התייעצות תודעת עוני

[רינהרינה]

זכותך להתייחס איך שאת רוצה
אבל שורה תחתונה יש הלכות צדקה.
זה מאד נחמד וכיף בשביל לספק לי את צרכי, להרגיש שהייתי מושיעה של משפחה בישראל
ולולא חסדי היו אוכלים לחם עוני, והנה בזכות ליבי הרחום יש להם אוכל נורמלי...
אבל אם אני יודעת שהכסף שאצלי הוא כלל לא שלי והוא לא בא בשביל לתת לי הרגשה טובה
שעזרתי למי שאין לו (ואולי אפילו התנשאות קלה) אז מה עניני מה עשה
עם הכסף רגע אחרי שזה הגיע אליו??

אם נתת את כספי הצדקה שלך למישהו שאינו עני זה לא צדקה,
משפחה שמתנהלת בחיי מותרות היא וודאי לא עניה, גם אם יש להם הכנסות מועטות.
המטרה היא לא רק להוציא מרשותך את כספי הצדקה ושיגיעו לאן שיגיעו

 

[רינהרינה]

יש ציבורים שייטענו שאם האב אברך.
ולכן הילדים במעון עד 4.
האישה עובדת עם אינטרנט.
עם גברים ועם נשים ממגזרים אחרים.
יצא שכרו בהפסדו.
- זה לא הגישה שלי ושל הקהילה שלי.
אבל אני לא יכולה להתעלם מההיגיון שבטענה.
ולא בטוחה שמגיעה להם פחות תמיכה מאברכים נצרכים.
(ואם נסתכל במקורות- הרי שיש להם יותר על מה לסמוך)

יש גם עבודות בלי האינטרנט,
הגברת יכולה להיות גננת במעון- עבודה שמורה וטובה,
עם צוות שמור וטוב.

 

[מאופסת]

אם נתת את כספי הצדקה שלך למישהו שאינו עני זה לא צדקה,
משפחה שמתנהלת בחיי מותרות היא וודאי לא עניה, גם אם יש להם הכנסות מועטות.
המטרה היא לא רק להוציא מרשותך את כספי הצדקה ושיגיעו לאן שיגיעו

כמובן
אבל מרגע שהוצאתי מרשותי זה לא מעניני מה המקבל מחליט לעשות עם הכסף, ועל זה דיברתי.
ושורה תחתונה אף אחד לא יכול אף פעם לדעת עם מה משפחה מתמודדת
גם אם נראה לנו שהיא בזבזנית אסור לדון לחובה.
כמובן שבסופו של דבר בחירה של כל אחד למי לנתב כספי צדקה.

 

[עת רצון]

נכון, מי שמתכנן להישאר כל החיים על הסכום הזה יתכן שבאמת אין לו ענין לעבור לדרגה הזו.
אבל מי שרוצה להתקדם - זה חלק מהדרך

אבל היא שואלת פרקטי ולא תודעתי !!!
ולכן יכול להיות שעדיף לה להיזהר לא לעבור הכנסה מסוימת
למרות, שכל יועץ היה אומר לה לכי על תודעת השפע, כל הדברים הללו רק חוסמים אותך
את מפסידה מזה שאת מגבילה את עצמך, חוסמת את העסק שלך מלגדול,
ועוד דיבורים מהסוג הזה.

 

[עת רצון]

רק לי זה מדהים שיש אנשים שבוחרים לא לעבוד הרבה ומצפים לקבל כספים מקופות צדקה?
כמי שעובדת קשה, ואני בטוחה שיש עוד רבים כמוני, אני תורמת לקופות צדקה כדי לעזור לאנשים שנקלעו לקושי כלכלי למרות שניסו לצאת ממנו, ולא לאלה שבוחרים לא לעבוד ומסתמכים על תרומות כהשלמת הכנסה.

זו תגובה ממש לא נעימה, ולא מכבדת אותך.
מדובר באישה עובדת!
אף אחת לא רוצה להיקרע על עוד 2000 שקל שנמסים במס!
לכל אחד הבחירה שלו אם להיקרע בעבודה ולהותיר קצת למשפחה
או ההיפך
ותגובה כזו היא לא ראויה להיכתב כאן מכל הסיבות שבעולם.

 

[לא לפרסום]

יש ציבורים שייטענו שאם האב אברך.
ולכן הילדים במעון עד 4.
האישה עובדת עם אינטרנט.
עם גברים ועם נשים ממגזרים אחרים.
יצא שכרו בהפסדו.
- זה לא הגישה שלי ושל הקהילה שלי.
אבל אני לא יכולה להתעלם מההיגיון שבטענה.
ולא בטוחה שמגיעה להם פחות תמיכה מאברכים נצרכים.
(ואם נסתכל במקורות- הרי שיש להם יותר על מה לסמוך)

את האמת לא הבנתי כלום,התבלבלתי לגמרי.......
מה הקשר בין האבא האברך,לילדים במעון,לאישה עם האינטרנט בעבודה........לתמיכה בקופת העיר.......
אם הכוונה שיש מגזרים שהאב עובד והאישה לא,ובכ"ז לא מקבלים תמיכה מקופת העיר??[אפילו שרק אחד מהזוג עובד].... זכותם לנהוג לפי מצפונם[אבל אני חושב שזה התנהגות של מיעוט ומיעוט הציבור,ופחות טענה על קופת העיר]......
אבל אפשר גם למצא עבודות בלי אנטרנט ובלי גברים נשים בעבודה.......

 

[התותח מאמזון]

בלת"ק חלקי,

אני בעד לחשוב בראש גדול, אבל אני מקווה שלא תצא תקלה מהאשכול הזה שאנשים יקחו את זה קיצוני מדי,

אז מכאן תצא הקריאה:

איש יקר!


אל תתחיל לקנות עכשיו בסופר הכי יקר בשכונה, בשביל לרגיש בתודעת עשירות,

אל תרוץ לקנות רכב יקר מהניילונים, בשביל להרגיש בתודעת עשירות,

אל תחזיר את הסיוע בשכר דירה, בשביל להרגיש בתודעת עשירות,

אל תשלם על המעון מחיר מלא, בשביל להרגיש בתודעת עשירות,

אל תתחיל להתנהל ללא חשבון, בשביל להרגיש בתודעת עשירות,

אל תבטל את ההנחה בארנונה, בשביל להרגיש בתודעת עשירות,



אפשר להתנהל בצורה לא מזדקקת לאחרים ולקופות צדקה, אבל לא להתחיל להשתולל עם כספים ואז למצוא את עצמך במינוס בסוף חודש.

שמחתי לעזור.

 

[רייזי 36]

ההבדל בין תכנון לתודעת עוני הוא השאלה האם עושים מה שיעיל, או הולכים בדווקא לכיוון ההנחות.
כשאנשים שואלים כמה אפשר להרוויח בלי לשלם מס, במקום לשאול כמה הכי יעיל עבורם להרוויח, זו תודעת העוני.
תכנון מס או הטבות צריך לכלול לא רק התייחסות להטבה עצמה אלא למכלול. מענק פריפריה לא שווה אם המעבר לפריפריה יגרום לכך שהמפעל לא יוכל לצמוח (שלא לדבר על הפסד).
עסק שישקיע את מרב המאמצים בהקטנת עלויות הוא לא עסק שיצליח.
גם באופן אישי, מי שרק מנסה להשיג הנחות יש לו רף מקסימום של הכנסה פנויה שהוא לא יכול לעבור. כשההוצאות יגדלו ו/או ההנחות יקטנו (ומטבען של הנחות ותמיכות, הן לא מובטחות לנצח), הם יהיו תקועים.
נכון שלפעמים יש מצבים ספציפיים שבהם מרגישים שלא שווה להתאמץ בגלל תמורה יחסית קטנה. לגיטימי. תודעת העוני היא כשחושבים באופן קבוע ככה ולא רק במקרה ספציפי בגלל חישוב ספציפי. גם במקרה של חישוב ספציפי צריך לעשות חישוב ארוך טווח, אבל זה כבר עניין קצת אחר.

כאשר מדובר בחברה, בעסק או באדם שבחרו להקדיש את חייהם לצד הכלכלי, הכלל הזה נכון מאוד. בעולם העסקי, השאיפה לרווח ולצמיחה היא טבעית – זו מטרת המערכת. אך כשמדובר באדם או במשפחה ששואלים את עצמם לשם מה להקדיש את חייהם, השאלה הופכת להיות ערכית ומהותית הרבה יותר.


לא תמיד נכון לומר שעדיף להשקיע את הזמן בלהרוויח כסף במקום בלחפש דרכים לקנות בזול. השקעה בלהרוויח פירושה כניסה אל תוך גלגל המרוץ הבלתי נגמר של הכלכלה – עוד יעדים, עוד ציפיות, עוד לחץ. לעומת זאת, מי שבוחר לחיות מתוך תודעת עוני – לא במובן של מחסור אלא של פשטות – משקיע אמנם הרבה זמן בלקנות בזול, להשוות מחירים ולחסוך, אבל דווקא משום כך חייו פחות נשאבים למרוץ. הוא ממשיך לחיות במסגרת קטנה, שקטה ומאוזנת יותר, שבה לא הכול נמדד בכסף אלא בזמן, ברוגע וביכולת ליהנות ממה שיש.


כמובן, יש אנשים ששוליהם מצומצמים, שאין להם באמת אפשרות בחירה – הכנסתם אינה מספיקה כדי לכסות את צורכי החיים הבסיסיים. אך גם בצד השני, בקרב בעלי תודעת העושר, יש שוליים של אנשים שכל השקעתם בעשייה ובהישגיות לא מצליחה לכסות את חייהם בפועל.


בסופו של דבר, ההבדל בין שתי הגישות איננו רק כלכלי – הוא תודעתי. יש מי שבוחר להשקיע את חייו בעשייה ובהגדלה, ויש מי שבוחר להשקיע את חייו בצמצום ובהקשבה. כל אחד מהם משלם מחיר אחר, אבל גם מרוויח חירות מסוג שונה לגמרי.
(עובד בעזרת GPT)

 

[מ.מ.א.א]

לייצר עוד הכנסה זה דבר טוב,
אבל צריך לעשות את זה לשם שמים בשביל לגדל ילדים ולחתן אותם בכבוד,
ואני לא חושב שזה טוב לקחת תרומות אלא
להתקדם ללמוד מקצועות ולפתוח עסקים,
וכל אחד יכול להצליח,

מלבושי כבוד ומשנת יוסף וכדו' זה ממש לא תרומות!!!!
זה עזרה למשפחות שמשקיעות הרבה בתורה
זה זכות לעזור למשפחת אברך!!

 

[מ.מ.א.א]

חברה התלוננה לי שאין לה הנחה במעון. אמרתי לה: "תשמחי שאת לא צריכה הנחה במעון"!

זה יפה מאד שאנשים שצריכים א מתביישים לקבל- אם זה הנחות, הטבות, או כרטיסי 'טובה וברכה', אבל הבעיה היא שזה גורם לאנשים להתמכר ולחפש כל החיים להיות תלותיים. זה ממש לא נכון. אם התופעה הזאת לא היתה מנורמלת לא היתה כאן שאלה. הרי לשבת בתחנה מרכזית עם גיטרה ולקבל מאנשים כסף באופן הזה פחות יעלה על הדעת של רב משתמשי פרוג. מדוע? כי זה לא מנורמל.
צריך למצוא את האיזון בו מי שזקוק מקבל בשמחה ובלי בושה ומי שלא- לא. וגם זה בשמחה.

חשוב מאד לא להשריש אצל הילדים את התודעה של לקבל ולקבל. גם אם צריך- אפשר לעשות את זה בחכמה. כי לפעמים זה ממש סותר את החינוך לנתינה, וחבל.

(שוב- אני ח"ו לא נגד ארגוני צדקה כאלו ואחרים, זה יפה ומקסים שיש לאן לפנות כשצריך ושזה גם לא בושה, ושיש הנחות במעונות, בארנונה וכדו' למי שצריך, אבל- - -)

למה אתם משתמשים במילה זקוק
התלושים והעזרה למשפחות אברך זו הוקרה ועזרה על כך שמקדישים את החיים ללימוד התורה
אברך שם את הלימוד תורה כעיקר-ואם כך יש הרבה ס"ד

תסתכלו מלמטה למעלה על משפחות אברכיות ואז כל המחשבות על נזקקות תקבל גוון אחר

 

[מ.מ.א.א]

כאשר מדובר בחברה, בעסק או באדם שבחרו להקדיש את חייהם לצד הכלכלי, הכלל הזה נכון מאוד. בעולם העסקי, השאיפה לרווח ולצמיחה היא טבעית – זו מטרת המערכת. אך כשמדובר באדם או במשפחה ששואלים את עצמם לשם מה להקדיש את חייהם, השאלה הופכת להיות ערכית ומהותית הרבה יותר.


לא תמיד נכון לומר שעדיף להשקיע את הזמן בלהרוויח כסף במקום בלחפש דרכים לקנות בזול. השקעה בלהרוויח פירושה כניסה אל תוך גלגל המרוץ הבלתי נגמר של הכלכלה – עוד יעדים, עוד ציפיות, עוד לחץ. לעומת זאת, מי שבוחר לחיות מתוך תודעת עוני – לא במובן של מחסור אלא של פשטות – משקיע אמנם הרבה זמן בלקנות בזול, להשוות מחירים ולחסוך, אבל דווקא משום כך חייו פחות נשאבים למרוץ. הוא ממשיך לחיות במסגרת קטנה, שקטה ומאוזנת יותר, שבה לא הכול נמדד בכסף אלא בזמן, ברוגע וביכולת ליהנות ממה שיש.


כמובן, יש אנשים ששוליהם מצומצמים, שאין להם באמת אפשרות בחירה – הכנסתם אינה מספיקה כדי לכסות את צורכי החיים הבסיסיים. אך גם בצד השני, בקרב בעלי תודעת העושר, יש שוליים של אנשים שכל השקעתם בעשייה ובהישגיות לא מצליחה לכסות את חייהם בפועל.


בסופו של דבר, ההבדל בין שתי הגישות איננו רק כלכלי – הוא תודעתי. יש מי שבוחר להשקיע את חייו בעשייה ובהגדלה, ויש מי שבוחר להשקיע את חייו בצמצום ובהקשבה. כל אחד מהם משלם מחיר אחר, אבל גם מרוויח חירות מסוג שונה לגמרי.
(עובד בעזרת GPT)

בן אדם שבוחר בפשטות הוא ממש לא בתודעת עוני
דווקא מתוך הפשטות מרגישים שיש הכל ולא חסר שום דבר ויש שפע
תודעת עוני יכולה להיות גם לבנ"א שיש לו כסף

 

[shani123]

יש הרבה תמיכות למשפחות אברכים שאינם תמיכות "צדקה"
אלא תמיכה בתורה, כעין "יששכר וזבולון"
על מנת לקבל "חלק" בתורה של האברך.

 

[רינהרינה]

מלבושי כבוד ומשנת יוסף וכדו' זה ממש לא תרומות!!!!
זה עזרה למשפחות שמשקיעות הרבה בתורה
זה זכות לעזור למשפחת אברך!!

מלבושי כבוד זה כן תרומות, עובדה שהם מגבילים את זה ולא כל אחד יכול לקבל מהם.
משנת יוסף כמובן שלא, כמו שאושר עד ויש חסד זה לא תרומות.

 

[ח.ג.ג'.]

כאשר מדובר בחברה, בעסק או באדם שבחרו להקדיש את חייהם לצד הכלכלי, הכלל הזה נכון מאוד. בעולם העסקי, השאיפה לרווח ולצמיחה היא טבעית – זו מטרת המערכת. אך כשמדובר באדם או במשפחה ששואלים את עצמם לשם מה להקדיש את חייהם, השאלה הופכת להיות ערכית ומהותית הרבה יותר.


לא תמיד נכון לומר שעדיף להשקיע את הזמן בלהרוויח כסף במקום בלחפש דרכים לקנות בזול. השקעה בלהרוויח פירושה כניסה אל תוך גלגל המרוץ הבלתי נגמר של הכלכלה – עוד יעדים, עוד ציפיות, עוד לחץ. לעומת זאת, מי שבוחר לחיות מתוך תודעת עוני – לא במובן של מחסור אלא של פשטות – משקיע אמנם הרבה זמן בלקנות בזול, להשוות מחירים ולחסוך, אבל דווקא משום כך חייו פחות נשאבים למרוץ. הוא ממשיך לחיות במסגרת קטנה, שקטה ומאוזנת יותר, שבה לא הכול נמדד בכסף אלא בזמן, ברוגע וביכולת ליהנות ממה שיש.


כמובן, יש אנשים ששוליהם מצומצמים, שאין להם באמת אפשרות בחירה – הכנסתם אינה מספיקה כדי לכסות את צורכי החיים הבסיסיים. אך גם בצד השני, בקרב בעלי תודעת העושר, יש שוליים של אנשים שכל השקעתם בעשייה ובהישגיות לא מצליחה לכסות את חייהם בפועל.


בסופו של דבר, ההבדל בין שתי הגישות איננו רק כלכלי – הוא תודעתי. יש מי שבוחר להשקיע את חייו בעשייה ובהגדלה, ויש מי שבוחר להשקיע את חייו בצמצום ובהקשבה. כל אחד מהם משלם מחיר אחר, אבל גם מרוויח חירות מסוג שונה לגמרי.
(עובד בעזרת GPT)

משפחה צריכה צמיחה בערך מאותה סיבה שעסק צריך צמיחה - קשה להישאר סטטיים. זה או קדימה או אחורה.
ההוצאות גדלות עם הזמן, וכדי לא ללכת אחורה צריך או להכניס יותר או להוציא פחות.
יש יתרונות וחסונות לכל אפשרות בהתאם למצבים שונים בחיים, וצריך איזון. תודעת עוני היא הגישה הקיצונית שמנסה רק להסתדר עם אותו סכום על ידי הקטנת ההוצאות. זו תודעת "עוני" כי היא מובילה לעניות ממש בהרבה מקרים, פשוט כי יש גבול כמה אפשר למתוח את השמיכה.
עוד חלק ב"עוני" הוא שלא מדובר רק בחיסכון וצמצום, אלא גם הסתמכות על מקורות שמיועדים לאנשים בקשיים כלכליים. צדקה, במילים אחרות. זו התודעה שאני עני ולכן צריך תמיכה.
במבחן המציאות, אני לא חושבת שנכון לומר שמי שמנסה להתמודד בדרך של צמצום וחיפוש הנחות פחות נשאב למרוץ. הרבה פעמים ההיפך. יש דברים שיחס המאמץ-תועלת שלהם גבוה (כמו למשל מענק הכנסה), אבל השקעה של זמן בהשוואת מחירים והתרוצצות בין חנויות זה כבר לא עסק משתלם, וגם חיפוש אחרי תירוצים קלושים לקבל עליהם זכויות זה לא בדיוק חיים ברוגע. לא שאני נגד צרכנות נבונה, כן? אני בהחלט בעד חסכנות. אבל כשצריך לקצץ סכומים משמעותיים זה כבר הרבה פחות מועיל מאשר להגדיל הכנסה. זה גם מעיק נפשית, והטרדה הזו מזיקה לאיכות החיים לא פחות מאשר עבודה מרובה.
זה לא שמי שמחפש הכנסה מקדיש את חייו לכסף ומי שלא מחפש הכנסה חי בפשטות ומקדיש את חייו לערכים אחרים. המשוואה הרבה פחות פשוטה מזה. הזמן שיש להקדיש למשפחה, הפניות הנפשית מדאגות - בהרבה מקרים דווקא למי שמגדיל הכנסה יהיה יותר ממי שעסוק בלנסות להצטמצם עוד ועוד כדי להצליח להסתדר עם הכנסה נמוכה.
זמן שווה כסף. אפשר לקנות זמן בכסף ואפשר לקנות כסף בזמן. מי שמוכר את הזמן שלו בזול - חוסף מעט כסף תמורת השקעה מרובה של זמן, בדרך כלל יוצא מופסד במונחי זמן ביחס למי שצבר את אותו סכום כסף על ידי עבודה, שבה בדרך כלל מוכרים את הזמן יותר ביוקר.

 

[חמדה יקרה]

כאשר מדובר בחברה, בעסק או באדם שבחרו להקדיש את חייהם לצד הכלכלי, הכלל הזה נכון מאוד. בעולם העסקי, השאיפה לרווח ולצמיחה היא טבעית – זו מטרת המערכת. אך כשמדובר באדם או במשפחה ששואלים את עצמם לשם מה להקדיש את חייהם, השאלה הופכת להיות ערכית ומהותית הרבה יותר.


לא תמיד נכון לומר שעדיף להשקיע את הזמן בלהרוויח כסף במקום בלחפש דרכים לקנות בזול. השקעה בלהרוויח פירושה כניסה אל תוך גלגל המרוץ הבלתי נגמר של הכלכלה – עוד יעדים, עוד ציפיות, עוד לחץ. לעומת זאת, מי שבוחר לחיות מתוך תודעת עוני – לא במובן של מחסור אלא של פשטות – משקיע אמנם הרבה זמן בלקנות בזול, להשוות מחירים ולחסוך, אבל דווקא משום כך חייו פחות נשאבים למרוץ. הוא ממשיך לחיות במסגרת קטנה, שקטה ומאוזנת יותר, שבה לא הכול נמדד בכסף אלא בזמן, ברוגע וביכולת ליהנות ממה שיש.


כמובן, יש אנשים ששוליהם מצומצמים, שאין להם באמת אפשרות בחירה – הכנסתם אינה מספיקה כדי לכסות את צורכי החיים הבסיסיים. אך גם בצד השני, בקרב בעלי תודעת העושר, יש שוליים של אנשים שכל השקעתם בעשייה ובהישגיות לא מצליחה לכסות את חייהם בפועל.


בסופו של דבר, ההבדל בין שתי הגישות איננו רק כלכלי – הוא תודעתי. יש מי שבוחר להשקיע את חייו בעשייה ובהגדלה, ויש מי שבוחר להשקיע את חייו בצמצום ובהקשבה. כל אחד מהם משלם מחיר אחר, אבל גם מרוויח חירות מסוג שונה לגמרי.
(עובד בעזרת GPT)

לא חושבת שאנשים שמסתמכים על ההנחות וכל זה, עושים זאת דווקא מתוך בחירה שלא להשקיע בהגדלת הכנסות, לרב זו מציאות החיים שלהם והם מנסים לעשות מה שאפשר כדי להשיג הטבות ולא בהכרח חיים עם זה בשלוה ובפשטות

 

[S10]

לא אכנס לדיני מעשר אבל ההלכה לא מסכימה איתך

יש סיפור יפה ששנעתי בשם הרב זילברשטיין על הגישה שלכם
היה עשיר שכשהגיע ראש ישיבה לצדקה הוא שאל אותו באיזה טיסה הגיע
אם הגיע בביזנעס לא היה נותו כלום היה אומר אני מעדיף לחסוך ולשלם למשל 1000$ לטיסה באקנומי/תיירים
ראש ישיבה שקונה כרטיס בלמשל 120000$ בשביל כיסא יותר טוב לכמה שעות מכספי צדקה מהכסף שאני נותן לו
לא רוצה לתת לו והיה ראש ישיבה שתמיד נוסע ביזנעס והגיע למטוס והייתה תקלה ולא היה לו מקום
הוא קבל מקום רגיל בתיירים בחינם כפיצוי כשהגיע לעשיר הוא שאל אותו איך הגיע אמר לו בתיירים נתן לו תרומה גדולה
לישיבה אחר כך סיפרו לראש ישיבה שהוא לא נותן פרוטה למי שטס ביזנעס ושאל את הרב זילברשטיין שפסק
שיכול לקחת את הכסף

 

[S10]

אם נתת את כספי הצדקה שלך למישהו שאינו עני זה לא צדקה,
משפחה שמתנהלת בחיי מותרות היא וודאי לא עניה, גם אם יש להם הכנסות מועטות.
המטרה היא לא רק להוציא מרשותך את כספי הצדקה ושיגיעו לאן שיגיעו

מדובר במישהו עני
רק שהוא השתמש עם הכסף בצורה אחרת ממה שחשבנו
ומכיוון שאנחנו לא יכולים להחליט השאלה אם להתעצבן ולא לעזור לו יותר
ולהתחרט על הצדקה או לא

 

[S10]

מלבושי כבוד זה כן תרומות, עובדה שהם מגבילים את זה ולא כל אחד יכול לקבל מהם.
משנת יוסף כמובן שלא, כמו שאושר עד ויש חסד זה לא תרומות.

אני מכיר את זה שאוסף את התרומות של מלבושי כבוד וזבח משפחה זה מליוני דולרים תרומות

 

[שמח-לעזור]

חברות הייטק שמקבלות נשים וערבים רק בשביל לקבל תקציבי גיוון - זה תודעת עוני?

מפעלי ענק שעוברים לפריפריה בשביל לקבל מענקי פריפריה - זה תודעת עוני?

הייטקיסט חילוני סטנדרטי שמוכר וקונה בחזרה מניות כל שנה בשביל אירוע מס - זה תודעת עוני?

תורמים גדולים שדורשים קבלות 46 - זה תודעת עוני?

ההמלצה הגורפת (שחופרת כבר), של כל היועצים הכלכליים החילונים להתמקח על עמלות ודמי מנוי, להשתמש רק בכרטיסים עם קאשבק, וכו׳ וכו׳ - זה תודעת עוני?

הנהירה של כל החילונים לאושר עד ועמידה בתור 3 שעות לקנות אייפון ב4,000 ש״ח - זה תודעת עוני??


צאו מהסרט!
כל המדינה עושה תכנוני מס כל היום וכל הלילה
ככל שבנ״א יותר עשיר הוא מתעסק יותר בתכנון מס
כל חברה או מפעל גדול מחשבים בדיוק את זה - מה הם יפסידו מהמדינה מול מה הם ירוויחו
מי מפסיד מכל זה? כל משלמי המיסים בישראל!
ההבדל היחיד שהם קוראים לזה ״תכנון״ ופה קוראים לזה ״קומבינות״…


תודעת עוני אמיתית זה בדיוק רוב המגיבים באשכול הזה
פחד מלנצל הטבות והנחות שמגיעים לך
שלא להרגיש ״עני״ חלילה וחס…

מי שמתעקש לקנות שואב שוטף בחנות רגילה ולא במשנת יוסף
הוא לא עם ״תודעת אושר״ אלא פראייר!


@ציפורת הנפש כל עוד שלא מדובר לקבל מצדקה,
אין שום פסול בלבדוק את ההשלכות של הכנסה נוספת על הטבות והנחות שכבר יש,
השאלה שלך לגיטימית ומוצדקת לחלוטין, וכדאי שתלכי ליעוץ מקצועי בעניין,
שהשאלה הכי קריטית מה התקרת הכנסה שלך…

אני מאוד יבין את מי שיסמן
אבל אני גם ירחם עליו, שהוא משלם המון ומפסיד המון
רק מהפחד שלו מלהרגיש ״עני״…

ספוילר

לא ממש קשור
אבל שלמדתי בישיבה הייתי בדר״כ היחיד שבהזדמנויות של צ׳ולנט / טיולים / צימר וכדו׳
היה זה שמציע את האופציות הזולות יותר
מסיבה פשוטה, שכולם ידעו שב״ה לא חסר לי…
ובכל פעם מחדש, ראיתי את הזה שמשחרר אנחת רווחה שבסוף לא נגררו לקנות יקר…
(רק אני חושב שהחבר שמציע את הרעיונות היקרים יותר, בדר״כ הוריו הכי פחות עם כסף?? )

מכיוון ושאני רואה שיש הסכמה רחבה לעניין
חשבתי להוסיף דוגמא שאולי תשכנע עוד כמה…


ניקח את מיכל כדוגמא
מיכל היא מנה״ח צעירה
עם 2 ילדים במעון, בן שנה ושלוש
שבעלה אברך יום שלם

כיום היא עובדת כשכירה 8 שעות ביום
יחסית אין לה לחץ בעבודה
ומקבלת 45 ש״ח לשעה
ס״ה 8,000 ש״ח ברוטו בחודש

היא מתלבטת אם להפוך לעצמאית
ולעבוד 9 שעות ביום
ולהתאמץ להספיק יותר
אחרי שבדקה את הספקי ההעבודה שלה, ועשתה סקר שוק
הגיעה למסקנה שתוכל לעבוד מול כ32 לקוחות שמשלמים כ500 בחודש (לפני מע״מ)
ס״ה 16,000 ש״ח ברוטו בחודש

וזהו, היא יודעת שזה התקרה שלה…
היא לא מתאימה ולא רוצה להעסיק תחתיה עובדות
ומודעות לכישרונותיה ביחס להיצע שדומה לה…


עכשיו היא מתלבטת האם להוסיף שעת עבודה על חשבון הבית
לעבוד כל היום יותר בלחץ עם ההשלכות הפיזיות והרגשיות של זה
לקבל את הלחץ הקבוע מהחודש הבא, של ״עצמאי״
ולהפסיד את הפריבילגיה של ימי חופש ומחלה

אבל היא מקווה בעז״ה להכפיל את השכר החודשי!
וסוף סוף לחיות ברווח ולחסוך לחתונות כמו שצריך…


ואז היא יושבת עם רו״ח
שאומרת לה שעל הגדלת ההכנסה הזו ינוכה 1,500 בט״ל ופנסיה
(חשוב מאוד, אבל הכנסה חודשית זה לא)
ואז 650 מעשרות (חדמ״ש מצווה גדולה, אבל כנ״ל)
הפסד מענק עבודה ופעוטות בערך 1,000 ש״ח
על 2 המעונות היא תשלם עוד 1,200 בחודש
ועוד 200 הנחה בארנונה שהתבטלה

ס״ה עלייה בשכר נטו כ3,500 בחודש

והיא מבינה שייקח זמן עד שהיא תגיע למקסימום לקוחות,
וגם אחרי זה יהיו חורים בין לוקח עוזב ללקוח חדש
זה ירידה ממוצעת בברוטו של 10-15%.

ויש עלויות של עמדת עבודה, מחשב, תוכנות, רו״ח, שמוריד עוד 1000+

נכון שהניכויים יורדים בהתאמה
אבל עדיין אחרי זה ישאר לה ממוצע בנטו לא יותר מ1,500 ש״ח!

ואז מגיעים כמה ניקים בפרוג וצועקים עליה שהיא עם ״תודעת עוני״…

ספוילר: מכיוון ואני אברך ואשתי לא מנה״ח, שאלתי את ג׳ימני אם כל מה שכתבתי הגיוני…

ביקשתי ממנו:
״תנתח יסודי ומקצועי את המאמר
תעשה סימולציה מדויקת שמתבססת על נתונים מוסמכים ומדויקים
ותעיר הערות ממקום ביקורתי״

ולמרבה הפלא הוא ביקר שאני אופטימי מידי!
בפעם הראשונה הוא היה קיצוני מידי
אז שאלתי שוב עם שינוי קל
(ציטטתי חלקים מתוך המחקר שהוא עשה)

‎Gemini - direct access to Google AI

Created with Gemini

g.co

זוהי דוגמה מצוינת וניתוח חשוב מאין כמותו, המדגים באופן מדויק את "מלכודת הנטו" שרבים נופלים בה. הניתוח שלך מדגיש פער קריטי בין הכנסה נומינלית (ברוטו) להכנסה פנויה (נטו), במיוחד ברמות ההכנסה שבהן מבוטלות הטבות סוציאליות.

המאמר מציג תזה נכונה לחלוטין: ההחלטה אינה בין 8,000 ש"ח ל-16,000 ש"ח. הניתוח המספרי במאמר קרוב למציאות, אך ישנן מספר נקודות קריטיות שניתן לדייק ואף לחזק.

מסקנות ביקורתיות
המאמר המקורי הגיע למסקנה של תוספת נטו זעומה (1,500 ש"ח). הניתוח המקצועי מראה שהמצב חמור בהרבה, וכי בחישוב נכון של הטבות מעסיק ותנודתיות, התוספת עלולה להיות אפסית או אף שלילית.

הכותבת צודקת ב-100%. הצעקות על "תודעת עוני" מגיעות מאנשים שאינם מבינים את מורכבות הכלכלה הישראלית בגבולות המעבר בין שכבות הסיוע. במקרה של מיכל, הכפלת הברוטו היא אשליה אופטית שמתנפצת אל קיר אובדן ההטבות והעלייה החדה בניכויים.

‎Gemini - direct access to Google AI

Created with Gemini

g.co

זהו ניתוח מצוין של מקרה בוחן קלאסי, המדגים באופן מדויק את הפער בין הכנסה ברוטו להכנסה פנויה ("נטו-נטו"). הדוגמה של מיכל ממחישה כיצד הכפלת ההכנסה ברוטו (מ-8,000 ש"ח ל-16,000 ש"ח) אינה מתורגמת כלל להכפלת ההכנסה הפנויה, במיוחד במצבה המשפחתי (אם עובדת, 2 ילדים קטנים, בעל אברך).

הנחת היסוד של המאמר נכונה: הגידול בהכנסה גורר ביטול הטבות וגידול בהוצאות באופן כמעט אקספוננציאלי, מה ש"אוכל" את רוב התוספת ברוטו.

* העלות הלא-כלכלית: המאמר מדגיש נכון את המעבר מ"עבודה רגועה" ל"לחץ", תוספת שעת עבודה, ואחריות של עצמאי. אלו עלויות "רכות" בעלות משקל עצום. עבור תוספת נטו של 280 ש"ח (לפי החישוב המדויק) או 1,500 ש"ח (לפי המאמר), ספק גדול אם המעבר משתלם.

* "תודעת עוני": הקריאות על "תודעת עוני" מתעלמות לחלוטין מהמבנה הפרוגרסיבי של מיסוי עקיף (ביטול הטבות) בישראל. הניתוח של מיכל אינו "תודעת עוני" אלא "ניתוח פיננסי כולל" (Total Financial Analysis). היא מבינה את ההבדל בין הכנסה ברוטו לכסף בבנק, וזהו שיקול כלכלי נכון וחשוב.

 

[שימיגם]

א’’א באותה נשימה גם לשבח את חיי הפשטות וזיכויי ההנחות
וגם להקניט את בעלי ההכנסות הגבוהות נטולי הזיכויים

למה הדבר דומה? לשנורר שמלגלג על התורם ואומר: ’’ראו טיפש זה שמפזר כספו לזולתו ואינו משנורר כמוני ושכמותי’’

והמבין - יבין.