עובר ושב כך תסתכלו בעוד כך וכך שנים על מצוקה כלכלית

[מה חובתו בעולמו]

אמצע המאה ה-20. זוג הורים צעירים יושב במשרד רופא, שתיקה כבדה ממלאת את החלל. הם ציפו לבשורה משמחת, אך במקומה הם שומעים מילים חדות וקרות, הנאמרות במקצועיות מרוחקת: "פגם גנטי", "פיגור", "תקרה התפתחותית". הרופא מסביר להם שבנם, תינוק עם תסמונת דאון, לעולם לא יהיה "נורמלי".

ואז מגיעה העצה, שנחשבה אז לשיא החמלה וההיגיון: "למען טובתו, ולמען שלום המשפחה, המקום הנכון עבורו הוא מוסד". המילה "מוסד" נאמרת כפתרון של חסד. זה היה הנרטיב: ילדים כאלה הם טרגדיה, נטל. החברה, מתוך תערובת של בורות, פחד ובושה, האמינה שהדרך הנכונה היא להסתיר, להרחיק, "להגן" על המשפחה מהקושי ועל הילד מעולם שלא יכיל אותו.

הדלת נסגרת מאחוריהם בחבטה עמומה, והם חוזרים לחיים שבהם יעמידו פנים שהכול בסדר. בפנים, עולמו של הילד מצטמצם לארבעה קירות. שמו הפרטי נמחק ומוחלף במספר סידורי הרקום על בגדיו הדהויים. בימים שהוא חסר מנוחה – אולי מכאב, אולי מגעגוע – לא מרגיעים אותו בחיבוק. קושרים אותו. רצועות בד מהדקות אותו למיטת הסורגים הקרה. זה לא נעשה מרוע, אלא מהיגיון מעוות של "יעילות" ו"שליטה". כך הוא לא "יפריע". כך הוא שוכב, בוהה בתקרה המתקלפת, דמעותיו נספגות בכרית הדקה. אין יד מלטפת, אין קול מנחם.

והחברה בחוץ לא רצתה לדעת, לא רצתה לשמוע. העדיפה הסדר נוח שאיפשר לכולם להמשיך בחייהם ה"נורמליים". סבלם של הילדים הוקרב על מזבח הבושה והנוחות החברתית.

בחזרה להווה

היום, אותה נשמה טהורה אינה קשורה למיטה, אלא מונפת על הכתפיים בריקודים של שמחה. ידיו אינן כבולות, אלא מוחאות כפיים בהתלהבות בשירת שבת. הוא אינו "מספר סידורי", אלא "האור של הבית". הקהילה אינה מסתירה אותו, אלא רבה על הזכות לעזור לו ולהיות בקרבתו. התרבות עברה מהפך. מה שנחשב פעם ל"פתרון הגיוני", נראה לנו היום כמעשה בל יתואר של אכזריות. הבנו שנשמתו ואושרו הם ערך עליון.

הקשיבו היטב לקולות שסביבנו: "הם לא התנהלו נכון", "זה כישלון אישי שלהם", "הם חיים מעבר ליכולתם". האם זה לא אותו הד של השיפוט והריחוק? הבושה שמלווה משפחה במצוקה כלכלית, ההסתרה של המינוס בבנק, הפחד לבקש עזרה – האם כל אלה אינם קירות המוסד המודרני? אנחנו לא קושרים אנשים למיטה, אבל אנחנו כובלים אותם בשיפוטיות, מבודדים אותם בבושה, ומשאירים אותם להתמודד לבד עם "הפגם" שלהם.

איך ייראה העתיד?

בעוד כך וכך שנים סביר להניח שנרגיש את אותה תחושת אי-נוחות שאנו חשים כעת כלפי המוסדות של פעם. נתקשה להבין איך חברה שלמה ראתה במצוקה כלכלית כישלון אישי, במקום לראות בה אתגר קהילתי.

בעתיד הזה, משפחה שנקלעה לקשיים לא תתחבא בבושה, אלא תמצא קהילה עוטפת שמרימה אותה. במקום ללחוש "הם לא הסתדרו", יאמרו "בואו נראה איך אנחנו עוזרים להם לעמוד על הרגליים". במקום שיפוטיות, תהיה סולידריות. כי בדיוק כפי שהבנו שילד עם תסמונת דאון הוא ברכה ולא נטל, כך נבין שכל אדם הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והאחריות לשלומו מוטלת על כולנו.

המהפך מהעדפת אסתטיקה של "הצלחה" לחמלה ואחריות הדדית, נמצא בידיים שלנו.

 

[שומר שבת]

אמצע המאה ה-20. זוג הורים צעירים יושב במשרד רופא, שתיקה כבדה ממלאת את החלל. הם ציפו לבשורה משמחת, אך במקומה הם שומעים מילים חדות וקרות, הנאמרות במקצועיות מרוחקת: "פגם גנטי", "פיגור", "תקרה התפתחותית". הרופא מסביר להם שבנם, תינוק עם תסמונת דאון, לעולם לא יהיה "נורמלי".

ואז מגיעה העצה, שנחשבה אז לשיא החמלה וההיגיון: "למען טובתו, ולמען שלום המשפחה, המקום הנכון עבורו הוא מוסד". המילה "מוסד" נאמרת כפתרון של חסד. זה היה הנרטיב: ילדים כאלה הם טרגדיה, נטל. החברה, מתוך תערובת של בורות, פחד ובושה, האמינה שהדרך הנכונה היא להסתיר, להרחיק, "להגן" על המשפחה מהקושי ועל הילד מעולם שלא יכיל אותו.

הדלת נסגרת מאחוריהם בחבטה עמומה, והם חוזרים לחיים שבהם יעמידו פנים שהכול בסדר. בפנים, עולמו של הילד מצטמצם לארבעה קירות. שמו הפרטי נמחק ומוחלף במספר סידורי הרקום על בגדיו הדהויים. בימים שהוא חסר מנוחה – אולי מכאב, אולי מגעגוע – לא מרגיעים אותו בחיבוק. קושרים אותו. רצועות בד מהדקות אותו למיטת הסורגים הקרה. זה לא נעשה מרוע, אלא מהיגיון מעוות של "יעילות" ו"שליטה". כך הוא לא "יפריע". כך הוא שוכב, בוהה בתקרה המתקלפת, דמעותיו נספגות בכרית הדקה. אין יד מלטפת, אין קול מנחם.

והחברה בחוץ לא רצתה לדעת, לא רצתה לשמוע. העדיפה הסדר נוח שאיפשר לכולם להמשיך בחייהם ה"נורמליים". סבלם של הילדים הוקרב על מזבח הבושה והנוחות החברתית.

בחזרה להווה

היום, אותה נשמה טהורה אינה קשורה למיטה, אלא מונפת על הכתפיים בריקודים של שמחה. ידיו אינן כבולות, אלא מוחאות כפיים בהתלהבות בשירת שבת. הוא אינו "מספר סידורי", אלא "האור של הבית". הקהילה אינה מסתירה אותו, אלא רבה על הזכות לעזור לו ולהיות בקרבתו. התרבות עברה מהפך. מה שנחשב פעם ל"פתרון הגיוני", נראה לנו היום כמעשה בל יתואר של אכזריות. הבנו שנשמתו ואושרו הם ערך עליון.

הקשיבו היטב לקולות שסביבנו: "הם לא התנהלו נכון", "זה כישלון אישי שלהם", "הם חיים מעבר ליכולתם". האם זה לא אותו הד של השיפוט והריחוק? הבושה שמלווה משפחה במצוקה כלכלית, ההסתרה של המינוס בבנק, הפחד לבקש עזרה – האם כל אלה אינם קירות המוסד המודרני? אנחנו לא קושרים אנשים למיטה, אבל אנחנו כובלים אותם בשיפוטיות, מבודדים אותם בבושה, ומשאירים אותם להתמודד לבד עם "הפגם" שלהם.

איך ייראה העתיד?

בעוד כך וכך שנים סביר להניח שנרגיש את אותה תחושת אי-נוחות שאנו חשים כעת כלפי המוסדות של פעם. נתקשה להבין איך חברה שלמה ראתה במצוקה כלכלית כישלון אישי, במקום לראות בה אתגר קהילתי.

בעתיד הזה, משפחה שנקלעה לקשיים לא תתחבא בבושה, אלא תמצא קהילה עוטפת שמרימה אותה. במקום ללחוש "הם לא הסתדרו", יאמרו "בואו נראה איך אנחנו עוזרים להם לעמוד על הרגליים". במקום שיפוטיות, תהיה סולידריות. כי בדיוק כפי שהבנו שילד עם תסמונת דאון הוא ברכה ולא נטל, כך נבין שכל אדם הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והאחריות לשלומו מוטלת על כולנו.

המהפך מהעדפת אסתטיקה של "הצלחה" לחמלה ואחריות הדדית, נמצא בידיים שלנו.

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, עכשיו חודש אלול תכף מגיע ראש השנה ומתחיל חשבון חדש תתאמץ עכשיו בתפילה ושנה הבאה אי"ה תזכה לעזור לאחרים.

בעתיד הזה, משפחה שנקלעה לקשיים לא תתחבא בבושה, אלא תמצא קהילה עוטפת שמרימה אותה. במקום ללחוש "הם לא הסתדרו", יאמרו "בואו נראה איך אנחנו עוזרים להם לעמוד על הרגליים". במקום שיפוטיות, תהיה סולידריות. כי בדיוק כפי שהבנו שילד עם תסמונת דאון הוא ברכה ולא נטל, כך נבין שכל אדם הוא חלק בלתי נפרד מהקהילה, והאחריות לשלומו מוטלת על כולנו.

נראה לי שאתה פחות מתכוון לתמיכה כלכלית כמו לתמיכה קהילתית לעמוד על הרגליים. מה אתה מצפה שיהיה?

 

[bracha5]

אני חושבת שחוששים לעבור פה את הגבול בין אחריות אישית לעזרה ותמיכה.

 

[מה חובתו בעולמו]

כשנגיע לגבול (נדון איך לא) נעבור אותו...

 

[מה חובתו בעולמו]

נראה לי שאתה פחות מתכוון לתמיכה כלכלית כמו לתמיכה קהילתית לעמוד על הרגליים. מה אתה מצפה שיהיה?

אעתיק פה מה שכתבתי במקום אחר בדיון על מעשה אמיתי שהיה:

אנחנו כידוע אנשים מאוד טובים ורוצים לעזור לכולם, רק שהעולם אינו מושלם והמשאבים אינם בלתי נדלים, אז כמו בכל מקום מתוקן עשינו לנו קריטריונים ברורים:

אם הנזקק הוא גרוש שלש פעמים, מסובל ביסורים ובעל מראה עגמומי באופן כללי – הוא יזכה לסל תמיכה נרחב שיאפשר לו להמשיך לבכות את מר גורלו בנחת כל ימי חייו.

אם הוא סתם יהודי שאתרע עליו מזלו ונקלע לחובות למרות שהזהירו אותו שוב ושוב ולא אבה לשמוע – הוא יקבל שיחות עידוד שבועיות ותמיכה סמלית, שלא יגידו חלילה שאנחנו אנשים רעים.

אבל אם הוא למשל איש צעיר, נטול קשרים, שלא יודע לדחוף ולנעוץ מרפקים גם אם חייו יהיו תלויים בכך –

אז הוא יכול להתלונן שכבר שנתיים הוא לא אוכל כמו שצריך (שילך לעבוד, מה הבעיה שלו?) שהוא קורס תחת הנטל (למה הוא לא רוקע ברגליים וצועק: אני מסכן??? מאיפה אנחנו אמורים לדעת שהוא סובל?!), שהוא נאבק מדי יום לקום בבוקר בלי ליפול (מצוין! יתגבר כארי!!!), אבל לצערנו המדובר אינו עומד בקריטריונים. סדר צריך להיות, מה לעשות.

 

[אבישי ויינגולד]

יפה מאוד מאוד @מה חובתו בעולמו
ריגשת אותי מאוד!
ומאחל לעצמי להגיע כבר לעתיד שאתה כותב עליו
זה כ''כ מיוחד וראוי לנו!

 

[מה חובתו בעולמו]

אעתיק פה מה שכתבתי במקום אחר בדיון על מעשה אמיתי שהיה:

עוד ממה שכתבתי באותו דיון:

ברצוני לשתף גם אני אתכם מניסיון חיי – שנים רבות היתה פרנסתי משולה לשוקת שבורה, ופעמים רבות לא מצאתי לחם למלא בטני, ולא פרוטה למלא כיסי. פעם חשבתי לעצמי במרירות שבטח אם אהיה סוחר בתכריכין לא יגועון אישים כל ימי, ולו אמכור נרות לא תאסוף השמש עד מותי.

וזה לא שלא ניסיתי, יגעתי בכל נפשי ובכל כוחי. יזמתי, השתדלתי, ניסיתי דרכים רבות, אך הברכה לא שרתה עליי.

ולכן אנא מכם, יהודים יקרים, בפעם הבאה שתשמעו יהודי אחר אומר שהוא רעב, נסו להבין שהוא לא עצלן, בטלן, או מפונק. נסו להבין שזה שהוא בכלל אומר לכם את זה זה אחרי הרבה חיבוטי ויסורי נפש, ושזה רק קצה הקרחון.

אגב, אם מישהו מספר לכם שהוא לא אכל הרבה זמן תעשו טובה ואל תזמינו לו פיצה. אולי אתם לא יודעים, אבל אדם שלא אכל שנתיים סובל מרמות נמוכות של מינרלים חיוניים ושחרור מהיר מדי של אינסולין, למשל, עלול לגרום לו לבעיות רפואיות חמורות.

בברכה

אברהם אבן עזרא

 

[פירקוד!!]

לא הבנתי מה אתה רוצה להגיד, מה המטרה של הפוסט הזה? לעודד אנשים צעירים ובריאים ליפול על הציבור?
"פשוט נבלה בשוק אל תצטרך לבריות".. לא אני המצאתי את זה...

 

[S10]

קודם כל הניסוח והכתיבה ממש יפה . לעצם העניין אני לא חושב שיש מקום בלי קופת צדקה מקומית אני לא מדבר על רווחה או ארגונים רשמיים כמו חסדי נעמי יד אליעזר וכו . במקרה שלאדם יש מצוקה וחובות יש ארגונים שעוזרים עם הלוואות ופריסה רחבה או הוצאת משכנתא לפעמים הקושי נובע בגלל שיש לו דירה ומשלם הרבה משכנתא וכו עם ישראל מנסה תמיד לתמוך ולעזור תמיד יש מקרים קיצוניים של מישהו שנפל בין הכיסאות אבל עם ישראל מלא וגדוש ברצון לעשות טוב
יש ארגונים שמשלמים על הוצאות רפואיות יש הרבה עזרה בכל תחום
כמובן שזה לא סותר את המגביות שאנשים עושים בארץ ובחו"ל על כל מיני חובות שיש להם

 

[השקעות R הון]

@מה חובתו בעולמו כל הכבוד שניסית לקבל תמיכה בדרך מסוימת.
תכלס זה לא עבד
גם לקטר לא יעבוד
בא נהיה ענייניים
איך כן אפשר להתקדם מכאן?

 

[בייבימאם - Babymom]

איך ייראה העתיד?

בעוד כך וכך שנים סביר להניח שהמצוקה שלכם תעבור, תביטו לאחור, ותיזכרו בתקופות הקשות ובאתגרים, במבוי הסתום ובשוקת השבורה. תודו לה' על הדרך שצעדתם, ותשחזרו איך לאט אבל בטוח יצאתם מהמצב הקשה וב"ה אתם אפילו יכולים לסייע לאחרים.

נכתב לא כדי להחליש חלילה, אלא לחזק,
אם לא השיג את המטרה תעדכנו ואמחק

 

[אורי מלאכי]

אין לי מושג אם לזה הוא התכוון
אבל הכרתי אישית יהודי שברוך ה' הקב"ה זיכה אותו בממון רב והוא הישתדל לחלקו ולתמוך בישיבות כוללים וקופות צדקה רבות
אבל גלגל חוזר בעולם והוא נפל ואיבד את כספו + חובות רבים(הגורם היה מחלה קשה שהוא החלים ממנה אך השנים של המאבק גרמו לעסקים לקרוס) לפני הקריסה כשהיה לו עוד סיכוי להתרומם הוא היה זקוק לסכום כסף
הוא פנה לאחת הקופות שמאוד נעזרו בו
אבל הם הודיעו לו שהוא לא עומד בקריטיונים לקבלת עזרה וכל שכן לא בסכום כזה כשהמטרה להציל את העסק שלו (בשונה מלחם וחלב שהנצרך הרגיל פונה אליהם) ולכן התשובה שלילית
העסק קרס וכמובן כל התרומות שהוא נתן הפסיקו
(אני רוצה להדגיש שהוא מעולם לא התלונן על הקופה ואף כשהיה לו יכולת תרם להם קצת ,הם צדקו באמת היה להם כללים והוא לא עמד בהם זה שהוא תרם להם כ"כ הרבה בעבר לא אמור לנות את המטרה של הקופה)
הכל מידי שמיים ולכן אם זה נגזר עליו שום דבר לא היה משנה את זה
אבל יתכן שהמחשבה אם היה קופה שהתפקיד שלה לא לתת לחם וחלב אלא לעזור לאנשים שנקלעו למצוקה כספית ופרנסתם ניתנת להצלה(כמובן אחרי בדיקה ותכנון איך) היו הרבה שלא היו נופלים על כתפי הציבור שנים אחרי כן (_אני יודע שבעלונים הצלת משפחה עם חמש ילדים מרעב הרבה יותר מושכת מבעל עסק שלא רוצה לאבד את ההשקעה שלו של החמש שנים האחרונות בגלל תסבוכת כספית אבל שניהם נראה לי מוגדרים כצדקה)

 

[mic003]

האמת, שהנושא נגע לליבי. לכן, אני מביע את דעתי - בתקווה שהיא תהיה מדויקת, וזה לא קל - כי הנושא רגיש ומורכב.
מהצד האחד, יש כאן קושי שאי אפשר להתעלם ממנו. קושי של יהודים טובים שסובלים (אין מי שיחלוק על כך שהם סובלים), ואין להם מענה.
מהצד השני, יש את הטיעון הנגדי שאומר - שמדובר בסבל מבחירה, ולא מכפייה. ואנשים לא אוהבים לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו.
העניין הוא, שאין מציאות כזו ׳לסבול מרצון׳. אדם שמכונס בארבע אמותיו, ואינו מוכן לצאת מאזור הנוחות שלו ולחפש היכן פושטים נבלות, נתפס בציבור כעצלן. העניין הוא, שאני מכיר מקרוב עצלנים גדולים (מקרוב ממש, מדין ׳אדם קרוב אצל עצמו׳, אם כי - זה לא בכל דבר ולא בכל מקום, וזה מעניין מאוד אבל אין כאן המקום להאריך), ואני יודע - שגם לעצלנות יש גבול. מי שהגיע כבר למצב של חרפת רעב, יהיה מוכן לעשות פעולות שלא יעלו על הדעת כדי לחזור לאיזון, קל וחומר - אדם בוגר שיש לו יכולת להפעיל את עצמו.
אם כך, השאלה הנשאלת היא, מה המניע האמיתי?! אם לא העצלות, למה אותו אדם - שנחזה כאדם בוגר, רציני, מיושב בדעתו, או לפחות שפוי במידה שמאפשרת לו לבצע מלאכת כפיים - אינו כורע ברגעים אלו ממש על גג בניין כשחבית זפת מעלה עשן לצידו, או לכל הפחות - מדוע הוא אינו ניצב ברגעים אלו ממש בחלל ריק של בית כנסת כלשהו, ומתחיל להכין יריעות לקראת כתיבת מגילה או ספר תורה?!
אלו שאלות טובות. ודווקא מכיוון שאני לא מבין כלום בתורת הנפש, אני מעז להציע אפשרויות חילופיות לעצלנות - מתוך הנחה שאיש לא יקבל אותן כאבחון מקצועי, אלא רק כדוגמאות שנועדו להעביר מסר מסוים - גם אם הן אינן נכונות.
זו יכולה להיות, למשל, חרדה מעצם המחשבה על שינוי שעלול להיראות דרסטי. אם אתם חושבים שמה שאמרתי עתה הוא כינוי מכובס לעצלנות - אתם טועים טעות חמורה. חרדה ועצלנות, הן שתי תכונות שונות לגמרי. בשביל לפתור בעית עצלנות - צריך לעורר רצון. בשביל לפתור חרדה - צריך הרבה יותר מכך, ולא יועיל כל הרצון שבעולם. איש אינו מוכן ללכת לכתחילה במקום שהוא חושש להלך בו. וגם אם הוא הוכרח ללכת, הוא יהיה כל כך חששן וכל כך חסר ביטחון, עד ששום מעסיק נורמלי לא יקבל אותו לעבודה.
אני מציע אפשרות נוספת - שהיא, חוסר הערכה עמוק לעבודה מסוג כלשהו. זה אולי נראה לכם כמו משהו מקומם, אבל אני יכול להעיד - שבבחרותי, עבדתי מעת לעת בעבודות שונות מזדמנות, שלא הייתי מוכשר בהן כלל ועיקר - והן כללו בעיקר מאמץ פיזי. החוויה הייתה די נחמדה, לטעמי, והמעסיקים היו יהודים טובים שלא התעמרו ולא רדו בי בפרך, אבל בימים שבהם צריך הייתי לעבוד - הייתה ממלאת אותי תחושת ריקנות, שמקורה בחוסר ההערכה העמוק שלי לסוג העבודה הזה, שאינו כולל שום דבר שאני מוכשר בו, ואינו מביא אותי לשום מקום.
כשזו הייתה עבודה חד פעמית - יכולתי לחיות עם זה. אבל אם היו מבקשים ממני להעביר את כל שגרת חיי ואת כל יכולותיי אל התחום האמור - מן הסתם, הייתי מחפש כל אמתלה להיפטר מכך. אין ספק, שבעבור מי שמוכשר לעבודת כפיים - יום של עבודה כזו, יכול להביא תחושה של גאווה וסיפוק, אולם בעבור מי שאינו מוכשר לכך, קשה מאוד למצוא עבודה שתואמת את אופיו ואת כשרונותיו. חוסר התאמה מעין זה, יכול לגרום לחוסר מוטיבציה כללי, שגם הוא גורר אחריו בעקיפין חוסר יכולת להשתלב בכל עבודה.
אין ספק, שיכולות להיות עוד סיבות רבות לתופעה המוזכרת. אבל העיקרון הוא אחד. אדם שמסרב לצאת ולעבוד, בדרך כלל - אינו עצלן שמנסה ליפול על הבריות למעמסה. מציאות כזו היא רחוקה, ומלכתחילה - אני מעריך שיש מעט מאוד אנשים שאפשר להגדיר אותם ככאלו. לכל השאר, יש מניעה חיצונית כלשהי שגורמת לקושי ממשי במציאת מקור פרנסה שמאפשר לאדם ליהנות מיגיע כפיו. כל השאר, הם יהודים טובים שמסוגלים להצליח הצלחה גדולה, אם רק תהיה להם הדרכה מפורטת ואפשרויות תעסוקתיות מועילות.
אז מה הפיתרון?! להעמיס עוד עומס על קופות הצדקה?! ליצור עוד לחץ רגשי על הציבור - שגם כך, פוגש בוקר וערב ביתומים ואלמנות, חולים וגוססים, אומללים ונדכאים, שהציבור כבר התייאש מלהציל ולהושיע?!
התשובה היא, כמה מפתיע, לא!
בעבור יהודים שסובלים מתופעה כזו, צריך להקים מערכת ייחודית. כזו שתטפל בבעיה, ולא בסימפטום. אם אני הייתי מקים מערכת כזו, היו בה שלושה מעגלים:
א. אבחון. מימון של אבחון תעסוקתי אמין (לא יודע אם יש דבר כזה, כי אני לא ממש מכיר את התחום. אבל אם כן - זה מעולה), או העסקת מאבחנים שעברו הכשרה לשם כך, ויכולים לכוון את המתמודד לתחום התעסוקתי המתאים לו, בלי לדרוש ממנו תשלום - לפחות נכון לעת האבחון. במקרים חריגים, של בני אדם שסובלים מחרדה עמוקה מפני היציאה מאזור הנוחות, אפשר לשקול אבחון בשירות ׳עד הבית׳. לא עד הבית ממש - אלא דרך הזום, וכדומה. כדי להקל על הקושי בקביעת מועד מסוכם, וכדי להקל על הקושי ועל החשש מחוויה בלתי מוכרת.
ב. תיווך. בשלב השני, יינתנו למתמודד אפשרויות שונות של משרות שונות בהן הוא יוכל להצליח - לפי התנאים שנקבעו באבחון. התיווך יהיה בחינם למי שזכאי לכך, אולם רק מצד המועסק. מצד המעסיק - ייגבו דמי תיווך בסך של אחוזים מסוימים, שישמשו למימון הפעילות. אם זה יהיה יעיל - מן הסתם, יהיו עוד ועוד בעלי עסקים שירצו להצטרף לכך.
ג. טיפול. במידה והשלב השני לא השיג תוצאות במשך פרק זמן מסוים, נניח שנה או שנתיים, ייתכן ויש מקום להציע למתמודד לפנות לטיפול מקצועי על מנת לאבחן את נקודת הבעיה ולפתור אותה. במקרה הזה, הסיוע יהיה - בהפניה לאנשי מקצוע אמינים שיש להם היכרות עם הנושא, וכן בהלוואות או בסבסוד - למי שזכאי לכך.
עד כאן אלו הגיגיי. כמובן, שזה לא מלוטש מספיק, כדרכם של רעיונות שבאים והולכים כלעומת שבאו, אבל זה לא נורא - כי יש כאן ביקורת מצוינת על כל טקסט, וכל חור שיש בתוכנית - מן הסתם יצוף מול עיני המבקרים ויחזור כשהוא מלווה בהערות קפדניות. לדעתי, בבעיות שהצגתי יש בוודאי לפחות שמץ של אמת, ולעניין הפיתרון - הוא נראה לי כמו משהו שיכול לעבוד, ואתם כמובן רשאים לחלוק עליי בכך.

 

[השקעות R הון]

א. אבחון. מימון של אבחון תעסוקתי אמין (לא יודע אם יש דבר כזה, כי אני לא ממש מכיר את התחום. אבל אם כן - זה מעולה), או העסקת מאבחנים שעברו הכשרה לשם כך, ויכולים לכוון את המתמודד לתחום התעסוקתי המתאים לו, בלי לדרוש ממנו תשלום - לפחות נכון לעת האבחון. במקרים חריגים, של בני אדם שסובלים מחרדה עמוקה מפני היציאה מאזור הנוחות, אפשר לשקול אבחון בשירות ׳עד הבית׳. לא עד הבית ממש - אלא דרך הזום, וכדומה. כדי להקל על הקושי בקביעת מועד מסוכם, וכדי להקל על הקושי ועל החשש מחוויה בלתי מוכרת.
ב. תיווך. בשלב השני, יינתנו למתמודד אפשרויות שונות של משרות שונות בהן הוא יוכל להצליח - לפי התנאים שנקבעו באבחון. התיווך יהיה בחינם למי שזכאי לכך, אולם רק מצד המועסק. מצד המעסיק - ייגבו דמי תיווך בסך של אחוזים מסוימים, שישמשו למימון הפעילות. אם זה יהיה יעיל - מן הסתם, יהיו עוד ועוד בעלי עסקים שירצו להצטרף לכך.
ג. טיפול. במידה והשלב השני לא השיג תוצאות במשך פרק זמן מסוים, נניח שנה או שנתיים, ייתכן ויש מקום להציע למתמודד לפנות לטיפול מקצועי על מנת לאבחן את נקודת הבעיה ולפתור אותה. במקרה הזה, הסיוע יהיה - בהפניה לאנשי מקצוע אמינים שיש להם היכרות עם הנושא, וכן בהלוואות או בסבסוד - למי שזכאי לכך.

נכון להיום אין מענה כזה או דומה לזה?
אני לא מבין בזה
קופות הצדקה לא עוזרות בזה?
לשכת התעסוקה לא עוזרת בזה?

זה החסד הכי בסיסי.

 

[. net]

נכון להיום אין מענה כזה או דומה לזה?
אני לא מבין בזה
קופות הצדקה לא עוזרות בזה?
לשכת התעסוקה לא עוזרת בזה?

זה החסד הכי בסיסי.

יש את זרקור ייעוץ והכוון לחרדים ממליצה

 

[mic003]

נכון להיום אין מענה כזה או דומה לזה?
אני לא מבין בזה
קופות הצדקה לא עוזרות בזה?
לשכת התעסוקה לא עוזרת בזה?

זה החסד הכי בסיסי.

מוזר, אבל לא! בוודאי לא באופן מערכתי ומקיף, שנותן מענה לבעיות שהצגתי.
וחבל כל כך. כי זו גם הצדקה במעלה הגדולה ביותר, ובלשון השו״ע (יו״ד סימן רמ״ט ס״ו): ״שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו. מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל. ועל זה נאמר: והחזקת בו״.
וזו גם הצדקה היעילה ביותר לטווח הרחוק. כי בהשקעה מינימלית - שאינה דורשת גביית סכומי עתק, ואינה מחייבת העמדת עובדים רבים, ניתן להועיל לאנשים ולהביא אותם למצב של רווחה כלכלית. הרי אין ספק, שאדם שלא הצליח להיות נגר טוב - יכול להיות צייר מעולה, וכן להיפך. כך, דווקא אלו שנכשלו בתחומים מסוימים, יכולים על ידי תמיכה ממוקדת שאינה דורשת ליווי כל החיים - אלא רק בזמן אחד קצר של משבר, להיות אנשים אמידים שמתפרנסים היטב מיגיע כפיהם, ולעלות על דרך המלך - בלי ליפול על כתפי הציבור העמוסות גם כך, למעמסה.

 

[אורי מלאכי]

יש לזה סיבה
צורכי עמך מרובים וכשאתה מנסה לשכנע יהודי לתרום (יהודי סטנדרט לא מושפע בממון שממש נותן לך את שאריות המעשר שלו במקרה הטוב) מה יותר קל לעזור למשפחה עם ילד חולה שיבריא רק עם הטיפול בחו"ל לסייע למשפחה עם מקרר ריק או לעזור לאיזה עובד להציל אותו מקריסה של העסק
העצוב שלתווך ארוך הצלה מהקריסה לא רק מונעת ממנו להגיע לסיטואציה של המקרר הריק עוד כמה שנים אלא גם הייתה מאפשרת לו להיות מהעוזרים ולא מהנעזרים אבל קשה למכור חשיבה לתווך ארוך
(אני חושב שלולא גופים כמו הגמ"ח המרכזי היה קשה בימינו לשכנע אנשים להשקיע אבל הגמ"ח המרכזי הרגיל את הרעיון לשים כסף כל חודש למשך שנים כדי רק בעתיד נראה את התמורה לולא זה הציבור עוד יותר היה מתקשה להשקיע)

 

[. net]

יש גם מרכזי הכוון בריכוזים. חרדיים
בירושלים אני יודעת שהם מאוד עוזרים ויעילים

תפנו אליהם

 

[. net]

יש לזה סיבה
צורכי עמך מרובים וכשאתה מנסה לשכנע יהודי לתרום (יהודי סטנדרט לא מושפע בממון שממש נותן לך את שאריות המעשר שלו במקרה הטוב) מה יותר קל לעזור למשפחה עם ילד חולה שיבריא רק עם הטיפול בחו"ל לסייע למשפחה עם מקרר ריק או לעזור לאיזה עובד להציל אותו מקריסה של העסק
העצוב שלתווך ארוך הצלה מהקריסה לא רק מונעת ממנו להגיע לסיטואציה של המקרר הריק עוד כמה שנים אלא גם הייתה מאפשרת לו להיות מהעוזרים ולא מהנעזרים אבל קשה למכור חשיבה לתווך ארוך
(אני חושב שלולא גופים כמו הגמ"ח המרכזי היה קשה בימינו לשכנע אנשים להשקיע אבל הגמ"ח המרכזי הרגיל את הרעיון לשים כסף כל חודש למשך שנים כדי רק בעתיד נראה את התמורה לולא זה הציבור עוד יותר היה מתקשה להשקיע)

לעסקים אפשר גם לפנות לבנקים ולגופי מימון כמו גמא יש גופי מימון למימון לעסקים

כמובן שהם עושים בדיקות


לאיזה עסקים הם מלווים ?שמצליחים ורוצים עוד להתפתח?

 

[. net]

אני מציעה אם יש למי לפנות לסבתא באמריקה

או במקום אחר ולעורר את רחמיה

וגם לפנות לכל עבודה מזדמנת אפילו בשכר מינימום

מזכירות ברבנות סייע בחינוך מיוחד רבה חנות שעונים מוקד שירות לקוחות וכדומה


אולי גם תבדוקו אם בעניין לגבי לימודים אם תהיו זכאים למלגה או מלגות


יש מלגות שיתכן יותר קל ללמטד ולקבל מלגה מאשר לעבוד בעבודות מזדמנות בטח יותר שווה אם יתפרנסו מזה בעתיד כדאי לבדוק את הכוון


וגם אפשרות להכנס למשרת סטודנט במשרד ממשלתי גם אם הלימודים לא ממש מכוונים לשם ואז אולי לקבל בעתיד תקן קבוע

גם תפקיד יותר אדמניסטרציה ומינהל