דרוש מידע ייעוץ עסקי בעקבות אפיזודה עצובה... (ארוך!)

מצב
הנושא נעול.
אם העונש מגיע מעוצמה (לא מאיבוד אשתונות!) - זה מה שהוא ישדר - וזה מה שהתל' תקלוטנה

עונש לא אמור לשדר עוצמה, והמטרה היא לא שהתלמידות תקלוטנה שהמורה עצמתית.
אולי הינך מתכוונת - להיות ברורה. הכנה לחינוך - היא גבולות ראויים ברורים.
במקביל לגבולות - אמור לבוא חינוך אמיתי - שגורם לאיזה שינוי פנימי לטובה.
 
אבל רק שואלת: האם תפתחי גם קורס לאמהות צעירות נעימות ונפלאות שלא מספיק יודעות לדבר אל הילדים שלהם ומכנות אותם: טפשים, דפוקים או אוטיסטים?
בלת"ק
כן!!
וגם לזוגות בתחילת הדרך (שנה ראשונה שניה)
אין כמו שיעור לחיים על אמת, לא בתאוריה.
הלוואי ונוכל להקים מערך הדרכה לזוגות בשנה שנתיים ראשונות, ולהורים בשנים ראשונות להורות, ושנים ראשונות להתבגרות הילדים
 
יכול להיות שהדרכה חשובה, אבל במקרה הזה לא צריך הדרכה בכדי לדעת שדברים כאלה לללללללללללא אומרים.

לא על זה בלבד ההדרכה אמורה להיות. אלא בעיקר על איך להשיג משמעת. איך לא לקחת אישי את התנהגות התלמידות. איך לעורר עניין. איך לעורר מוטיבציה. איך לשלב גבולות ברורים עם אהבה וכבוד. מה העמדה של מורה מול העמדה של תלמידה. איך תלמידה 'לוקחת' דברים של מורה. ועוד כהנה וכהנה.
 
מומלץ לשמוע את הרב יעקובזון לפני תחילת העבודה
ואולי לבקש ממנו שיעביר קורסים בסיסיים למורות מתחילות
מורה, מעצם היותה בוגרת אי אלו שיעורים של הוראה וחינוך, מעצם היותה כשירה לעמוד מול כיתה, אמורה להיות כבר אחרי "כמה שיעורים של הרב יעקובזון" לא דווקא הוא, כל מרצה/רב לחינוך והוראה.
מה שנראה מהסיפור הנ"ל, זה לא מורה שעברה אי אלו שיעורים על מהות החינוך. זה נראה אשה שנקלעה לסיטואציה חינוכית והגיבה איך שהגיבה.
לא ברור לי איך בוגרת שיעורי חינוך והוראה יכולה לקרוא לתלמידה אוטיסטית.
לא סותרת את זה שמורה מתחילה חייבת הדרכה תוך כדי העבודה וההתנסות בפועל.
 
ברור שמה שקרה למורה - הוא כשל גדול. נראה שאין על זה ויכוח.
עדיין, כדי 'לחרוץ גורלות' צריכים להכיר את אותה בחורה הרבה יותר טוב, הרבה יותר עמוק הרבה יותר מקיף. וכן גם את מלוא הסיטואציה.
לכל אחת מאיתנו יש אי אלו מקרים בחיים, כשלים כלשהם, שאם היו שומעים רק אותם, בלי רקע מספק, בלי להכיר אותנו ואת כלל האישיות שלנו ואת היקף הסיטואציה, היינו יוצאות מאוד גרועות.
אז מה? היו מייעצים להעביר את הילדים שלנו לרווחה? לפטר אותנו מהעבודה? להתרחק מאיתנו?

פעמים רבות בן אדם כושל, אבל זה לא הוא באמת.
מי שקרוב לעניין - מוטלת עליו האחריות לבדוק ככל יכולתו את מלוא העומק וההיקף, ואת ההקשרים האמיתיים והנכונים ואת הנסיבות. ולבחון, האם היא אכן לא מתאימה להיות מורה ולא מתאים להפקיד בידיה תלמידות, או שלא זו התמונה, ויש לתקן את הכשל ולוודא שלא יקרה שוב, אך לתת לבן אדם אמון מחודש וצ'נס נוסף.

זה הזכיר לי אשכולות נוספים, שהעלו מקרה מאוד מסוים ונקודתי, וכבר עפו בליסטראות, פרשנויות שליליות מרחיקות לכת, פסילת האדם בלי להכיר אותו משום מקום - רק על פי מעשה אחד לא מספיק ידוע.
אף אחת מאיתנו לא היתה רוצה שיעשו לה את זה.
וכל אחת מאיתנו מתחשבת בנסיבות כשמדובר בשפיטה של עצמה.
 
נערך לאחרונה ב:
ואני כן מבינה את המורה הזאת.
היא עברה, מן הסתם, שחיקה נוראית.
ועל ידי מי? על ידי בנות בנות 12.5-13.5, מספיק בוגרות להבין שההתנהגות שלהן איומה ולא עושים ככה.
ולמה? כי נותנים להן גיבוי מוחלט. הן מלכות בית הספר. המנהלת? נו, ב'מת... מי שם עליה. אפשר לעקוף אותה, ואבא'שלי ידבר עם הדוד שלי, הוא חבר של הסגן שר החינוך, ואח של השכנה שלי הוא מחותן של גפני, כן, מהכנסת.
בצורה כזאת, איך אפשר לדרוש משהו מהדור החצוף הזה? אין מעמדות. אין היררכיה. אין סמכות. אין הבנה! אין חינוך!
כל עוד מושכות החינוך תשארנה רפויות, אבין היטב את מה שגרם לממי"ת להגיב ככה, עם הסתייגות מתוכן הדברים עצמם. לא מהצורה. התלמידות אשמות בכך, והן חייבות לקחת אחריות על עצמן.
וההורים שמלמדים את הילדים 'להיות צודקים' וכו' וכו' וכו', יתנו את הדין לא פחות מאשר התלמידות!
 
וואו, יצאתי מסוחררת....
התלמידות צודקות, המורה צודקת.
אבל- למורה אמור להיות כבוד בסיסי לתלמידה. התלמידות באמת לא מתנהגות בצורה שפויה היום, ולמורות מותר וצריך להעניש, או לגרום בכל דרך סבירה אחרת למשמעת בשיעורים.
אבל מילים פוגעות את לא תגידי גם לחברה שלך, נכון?
גם אם היא הכי הגזימה שיש.
למה לתלמידות כן???
למורה אסור לומר מילים פוגעות, מעצם היות תלמידותיה בני אדם.

תאמינו לי, שכשיש כבוד בסיסי לתלמידות, המורה מקבלת את הכבוד הזה בחזרה בכפל כפליים.
מורה צריכה לכבד תלמידה?!?!? אולי להיפך?!?!?
עוד מעט נגיע למצב כמו בבתי ספר כלליים, שיש שם פלקט ״זכויות התלמיד״…
איפה פלקט ״זכויות המורה״?!
לאן הגענו?!?
אדם צריך לכבד כל אדם באשר הוא אדם, ולא בגלל שהיא מורה והיא תלמידה..
ילד צריך לדעת להתכופף למורה, הורה תלמיד חכם וכו׳ אבל ממש לא להיפך!
 
אדם צריך לכבד כל אדם באשר הוא אדם, ולא בגלל שהיא מורה והיא תלמידה.

נכון. אך למורה יש יותר אחריות, כי היא מחנכת. ואמורה להציג דוגמא אישית. וגם אי אפשר לחנך באמת כשאין כבוד בסיסי לבן אדם. זה תנאי לחינוך.

זה לגמרי לא סותר את הכבוד שילד צריך לתת להורים, למורים ולמבוגרים בכלל.
 
עם כזאת רפיסות לא פלא שכך נראה החינוך של היום.

סבתא שלי ע"ה סיפרה כיצד צבעו את נעלי המורה משחור ללבן.

חמותי מספרת סיפורים שתצלינה אוזנינו משמוע ומספרם הלאה.

- מילה בסלע לא פרטה מה עשו התלמידות. יש כאן עליהום גדול על המורה וגם על התלמידות. אבל - עליהן אין שום פרוט מה היה.

- שמעתי בשם הרב שטיינמן שהבעיה בחינוך של היום הוא שהמחנכים לא זוכרים שגם הם היו ילדים. גם הם עשו שטויות. גם הם הפריעו - ולא התכוונו לחוצפה.

קצת העצמה וכוח פנימי למורה. יעזרו לה לא לראות בתלמידות אויבות. ולא בכל פיטפוט, אכילה, יציאה או כל הפרעה משהו אישי נגדה - שזה הגורם הראשי להתפרצות.

על התלמיד כתוב: "כתלמיד הבורח מבית הספר" - זה טבע ואקסיומה!!
ועל המורה כתוב: "רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים"

-

הנסיון להפיל את מלוא כובד האחריות על התלמידים היא היא הגורם לחוצפה.
אם המורה - החכם - הגדול - טוען שהתלמיד הוא האחראי העיקרי. מה לנו לבוא בתלונות על התלמיד על כי חש את עצמו מעל המורה.
הן המורה הוא שהכתירו לאחראי ראשי...
 
מורה צריכה לכבד תלמידה?!?!? אולי להיפך?!?!?
כן, וזה לא סותר שהמורה צריכה לדרוש כבוד מהתלמידה!

לא התבלבלתי. לדרוש כבוד.

מדובר בשני סוגי כבוד. יש כבוד בסיסי של כל אדם כלפי רעהו, וזה נכלל בבין אדם לחברו, מידות ודרך ארך.
ויש מורא רבך כמורא שמים, והכבוד כלפי הסמכות שמעליך.
ואחד לא סותר את השני.

אי אפשר לבוא בשם הסמכות, להשפיל ולהתעלל ולנקוב בשמות פוגעים.
 
יש כאן תגובות חכמות ונכונות וחלקן ממש לא,
מה שלא בדיוק לטעמך אז דינו להיכנס לקטגוריית הלא נכון?
חבל.
הנסיון להפיל את מלוא כובד האחריות על התלמידים היא היא הגורם לחוצפה.
מדובר בבנות גדולות בנות מצווה.
כמו שלא מצפים מהן ללכת ברחוב ולדחוף אנשים סתם ככה, גם לא מצפים מהן
לגרום כזו עוגמת נפש למורה.
(המורה עצמה גם לא בסדר, ועל זה אין צורך להרחיב אבל לתת לגיטימציה להתנהגות של הבנות הללו? לאן נגיע----)
 
מדובר בבנות גדולות בנות מצווה.
כמו שלא מצפים מהן ללכת ברחוב ולדחוף אנשים סתם ככה, גם לא מצפים מהן
לגרום כזו עוגמת נפש למורה.
(המורה עצמה גם לא בסדר, ועל זה אין צורך להרחיב אבל לתת לגיטימציה להתנהגות של הבנות הללו? לאן נגיע----)

את צודקת לגמרי.
אבל, לא היה שום איזכור למה שהן עשו. או שאני טועה ולא קראתי היטב.
איך אפשר לדון עליהן בכלל, אם לא שמענו עליהן ממש כלום.
 
