אנשים רגישים מאוד.

[שרהלה ה.]

אתה מתכוון לארמים שהם אפתיים שלא מוציאים את הרגשות שלהם?

 

[יהודי-פשוט]

אתה מתכוון לארמים שהם אפתיים שלא מוציאים את הרגשות שלהם?

התכוונתי לומר שבעיני אני הרגיש הנורמלי
והשאר שלא רגישים
צריכים טיפול

 

[שרהלה ה.]

הבעיה שבד"כ הלא רגישים אינם חושבים כך כי שום דבר לא מפריע להם אז למה שיטפלו בעצמם?
אבל אנחנו הרגישים- יכולים לנסות להסביר להם את המקום שלנו שלפחות יבינו שאנחנו לא כמוהם ולקוות שישנו אצלם דברים שמכאיבים לנו

 

[שירה 333]

לדעתי צריך לטפל באנשים האפתיים
שכל מה שקורה סביבם לא מעניין אותם

שום דבר לא משפיע עליהם

אני לא חושבת שכל מי שלא ארמ הוא אפטי...
כמו בכל דבר- יש סקאלה רחבה של רמות, מחלש עד חזק
ויש עוד המון המון נקודות באמצע (שזה אולי רב האנשים. מי רגיש יותר מי פחות (אבל כולם רגישים)
מה שכן, יש את 2 הקצוות שהם מורגשים יותר חזק שזה הארמים ומצד שני האפתיים

 

[יהודי-פשוט]

אני לא חושבת שכל מי שלא ארמ הוא אפטי...
כמו בכל דבר- יש סקאלה רחבה של רמות, מחלש עד חזק
ויש עוד המון המון נקודות באמצע (שזה אולי רב האנשים. מי רגיש יותר מי פחות (אבל כולם רגישים)
מה שכן, יש את 2 הקצוות שהם מורגשים יותר חזק שזה הארמים ומצד שני האפתיים

התכוונתי למסר אחר
לא כל מי שלא רגיש הוא אפטי
אבל במבט שלי
אני חושב שהנורמל הוא רגיש ומי שלא
הוא אפטי
לא שיכלי
רגשי

 

[שרהלה ה.]

אני לא חושבת שכל מי שלא ארמ הוא אפטי...
כמו בכל דבר- יש סקאלה רחבה של רמות, מחלש עד חזק
ויש עוד המון המון נקודות באמצע (שזה אולי רב האנשים. מי רגיש יותר מי פחות (אבל כולם רגישים)
מה שכן, יש את 2 הקצוות שהם מורגשים יותר חזק שזה הארמים ומצד שני האפתיים

דר' איילין ארון דוקא שמה את הרגישים מאד בקצה אחד של הגרף ואת הלא רגישים מאד בקצה השני. לטענתה אין כמעט כאלה שנמצאים באמצע- או שיש רגישים מאד או שלא רגישים מאד (אין זה מחייב שהם לא רגישים בכלל, רק לא רגישים מאד

 

[reish]

דר' איילין ארון דוקא שמה את הרגישים מאד בקצה אחד של הגרף ואת הלא רגישים מאד בקצה השני. לטענתה אין כמעט כאלה שנמצאים באמצע- או שיש רגישים מאד או שלא רגישים מאד (אין זה מחייב שהם לא רגישים בכלל, רק לא רגישים מאד

היא אומרת שבסקר שערכה, 20% אמרו שהם רגישים מאד או למדי, 27% אמרו שהם רגישים בצורה מתונה, 8% אמרו שהם לא רגישים, 42% אמרו שהם בכלל לא רגישים.
היא מתארת את זה כרצף מסוים, עם תפנית חדה.

 

[שרהלה ה.]

לנשים הרגישות שבינינו, מצאתי דרך לעשות קבוצה במייל.
מי שרוצה להצטרף

 

[שרהלה ה.]

חשבתי לעצמי על רעיונות של כלים להעצמה וכח
כי כמה שפריקה חשובה- היא גם מרוקנת ואנו כארמי''ם צריכים להתמלאות שיהיה לנו כח להוציא מהכח אל הפועל את כל הדברים הנפלאים שיש בנו
אז הנה כמה דברים שחשבתי עליהם:
1. תרגילי הרפיה- אני עובדת על זה להשיג תרגילים ומנגינות
2. להדליק שירים ולרקוד
3. לקרוא ספר טוב
4. לפטפט 'סתם' עם חברה
5. לשחק עם תינוק

למי שיש עוד רעיונות - אשמח לשמוע לתועלת כולם

 

[שרהלה ה.]

לגבי הקבוצה של הבנות במייל שאני מארגנת- יש כבר 3 שמעוניינות: אני ועוד 2
אשמח לנרשמות נוספות ע"מ שאוכל לפתוח אותה
אני כותבת את המייל שלי שוב
בהצלחה!

 

[musicismylove]

מבטיחה שאין לי כח לקרוא את כל התגובות, אבל ביקשת כל כך יפה...

לפני כשבוע התפרסמה כתבה בעיתון משפחה על אנשים רגישים מאוד.
אנשים שבעצם סף הרגישות שלהם נמוך יותר וזה מתבטא גם בפן הגופני(כל כאב ראש נחווה כמתקפה וכו)
לענ"ד הכתבה סקרה את הנושא דיי מלמעלה
לאחר הקריאה של הכתבה עדיין נשארו לי שאלות...
האם נפגשתם בתופעה הזו? מה הם המאפיינים הבולטים? האם היא מאפיינת נשים בלבד? יש דרך להתמודד? או שאולי אין צורך...?
אשמח בעיקר לחוות דעת מנסיון אישי , אבל כמובן שכל תגובה תעזור...
תודה....

אני רגישה אש, משהו קשה,
עבדתי קשה מאוד בהרבה מישורים והיום אני מתמודדת הרבה יותר טוב,

זה מתבטא בכל מיני מישורים,
בפן הגופני כמובן, כל נגיעה מציקה עכשיו לפעמים לשעות!
הגוף זוכר ה-כ-ל, ער לה-כ-ל, נבהל משטויות, מגע רגיל עלול להתפרש כאיום או הטרדה,
לא יכולתי שישבו לידי ברכב,
אם ישבתי באוטובוס מלא אנשים לא יכולתי (ולפעמים עדיין) לקום לאישה אחרת, כי אני אצטרך לרדת מהאוטובוס,
לא יכולה לעמוד בין המון אדם.

בפן הגופני גם כמובן סף הכאב,
כאב בטן הוא לא משהו מציק או מטריד,
הוא משתק,
כנ"ל הראש,
כנ"ל שיניים, עיניים, אוזניים או ציפורן קטנה ברגל,
תווית,
בגד חדש,
חולצת בסיס שלא עברה מייבש,
מזגן או חלון פתוח לכיוון הפנים,
שיער שנוגע בצוואר,
ריח קצת לא נעים,
חוסר סימטריה,
ווליום חזק,
המון אדם,
וואו, אני לא אסיים, נראה לי קלטתם את הרעיון........


בפן הרגשי,
כל דבר נחווה כאישי, לטוב ולמוטב,
הרעש היומי הוא אדיר,
המערכות מסובכות בכל מקום,
התדמית נפיצה,
האמון על ביצים,
קיצור. לא נולדנו כדי לאכול המבורגר, למרות שמותר לנו,
באנו כדי לעבוד ולעבוד קשה.

כן יכולה לספר שיש להכל, לא ממש פתרונות אבל דרכים להקל וולמוד את המפה מחדש.

דורית דיל, מרפאה בעיסוק מוכזרת ובנאדם מקסים, עזרה לי מאוד,
עשיתי מה שנקרא 'דיאטה חושית'.
לא הצלחתי לסיים אותה עד תומה אבל היא הקלה עליי מאוד לטווח הארוך וגם נתנה לי כלים לעיתות מצוקה.

כמובן ששני בנושאים המרכזיים, הפיזי והנפשי, משפיעים על עוד מיליון ומשו דברים,
חברתי, רוחני, תקשורתי........

אולי יביא לכן תועלת, אמןןןןןןןןןן

 

[שרהלה ה.]

נשמע מאד קשה מה שאת עוברת! זה בטח תופס לך את המחשבות כל הזמן וגורם לך להרבה המנעות
אני שמחה לשמוע שהיא עוזרת לך
אצלי הקושי הוא יותר רגשי שמשפיע גם על הפיזי
אבל אני הולכת למטפלת טובה שאני אצלה כבר יותר משנתיים ולא הייתי רוצה להחליף אותה
הייתי רוצה רק קצת יותר יציבות, קצת פחות פגיעות, קצת להעלות יותר את הדימוי העצמי שלי בעיני עצמי-
לא לחשוב שאני דפוקה בגלל ששכחתי את הדרך (דבר שקורה לי הרבה כי יש לי קושי עם התמצאות במרחב)
או אמרתי איזה משהו לא במקום ועוד עשרות דוגמאות שאני יכולה לכתוב ולא לגמור...

 

[musicismylove]

קודם כל ברוך ד' זה לא תופס לי את כל המחשבות.
ככה ישבתי לתאר ויצא מקבץ מרשים שאני חיה בתוכו הרבה שנים... מתמודדת, לא מוותרת.

את יודעת מה אני חושבת אבל?
אני לא מכירה אותך, רק מהקצת שאת מספרת מרגיש לי שהמטפלת שאת הולכת אליה נותנת לך דלק נורא קצר טווח,
את חייבת אותה מידי שבוע (אולי יותר?), תולה בה את האחזקה הרגשית, לא רוצה להחליף אותה ובטח שלא לחיות בלעדיה.
מניסיון אישי שלי, כלים טובים לחיים מגיעים מבן אדם שמכיר את מקומו, מסיים והולך,
לא שהיא לא טובה, אולי הגיע הזמן שלך לשחרר אותה ו'לצאת לחיים'.
אני יודעת מה זה טיפול, יודעת טוב מאוד, אפילו טוב מידי,
כעסתי נורא כשאמרו לי, עד שנאלצתי לסיים מסיבות עצובות מאוד מאוד שלא אפרט כאן.

והתחלתי לחיות. לא אושר ושחרור ואין קושי ופגע,
כן התמודדות אמיצה, יש לי את עצמי,
שמחה שיש שם עוד מישהו לפעמים, לא נחלשת אם לא.
גמרתי לברוח,

כן מאוד מאוד עסוקה עכשיו בנושא של הערך העצמי,
גיליתי ששם אני די מחוקה..
אם תרצי בנימה קצת אישית אשתף אותך אבל לא ככה בפורום פתוח,
אולי יהיה לך לתועלת?

 

[שרהלה ה.]

דווקא המטפלת שלי נותנת לי הרבה כלים ארוכי טווח ולאחרונה התחלתי ללכת אליה אחת לשבועיים בזכות זה
רק שלפעמים לוקח זמן להפנים אם בגלל מצב רגשי מורכב אם בגלל נתונים חיצוניים שמקשים
אני אשמח לשמוע ממך יותר את יכולה לכתוב לי למייל: תודה רבה!

 

[שרהלה ה.]

הנושא של השיתוף מאד מאפיין אותי- אני אחת שאוהבת לחלוק את הרגשות והמחשבות שלי עם אחרים הן הטובים והן אלו שפחות
ולמדתי להוריד ציפיות מהאנשים הלא נכונים
כי יש כאלה שהתגובה שלהם לא טובה לי ואז זה יכול ליצור מרמור ותסכול
אז אני לא שומרת בבטן אלא משתפת את האנשים הנכונים.
ואם אין לי באותו הרגע- אני רושמת את זה וזה עוזר

 

[שירה 333]

את יודעת מה אני חושבת אבל?
אני לא מכירה אותך, רק מהקצת שאת מספרת מרגיש לי שהמטפלת שאת הולכת אליה נותנת לך דלק נורא קצר טווח,
את חייבת אותה מידי שבוע (אולי יותר?), תולה בה את האחזקה הרגשית, לא רוצה להחליף אותה ובטח שלא לחיות בלעדיה.
מניסיון אישי שלי, כלים טובים לחיים מגיעים מבן אדם שמכיר את מקומו, מסיים והולך,
לא שהיא לא טובה, אולי הגיע הזמן שלך לשחרר אותה ו'לצאת לחיים'.
אני יודעת מה זה טיפול, יודעת טוב מאוד, אפילו טוב מידי,
כעסתי נורא כשאמרו לי, עד שנאלצתי לסיים מסיבות עצובות מאוד מאוד שלא אפרט כאן.

והתחלתי לחיות. לא אושר ושחרור ואין קושי ופגע,
כן התמודדות אמיצה, יש לי את עצמי,
שמחה שיש שם עוד מישהו לפעמים, לא נחלשת אם לא.
גמרתי לברוח,

כן מאוד מאוד עסוקה עכשיו בנושא של הערך העצמי,
גיליתי ששם אני די מחוקה..

א' כל- להיות בטיפול כשנתיים זה בכלל בכלל בכלל לא הרבה...
ב- בד"כ טיפול הולך פעם בשבוע, זה הנורמלי והרגיל, יש אפילו יותר. כך שזה לא נתינת דלק לטווח מדי קצר אלא זה הנוהג הרגיל והנכון (ברב המקרים)
עוד משו קטן,
לא חושבת שאפשר להכליל...
שאם הולכים לטיפול מדי הרבה זמן זה אומר שזה קשר תלותי במקצת ושא"א להסתדר לבד...
דבר ראשון כל מקרה לגופו- (יכולה להגיד לך על עצמי, שהולכת לטיפול כמעט 4 שנים.
בטח ישמע לך הזוי ושאני תלותית
אבל לא, זה קורה מסיבות שונות (כמו התמודדויות שונות שנוספו במהלך השנים)
יכול להיות שאצלך זה מה שבאמת היה, שדווקא השחרור הביא לך טוב (והיה לך טוב גם שמה לא סותר), ובשבילך זה התהליך שהיה נכון לך וטוב!!
אבל כל אחד יש לו את הזמן שלוקח לו ושהוא צריך..
ובמיוחד ארמים
שראשית- יכול לקחת להם יותר זמן להיפתח, לצור קשר קרוב עם המטפל, יותר זמן לתהליכים
ושנית- שליווי רגשי יכול בהמון מקרים לתת להם המוןן
לאו דווקא טיפול
יותר פינה שקטה שפעם בשבוע יש מקום לבוא ולהתבונן, לעצור, לעשות סטופ מכל מרוץ החיים המתיש והמציף,
לספר ולפרוק, ולתת מקום לכל הרגשות.
לכל אדם זה טוב ומועיל, אבל בשבילם זה מאסט.
תתקני אותי אם לא הבנתי אותך נכון...

ואני מעריכה אותך על הדרך שעשית, זה מדהים בעיני
את אמיצה
אני מעריכה ומעריצה את זה

 

[שרהלה ה.]

הם כאילו חושבים שהשני רמאי ושרלטן? זה הכוונה?
אני פעם מאד היה קשה לי עם גזענות לכן כל אמירה קטנה או סיטואציה שקרתה בנושא הזה- היתה מקפיצה אותי
אבל למדתי להרגיע כי זה לא שאין גזענות, אבל אין אותה בעוצמה שאני מרגישה אותה
בכלל, רוב האנשים הרבה יותר עסוקים בעצמם ובחיים הפרטיים שלהם ואין להם זמן לשטויות
והגזעניים הם לרוב אנשים שיש להם ריקנות והם מחפשים הזדמנות לעניין ואקשן

 

[שרהלה ה.]

התגובה היתה ל

Sara led​

 

[צריכה לחשוב...]

יש ספר מקצועי על זה שאפשר לקרוא? (ספר נקי)
קראתי את קריסטל מול האור נהנתי והזדהיתי אבל אני מחפשת ספר שמיועד לארם עצמו ולא להורה שלו

@musicismylove מה זה דיאטה רגשית?

 

[ציפורהנפש]

מדהים ממש לקרא את התיאורים האוטנטים של האנשים הרגישים כאן .
יש גם את הספר "ילד רגיש מאוד ".
הספר מתמקד יותר בילדים , שהרבה פעמים קשה להבן אותם .
עד שמבינים שהם "ילדים רגישים מאוד " .