הנושאים החמים
יום אחד החלטתי לנסוע לכותל.
ירדתי מהאוטובוס רחוק, פשוט העסקנים לא הצליחו לקבל אישור להביא את האוטבוס קרוב. מה-זה קינאתי בכל המקורבים למכובדים שמקבלים אישור להגיע עם הרכבים ממש עד הכותל. והם עוד חוסמים את הכביש, קוראים לזה "כביש בומבה".
אני איש פשוט בלי קשרים, אז כמו כל העמ'ך הלכתי על שני גשרוני מתכת מאולתרים, כמעט נפלתי במדרגות העקומות, אבל ב"ה עברתי בשלום.
בשער היה רמקול בווליום משוגע שביקש ממני לתרום לאחזקת הקרן למען הכותל, ועד שהתחמקתי ממנו היה מולי עוד רמקול מפלצתי עם קשיש שיילל וילל שאתרום למען עניי ירושלים ומעלות תרשיחא, וכל השמות יוזכרו בקברו של הגר"ח זצ"ל.
מישהו סיפר לי שמנכ"ל הקרן גר במעלות תרשיחא, זה מסביר הרבה אני חושב.
מייד אחרי השער המסתובב חדרו לאפי הריחות הערבים של קוגל ירושלמי, וצעדתי מעדנות לאוהל הכנסת אורחים ע"ש זלטה וחונא.
בכניסה לאוהל דחפו אותי בחורים אז דחפתי חזרה, אבל הם התעקשו וככה התייבשתי בתור. צמא צמא ורעב רעב. בסוף הצלחתי קצת לקצר את התור, מבטיח שרק באמצעים כשרים, והגעתי בעקשנות לראשו. שם קיבלתי צלחת מהבילה וכוס קולה חמה מוגזת "לעילוי נשמת חנא ממז'יבוז' ולהצלחת התורמים". זקן אחד נענע לי בראשו, המום מכך שעקפתי אותו בלי בושה. לא אמרתי לו כלום, פשוט הייתי צמא ממש.
קיצער, לא כ"כ מצאתי איפה לשבת, התיישבתי על איזו אבן גדולה בצד.
אחרי ה'ביס' הראשון ביקשו ממני לקום כדי שנכה אחד עם כיסא גלגלים יוכל לעבור. קמתי באי חשק, ולא הבנתי איך הוא בכלל הגיע לפה. שאלתי אותו, והוא אמר שבאמת ממש קשה להגיע עד הכותל, אבל הוא מגיע הכי קרוב שהוא יכול.
"כל אחד עושה פה מה שהוא רוצה", מלמל הנכה.
אחרי שאכלתי רציתי גם לאכול פיצה, הריח היה ממש חזק והתגריתי. מישהו שאל את המוכרים אם אין בעיה של זלזול לאכול פיצה בכניסה לכותל, אבל הם הצביעו על התמונה של באבא מאלי זצ"ל, ואמרו שהם הנכדים שלו והוא כתב להם בצוואה שהם צריכים למכור דווקא כאן פיצה. שיהיה.
חיפשתי את השירותים.
יש את השירותים למטה של אגודת קיר הנצח, אבל שם תמיד מלוכלך, אז עליתי במדרגות הלולייניות לשירותים של אוהל ר' מוישל'ה. שם תמיד יש נייר. אבל הדלת הייתה נעולה, אז הלכתי קצת יותר רחוק לשירותים של עמותת אתרא קדושתא.
בדרך חשבתי לעצמי שבאמת מעניין איך מסתדרים פה זקנים ומבוגרים שאין להם כוח לעלות מדרגות.
נכנסתי למערת הכותל והתפללתי, היה קצת קשה למצוא פינה נוחה, כי המאוררים מועטים ומכוונים רק לקיר האחורי. שם כל הכיסאות היו תפוסים.
מצאתי כיסא קרוב, התיישבתי עם ספר תהילים, וחטפתי מכה לא נורמלית. הסתכלתי וראיתי שחטפתי אותה מקופת צדקה ענקית שבולטת מהקיר, כתוב עליה: "קופת אוהל חנא וזלטה". למה אף אחד לא עושה פה סדר?
כל הזמן שהתפללתי דחפו אותי אנשים, והיה לי ממש צפוף ומחניק. באמצע התפילה נדלקו פתאום רמקולים ענקיים בתוך המערה, וכל המתפללים שרק רצו להתפלל שמעו יום שידורים מיוחד עם מנדל טוקר בדמעות בצל וגדי מימרן בדמעות עלי אקספרס שבוכים, וביקשו מכל המתפללים לתרום כסף.
באמצע השידור שמענו צעקות ברמקולים "הצלה! הצלה! הצלה לעזרת נשים! תנו להם לעבור!", ואז שוב פעם גדי בכה ברמקולים. אוף! למה יש פה כאלו הפרעות? רק רציתי לבוא ולהתפלל.
אגב, שמעתי שהמדינה רוצה להשתלט על כך המתחם של הכותל ולמחוק ממנו את כל הפחונים והחזקות למיניהם. אולי משהו פה יהיה אחרת, מי יודע. כרגע אני נגד. שלא ייגעו לנו במקום הקדוש הזה, ככה בדיוק כמו שהוא היה עשרות שנים - ככה צריך להישאר.
תכל'ס בינתיים השמש שקעה, אז החלטתי לחזור.
חזרתי לאוטובוס, הלכנו בשביל העקום שחלק ממנו מרוצף וחלק לא, אין שום מעקה ושום דבר, והתאורה חלשה ממש. למרות שאני איש צעיר החלקתי על משהו ונאחזתי בכוח במישהו לפני.
בושות!!!
זה היה הזקן שעקפתי בתור יותר מוקדם כדי לקבל קוגל.
ירדתי מהאוטובוס רחוק, פשוט העסקנים לא הצליחו לקבל אישור להביא את האוטבוס קרוב. מה-זה קינאתי בכל המקורבים למכובדים שמקבלים אישור להגיע עם הרכבים ממש עד הכותל. והם עוד חוסמים את הכביש, קוראים לזה "כביש בומבה".
אני איש פשוט בלי קשרים, אז כמו כל העמ'ך הלכתי על שני גשרוני מתכת מאולתרים, כמעט נפלתי במדרגות העקומות, אבל ב"ה עברתי בשלום.
בשער היה רמקול בווליום משוגע שביקש ממני לתרום לאחזקת הקרן למען הכותל, ועד שהתחמקתי ממנו היה מולי עוד רמקול מפלצתי עם קשיש שיילל וילל שאתרום למען עניי ירושלים ומעלות תרשיחא, וכל השמות יוזכרו בקברו של הגר"ח זצ"ל.
מישהו סיפר לי שמנכ"ל הקרן גר במעלות תרשיחא, זה מסביר הרבה אני חושב.
מייד אחרי השער המסתובב חדרו לאפי הריחות הערבים של קוגל ירושלמי, וצעדתי מעדנות לאוהל הכנסת אורחים ע"ש זלטה וחונא.
בכניסה לאוהל דחפו אותי בחורים אז דחפתי חזרה, אבל הם התעקשו וככה התייבשתי בתור. צמא צמא ורעב רעב. בסוף הצלחתי קצת לקצר את התור, מבטיח שרק באמצעים כשרים, והגעתי בעקשנות לראשו. שם קיבלתי צלחת מהבילה וכוס קולה חמה מוגזת "לעילוי נשמת חנא ממז'יבוז' ולהצלחת התורמים". זקן אחד נענע לי בראשו, המום מכך שעקפתי אותו בלי בושה. לא אמרתי לו כלום, פשוט הייתי צמא ממש.
קיצער, לא כ"כ מצאתי איפה לשבת, התיישבתי על איזו אבן גדולה בצד.
אחרי ה'ביס' הראשון ביקשו ממני לקום כדי שנכה אחד עם כיסא גלגלים יוכל לעבור. קמתי באי חשק, ולא הבנתי איך הוא בכלל הגיע לפה. שאלתי אותו, והוא אמר שבאמת ממש קשה להגיע עד הכותל, אבל הוא מגיע הכי קרוב שהוא יכול.
"כל אחד עושה פה מה שהוא רוצה", מלמל הנכה.
אחרי שאכלתי רציתי גם לאכול פיצה, הריח היה ממש חזק והתגריתי. מישהו שאל את המוכרים אם אין בעיה של זלזול לאכול פיצה בכניסה לכותל, אבל הם הצביעו על התמונה של באבא מאלי זצ"ל, ואמרו שהם הנכדים שלו והוא כתב להם בצוואה שהם צריכים למכור דווקא כאן פיצה. שיהיה.
חיפשתי את השירותים.
יש את השירותים למטה של אגודת קיר הנצח, אבל שם תמיד מלוכלך, אז עליתי במדרגות הלולייניות לשירותים של אוהל ר' מוישל'ה. שם תמיד יש נייר. אבל הדלת הייתה נעולה, אז הלכתי קצת יותר רחוק לשירותים של עמותת אתרא קדושתא.
בדרך חשבתי לעצמי שבאמת מעניין איך מסתדרים פה זקנים ומבוגרים שאין להם כוח לעלות מדרגות.
נכנסתי למערת הכותל והתפללתי, היה קצת קשה למצוא פינה נוחה, כי המאוררים מועטים ומכוונים רק לקיר האחורי. שם כל הכיסאות היו תפוסים.
מצאתי כיסא קרוב, התיישבתי עם ספר תהילים, וחטפתי מכה לא נורמלית. הסתכלתי וראיתי שחטפתי אותה מקופת צדקה ענקית שבולטת מהקיר, כתוב עליה: "קופת אוהל חנא וזלטה". למה אף אחד לא עושה פה סדר?
כל הזמן שהתפללתי דחפו אותי אנשים, והיה לי ממש צפוף ומחניק. באמצע התפילה נדלקו פתאום רמקולים ענקיים בתוך המערה, וכל המתפללים שרק רצו להתפלל שמעו יום שידורים מיוחד עם מנדל טוקר בדמעות בצל וגדי מימרן בדמעות עלי אקספרס שבוכים, וביקשו מכל המתפללים לתרום כסף.
באמצע השידור שמענו צעקות ברמקולים "הצלה! הצלה! הצלה לעזרת נשים! תנו להם לעבור!", ואז שוב פעם גדי בכה ברמקולים. אוף! למה יש פה כאלו הפרעות? רק רציתי לבוא ולהתפלל.
אגב, שמעתי שהמדינה רוצה להשתלט על כך המתחם של הכותל ולמחוק ממנו את כל הפחונים והחזקות למיניהם. אולי משהו פה יהיה אחרת, מי יודע. כרגע אני נגד. שלא ייגעו לנו במקום הקדוש הזה, ככה בדיוק כמו שהוא היה עשרות שנים - ככה צריך להישאר.
תכל'ס בינתיים השמש שקעה, אז החלטתי לחזור.
חזרתי לאוטובוס, הלכנו בשביל העקום שחלק ממנו מרוצף וחלק לא, אין שום מעקה ושום דבר, והתאורה חלשה ממש. למרות שאני איש צעיר החלקתי על משהו ונאחזתי בכוח במישהו לפני.
בושות!!!
זה היה הזקן שעקפתי בתור יותר מוקדם כדי לקבל קוגל.
