דרוש מידע ייעוץ עסקי בעקבות אפיזודה עצובה... (ארוך!)

מצב
הנושא נעול.
[

בתיכון בו למדתי היתה בכל שכבה כיתה אחת של חינוך מיוחד. היתה מורה קפדנית עם משמעת של פלדה, שכל בת שעשתה משהו מעבר ללנשום קיבלה ממנה המלצה חמה לעבור לתמיד לכיתה הטיפולית.

את המורה הזאת הייתי מעיפה מההוראה!!!!!!!!!!
מורה שאין לה מינימום של כבוד לילדי חינוך מיוחד!!!!
מי שמפריעה אוטומטית נהיית ילדת חינוך מיוחד???
ואח"כ מתפלאים למה הדור הצעיר מזלזל בילדים המיוחדים- כי זה מה שהם רואים אצל המבוגרים!!!
(ובסוגריים- מי שנמצא בכיתה קטנה בתוך בי"ס רגיל- אלו בד"כ ילדים יותר "קלים", אז מה היא תגיד על הילדים שקיבלו כלים שונים לעבוד את הקב"ה?)
 
האם אתן באמת חושבות שלמורה ולתלמידות יש אחריות שווה בשווה?
המורה היא המבוגר הבוגר והאחראי ומצופה ממנה להיות השולטת אם לא על המשמעת בכיתה לפחות על הפה שלה בכל מצב.
את התלמידות צריך לחנך וללמד, לתת בהן דעת וגם מוסר. אבל זו ממש לא תיגרה בין כוחות שווים שכל אחד מפליא את נחת זרועו ואמרי השפר שלו בצד השני.

זה קשה ואפילו קשה מאד מאד. אבל ממש לא מצדיק.
ומי שלא יכולה לפחות לשלוט על הפה שלה לא יכולה להיות מורה.
 
@מילה בסלע רק הרגע הזה גיליתי את האשכול וקראתי את ה4 תגובות הראשונות.
יתכן וכבר הגיבו על כך:
כולם מזועזעים מהמורה ולכן אין טעם שאזדעזע גם.
אני מזועזעת מהבנות!!
כיתה ז' אמרת? בושה וחרפה!!
והחוצפה הגדולה פה מבחינתי זה שהן מרגישות צורך לרוץ ולעדכן את המחנכת במחדל של הממלאת מקום שכנראה התפוצצה מהן (אני לא מצדיקה אותה רק כותבת עובדה)
ולעדכן את המחנכת בהתנהגות המחרידה שלהן- על זה הן בטח לא חשבו.
אז לפני שמטפלים בממלאת מקום צריך לטפל פה בשורש- במשמעת של החוצפניות האלו.
 
@מילה בסלע רק הרגע הזה גיליתי את האשכול וקראתי את ה4 תגובות הראשונות.
יתכן וכבר הגיבו על כך:
כולם מזועזעים מהמורה ולכן אין טעם שאזדעזע גם.
אני מזועזעת מהבנות!!
כיתה ז' אמרת? בושה וחרפה!!
והחוצפה הגדולה פה מבחינתי זה שהן מרגישות צורך לרוץ ולעדכן את המחנכת במחדל של הממלאת מקום שכנראה התפוצצה מהן (אני לא מצדיקה אותה רק כותבת עובדה)
ולעדכן את המחנכת בהתנהגות המחרידה שלהן- על זה הן בטח לא חשבו.
אז לפני שמטפלים בממלאת מקום צריך לטפל פה בשורש- במשמעת של החוצפניות האלו.

זו לא רק חוצפה.
זה לגמרי לא לראות את השני. לא להתחשב בכהו זה ברגשותיו ובכבודו.
נכון שהמורה אמורה להיות החזקה והחכמה במערכת יחסים של מורה- תלמידות. אין בכך ספק.
יחד עם זה תופעת ההתעללות בממלאת מקום - חייבת להיות מטופלת בצורה יסודית על ידי הורים ומורות. למען הילדות, לא פחות מאשר למען המורות.
 
