שיתוף - לביקורת קשקשתי את זה פעם

[לוטם]

הלב שלי,
מחולק לחדרים;
מחלק אהבה.
מצפה,
לקבל אותה;
חזרה.

 

[יהלום-יצירות מלוטשות]

משום מה עדיין לא יצא לי להיכנס אל האשכול היפה הזה.
מצורף משהו ישן שכתבתי


בס"ד

על הבמה //

אור נעים, רך למראה, שטף את האולם הענק. הקהל הענק ישב בדממה, רתוק אל הבמה הענקית,
עליה, בתוך עיגול בהיר לא גדול, עמדה דמות, לבושה בקפדנות אם-כי בסגנון קליל ונעים. על ראשה
מין כתר מאיר, עשוי בחן ויופי שאינם ניתנים לתיאור. כולה מוצפת בזוהר עדין וכובש.
מדיבורה הכֵן לא ניתן היה לזהות את הנכתב במודעות שהציפו את העיר שבוע קודם לכן, על
'סיפור חיים נוגע, מרגש ומטלטל'. היה נראה זה כשיח חברים גלוי לב.
עם הפשטות, יתכן שדווקא הודות לה, הקהל הביט כמכושף בדמות, מוצף בהערכה אין סופית.
"לו הייתי אני מתנסה בניסיונות אלו", לחשה צללית אחת לחברתה, "מי יודע אם הייתי מצליחה לעמוד בהם".
הדמות דיברה בלחש, סיפרה על הכתרת המלך מתוך מקום אפלה אליה נקלעה במסעה הארוך.
בכתה על רגעים שלא הצליחו להיות כאלו.

"אתם רואים אותי כעת בתפארתי, עטורה ומוקפת. אבל האמת היא..." לחשה פתאום הדמות בקול
סדוק, "לא הרגשתי זאת כלל. לא הייתי מיוחדת בשום תחום. הייתי פשוטה בין פשוטים, נכשלת בין
נכשלות. לא הרגשתי תמיד את התיאורים הנלבבים שאני קוצרת כאן. נכון. התאמצתי רבות,
אולם חיי היו אפרוריים ורגילים למדי".
אך חדלה הדמות מדיבורה והקהל החל לרחוש. הכל סערו. האם היא לא כזו מיוחדת כפי שנדמית?
האם הכל הוא חזיון ותעתוע?

"קהל ונשמה יקרים!" הרעים לפתע תיבת הרמקול ממקומו שמעל הבמה. שקט הוטל כאחת באולם
והקהל כולו נעמד על רגליו בדממת כבוד. "אספר לכם מעט על תולדות נשמה אהובה זו: ירדה
לעולם, שם מה קשה לעשות רצוני. לוותה במלווה צמוד שהתלווה לה במשך כל ימי חלדה. כפי דבריי,
הוא שכנעה ופיתה למעשים הנוגדים את רצוני, החליש וכיבה בה כל ניצוץ של התלהבות. אלו היו
חייה.
במחילה מכבודכם, קהל מלאכים נכבדים, אמנם זכים אתם ועברתם פחות על רצוני לעומת נשמה זו,
אולם נשארתם תחת כסאי. וכי גדלות יש בכך, האם ביטאתם פעם את נאמנותכם אליי? וכי הייתם
עומדים בניסיונות אלו? האם הייתם יכולים לעצום עיניים מול תאוות, מול עולם שלם של לכלוך?!
נשמה זו זכתה, במשך ימי חיבורה אל גוף תאב, להוכיח את נאמנותה אליי, את האהבה הגדולה
שביני ובינה.
הנדמה בעיניכם שהיו אלו מעשים קלים עבורה? לא ולא! יודע אני שבלבול ותהיות עטפו אותה. גם
אם חשה פעם בקרבתי, הרי שהגיע בן לווייתה, שעה או שתיים לאחר מכן, ומחק את תחושתה.
יום אחר יום הגיעה להתפלל שלושה תפילות אליי – האם נדמה בעינכם שהיה זה מעשה קל ונעים
עבורה? האם יודעים אתם שכמעט תמיד אינה חשה כל רגש קירבה אליי, האם נדמה בעיניכם
שלקיים את רצוני כאשר לא מרגישים זהו מעשה קל? לא ולא! הוא דורש התנתקות אדירה מן
הנוחות! חיבור אמיתי, שאינו תלוי בהרגשת הלב!
רצוני לומר לך, נשמה יקרה, לו היית יודעת בזמן האמת על הנחת-רוח הגדולה שאת גורמת לי – לא
היית פוסקת כלל מעשות רצוני. אבל כאלו הם מוכרחים להיות, החיים, קשים, בעלי בחירה. אחרת לא
היית גורמת לי לאותו נחת-רוח...

כעת, אחר שמילאת את תפקידך נאמנה, מוזמנת את לבוא אליי, אל טרקליני. ברצוני לשוחח עמך
מעט בפרטיות".
שקט והלם מעורבבים נגדעו במחיאות כפיים סוערות.​

 

[Chaya Lea]

רציתי אותך, ביקשתי
קיבלתי, הורדתי למעשה
הלהט שכך, נרגעתי
האש לא הוסיפה להתנשא

הרווחתי שקט של אוויר
ועולם מדהים שרוחש
הכל הפך בהיר
לא עוד נוצץ ורועש

וריח קליל של טבע
טומן בחובו הנפלאות
בקושי נקפתי אצבע
וכבר מתחילה לגלות

שזה לא רק בשמיים
הכל מלא בהוויה
נעשה צלול כמים
קם מולי לתחיה

 

[AUVI]

עָצוּב לִי בַּלֵּב
אוֹ דַּוְקָא חָנוּק
עַד אֶפֶס מָקוֹם, וּנְשִׁימָה

אֵין אַף אוֹהֵב
וְזֶה לֹא נִתּוּק
סְתָם כָּךְ, צָמְחָה בִּי שְׁמָמָה

לֹא שְׁמָמַת הַמִּדְבָּר
צָחִיחַ, יָבֵשׁ
וְחוֹלוֹת מְשַׁוְּעִים כָּל טִפָּה

כִּי אִם שְׁמָמַת יַעַר גֶּשֶׁם
רָווּי מִלַּחוּת
אַךְ מְשַׁוֵּעַ לַשֶּׁמֶשׁ, לִלְטִיפָה.

 

[Chaya Lea]

לוּ רַק יָאִיר הָאֹפֶל
אַף נִיצוֹצוֹת נוּגִים
יֵצְאוּ מִתּוֹךְ הַשֵּׁפֶל
בָּרָקִיעַ מִתְמַזְּגִים

לוּ רַק יַבְלִיחַ הַבָּרָק
בְּשֹׁרֶשׁ קֶשֶׁר עַיִן
אַף עֲצֵי הַסְּרָק
כְּבָר לֹא יָנִיבוּ אַיִן

לוּ רַק קֶרֶן תָּנוּחַ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
תָּבִיא עִמָּהּ הָרוּחַ
מָזוֹר אֶל הַשְּׁמָמָה

לוּ רַק סַהַר יְגַלֶּה
יִשְׁתַּקֵּף בְּמַיִם צְלוּלִים
כָּל יָם וְנָהָר יִתְמַלֵּא
בְּעֹנֶג הַצְּלִילִים

לוּ רַק כּוֹכָב יַחֲבֹר
לְעוֹד אֶחָד כְּמוֹתוֹ
גַּם בֵּין עַנְנֵי הַשָּׁחֹר
תִּזְרַח לָעַד דְּמוּתוֹ

 

[AUVI]

לוּ רַק יָאִיר הָאֹפֶל
אַף נִיצוֹצוֹת נוּגִים
יֵצְאוּ מִתּוֹךְ הַשֵּׁפֶל
בָּרָקִיעַ מִתְמַזְּגִים

לוּ רַק יַבְלִיחַ הַבָּרָק
בְּשֹׁרֶשׁ קֶשֶׁר עַיִן
אַף עֲצֵי הַסְּרָק
כְּבָר לֹא יָנִיבוּ אַיִן

לוּ רַק קֶרֶן תָּנוּחַ
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
תָּבִיא עִמָּהּ הָרוּחַ
מָזוֹר אֶל הַשְּׁמָמָה

לוּ רַק סַהַר יְגַלֶּה
יִשְׁתַּקֵּף בְּמַיִם צְלוּלִים
כָּל יָם וְנָהָר יִתְמַלֵּא
בְּעֹנֶג הַצְּלִילִים

לוּ רַק כּוֹכָב יַחֲבֹר
לְעוֹד אֶחָד כְּמוֹתוֹ
גַּם בֵּין עַנְנֵי הַשָּׁחֹר
תִּזְרַח לָעַד דְּמוּתוֹ

אוי, החריזה....
ה' ישמור אותי, איזה יופי מזוקק!

 

[-חיה-]

ההיסטוריה צועדת
על גרסתה
מפילה אחריה
חללים של אמיתות
משומנת בכזבים
אמונות
ועלילות

ההיסטוריה משתיקה
את היודעים סודותיה
משליכה אותם
בצל
הרי העבר

ומשאירה רק
חצאי אמת
המתעדים במרץ
שקרים של מנצחים.

 

[Chaya Lea]

רוֹקְמִים גִּידִים
מִתְעוֹרְרִים וְקָמִים
הֶבְזֵקִים רוֹעֲדִים
בָּעָצְמָה פּוֹעֲמִים

נִיצוֹצוֹת שְׁזוּרִים
בְּזָהָב וְיַהֲלוֹמִים
חוֹתָם מַשְׁאִירִים
מֶשֶׁךְ כָּל הַיָּמִים

אֹפֶק וְשָׁמַיִם
הַמִּשְׁתַּקְּפִים תָּדִיר
צְלוּלִים הֵם כַּמַּיִם
אוֹרָם עָצוּם, נָדִיר

אֲלֻמּוֹת בִּגְוָנִים
עַזִּים וְגַם רַכִּים
נוֹצְצִים וּמִשְׁתַּנִּים
נִדְמוֹת כְּזִקּוּקִים

פְּסָגוֹת קַרְחוֹנִיּוֹת
הָעֲטוּרוֹת בִּדְגָלִים
הִלּוֹת צִבְעוֹנִיּוֹת
כּוֹבְשׁוֹת הַמִּשְׁעוֹלִים

נִצְנוּצֵי כּוֹכָבִים
מְאִירִים הָאֲפֵלָה
דּוֹלְקִים וְלֹא כָּבִים
מַמְתִּיקִים מִשְׁאָלָה

בְּבֹהַק צָחוֹר
כְּחוּטִים מְחַשְׁמְלִים
אֶת הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר
כִּבְרָקִים הֵם מִתְגַּלִּים

אַרְמוֹנוֹת מַרְהִיבִים
בְּרֵיחוֹת שֶׁל מְלוּכָה
הוֹלְכִים וּמִתְקָרְבִים
בְּשֶׁקֶט, בִּמְנוּחָה

רַעַם שֶׁמִּתְגַּלְגֵּל
מַפְסִיק הַמַּנְגִּינָה
לַחֹשֶׁךְ תִּסְתַּגֵּל
תִּהְיֶה הִיא לְקִינָה

אוֹרוֹת שֶׁמּוּעָמִים
תַּחַת הַצְּלָלִים
מַבָּט לַמְּרוֹמִים
מוֹצֵא שָׁם עַרְפִלִּים

שֶׁמָּא חוֹשֵׂף הָאֹפֶל
אֵינְסוֹף שֶׁל הֲבָלִים
שֶׁמָּא מֵבִיא הַשֵּׁפֶל
דּוֹקֵר, מֵטִיל כְּבָלִים

 

[שרהלה שרהלה]

די לך לטבוע
באין סוף דמעות
די לך לקרוע
ליבך בין צלעות

די לך לדפוק
על סגור מנעולים
די לך לשתוק
אל מול שטף מילים

ומה שחווית
בעוד בוקר צעיר
קחי לך שרביט
להוביל, להאיר

אספי רסיסים
לכדי לך לכלי
עלי על פסים
ועלה תעלי

 

[מסוגל]

מצאתי כמה טיוטות של קטעים מקוטעים שנכתבו בשביל אתגרים כאן בקהילה, אבל לא הגיעו לידי גמר. בגלל שבכל זאת יש בהם בשר, אני מפרסם כאן:

אתגר סיפור לחג הסוכות:

בועז היה זה שהכניס אותי לכל העסק. עם ההתלהבות שלו, אקסטזת העשייה וחזות הבולדוזר. "אתה שם כאן מאייה, וכאן ממש כלום", הוא אמר. תמיד מדבר בקיצורי מילים, קודים. צריך להיות מרוכז מאוד כדי לעקוב אחר השטף. "נדל"ן זה ההווה והעתיד, שם שוכב הכסף הגדול".

הוא היה הכוח. המנועים. המדחף. אי אפשר לומר לו לא, אמר לי פעם אחד המתווכים שלנו בחיוך זועם. ובאמת אי אפשר היה. כשהוא היה משכנע בחיוך המשומן שלו, מדבר בתנועות ידיים נלהבות ובקול גבוה, אף אחד לא הצליח למצוא פרצה בטיעון. אולי אפילו חששו.

אני הייתי המוח. זו הסיבה שהביא אותי אחרי קריירה ענפה ומפוארת אותה סיים כפי שנכנס אליה, בתוספת עול נחמד של חובות שהשתרגו על צווארו כצמח מטפס. "אני רואה את ההזדמנויות, טוב בתמונה הגדולה", הסביר לי אז, "אבל מה, מפספס את החורים הקטנים. שם אני נופל". והוא צדק, והחורים לא תמיד היו כל כך קטנים.

לקח לי בדיוק שבועיים לתפוס את העניין, ועוד שבוע לאהוב את זה ממש. נהיינו צוות מנצח. אני שועל, חורש את התקנונים וכל האותיות הקטנות והקטנטנות, סוגר את כל הפינות אצלנו, ומוצא אצל כולם את הפרצות. בועז הוא המתכנן וההוצאה לפועל. כל מי שבעסק כבר פחד ממנו, ידע שתמיד בסוף.........


סוכות אצל סבא. כשירושלים של מעלה עוד הייתה ירושלים של מעלה וסוכה הייתה סוכה. ענקית, כזו שמכילה ברווח את כל המשפחה ועוד נשאר מקום לאורחים. עם וילונות רקומים ועשרות שרשראות, ריחות של ענפים לחים ונסורת עץ, וכמובן הקניידלעך של סבתא. סבא שיושב מעל שולחן עץ עתיק ומפואר רכון על ספר ומבטו משוטט באהבה על ברכת השם שלפניו. סבא ששולח לחלל האוויר ציטוטים מקהלת ומהלל. "סוף דבר הכל נשמע" הוא מנגן. "טוב לחסות בהשם מבטח באדם".

בלילה נחבטים מזרנים ברצפה כמו ערבות של הושענא רבה, בערבוביה ורעש הנכדים בוחרים מקום לישון. תמיד מצאו מקום לכולם, גם אם קצת בדוחק. היינו שוכבים ומפטפטים, ואז מקשיבים לשירים ששמענו מסוכות מרוחקות ומסתכלים לסכך ומחפשים כוכבים. תמיד היה צרצר מעצבן שהפריע, והיינו מחקים אותו או מנסים לנחש איפה הוא יכול להתחבא או איך, בעצם, נראה צרצר. בבוקר היינו מתעוררים עם קרני שמש שמגרדות את הפנים בצחוק, רעש של תפילה. סבא כבר חזר מותיקין, מסתכל עלינו, מחייך ואומר "נו, לקום קינדרלעך. לקום. היום אומרים אהבתי כי ישמע השם את קולי"


היום הכול נגמר. הצאצאים גדלו ופרשו איש לדרכו, והסוכה של סבא קטנה משנה לשנה. הקישוטים אינם, גם הריחות והטעמים, וכך גם סבתא שקבורה כבר כמה שנים תחת מצבת אבן מפוארת בהר המנוחות. רק סבא עוד יושב בסוכה הקטנה, כאילו הניחו אותו ואת קהלת ובנו סביבם עיר. ובאמת העיר עוד נבנית ונבנית, והוא יושב במקום עם עוד כמה עשרות קמטים שלא היו לו קודם, ומחייך חיוך שהוא לועג ומבין ואוהב בעת ובעונה אחת.

הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות. אני מביא גם את האוכל, מסדר יפה על השולחן הקטן שנדחק בקושי לסוכת ד' על ד'.

"מה נשמע, סבא?" אני שואל, והוא מחייך את החיוך שלו ואומר כרגיל: "ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניהם". רעש של דחפורים מפריע לשמוע מה בדיוק הוא אומר, אבל אני לא באמת צריך לשמוע את מה שאני יכול לצטט גם מתוך שינה.

"סבא, למה אתה לא מתנגד לכל הבניות?" אני שואל כשהרעש מתחיל שוב. "אתה כבר לא צעיר, זה לא עושה לך טוב".

סבא מניף יד: "היה פה איזה אדם, הביא ככה וככה ניירות, הסביר כל מיני. רוצה להרחיב, צריך לחתן את הילדה. אני חתמתי, ואז התברר שעכשיו הוא יכול לבנות מה שירצה. אני לא באמת מבין בזה, יינגאלע". הוא מניף יד שוב: "נו, כל האדם כוזב".


בלילה אני דוחף בקושי מזרן ומנסה להירדם בסוכה. מחפש ריח של ענפים טריים ועץ, שירים מסוכות מרוחקות וצרצר, אבל יש ריח של מלט וברזלים וחומרי בניין, ובבוקר מי שמעירים אותי הם הפועלים.

אני מחליט לטלפן לבועז. אם אני בעסק - לפחות שסבא שלי ירוויח מזה משהו. בועז יבדוק מי החברה שמנהלת את העסק וישלח לי את החוזים, אני כבר אמצא את הדרך לתפור אותם באופן שיגרום להם להתחרט על הרגע שהחליטו להתעסק עם סבא שלי.

"אל תדאג סבא, אני על זה. הם עוד יתחרטו". אני אומר לו, הוא כבר אחרי ותיקין, יושב על הספר.

סבא רוצה לומר משהו, אבל בסוף מחייך.

אני מתקשר לבועז. גם הוא כבר ער ונשמע עסוק עד למעלה ראש. "תבדוק לי מי בעסק של השכונות החדשות ליד בתי אונגרין".

אני שומע רעש של מכוניות צופרות. "הפרוייקט החדש? זה החברה של וייס, הרצבך. למה, מה יש?"

אני נושך שפתיים "לא כלום, עזוב. חג שמח".

"ביי הרצבך, טייק קר".

החברה של וייס עובדת אתנו, ואם כך, את החוזים שהם החתימו את סבא אפילו שופט עליון לא יצליח להפריך. אני עצמי ישבתי ודקדקתי ודייקתי וחשבתי וחשבתני כל סעיף ותג ופסיק בחוק ובחוזה. מי שחתם עליו בדעה צלולה הכניס עצמו בבלי דעת למלכודת מוות פלוס חובה לשלם עליה בריבית דריבית ולהגיד תודה.

אני מסתכל על סבא, סבא מסתכל עליי, ואני רואה מהחיוך שלו שהוא כבר הבין.

זה מרגיז אותי......

 

[מסוגל]

אתגר אפוקליפסה:

השליח הגיע בחצות הלילה, נוהג במשאית ישנה שפנסיה נעקרו מארובותיהם. הוא היה בחור צעיר ומחוטט, שדיבר בקול צפצפני, ובטון רברבני האופייני לאנשים שעלו לגדולה בפתאומיות. הוא סיפר שנסע במשך חמישה לילות רצופים עד שהצליח לעבור את הדרך מריצ'מונד סיטי.

מר הול ושני העוזרים הקשיבו לדבריו בפנים חתומות. הם פתחו את דלתות המטען וסקרו את התפוקה: "עשרה ארגזי צנימים ושמונה שקי תפוחי אדמה", מר הול חבט על הרכב הישן בזעם. "לנטר יצא מדעתו, או שפשוט גנבת הכול, ילד?"

הצעיר כחכח בגרונו: "כבוד הנשיא שלח את מירב האספקה האפשרית".

"כבוד הנשיא", מר הול ירק פעם ופעמיים על עפר הלילה התיחוח. "הזקן יודע שאנחנו שומרים לו על הגב הארור?"

השליח משך בכתפיו ומולל את צווארונו במחוות עצבנות נערית. בידו הפנויה הגיש למר הול את מסמכי המשלוח.

"כתוב פה שהיו חמישה שקי אורז", ציין מיקה, האיש הגבוה שהציץ אל הנייר מאחורי כתפו של מר הול. "מה בדיוק עשית אתם, ילד?"

"שני בחורים הקימו מחסום באמצע הכביש הצפוני והם גובים מסי מעבר", קול הצפצפה נחנק ברעד כשדיבר. "יש להם רובה. הייתי חייב לתת להם משהו".

הייתה דממה מחרידה, שהשתלבה יפה באנקות הכאב שהגיעו מאזור המחנה.

"הם לא יקנו את זה", מיקה דיבר בקול חרישי. "אף אחד לא יסכים להמשיך להילחם. הבטחנו להם שהלילה יהיה הרבה אוכל".

מר הול שתק כשחשב, עיניו הקטנות התרוצצו בין הנייר המקומט והצעיר המבוהל. אחר כך הן התקבעו על השליח המכווץ. "הוא אוכל שם טוב, לנטר, נכון?" שיניו נצצו בחשיכה כשחייך חיוך מקפיא דם. "דגים ובשר. אתם מתפטמים בריצ'מונד כשאנחנו גוועים כאן למוות, וחוסמים בשבילכם את כל הפלאשמנים".

"מה פתאום!" השליח ניער את צווארו בחוסר הסכמה גורף. "יש ועדה מסודרת שאחראית על האספקה. הם מתאמים.."

אף אחד משלושת הגברים לא התכוון להקשיב לו. "גם אתה נראה לא רע, בחור", ידו של מר הול החליקה על מדיו של הצעיר. "יש לך כרס קטנטנה ונחמדה. אבל אצלנו. הו.. אתה מריח את זה? אתה מריח את זה?" הוא עצר. האוויר נפלט בנשיפה מאפו כשפרש את נחיריו העצומים ועצם את עיניו, מחייך כשואב מריחו של בושם מענג. "זה הריח של המוות, בחור כרס. זה הריח שלנו. אנחנו מתים כאן בערימות, יום יום, כדי להגן עליך ועל הנשיאים השמנים שלך". הוא לפת את בגדו של הצעיר ותחב את הנייר המקומט לעמקי צווארונו. "תגיד ללנטר שישלח לנו מהביצים והבשר המשומר, בדיוק כמו שבקשנו. תגיד לו שיש אלפי פלאשמנים שמחכים לקרוע את ריצ'מונד ואת כל החלקיקונים שנשארו מארצות הברית, ואני וחבורה של מפגרים הודפים אותם בידיים. עכשיו תעוף לי מהפרצוף".

הצעיר ניסה לשמור על הדרת כבוד כשצעד אל תא הנהג, אבל הוא כשל על כסאו ברגע שסיים לעלות את המדרגות. "הנשיא לא ישלח לכם כלום", רום המושב העניק לקול הצפצפה אומץ. "יש צו שמסדיר את חלוקת האספקה. לא תקבלו אפילו צנים אחד יותר ממה שמגיע לכם".

קללותיו של מר הול ליוו את המשאית המתרחקת בחשיכה כברכת פרידה.

"כולם כבר במקלט?", בירר מר הול בדאגה. שני הגברים הנהנו.

"הם ירתחו", חזר מיקה בעקשנות. "מרחנו אותם יותר מדי זמן".

"שמעתי אותך בפעם הראשונה", רטן מר הול. הוא הסתובב בעצבנות על ערימות הגרוטאות שהיו מחשבים ומוצרי חשמל לפני הפיצוץ הרביעי.

"הגיע הזמן לעשות מעשה" מלמל. "תדאגו שאקא יהיה אתי על הבמה".

"המשוגע עם הזקן?"

"המשוגע, כן".

כשנכנס מר הול למקלט כבר....



"גבירותי ורבותי, משאית האספקה הגיעה עכשיו", הוא השתתק, לשונו מלחלחת את שפתיו. הדממה הייתה עמוקה כקבר. "אנשים. הנשיא של הרפובליקה הקטנטנה והמטופשת לא מכיר בתרומה האדירה שאנחנו תורמים בכל רגע ורגע לשרידים של המדינה הזו. אנחנו מבקשים אוכל, והוא צוחק לנו בפרצוף...

"סגן מזכיר המדינה קורא לעצמו נשיא, ויושב בריצ'מונד עם כל העשירים ואנשי החליפות. הם שולחים לנו צנים יבש...

..אני עומד לצאת הלילה צפונה, בראש חבורה של בני חורין בעלי הגיון בריא. נצעד בלילות, ונחייה בכבוד כאוגדים"

...."רוב האוגדים מתו, אין לנו מושג איפה יש שרידי קרינה רדיואקטיבית, איפה מסתתרים אוגדים אחרים. ואחרי שהפלאשמנים יעברו את המחסומים שננטוש הלילה, הם ירדפו אחרינו בדיוק כמו אחרי אנשי הרפובליקה"

...."מה ששמעתם הוא קולו של הפחד", זקן קטן קומה טיפס לעבר הבמה, הוא ניצב לצידו של מר הול. עיניו הבוערות פנו לעבר הקהל: "סבא פרופסור מפחד. מאות מיליונים מתו. הם גוועו כמו נמלים קטנות בשדה חיטה. אנחנו נבחרנו לשרוד, אנשים. אנחנו לוקטנו. כל אחד ואחד מאתנו. אתה, אתה ואתה. נבחרת!", אצבעו נעה באדיקות, מבזיקה אל פניהם של האנשים. הוא התנשם: "אנחנו נלך לגורלנו, ומר הול יוביל אותנו אל הגאולה".

"אנחנו כל אלו שהיו במקרה במחסן הקירור של הסופר". הפרופסור פנה אל הזקן ישירות, "אתה רוצה שהפלאשמנים יהרגו אותך?"

הקהל נע במושבו, מתלבט בין הצדדים. הזקן מצמץ במהירות: "אני אחבק כל פלאשמן ופלאשמן לפני שאלחץ את ידי עם השטן המגונדר מריצ'מונד, פרופסור", צווח לקול תרועת הקהל. "מי עם מר הול? מי ילך אחריו?"

"אני", הריעו ההמונים למי שהיה מנהל מחסן קירור בסופרמרקט אך לפני שנתיים ימים.

"זו התאבדות", הפרופסור נעמד על הבמה. "כדאי להתעשת הרגע".

ואף אחד לא שמע את הקול שדימה אזעקה, שהלכה וגברה.

עד שנפתחה הדלת, ואיש פרוע שיער פרץ פנימה. הוא המתין עד שתשכח המהומה, וכששקט רגעי השתרר הוא ניצל את הרגע: "הפלאשמנים", בקע קולו הצרוד, "הם הגיעו".

 

[מסוגל]

אתגר המכתב האחרון(?):

אל ???....



שלומות לך מארץ אשר תמיד עיני אלוקינו בה מראשית שנה ועד אחריתה.

מני אותה אגרת ראשונה אשר שלחתי אליך לפני שמיטה ומחצה חלפו על??..

...

ואתה ידעת כי לא איש דברים אנכי, בקשתי לכתוב לך דברי שלומות במיעוט שיחי וקוצר לשוני כדרך נימוסים, נתבהלה עלי נפשי וכתבה לך בעושר לשונה ורוחב השגתה כאמת לאמיתה דברים אשר הייתה מחמדת. הרהורים ושיגיונות למצוא את ארץ אבותינו כאשר היינו מדמים אותה בדמיוננו בראשית ימינו, ביושבנו על ספסל הלימודים. ארץ זבת חלב ודבש בעריה, ערים גדולות ובצורות בשמים. מהלך אתה ברחובותיה וטועם מפירותיה, הדומים לפירות אשר נטלו עמם המרגלים שאין כמוהם לשבח. רימונים נוטפי עסיס, תאנים מלאות כל טוב, ותמרים אשר הדבש זב מהן ואין איש משגיח מרוב הטובה. אנשיה רחבי עין ויפי נפש, צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, זורעים בשעת זריעה וקוצרים בשעת קצירה, ובשאר הזמן ראשם וליבם למלאכת שמים.

והכול באים לחלות פני החכמים הגדולים היושבים בראש הדורים כמלכי המזרח, ומלמדים תורת אלוקינו ועבדיו הנביאים להמוני העם, אשר צמאה נפשם למלאות עצמה דעה את השם כמים המכסים לים. ככל הדברים הללו והחזיונות, כן כתבתי והארכתי והפלגתי ותיארתי ורוממתי, ולא היה אמת.

באמת עדיין עומדת ארצנו ברובה חרבה ושוממה, כאלמנה חפוית ראש, למשמע אוזן דאבה נפשנו. שועלים מהלכים בין חרבותיה, ועובדי כוכבים ומזלות עושים בה כבתוך שלהם. הפרנסה בצער ובדוחק יותר מאשר הייתה בפולין, והימים ארוכים כאמת הבניין. השמש מקפחת ראשך ביום, ושקצים ורמשים מקפחים גופך בלילה. בני עשיו וישמעאל צועדים ברום ליבם ופגיונם בידם, ואף החופשים הולכים שאנן ובטח. ברצותם קונים וברצותם בונים, ועושים להם שם ושארית, בתי ועד ומשוררים ותיאטראות, מושב לצים וסוד משחקים. גדולים שבהם נותנים נפשם לתענוגים, וליצנים שלהם לועגים בגודל לבבם ליראים וליראתם, כדרך שעושים אגודות שלהם באירופא.



מקצת הימים אחר שעליתי???

....בימים הייתי עושה כמעשיהם, ובלילות מעלה על הכתב כל אותם עלילות דברים אשר שלחתי אליך. בעבורך היו דברי שמחה והלל המרחיבים את הדעת ומשמחים את הלב, ואני עיתים הייתי כותבם כקינה, עיתים כתואנה, וברוב העיתים מתוך מחמדי מסתרי הלב והרצון.

לא לשקר בקשתי חלילה וחס, וכבר ידעתי אשר אמרו חכמינו כי כת שקרנים אינה מקבלת פני שכינה ליום אחרון. רק ליישב נפשי הרוגשת.

אלא שלא עמדו לי מחשבותי לאורך ימים, והושב גמולי בראשי. כי התפעמה רוחך מרוב הטובה אשר תיארתי לך בארץ אבותינו. חשקה אף נפשך לחונן עפרה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ולעסוק בתורה ומלאכת שמים עם גדולה בשלחן אחד. ועתה כתבת כי הנך מקבץ פרוטה לפרוטה עד שתהא ידך משגת לקנות כרטיסים לך ולבני ביתך, להצטרף אליי ולכל אשר זכו לראות עולמם בחייהם בארץ חמדה, לאכול פירות בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

דע לך כי...

בלילות הולך אני בין הסמטאות אשר הלכו בהם מלכינו ונביאנו, אל הכותל המערבי קורא תיקון חצות בלב נשבר לכפר עוונות אשר עיוותתי בימים הרבים, ולעורר רחמי אבינו על עמו ועל ארצו ועל עירו ועל היכלו.

ועתה, עמוד אתה וערוך עם עצמך דין ומשפט. אם ישרו הדברים בעיניך, ונכון אתה לקבל עליך כל תלאות ומכאובי הדרך ודומה לך שעדיין תחזיק ידך באמונת אבותיך, אומר אני בוא גם ברוך תהיה. ואם לאו, מוטב תעמוד על מקומך .

לא אשוב לכתוב לך עוד, כי שוב איני נזקק לחלומות של הבל וסרק כדי להשיב רוחי ולהניח דעתי, אלא מצפה אני לביאת שילה ושיבת...



כאן ירושלים עיר הקודש,

תבנה ותכונן במהרה

 

[-חיה-]

מצאתי כמה טיוטות של קטעים מקוטעים שנכתבו בשביל אתגרים כאן בקהילה, אבל לא הגיעו לידי גמר. בגלל שבכל זאת יש בהם בשר, אני מפרסם כאן:

אתגר סיפור לחג הסוכות:

בועז היה זה שהכניס אותי לכל העסק. עם ההתלהבות שלו, אקסטזת העשייה וחזות הבולדוזר. "אתה שם כאן מאייה, וכאן ממש כלום", הוא אמר. תמיד מדבר בקיצורי מילים, קודים. צריך להיות מרוכז מאוד כדי לעקוב אחר השטף. "נדל"ן זה ההווה והעתיד, שם שוכב הכסף הגדול".

הוא היה הכוח. המנועים. המדחף. אי אפשר לומר לו לא, אמר לי פעם אחד המתווכים שלנו בחיוך זועם. ובאמת אי אפשר היה. כשהוא היה משכנע בחיוך המשומן שלו, מדבר בתנועות ידיים נלהבות ובקול גבוה, אף אחד לא הצליח למצוא פרצה בטיעון. אולי אפילו חששו.

אני הייתי המוח. זו הסיבה שהביא אותי אחרי קריירה ענפה ומפוארת אותה סיים כפי שנכנס אליה, בתוספת עול נחמד של חובות שהשתרגו על צווארו כצמח מטפס. "אני רואה את ההזדמנויות, טוב בתמונה הגדולה", הסביר לי אז, "אבל מה, מפספס את החורים הקטנים. שם אני נופל". והוא צדק, והחורים לא תמיד היו כל כך קטנים.

לקח לי בדיוק שבועיים לתפוס את העניין, ועוד שבוע לאהוב את זה ממש. נהיינו צוות מנצח. אני שועל, חורש את התקנונים וכל האותיות הקטנות והקטנטנות, סוגר את כל הפינות אצלנו, ומוצא אצל כולם את הפרצות. בועז הוא המתכנן וההוצאה לפועל. כל מי שבעסק כבר פחד ממנו, ידע שתמיד בסוף.........


סוכות אצל סבא. כשירושלים של מעלה עוד הייתה ירושלים של מעלה וסוכה הייתה סוכה. ענקית, כזו שמכילה ברווח את כל המשפחה ועוד נשאר מקום לאורחים. עם וילונות רקומים ועשרות שרשראות, ריחות של ענפים לחים ונסורת עץ, וכמובן הקניידלעך של סבתא. סבא שיושב מעל שולחן עץ עתיק ומפואר רכון על ספר ומבטו משוטט באהבה על ברכת השם שלפניו. סבא ששולח לחלל האוויר ציטוטים מקהלת ומהלל. "סוף דבר הכל נשמע" הוא מנגן. "טוב לחסות בהשם מבטח באדם".

בלילה נחבטים מזרנים ברצפה כמו ערבות של הושענא רבה, בערבוביה ורעש הנכדים בוחרים מקום לישון. תמיד מצאו מקום לכולם, גם אם קצת בדוחק. היינו שוכבים ומפטפטים, ואז מקשיבים לשירים ששמענו מסוכות מרוחקות ומסתכלים לסכך ומחפשים כוכבים. תמיד היה צרצר מעצבן שהפריע, והיינו מחקים אותו או מנסים לנחש איפה הוא יכול להתחבא או איך, בעצם, נראה צרצר. בבוקר היינו מתעוררים עם קרני שמש שמגרדות את הפנים בצחוק, רעש של תפילה. סבא כבר חזר מותיקין, מסתכל עלינו, מחייך ואומר "נו, לקום קינדרלעך. לקום. היום אומרים אהבתי כי ישמע השם את קולי"


היום הכול נגמר. הצאצאים גדלו ופרשו איש לדרכו, והסוכה של סבא קטנה משנה לשנה. הקישוטים אינם, גם הריחות והטעמים, וכך גם סבתא שקבורה כבר כמה שנים תחת מצבת אבן מפוארת בהר המנוחות. רק סבא עוד יושב בסוכה הקטנה, כאילו הניחו אותו ואת קהלת ובנו סביבם עיר. ובאמת העיר עוד נבנית ונבנית, והוא יושב במקום עם עוד כמה עשרות קמטים שלא היו לו קודם, ומחייך חיוך שהוא לועג ומבין ואוהב בעת ובעונה אחת.

הוא מקבל אותי בסבר פנים יפות. אני מביא גם את האוכל, מסדר יפה על השולחן הקטן שנדחק בקושי לסוכת ד' על ד'.

"מה נשמע, סבא?" אני שואל, והוא מחייך את החיוך שלו ואומר כרגיל: "ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניהם". רעש של דחפורים מפריע לשמוע מה בדיוק הוא אומר, אבל אני לא באמת צריך לשמוע את מה שאני יכול לצטט גם מתוך שינה.

"סבא, למה אתה לא מתנגד לכל הבניות?" אני שואל כשהרעש מתחיל שוב. "אתה כבר לא צעיר, זה לא עושה לך טוב".

סבא מניף יד: "היה פה איזה אדם, הביא ככה וככה ניירות, הסביר כל מיני. רוצה להרחיב, צריך לחתן את הילדה. אני חתמתי, ואז התברר שעכשיו הוא יכול לבנות מה שירצה. אני לא באמת מבין בזה, יינגאלע". הוא מניף יד שוב: "נו, כל האדם כוזב".


בלילה אני דוחף בקושי מזרן ומנסה להירדם בסוכה. מחפש ריח של ענפים טריים ועץ, שירים מסוכות מרוחקות וצרצר, אבל יש ריח של מלט וברזלים וחומרי בניין, ובבוקר מי שמעירים אותי הם הפועלים.

אני מחליט לטלפן לבועז. אם אני בעסק - לפחות שסבא שלי ירוויח מזה משהו. בועז יבדוק מי החברה שמנהלת את העסק וישלח לי את החוזים, אני כבר אמצא את הדרך לתפור אותם באופן שיגרום להם להתחרט על הרגע שהחליטו להתעסק עם סבא שלי.

"אל תדאג סבא, אני על זה. הם עוד יתחרטו". אני אומר לו, הוא כבר אחרי ותיקין, יושב על הספר.

סבא רוצה לומר משהו, אבל בסוף מחייך.

אני מתקשר לבועז. גם הוא כבר ער ונשמע עסוק עד למעלה ראש. "תבדוק לי מי בעסק של השכונות החדשות ליד בתי אונגרין".

אני שומע רעש של מכוניות צופרות. "הפרוייקט החדש? זה החברה של וייס, הרצבך. למה, מה יש?"

אני נושך שפתיים "לא כלום, עזוב. חג שמח".

"ביי הרצבך, טייק קר".

החברה של וייס עובדת אתנו, ואם כך, את החוזים שהם החתימו את סבא אפילו שופט עליון לא יצליח להפריך. אני עצמי ישבתי ודקדקתי ודייקתי וחשבתי וחשבתני כל סעיף ותג ופסיק בחוק ובחוזה. מי שחתם עליו בדעה צלולה הכניס עצמו בבלי דעת למלכודת מוות פלוס חובה לשלם עליה בריבית דריבית ולהגיד תודה.

אני מסתכל על סבא, סבא מסתכל עליי, ואני רואה מהחיוך שלו שהוא כבר הבין.

זה מרגיז אותי......

אהבתי! כתיבה משובחת!
היה תכנון להמשך או שזה הסוף?
כי אהבתי שזה נגמר ככה.

 

[מסוגל]

היה תכנון להמשך או שזה הסוף?

אני לא יודע.

מהמשפט הקטוע בסוף אני מבין שהיה אמור להיות המשך, אבל אני לא יודע מהו. זה באמת יכול להחזיק גם ככה.

 

[AUVI]

ענייני דיומא. נכתב לפני כשבועיים, נדמה לי.


מַדָּע בִּדְיוֹנִי
הָעוֹלָם מִתְקַדֵּם בִּצְעָדֵי עֲנָק
מַה יֵּלֶד יוֹם זוֹ לֹא קְלִישָׁאָה
הֶעָתִיד, שֶׁבֶּעָבָר נִרְאֶה מְרֻחָק
הוּא הוֹוֶה. וְזוֹ קְצָת הַפְתָּעָה.

לְהוֹצִיא תָּכְנָה, אוֹ פִיצֵ'ר חָדָשׁ
כָּל אֶחָד מְנַסֶּה כְּכָל יְכָלְתּוֹ
אֵיךְ בְּכַמָּה יָמִים בּוֹדְדִים מַמָּשׁ
עוֹלָם יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ, כִּפְשׁוּטוֹ.

אִי אֶפְשָׁר לְהַגְדִּיר בְּמִלִּים
זוֹ תְּחוּשָׁה שֶׁמְּרַחֶפֶת בָּאֲוִיר
אֶת הַחֲשָׁשׁ הַדַּק מִן הַשִּׁנּוּיִים
אַף רוֹבּוֹט לֹא יוּכַל לְהַסְבִּיר.

כָּל צַ'אטְבּוֹט מַתְחִיל כָּךְ יַרְגִּיעַ
רוֹבּוֹטִים לֹא יִשְׁתַּלְּטוּ עַל הָעוֹלָם
אֲבָל עֲדַיִן, זֶה מַפְחִיד וּמַרְתִּיעַ
וְלֹא מְשַׁכְנֵעַ לְגַמְרֵי אֶת כֻּלָּם...

מִקְצוֹעַ שֶׁיֵּעָלֵם, חִנּוּךְ הַיְּלָדִים
כְּבָר הִתְרַגַּלְנוּ לְדוֹר הַמָּסָךְ
אֲבָל כָּזֶה שִׁנּוּי, שֶׁמְּנַסֶּה לְהַרְדִּים
אוֹמֵר שֵׁב, אַל תִּתְאַמֵּץ כָּל כָּךְ.

נְקַצֵּר תַּ'עָבוֹדָה בְּחֲצִי, בִּשְׁנִיּוֹת
תְּקַבֵּל כָּל דָּבָר שֶׁתִּרְצֶה
וְאַל תִּדְאַג, יֵשׁ גִּרְסָאוֹת נוֹסָפוֹת
אִם לֹא בְּדִיּוּק תִּהְיֶה מְרֻצֶּה...

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ
אוֹתָנוּ תָּמִיד רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵר
זֶה מָה שֶׁטּוֹב, הוּא הִבְטִיחַ
וְאֶת הַסִּפּוּר- הוּא מְסַפֵּר.

הַמַּהֲלָךְ בּוֹ לֹא תָּמִיד בָּרוּר
הַגִּבּוֹר הָרָאשִׁי - הוּא אֲנִי
וְנָכוֹן, כֵּן, יֵשׁ בְּסוֹף הַסִּפּוּר
פִּרְקֵי מֶתַח שֶׁל מַדָּע בִּדְיוֹנִי.

לֹא אֵדַע לְאָן יִתְקַדֵּם הָעוֹלָם
וְגַם מַמָּשׁ לֹא מָתַי יַעֲצֹר
אֲבָל מָה שֶׁבָּרוּר, לִי וּלְכֻלָּם
שֶׁמָּה שֶׁהָיָה- לֹא יַחֲזֹר.

 

[לוטם]

המילים שלי,

לא באמת שלי.

אני יכול

לחשוב;

שהן באחריותי.

אני מחליט מה לומר,

מתי לשתוק,

היכן לדבר.

לא מבין

ולא קולט,

שזו טעות.

רק הוא מחליט

מה, מתי והיכן.

הוא שם מילים בפי,

לטוב ולמוטב.

ואני,

השליח להביאן לעולם.

 

[לוטם]

והמילים נשפכות

רחוק

גועשות

נעלמות

שקטות

צורחות

ממני.

אותי.

 

[שרהלה שרהלה]

צורחות
ממני.
אותי.

זה מטורף.
גם כל השיר וואו!

 

[נ. גל]

אני מחכה לעצמי.
יודע שהוא יבוא, בטוח שהוא מחפש אותי. איפה שהוא בעולם, חייב להיות איזה עצמי כזה, שאכפת לו ממני.
אני מחכה לו.
רוצה להיות הוא, לנטוש את ה'אני' העקום שיש פה בינתיים.
רוצה להיות עצמי.
לא רוצה להיות מי שאני.
רק מקווה שכשעצמי יגיע - הוא לא יאכזב אותי, ואז שוב ארצה להיות...
אני.

 

[שרהלה שרהלה]

אני מחכה לעצמי.
יודע שהוא יבוא, בטוח שהוא מחפש אותי. איפה שהוא בעולם, חייב להיות איזה עצמי כזה, שאכפת לו ממני.
אני מחכה לו.
רוצה להיות הוא, לנטוש את ה'אני' העקום שיש פה בינתיים.
רוצה להיות עצמי.
לא רוצה להיות מי שאני.
רק מקווה שכשעצמי יגיע - הוא לא יאכזב אותי, ואז שוב ארצה להיות...
אני.

וואו וואו וואו!!!!!!!