מידע שימושי האבחון של הילד שלך מחכה בפנים!

מצב
הנושא נעול.
בגדול, רוב ככל האבחונים הם תארים ממוצעים שניתן להגיד על כל אחד..

מנסה להגיע לשלימות, אם כי לא תמיד מצליח...
בעיתות לחץ נוטה לקיצוניות, אבל ביום יום די חביב...
ראש פתוח וגמיש, אך יודע לעמוד על שלו כשצריך...
מקורי ויצירתי, אך אינו נוטה להראות את זה לכל אחד...
סובל מעט מפחד קהל, למרות שלא תמיד שמים לב לזה...

קלעתי לחבר שלך... נכון? למד איתי בישיבה...

ואגב, לפי הכתוב בויקיפדיה, מחקרים רציניים לא הצליחו להוכיח מעולם על אמיתיות האבחון בגרפולוגיה, וכמה זה נכון.
מה תעני לטוענים שגרפולוגיה היא כלום?

קצת יומרני....
ומסביר למה אנשים מתייחסים בגיחוך למקצוע הזה..

גם אני אשמח לראות מחקר כזה

זו השורה החשובה,
א.ק.ג. זה מכשיר אובייקטיבי שמודד את מצב הלב ומוציא תוצאה מדוייקת הניתנת להשוואה.
יש דבר כזה בגרפולוגיה?
יש דבר שהגרפולוגיה מודדת והתוצאה היא חד משמעית וניתנת לבדיקה אובייקטיבית?
אם יש, מה הוא הדבר הזה?
אם אין, במה שונה הגרפולוגיה מGNM?

שלום וברכה!
אני אשמח מאד לתשובות כנות לכמה שאלות
כדי להבין האם וכמה כדאי ללכת לאבחון גרפולוגי

1. מה זה אומר שרשום בחתימה שלך גרפולוגיה מדעית
אם לפי מה שהוסבר כאן הגרפולוגיה אינה מדע מדויק ולא מגובה במחקרים

2. האם אבחון גרפולוגי לילד יכול להיות במקום אבחון דידקטי?
מה מביניהם מדויק ועדיף יותר?

3. האם אבחון גרפולוגי מספיק כדי לאבחן בעיה רגשית או בעיית קש”ר למשל?
או שזה רק בנוסף לאבחונים רגילים?

4. האם יש רשימה של גרפולוגים מקצועיים ומוסמכים בארץ?
(כאלה שאפשר לסמוך עליהם ולא שלמדו קורס של שנה...)

5. והעיקר - אם פספסתי את המבצע - מה אפשר לעשות?...

גרפולוגיה מדעית?
"גרפולוגיה מדעית" כשמה כן היא.
בתשובה זו אתן סקירה קצרה על התפתחות הגרפולוגיה, ובה תקבלו את התשובות לשאלות הכנות שהעליתם לגבי אמינות המקצוע:
הגרפולוגיה ככל הנראה עתיקה מאד, אלא שכרוב ככל החכמות העתיקות רבות לא נשתייר בידינו החומר, מלבד כמה משפטים בודדים מתקופת אריסטו, מסין העתיקה וגם מהמקורות שלנו, שמדברים על שיקוף נפש הכותב באופן חד משמעי. מקובל להתייחס להתפתחות המקצוע ברצף משלהי המאה ה-19. מני אז ועד עתה הפך אבחון כתב יד לתחום שמושך אליו סקרנים, מומחים אינטואיטיביים ששולפים מהבטן ואנשי מקצוע מהתחום החברתי סצויאלי: עו"סים מטפלים רגשיים, אנשי הוראה ומכורים לענין.

הראשון היה הכומר הצרפתי מישון שהיה מלומד גדול הסטוריון וגאולוג. דר' מקס פולבר, פרופסור שוויצרי מאוניברסיטת ציריך, תרם תרומה משמעותית מאד למיסוד הגרפולוגיה, והוציא אותה מהאינטואיטיביות נטו לסדר קבוע.
פרופסור רודולף פופאל פסיכולוג נוירולוג וגרפולוג גרמני חשוב מאד, העמיד את הנוירולוגיה לשרות התחום, והוכיח באמצעים מעבדתיים תוך מחקר על חולים פסיכיאטריים למול אנשים בריאים, את השינויים המתרחשים בעומק הקו, נתון כתב שלא ניתן לשליטת הכותב בכל צורה, נתון שרק גרפולוג מיומן מזהה ומבין אותו לאשורו, בניסיונות חוזרים ונשנים. ממצאיו לא הופרכו ואין סיכוי לכך, כי אכן לנפש הבריאה יש הומוגניה משלה, וכל סטיה קלה משפיעה על התוצר הנוירולוגי שלה, ממעט ועד לסכנת התמוטטות נפשית. בעקבותיו המשיכו גדולי הגרפולוגים מצרפת אנגליה ארה"ב וגרמניה (מדינות בהן יש פקולטות לתחום) והגיעו לפרוט ממצאי עומק הקו יותר ויותר, נתונים מעבדתיים טהורים שהוכחו באופן כמותי ורציף.

נזכיר כאן שני גרפולוגים ענקיים ישראלים ואת תרומתם העצומה לתחום, אנשים שהקדישו לפחות 50 שנה מחייהם למחקר אובססיבי :
1. דוקטור אריה נפתלי רופא וקרימינולוג, עמד בראש המעבדות לזיהוי פלילי של משטרת ישראל וכן היה הגרפולוג של "המוסד". כתב את אחד הספרים המעולים ביותר בתחום הגרפולוגיה "גרפולוגיה ורפואה" שמוקדש כולו לאבחון מדעי טהור.
2. ישראל אודם, גרפולוג שפיתח את שיטת האבחון המורכבת ביותר. ליתר פישוט אציין כי את השיטה הזו יש ללמוד שנה, וע"מ להשתמש בה יש צורך במיומנות של שנים (!!), השיטה המורכבת ביותר אבל המדויקת והאמינה חסרת המתחרים, המתבססת על התנועה בכתב, בצרוף שאר הפרמטרים של הכתב. שיטה מדוקדקת לפרטי פרטים, האבחון יורד לרזולוציות הכי יסודיות בסיסיות ומפורטות שייתכנו. ניגוד גמור לשליפה מהמותן או אינטואיציה אקראית.
ישראל אודם ניסה וחלם להגיע לאבחון ממוחשב על בסיס שיטת הפוטנציות שלו, אולם נפטר לפני שהגשים את חלומו, ואולי טוב שכך, כי גרפולוג שעובד מכנית וללא נשמה, גם אם יגיע לתוצאות מדויקות יפספס את החלק האינטואיטיבי שמשלים את הממצאים, הפורץ מעבר למידע המדעי נטו ומתחבר לכתב מהמקום הפנימי, כמו כל רופא שמלאך גדול הולך עמו, וזה השילוב המדהים בגרפולוגיה: המדע והאדם שבגרפולוג.
אציין רק שישראל אודם קיבל תואר של כבוד אקדמאי על מפעל חייו, כתב 14 ספרים והקפיץ את האבחון הגרפולוגי לרמה מדעית יוצאת דופן.

הקושי במחקרים אודת הגרפולוגיה הוא אכן החלק של האדם בגרפולוג שלא ניתן לכמת אותו ולמסגר ביחידות מדעיות מקובלות, עם זאת עד היום כל מוסד משפטי, מדיני משטרתי שמכבד את עצמו, כמו גם פסיכולוגים מפורסמים שנחשפו לגרפולוגיה במיטבה, לא יוותרו על גרפולוג מעולה ע"מ להגיע לתוצאות הנעלמות מהעין ומהכלים שברשותם.

מי שמסקרן אותו לקרוא עוד קצת על גרפולוגיה, טיפה מין הים:

http://www.kivon.co.il/article.php?id=43
https://www.algam.org.il/אבחון-מזג-האדם-רודולף-פופאל-תאה-לוינסו-2/
http://www.ktavyad.co.il/ישראל_אודם/
http://www.annakoren.co.il/articles1.asp
 
נערך לאחרונה ב:
גרפולוגיה מדעית?
"גרפולוגיה מדעית" כשמה כן היא.
בתשובה זו אתן סקירה קצרה על התפתחות הגרפולוגיה, ובה תקבלו את התשובות לשאלות הכנות שהעליתם לגבי אמינות המקצוע:
הגרפולוגיה ככל הנראה עתיקה מאד, אלא שכרוב ככל החכמות העתיקות רבות לא נשתייר בידינו החומר, מלבד כמה משפטים בודדים מתקופת אריסטו, מסין העתיקה וגם מהמקורות שלנו, שמדברים על שיקוף נפש הכותב באופן חד משמעי. מקובל להתייחס להתפתחות המקצוע ברצף משלהי המאה ה-19. מני אז ועד עתה הפך אבחון כתב יד לתחום שמושך אליו סקרנים, מומחים אינטואיטיביים ששולפים מהבטן ואנשי מקצוע מהתחום החברתי סצויאלי: עו"סים מטפלים רגשיים, אנשי הוראה ומכורים לענין.

הראשון היה הכומר הצרפתי מישון שהיה מלומד גדול הסטוריון וגאולוג. דר' מקס פולבר, פרופסור שוויצרי מאוניברסיטת ציריך, תרם תרומה משמעותית מאד למיסוד הגרפולוגיה, והוציא אותה מהאינטואיטיביות נטו לסדר קבוע.
פרופסור רודולף פופאל פסיכולוג נוירולוג וגרפולוג גרמני חשוב מאד, העמיד את הנוירולוגיה לשרות התחום, והוכיח באמצעים מעבדתיים תוך מחקר על חולים פסיכיאטריים למול אנשים בריאים, את השינויים המתרחשים בעומק הקו, נתון כתב שלא ניתן לשליטת הכותב בכל צורה, נתון שרק גרפולוג מיומן מזהה ומבין אותו לאשורו, בניסיונות חוזרים ונשנים. ממצאיו לא הופרכו ואין סיכוי לכך, כי אכן לנפש הבריאה יש הומוגניה משלה, וכל סטיה קלה משפיעה על התוצר הנוירולוגי שלה, ממעט ועד לסכנת התמוטטות נפשית. בעקבותיו המשיכו גדולי הגרפולוגים מצרפת אנגליה ארה"ב וגרמניה (מדינות בהן יש פקולטות לתחום) והגיעו לפרוט ממצאי עומק הקו יותר ויותר, נתונים מעבדתיים טהורים שהוכחו באופן כמותי ורציף.

נזכיר כאן שני גרפולוגים ענקיים ישראלים ואת תרומתם העצומה לתחום, אנשים שהקדישו לפחות 50 שנה מחייהם למחקר אובססיבי :
1. דוקטור אריה נפתלי רופא וקרימינולוג, עמד בראש המעבדות לזיהוי פלילי של משטרת ישראל וכן היה הגרפולוג של "המוסד". כתב את אחד הספרים המעולים ביותר בתחום הגרפולוגיה "גרפולוגיה ורפואה" שמוקדש כולו לאבחון מדעי טהור.
2. ישראל אודם, גרפולוג שפיתח את שיטת האבחון המורכבת ביותר. ליתר פישוט אציין כי את השיטה הזו יש ללמוד שנה, וע"מ להשתמש בה יש צורך במיומנות של שנים (!!), השיטה המורכבת ביותר אבל המדויקת והאמינה חסרת המתחרים, המתבססת על התנועה בכתב, בצרוף שאר הפרמטרים של הכתב. שיטה מדוקדקת לפרטי פרטים, האבחון יורד לרזולוציות הכי יסודיות בסיסיות ומפורטות שייתכנו. ניגוד גמור לשליפה מהמותן או אינטואיציה אקראית.
ישראל אודם ניסה וחלם להגיע לאבחון ממוחשב על בסיס שיטת הפוטנציות שלו, אולם נפטר לפני שהגשים את חלומו, ואולי טוב שכך, כי גרפולוג שעובד מכנית וללא נשמה, גם אם יגיע לתוצאות מדויקות יפספס את החלק האינטואיטיבי שמשלים את הממצאים, הפורץ מעבר למידע המדעי נטו ומתחבר לכתב מהמקום הפנימי, כמו כל רופא שמלאך גדול הולך עמו, וזה השילוב המדהים בגרפולוגיה: המדע והאדם שבגרפולוג.
אציין רק שישראל אודם קיבל תואר של כבוד אקדמאי על מפעל חייו, כתב 14 ספרים והקפיץ את האבחון הגרפולוגי לרמה מדעית יוצאת דופן.

הקושי במחקרים אודת הגרפולוגיה הוא אכן החלק של האדם בגרפולוג שלא ניתן לכמת אותו ולמסגר ביחידות מדעיות מקובלות, עם זאת עד היום כל מוסד משפטי, מדיני משטרתי שמכבד את עצמו, כמו גם פסיכולוגים מפורסמים שנחשפו לגרפולוגיה במיטבה, לא יוותרו על גרפולוג מעולה ע"מ להגיע לתוצאות הנעלמות מהעין ומהכלים שברשותם.

מי שמסקרן אותו לקרוא עוד קצת על גרפולוגיה, טיפה מין הים:

http://www.kivon.co.il/article.php?id=43
https://www.algam.org.il/אבחון-מזג-האדם-רודולף-פופאל-תאה-לוינסו-2/
http://www.ktavyad.co.il/ישראל_אודם/
http://www.annakoren.co.il/articles1.asp
יש כאן רשימה מכובדת של שמות ואנשים שבאמת השקיעו את החיים שלהם
אבל אין כאן אפילו קישור אחד למחקר אחד אמפירי
למען האמת
אין לי כח באמת להתעסק עם הנושא הזה
כי את כל החפירות בנושא כבר חפרו בדף השיחה של הערך בויקיפדיה
מוזמנים להיכנס להתכתשות הזאת ולהנות
אני סיימתי מבחינתי
 
נערך לאחרונה ב:
תודה על ההתייחסות ועל הפרישה האלגנטית.
יש את המציאות שהיא חזקה ממאה מחקרים, ככלות הכל.
ומי שמאמין רק למחקר האמפירי, חייב לזכור שמחקרים מוטים לא אחת מ1001 סיבות.
(ע"ע דן אראלי)
 
יש כאן רשימה מכובדת של שמות ואנשים שבאמת השקיעו את החיים שלהם
אבל אין כאן אפילו קישור אחד למחקר אחד אמפירי
למען האמת
אין לי כח באמת להתעסק עם הנושא הזה
כי את כל החפירות בנושא כבר חפרו בדף השיחה של הערך בויקיפדיה
מוזמנים להיכנס להתכתשות הזאת ולהנות
אני סיימתי מבחינתי
ממליצה למי שבוער בעצמותיו לכנס לקישור שיואל ארלנגר צרף. מבין שיתי ההתלהמויות השונות מסתבר מדוע לא ניתן לבצע את המחקר המדעי הנכסף כשהוכחות בדבר תקפותה לש הגרפולוגיה כמדעית וככלי אבחון ראשון במעלה מתברר אף הוא.
האמונה במחקר המדעי כחזות הכל היא מגוחכת לעיתים, הן בשל אינטרסנטיות של גורמים (כמפורסם במקרים חמורים ברפואה הקונבנציונלית: מימון תרופות, רופאים וגישות.) , הן משום שלמדע אין כלים לחקירה אמפירית בנוגע לנפש האדם. נהיה חייבים לקבל את הדואליות הזו, ולנסות לכל הפחות שיטת אבחון והדרכה ומיון שהוכיחה עצמה במשך מאתיים השנה האחרונות, ונעשית שימושית יותר ויותר.
נזהר מדמויות שרלטניות, מגישה מיסטית או שטחית ונעזר בחכמה מופלאה שהחכם מכולנו חלק.
 
איך אפשר לאבחן דרך המייל?
לא אמורים לראות את לחץ העט על הדף?

באמת מדויק יותר, פיזית.
מאמינה שאפשר לזהות לחץ גם בכתב עצמו. אכן?
לחץ הכתב הוא אכן פרמטר חשוב ביותר. את הלחץ ממששים מאחורי הדף, וכמה שנראה שפשוט להרגיש את הלחץ, הרי שבמציאות ישנם סוגי לחץ שונים ומשונים, ואכן לא יהיה תחליף לאבחון שמתבסס על חומר מקורי, במקרים חמורים לא אוותר בשום אופן על חומר מקורי, שיכול לחרוץ לא אחת גורלו של אדם בין בריא לשפוי. אבל ניתן לאבחן באחוזים גבוהים את הלחץ גם שלא ע"י מישוש, אלא בעזרת בחינה מדוקדקת של הכתב עצמו, כך שכתב סרוק ברזולוציה גבוהה יוכל להתאבחן, מה שלא נוכל לאמר על כתב מודפס, שאינו ראוי כלל לאבחון!
 
גרפולוגיה מדעית?
"גרפולוגיה מדעית" כשמה כן היא.
בתשובה זו אתן סקירה קצרה על התפתחות הגרפולוגיה, ובה תקבלו את התשובות לשאלות הכנות שהעליתם לגבי אמינות המקצוע:
הגרפולוגיה ככל הנראה עתיקה מאד, אלא שכרוב ככל החכמות העתיקות רבות לא נשתייר בידינו החומר, מלבד כמה משפטים בודדים מתקופת אריסטו, מסין העתיקה וגם מהמקורות שלנו, שמדברים על שיקוף נפש הכותב באופן חד משמעי. מקובל להתייחס להתפתחות המקצוע ברצף משלהי המאה ה-19. מני אז ועד עתה הפך אבחון כתב יד לתחום שמושך אליו סקרנים, מומחים אינטואיטיביים ששולפים מהבטן ואנשי מקצוע מהתחום החברתי סצויאלי: עו"סים מטפלים רגשיים, אנשי הוראה ומכורים לענין.

הראשון היה הכומר הצרפתי מישון שהיה מלומד גדול הסטוריון וגאולוג. דר' מקס פולבר, פרופסור שוויצרי מאוניברסיטת ציריך, תרם תרומה משמעותית מאד למיסוד הגרפולוגיה, והוציא אותה מהאינטואיטיביות נטו לסדר קבוע.
פרופסור רודולף פופאל פסיכולוג נוירולוג וגרפולוג גרמני חשוב מאד, העמיד את הנוירולוגיה לשרות התחום, והוכיח באמצעים מעבדתיים תוך מחקר על חולים פסיכיאטריים למול אנשים בריאים, את השינויים המתרחשים בעומק הקו, נתון כתב שלא ניתן לשליטת הכותב בכל צורה, נתון שרק גרפולוג מיומן מזהה ומבין אותו לאשורו, בניסיונות חוזרים ונשנים. ממצאיו לא הופרכו ואין סיכוי לכך, כי אכן לנפש הבריאה יש הומוגניה משלה, וכל סטיה קלה משפיעה על התוצר הנוירולוגי שלה, ממעט ועד לסכנת התמוטטות נפשית. בעקבותיו המשיכו גדולי הגרפולוגים מצרפת אנגליה ארה"ב וגרמניה (מדינות בהן יש פקולטות לתחום) והגיעו לפרוט ממצאי עומק הקו יותר ויותר, נתונים מעבדתיים טהורים שהוכחו באופן כמותי ורציף.

נזכיר כאן שני גרפולוגים ענקיים ישראלים ואת תרומתם העצומה לתחום, אנשים שהקדישו לפחות 50 שנה מחייהם למחקר אובססיבי :
1. דוקטור אריה נפתלי רופא וקרימינולוג, עמד בראש המעבדות לזיהוי פלילי של משטרת ישראל וכן היה הגרפולוג של "המוסד". כתב את אחד הספרים המעולים ביותר בתחום הגרפולוגיה "גרפולוגיה ורפואה" שמוקדש כולו לאבחון מדעי טהור.
2. ישראל אודם, גרפולוג שפיתח את שיטת האבחון המורכבת ביותר. ליתר פישוט אציין כי את השיטה הזו יש ללמוד שנה, וע"מ להשתמש בה יש צורך במיומנות של שנים (!!), השיטה המורכבת ביותר אבל המדויקת והאמינה חסרת המתחרים, המתבססת על התנועה בכתב, בצרוף שאר הפרמטרים של הכתב. שיטה מדוקדקת לפרטי פרטים, האבחון יורד לרזולוציות הכי יסודיות בסיסיות ומפורטות שייתכנו. ניגוד גמור לשליפה מהמותן או אינטואיציה אקראית.
ישראל אודם ניסה וחלם להגיע לאבחון ממוחשב על בסיס שיטת הפוטנציות שלו, אולם נפטר לפני שהגשים את חלומו, ואולי טוב שכך, כי גרפולוג שעובד מכנית וללא נשמה, גם אם יגיע לתוצאות מדויקות יפספס את החלק האינטואיטיבי שמשלים את הממצאים, הפורץ מעבר למידע המדעי נטו ומתחבר לכתב מהמקום הפנימי, כמו כל רופא שמלאך גדול הולך עמו, וזה השילוב המדהים בגרפולוגיה: המדע והאדם שבגרפולוג.
אציין רק שישראל אודם קיבל תואר של כבוד אקדמאי על מפעל חייו, כתב 14 ספרים והקפיץ את האבחון הגרפולוגי לרמה מדעית יוצאת דופן.

הקושי במחקרים אודת הגרפולוגיה הוא אכן החלק של האדם בגרפולוג שלא ניתן לכמת אותו ולמסגר ביחידות מדעיות מקובלות, עם זאת עד היום כל מוסד משפטי, מדיני משטרתי שמכבד את עצמו, כמו גם פסיכולוגים מפורסמים שנחשפו לגרפולוגיה במיטבה, לא יוותרו על גרפולוג מעולה ע"מ להגיע לתוצאות הנעלמות מהעין ומהכלים שברשותם.

מי שמסקרן אותו לקרוא עוד קצת על גרפולוגיה, טיפה מין הים:

http://www.kivon.co.il/article.php?id=43
https://www.algam.org.il/אבחון-מזג-האדם-רודולף-פופאל-תאה-לוינסו-2/
http://www.ktavyad.co.il/ישראל_אודם/
http://www.annakoren.co.il/articles1.asp
ענית לי רק על השאלה הראשונה....

מה עם כל השאר:
2. האם אבחון גרפולוגי לילד יכול להיות במקום אבחון דידקטי?
מה מביניהם מדויק ועדיף יותר?

3. האם אבחון גרפולוגי מספיק כדי לאבחן בעיה רגשית או בעיית קש”ר למשל?
או שזה רק בנוסף לאבחונים רגילים?

4. האם יש רשימה של גרפולוגים מקצועיים ומוסמכים בארץ?
(כאלה שאפשר לסמוך עליהם ולא שלמדו קורס של שנה...)

5. והעיקר - אם פספסתי את המבצע - מה אפשר לעשות?...
 
ולשאר השאלות...ענית לי רק על השאלה הראשונה....

מה עם כל השאר:
שלום וברכה!
אני אשמח מאד לתשובות כנות לכמה שאלות
כדי להבין האם וכמה כדאי ללכת לאבחון גרפולוגי

1. מה זה אומר שרשום בחתימה שלך גרפולוגיה מדעית
אם לפי מה שהוסבר כאן הגרפולוגיה אינה מדע מדויק ולא מגובה במחקרים

2. האם אבחון גרפולוגי לילד יכול להיות במקום אבחון דידקטי?
מה מביניהם מדויק ועדיף יותר?

3. האם אבחון גרפולוגי מספיק כדי לאבחן בעיה רגשית או בעיית קש”ר למשל?
או שזה רק בנוסף לאבחונים רגילים?

4. האם יש רשימה של גרפולוגים מקצועיים ומוסמכים בארץ?
(כאלה שאפשר לסמוך עליהם ולא שלמדו קורס של שנה...)

5. והעיקר - אם פספסתי את המבצע - מה אפשר לעשות?...
ולשאר השאלות...
אבחון גרפולוגי מומלץ כאשר אנו לא יודעים להחליט מה המקור לבעיה של הילד/בוגר, ואזי במקום לירות כעת לכל הכיוונים ואולי לפגוע, האבחון הגרפולוגי ימקד אותנו, ואולי ימליץ על אבחון דידקטי, כאשר עולה חשד דידקטי באבחון. כאשר ברורה לנו הבעיה, ניגש לכתובת הנכונה מייד....
ה"ה ביחס להפרעות ק"ור בעיות רגשיות ועוד.
רשימת אבחונים לבקשתך לא קיימת, ויש לבדוק באופן פרטי אצל כל גרפולוג מהי הכשרתו וכו.

פספסת את המבצע הזה, תמתיני להפתעות שיבואו, במקרה חשוב, את תמיד יכולה ליצור קשר ולבקש אבחון...
 
האמונה במחקר המדעי כחזות הכל היא מגוחכת לעיתים, הן בשל אינטרסנטיות של גורמים (כמפורסם במקרים חמורים ברפואה הקונבנציונלית: מימון תרופות, רופאים וגישות.) , הן משום שלמדע אין כלים לחקירה אמפירית בנוגע לנפש האדם. נהיה חייבים לקבל את הדואליות הזו, ולנסות לכל הפחות שיטת אבחון והדרכה ומיון שהוכיחה עצמה במשך מאתיים השנה האחרונות, ונעשית שימושית יותר ויותר.
כיון שאני לא יכול להכנס לקישור הנ"ל שחסום בנטפרי, ולתועלת שאר הגולשים החסומים בנטפרי, אני מעתיק לכאן רק את הקטע הרלוונטי מהערך גרפולוגיה בהמכלול:

"אחד המחקרים הראשוניים החשובים ביותר בתחום נערך על–ידי ענת רפאלי וריצר'ד קלימובסקי (1983)[16]. השניים ביקשו מ-103 איש ואשה לספק שני כתבי–יד, האחד נייטרלי בתוכנו והשני אוטוביוגרפי. כתבי היד הועברו לניתוח על–ידי 20 גרפולוגים מקצועיים ו-24 סטודנטים נטולי ניסיון כלשהו בגרפולוגיה. לא נמצא הבדל בכושר האבחון על–פי כתב–היד בין הסטודנטים לבין הגרפולוגים המקצועיים. עם זאת, נמצא מתאם פנימי מסוים בין ניתוחי הגרפולוגים, והיעדר השפעה לסוג כתב–היד שהוגש (נייטרלי או אוטוביוגרפי). התוצאות הצביעו על–כך שהגרפולוגים אכן ניתחו את כתב היד ולא את תוכנו ואף השתמשו במתודה הגרפולוגית, אך מתודה זו לא הניבה תוצאות העדיפות על ניתוחו של הדיוט. מסקנת החוקרים הייתה כי אין הצדקה של ממש להשתמש בגרפולוגיה ככלי אבחוני לצורכי תעסוקה."

אגב, השורה הזו:
אמונה במחקר המדעי כחזות הכל היא מגוחכת לעיתים, הן בשל אינטרסנטיות של גורמים (כמפורסם במקרים חמורים ברפואה הקונבנציונלית: מימון תרופות, רופאים וגישות.) , הן משום שלמדע אין כלים לחקירה אמפירית בנוגע לנפש האדם.
היא אופיינית לתאוריות קונספירציה שונות, לפיהם כל הממסד כולו מתאגד כדי להסתיר מידע חשוב מאינטרסים שונים.
 
כיון שאני לא יכול להכנס לקישור הנ"ל שחסום בנטפרי, ולתועלת שאר הגולשים החסומים בנטפרי, אני מעתיק לכאן רק את הקטע הרלוונטי מהערך גרפולוגיה בהמכלול:

"אחד המחקרים הראשוניים החשובים ביותר בתחום נערך על–ידי ענת רפאלי וריצר'ד קלימובסקי (1983)[16]. השניים ביקשו מ-103 איש ואשה לספק שני כתבי–יד, האחד נייטרלי בתוכנו והשני אוטוביוגרפי. כתבי היד הועברו לניתוח על–ידי 20 גרפולוגים מקצועיים ו-24 סטודנטים נטולי ניסיון כלשהו בגרפולוגיה. לא נמצא הבדל בכושר האבחון על–פי כתב–היד בין הסטודנטים לבין הגרפולוגים המקצועיים. עם זאת, נמצא מתאם פנימי מסוים בין ניתוחי הגרפולוגים, והיעדר השפעה לסוג כתב–היד שהוגש (נייטרלי או אוטוביוגרפי). התוצאות הצביעו על–כך שהגרפולוגים אכן ניתחו את כתב היד ולא את תוכנו ואף השתמשו במתודה הגרפולוגית, אך מתודה זו לא הניבה תוצאות העדיפות על ניתוחו של הדיוט. מסקנת החוקרים הייתה כי אין הצדקה של ממש להשתמש בגרפולוגיה ככלי אבחוני לצורכי תעסוקה."

אגב, השורה הזו:

היא אופיינית לתאוריות קונספירציה שונות, לפיהם כל הממסד כולו מתאגד כדי להסתיר מידע חשוב מאינטרסים שונים.
חבל שאינך יכול להכנס לקישור הנ"ל ומצטט מחקר שכבר מזמן אינו רלוונטי יותר, א"כ מצוטט בהתמדה רבה.
לא רואה סיבה להלאות את הקוראים ולצטט מן הקישור הנ"ל שהוא חשוב מאד, אבל מי שחשוב לו באמת - שיחפש ויקרא.
תאוריות קונספירטיות אומנם משתמשות באמונה שכולם מתאגדים מולם, אכן. אולם יש לשים לב לכך שתאוריות קונספירציה בד"כ מובילות לגוף פרטי, שהיו"ר שלו עשוי להרוויח הון עתק, לא כן המקרה פה. כשבמשך מאתיים שנה אנשי מקצוע ממדינות רבות ושונות, כשחלק גדול מהן כל לא שמע על האחרים, רובם אנשים שהגרפולוגיה היוותה תחביב ולא מקור פרנסה, טוענים טענות זהות ללא כל מטרת רווח.
 
וסיפור חם מהקליניקה היום.
שולח אלי מטפל SOS כתב של בחור בן 16 שלומד בישיבה טיפולית, שבדקות הקרובות הוא יושב עם הוריו לפגישה ראשונה. המטפל רוצה לדעת האם הרושם שקיבל מהבחור נכון. שוחחנו קצרות, לבחור יש בעיה רגשית שמתפתחת להפרעה לא פשוטה בכלל, הוא יצטרך השקעה עצומה, והשאלה הגדולה היא מה אפשר לדרוש מההורים. לאחר הפגישה קיבלתי כתבי יד של ההורים, ותמונת המשפחה נפרסה לנגד עיני ברורה ובהירה, כעת יש לנו את כל המידע הרלוונטי ע"מ להציל בחור, שלו טופל בזמן לא היה מגיע לישיבה טיפולית ללא כל ספק, ויש מצב שהיה הופך לבחור מעולה.
למרות היותו בן למשפחה טובה וגם מבוססת כספית, האופי המסוים של הוריו גרם להם להזניח את הבחור, והוא הגיע לתת רמה עיונית לימודית ותפקודית, כשהוא בדרך להפרעה שתהרוס לו את החיים.
גיל 16 הוא גיל מבוגר בשביל לתקן אישיות שהוזנחה ושחוותה הישרדות טראומטית בשלבים הקריטיים של חייה, ואנו מקווים שבכל זאת אפשר יהיה לתקן כמה שיותר, אבל למה לוותר על כלי אבחוני מעולה ?

קל לזלזל, לא להאמין בשם כלל מדעי כזה או אחר ולפספס את העיקר.
 
אני מבין את הרצון להגן על המקצוע, אבל הסיפור של הגרפולוגיה הוא הסיפור של רובה של הרפואה האלטרנטיבית הפסאבדו-מדעית. לוקחים מקרה בודד של הצלחה, שלא אומר כלום על כלום לגבי נכונותה של השיטה, ומקישים ממנו על הכלל, במקום למדוד את הדברים בצורה מבוקרת של מבחן הדיר בעל סמיות כפולה, עם קבוצת ביקורת מסודרת ותיקון סטיות סטטיסטיות.
רק לי יש דז'ה-וו לטענות מתגדי החיסונים על מקרים נוראים ואיומים של תופעות לוואי?
 
ומי שמאמין רק למחקר האמפירי, חייב לזכור שמחקרים מוטים לא אחת מ1001 סיבות.
טקטיקה דמגוגית נפוצה, הטוענת לנכונותה של טענה בגלל אי-נכונות מוחלט של טענה נגדית (אד איגנורנטיאם בלע"ז). אז לא, המדע אינו מושלם, אבל בדיקה מדעית הרבה יותר קרובה להוכחה מאשר סיפורים לא מדידים מהקליניקה. למעשה, הסיפורים הם בעיקר אחיזת עיניים בסגנון מופתי הבאבות.
 
רק לשים לב, הטענה שאי אפשר לבדוק גרפולוגיה באמצעות מחקר כיוון שהיא מדע של הנפש וכו', הבדיקה נעשתה ע"י שנתנו לגרפולוגים כתב אקראי והם פשוט בלבלו את המוח. כך שהטענות שגרפולוגיה היא מדע הנפש שאינו ניתן לחקירה היא מגוחכת, במיוחד שפסיכולוגיה נחקרת מאד.
רציתי לכתוב חריף, אבל אני לא רוצה לפגוע לך בפרנסה, (מי עדיף את או הלקוחות, לא יודע), רק אנסה לשאול בכל זאת, למי יש אינטרס לפגוע בפסיכולוגיה?
 
רק לשים לב, הטענה שאי אפשר לבדוק גרפולוגיה באמצעות מחקר כיוון שהיא מדע של הנפש וכו', הבדיקה נעשתה ע"י שנתנו לגרפולוגים כתב אקראי והם פשוט בלבלו את המוח. כך שהטענות שגרפולוגיה היא מדע הנפש שאינו ניתן לחקירה היא מגוחכת, במיוחד שפסיכולוגיה נחקרת מאד.
רציתי לכתוב חריף, אבל אני לא רוצה לפגוע לך בפרנסה, (מי עדיף את או הלקוחות, לא יודע), רק אנסה לשאול בכל זאת, למי יש אינטרס לפגוע בפסיכולוגיה?
למי? אולי לחברות התרופות שמעדיפים לתת תרופה לכל בעיה, לכאלה שמעדיפים לגבות תפיסות ספציפיות או את שיטות העבודה שלהם. לרוב עולם הפסיכיאטריה ושהכרות עם העם הזה (כמובן לא כולם, יש מהם שעושים עבודת קודש,), שעובד על מדע אובייקטיבי מדיד טהור - ישאיר את כל המגנים על המדע הטהור והמדיד בזעם עצום!

הפסיכולוגיה נחקרת מאד אולם לא בכלים מעבדתיים, כי זה בלתי אפשרי. אולי לא תאמינו אבל כל מה שאתם אומרים כעת על הגרפולוגיה הם מילה במילה מה שנאמר בזמנו על פרויד, מייסד הפסיכולוגיה המודרנית, כשהאשימו אותו שלא ניתן ליישם את הפסיכואנליזה כי אי אפשר למדוד את התוצאה וכו , בעוד בזמנו הגישות ה'רפואיות' האיומות לטיפול במקרים של נוירוזות והתקפים (שכולם אובחנו אז כאי שפויים) היה נחשב לסופר מדעי. פרויד אגב הואשם כל העת בעבודתו בחוסר אמפיריות ובהישענות על מקרי הקליניקה שלו. היום, 150 שנה אחרי אנו מתייסחים לרפואת הנפש שקמה עליו בזמנו כאל אכזריות וצמצום במיטבם, וכך היא היתה אגב כי ישבה על אטימות ואינטרסיזם, ומי שיעז להשתמש בכלים דאז - נידון להישלח למאסר ואולי אפילו להסתכלות פסיכיאטרית.

עד עצם היום הזה הפסיכואנליזה אינה מוכרת כמדע טהור, למרות שהיא ערס הפסיכולוגיה המודרנית, ולא רק היא אלא ענפים רבים של הפסיכולוגיה המתבססים על התת מודע, בעיקר מהסיבה הפשוטה שלא ניתן לבדוק את הנפש בכלים מעבדתיים בשום אופן!!!!

מומלץ מאד לעיין בספר "הפסיכואנליזה אחרי פרויד" שנכתב ע"י פנחס נוי, פסיכיאטר פסיכואנליסט ופסיכותראפיסט מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב והמכון הפסיכואנליטי בירושלים. בספר זה הוא מפרט את הפסיכואנליזה החל מפרויד ועד ימינו אנו בהרחבה רבה, בפרק האחרון "הפסיכואנליזה כמערכת רבת מודלים" הוא מציג את המסקנה הבלתי נמנעת, ואצטט מספר מילים (עמ' 281):" בניגוד לפסיכולוג האקדמאי המחויב רק לעקרונות המדע, מחויב הקלינאי קודם כל למטופל שלו, ולכן חייב להביא בחשבון את כל ההיבטים של התלונה שבגינה מבקש המטופל את עזרתו, לנסות ולהמחיש לעצמו את התופעות באמצעות כל המודלים הקיימים ..."
עמ' 299: "מקור המודל הדינמי הוא בהגותו של פרויד, והוא שיקף למעשה את הצעד הראשון בהתנתקותו של פרויד מהתפיסות המקובלות של הרפואה ומדעי הטבע, ויציאתו לדרך עצמאית של גיבוש המודלים והתיאוריות המנטליסטיים היחודיים לפסיכואנליזה...מאחר שלפי תפיסתו כל תגובותיו ופרטי התנהגותו של האדם הם תוצאה של משחק הכוחות הדינמי המתחולל תמידית בתוככי הנפש" וכו'.

ובנוגע למחקר האומלל המצוטט בהתמדה כהוכחה לאי רלוונטיות הגרפולוגיה, חסר לנו מידע רב אודות טוהר המחקר הנ"ל, ובכל מקרה האם אתם חושבים שניתן להפריך מקצוע חי ונושם עם הוכחות רבות מהשטח, לא של איזה באבא או גוף, אלא של מגוון אנשי מקצוע רציניים אמינים שבדקו במשך עשרות שנים את התוצאה באופן קליני?!


הנפש היא דינאמית, היא יצור חי ופועם עם מנעד, קצב ואינדיבידואל, בשונה מהעולם הפיזי והתאורטי שאותו ניתן למדוד בכלי מעבדה. מה לעשות, וטרם הצליחו המדענים הטהורים להדמים את הנפש המסתורים הזו ע"מ לחקור אותה די?! אז אולי אכן 'צריך להחליף את הנפש'... אולי. בינתיים הגרפולוגיה המושמצת מצליחה לא אחת היכן שהמדע נכשל, דווקא כי היא מאבחנת את הדינמיקה את התנועה האישית והאינדיוידואלית.
טקטיקה דמגוגית נפוצה, הטוענת לנכונותה של טענה בגלל אי-נכונות מוחלט של טענה נגדית (אד איגנורנטיאם בלע"ז). אז לא, המדע אינו מושלם, אבל בדיקה מדעית הרבה יותר קרובה להוכחה מאשר סיפורים לא מדידים מהקליניקה. למעשה, הסיפורים הם בעיקר אחיזת עיניים בסגנון מופתי הבאבות.
 
האם נכונה העובדה שאם ישפרו את כתב היד - זה יכול להשפיע על הנפש והתכונות.

עד כמה נכון להתערב בשינוי בכתב יד של נער או נערה
האם לתת לזה להתפתח מעצמו (זה הרי מתפתח בסופו של דבר)
או שכן כדאי לכוון אותם להגדיל את הכתב, לרווח, לדייק וכו

וכן, האם ניתן ללמוד מאותיות מסויימות, ללא ראיית מכלול הכתב?
 
והרי תוצאות אבחון הבזק לזוכה המאושרת שלנו @לאלי

הערה חשובה-
מי שלא רוצה להאמין בגרפולוגיה, לא צריך לקרוא את האבחון.
מי שאוהב את התחום, קדימה. שוטו. מחכים לשמוע ממכם: )

@לאלי, בת 30, נשואה ואם לילדים
בואו נציץ על הכתב שלה, הבית והעץ:
שקופית1.JPG
שקופית2.JPG



אישיות מעניינת במיוחד לא סטנדרטית, עוצמתית שלובשת ארשת חביבה ושוות נפש, אנושית מאד וסופר טקטית, עצמאית בדעותיה ואפילו דעתנית מעט, יסודית אחראית ומלאת מוטיבציה.

אשה בריאה מתפקדת על מלא, ממצה את היום שלה ואת יכולותיה המופלאות.

הדבקות במטרה היא אחת התכונות הבולטות באישיותך,
את מגלה אסרטיביות, אומץ ונועזות מדי פעם כשאת בטוחה במה שלפנייך, את רחוקה מלהיות שטחית או לסמוך על אי מי.
אולם לאחר שהגעת להחלטה והסקת את המסקנות הסופיות בגיבוי שיקול דעת מעמיק, ביקורת חסרת פניות והסתמכות על נתונים, עובדות ואינטואיציה פרקטית – קשה מאד יהיה להניא אותך מעמדתך. ואז את רותמת את מקסימום האנרגיה שלך , ההתלהבות הרגשנות שעד עתה הודחקה אך קיימת משניתנת לה הרשות, משתמשת בכישרונותייך המגוונים והרב היקפיים, בפרקטיקה, קיצורי דרך יעילים תקשורת טובה והשגת מידע וביצירתיות נפלאה למימוש מיטבי של המשימה.
את מסוגלת לוותר על שינה ונוחיות , פינוק הוא מצרך שלא מוכר לך, את עקרונית ויש בך צד של מסירות נפש לערכים שבנפשך. הערכים יהיו אנושיים סוציאליים ובראש ובראשונה משפחתיים. בני משפחתך יקרים לך ואת תלחמי כלביאה בשעת הצורך. ועדיין למרות הפן החם והרגשי הבוער בך, השיקול ההגיוני, התודעתי והשקול תמיד יהיה שם ויווסת את התגובות. ונס שכך, כי במקרים הבודדים שהעוצמה הרגשית שלך הצליחה לעקוף את מנגנוני הבקרה האיתנים שהצבת – עלולה להתגלות מישהי אחרת, מצליפה ללא אבחנה, פוגעת וקוטלת ללא רחמים. את מודעת לצד הכאוב והמייסר שלך שאינו חדש, יושב על פגיעה חברתית מהשנים האחרונות ומתפיסה של "אם אין אני לי – מי לי" רחוקה, ולמדת כיצד להתמודד עם המורכבות הזו בצורה מעוררת התפעלות.

מי שניזוק מהמתח הזה הוא כמובן את, את מוצאת עצמך נאבקת במתח פנימי ככל שאת מתקדמת בניהול המשימה, שרירי הגוו מתכווצים ולא פלא אם כאבי שכמות וגב מוכרים לך, מעבר לכך גם הביולוגיה הסופר חזקה שחוננת בה עומדת לזכותך ולזכות אישיות עתירת מעש וג'נטלמניות ושליטה עצמית מוסרית שכזו, שהייתה מכריעה את חברותייך מזמן.

מילה על הדמיון, היצירתיות והחלק האינטואיטיבי פורה שבך. רעיונות דימויים ולהט הם לחם חוקך, יש לך ראש פתוח מאד, סקרנות עתק ומרכז העיבוד במוחך עובד על אוטוסטרדה. בעקרון את אדם ליברלי שמאמין בשינוי והתקדמות, נסיבות חייך מחייבים אותך למסגרות מוחלטות ולקצב שמרן. גם גידול ילדים הוא מהדברים הפחות תפורים עלייך. את רחוק מלהנות מלהג סתמי או ניהול יומיום של עקרת בית שבלוני. את חיה בהרבה מעבר, יש לך רעיונות גדולים וכושר יוזמה שאת רובו לא תוכלי לממש כרגע. ביקורת חיצונית שנואה עלייך עד מאד אולם את נותנת לה משקל רב, ולכן את שומרת את דעותייך ותפיסותייך הליברליות לעצמך, כשבשטח את מתפקדת כאם רעיה וחברת קהילה למופת. אנשי סודך הבודדים יודעים שאת לא כזו באמת, ולנוכח אוזנם הכרויה את מרשה לעצמך להתבטא מתוך כאב ותסכול לעיתים.

יש מקום לשער שהדמיון הקצב המהיר והליברליות יגברו יותר ויותר, ואת תגיעי רחוק משתהיי מסוגלת להיות שלמה עם עצמך, ופחות תהיי מושפעת מתביעות סביבתיות כאלו ואחרות. תגלי תחומי עניין נוספים, וחברה שמאפשרת לך להתבטא מתוך אהדה.

הפן הנעים החביב והגמיש מאד הופך את השהות במחיצתך לחוייה. את בת זוג נאמנה קנאית וקרובה מאד, אינטימיות רגשית היא מוצר יסוד עבורך, וגם פה את רגלה לוותר ולהשלים מתוך אמונה בעקרון המשפחתי. ילדייך קיבלו אמא מעניינת, כייפית וחווייתית מאד, חמה, מחבקת ומכילה, אינטליגנטית במיוחד ויש לה חכמת חיים גבוהה. את סבלנית ויודעת להקשיב ולא ממהרת להגיב לפני ששקלת היטב, ובד"כ אינם סובלים ממה שמכרסם בך.

את מוכשרת מאד (מה שנראה בעיניך סטנדרט) ופינה לביטוי והתפתחות עצמית תתרום לך המון ותאזן את חוסר שביעות הרצון. מקום למימוש הרעיונות והמנוע העוצמתי שחוננת בו.

מברכת אותך בהצלחה רבה !

למתעניינים באבחון מלא, בהמשך היום אעלה את הפרטים המדויקים
שאלה ספציפית, אבחון קריטי?
תמיד אפשר ליצור קשר במייל. אני פה.
 
נערך לאחרונה ב:
לדעתי זה בכלל לא הנושא אם הגרפולגיה(והיינו הביטוי הפנים של הנפש ומה שמתחולל בתוכו) זה דבר אמיתי, אם הפסיכולגיה ותורת הנפש הוא דבר אמיתי ה"ה בזה אין הבדל
כל השאלה תיהיה עד כמה המדע בתחום הזה התפתח ומפותח

כי זה ברור כיום ונראה דאין חולק דכל הגוף והנפש שלנו מקושר ומשפיע אחד על השני, וכן בגוף כל המערכות מקושרות והתוצאה היא הרכבה והאיזון(או אי איזון) של כל הדברים, וכן הפסיכאטריה וחוסר איזון בהורמנים וכד' משפיע על הנפש, והפוך חוסר איזון בד.נ.א של הנפש משפיע על ההורמנים וכד', ויש שיש להם קשב וריכוז ובעיות פיזיולגיות ראשוניות שמשפיעות על הנפש, וכן להפך בעיות רגשיות שיוצרות את הבעיות הפיזיולגיות של קשב וריכוז
וכן כמו ששפת גוף או התנהגיות של האדם נעשות מחמת כלל המרכיבים של הד.נ.א הנפשי שלו, כך כל אמצעי ביטוי ובכללם הכתב והציור(וככל שהוא נעשה בצורה יותר חופשית יש יותר סיכוי שיתגלם בתוצאה הרבה דברים מהנפש של הכותב, ויש בזה אפילו עדיפות על אבחון פסיכולוגי, כי באבחון פסיכולוגי כיוון דהאדם תמיד במצב שמרגיש שמנתחים אותו וגם מחפשים את החלקים ה"לא נעימים" באישיות שלו הוא באופן טבעי יותר יסתיר ויחפה על עצמו(אפילו אם הוא בעקרון רוצה אבחון, אבל זה טבע האדם) והאדם בסופו שלדבר מבין לרוב מה התנהגות פחות נורמטיבית ומה יותר, משא"כ בגרפולגיה שההקשר בן הביטוי בכתב לפנים לא נראה לעין אדם לא מיומן

וכן הרבה מהרפואות האלטרנטביות(כדיקור סיני וכד') יש להם הגיון שלעצמו, ויותר מזה אנחנו שמאמינים בקב"ה ובתורה אף האסטרולגיה היא דבר אמיתי בעצם(ומבואר מפורש בכמה מקומות והמפורסמות אין צריך ראיה) והסיבה דהמאמין דהעולם מהבורא מבין שהכל הוא השתלשלות על השתלשלות עד למטה והכל מקושר אחד לשני
אלא שבאמת לגבי אסטרולגיה וחלק מהנ"ל, החכמה הזו כבר ממזמן נעלמה ולא נשאר בא אלא בבואה של בבואה עד שהופך ברובו ככולו לקישקוש וסיסמאות מעורפלות

אבל גרפולגיה וכד' הכל תלוי עד כמה המדע הזה התפתח ומפותח ומתפתח, ועד כמה שעוסקים בו אנשים רציניים(ולא מיסטיים), מסתבר שהוא כלי אבחוני אמיתי,
אם הוא יותר מאבחון פסיכולוג תלוי ברמת ההתפתחות, וחוץ מזה כמבואר יש בו יתרונות מסויימים שאין באבחון פסיכולוגי, וכמו שכתבה כבר בעלת הפורום כגון אבחון סוגי אנשים הקשים לאבחון כבעלי הפרעות אישיות וכד'
וודאי שלאבחון הפסיכולוגי במקביל יש את היתרונות שלו
ובסופו של דבר הכל גם תלוי מי הוא הגרפולוג האם הוא בעל תבנית מצומצמת ממה שלמד(בגדר של רופא משפחה), או שהוא מתרחב בעל כשרון , החיבור והחשיבות שלו למקצוע או כאמצעי מכניס כסף(ובזה נראה דעכ"פ בנתיים יש לגרפולגיה יתרון, כי נראה לי שע"פ רוב ההולכים למקצוע זה הוא לא מתחיל משיקולים כספיים, אלא סקרנות למקצוע אבל אני לא יודע איך הוא נתפס בחוץ והשוק שלו.

לגבי מחקרים אי אפשר להסתמך על מחקרים בלי להכי אותם לעומק וגם מה אם הם ישנים שהנושא היה פחות מפותח

ומה שכתב-
אגב, השורה הזו:
היא אופיינית לתאוריות קונספירציה שונות, לפיהם כל הממסד כולו מתאגד כדי להסתיר מידע חשוב מאינטרסים שונים.
אני לא יודע מה יותר תמימות אם אלו שסוברים שביל גייטס השתיל שבב בחיסונים, או אלו שחושבים שמחקרים אינם באים לשרת את אלו שמזמינים אותם,
ומספיק שאין ידוע מי הם אותם גרפולגים שהובאו למחקר, ואין עליהם הסכמה שהם מיצגים את הידע והחכמה הידועה בדבר שכבר אין מה להתייחס למחקר(וכמו שאני אביא את הרופא משפחה כמייצג את הרפואה במחקר), וכל מחקר ואמינותו צריך בדיקה(והרי יש לשאול מה מצאו להם לחקור את הגרפולגיה ולא את הפרפרים)
ובפרט בתורת הנפש כיוון שבנפש זה לא עובד 2 ועוד 2 שווה ארבע, ולא כמו תרופות וכל תגובות חומר רגילות, אבל וודאי שאפשר לעשות מחקרים
והיה חשוב לי לכתוב כי הצורה נראית כשלילה והתשובות של בעלת המקצוע נראים כמגננה, וזה לא נכון אלא דברים פשוטים ואמיתיים וקבל את האמת ממי שאמרה(ועדיין לא באתי לדון כמה המדע הזה מפותח, אלא דהאמת על אף שבעבר התייחסתי לדבר בזלזול, ככל שהזמן עבר ושמעתי פה ושם הבנתי שזה לא איזה עוד סוגי אנשים מרחפים עוסקים עם זה אלא רציונלים עם רגליים על הקרקע ושכל, ולכן מסתבר לי שזה כלי אבחון לגיטימי והכל רק מסברא בלי בדיקה, ונראה לי שאין כלי בדיקה יותר טוב הוא ע"י עדיות של אנשים חכמים עם רגליים על הקרקע שהתרשמו מהעניין ולמה
 
והרי תוצאות אבחון הבזק לזוכה המאושרת שלנו @לאלי

הערה חשובה-
מי שלא רוצה להאמין בגרפולוגיה, לא צריך לקרוא את האבחון.
מי שאוהב את התחום, קדימה. שוטו. מחכים לשמוע ממכם: )

@לאלי, בת 30, נשואה ואם לילדים
בואו נציץ על הכתב שלה, הבית והעץ:
צפה בקובץ המצורף 1259196צפה בקובץ המצורף 1259197


אישיות מעניינת במיוחד לא סטנדרטית, עוצמתית שלובשת ארשת חביבה ושוות נפש, אנושית מאד וסופר טקטית, עצמאית בדעותיה ואפילו דעתנית מעט, יסודית אחראית ומלאת מוטיבציה.

אשה בריאה מתפקדת על מלא, ממצה את היום שלה ואת יכולותיה המופלאות.

הדבקות במטרה היא אחת התכונות הבולטות באישיותך,
את מגלה אסרטיביות, אומץ ונועזות מדי פעם כשאת בטוחה במה שלפנייך, את רחוקה מלהיות שטחית או לסמוך על אי מי.
אולם לאחר שהגעת להחלטה והסקת את המסקנות הסופיות בגיבוי שיקול דעת מעמיק, ביקורת חסרת פניות והסתמכות על נתונים, עובדות ואינטואיציה פרקטית – קשה מאד יהיה להניא אותך מעמדתך. ואז את רותמת את מקסימום האנרגיה שלך , ההתלהבות הרגשנות שעד עתה הודחקה אך קיימת משניתנת לה הרשות, משתמשת בכישרונותייך המגוונים והרב היקפיים, בפרקטיקה, קיצורי דרך יעילים תקשורת טובה והשגת מידע וביצירתיות נפלאה למימוש מיטבי של המשימה.
את מסוגלת לוותר על שינה ונוחיות , פינוק הוא מצרך שלא מוכר לך, את עקרונית ויש בך צד של מסירות נפש לערכים שבנפשך. הערכים יהיו אנושיים סוציאליים ובראש ובראשונה משפחתיים. בני משפחתך יקרים לך ואת תלחמי כלביאה בשעת הצורך. ועדיין למרות הפן החם והרגשי הבוער בך, השיקול ההגיוני, התודעתי והשקול תמיד יהיה שם ויווסת את התגובות. ונס שכך, כי במקרים הבודדים שהעוצמה הרגשית שלך הצליחה לעקוף את מנגנוני הבקרה האיתנים שהצבת – עלולה להתגלות מישהי אחרת, מצליפה ללא אבחנה, פוגעת וקוטלת ללא רחמים. את מודעת לצד הכאוב והמייסר שלך שאינו חדש, יושב על פגיעה חברתית מהשנים האחרונות ומתפיסה של "אם אין אני לי – מי לי" רחוק, ולמדת כיצד להתמודד עם המורכבות הזו בצורה מעוררת התפעלות.

מי שניזוק מהמתח הזה הוא כמובן את, את מוצאת עצמך נאבקת במתח פנימי ככל שאת מתקדמת בניהול המשימה, שרירי הגוו מתכווצים ולא פלא אם כאבי שכמות וגב מוכרות לך, מעבר לכך גם הביולוגיה הסופר חזקה שחוננת בה עומדת לזכותך ולזכות אישיות עתירת מעש וג'נטלמיות ושליטה עצמית מוסרית שכזו, שהיתה מכריעה את חברותייך מזמן.

מילה על הדמיון, היצירתיות והחלק האינטואיטיבי פורה שבך. רעיונות דימויים ולהט הם לחם חוקך, יש לך ראש פתוח מאד, סקרנות עתק ומרכז העיבוד במוחך עובד על אוטוסטרדה. בעקרון את אדם ליברלי שמאמין בשינוי והתקדמות, נסיבות חייך מחייבים אותך למסגרות מוחלטות ולקצב שמרן. גם גידול ילדים הוא מהדברים הפחות תפורים עלייך. את רחוק מלהנות מלהג סתמי או ניהול יומיום של עקרת בית שבלוני. את חיה בהרבה מעבר, יש לך רעיונות גדולים וכושר יוזמה שאת רובו לא תוכלי לממש כרגע. ביקורת חיצונית שנואה עלייך עד מאד אולם את נותנת לה משקל רב, ולכן את שומרת את דעותייך ותפיסותייך הליברליות לעצמך, כשבשטח את מתפקדת כאם רעיה וחברת קהילה למופת. אנשי סודך הבודדים יודעים שאת לא כזו באמת, ולנוכח אוזנם הכרויה את מרשה לעצמך להתבטא מתוך כאב ותסכול לעיתים.

יש מקום לשער שהדמיון הקצב המהיר והליברליות יגברו יותר ויותר, ואת תגיעי רחוק משתהיי מסוגלת להיות שלמה עם עצמך, ופחות תהיי מושפעת מתביעות סביבתיות כאלו ואחרות. תגלי תחומי עניין נוספים, וחברה שמאפשרת לך להתבטא מתוך אהדה.

הפן הנעים החביב והגמיש מאד הופך את השהות במחיצתך לחוייה. את בת זוג נאמנה קנאית וקרובה מאד, אינטימיות רגשית היא מוצר יסוד עבורך, וגם פה את רגלה לוותר ולהשלים מתוך אמונה בעקרון המשפחתי. ילדייך קיבלו אמא מעניינת, כייפית וחווייתית מאד, חמה, מחבקת ומכילה, אינטליגנטית במיוחד וחכמת חיים גבוהה. את סבלנית ויודעת להקשיב ולא ממהרת להגיב לפני ששקלת היטב, ובד"כ אינם סובלים ממה שמכרסם בך.

את מוכשרת מאד (מה שנראה בעיניך סטנדרט) ופינה לביטוי והתפתחות עצמית תתרום לך המון ותאזן את חוסר שביעות הרצון. מקום למימוש הרעיונות והמנוע העוצמתי שחוננת בו.

מברכת אותך בהצלחה רבה !

למתעניינים באבחון מלא, בהמשך היום אעלה את הפרטים המדויקים
שאלה ספציפית, אבחון קריטי?
תמיד אפשר ליצור קשר במייל. אני פה.
הותיר אותי פעורת פה על נכונות חלק נכבד מהדברים. מה גם שאני לא חושבת שזה אבחון סטנדרטי שיכול להתלבש על כל אחד/ת.

אולי תבוא כאן מישהי שמכירה אותי ותעיד במקום הנחתום בעצמו?
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה