הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
השמש עמדה לשקוע.
"יותר מהר, בבקשה, אלי, יותר מהר", לחשה אמא מהמושב הימני הקדמי, שפתיה מלבינות.
"אני עושה כל מה שאני יכול, גם הרבה יותר ממה שאני יכול". סינן אבא מההגה. גבותיו היו מכווצות בלחץ מעורב בכעס. "תגידי תהילים, זה יעזור יותר".
"שיר המעלות ממעמקים קראתיך", החלה אמא לקרוא. ידה השמאלית קפוצה לאגרוף, רועדת קלות, לופתת את חגורת הבטיחות.
בנצי הביט בהם מהמושב האחורי, בעיניים קרועות. אם יפסידו את השקיעה, לא יוכלו להמשיך יותר – ידע.
יום שלישי הזה דווקא התחיל רגיל. נסעו רק בכבישים המסומנים, ביקרו את סבא בבני ברק וחזרו מוקדם. אף אחד לא תכנן את הפקק בכביש הקשתות.
בתחילה היה נראה שמדובר בדקות ספורות, אך בודדות התארכו לעשרות וכשהפקק נפתח סוף סוף בהתערבות משטרתית, רק לאחר כשעתיים - הבינו שהם בבעיה אמיתית.
הרכב דהר כעת על הכביש העוקף. עמודי עשן שחור עלו מסביבו.
"עוד עשר דקות אנחנו בבית". לחשה אמא. "עשר דקות... יש לנו סיכוי".
"החומות נסגרות אוטומטיות שלוש דקות קודם". הזכיר בנצי.
"כן... זה".
אבא הגביר את המהירות. עיניו הפיקו תערובת של חימה ותסכול. הוא מלמל שברי משפטים בלתי מובנים. בנצי לא היה בטוח בכלל שאלו פסוקי תהילים או שורות משניות. הם חצו כך את שער הכניסה לעיר ושברו ימינה במהירות אל הרחוב "שלהם".
פס אחרון של חמה נראה באופק. הבית כבר היה מולם, כשחומת הפלדה החלה לגלוש, מכנית.
"הרכב לא יספיק עשות את הסיבוב!" צעק אבא. "אני עוצר! שחררו חגורות ורוצו!"
נצנוצי עיניים רעות בהו בהם מהשדות. פורצים מהדלתות ודוהרים לעבר השער האנושי לצד שער המכוניות המוביל לחניון התת קרקעי. אמא החזיקה ביד רועדת בידו של בנצי, רצים יחד אל מעבר למסתור ומביטים בו מבפנים, נסגר הרמטית.
"מה עם הרכב?" דאג בנצי.
אבא הביט בו במבט ארוך ומלא משמעות.
"העיקר שאנחנו כאן".
>>>
החושך כבר ירד על הארץ מזמן. הם ישבו בסלון, נשימתם סדורה יותר. אמא הגישה כוסות תה חמים.
"זה היה קרוב"... נאנחה.
הם לגמו מהמשקה החם. בנצי הביט מהחלון, הרכב עדיין היה שם, מוקף בכתריסר גורי חתולים. הם תמיד מגיעים ראשונים, אחריהם מגיעים ההורים שלהם. דודים, שכנים, חברים ושאר מכרים.
"אבא", דיבר מתוך התה. "ברגעי הלחץ, תוך כדי הנסיעה המסוכנת, היה נראה לי שאתה לא רק לחוץ, אלא גם... כועס? זה נכון?"
אבא ואמא הביטו זה בזה. אמא הנידה בראשה בהשלמה. "הוא כבר ילד גדול".
>>>
"זה לא תמיד היה כך", החלה אמא לספר. "לא נולדנו למציאות הזו. כשאני הייתי נערה, המפלצות לא היו מזיקות לאף אחד. ברחוב, הן היו בורחות מפני בני האדם. להיפך, אנשים היו מגדלים אותן כחיית מחמד"...
"חיית מחמד?!" הזדעזע בנצי. "בכל זאת, הטורפים האיומים ביותר במשפחת החתוליים. גם האריה והפנתר הקטנים יותר הם מאותה משפחה"...
יללות החלו להישמע מהגבעות המקיפות את העיר, הולכות ומתקרבות.
"נחמדים הם אף פעם לא היו", אישר אבא. "תמיד היו כאלו שראו בהם מעין "שטן" קפריזי. אבל בפועל, הם לא גרמו נזק. עד ש..."
אמא המשיכה לספר:
"במשך השנים, ככל שחוקקו עוד ועוד חוקים נגד צער בעלי חיים, נאסר להרחיק אותם מסביבות הבתים. אבל השיא היה כשבעקבות סיטואציה פוליטית מורכבת הוקמה ממשלת מיעוט התלויה בקולות מפלגת "צער בעלי חיים". לא היה מי שיעצור אותם".
בחוץ, החלו להתקרב כמה גבוהים במיוחד אל הרכב. קולות שריטות ויללות התנגשו זה בזה באוויר. הפח עמד להיקרע תחת הלחץ.
"אחד החוקים הראשונים היה האיסור לזרוק זבל אל המתקנים הירוקים בהם שכנו החתולים. הותר להכניס מוצרי מזון בלבד, כאשר הממשלה משלימה אספקת מוצרים נוספים לבריאותם וחיזוקם..."
טראח! הדלת האחורית של תא המטען הייתה הראשונה לקרוס. הם הסתערו פנימה בחדווה, קורעים את ריפודי העור בתאוותנות.
אמא הגיפה את הווילון ומשכה קלות בכתפו של בנצי. "עזוב". אמרה בעדינות. אבא המשיך מהמקום בו עצרה:
"את הזבל, החלו לפנות לחדר הזבל הקומתי, שהממשלה הכריחה את הקבלנים להוסיף. זה שמפנים רק פעם בשבוע, עם כל הסירחון שהוא גורם, המחלות המדבקות שהוא הגביר, עם כל ה"...
אבא האדים, הוורידים במצחו החלו לבלוט.
"די, זה לא בריא לך". ניסתה אמא להרגיע אותו. בנצי ידע על מה הם מדברים. מושיקו בן הדוד, האחיין האהוב שלו שנפטר מקדחת הפשפש הזיהומית.
גם מבעד לווילון המוגף ניתן היה לראות להבת אש פורצת מהרכב. כנראה שהם פגעו במיכל הדלק. קולות היללה נדמו כעת לשאגות צחוק פרועות. כמה יש שם כבר? עשרות רבות, אולי קרוב למאה.
"הממשלה סיפקה להם אוכל מזין, טיפולים רפואיים, חיסונים נגד מחלות - שכנראה גרמו להם גם לשינויים גנטיים, כמו הפעילות המוגברת בלילה. בשלב הזה הם גם גדלו מאוד, גבהו והשמינו... התרגלנו לנזק פה ונזק שם, היתקלות מצערת והתנגשות מכוונת. כשהחלו לגרום בקביעות נזקים לדירות גן ולחנויות, הממשלה ישבה על המדוכה וחייבה את כולם להתמגן בחומות ותריסי פלדה ייחודיים. רק שלוש שנים לאחר מכן נודע ששר האוצר שהוביל את ההחלטה היה שותף סודי במפעלי הפלדה אזובסטאל, שהרוויחו מיליארדים מהמהלך, אבל היה כבר מאוחר מדי".
קולות פצפוץ אש וזכוכיות מתנפצות נשמע עכשיו מבחוץ. לולא חומות הפלדה זה היה גם גורל הבתים.
"ולאן נעלמו משפחת יצחקי?" העז בנצי לשאול את השאלה שמציקה לו כמה חודשים. הבת של יצחקי מקומת קרקע נספתה על ידי המפלצות לפני כשנתיים. הם עצמם שקעו מאחורי החומות מאז ולא נראו בציבור. אמא הייתה מביאה להם אוכל בסתר ומפנה את הזבל, אך לפני כמה חודשים כבה שם האור ומאז לא נדלק שוב.
"אוסטרליה". לחשה אמא.
"אוסט-רליה?" גלגל בנצי את המילה החדשה על לשונו. נשמע כמו גן עדן מסתורי עלי אדמות. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא שומע את השם הזה.
"כמו שאתה יכול להבין, ההליך הזה לא היה ייחודי לנו. הוא סחף תחילה את אירופה "הנאורה", הושלט בכוח בארה"ב על ידי הדמוקרטים, ומאוחר יותר בכל העולם על ידי האו"ם. המדינה היחידה שסגרה את עצמה לתהליך הזה, היא אוסטרליה. מדינה גדולה שהיא יבשת קטנה. שם, עדיין מטפלים במפלצות ביד קשה, ולמעשה... בכל דרך".
"הורגים אותן". תרגם אבא את המילה האסורה. מניף ידו בביטול.
"אז... איך זה שלא שמעתי עליה עד היום? היא לא בגלובוס ולא באטלס!"
"הם שילמו על כך ביוקר", הסבירה אמא, "העולם החרים אותם. כל המדינות הפנו להם גב. לא סוחרים איתם, לא מלמדים עליהם, לא מוכרים להם ולא קונים מהם. הם אנוסים לאכול רק מזון מתוצרת עצמית ולהתמודד עם פגעי העולם המתחדש בטכנולוגיה עצמאית...
"אבל שם, רק שם, ניתן למצוא שריד לצורת החיים שכולנו הכרנו. זו שלפני השינוי הנורא הזה. זו שלפני המפלצות. לשם, ניסו משפחת יצחקי לברוח, על ידי מבריחי גבול ובתשלום עתק. אני מקווה שהם הגיעו, לא שמעתי עליהם מאז".
בנצי השתתק, המום.
"אז אבא, כן, אבא", סיכמה אמא את התשובה לשאלה. "אבא כועס, זה נכון. אבא, שהיה איש שמח ומלא הומור, שכולם אהבו לשמוע אותו בכל מפגש משפחתי, הפך ל..." אמא נחנקה פתאום. "אני מתכוונת... הפסיק. הפסיק להיות כזה".
שקט השתרר בסלון. גם קולות פצפוצי האש מבחוץ דעכו.
>>>
"נו, אלי, תגיד משהו טוב, מהסוג שהיית אומר פעם, בימים היפים", דחקה אמא, מנסה לעמעם את הרושם הקשה שהותיר אחריו המשפט האחרון שלה.
"יש לי משהו". התנער אבא. "אתה יודע, בנצי? פעם, היו מניחים בבתים, בחנויות ובמרתפים שכוחים תמונה מודפסת של הצדיק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר כסגולה נגד עכברים. הייתה כזו אגדה, עם מקור או בלי, שהתמונה שלו, במיוחד תמונה מפורסמת אחת בה הוא יושב כפוף ומהורהר, מועילה להבריח אותם".
"והיום?"
"היום כבר לא צריך".
<<<
חָתוּל אוֹמֵר. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (פרק שירה)
"יותר מהר, בבקשה, אלי, יותר מהר", לחשה אמא מהמושב הימני הקדמי, שפתיה מלבינות.
"אני עושה כל מה שאני יכול, גם הרבה יותר ממה שאני יכול". סינן אבא מההגה. גבותיו היו מכווצות בלחץ מעורב בכעס. "תגידי תהילים, זה יעזור יותר".
"שיר המעלות ממעמקים קראתיך", החלה אמא לקרוא. ידה השמאלית קפוצה לאגרוף, רועדת קלות, לופתת את חגורת הבטיחות.
בנצי הביט בהם מהמושב האחורי, בעיניים קרועות. אם יפסידו את השקיעה, לא יוכלו להמשיך יותר – ידע.
יום שלישי הזה דווקא התחיל רגיל. נסעו רק בכבישים המסומנים, ביקרו את סבא בבני ברק וחזרו מוקדם. אף אחד לא תכנן את הפקק בכביש הקשתות.
בתחילה היה נראה שמדובר בדקות ספורות, אך בודדות התארכו לעשרות וכשהפקק נפתח סוף סוף בהתערבות משטרתית, רק לאחר כשעתיים - הבינו שהם בבעיה אמיתית.
הרכב דהר כעת על הכביש העוקף. עמודי עשן שחור עלו מסביבו.
"עוד עשר דקות אנחנו בבית". לחשה אמא. "עשר דקות... יש לנו סיכוי".
"החומות נסגרות אוטומטיות שלוש דקות קודם". הזכיר בנצי.
"כן... זה".
אבא הגביר את המהירות. עיניו הפיקו תערובת של חימה ותסכול. הוא מלמל שברי משפטים בלתי מובנים. בנצי לא היה בטוח בכלל שאלו פסוקי תהילים או שורות משניות. הם חצו כך את שער הכניסה לעיר ושברו ימינה במהירות אל הרחוב "שלהם".
פס אחרון של חמה נראה באופק. הבית כבר היה מולם, כשחומת הפלדה החלה לגלוש, מכנית.
"הרכב לא יספיק עשות את הסיבוב!" צעק אבא. "אני עוצר! שחררו חגורות ורוצו!"
נצנוצי עיניים רעות בהו בהם מהשדות. פורצים מהדלתות ודוהרים לעבר השער האנושי לצד שער המכוניות המוביל לחניון התת קרקעי. אמא החזיקה ביד רועדת בידו של בנצי, רצים יחד אל מעבר למסתור ומביטים בו מבפנים, נסגר הרמטית.
"מה עם הרכב?" דאג בנצי.
אבא הביט בו במבט ארוך ומלא משמעות.
"העיקר שאנחנו כאן".
>>>
החושך כבר ירד על הארץ מזמן. הם ישבו בסלון, נשימתם סדורה יותר. אמא הגישה כוסות תה חמים.
"זה היה קרוב"... נאנחה.
הם לגמו מהמשקה החם. בנצי הביט מהחלון, הרכב עדיין היה שם, מוקף בכתריסר גורי חתולים. הם תמיד מגיעים ראשונים, אחריהם מגיעים ההורים שלהם. דודים, שכנים, חברים ושאר מכרים.
"אבא", דיבר מתוך התה. "ברגעי הלחץ, תוך כדי הנסיעה המסוכנת, היה נראה לי שאתה לא רק לחוץ, אלא גם... כועס? זה נכון?"
אבא ואמא הביטו זה בזה. אמא הנידה בראשה בהשלמה. "הוא כבר ילד גדול".
>>>
"זה לא תמיד היה כך", החלה אמא לספר. "לא נולדנו למציאות הזו. כשאני הייתי נערה, המפלצות לא היו מזיקות לאף אחד. ברחוב, הן היו בורחות מפני בני האדם. להיפך, אנשים היו מגדלים אותן כחיית מחמד"...
"חיית מחמד?!" הזדעזע בנצי. "בכל זאת, הטורפים האיומים ביותר במשפחת החתוליים. גם האריה והפנתר הקטנים יותר הם מאותה משפחה"...
יללות החלו להישמע מהגבעות המקיפות את העיר, הולכות ומתקרבות.
"נחמדים הם אף פעם לא היו", אישר אבא. "תמיד היו כאלו שראו בהם מעין "שטן" קפריזי. אבל בפועל, הם לא גרמו נזק. עד ש..."
אמא המשיכה לספר:
"במשך השנים, ככל שחוקקו עוד ועוד חוקים נגד צער בעלי חיים, נאסר להרחיק אותם מסביבות הבתים. אבל השיא היה כשבעקבות סיטואציה פוליטית מורכבת הוקמה ממשלת מיעוט התלויה בקולות מפלגת "צער בעלי חיים". לא היה מי שיעצור אותם".
בחוץ, החלו להתקרב כמה גבוהים במיוחד אל הרכב. קולות שריטות ויללות התנגשו זה בזה באוויר. הפח עמד להיקרע תחת הלחץ.
"אחד החוקים הראשונים היה האיסור לזרוק זבל אל המתקנים הירוקים בהם שכנו החתולים. הותר להכניס מוצרי מזון בלבד, כאשר הממשלה משלימה אספקת מוצרים נוספים לבריאותם וחיזוקם..."
טראח! הדלת האחורית של תא המטען הייתה הראשונה לקרוס. הם הסתערו פנימה בחדווה, קורעים את ריפודי העור בתאוותנות.
אמא הגיפה את הווילון ומשכה קלות בכתפו של בנצי. "עזוב". אמרה בעדינות. אבא המשיך מהמקום בו עצרה:
"את הזבל, החלו לפנות לחדר הזבל הקומתי, שהממשלה הכריחה את הקבלנים להוסיף. זה שמפנים רק פעם בשבוע, עם כל הסירחון שהוא גורם, המחלות המדבקות שהוא הגביר, עם כל ה"...
אבא האדים, הוורידים במצחו החלו לבלוט.
"די, זה לא בריא לך". ניסתה אמא להרגיע אותו. בנצי ידע על מה הם מדברים. מושיקו בן הדוד, האחיין האהוב שלו שנפטר מקדחת הפשפש הזיהומית.
גם מבעד לווילון המוגף ניתן היה לראות להבת אש פורצת מהרכב. כנראה שהם פגעו במיכל הדלק. קולות היללה נדמו כעת לשאגות צחוק פרועות. כמה יש שם כבר? עשרות רבות, אולי קרוב למאה.
"הממשלה סיפקה להם אוכל מזין, טיפולים רפואיים, חיסונים נגד מחלות - שכנראה גרמו להם גם לשינויים גנטיים, כמו הפעילות המוגברת בלילה. בשלב הזה הם גם גדלו מאוד, גבהו והשמינו... התרגלנו לנזק פה ונזק שם, היתקלות מצערת והתנגשות מכוונת. כשהחלו לגרום בקביעות נזקים לדירות גן ולחנויות, הממשלה ישבה על המדוכה וחייבה את כולם להתמגן בחומות ותריסי פלדה ייחודיים. רק שלוש שנים לאחר מכן נודע ששר האוצר שהוביל את ההחלטה היה שותף סודי במפעלי הפלדה אזובסטאל, שהרוויחו מיליארדים מהמהלך, אבל היה כבר מאוחר מדי".
קולות פצפוץ אש וזכוכיות מתנפצות נשמע עכשיו מבחוץ. לולא חומות הפלדה זה היה גם גורל הבתים.
"ולאן נעלמו משפחת יצחקי?" העז בנצי לשאול את השאלה שמציקה לו כמה חודשים. הבת של יצחקי מקומת קרקע נספתה על ידי המפלצות לפני כשנתיים. הם עצמם שקעו מאחורי החומות מאז ולא נראו בציבור. אמא הייתה מביאה להם אוכל בסתר ומפנה את הזבל, אך לפני כמה חודשים כבה שם האור ומאז לא נדלק שוב.
"אוסטרליה". לחשה אמא.
"אוסט-רליה?" גלגל בנצי את המילה החדשה על לשונו. נשמע כמו גן עדן מסתורי עלי אדמות. זו הפעם הראשונה בחייו שהוא שומע את השם הזה.
"כמו שאתה יכול להבין, ההליך הזה לא היה ייחודי לנו. הוא סחף תחילה את אירופה "הנאורה", הושלט בכוח בארה"ב על ידי הדמוקרטים, ומאוחר יותר בכל העולם על ידי האו"ם. המדינה היחידה שסגרה את עצמה לתהליך הזה, היא אוסטרליה. מדינה גדולה שהיא יבשת קטנה. שם, עדיין מטפלים במפלצות ביד קשה, ולמעשה... בכל דרך".
"הורגים אותן". תרגם אבא את המילה האסורה. מניף ידו בביטול.
"אז... איך זה שלא שמעתי עליה עד היום? היא לא בגלובוס ולא באטלס!"
"הם שילמו על כך ביוקר", הסבירה אמא, "העולם החרים אותם. כל המדינות הפנו להם גב. לא סוחרים איתם, לא מלמדים עליהם, לא מוכרים להם ולא קונים מהם. הם אנוסים לאכול רק מזון מתוצרת עצמית ולהתמודד עם פגעי העולם המתחדש בטכנולוגיה עצמאית...
"אבל שם, רק שם, ניתן למצוא שריד לצורת החיים שכולנו הכרנו. זו שלפני השינוי הנורא הזה. זו שלפני המפלצות. לשם, ניסו משפחת יצחקי לברוח, על ידי מבריחי גבול ובתשלום עתק. אני מקווה שהם הגיעו, לא שמעתי עליהם מאז".
בנצי השתתק, המום.
"אז אבא, כן, אבא", סיכמה אמא את התשובה לשאלה. "אבא כועס, זה נכון. אבא, שהיה איש שמח ומלא הומור, שכולם אהבו לשמוע אותו בכל מפגש משפחתי, הפך ל..." אמא נחנקה פתאום. "אני מתכוונת... הפסיק. הפסיק להיות כזה".
שקט השתרר בסלון. גם קולות פצפוצי האש מבחוץ דעכו.
>>>
"נו, אלי, תגיד משהו טוב, מהסוג שהיית אומר פעם, בימים היפים", דחקה אמא, מנסה לעמעם את הרושם הקשה שהותיר אחריו המשפט האחרון שלה.
"יש לי משהו". התנער אבא. "אתה יודע, בנצי? פעם, היו מניחים בבתים, בחנויות ובמרתפים שכוחים תמונה מודפסת של הצדיק רבי ישעיה'לה מקרעסטיר כסגולה נגד עכברים. הייתה כזו אגדה, עם מקור או בלי, שהתמונה שלו, במיוחד תמונה מפורסמת אחת בה הוא יושב כפוף ומהורהר, מועילה להבריח אותם".
"והיום?"
"היום כבר לא צריך".
<<<
חָתוּל אוֹמֵר. אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: (פרק שירה)
Reactions: חיים 21, אביגלוש, בחלל הריק ועוד 22 משתמשים25 //