פַסֵר ירד מהסוס והתיישב לנוח על ההר.
"אל תדאג" אמר כמנהגו "כשנגיע ליעד תתוגמל היטב."
הסוס פלט נהימה מתמשכת.
"אני מבין שאתה רעב" פסר טפח על סוסו, "כשנגיע למקום יישוב תקבל קש משובח."
פסר פתח את המשקפת, לראות אם יש מקום יישוב קרוב.
המשקפת מגדילה מאוד, רואה עד למרחוק.
הוא רואה פתאום מצודה לבנה על צוק מרשים.
הוא מסיט מעט את המשקפת למטה, רואה גדוד צבאי שנראה כאויב החיילים שנמצאים על המצודה.
אחרי כמה דקות הוא רואה שיירה ממש רחוק, שנראית כדוהרת אל הגדוד הצבאי.
פסר הרפה את אחיזתו במשקפת, מדמיין נקודה שחורה קטנה על קצה הצוק.
פסר התעורר מנמנום קל, מתבונן שוב במשקפת.
פסר נתקף תדהמה.
הוא ראה על מדף הקשתים שניצב שם חייל מחיילי הכובשים מגלגל שניים מהקשתים.
תוך דקה החייל התוקף הספיק לגלגל עוד אחד לתהום.
החיילים השומרים על המצודה התעשתו.
'הו, יבורך הקל' חשב פסר.
חלק הקשתים תפסו את קשתותיהם ואילו הקרובים יותר שלפו את חרבותיהם.
הקרב היה מהיר, כנראה החייל מאומן היטב.
החייל התחיל במהירות לפגוע בקשתים, דורך על קשת אחד מהם.
חץ אחד פגע בתוקף, מעט מעל ברכו.
נראה שהמורל של החיילים עלה.
הם הסתערו על התוקף מחדש.
התוקף קורס, נתמך בקיר.
אך בקצב מהיר הפולש הרג עוד חייל, לוקח את חרבו ותוקף עוד קשת.
הקשת הצליח להתחמק מהמכה, אך מיתר קשתו נקרע.
התוקף נחלש, מגן על עצמו מעוד תקיפה, וקורס אל תוך עצמו.
ופתאום משום מקום נירו חיצים על ארבעת החיילים האחרונים.
פסר חש שהוא לא יכול יותר,
עד כמה אכזריים הם הכובשים שרוצים להשתלט על השטח, אולי הממלכה, בכוח הזרוע.
פסר לא ידע, אבל הוא היה עד, שיורה החיצים אינו בוגד.