 
מיהו לכתחלה וכו' - ואפשר דביותר מחומש נכסיו אינו מחוייב [פמ"ג]: 

! * 
ואם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשניה - ע' במ"ב הטעם ועיין בדה"ח שכתב דה"ה למי שנתחייב להתפלל שתים ביום ראשון שמתחילין לומר טל ומטר [היינו ששכח להתפלל מנחה בהיום שלפניו וצריך להתפלל בערב שתים ולהזכיר בשניהם טו"מ] ולא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה כל דינו הוא כמו שכתוב כאן עוד כתב שם דאם לא הזכיר בשניה יחזור ויתפלל בתורת נדבה ויתנה אם חייב אני להתפלל תהא לחובתי וא"ל תהא לנדבתי וכ"כ בשע"ת בשם המ"מ. ובמ"ב העתקתי לפטור מפני שראיתי כמה וכמה אחרונים שסוברים כהפר"ח ודעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד: 

! * 
אבל אם לא הזכיר בשתיהן וכו' - הטעם דאין מקדשין החודש בלילה וכדלקמן בסי' תכ"ב. עוד בהג"ה כל בו חוץ ממה שכתב של ר"ח שתים ר"ל כל מה שכתב בהג"ה זו כתוב בכל בו חוץ ממה שכתב בהג"ה דמתפלל שתים של ר"ח זו היא דלא כהכל בו דהכל בו סובר דלכתחלה אינו מזכיר של ר"ח בשניה והני ד' תיבות בראשונה ולא בשניה או שכתוב בכל בו ט"ס הוא וכן איתא שם בד"מ לקמן בסימן תכ"ב בהעתקתו שם את דברי הכל בו וכן מוכח שם מדברי הד"מ ממה שחולק עליו שם וכ"ז הוא דלא כט"ז בסימן זה. העתקתי מספר מאמר מרדכי וספר נהר שלום ולדינא אין נ"מ בכ"ז דהלכה כהרמ"א בזה וכמו שכתבתי בשם האחרונים בס"ק כ"ו במ"ב: 

! * 
או לא הבדיל בשתיהן יצא - משום דקי"ל לקמן בסימן רצ"ד דאם לא הבדיל אין מחזירין אותו: 

! * 
הטועה ומזכיר מאורע וכו' לא הוי הפסקה - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם האחרונים ומ"מ לענין תפילת תשלומים כגון מי שלא התפלל מנחה בר"ח או בשבת או בשאר מועדים שמתפלל ערבית שתים והזכיר בתפילה של תשלום ר"ח או שבת או מאורע שאר מועדים כיון דתפילה זו בא לתשלום היום שעבר הסכימו הרבה אחרונים דלא הוי הפסק: 

~ סימן קט
! * 
הנכנס לבהכ"נ ומצא צבור וכו' - נסתפקתי אם מדרך טבעו להאריך בתפלה ואינו יכול לסיים עד קדושה אם מותר להתחיל ומכאן אין ראיה לאיסור דאפשר דזה לאו תפלת צבור גמורה מקרי מאחר שלא התחיל עמהן בשוה וכמו שכתב הפמ"ג אבל אם מתחיל בשוה אפשר כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בצבור וחיוב עניית הקדושה לע"ע אין עליו אין לו לחוש כלל למה שאח"כ לא יהיה יכול לקיים מצוה דעדיפא מזה וגם דאז יהיה אנוס ופטור מלענות ומ"מ אין להביא ראיה להקל ממה דנקט הגמרא ומצא צבור מתפללין ולא נקט יותר רבותא את הענין שציירנו דאפשר דהגמרא מילתא דשכיחא נקט וצריך לעיין בדין כללי אין מעבירין על המצות: 

! * 
לקדושה או לקדיש - עיין בפמ"ג דקחשיב סדר המדרגות איזה עדיף מחבירו ונ"מ לענין אם שומע שתיהן כאחת בשתי מניינים איזה מהם קודם או אם אינו יכול לקיים את כולם וכתב שם את סדרם כך איש"ר דקדיש עדיף מקדושה וקדושה עדיף ממודים ומודים וגם ברכו עדיף משתי אמנים היינו דהאל הקדוש ושומע תפלה ואלו האמנים עדיפי מאחרים אך שהוא מסתפק שם לענין מודים וברכו איזה עדיף ומצדד שם דמודים עדיף [ודה"ח כתב דלפעמים ברכו עדיף ממודים דהא לענין מודים יכול לכוין להגיע באמצע ברכה ולשחות עי"ש]. עוד כתב שם דעניית שתי אמנים אלו עדיף מתפלה בצבור דהרי דחינן אותו מלהתפלל בצבור בשביל עניית האמנים אלו [אך שכתב שם בא"א דצבור זה גרע במקצת מאחריני משום דבא באמצע] ומסמך גאולה לתפילה בשחרית עדיף אפילו מאיש"ר ותדע שהרי אין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה וכדלעיל בסימן ס"ו ס"ט ואם נזדמן לו לענות מודים אחר שאמר גאל ישראל ישחה ולא יאמר כלום ובלילה עדיף אפילו תפילה בצבור מסמיכת גאולה לתפלה וכדלקמן בסימן רל"ו במ"א סק"ג: 

! * 
אם מתחיל להתפלל וכו' - עיין מה שכתבנו במ"ב סקי"ד בשם א"ר דס"ל דזה מותר אפילו לכתחלה אך אם עמד להתפלל מקודם הש"ץ ומתוך כונתו המרובה או מאיזה סיבה הגיע לקדושה עם הש"ץ או להיפך שהתחיל אחר שהתחיל הש"ץ ומחמת שהאריך הש"ץ הגיע לקדושה משמע מיניה שם דזה גם לדידיה אינו מותר רק דיעבד ונ"ל דה"ה כשאין לו עצה אחרת לשמיעת הקדושה: 

! * 
אבל לכתחלה וכו' - עיין במ"א הטעם דצריך לשתוק ולשמוע כמש"כ בריש סימן קכ"ה ר"ל ואיך יאמר בעצמו נקדש ולפ"ז לדידן דנהגינן בלא"ה כהט"ז לקמן בסימן קכ"ה לאמר נקדש א"כ תו לא שייך להחמיר בזה אך באמת עיקר הדין דלא כט"ז כמו שכתבנו שם: 

! * 
שאין הקדושות שוות - משמע דבלא זה היה אומר עמהם קדוש קדוש אע"פ שעד עתה לא התפלל התפלה שלו עם הש"ץ בשוה ומכאן אתה למד למה שכתבתי למעלה בס"ב וכן כתב הגר"ז: 

~ סימן קי
! * 
או שלא יוכל וכו' - ר"ל מפני רוב טרדותיו או שהוא חולה וכהיום אין נוהגין להתפלל הביננו מחמת הטרדה ונ"ל הטעם לזה דלכאורה קשה על הדין דשו"ע מלעיל סימן ק"א ס"א דאיתא שם דאם אינו יכול לכוין את לבו בכולם יכוין את לבו עכ"פ באבות ומשמע דעי"ז ממילא מותר להתפלל כל התפילה כיון שהוא אנוס שאינו יכול לכוין אך די"ל דכאן דמיירי דשבעה ברכות יכול לכוין לכך התירו לו להתפלל הביננו ולא יותר כדי שיכלול כל השמ"ע בקצרה ובכונה אבל שם מיירי דלא יכול לכוין אפילו אלו הז' ברכות לכך לא התירו לו לקצר ע"כ ניחא דלא נהגו היום בהביננו שאנו חוששין שאפילו הז' לא יכוין וכענין דכתב הרמ"א שם בס"א בהג"ה א"נ מפני שאם באנו לקצר כהיום מחמת טרדה לא נתפלל לעולם תפילה שלמה מפני רוב הטרדה בעו"ה: 

! * 
ואינו מתפלל הביננו וכו' - ולא במו"ש ויו"ט. עיין בחידושי רע"א שמסתפק לענין מו"ש ויו"ט אם השעה עוברת י"ל דבזה במו"ש ויו"ט מוטב שיתפלל הביננו ולא יזכיר הבדלה דעכ"פ בדיעבד יצא בעלמא בלא הבדלה ממה שלא יתפלל כלל עי"ש עוד: 

! * 
והאידנא וכו' שיתפללו י"ח - עיין במ"ב במש"כ דה"ה כל נוסח התפלה כשאר כל אדם כן מוכח מא"ר ופשיטא דיזהרו להתפלל התפילות בזמן התפלה וכמש"כ רש"י בברכות ט"ז ע"א ד"ה קורין ובעו"ה יש פועלים שנכשלין בזה שמאחרין זמן תפלה עד בין השמשות ממש: 

! * 
ההולך במקום גדודי חיה ולסטים וכו' - עיין במ"ב וכן משמע ברמב"ם דדין זה איירי שהגיע לו זמן תפלה באמצע הדרך ואעפ"כ פטור ומ"מ אפשר דה"ה אם הוא מוכרח לצאת לדרך של גדודי חיה ולסטים אחר שכבר התפלל אין צריך להתפלל ג"כ רק תפילה קצרה זו ולא תפילת הדרך וכן משמע באור זרוע ואם יצא לדרך והתפלל תה"ד ובאמצע הדרך נודע לו שהוא מקום גדודי חיה ולסטים נ"ל דאין צריך עוד להתפלל תפילה קצרה זו דנכלל במה שאמר מתחלה והצילנו מכל אויב ואורב בדרך ומכל מיני פגעים רעים וכו': 

! * 
צריך לחזור ולהתפלל וכו' - עיין במ"ב הטעם ולפ"ז נראה דכ"ש אם לן באושפיזא והשכים קודם הבוקר לנסוע לדרכו דצריך לברך תה"ד אף שלא האיר עדיין היום דזה הוי היסח הדעת גמור וכן משמע קצת בביאור הגר"א מדכתב דהוי כמו ברכת התורה וכו' ובבה"ת קי"ל לעיל בסימן מ"ז דצריך לברך ברה"ת תיכף כשהשכים אך לישנא דפמ"ג שכתב דבכל בוקר יאמר אותה משמע קצת שלא כדברינו ואולי נקט לשון זה משום דלכתחילה נכון לצאת בכי טוב ואפילו את"ל דטוב יותר להמתין מלומר תה"ד עד אור היום עכ"פ אם יזדמן לו שאז לא יוכל לומר כגון שיהיה אז סמוך לפרסה לביתו מוטב שיאמרנה קודם שהאיר היום כנלענ"ד לכאורה: 

! * 
ואין לאומרה כו' - עיין במ"ב הטעם והוא מהרא"ש ולכאורה לפ"ז אפילו אם יש לו ליסע פרסה ביחד אך שהוא נוסע הפרסה דרך איזה עיר או שיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה ג"כ לא יאמר תה"ד בחתימה דהא ליכא מקום סכנתא ואפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה ומה שאמר אח"כ ובלבד שלא הגיע וכו' שאני התם דמה שהלך כבר ליכא לאיצטרופי לחייבו עי"ז ומה שיסע למחר נסיעה אחריתא היא משא"כ בעניננו וצ"ע: 

~ סימן קיא
! * 
וטוב להחמיר אם לא במקום שצריך לכך - עיין במ"ב שסתמתי להקל לענין עניית איש"ר וכו' ואף דהשע"ת כתב דלפי מה דמסיק השאגת אריה להלכה כדעת הב"י דאין לחלק לענין סמיכת גאולה לתפלה בין שבת לחול א"כ תו אין להקל בזה מ"מ נלענ"ד דאין להחמיר בזה אחרי דאפילו בחול יש מקילין בעניית אלו בין גאולה לתפלה [עיין בספר אבן העוזר] יש לסמוך עכ"פ ע"ז לענין שבת וכן פסק בדרך החיים. ועי' בחידושי רע"א שמסתפק לענין שבת אם מצא צבור שקראו ק"ש ועומדין להתפלל אם מותר להתחיל להתפלל עמהם ולפלא קצת שלא הביא שהל"ח והא"ר כתבו בפירוש להקל בזה ג"כ לדברי הרמ"א ומשמע מניה דהוא ס"ל דאפילו לדברי הרמ"א אפשר דסמיכת גאולה לתפילה דשבת שחרית חמירא מערבית דחול ולפי מאי דמסיק השאגת אריה דהלכה כדעת הב"י בודאי אין להקל בדין זה ודברי השע"ת אמת ויציב לענין זה וגם אין המנהג להקל בזה: 

! * 
חוזר ואומר וכו' - עיין במ"ב ויש לעיין אם האדם שכח לומר ד' שפתי תפתח אם זה מיקרי חסרון בעצם התפלה כיון דקבעוהו רבנן בתפלה או לא ואין להביא ראיה מכאן דכתבו האחרונים שיאמר החזן בלחש א"כ השומעים חסר להם זה הפסוק ואפ"ה יוצאין ידי התפלה שאני הכא דלא שייך גבייהו כלל זה הפסוק דאדני שפתי תפתח וגו' כיון שאינם מתפללים בעצמן משא"כ בעלמא ויותר מסתברא דלא אמרו כתפלה אריכתא דמיא רק לענין שלא יהא הפסק בין גאולה לתפלה אבל לא כתפלה ממש עד שיצטרך לחזור בשביל זה תדע דהא אמרי' נמי לענין השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא ואפ"ה קי"ל דברכות אין מעכבות זו את זו ואם החסיר השכיבנו יוצא בברכת אמת ואמונה [כברכות ט' ע"א] וא"כ ע"כ דלא נאמר רק לענין דלא הוי הפסק בין גאולה לתפלה וה"נ לעניננו: 

~ סימן קיג
! * 
ואם בא לשחות וכו' - הנה מדברי הא"ר מוכח דהאיסור הוא דוקא בברוך אתה אבל בסוף ברכה ממש יכול לשחות והפמ"ג מפקפק בזה ועיין רש"י ברכות ל"ד ע"א ד"ה תחלה וסוף דמפרש רש"י במודים ולך נאה להודות וע"ז מסיים הברייתא דבסוף כל שאר ברכות מלמדין שלא ישחה משמע כפמ"ג ואולי רש"י לאו דוקא קאמר וגם הוא ס"ל כהרמב"ם דסוף ברכה היינו כשאומר בא"י הטוב וגו': 

! * 
בסוף כל ברכה וכו' - כתב הל"ח בפ' אין עומדין שאין לו לכרוע בשום ברכה משאר ברכות בתחלה או בסוף ואפילו שאינו מהי"ח ולכך אני אומר שטועים כל השוחים בברכת התורה בתחלה וסוף עי"ש. ועיין במה שכתבתי במשנה ברורה סק"ו בשם הט"ז דלכאורה סותר לזה ואולי דבברכה גם להט"ז אסור דנראה כמוסיף בחיוב הכריעות שלא תקנו רק בברכת אבות ומודים: 

! * 
הכורע בוכל קומה וכו' - עיין במגן גבורים שדוחק למצוא טעם למנהג שנהגו העולם לכרוע בברכו עי"ש אולם באמת יש למנהג זה סמך מן המקרא בדברי הימים א' קפיטל כ"ט פסוק כ' עי"ש ומנהג ישראל תורה: 

! * 
המתפלל צריך שיכרע וכו' - וה"ה בכריעה שעושה אחר שסיים תפלתו כמבואר בסימן קכ"ג נמי דינא הכי [כן איתא ברמב"ם פ"ה מהל' תפלה]: 

! * 
וכשזוקף זוקף בשם - עיין במגן אברהם סימן קכ"ז שמבאר את דעת מהרא"י דס"ל דבכריעה שבתחלת ברכה אם רצה שלא לזקוף עד סמוך לחתימה הרשות בידו אלא שאם רוצה לזקוף מיד צריך לזקוף בשם וכן בכריעה שבסוף ברכה שהוא חייב לזקוף מיד כדי שלא להיות שחוח בתחלת ברכה שלאחריה אזי צריך הוא לזקוף בשם שמשום ד' זוקף כפופים לבד לא הצריכו לזקוף מכריעתו כלל אלא שאם בלא"ה הוא זוקף אז משום ד' זוקף כפופים יזקוף בשם וע"כ הנוהגין להתפלל בראש השנה ויום הכיפור בכריעה אין צריך לזקוף אלא בסוף ברכה ותחלתה: 

~ סימן קיד
! * 
אסור להזכיר וכו' - עיין במ"ב שכתב אפילו הצבור וכו' כן ביארו הרבה אחרונים [הט"ז בסק"ו ופר"ח והגר"א ומ"מ וש"א וכן משמע מלבוש] את דעת המחבר וכן מוכח דעתו בהב"י דלא כהמחה"ש ויד אפרים שצידדו לבאר את דברי המ"א ולומר דהמחבר יסבור כדעת אביה"ע המובא בהרא"ש וכפי מה שביארו הב"ח ע"ש. ולדינא בלא"ה אין נ"מ דאף לדידהו הרמ"א פליג ע"ז והדה"ח וח"א ושולחן שלמה ושארי אחרונים הרבה כולם סתמו כהרמ"א. ודע דאף דהפר"ח חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דדוקא יחיד לא יוכל להתפלל ולהזכיר גשם קודם שהוכרז אבל הצבור והש"ץ שעומדין להתפלל תפלת מוסף ע"ד לומר גשם בתוך התפלה כאלו כבר הוכרז ונתפרסם דמי וא"צ שוב הכרזה אנו אין לנו אלא פסק השו"ע וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל דאם לא הכריזו מקודם גם הצבור והש"ץ לא יזכירו גשם בתפלתן בלחש. ודע עוד דמדלא זכרו את העצה שנזכר במ"א שהש"ץ יזכיר בתוך התפלה בקול משיב הרוח ומוה"ג משמע דס"ל דאין נכון לעשות כן ומ"מ משמע מדברי הח"א דבדיעבד מהני עצה זו ואף דלא ידעתי את מקורו דהלא המ"א העתיק את דברי הב"ח דלהרמ"א לא מהני זה מ"מ נ"ל דיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת הדה"ח דבדיעבד אף אם הזכיר גשם בליל ש"ע לא יחזור ולהיפך לדעת הראבי"ה והפר"ח שהחזיק בשיטתו אם לא הזכיר עתה גשם לא יצא ידי תפלה: 

! * 
לא יקדים וכו' - מסתפקנא אם התפללו מנין ותיקין בבהכ"נ זה גופא והכריזו משיב הרוח כנהוג אם מועלת זה למנין שני שיהא מותר ליחיד להקדים וא"ל דכיון דיש הפסק כ"כ לא מיקרי הכרזה דז"א דהרי הביא הרא"ש בשם ר"ע דהזכרה דמוסף מועלת למנחה עי"ש ברא"ש דלא פליג עליה בסברא זו וכעין זה פסק הרמ"א בס"ג ואפשר דכיון דמנין אחר הוא וגם דהלא בשחרית יצטרך לומר משיב הרוח ע"כ לא מהני זה לתפלת מוסף שאח"כ וזה הספק יפול ג"כ במה שפסק הרמ"א בס"ג דנוהגין הקהל להזכיר משיב הרוח ביו"ט א' של פסח במוסף משום דעדיין לא שמעו מש"ץ דפסק לומר משיב הרוח אם באותו בהכ"נ התפללו מנין ראשון וכבר פסק הש"ץ לומר משיב הרוח בחזרת הש"ץ אם מועיל זה שלא יצטרכו שוב לומר משיב הרוח בתפילת המוסף וצ"ע ע"כ נראה שטוב לזהר שלא לעשות מנין ראשון בבהכ"נ ביו"ט א' של פסח: 

! * 
וחוזר לראש הברכה - והגר"א פסק כהרמב"ם דגם בזה חוזר לראש: 

! * 
ואם סיים הברכה וכו' - ולא דמי להא דס"ו דדוקא אם התחיל הברכה שאחריה דהכא כיון שהזכיר מה שאין ראוי להזכיר גרע וכ"כ בלבוש והב"ח והא"ר פסקו דגם בזה דוקא אם התחיל ברכה שאחריה דאל"ה הוא כמו שעומד עדיין באותה ברכה וחוזר לראש הברכה והפמ"ג הביא את מחלוקתם וסיים וצ"ע וספק ברכות להקל אבל הדה"ח וח"א ושולחן שלמה וש"א פסקו כסתימת השו"ע וכנ"ל למעשה משום דבלא"ה דעת הגר"א כהרמב"ם דאפילו אם נזכר באמצע ברכה חוזר לראש וגם יש כמה מגדולי הפוסקים שחולקים על ראבי"ה דפסק השו"ע בסעיף ו' כוותיה דאומרו בלא חתימה קודם שמתחיל ברכה שאחריו וס"ל דמכיון שסיים אותה ברכה הוי כמו שהתחיל ברכה אחרת ולכן עכ"פ בעניננו דאפשר דראבי"ה ג"כ סובר כשאר פוסקים אין לזוז מסתימת השו"ע דאחר שסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין ברכה שאחריה חוזר לראש התפלה ואח"כ מצאתי בעזה"י בספר מאמר מרדכי שפסק כהשו"ע מכל אלו הטעמים: 

! * 
ואפילו במקום שצריכים וכו' - עיין בפמ"ג שכתב דאפילו ארץ כולה כאשכנז ודידן אפ"ה גריעא משאלה עי"ש טעמו וכן בח"א כתב דאפילו אם היה עצירת גשמים וכמו שהעתקתי במ"ב ובאמת לא הבנתי דבריהם דהרי טעם השו"ע שם לענין שאלה הוא דלמא הלכתא כהרא"ש דמסתבר טעמיה ע"ש בב"י מהרי"א וט"ז והגר"א ובתשובת הרא"ש מבואר שם בהדיא דה"ה לענין הזכרה וראיה שם מדף ד' ע"ב במסקנת הגמרא דשאלה אינו נמשך יותר מהזכרה וכמו שציין הגר"א שם בסימן קי"ז ס"א ד"ה ושואלין עי"ש ומהשו"ע שכתב אפילו במקום וכו' אינו ראיה דדלמא הוא מיירי באיזה עיירות דבזה גם להרא"ש אין להזכיר גשם דגם לענין שאלה אין לשאול מטר בברכת השנים בזה וכמו שהביא ראיה שם בתשובה מההיא דבני ננוה ועל אופן זה כתב הרמב"ם ג"כ דמקומות שהם צריכים גשם בימות החמה שואל בש"ת וכמו שהביא כ"ז הב"י בשמו שם בסימן קי"ז אבל ארץ אחת כולה דס"ל כהרא"ש לענין דיעבד דאם שינה את נוסח התפלה וקבע השאלה בברכת השנים דיצא וע"כ דס"ל דזה אינו נקרא שינוי ממטבע שטבעו חכמים דכל מדינה ומדינה איקבע זמנה לפי מנהגה א"כ נראה דה"ה לענין הזכרה יצא בדיעבד ועיין בב"י במה שכתב בשם תר"י משמע ג"כ דמיירי בדבר ששם הדין בשומע תפלה אבל לא בדבר ששם הדין בברכת השנים ואפילו אם תאמר דהתר"י לא ס"ל כהרא"ש לענין שאלה ותמיד הדין לדידיה בש"ת עכ"פ אין שום ראיה מהמחבר לדברי הפמ"ג והח"א ואדרבה בהיפך נראה מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל וכפי מה דפסקינן כדידיה הלכה לענין דיעבד. וא"כ לפ"ז במדינותינו שצריכין מטר בין פסח לעצרת לכאורה היה ראוי לנו לפסוק בדיעבד דאין חוזר אם הזכיר גשם אבל כיון דבלא"ה המ"א מסתפק בסימן קי"ז סק"ד דדלמא השו"ע לא מסתפק לפסוק כוותיה דהרא"ש רק כשיש עצירת גשמים נראה לכאורה דאין זה ונראה ראיה לזה ג"כ מדברי הרמ"א לקמן בס"ט בהג"ה דהרי במדינותינו היה ואפ"ה מצריך לחזור בודאי הזכיר אך כשיש עצירת גשמים והתפלל והזכיר גשם צ"ע אם חייב לחזור ולהתפלל [וכ"ז ששאל גם מטר דאל"ה ממ"נ אינו יוצא בדיעבד] ויותר נראה דיתפלל בתורת נדבה בכ"ז במדינותינו ועיין בסימן קי"ז בבה"ל ד"ה ושאל מטר: 

! * 
מחזירין אותו - עיין בחידושי רע"א דמצדד לומר דבליל שבת אם שכח לומר משיב הרוח דאין מחזירין דלא גרע מאם היה מתפלל רק מעין שבע דיצא בדיעבד אף דשם לא הוזכר גשם וסיים דצ"ע: 

! * 
אין מחזירין אותו - ר"ל לאחר שאמר כבר השם של סיום הברכה אבל אם נזכר קודם סיום הברכה יחזור ויזכור גשם [פמ"ג]: 

! * 
במקום שנזכר - כתב הפמ"ג דלענין שאלת מטר אם שכח ונזכר קודם שסיים הברכה יחזור ויאמר ותן טו"מ וגומר שם כסדר ומדברי שולחן שלמה משמע דגם טל ומטר יוכל לאמר אחר ושבענו מטובה אם רוצה אכן לענין על הניסים בחנוכה ופורים אם שכח ונזכר קודם שסיים ברכת הטוב שמך משמע מדברי שניהם דיחזור ויאמר אח"כ ועל כולם יתברך וכו' כסדר. כתבו האחרונים דאם נזכר במקום דלא סליק ענינא כגון תיכף לאחר שאמר ומקיים אמונתו יסיים מקודם לישיני עפר וכל כה"ג: 

! * 
בלא חתימה - דין זה למעשה לענ"ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי"ה שהביאוהו הרא"ש בפ"א דתענית והמרדכי שם ועיין בב"ח שרש"ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס"ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב"ח והמ"א ושארי אחרונים ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת השו"ע דס"ל דמכיון שהביא הרא"ש את דעת הראבי"ה להלכה הכי נקטינן מ"מ צ"ע חדא כי הא"ר נשאר בצ"ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א"ע למה שכתב בשמו בפ' תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ"ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי"ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר"ח] שנית כי בביאור הגר"א נשאר ג"כ בקושיא על פסק השו"ע [ועיין בספר צל"ח שהקשה ג"כ על הראבי"ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל ולבד כ"ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס"ל דלא כראבי"ה והוא הריא"ז שהובא בש"ג פ' תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר"י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ"ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב"ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב"י וכן בספר קיצור שו"ע פסק ג"כ דחוזר לראש עי"ש בהג"ה שבסוף ספרו וצ"ע לדינא. והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר בא"י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה"ה ביעלה ויבא וכה"ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח"כ ויאמר יעו"י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג"כ לפ"ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ"מ שוב לא יאמר כאן טו"מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו"ע: 

! * 
ובכל מקום שטעה בהם - ומה שפסק בס"ד דאם הזכיר גשם חוזר רק לראש הברכה כתבו האחרונים דס"ל דכיון שלא סיים עדיין הברכה אין זה טעות גמור לע"ע שיצטרך עי"ז לחזור לראש ורק חזרה בעלמא בעינן שיחזור הברכה ולא יאמר ועיין לעיל בסימן ק"ד סקכ"א במ"ב במש"כ שם בשם הח"א דה"ה לענין שח או שהזכיר מאורע שאר ימים בתפילה כ"ז שלא סיים אותה ברכה א"צ רק לחזור לתחלתה: 

! * 
אבל במזיד וכו' - עיין לעיל סימן ק"ד ס"ו לענין שיחה דלכאורה סותר להך דהכא ועיין באחרונים שחתרו ליישב זה ובביאור הגר"א שם משמע דלהרשב"א אין לחלק בין שוגג למזיד אבל מדברי שארי כל האחרונים מוכח דתופסים להלכה כמו שסתם הטוש"ע פה. וכתבו הב"ח וא"ר דאפילו אם היה הקלקול באיזה מן הברכות האמצעיות ג"כ חוזר לראש התפלה דכל י"ח ברכות נאמרו כסדר וכולן חשובין כברכה אחת לענין זה: 

! * 
עד ל' יום בחזקת וכו' - עיין במ"ב דיש דיעות בין הפוסקים אם ל' יום ממש או כמנין ל' יום דהיינו צ' תפילות והנה לפוסקים שסוברין דתלוי בל' יום ממש בין להקל ובין להחמיר לכאורה היום הראשון מצטרף ג"כ ליום שלם אף שלא התחילו בו רק במוסף או במנחה אך יש לעיין לענין שאלה דבזה ג"כ השיעור ל' יום כמו לענין הזכרה כמו שכתב הא"ר אם מצטרף ב' ימים ראשונים של פסח ג"כ לזה והנה לפי דעת האחרונים החולקין על הט"ז במש"כ דאם שגג או פשע יום אחד ולא התפלל כלל דמצטרף לענין חזקת ל' יום ודאי דכ"ש בזה דלא מצטרף אך מסתפקנא לדברי הט"ז דאולי הט"ז לא מיירי רק באם דילג באמצע ולא בתחלתו או אולי דגם בזה מכיון שבצירוף השני ימים האלו נשלם ל' יום שלא אמר בהן טל ומטר כבר העתיק עצמו מחזקתו שקודם לכן: 

! * 
אם ביום ראשון ש"פ וכו' ז' פעמים וכו' - עיין בביאור הגר"א שחולק ומסכים לשיטת רבינו פרץ המובא בטור דלא ס"ל כן וגם בט"ז מפקפק בפסק זה ושארי כל האחרונים רובם וכמעט כולם העתיקו את דברי השו"ע להלכה: 

~ סימן קיז
! * 
בתפלת ערבית - כתב הח"א בשם הפר"ח דבדיעבד אם התפלל ושכח טו"מ מונין מעל"ע ולפ"ז כיון דאין תקופת תשרי נופלת אלא בג' שעות או בט' שעות בלילה או ביום לעולם א"צ לחזור בתפלת מעריב הראשונה כיון שעדיין לא נשלם ס' יום מע"ל וכן אם התקופה נופלת ביום א"צ לחזור אפילו בתפילת שחרית להמתפלל קודם ג' שעות ביום וכשנופלת בט' שעות ביום ומתפלל מנחה קודם ט' שעות ג"כ א"צ לחזור עכ"ל והפמ"ג הביא להפר"ח וכתב עליו ואיני יודע אם לסמוך עליו בזה כי אין הלכה כאבי העזרי בזה ועכ"פ מחוייב להתפלל ומתנה כבסימן ק"ז ס"א עי"ש ובספר מחזיק ברכה פסק בהדיא דלא כפר"ח וגם הבעל דה"ח לא הזכיר כלל שום נ"מ בין יום ראשון לשאר ימים וגם מביאור הגר"א משמע לכאורה דפסיקא ליה דאין הלכה כראבי"ה בזה: 

! * 
עד תפילת המנחה - ואם טעה במעריב ליל ראשון של פסח והתפלל תפלת ש"ע של חול ונזכר לאחר שהתחיל ברך עלינו שהדין הוא שצריך לסיים כל אותה ברכה כמש"כ בסימן רס"ח אינו אומר טל ומטר כיון שגם הצבור אינם אומרים. ואם חלה השאלה ביום שבת וטעה והתפלל של חול והתחיל ברך עלינו ג"כ אינו אומר טל ומטר כיון שהציבור עדיין לא התחילו והיחיד נגרר תמיד אחר הצבור [מ"א]: 

! * 
ומיהו אם וכו' - טעם דין זה הוא ע"פ תשובת הרא"ש שתמה למה אין אנו שואלים בז' חשון כבני ארץ ישראל נהי דאנן בתר בני בבל גרירינן היינו בדין מן הדינים שחולקין בני מערבא עם תלמוד בבלי או בני ח"ל עם בני א"י משא"כ תלוי זה בטבע הארצות שבא"י היו צריכין למטר מיד בז' חשון ולכן שואלין בז' חשון ובני בבל לא היו צריכים לגשמים עד ס' יום אחר התקופה לכן לא היו שואלים עד זמן זה וא"כ בארצות שצריכין לגשמים בחשון היה ראוי שינהגו בזה כבני א"י לשאול בז' חשון וכן אם מנהג הארצות שצריכין למטר גם בימות החמה [וכמו ארץ אשכנז שזכר שם הרא"ש שצריכה למטר גם מימי הפסח עד עצרת] כל דינם בתפלה כמו בימי החורף בא"י וכתב הרא"ש שלא נתקבלו דבריו לפני חכמי דורו ועפ"ז כתב הרב"י נהי דלכתחלה לא קי"ל כוותיה כיון שנתפשט בתפוצות ישראל דלא כוותיה מ"מ בדיעבד אם יחיד טעה והזכיר בזמן וכו' אין חייב לחזור להתפלל אלא בתורת נדבה ובזה יבואר דברי השו"ע ומ"ש אם בארץ וכו' פירוש לאפוקי אם איזו עיירות צריכין למטר כל שאין עליהם שם ארץ כיחידים דמי אפילו לדברי הרא"ש כן מוכח בתשובת הרא"ש והובא בב"י ואפילו בדיעבד אם שאל מטר בברכת השנים חוזר ולפלא על הפר"ח שפסק דעיר אחת הצריכה מטר ג"כ בדיעבד אין חוזר הא יש ראיה מההיא דבני ננוה להיפך אם לא שנדחוק ונאמר דמה שפסק שם הגמרא בשומע תפלה היינו רק לענין לכתחלה אבל בדיעבד אפילו בברכת השנים וצ"ע: 

! * 
הצריכים מטר - משמע קצת מלשון זה דדוקא כשנעצר המטר אבל בלא"ה מחזירין אותו אע"פ שהגשם במקום ההוא אינו סימן קללה ולפי מה דמשמע מתשובת הרא"ש שממנו מקור דין זה המדינות שצריכות מטר בין פסח לעצרת כאשכנז וכדומה אפילו בסתמא דינייהו כמו בימי החורף בא"י ונהי דלכתחלה לא קי"ל כותיה עכ"פ לענין דיעבד אין לחזור וצ"ע [ממ"א ומחה"ש] ועיין בס' זכור לאברהם שכתב דלא יכנס בספק ברכות עוד כתב שם דה"ה לדידן במקומותינו דאנו צריכין מטר בין פסח לעצרת דאם טעה ושאל אז מטר דא"צ לחזור דכפי הנראה כל המקומות הללו הקרובים והרחוקים הם צריכים למטר והו"ל כארץ אשכנז וספרד דכתב הרא"ש עי"ש ומדברי הדה"ח וח"א משמע דס"ל דדוקא כשהיה עצירת גשמים אבל בלא"ה חייב לחזור ולהתפלל ונ"ל דהוא ספיקא דדינא ע"כ יחזור ויתפלל ויתנה אם לא יצאתי ידי תפלה עד עתה תהא לחובה ואם יצאתי תהא לנדבה וכדלעיל בסימן ק"ח סי"א וכמש"כ בביאור הגר"א בסימן זה ושם דספיקא דדינא הוי כספק לו אם התפלל שבסימן ק"ז ס"א עי"ש במ"א וה"ה בכל זה אם טעה ושאל מטר מז' מרחשון ולהלן במדינות שבח"ל הצריכין מטר בתחלת החורף יחזור ויתפלל ויתנה כנ"ל. והכל מהך טעמא כי בברכ"י ובש"ת פסק דבדיעבד אין צריך לחזור ולהתפלל כהרדב"ז ומבואר שם בהרדב"ז טעמו דכיון שבמקום ההוא הוא זמן גשם אע"פ שאין עתה צורך לגשמים אין לחזור התפלה בשביל זה כיון שעכ"פ אינו סימן קללה והוא כסברת המג"א הנ"ל ומדה"ח וח"א ועוד איזה אחרונים משמע דלא תפסו זה הסברא לדינא אם לא שיש עצירת גשמים בהדיא ע"כ נראה שיעשה כדברינו כנ"ל: 

! * 
טעה בה יחיד וכו' - נראה פשוט דה"ה אם כל הצבור או הש"ץ טעו ושאלו טו"מ ג"כ אין חייב לחזור דהא הטעם הוא כמו שכתב מהרי"א דבאמת נראין דברי הרא"ש ויש לסמוך עליו עכ"פ לענין דיעבד וא"כ מה לי יחיד או ש"ץ וצבור והאי דנקט יחיד לרבותא אפילו אם רק יחיד שאל טו"מ שלא כמנהג כל הצבור שם אפ"ה ש"ד כיון שצורך רבים הוא וכן משמע בלבוש ולפלא על הפמ"ג והדה"ח שכתבו דדוקא יחיד אבל ש"ץ חוזר דאין להם שום מקור לזה ועוד נראה בפשיטות דהא דנקט יחיד משום דבצבור אפילו בתורת נדבה אינו יכול לחזור ולהתפלל וכדלעיל בסימן ק"ז ס"ג אבל חיובא ליכא אפילו בצבור ונראה דה"ה בש"ץ. גם במה שכתב הפמ"ג במ"ז סק"ב דדוקא אם טעה אבל אם הזיד חוזר לראש וכדלעיל סימן קי"ד לענ"ד לא נוכל לאמר זה בענינינו כלל דהא הטעם הוא משום דיש לסמוך בדיעבד על הרא"ש והרי לדידיה בודאי אפילו הזיד אינו חוזר דנוסח הברכה כך היא: 

! * 
ושאל מטר וכו' - משמע שבגשם לא טעה אלא התנהג כשאר בני אדם ולא הזכיר ואפ"ה אינו מחוייב מצד הדין לחזור ולהתפלל ולכאורה קשה דהא הטעם הוא דלמא הלכתא כהרא"ש דנמשך זמן השאלה שם יותר וא"כ גם זמן הזכרה נמשך שם לדידיה כמבואר בתשובת הרא"ש שם בהדיא דתרווייהו שוין בזה וא"כ יש לו לחזור בשביל שלא אמר גשם דהא כתב שם דבמדינות כאלו יהיה להם הדין של חזרה של מוריד הגשם מעצרת ואילך כמו בא"י מפסח ואילך עי"ש ומשמע שם דשוין לגמרי וא"כ כי היכי דבא"י אם לא הזכיר עד פסח מחזירין אותו ה"נ בזה עד עצרת וא"כ ממ"נ אינו יוצא בתפלה הזו ולכאורה יהיה מזה ראיה להפמ"ג שכתב בסימן קי"ד אות וא"ו דלדעת השו"ע בהזכרה אפילו ארץ אחת כולה הצריכה מטר אפ"ה מחזירין אותו ולא ס"ל בזה כלל כהרא"ש ועי"ש בבה"ל מה שכתבתי אודות זה. או אולי דהשו"ע מיירי בזה שכתב ומיהו וכו' למנהגו מנהג ספרד שנוהגין לומר טל בימות החמה וכדלעיל בסימן קי"ד ס"ג וקי"ל שם בס"ה דאם הזכיר טל במקום גשם אין מחזירין אותו אבל זהו דוחק קצת דמתחיל בתרתי ספרד ואשכנז ומסיים בחדא: 

! * 
אם שאל מטר וכו' - עי' במ"ב דצריך לחזור לתחלת ברכת השנים ואם לא התחיל רק מותן ברכה וכו' לא מיבעי אם נזכר בתוך כדי דיבור ודאי יצא בדיעבד אלא אפילו אם לאחר כדי דיבור התחיל ותן ברכה וברך שנתנו וכו' וסיים הברכה יצא בדיעבד [ח"א ע"ש בנ"א]: 

! * 
אם לא שאל מטר וכו' - לכאורה נראה דה"ה אם חיסר בשאר ברכה דבר שהוא מעיקר הברכה [כגון שחיסר ענין קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שנקראת במגילה דף י"ג על שם זה עי"ש] ג"כ יכול להשלים בברכת שומע תפלה וראיה מתוספות ברכות כ"ט ע"א ד"ה מפני וכו' דלא מיעטו רק דבר שהוא מענין שבח כגון הזכרה והבדלה ושאר שבחים שאינם ענין תפלה ובקשה משא"כ בזה וגם אפילו בהבדלה גופא פסק המ"א בסימן רצ"ד סק"ג דאם יודע שלא יהיה לו כוס להבדיל ושכח לומר הבדלה בחונן הדעת יאמרנה בש"ת כדי שלא יצטרך לחזור א"כ ה"ה בזה ומה דאיתא לקמן בסימן קי"ט ס"ג דאם טעה בברכה אחת מאמצעיות שחוזר לראש הברכה אפשר דהתם איירי שנזכר אחר שומע תפלה ותדע דהלא בדבריו שם כלל ג"כ אם טעה ושכח לומר טו"מ בברכת השנים ובזה בודאי אין לו לחזור לראש הברכה אלא שואל בשומע תפלה אלא ודאי דלענין טו"מ לא יצוייר דין המחבר רק אם נזכר אחר שומע תפלה א"כ אפשר דה"ה בזה ומה שלא ביאר המחבר שם זה בפירוש משום דרצה שם לכלול דינו גם לענין דילג ובדילג אין שום נ"מ בין נזכר קודם שומע תפלה או אח"כ דאין רשאי לכלול בשומע תפלה ואף שהפר"ח מיקל גם בזה כבר השיגו הח"א גם ענין טעות כולל אם הוסיף איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה וכה"ג דבזה בודאי אין לו שום תיקון בשו"ת אבל לענין חסרון אפשר דיוכל להשלימו בשומע תפלה וכנ"ל. ודע דלדעת הגר"א לעיל בסימן נ"ט ס"א דס"ל דהעיקר תלוי בחתימה יצא ואפילו השלמה א"צ כי מיבעי לי לפי דעת השו"ע שם. אח"כ מצאתי בפמ"ג בסימן קי"ט אות ג' במ"ז דדעתו ג"כ דלא כהפר"ח הנ"ל וגם בענין ספיקתינו כתב דאם דילג איזה תיבות שהוא מענין הברכה אין יכול להשלימו בשו"ת וטעמו דלא דמי לשאלה והבדלה דזה איננו נוסח קבוע תמיד לכך תקנו לזה תקנה משא"כ הפמ"ג לא הביא ראיה לסברתו בזה: 

! * 
כעקורים - עי' מ"ב כ"כ מ"א בסי' תכ"ב וכ"פ כל האחרונים ודלא כח"א שכתב דבעינן עקירת רגליו ממש ומה שכתב בנשמת אדם דהירושלמי שהביא המ"א לא נמצא הוא בפ"ה דברכות אחר המשנה מודים מודים וגם הרשב"א הביאו בחידושיו בפ' ת"ה, וכן מצאנו בעזה"י בתר"י פ' ת"ה ד"ה לא אמרן אלא בשרגיל לומר תחנונים כו' מפורש כהמ"א עי"ש וראיתו דהנ"א מרש"י דברכות יש לדחות דאפשר דסבר רש"י כרב עמרם המובא בטור סי' תכ"ב שפוסק דתלוי רק בעקר רגליו או כלישנא קמא שבגמרא: 

~ סימן קיט
! * 
אם דילג או טעה וכו' - ענין טעות נ"ל דנכלל בשני אופנים א' שלא השלים את הברכה כדין כגון שלא חיתמה כדין או שחיסר איזה דבר שהוא עיקר הברכה כגון שלא אמר טו"מ בימות הגשמים או שחיסר להזכיר ענין קיבוץ גליות בברכת תקע בשופר שעיקרה בנויה ע"ז אף אם חיתמה כראוי (וכדאיתא במגילה י"ג) וכה"ג וכמו שאם חיסר יוצר אור בברכת יוצר אור דפסק המחבר לעיל בסימן נ"ט ס"א דלא יצא [אף דכתב המ"א בסימן קי"ד סק"ט כגון שטעה בחתימתן אבל אם טעה באמצע אין בכך כלום נלע"ד דכונת המ"א שם הוא שחיסר איזה דבר שאינו מעיקר ענין הברכה אבל דבר שהוא מעיקר הברכה כחתימה דמיא ומוכח כן ממה דסיים המג"א שם דכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה אלמא דמיירי בענין נוסח בעלמא אבל לא בשחיסר את ענין הברכה וגם הלא המ"א העתיק בסימן ס"ד את דברי הכ"מ שם ועיין שם ברמב"ם ובכ"מ דענין הברכה הוא לעיכובא וגם הלא צוה לעיין בסימן נ"ט ור"ל דשם מוכח דאם התחיל ביוצר אור שהוא עיקר ענין הברכה אף שבאמצע אמר דבר שלא מענין הברכה יצא משא"כ אם חיסר את עיקר ענין הברכה לא יצא אף להמ"א וכן כתב הפמ"ג במ"ז אות ג'] ועיין מה שצדדנו לעיל בסימן קי"ז ס"ה לענין זה. ב' אם אמר איזה דבר שהוא מקלקל את הברכה כגון שאמר טו"מ בימות החמה וכה"ג והנה כ"ז הוא לפי דעת המחבר לעיל בסימן נ"ט אבל לפי דעת הגר"א שם דאפילו אם לא הזכיר בתחלה כלל יוצר אור כיון שחתם כדין יצא בדיעבד נראה דה"ה הכא באופן הראשון אזלינן בתר חתימה ויצא כיון שבה מזכיר ענין קיבוץ גלויות ועיין בבה"ל שם שכתבנו דגם דעת הרשב"א והרמב"ן כוותיה דהגר"א: 

! * 
ואם חזר ברכה לבטלה היא - עיין במ"ב במש"כ היינו וכו' והוא מהט"ז ומ"א וש"א ומשמע מזה דמשום עננו גופא לא הוי ברכה לבטלה ולא זכיתי להבין כיון דס"ל להפוסקים דעננו זה הוא כשאר עננו דעלמא דקי"ל שאין מחזירין אותו א"כ אם יחזור לומר עתה הוא ברכה לבטלה כיון דקביעותו הוא בין גואל לרופא ולא בין רפאנו לברכת השנים אם נצריכו לומר עתה בודאי בשם חזרה מיקרי ואפשר דס"ל דכיון דקבעוה חז"ל לכתחילה לומר ברכה בפ"ע יש בה עדיפותא משאר עננו דלא הצריכו רק לכוללה ואם לאו דהיה היזק עי"ז לברכת רפאנו לא היינו מסתפקים במה שאנו נותנים עצה לכללה בש"ת כי לא מצינו תיקון ע"י שומע תפלה רק אם חיסר שאלה בברכת השנים או להירושלמי משיב הרוח בברכת אתה גבור אבל לא אם חיסר ברכה שלמה וכמו שפסקו כל האחרונים (דלא כהפר"ח שמיקל להשלים בש"ת אפילו אם דילג ברכה שלמה) ואכתי צ"ע: 

~ סימן קכא
! * 
האומר מודים מודים וכו' - מסתפקנא אם אמר רק תיבת מודים מודים לבד והשאר אמר כהלכתו אם גם בזה משתקין אותו דאולי הגמרא מיירי דכפל גם התיבות שאח"ז אבל בזה לבד לא מיחזי כשתי רשויות אחרי שאח"כ אמר שאתה הוא ד' אלקינו ומברכות ל"ג ע"ב דאמר לענין ק"ש הא דאמר מילתא מילתא ותני לה ומסתמא ה"ה לענין מודים משמע לכאורה מתיבת מילתא מילתא דלאו שמע בלחודיה רק אמר בכפילא גם יתר התיבות ומ"מ יש לדחות דלאו דוקא נקט האי לישנא ותדע מדאמר שם ג"כ הא דאמר פסוקא פסוקא ולהפוסקים דסברו דבזה משתקין אותו בודאי אפילו לא אמר רק הפסוק שמע ב"פ ג"כ משתקין אותו. ואפילו את"ל דלענין שמע מקילינן בתיבת שמע שמע בלחוד דעי"ז לא מיחזי כשתי רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור טפי דומיא דמאי דאמר שם בדף י"ד ע"ב כל אמת אמת תפסיה להאי גברא וצ"ע: 

~ סימן קכב
! * 
ולקדיש ולברכו - עיין במ"ב ואם התחיל לומר איזה תחנונים שאינו רגיל בהן ונזדמן לו לענות סתם אמן נ"ל דאסור כיון שלא אמר עדיין יהיו לרצון ואינו דומה למה שהתיר הט"ז בסק"א וכמו שכתבנו במ"ב באות א' דשם הלא מיירי אחר שכבר אמר יהיו לרצון ובדה"ח [בסוף דיני תפלה ד"ה במדינותינו באות א'] משמע דמותר ולא נהירא וא"ל דטעמו דבמדינותינו שרגילין לומר אלהי נצור קודם יהיו לרצון הרי דס"ל דמכיון שסיים הי"ח ברכות כבר סיים כל התפלה ע"כ דינו כמו במקום שרגילין לומר יהיו לרצון אחר יהיו לרצון דז"א דלא גריעא לכו"ע הפסוק יהיו לרצון שהתקינו חז"ל לאומרו אחר י"ח ברכות [וכמו שאמרו דויד אחר י"ח בקשת מזמוריו] משאר תחנונים שהרגיל בעצמו לאמרן אחר תפלתו דאמרינן דבמקצת דמיין לתפילה ואין להפסיק לאמן בין באמצען ובין קודם שהתחיל לאמרן וכמו שכתבנו במ"ב אות א' וה"נ דכוותיה: 

~ סימן קכג
! * 
יעמוד - עי' במ"ב במש"כ כשאומר וכו' דהנה עיקר הדין דעמידה זו כ' המ"א בשם הרד"ך וב"ז ולא נמצא בב"ז וכמש"כ בא"ר וגם ברד"ך לא מצאתי דהוא מיירי שם רק מקדושה מ"מ נ"ל דיש להורות כן עכ"פ בעושה שלום: 

! * 
ולא יחזור למקומו וכו' - עיין בט"ז שכתב דאפי' אם אין חוזר תיכף למקומו לא יאמר תחנון תיכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי ד"א ועי' בבה"ט סק"ה שמפקפק בדינו וכן בפמ"ג סי' קל"א סק"ד במ"ז כ' שאינו יודע מנ"ל הא ומדברי מהרי"ל לא משמע כן ע"ש: 

! * 
והש"ץ יעמוד וכו' - עיין במ"א שכתב בשם הרשב"א דמדינא יכול לחזור מיד דהדבר ידוע שחזרתו הוא להוציא רבים ידי חובתן אלא שנהגו כן ועיין בפמ"ג אולם מדברי הגר"א משמע דמדינא צריך להמתין כדי ד"א דהוא נכלל במה שפסק בסימן ק"ה דבין תפלה לתפלה צריך להמתין כדי ד"א עיי"ש וכן פסק בספר מגן גבורים בשם הערוך: 

! * 
אסור וכו' עד שיסיים ש"ץ - משמע מזה דכיון שסיים די ואפילו אם רוב הציבור עומדין עדיין והנה לפי טעם הראשון שהעתקתי במ"ב והוא מהט"ז נראה דיש להחמיר בזה ולטעם השני מותר וכן משמע מפמ"ג ולמעשה יש לעיין בזה: 

! * 
כשפוסע וכו' תחלה - עיין במ"ב הטעם והוא מהמ"א וכתב המ"א דלפ"ז איטר רגל יעקור תחלה את שמאלו שהוא ימין דעלמא ויש עוד טעם והובא ג"כ בהט"ז דלפ"ז אין חילוק בין איטר לאינו איטר וכן סתם הבה"ט אכן הח"א והגר"ז העתיקו את טעם הראשון של המ"א ובאיטר נשתנה הדין וכמו שכתבנו: 

! * 
ושיעור פסיעות וכו' - ולענין סדר הג' פסיעות עיין במ"ב סקי"ב והוא מהארחות חיים ואף דרבינו מנוח סובר דכל פסיעה הוא מהנעת שתי הרגלים ולדידיה צריך לעשות באופן זה יפסע תחלה רגל שמאל ואח"כ פוסע של ימין ומעמידו בשוה עם השמאל וזה נחשב לפסיעה אחת וכן יעשה ג' פעמים והחזיקו הל"ח והא"ר בדבריו והביאם הפמ"ג מ"מ לא רציתי לסתום כן מפני שהרבה אחרונים העתיקו את דברי הארחות חיים להלכה הלא המה הלבוש סובר כוותיה דפסיעה הוא מהנעת רגל אחד וכן השע"ת בשם הברכ"י והח"א העתיקוהו להלכה וכן הגר"א בסימן זה ד"ה ושיעור העתיק ג"כ לשון המובא בארחות חיים שאלו הפסיעות צריך שיהיה עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים וידוע דזה הלשון מורה על הנעת רגל אחד וכמו שכתב הל"ח בעצמו: 

~ סימן קכד
! * 
יכוין וכו' - כתב המ"א בסימן תקצ"א אם אומרים פיוטים אין מוציא מי שאינו בקי והטעם דא"א לשמוע כל הפיוטים והוא כעין הפסק ומ"מ צריך לחזור ש"ץ התפילה אף בעת אמירת הפיוטים כי לא ימנע לפעמים שיתכוין מי שאינו בקי ויוצא בזה אלא שרחוק הוא. פמ"ג: 

! * 
ויוצא בו - ומי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג: 

! * 
ש"ץ שנכנס וכו' - מסתימת הפוסקים משמע דזה הדין איירי גם בשחרית אע"ג דעי"ז לא יוכל לסמוך אח"כ גאולה לתפילה אין לו לחוש לזה דכל ישראל עריבים זה בזה ומוטל עליו להוציאן ידי חובתן בקדושה ולקיים תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ ואף דיש לדחוק ולומר דלענין שחרית איירי זה הדין שהש"ץ התפלל כבר עם הצבור עד שמ"ע ויצא בינתים ועד שבא כילו הם את תפילתן אבל א"כ היה להם לפרש: 

! * 
שיעבור זמן התפלה - עיין במ"ב בשם הפמ"ג ולענ"ד יש לעיין בזה דבשלמא במנחה שיעבור הזמן לגמרי מוטב לדלג חזרת הש"ץ ולהוציא את הצבור רק בקדושה אבל בשחרית אפילו אם יעבור זמן דד' שעות אפשר שלא עקרו חז"ל תקנתם כדי להוציא את מי שאינו בקי בעצם חיוב התפלה שהוא עד חצות: 

! * 
בלחש עד לאחר האל הקדוש - עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא והעולם אין נוהגין כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול: 

! * 
על אדם חשוב - ובמקומות שיש קלקול עי"ז כשלא ימתינו כגון לענין תפלת ערבית שיתפללו תיכף כשיתקבץ מנין אף שלא הגיע עדיין הזמן של צה"כ ובפרט במוש"ק מנהג נכון הוא להמתין: 

! * 
ובכונה שיכוין בלבו אמת היא וכו' - עיין במ"ב מש"כ אבל בתפילה וכו' זהו מדברי המג"א בשם הב"ח ולפלא ששינה לשון הב"ח ששם כתב דזה יכוין דוקא באמצעיות משמע דראשונות שהן מיוחדות לשבח אין לכוין רק שאמת הוא דברי המברך כמו שכתב בשו"ע ומלשונו שכתב דזהו בברכת הודאה וכו' לא משמע כן ואולי דהוא פליג בזה על הב"ח וס"ל דברכת מחיה מתים ג"כ יש בו ב' הכונות דהיינו אמת שהוא מחיה מתים ויהי רצון שיתקיים במהרה ואולי דגם בברכה ראשונה שייך זה דהיינו שעניית אמן הוא קאי על כל הברכה שבירך המברך שהוא גומל חסדים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל וכו' וא"כ שייך בזה ג"כ ב' הכונות לבד בברכת אתה קדוש לחוד לא שייך רק כונה אחת ולכך כתב המ"א ובפמ"ג לעיל בסימן נ"א העתיק מן השל"ה דבג' ראשונות לא יכוין רק הכונה הכתוב בשו"ע עי"ש טעמו ולפלא שלא זכר כלל מדברי המ"א הזה שהעתיק את דברי הב"ח ושינה בלשונו משמע דהוא פליג ע"ז וצ"ע למעשה: 

! * 
קריאת הנו"ן - נקט מילתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת: 

! * 
ושליח צבור מברך אותה - נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש: 

! * 
וזה אינו שומעה - פשוט דאפילו שמעה מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע: 

! * 
ויש מחמירין וכו' - עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה: 

! * 
מיד שכלה וכו' - עיין במ"ב שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל: 

! * 
שמאריכין וכו' - ואם המיעוט שלא סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]: 

! * 
א"צ המברך וכו' - ועי' במ"ב לענין ברכות שמוציא י"ח והוא מהמ"א ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג: 

! * 
יכוין דעתו וכו' - עיין בחידושי רע"א שכתב וזה לשונו עיין בלשון תוס' והרא"ש דמשמע להדיא אף היכא דלא גמר תפלתו וא"צ לחזור לראש התפלה אלא דחוזר לרצה מ"מ אינו חוזר וישמע מהש"ץ כל התפלה ע"ש ובכה"ג לכאורה מפסיק מיד ואינו גומר תפלתו כיון דרצונו לצאת בשמיעה מהש"ץ ממילא מה שגומר תפלתו הוי ברכה לבטלה. ולענ"ד בכה"ג דא"צ לחזור לראש רק לרצה אפשר דימתין עד שיגיע הש"ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש"ץ וא"צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו עכ"ל ועיין בר"ן ומלחמות סוף ר"ה במה שהביאו מירושלמי ויש לחלק: 

! * 
וקודם שכלתה עניית אמן וכו' - עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז וסברתו הוא דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוי עניית האמן של אותם ששמעו הברכה כברכה אריכתא ושפיר הוא יכול לענות אמן תיכף אחר סיומם ג"כ אמן ובחידושי רע"א כתב ע"ז וז"ל ונלענ"ד דלק"מ דגם המחבר ס"ל דאם שמע הברכה ולא ענה אמן עד שכלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן רק בדין המחבר דמיירי שהוא עוסק עוד בתפלתו כשסיים החזן ברכה ומסברא א"י לענות אמן דהא הפסיק בדבור בין סיום הברכה לעניית אמן ומשו"ה למד התה"ד זה מסוגיא דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב צבור דיכול לענות כיון דעניית אמן דצבור מכלל סיום ברכה הוי כאילו עכשיו סיים הש"ץ הברכה ולא הפסיק בדיבור משא"כ בשביל מיעוט המאריכין לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק מה שהפסיק בתפלתו עכ"ל וקשה לי לדידיה עכ"פ אם כלה תפלתו בשוה עם רוב הצבור ג"כ יהיה שפיר דמי לענות אמן תיכף דשוב לא היה שום הפסק בין עניית הצבור אמן דהוא סיום הברכה ובין האמן שלו ואמאי בעינן שיסיים תפלתו קודם שיסיים רוב הצבור לענות אמן ואולי משום דא"א לצמצם ודוחק. ובספר מגן גבורים כתב תירוץ אחר משום דהש"ץ מסתמא אין ממתין רק עד שרוב הצבור עונים אמן ולא על המאריכין יותר מדאי וכנ"ל ואח"כ מתחיל ברכה שאח"ז וממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ובהכי ניחא ג"כ קושיתי הנ"ל. והנה לפי דברי הגרע"א והמגן גיבורים גם קדיש וקדושה וברכו אם נכנס לבהכ"נ ומצא להצבור שאומרים קדיש וקדושה וברכו אף שרוב הצבור כבר אמרו רק המיעוט גומרים לאמר אפ"ה יוכל לאמר עמהם ובהכי נסתלק קושית הפמ"ג לעיל בסי' נ"ו ס"א בהגה"ה שכתב שם דמי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש וכו' ולא מפליג שם שום נ"מ בין אם שמע לרוב הקהל או רק המיעוט ואילו הכא שתק הרמ"א להמחבר משמע דאודי ליה בדינו אבל לפי טעמיהם ניחא ולמעשה צ"ע ולכך במ"ב ס"ק מ"ו ציירתי דכל שלא סיימו רוב הצבור וכו': 

~ סימן קכה
! * 
אין הצבור וכו' - עיין במ"ב והוא ממחה"ש ובשו"ע של הגר"ז כתב דה"מ ליחיד שרוצה לומר נקדש אבל אם כל הקהל ירצו לומר מותר מדינא אפילו שלא עם הש"ץ ביחד אך שמ"מ אין לכתחילה להתנהג כן וכמו בקדיש שעונין הצבור איש"ר אחר יתגדל שאומר הש"ץ כן בקדושה יש לכתחילה לענות קדוש וברוך אחר נקדישך או נקדש שאמר הש"ץ וכן משמע בביאור הגר"א דזה הוא הטעם של השו"ע שכ' אין הצבור וכו' דמשמע דאפי' אם ירצו כל הצבור לומר ג"כ אין כדאי לכתחילה. ובזמנינו שנהגו העולם לאמר נקדש הוא ע"פ כתבי האר"י שהביא המ"א או שסוברין כהט"ז בסק"א: 

! * 
אלא שותקין וכו' ואז עונין הצבור קדוש - עיין במשנה ברורה במש"כ שצריכין לזהר שלא להתאחר אחר הצבור או להקדים כי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה ועיין לעיל סוף סימן קכ"ד מה שכתבנו שם. ומסתפקנא לענין ש"ץ אם הוא מחויב ג"כ לומר קדוש וברוך בשוה עם הצבור כי הלא הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל דהא אומר נקדש וכו' ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה וא"ל כיון דהש"ץ עומד להוציא רבים ידי חובה חשוב כצבור ז"א דהלא קדושה הצריכו חז"ל לכל אחד מהשומעים לאמר בעצמו קדוש וברוך ואפשר כיון דהעומד בתפלה קי"ל בסי' ק"ד ס"ו דישתוקק ויכוין למה שאומר ש"ץ כדי לצאת בזה חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה ויכול לומר אפי' אח"כ. ואם מתחיל הש"ץ או שאר יחיד לומר קדוש קודם שגמרו צבור אמירתם בודאי חשוב כצבור א"ר: 

~ סימן קכו
! * 
ש"ץ שטעה ודילג אחת וכו' - ה"ה אפילו אם טעה ודילג שתים ושלש ברכות ג"כ דינא הכי אלא נקט דבר ההוה. עט"ז ופרישה: 

! * 
אין מסלקין אותו - עיין במ"ב ועיין ברמב"ם פ"י דמשמע מיניה דדוקא אם שהא שעה ולא היה יכול להתיישב דעתו לחזור למקומו אז יעמוד אחר תחתיו ומשמע דעד שעה צריך להמתין עליו אולם בשארי פוסקים לא ראיתי שיעור זה וכן בב"י שהעתיק בסימן זה דברי הרמב"ם השמיט מיניה תיבת שעה וצ"ע: 

! * 
ברכת וכו' - אפשר דדוקא אם דילג רק אותה לבד אבל אם דילג אותה ואת חברתה הסמוכה לה מוכח דבשגגה בא זה לידו: 

! * 
מסלקין אותו מיד - עיין במ"ב ונראה דאם נזכר מעצמו וחזר לברכת ולמלשינים אין צריך להורידו דהרי מוכח דמעיקרא בשגגה היה: 

! * 
ואם היה בג' ראשונות וכו' - עיין במ"ב במש"כ או שנשתתק בהם באמצע ברכה ולאפוקי מבעל פ"ת על או"ח שהביא בשם תשובת בית יהודה לענין ש"ץ שנתעלף באתה גבור דדי שיחזור השני למקום שפסק הראשון ולא לראש כי מחידושי רע"א וגם מהנ"א מוכח להדיא שאינם סוברים כן וגם בברכי יוסף רמז על ההיא תשובה שיש לגמגם עליה ולא העתיקה בספרו עי"ש. ודע עוד דמוכח מדברי הגרע"א והנ"א דדבריהם איירי דוקא אם זה העומד תחתיו לא כיון מתחלה לתפילת הש"ץ אבל אם כיון לתפילת הש"ץ ולא שח בינתים א"צ לחזור בטעה בפייט של סדר קדושה כ"א למקום שפסק הראשון וכן הדין בג' אחרונות אם טעה או נשתתק בברכה שלישית א"צ לחזור כ"א לאותה ברכה אם העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ ואפילו אם לא כיון רק מתחלת רצה מצדד שם דדי. אך זה לא מצאתי בירור מדבריהם אם טעה באמצע ברכה אחת מהג' או נשתתק וזה העומד תחתיו כיון לתפילת הש"ץ מתחלתו אם צריך לחזור לתחלת ברכה זו או די למקום שפסק בלבד כיון דהג' ברכות חשובות כחדא ואפ"ה מקילינן משום דהתכוין מתחלה א"כ חדא היא אצלו וא"כ ה"ה דסגי מחמת זה אפילו אם יתחיל באמצע ברכה ואולי יש לחלק ומדברי ב"י ד"ה ודע שבפט"ו וכו' ומשם נלמד וכו' משמע דאפילו בכי האי גווני צריך לחזור לתחלת ברכה ולא השיגו עליו הנ"א והגרע"א בזה עיין בדבריהם משמע לכאורה דאפילו לדבריהם נמי הכי הוא וצ"ע. וש"ץ שהוא כהן ונודע שמת אחד בבתים הסמוכים באמצע התפלה עיין במ"ב ובדיעבד אם הגידו לו אפי' הוא רק טומאה דרבנן פסק בפמ"ג דצריך לפסוק באמצע ומדברי הש"ת משמע דאין צריך לפסוק בזה שהוא מדרבנן באמצע התפילה עי"ש: 

! * 
חוץ משחרית של ר"ח - וה"ה חוה"מ פמ"ג: 

! * 
והכי נהגו - עיין במ"ב בשם הפמ"ג דדין זה איירי במי שהשלים תפלתו והנה באמת דין זה אינו מצוי כלל שלא יזכירוהו השומעים עד שישלים תפלתו ואפילו אם נאמר דלא כפמ"ג ג"כ אינו מצוי שיתפלל כל הברכות האמצעיות ולא יזכירוהו [דאם הוא עומד עדיין בתוך הברכה בודאי לכו"ע צריך לחזור לברכת שבת ויו"ט עיין לקמן סימן רס"ח] ואולי דכונת הרמ"א במ"ש והכי נהוג לענין אם חל שבת ויום טוב ביחד ושכח השליח צבור להזכיר של שבת דמהני במה שיזכיר של שבת במוסף גם לשל שחרית: 

~ סימן קכז
! * 
ויש מי שאומר שצריך לשחות וכו' - עיין במ"ב סק"ה מש"כ בשם הרש"ל ועיין בח"א דמשמע שהוא תופס לעיקר הדין כרש"ל: 

! * 
הכל בשחיה - ובביאור הגר"א כתב שא"צ לשחות רק עד שאתה הוא ד' אלהינו ואח"כ יזקוף ע"ש: 

! * 
אומר ש"ץ וכו' - עיין במ"ב סק"ז לענין דיעבד דאין מחזירין דבלא"ה דעת אנשי מערב דאפילו לכתחילה אין לומר עיין בטור וגם בתוספות [ברכות ל"ד ע"א ד"ה לא] כתבו דבזמן הגמרא לא היה המנהג לומר. ולכאורה אם נזכר קודם שאמר ברוך אתה ה' יחזור ויאמר דלא גריעא דבר זה מזכרנו ומי כמוך דג"כ אין לו מקור מן הגמרא ואפ"ה קי"ל דאם נזכר קודם שסיים בא"י יחזור ועיין לעיל בסי' קי"ד במה שפסק המ"א סק"ד דבדיעבד אין לחזור אפי' קודם שסיים הברכה וצ"ע: 

! * 
אבל בלא"ה וכו' - עיין במ"ב ואם נזכר בבוקר כשהתחיל שלום רב קודם שאמר בא"י אפשר דיחזור ויאמר שים שלום ומטעם שכתבנו קודם לענין ברכת הש"ץ אבל להיפך אם אירע לו כן בערב שאמר שים שלום אפילו אם נזכר קודם שאמר בא"י נראה דא"צ לחזור דכי משום שהוסיף בבקשה מגרע גרע: