חידות לפרשת השבוע חוד חידה ומשול משל - טיפים לכתיבת חידות לשון

[כל שם שתרצה]

היות ובאשכול 'חידות לפרשת השבוע', עלו מספר תהיות באופן קבוע
על מה מותר ומה אסור בלשון חידות, וכיצד שפות המחדדים תהיינה אחידות
ראיתי לנטוע אשכול נוסף, יעמוד על דלת וסף, אל כל אשר לחוד נכסף
ואף שאין בזה ממש כללים נוקשים, מכל מקום יש שהם בוודאי מוקשים
על כן אמרתי לכתוב מילים, כמעטפת כללים, ומושגים חדשים בהם נכללים
ובתחילה חשבתי לערוך מאמר, אך הזמן בורח, לא נשמר, ועוד לא באתי לכלל גמר
על כן אמרתי אל לבי, לכתוב את אשר בלבבי, מעט מן הגורן ומן היקב להביא
להסביר את שורשי הרעיון, מה ניצב בסתר חביון, ועל מה הוטבעו אדני הגיון
אתחיל לכתוב אחת הנה ואחת הנה, לבנה אחר לבנה, העולה בדעתי ראשונה
והדור אתם ראו, עיניכם תנו בדברים, תנו בקורת ואל תתייראו, לבקש הסברים

 

[כל שם שתרצה]

ועתה אל הדברים עצמם:

איך עורכים חידות לשון?
האמת שהתשובה לשאלה הזאת לא ממש ברורה (לי).
ולו בשל העובדה הפשוטה, כי טרם הוקמה אוניברסיטת המחדדים, ועוד לא נבנה המכון להכשרת 'חדתותאים', לא של לשון ולא של הגיון.
אבל בכל זאת אחלוק קצת ממה שעברתי, ואת האחריות אטיל על הניקים הקוראים בלבד.
ואתם, ראו הוזהרתם!

ובכן, לאחר ההקדמה הזאת, דומה כי יש לי רשות לכתוב ככל העולה על לבי.
וזה אשר עלה במחשבתי:

החידות, החידודים ושאר משחקי לשון והגיון, נחלקים לשני סוגים:
חידות לשון וחידות הגיון.
'חידות הגיון' תבאנה במשפטים שיש בהם משמעות כפולה.
והרי המשפט עצמו מוכיח לך אם אל הפתרון הגעת. אם הצלחת למצוא שתי משמעויות המובילות לאותה מטרה, סיימת בהצלחה ובאת אל המנוחה.
אלא שיש כללים מסויימים לחידות הללו, כיצד המשמעות רמוזה בהם והפתרון טמון בקרבם.
שיכולי אותיות, שברי משפטים של דמויות, כתיבת מילים שבורות, וכהנה רבות.
בחידות הללו לא נעסוק כעת. (ומה טוב אם היו עורכי החידות הללו - הדרים באשכול המדהים 'חיה בהגיון' - מביאים לפנינו את כללי הרמזים ודרכי הפתרונות, @moti!a אנא קח זאת לתשומת לבך).
כאן נעסוק רק בחידות הלשון.

 

[כל שם שתרצה]

חידות הלשון מיוסדות על הרמזים באותיות לשון הקודש.

לשון הקודש - רבדים רבדים לה, מהפשט הפשוט ועד הסוד הכמוס.
מורכבת היא משני חלקים עיקריים: אותיות ונקודות.
האותיות - עשרים ושתים במספר, והנקודות - עשר במנין.

נפתח בהכרת האותיות:​

כדי לערוך חידה לשונית, יש לנו לחוש את האותיות, להרגיש את התווים, לחיות את שמותיהם, ולצייר בעיני רוחנו את דמויותיהם.

לכל אות יש שלשה פנים, ניכרת היא בשלשה אופנים:
שמה, צורתה, וביטויה.

שמה, כיצד?
כאשר אנו רוצים לתאר אות מסויימת, נוכל לתארה בשמה הנודע לה מתוך הא"ב.
למשל: האות א' היא 'אלוף' או 'אילוף'. שהרי יש במילים הללו את האותיות 'אלף'.
האות ס' תופיע כ'סמיכה' של חכמים או 'סמך' ותמך, ואפילו בצורת 'סמיכות' לדבר אחר. העיקר שיהיה בה השורש 'סמך'.
האות ר' היא 'ראש' או 'ריש' ואפילו 'רש' ועני, שהרי יש בה את האותיות המרכזיות של האות 'ריש'.
(והנה כלל גדול: אותיות אהו"י שאינן יוצאות במבטא, תצטרכנה למחול לנו על העדירנו אותן מהתיאור של האות. ולרוב קלותן אין אנו משגיחין אפילו בקיומן, לא לקולא ולא לחומרא. על כן, האות טי"ת למשל, יכולה להיות מוצגת ע"י המילה 'הטתה' כדה, אך המילה 'נוטה' הדומה לה, לא תוכל להורות עליה, כי אין בה את אותו תיו שנקרא תי"ו).

אם אין מילה של ממש המבטאת את שם האות, מילה בעלת משמעות העומדת לעצמה, נזדקק בדוחק להביא לה רמז מכל מיני ביטויים מזכירים או לשונות זרים.
למשל: האות נ' יכולה לבוא כ'אבי יהושע', ולחילופין בשם דג (ששמו בארמית 'נון').
(אם נרצה להמשיך בקומה נוספת, נוכל להמיר את שמה של האות, לאותו המושג ששמה מורה עליו.
ובמקום 'אלוף' ניקח את המילים הנרדפות שלו: קצין, נשיא, שר ואדון. במקום 'דג' נכתוב 'גד הפוך'.
אולם אין צורך לומר שהדבר מקשה מאוד על הפתרון, ואין ראוי לכתוב כן, אפילו אם היא שעת הדחק. ועל זה אמרו חכמים 'כל המוסיף גורע', כי לא יקצור את שזורע).

צורתה, כיצד?
לכל אות צורה אחרת. ואת הביטוי של הצורה נוכל לתת לה כדי לתארה בו.
למשל: האות ו' שניצבת זקופה כמקל, תקבל ביטויים שונים: מטה, מקל, משענת, שבט, שוט, שרביט.
כיוצא בזה, האות י' היא כנקודה. וכמו כן מצינו לחכמים ביטויים לאות ל' שהיא כמגדל וכדומה.
אמנם בפיות הכל אין הדברים משומשים כראוי אלא באות ו' בלבד.

ביטויה, כיצד?
לכל אות מבטא שונה.
למשל: האות ז' מופיעה (בטבע) בשירת הדבורה, האות ש' מופיעה בשריקה, האות מ' באה בגערת דממה.
על כן חכמים הגידו: 'מ"ם דוממת שי"ן שורקת'. ובאמרך 'באה השריקה' הנה כבר הופיעה השי"ן למולך..
אמנם גם דבר זה אינו מורגל כלל, והמבקש להשתמש בזה עליו להרגיל את שומעי לקחו לכך.

על כן, הצעתי אליכם, מחדדים נכבדים, כי תתמקדו בשמות האותיות בלבד (ואת הצורה תתנו לאות ו' בלבד).

 

[כל שם שתרצה]

כעת נבוא לענין נוסף:​

​

היחס שבין האותיות.​

האותיות מרכיבות את התיבה, יחד הן יוצרות משמעות מסויימת.
נוכל לתאר אותן כ'איברים' של ה'גוף' השלם. 'צלעות' המחזיקות את ה'שדרה', ו'חלקים' של הכלל השלם
אנשים מתוך עיירה, חיילים וניצבים המרכיבים צבא ומשמר, או 'שרים' מתוך ממלכה. וכיוצא בזה כל שאר הדימויים של 'פרטים' מתוך קבוצה.

מספר אופני יחס יש להן לאותיות, זו לעומת זו.
ראש ורגלים, ימין ושמאל, מעלה ומטה, סביבות ואמצע. וגם: פנים ואחור.

ונפרטם אחד לאחד:
בדימוי הנפוץ ביותר של האותיות - כצלעות ואיברים של 'גוף שלם', האותיות הראשונות של התיבה, הן לה כראש, והאחרונות - כרגלים.
בין הראש ובין הרגל, יבואו כמובן הקרב וגם הלב, הבטן והכרס, התוך האמצע והמרכז.

צירוף האותיות זה לזה, יבוא גם לפי 'מיקומם' ב'תיבה', המתוארת בכללה כ'ארגז' השוכב 'במאוזן'. ובסגנון זה, האותיות הראשונות ניצבות 'לימין', והאחרונות - 'לשמאל'.
תיאור נוסף של האותיות, מדמה אותן כעומדות 'במאונך', כעומדות זו תחת זו, מעין כתיבה סינית הזקופה במאונך. והרי זה דומה לתיאור הראשון של גוף עם ראש ורגלים, והנה הרי לנו ביטוי נוסף: הראשונות עומדות 'למעלה', והאחרונות - 'תחתיהן' למטה.

אופן נוסף של תיאור האותיות, הוא בצורת עיגול, כלומר האותיות שבראש וסוף התיבה הרי הן 'מקיפות' ועוטפות, סובבות ועוטרות את האותיות שבאמצעה.
וכשם שנוכל לומר כי האותיות המרכזיות אשר באמצע התיבה הן 'בתוך' התיבה וכנוסות אל קרבה, כך נתאר את האותיות אשר סביב האמצע כאותיות המקיפות וסובבות אותה.

הדימוי האחרון שהזכרנו - היחס של פנים ואחור, יש בו כדי להטעות.
וזאת על שום מה?
על שום שאין האדם יכול לומר לשון 'פנים ואחור' טרם שהוחלט על כיוון מוגדר.
והרי בענין האותיות אנו מוצאים חלוקה כפולה:
מצד האותיות עצמן, הרי הן 'צועדות' קדימה. כשם שהמילה עצמה צועדת אל המילה הבאה, כך האות הראשונה צועדת לקראת האות שאחריה. ונמצא שהאות האחרונה בתיבה - אליה הכל פונים, והרי עומדת אל 'פני' כולן..
אולם המורגל ביותר הוא לתאר את הדברים בהיפך: האות הראשונה היא העומדת מלפנים, היא חזות הכל. 'חלון הראוה' של המרכול. ואחריה ניצבות שאר האותיות אשר היא להן לראש.
התיאור היסודי והמורגל הזה מובן בדרך הזאת: אמנם האותיות מצד עצמן צועדות על קיבתן שמאלה, אולם לעיני הקורא ניצבת הראשונה לפני הכל, והאחרונה בסוף הכל. לפיכך הראשונה היא העומדת מלפנים, והנותרת - נשארת מאחור.

יחס התיבות זו לזו:
דין היחס שבין התיבות זו לזו, כדין היחס שבין האותיות זו לזו. מה המילה מורכבת מאותיות שונות, אף המשפט כולו בנוי מתיבות משונות.

לסיום מקטע זה, הנה לפנינו חידה המבוססת על שמות בלבד:
אם תתן יד ושן על ראשי, ואלוף לשמאלי ילמדני, אב שלם תמצאני.

וכיצד יהיה פתרונה?

ובכן:
יד היא האות י' (מזכיר את השם?)
שן היא האות שלפני האחרונה (וכבר בקשנו את סליחת האות י' אשר באמצעה..)
הראש היא האות ר' (ולמה הוספנו אות י' וכתבנו 'ראשי'? תיכף יבואר)
האלוף הוא כמובן א'.
ו'ילמדני' הוא ל' (וגם עליו תופיע השאלה בדבר ייתור אותיות).
ו'אב שלם' הוא יעקב איש תם (תם= שלם).

ומפני מה הוספנו אותיות בינות לביטויי השמות?
משום שזה טבעה של חידת לשון, ההכרח הוא להוסיף אי-אלו מילים מקשרות ומבארות,
שלא יצא משפט מעוקל, שאינו שייך לשום משקל.
וגם זה הוא מן הקושי הניצב לפני הפותר, כי עליו לברור בין עיקר וטפל, להבחין מה נאמר בשביל רמיזה, ומה בשביל לערפל ולהסמיך.
אולם לא ייעשה כן אלא בהטיות, אשר בינות לאהו"י חבויות, ולא בשאר אותיות..

 

[כל שם שתרצה]

כעת נבוא אל הנקודות החביבות.

הכרת הנקודות​

גם להן יש שם ויש צורה, ויש ביטוי באמירה.
גם בהן התיאור יבוא על שמותיהן ועל תבנית גופן, ועל המבטא אשר בפיהן.

שמותיהן, כיצד?
לכל ניקוד שם מיוחד, וישנם אף בעלי שמות כפולים.
למשל: שווא. מופיע בשתי צורות: שוא הנרדף אל ההבל, ושבא המובל אל השביה.
והרי לנו כר נרחב למשחק, איזה ביטוי עליו יוחק.
אם נאמר 'נלקחה משענתי בשבי', אות הוא כי האות ו' ננקדה בשווא,
אך באותה מידה נוכל לתאר: 'מקלי על הבל עמד', והתוצאה תהיה שווה.

תבניתן, כיצד?
הנקודות - כשמן כן הן: רובן ככולן גלגלים ואופנים.
ורק שתים מהן שטוחות וכרקיעים מרודדות, והן הקמץ והפתח מכלל הנקודות.
(במאמר המוסגר, או שלא: ישנם הסבורים כי הקמץ מורכב משני קווים, מאוזן ומאונך זה לזה צמודים, אולם לאמיתו של דבר הקמץ מורכב הוא מקו שטוח אשר על נקודה מתוח).
למשל: 'על שני גלגלים באה ידי'. הנה אות י' נקודה לה בצירי.

ביטויין, כיצד?
לכל נקודה יש מבטא מסוים, אלא שיש ביטויים הנכללים כבר בשמה.
הקמץ קומץ את הפה וסוגרו מעט, הפתח פותחו לרווחה.
ויש ביטויים שלא נוכל לתארם במילים, כמו ביטוי הסגול והשווא ודומיהם.

אולם הנה הדגש אשר בתוך האות, אשר גם הוא מכלל הנקודות ייחשב, אך בזאת המחלקה יבוא לישב.
ומה עניינו? לחזק האות או להרפותה, להוציאה במבטא (מפיק ה"א) או להעלימה.
ובכן, אם נאמר: 'חזק עלי ראשי', או 'ראשי כבד עלי', אות הוא כי האות הראשונה שבמילה - נדגשה. ועת נראה כי 'נרפתה רגלי', נבין כי אחריתה נחלשה.

תיאורים כלליים לנקודות:​

הנקודות מצד צורתן, מופיעות ברובן מתחת לאותיות. [לפי הניקוד שלנו, הוא הניקוד הטברייני הנקרא 'ניקוד תחתון', זאת לעומת הניקוד הבבלי שהיה נהוג עד לפני כמה מאות שנים, ונקרא 'הניקוד העליון' על שם שרוב נקודותיו מעל האות].
ותפקידן הרשמי הוא להניען ממקום למקום.
לפיכך הרי הן כמרכבה הנושאת את האותיות החשובות.
לאמיתו של דבר, כל דבר המניע יכול לשמש כביטוי, רכב או מכונית, גמל או משאית, אך למה לנו להשתמש בלשון בלתי מיושבת, כשהמרכבה לפנינו בתפארה מתייצבת.
באופן אחר הביטוי יהיה, שהנקודות והאותיות הן כנשמה וגוף. שהרי האות עצמה דוממת ואינה נעה, וכל חיותה ותנועה באה לה ע"י הנקודה.
נמצאנו למדים שני אופני ביטוי: מרכבות - על שם מקומן ופעולתן, ונשמה - על שם חיותן והנעתן.
אולם ביטוי זה השני, אינו נפוץ כל כך.

סוג שלישי של ביטוי, הוא עיטור.
הנקודות מהוות 'קישוט' ויופי, מוסיפות נוי והדר אל האות. ובבחינה זו הרי הן 'מקיפות' אותן מכל צד.

ניקוד שיבוא מעל האות, הרי הוא ממש ככתר העומד לתפארת.
ניקוד שיבוא מתחת האות, הרי הוא כמו נעל נאה שמלבישה את גוף התיו.
והניקוד אשר באמצע האות, יהיה כמו נזם ועגיל, שרשרת או מרגלית.

זאת מלבד התיאור הפשוט של עצם המיקום של הניקוד.
שהנקודה העומדת מעל האות הרי היא ניצבת או שוכבת על ראשה, וזו שתחתיה פרושה כגלגל כאופן לרגליה. וזו שבאמצעה כנוסה אל קרבה.

הנה למדנו, כי הניקוד הוא כמרכבה, כעיטור וכנשמה.

 

[ירושלמי987]

עברתי על הרוב בעיון
ולק אחרי יום עבודה קשה כבר להבינה
אתה אלוף ברמת על
אין לי מילים לתאר
ואני מזמין כל אוהבי החידות לעבור על האשכול הזה בעיון
הרב @כל שם שתרצה
תודה רבה רבה

@שרלוט @sl disign @סבא ישראל @נכון מאוד @רבקהנ
ואולי יש עוד שאני לא זוכר
כדאי לכם לקפוץ לאשכול כאן

 

[מאן-דהיא]

מפאת אריכות המאמרים החשובים לא קראתי את כולם, אולם לענ"ד הכלל הבסיסי הוא מה שמדריך מפרסמי חידות בעיתונות: האם יש אפשרות סבירה שהחידה תיפתר. ואם החידה מוגדת מראש כחידה קשה, אז השאלה צריכה להיות: האם לפחות המוכשרים יצליחו לפתור.
אפשר כמובן להקשות על החידה עוד ועוד כיד הדמיון, אבל אם ההקשר כה קלוש ורק מתי מעט יסכימו עם הלך החשיבה של היוצר - אז החידה לא יכולה להחשב הוגנת.
זו השאלה שכל יוצר חידה צריך לשאול את עצמו.

 

[כל שם שתרצה]

הכלל הבסיסי הוא מה שמדריך מפרסמי חידות בעיתונות: האם יש אפשרות סבירה שהחידה תיפתר.

הכלל הבסיסי בוודאי נכון.
מטרת המאמרים הנ"ל היא לתת את המסגרת הכללית של השפה המיוחדת הזאת, שפת האותיות,
ואת התיאורים הרווחים של האותיות והנקודות, כדי ללמוד את כללי השפה של חידות מעין אלו.
אם לא נדמיין את האות 'רוכבת' ע"י התנועה, לא יועילו קימוטי המצח ואימוץ המחשבה 'לעלות' על הנושא המדובר.
על כן נתתי כאן מעין מילון מושגים כלליים, ואת יסוד ההגיון שעומד מאחוריו.
המטרה כאן היא שאנשים יוכלו 'לדבר' את השפה הזאת, ובכך ייקל עליהם בעצמם לערוך חידות יפות כאלו.

 

[שרלוט]

ורק מתי מעט יסכימו עם הלך החשיבה של היוצר - אז החידה לא יכולה להחשב הוגנת.

יש צדק בדברייך
יש חידות שפשוט לוקח זמן לתפוס מה כוונת המחדד, באיזה אופן (תרתי משמע) הוא מנסח את השאלות
ובכלליות, מה הסגנון שלו והטריקים שהוא משתמש בהם.
אצל @כל שם שתרצה לקח לי באופן אישי די הרבה זמן עד שתפסתי את הלך מחשבותיו
ואחרי שהוא הבהיר יפה את הניסוח שבו הוא הולך להשתמש, החידות ממש חווייתיות!