אני בעצמי זוכרת שבמשך כל שנות הלימודים (14) העזתי פעם אחת בכיתה י' או יא' לבקש לצאת לשירותים, ברור שזה כבר היה חשוב לי מאוד, ובדיוק אז המורה סירבה...

מצד שני אפשר להבין את זה, כי ברור שיש הרבה שמנצלות את זה, ולא חושבות הרבה לפני...

גם אם יש מנצלות, כל השאר לא אמורות לסבול.
 
למה פעם פחדנו מהמורות והיום המורות מפחדות מהתלמידות???
ו
לא הייתי חותרת לפחד. כן לחינוך נכון (לאו דווקא בשעת מעשה) לרגישות מינימלית לכבודו ולרגשותיו של השני. ולכבוד כללי למבוגרים, ודאי להורים ומורים.
 
בפועל כשדיברתי על זה עם המפקח, ואמרתי לו שחייבים לעצור את ההתנהגות הזאת, ולפחות להודיע לרבה חד משמעית שאסור להעניש בצורה כזו, הוא אמר לי זה לא יעזור לך, הוא ימצא עונשים אחרים / מעשים אחרים וכד'

תגובה מקוממת. בעיניי מפקח שעונה כך - מועל בתפקידו.
אם באמת אין מה שיעזור, יש אפשרות לפטר.
 
על משקל האימרה: אין ילד רע- יש ילד שרע לו, הייתי אומרת : אין מורה רעה- יש מורה שרע לה, מנסה לברר עם התלמידות (אולי עם בודדות ומיוחדות) איך זה קרה שהמורה היגיע לכזו מצוקה...
 
פשוט לא מענישים,
א. ממש מענישים. (לא יודעת מה ממש כיום, אבל אני לא כזה מזמן עוד הייתי תלמידה ונענשתי, הו הו נענשתי. וכנ"ל חברותי.)
ב. זו לא השיטה ולא הדרך. זה לא מה שיגרום לבת להבין את מי שעומד מולה. רק לשנוא אותו יותר ולהוסיף עוד סיבה להתחצף בפעם הבאה. ממליצה מאוד לקרוא את הספר 'שלא תלך לאיבוד'.
 
כתבו כאן עיצה למורות,
שכאשר השיעורים יהיו מרתקים - התלמידות לא תפרענה.

אני מגיעה מהשטח. (תיכון)
ברור שיש קשר בין רמת הענין בשיעור לבין מצב המשמעת.
אבל אין כאן משוואה ישירה.

השיעורים שלי מעניינים (!)
אבל קשה לי מאד עם המשמעת.

אולי אני צריכה להרחיב את המילים 'קשה לי עם המשמעת'. זה לא שחוגגים אצלי כמו עם מ"מית, אבל יושבות בכיתה קבוצת בנות שלא באו על מנת ללמוד... (לא יאומן שיש כאלה) ועוד כמה כאלו שאורך יכולת ההקשבה שלהן עומד על 3 דקות ברצף... ועוד כמה שיש בהן עודפי אנרגיה, מרץ, והגיגים, והן מתקשות לאפשר למישהו אחר (במקרה זה - המורה) להחזיק את הרמקול.
ועכשיו, אני מול הכיתה, מתקשה לשכנע אותן שהשיעור הקטוע שהן שומעות ממני כרגע, הוא בעצם מאד מעניין... אבל הן בקושי נותנות לו סיכוי.

אני רוצה להצטרף ל @רבנית ,
אנחנו, המורות, מתמודדות במערכה שונה מאד ממה שהניקיות זוכרות מימי היותן תלמידות.

הכבוד והציות למורה- הם בגדר המלצה בלבד, גם המורות הותיקות מתקשות מאד עם המשמעת, צריך להכיר את המערכה ממש מבפנים כדי לתת הארות ועצות.
 
@רבנית, כתבת לעיל:
יש לי תשובות, אבל זה ארוווווווווווווך ומעייייייייייייייף, ובין כה לא יצא מזה כלום:(:(:(

אני אשמח לשמוע ממך את התשובות.
אפשר גם באישי כדי שלא ימחק...
 
כתבו כאן עיצה למורות,
שכאשר השיעורים יהיו מרתקים - התלמידות לא תפרענה.

אני מגיעה מהשטח. (תיכון)
ברור שיש קשר בין רמת הענין בשיעור לבין מצב המשמעת.
אבל אין כאן משוואה ישירה.

השיעורים שלי מעניינים (!)
אבל קשה לי מאד עם המשמעת.

אולי אני צריכה להרחיב את המילים 'קשה לי עם המשמעת'. זה לא שחוגגים אצלי כמו עם מ"מית, אבל יושבות בכיתה קבוצת בנות שלא באו על מנת ללמוד... (לא יאומן שיש כאלה) ועוד כמה כאלו שאורך יכולת ההקשבה שלהן עומד על 3 דקות ברצף... ועוד כמה שיש בהן עודפי אנרגיה, מרץ, והגיגים, והן מתקשות לאפשר למישהו אחר (במקרה זה - המורה) להחזיק את הרמקול.
ועכשיו, אני מול הכיתה, מתקשה לשכנע אותן שהשיעור הקטוע שהן שומעות ממני כרגע, הוא בעצם מאד מעניין... אבל הן בקושי נותנות לו סיכוי.

אני רוצה להצטרף ל @רבנית ,
אנחנו, המורות, מתמודדות במערכה שונה מאד ממה שהניקיות זוכרות מימי היותן תלמידות.

הכבוד והציות למורה- הם בגדר המלצה בלבד, גם המורות הותיקות מתקשות מאד עם המשמעת, צריך להכיר את המערכה ממש מבפנים כדי לתת הארות ועצות.
מסכימה איתך, אני שומעת מחברותי המורות ומכאלה שהיו מורות שלי דברים מזעזעים, חוצפה יסגה- לא אנחנו המצאנו את זה
מורה סיפרה לי שאמרה על תלמידה חוצפנית (לא נכון להתבטא כך, עדיף לומר שדברה דברי חוצפה וכו) ותלמידה אחרת הצביעה ואמרה לה שהרב וולבה כתב שאסור למורה להגיד לתלמיד חוצפן.....

ועדיין שום חוצפה לא מצדיקה התנהגות כזו של מורה
 
הי מעניין פה...

אני מורה עם וותק מכובד
תמיד עבדתי בתחום נוסף כי הוראה היא העבודה הכי סוחטת שיש כך שהשילוב מאוד חשוב ליציבות הנפשית שלי.

מנקודת המבט היחסית רחבה שלי אני חושבת שבפן העיסקי אין לזה גרגר סיכוי
גם היום, ממרום 15 שנות וותק בהוראה לא הייתי מוציאה אגורה על הדרכה, ודאי שלא בתור מורה צעירה שאין לה מושג כמה שנים תשרוד במערכת. זה צריך להיות אינטרס של המערכת.
זה חייב לבוא מתוך המערכת כבונוס או כחובה. מתוך בתי הספר או מתוך הסמינרים להוראה. לא רואה דרך אחרת.

ולעניין הפולמוס החינוכי- אני לא מחשיבה את עצמי למחנכת דגולה והתגלגלתי לתוך ההוראה בלי שום התאמה מיוחדת. בתחילת דרכי בהחלט עלה בי דחף עז להעיף ילדים מהחלון. אמממה, התגברתי על עצמי ואני אחסוך מכם את ההתעללויות שעברתי. כי יש גבול מסוים שאסור לחצות.
לדעתי הפולמוס פה סובב סביב השאלה הזאת- היכן מתוח הקו האדום. האם במילה סתומה? אוטיסטית? ביוש פומבי(שהיה נפוץ בחיידרים לפני 15 שנה)? הרמת יד?

אבל התעלמות מרמת החרדה, הכאב, ההשפלה והמצוקה בה יכולה להמצא מורה צעירה לא תתרום להבנת הסיטואציה.
 
נערך לאחרונה ב:
בעניין החוצפה-

לא יודעת אם דברי נכונים להיום כי לא הצלחתי לקלוט מספיק את הרוח בבתי ספר היום

אבל בזמני-
לפני 20 ו 30 שנה, מורה היה דמות רחוקה ובלתי מושגת. דמות על אנושית
בסמינר כשעברנו ליד חדר המורות וראינו מורות נוגסות בסנדוויץ ציחקקנו. זה היה הנראה לנו כהתנהגות לא תואמת. דמות הוד נשגבה ונעלה במרומי תהילה אוכלת? סנדוויץ?
הריחוק הזה יצר מצב שלא היו תחושות אנושיות רגילות כמו חמלה ואכפתיות כלפי מורות כך שרוע או חוצפה שהופנתה כלפי מורה לא העידו, לדעתי, על נפשה של הילדה
 
מסכימה איתך, אני שומעת מחברותי המורות ומכאלה שהיו מורות שלי דברים מזעזעים, חוצפה יסגה- לא אנחנו המצאנו את זה
מורה סיפרה לי שאמרה על תלמידה חוצפנית (לא נכון להתבטא כך, עדיף לומר שדברה דברי חוצפה וכו) ותלמידה אחרת הצביעה ואמרה לה שהרב וולבה כתב שאסור למורה להגיד לתלמיד חוצפן.....

ועדיין שום חוצפה לא מצדיקה התנהגות כזו של מורה
יש לי מלא דוגמאות כאלו... מתלמידות מהשטח.
היתה לי אחת שלמדה בע"פ את כל חוזרי המנכ"ל והוראות משרד החינוך למורים... וידעה תמיד לומר לי מה אסור לי לעשות ומה מותר...
והכל באופן מיידי. כלומר מיד אחרי שאמרתי, עשיתי וכד' היא הדריכה אותי מה היה נכון ומה לא...
 
יש לי מלא דוגמאות כאלו... מתלמידות מהשטח.
היתה לי אחת שלמדה בע"פ את כל חוזרי המנכ"ל והוראות משרד החינוך למורים... וידעה תמיד לומר לי מה אסור לי לעשות ומה מותר...
והכל באופן מיידי. כלומר מיד אחרי שאמרתי, עשיתי וכד' היא הדריכה אותי מה היה נכון ומה לא...
חה חה (אני בטוחה שאותך זה לא הצחיק בכלל....)
הייתי אומרת לה שיש לה עתיד מזהיר והיא בטוח תהיה המורה הכי טובה בעולם! (בתקוה שלא ישתנו שם העניינים ואז התלמידה שלה תרדוף אותה עד חורמה)
 
מעדיפה לא להתפייט ולא לצדד,
משום מה לא התחברתי לכלל ההתנהלות, ואני כמו חלק מהעונות לא חושבת שהדרכה תעזור, כי לא משנים בנ"א, ובלי עבודה פנימית שום הדרכה לא תסייע, גם לא טיפול...
ועל זה אמרו: אדם נמדד בכוסו כיסו וכעסו
מה שבטוח מילים יכולות להחריב, וליצור דמיון /תוית/קטלוג/ואמונה מוטעית של כל אדם - עוד יותר בקרב ילדות, קטנות, ומדמות סמכות.
בלי לדון: אבל כך להעליב!? מה עם בין אדם לחברו?? וזה לא מעניין אותי מה בדיוק היה לה בבוקר, ומה עובר עליה בבית, בפרנסה ובמה שלא יהיה, פשוט לא! יש גבולות!!
אולי יש לה IQ אבל EQ לא ממש...
וכולנו יודעות ש בשניה EQ=IQ :rolleyes:
בושה לשמוע שיש כאלו מורות (לא שבסמינר לא היו כאלו...אבל לקחנו את זה כדוגמא איך לא להיות:eek: חשבתי שלמדנו משהו בסמינר...)
זהו.
 
נערך לאחרונה ב:
לא הייתי חותרת לפחד.
מה הפחד מהפחד? מה לא כתוב יהי מורא שמים כמורא רבך (אולי ההיפך, לא זוכרת)
זו לא השיטה ולא הדרך. זה לא מה שיגרום לבת להבין את מי שעומד מולה. רק לשנוא אותו יותר ולהוסיף עוד סיבה להתחצף בפעם הבאה. ממליצה מאוד לקרוא את הספר 'שלא תלך לאיבוד'.
ולמה לא להעניש? לא כתוב "חושך שבטו שונא בנו"?
עם כזאת רפיסות לא פלא שכך נראה החינוך של היום.
אני לא בעד טרור, כן בעד לשדר עוצמה ולהוביל! ולא לתת לתלמידים לקבוע את הסטנדרטים החדשים.
כל הרעיונות היפים של החינוך המתון והמסביר פנים לא סותר להפעיל סמכות ועונש כשצריך
וכל תלמיד שעשה מעשה רע יודע שמגיע לו עונש ואם העונש בושש מלהגיע זה גורם לו לצחוק על המערכת, והפסיכולגיה תגיד גם שהוא צריך את העונש בשביל הבריאות הנפשית והאמון במבוגרים.
ושוב, עונש לא צריך להיות אלים, הוא צריך להיות תשלום על המעשה, שיגרום לו לתלמיד לחשוב בפעם הבאה.
 
תגובה מקוממת. בעיניי מפקח שעונה כך - מועל בתפקידו.
אם באמת אין מה שיעזור, יש אפשרות לפטר.
המפקח שאיתו דיברתי זה באמת מפקח שעזב את הת"ת כמה חודשים קודם

הוא איש חינוך בנשמה, ויכולתי לסמוך על דעתו הישרה
הוא כמובן לא אמר שום מילה לא לעניין על התלמוד תורה את ההתנהלות, רק נתן לי להבין ברור שעם הרבה הזה ספציפית לא ילך כלום, והרבה גדולים ניסוי לפני ולא הצליחו איתו...
 
לא יכולה לקרוא הכל...
אבל בחינוך הכללי, בשנה הראשונה יש סדנא למורה המתחיל+חניכה צמודה ממש של מורה ותיקה, עם משובים, שיעורי צפיה, קריטריונים להערכה... ורק אז המורה מקבלת תעודת הוראה.
בשנה השניה יש גם סדנא וחניכה אבל לא כ"כ צפופה. אבל בהחלט יש. ויש למורה אפשרות לקבל הדרכה בכל סוגיה חינוכית.
בחינוך העצמאי אין את המהלך הנ"ל???

סוגיית המילוי מקום זו סוגיה לא פשוטה, אני בעצמי חויותי אותה במלוא הדרה.
חייבת להגיד שחזרתי גמורה נפשית ופיזית הביתה, ברמות שלא יכלתי לתפקד.
אבל אף פעם, אף פעם. לא עלה על קצה לשוני מילת גנאי לתלמיד. ותאמינו לי שבחינוך הממלכתי והממ"ד בערי פיתוח לא קוטפים שושנים.
לדעתי זה בהחלט מקרה חמור... לי פעם מורה (כזו שהיא הבת של...) אמרה "את רואה מהגרביים???" הייתי אז אולי בכיתה ג', ועד היום מרגישה את הכאב והפגיעה של הילדה הקטנה שבי...
וכן. יש חוצפה מיוחדת לבנות הטובות בכיתה, שהיא יכולה להוציא מהדעת. ונראה לי שזה מה ששבר אותי בחינוך דווקא בכיתות של בנות "טובות". (ממלאות מקום בטח מבינות אותי... או שאפרט...) אבל בדיוק לכן המורה בעמדת המורה. קשה לי לחשוב על מורה שאומרת מילת גנאי לתלמידה. לא אמור לקרות גם אם איבדה שליטה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה