אם נרקסיסט פרושו אדם מאוד טוב, לפעמים, שגם מאוד לא מתחשב, צועק, משפיל, אז אני מכירה כמה כאלה.
הם אנשים מאוד טובים(!) במהות שלהם (לא כולם, אבל אני מאמינה שהמהות של כולנו טובה).
לא גורע מכך שהם מתנהגים גרוע. חלקם ממש נחמדים אבל ירכלו עליך.
וזה מה שמבלבל. הטוב/רע הזה.
אז אני חושבת שזה לא טוב ולא רע.
כי לדוגמה יש אנשים נחמדים מידי שהנחמדות שלהם מוציאה מהכלים.
ויש אנשים קשוחים ואפילו משפילים שנחשבים בעיני העולם לטובים ואפיל ומקבלים משכורת (עובדים בבתי משפט וכדו').
*
נרקסיסט, הוא בנאדם שכשהוא היה תינוק-הוא היה אדם טוב מאוד
ככל שהוא גדל והפה שלו איתו, הוא הפך לרע ולרע מאוד ולרע מאוד מאוד
כי הנשק שלו הוא בפה
בשתיקות
בהעוויות פנים
בהסטת מבט
ומילים יכולות להרוג אם נאמרו או שלא נאמרו
בגלל האנשים הלא נחמדים בחיי למדתי למצוא את עצמי, שזה דבר טוב.
פעם אחת הייתי באיזה מתחם שהיה צריך להסגר, התארגנתי לצאת והאחראים היו עצבניים.
שני ערבים באו וצעקו עלי.
לא נבהלתי אלא עניתי בשיוויון נפש ובכבוד.
התרשמתי מכך שלא נבהלתי גם בתוך עצמי ולא רק חיצונית. לא נעלבתי מהצעקות, שהיו מאוד חריגות, וזה בגלל שנתקלתי כבר לא פעם באנשים לא נחמדים ועברתי מסע מול עצמי.
כך שלמדתי שכל עוד מבינים שהזולת אמור לעזור לנו לתקן את המידות שלנו, ולהפוך אותנו לחזקים, סוג של שליח, נתחיל להפנות את הכל להתפתחות ולמידה אישית, פחות עלבונות ויותר עוצמה פנימית ורצון להגיע למרחב פנימי של רוגע ויציבות. ושל רצון להאיר איפה שאפשר.
הלוואי שזה היה רק "לא נחמדים" בחיי
כי ילד שגדל בצל הורה נרקסיסט, לא שנפגש במהלך החיים
זה עץ ללא שורשים, ללא ענפים, ללא עלים או פירות
סתם גזע יבש שמייחל להישרף ולא לקחת חמצן מהעצים בסביבה
זה לדעת שאת מתמודדת בהתמודדות לא פוטוגנית שלא מקבלת תמיכה אלא המון ביקורת מהסביבה.
לגבי עם מי שאני נפגשת בחיי אמור לעזור בתיקון מידותיי
אני שואלת את עצמי את השאלה
כמה רעה נולדתי שאני צריכה לתקן כל כך הרבה?
כבר שמעתי כל חיי כמה אני אפס, כמה אני לא שווה, כמה אני חמוצה, כמה אני ממורמרת וחסרת אופטימיות ועוד...
מה הייתי צריכה לתקן פה?
את ביטחוני העצמי שרוסק לאדמה?
את ניסיונותיי לכבד יותר ולכבד יותר ולכבד יותר עד שהנפש שלי הושפלה והייתי רגע מלסיים את חיי בידיי?
מה?
הלוואי שזה היה כ"כ קל לא להעלב
הייתי בשלב בחיי רגע לפני לרדת מהדרך,
ויודעים למה לא עשיתי את הצעד הבא?
בגלל שלא היתה לי פרטיות דקה, חיטטו לי בחפצים, בנגן, ביומן, במגירות כדי לדעת מה קורה איתי וקיבלתי איומים שאם אעשה את הצעד, אני כבר לא בת יותר.
התחלתי לפחד לאן אלך ומה יקרה
לא חזרתי, פשוט נעצרתי.
שהורים לא יחשבו שאם ינהגו כמו שהם הילדים שלהם יעצרו.
זה רק בגלל שהייתי ילדה טובה מידי, לא נלחמת, לא נאבקת, שותקת, פנים עצובות כל היום.
ילד שבועט-זה ילד שנלחם!
אני לא עשיתי כלום
בעצם, פעם אחת כן נאבקתי
עברתי השפלה נוראית, נערה מתבגרת
היה איסור חמור להכניס מאכלים או משקים לחדרים
רק תפוח הורשה להיכנס
אני אכלתי בחדרי בסתר
כמובן שהם גילו בפח עטיפות
פרק א'
השפלה, זלזול, הסרטת עדויות וצפיה משפחתית ולעג
פרק ב'
הושלכתי מחדרי לחדר הילדים הקטנים עם כל חפצי האישיים שהושלכו על הרצפה וכולם דרכו ושברו
פרק ג'
הפעם הייתי אני
החלטתי, בפעם הראשונה, לחקות, לשתוק, כל הזמן
טיפול בשתיקה, מכירים?
שתקתי שתקתי שתקתי
טיפלתי בילדים ושתקתי
ניקיתי וסידרתי ושתקתי
החלטתי לא לאכול ולהיות מתה בבית
ואז בפעם הראשונה המאבק שלי הצליח!
חשבתי ככה
כי אחרי כמה ימים נלקחתי לפסיכיאטר
לא נתנו לי לדבר איתו
רק הם
מאז קיבלתי כדורים פסיכיאטריים לדיכאון...
אף אחד לא ברר מה אני, מה איתי, איפה אני בסיפור
פשוט הושתקתי
ואז התחיל מעקב צמוד על מתי אני לוקחת ואם לקחתי. וכשגילו שלא, הם באו לסמינר לתת לי בכח.
לא הייתי בדיכאון
התופעות לוואי של הכדורים היו, היי מטורף, כל הזמן
ואז היא קראה לי שאפסיק להיות בהיי ואתנרמל כבר
בדיעבד התברר שהיה לי מונו בכלל...
אבל מי בדק?
הכי קל "לסדר" אותי כרצונה
מעולם, אבל מעולם לא הייתי בדיכאון ב"ה, לא אחרי לידות וגם לא אחרי אובדנים
הנושאים החמים
