הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
1#
כשעמליה הציעה שנעבור לגור אצל ידידה ותיקה של סבתא שלה, ידעתי שזה עשוי להיות רעיון גרוע. לא שיערתי עד כמה.
"אני לא מכירה את האישה הזאת, והיא נראית לי ממש מוזרה", אמרתי. "את בטוחה שזה רעיון טוב?".
"זה רעיון מצוין", השיבה לי בביטחון. "תפסיקי כבר להיות פחדנית. את לוקחת את החיים יותר מדי בכבדות, תזרמי. זה בסך הכל תקופה קצרה, רק עד שנסיים את הלימודים", אמרה בהיגיון.
השתכנעתי.
חמישים ושש מדרגות הובילו אל ביתה בקומה שלוש עשרה. "זה לא רעיון מוצלח", הזכרתי לה רגע לפני שדפקנו על דלת העץ המגושמת. "המבנה של הבית נראה לי מוזר למדי. בדיוק כמו משקפי השמש הענקיות שהיא מרכיבה בימי החורף הגשומים. ולמה אין מעלית?", התנשפתי. עיניי בחנו באימה זוג עכבישים שפילסו דרך על הקיר המעופש.
"זה רעיון נהדר", אמרה ונקשה על הדלת.
"ברוכות הבאות", גְּרָמְלָה פתחה לנו את הדלת בחיוך גדול, שפתיה היו מרוחות באודם ורוד זוהר בצורה לא אסתטית בעליל. שומה גדולה עיטרה את אפה הארוך. "היכנסנה".
היא כיבדה אותנו בעוגיות חמאה יבשות במיוחד. הכינה לנו כוס קפה שחור, התעקשה שנשתה. בלעתי פחם, אמרתי שזה טעים.
עיניה הגדולות הביטו בי במבט שאומר אל תשקרי. השפלתי אישונים מבוישים לרצפה המאובקת. עיניי נחתו על מקל העץ. תהיתי לעצמי איך מטאטא בעל שלוש רצועות יבשות יכול לתחזק בית בן שלוש עשרה קומות.
"נו, אז מה אתן מספרות?", פניה הקמוטות בחנו כל מילה שלנו. כל תזוזה.
"שום דבר מיוחד", לעסתי שפתיים חיוורות.
"לא שאלתי אותך", אצבעותיה כרכו את כוס הקפה המהביל, אדים נדבקו על זגוגיות משקפיה הגדולות.
"סליחה", השפלתי מבט.
"ההתנצלות מתקבלת", היא פלטה צחוק גדול, חשפה שיניים כסופות.
"בואנה, הראה לכן היכן תשנו הלילה", היא הובילה אותנו דרך מסדרון צר וארוך, בסיומו היה חדר גדול. ריח רע קידם את פנינו. פחדתי לסתום את האף.
"נחמד מאד", שיקרה רותי. כנראה שגם היא פחדה מהזקנה האלמונית.
אני לא העזתי להוציא מילה.
בשעה עשר בלילה הרגשתי שאני חייבת להתאוורר. הריח הנורא שנדף מהסיר הגדול במטבח, איים לחסום את קנה נשימתי.
"אני יוצאת עם כמה חברות מהסמינר לגלידריה", אמרתי לרותי ורחל. "אם תלכו לישון לפני שאני חוזרת, תשאירו לי את המפתח מתחת לשידה בחוץ, סגור?"
רותי הנהנה, רחל הביטה בי במבט מסתורי מעט.
בשעה שתיים עשרה וחצי חזרתי אל הבית, משתדלת לשמור על צעדים שקטים ואיטים. החדר היה חשוך, אור עמום גלש מהמסדרון אל פתח החדר. השקט והחושך גרמו לי לנוע באי נוחות על מקומי. התקרבתי אל המיטה, רציתי להישפך אליה.
"אהההה הצילוו אמאאאאאאאללהה", הצרחה שלי הרעידה את ארבעת הקירות המקולפים בחדר.
חתול שחור עמד מולי. התייצב על מיטתי כאילו היה זה מקומו הקבוע, לא מבין מה פשר הבהלה ששולטת בי. עיניו הירוקות איימו לבלוע את גופי הרועד. זנבו הארוך הסתלסל באלגנטיות על כרית הלבבות שאמא קנתה לי ליומולדת של גיל שלוש עשרה.
"את נורמלית?!", הזקנה הופיעה משום מקום, עטופה בפיג'מת ניקי גדולה. שתי קוביות מלפפונים הסוו את עיניה. פניה היו מרוחות במשחה לבנה בלתי מזוהת.
"מירי הפחידה אותך?", היא רכנה אל החתול, ליטפה את ראשו השעיר. "פויה, מירי, ילדה רעה".
"פעם אחרונה שאת מבהילה ככה את קוקי שלי", היא הסתובבה לעברי, מבטה זעוף משהו. "קוקי הוא חתול טוב. את ילדה רעה!".
כשעמליה הציעה שנעבור לגור אצל ידידה ותיקה של סבתא שלה, ידעתי שזה עשוי להיות רעיון גרוע. לא שיערתי עד כמה.
"אני לא מכירה את האישה הזאת, והיא נראית לי ממש מוזרה", אמרתי. "את בטוחה שזה רעיון טוב?".
"זה רעיון מצוין", השיבה לי בביטחון. "תפסיקי כבר להיות פחדנית. את לוקחת את החיים יותר מדי בכבדות, תזרמי. זה בסך הכל תקופה קצרה, רק עד שנסיים את הלימודים", אמרה בהיגיון.
השתכנעתי.
חמישים ושש מדרגות הובילו אל ביתה בקומה שלוש עשרה. "זה לא רעיון מוצלח", הזכרתי לה רגע לפני שדפקנו על דלת העץ המגושמת. "המבנה של הבית נראה לי מוזר למדי. בדיוק כמו משקפי השמש הענקיות שהיא מרכיבה בימי החורף הגשומים. ולמה אין מעלית?", התנשפתי. עיניי בחנו באימה זוג עכבישים שפילסו דרך על הקיר המעופש.
"זה רעיון נהדר", אמרה ונקשה על הדלת.
"ברוכות הבאות", גְּרָמְלָה פתחה לנו את הדלת בחיוך גדול, שפתיה היו מרוחות באודם ורוד זוהר בצורה לא אסתטית בעליל. שומה גדולה עיטרה את אפה הארוך. "היכנסנה".
היא כיבדה אותנו בעוגיות חמאה יבשות במיוחד. הכינה לנו כוס קפה שחור, התעקשה שנשתה. בלעתי פחם, אמרתי שזה טעים.
עיניה הגדולות הביטו בי במבט שאומר אל תשקרי. השפלתי אישונים מבוישים לרצפה המאובקת. עיניי נחתו על מקל העץ. תהיתי לעצמי איך מטאטא בעל שלוש רצועות יבשות יכול לתחזק בית בן שלוש עשרה קומות.
"נו, אז מה אתן מספרות?", פניה הקמוטות בחנו כל מילה שלנו. כל תזוזה.
"שום דבר מיוחד", לעסתי שפתיים חיוורות.
"לא שאלתי אותך", אצבעותיה כרכו את כוס הקפה המהביל, אדים נדבקו על זגוגיות משקפיה הגדולות.
"סליחה", השפלתי מבט.
"ההתנצלות מתקבלת", היא פלטה צחוק גדול, חשפה שיניים כסופות.
"בואנה, הראה לכן היכן תשנו הלילה", היא הובילה אותנו דרך מסדרון צר וארוך, בסיומו היה חדר גדול. ריח רע קידם את פנינו. פחדתי לסתום את האף.
"נחמד מאד", שיקרה רותי. כנראה שגם היא פחדה מהזקנה האלמונית.
אני לא העזתי להוציא מילה.
בשעה עשר בלילה הרגשתי שאני חייבת להתאוורר. הריח הנורא שנדף מהסיר הגדול במטבח, איים לחסום את קנה נשימתי.
"אני יוצאת עם כמה חברות מהסמינר לגלידריה", אמרתי לרותי ורחל. "אם תלכו לישון לפני שאני חוזרת, תשאירו לי את המפתח מתחת לשידה בחוץ, סגור?"
רותי הנהנה, רחל הביטה בי במבט מסתורי מעט.
בשעה שתיים עשרה וחצי חזרתי אל הבית, משתדלת לשמור על צעדים שקטים ואיטים. החדר היה חשוך, אור עמום גלש מהמסדרון אל פתח החדר. השקט והחושך גרמו לי לנוע באי נוחות על מקומי. התקרבתי אל המיטה, רציתי להישפך אליה.
"אהההה הצילוו אמאאאאאאאללהה", הצרחה שלי הרעידה את ארבעת הקירות המקולפים בחדר.
חתול שחור עמד מולי. התייצב על מיטתי כאילו היה זה מקומו הקבוע, לא מבין מה פשר הבהלה ששולטת בי. עיניו הירוקות איימו לבלוע את גופי הרועד. זנבו הארוך הסתלסל באלגנטיות על כרית הלבבות שאמא קנתה לי ליומולדת של גיל שלוש עשרה.
"את נורמלית?!", הזקנה הופיעה משום מקום, עטופה בפיג'מת ניקי גדולה. שתי קוביות מלפפונים הסוו את עיניה. פניה היו מרוחות במשחה לבנה בלתי מזוהת.
"מירי הפחידה אותך?", היא רכנה אל החתול, ליטפה את ראשו השעיר. "פויה, מירי, ילדה רעה".
"פעם אחרונה שאת מבהילה ככה את קוקי שלי", היא הסתובבה לעברי, מבטה זעוף משהו. "קוקי הוא חתול טוב. את ילדה רעה!".