איזה אשכול !קראתי הכל הזדהיתי עם הרבה ניקיות
ומה שיש לי לסכם זה
1) אני מורה כבר המון שנים בלי טיפת פרוטקציה
2) אני מאד אוהבת את .תלמידות שלי והן אותי לעולם לא אומר מילים כאלו אפילו בשעת כעס ויש כאלה שעות
3) אני מבינה שמורה בתחילת דרכה יכולה להגיע לאיבוד עשתונות מול כיתה של 30 בנות חצופות ויכולה בקלות לצאת מאיזון
4) מאד במקום הדרכה כזו לצעירות ולאחר דוקא צעירות יש מורות 20 שנה ועדיין אין להן משמעת .ויש מורות שיש להן את זה יהיה מאד מבורך שיתרמו מיניסיונן ,אבל מורות לא רוצות הדרכות! מיניסיון שלי להדריך מורות בהמלצת המנהלת מורותצעירות\ מבוגרות מרגישות השפלה שצריכות הכוונה וחבל .
5) לא סותר שמחנכות צריכות לעבוד בנוסף לנושאי צניעות שנותנים להם במה מידי מכובדת כדאי לתת מקום לענייני דרך ארץ !!!! שדרך ארץ קדמה לתורה!
והנושא הזה מאד מאד לא 'פופולרי' בכיתות !!!! וכאן הנקודה ! מי שיש לו רעיון חוץ מהכנסת הנהגות טובות של דרך ארץ מהדלת האחורית דהיינו בשיעורי מתמטיקה ?
 
איזה אשכול !קראתי הכל הזדהיתי עם הרבה ניקיות
ומה שיש לי לסכם זה
1) אני מורה כבר המון שנים בלי טיפת פרוטקציה
2) אני מאד אוהבת את .תלמידות שלי והן אותי לעולם לא אומר מילים כאלו אפילו בשעת כעס ויש כאלה שעות
3) אני מבינה שמורה בתחילת דרכה יכולה להגיע לאיבוד עשתונות מול כיתה של 30 בנות חצופות ויכולה בקלות לצאת מאיזון
4) מאד במקום הדרכה כזו לצעירות ולאחר דוקא צעירות יש מורות 20 שנה ועדיין אין להן משמעת .ויש מורות שיש להן את זה יהיה מאד מבורך שיתרמו מיניסיונן ,אבל מורות לא רוצות הדרכות! מיניסיון שלי להדריך מורות בהמלצת המנהלת מורותצעירות\ מבוגרות מרגישות השפלה שצריכות הכוונה וחבל .
5) לא סותר שמחנכות צריכות לעבוד בנוסף לנושאי צניעות שנותנים להם במה מידי מכובדת כדאי לתת מקום לענייני דרך ארץ !!!! שדרך ארץ קדמה לתורה!
והנושא הזה מאד מאד לא 'פופולרי' בכיתות !!!! וכאן הנקודה ! מי שיש לו רעיון חוץ מהכנסת הנהגות טובות של דרך ארץ מהדלת האחורית דהיינו בשיעורי מתמטיקה ?
מורה למתמטיקה יכולה לתת גם הרבה, הבעיה שאסור לה לזוז מחומר הלמידה כי איימת המבחנים וההישגיות רובצת על ראשה מצד הפיקוח וההנהלה, והיא מלמדת כרגיל גם אם ראתה התנהגות נוראית שמצריכה לעצור שיעור מתמטיקה ולעבור ליהדות לכמה רגעים.
 
ברור שמה שקרה למורה - הוא כשל גדול. נראה שאין על זה ויכוח.
עדיין, כדי 'לחרוץ גורלות' צריכים להכיר את אותה בחורה הרבה יותר טוב, הרבה יותר עמוק הרבה יותר מקיף. וכן גם את מלוא הסיטואציה.
לכל אחת מאיתנו יש אי אלו מקרים בחיים, כשלים כלשהם, שאם היו שומעים רק אותם, בלי רקע מספק, בלי להכיר אותנו ואת כלל האישיות שלנו ואת היקף הסיטואציה, היינו יוצאות מאוד גרועות.
אז מה? היו מייעצים להעביר את הילדים שלנו לרווחה? לפטר אותנו מהעבודה? להתרחק מאיתנו?

פעמים רבות בן אדם כושל, אבל זה לא הוא באמת.
מי שקרוב לעניין - מוטלת עליו האחריות לבדוק ככל יכולתו את מלוא העומק וההיקף, ואת ההקשרים האמיתיים והנכונים ואת הנסיבות. ולבחון, האם היא אכן לא מתאימה להיות מורה ולא מתאים להפקיד בידיה תלמידות, או שלא זו התמונה, ויש לתקן את הכשל ולוודא שלא יקרה שוב, אך לתת לבן אדם אמון מחודש וצ'נס נוסף.

באו נחשוב על מצב דמיוני בכתה לפני פליטת פה של המורה
אחד מהבנות צועקת בקול רם איזה מפגרת המורה אני חושבת שהמורה למדה בכיתת חינוך מיוחד
ואז יש כאלו בין הבנות שמוסיפות למורה אין בכלל הבנה כנראה היא אוטיסטית ועוד אחד צועקת תראי הפרצוף שלה יש למורה תסמונת דאון ברמה ואחרי זה קבוצת בנות מתחילות לפזם במגינה מעצבנת מפגרת,אוטיסטית,דאונית והקולות של הזמזום הופכות לשיר ממש. ואז נפלטה מהפה של המורה לראש קבוצת המשוררים המילה אוטיסטית.
נכון המורה לא צודקת בכלל אבל לפני שחורצים גורלות צריכים לשמוע הצד שני זה מינמום של התחייבות של יהודי. איפה אל תדין עד שתגיע למקומו שזה בדיוק באותו מקום שהן אדם היה במצב ששגה.
 
והנושא הזה מאד מאד לא 'פופולרי' בכיתות !!!! וכאן הנקודה ! מי שיש לו רעיון חוץ מהכנסת הנהגות טובות של דרך ארץ מהדלת האחורית דהיינו בשיעורי מתמטיקה ?

הייתי הולכת יותר עמוק ומעניין. לבוא ממקום של הזדהות וכניסה למקום של האחר.
אפשר לפתח את זה על יד סימולציות. כגון זוגות של בנות, שכל אחת מסבירה את העמדה של השניה בנושא מסוים.
כגון יושבים על כסא אחד ומייצגים את ההרגשה של אחת, ויושבים אחר כך על כסא שני ומייצגים את ההרגשה של השניה. כאלה דברים.
ילדות יותר קטנות - לספר סיפור, להפסיק באמצע ולשאול: איך נראה לך שהיא הרגישה? איך אנחנו היינו מרגישים במקרה כזה? מה נוכל לעשות כדי שהיא/הוא/הם ירגישו טוב יותר? (לא להשאיר את הילדות עם המצוקה! ולא עם הבנת הדמות וסבלה - וחוסר אונים מול זה! אלא אך ורק עם פיתרון שנותן סיפוק והרגשה שעשינו/עשו משהו למענה ובאה הרווחה!)

כשאדם לומד לראות את השני, להזדהות עם הרגשתו, לכבד, לרצות לעזור וכדו' - אין צורך בשינון כללים רבים של הנהגות. וההנהגות שכן יילמדו - יתקבלו אחרת, מתוך הבנה רגשית פנימית.
 
נערך לאחרונה ב:
המשפט האוטיסטי הוא לא פונקציה. וגם החזרה עליו לא.
היא עדיין הייתה בתוך השיעור שמבחינתה הוא מפלצתי, והיא פשוט המשיכה עם חוסר-האונים שלה.
כמה הורים ישנם שמתפוצצים על הילד-הקטן-שכבר-הוציא-אותם-מהכלים-לגמרי ומכניסים לו סטירה הגונה, ותוך-כדי, אבל ממש תוך-כדי, הם יודעים שאסור לעשות את זה, אבל הם פשוט מ-ת-פ-ו-צ-צ-י-ם. ואחר כך הם סולחים לעצמם ומחבקים את הילד וממשיכים הלאה, והכל בסדר. (לדעתי כמובן. בבקשה לא לשלוח משטרה! :eek:)

מה שכן, צריך להבין אם כל ההתנהגות שלה נובעת באמת מחוסר אונים או מאטימות רגשית.
אני מכיר מורה כבודה בסמינר שהכניסה לתלמידה מצטיינת סטירה לעיני כל הכיתה, ואחרי שהיא ברחה מהכיתה והלכה להתלונן אצל המנהל, הוא שלח אותה להתנצל בפני המורה על זה שהיא יצאה מהכיתה בלי-רשות...

בקשר לקורס, זה שוב תלוי: אם באים לעזור ל(א)נשים אטומים/ות - אין טעם. כמו שהנחיית הורים והדרכת נישואין לא תקדם כלום.
אם לחסרות-אונים וברור שישנן, למה לא?
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

שכנה שלי, שהיא גם חברה קרובה. אישה חמה, מצחיקה, סופר-אכפתית מהילדים שלה. יש לה כמה בנות, כולן מתוקות, והיא תמיד עטופה בהן – חיבוקים, צחוקים, הקשבה. ממש מרגישים את החום שלה.

אבל אצל הבן הבכור שלה, בן 8 או 9 זה אחרת.
מתוך המפגשים בגינה, והשיחות, והתצפית מהצד – הלב שלי קצת מתכווץ. כי הוא קצת שונה מהן ובהתאם לזה גם היחס שלה כלפיו.
הוא מאוד תלותי בה, שואל אותה המון שאלות, כמעט לא משחק עם ילדים אחרים, תמיד יושב לידה, כמעט נצמד, די פחדן ולפעמים חסר טאקט. וכל פעם כשהוא מדבר איתה – היא מגיבה בקוצר רוח, בגלגול עיניים, לפעמים גם מתעצבנת מול האמהות האחרות ("הנה, עוד פעם עם השאלות הנודניקיות שלו" או "ראיתן עכשיו? יואו אין לי כח..").
אני אף פעם לא רואה חיבוק, ליטוף, או רגע של רוך ביניהם, כמו עם הבנות.

ויש בי תחושת בטן כזו – שאולי יש לילד הזה קושי כלשהו, רגשי או התפתחותי (אולי הוא אפילו על הרצף), ואולי גם לה קשה עם זה, והיא לא יודעת לזהות למה ומה. יכול להיות גם שאני טועה..

אני מתלבטת כבר הרבה זמן , אבל היום אחרי מקרה נוסף חריג שממש כאב לי לראות עוד יותר– איך אפשר לפתוח את זה מולה? האם בכלל נכון להגיד משהו?
ואם כן – איך עושים את זה בלי לבייש, בלי לפגוע, בלי לגרום לה לנתק איתי קשר?
אני באמת באה מהמקום הכי אוהב שיש – גם כלפיו, וגם כלפיה כאמא. אני יודעת שהיא אמא מדהימה – ואני מרגישה שדווקא בגלל זה, חבל לי לראות את הפער הזה ביניהם.

אשמח לשמוע מה אתם אומרים- האם ואיך לגשת? או שעדיף לא לגעת?..
לאחר שיטוט אחרי מאמרים אודות גיל הרך, נתקלתי במאמר פורץ מחשבה מאת יעל דיין באתר של ד"ר עדה בקר וליזי דוידי
כבן משפחה של גננת בגיל הרך הבנתי שכל מילה במאמר הינו אמיתי ויש כאן משהו המצריך חשיבה, נשמח לקרוא את דעתכן

1837.

פרידריך פרבל
מקים את גן הילדים הראשון בעולם. ממציא את השם – "גן ילדים".
בשם זה רוצה להדגיש את מהותו של המוסד כמקום המאפשר לילדים וילדות לגדול ולהתפתח כפרחים בגינה – באופן חופשי, עצמאי, על פי טבעם הייחודי.
בגן הזה יהיו פעילים, ישחקו, יטיילו בטבע, יטפלו בגינה, יעסקו במוסיקה ושירה ויזכו לכבוד.
גן הילדים יהווה סביבה בה קיימת הרמוניה ואחדות בין האדם, הטבע והבריאה, בין המשפחה והגן, בין הגוף, הנפש והאינטלקט.
בגן הילדים יכולים הילד והילדה לשהות עם חבריהם מחוץ למגבלות שמטילה המשפחה ובסביבה מוגנת.
הוא גם המציא את מקצוע ה"גננת" ולצורך הכשרתה הקים סמינר לגננות ראשון בעולם.

פרבל היה כנראה זה שטמן בנו את רעיון המפגש.
הוא תיאר את סדר היום בגן וציין שבבוקר כולם מתכנסים לשירה משותפת, שרים שירי בוקר טוב, שירים על מזג האוויר, עונות השנה ומנהלים שיחה על נושא כלשהו. מאז ועד היום כל הילדים והילדות בגן, כנראה בכל העולם, מתכנסים בבוקר למפגש.

איך קרה שהמפגש מתקיים כבר 180 שנה ואף אחת לא שואלת למה? מי צריך את זה?
אולי החשיבות שאנחנו מייחסות למפגש נובעת מהחשש שיחשבו שאנחנו טיפשות?


כ-70 שנה מאוחר יותר, בשנת 1907, מקימה מריה מונטסורי, (1870 – 1952) את גן הילדים הראשון באיטליה. כמו פרבל, גם מונטסורי דוגלת בפיתוח העצמאות של הילדים והילדות בגן ומעודדת חופש ובחירה.
יחד עם זאת, כאשר היא כותבת את ההנחיות למפגש בספרה "שיטת מונטסורי" (1909), ניתן לראות כי אין התייחסות לעצמאות או בחירה של הילדים והילדות.

על פי ההנחיות של מונטסורי, הגננת מסבירה לילדים ולילדות שצריך ללכת בשקט למקום הישיבה הקבוע, לשבת כשהרגליים נוגעות ברצפה והידיים על השולחן, הראש זקוף. בדרך זו, מסבירה מונטסורי, היא מלמדת יציבות ואיזון. אחר כך הילדים והילדות קמים כדי לשיר.

הגננת מסבירה שבזמן הקימה והישיבה אין צורך להרעיש. הגננת יכולה גם להסב את תשומת הלב לילד שהגיע נקי, חדר שסדרו יפה ומעשים אחרים הראויים לשבח.

אחר כך פותחת הגננת בשיחה. היא שואלת מה עשו אתמול, כיצד התנהגו, במה שיחקו, כיצד התייחסו להורים, האם דברו בנימוס, האם עזרו לאמם, האם ספרו בבית מה למדו בגן. ביום שני (אצלנו ביום ראשון), השיחות ארוכות יותר והגננת מבקשת שיספרו כיצד בילו בסוף השבוע.

אם מישהו מספר שאכל משהו לא ראוי (אצלנו: ממתקים), הגננת מסבירה שזה מזיק. השיחות נסובות על ימי הולדת, מסיבות ואירועים אחרים במשפחה או בשכונה וכך היא מלמדת על מה ראוי לשוחח ומפתחת את השפה.

הדמיון שבין תיאור זה למפגשים המתקיימים כיום מעיד על השפעת מונטסורי על הגנים בארץ.

האם התיאור הזה מעורר בנו אי נחת? למה?

בי מעורר התיאור הזה אי נחת מכיוון שהוא מציג גננת השולטת בילדים ובילדות ודורשת מהם ציות. הם צריכים ללכת בצורה מסוימת, לשבת בצורה מסוימת, לדבר בצורה מסוימת. הם פסיביים, נשלטים על ידי הגננת. אין מקום ליוזמה, לבחירה, למגוון של התנהגויות ולביטוי של הבדלים אינדיבידואלים. שליטת הגננת היא מוחלטת גם אם נעשית בצורה נעימה ורגועה. זהו אילוף.

זו גם דעתי על המפגשים המתקיימים כיום בגן. אמנם, הדרישה להליכה או ישיבה מסוימת, קיימת פחות היום, אבל משפטים כמו "שבי יפה", "תקשיבי" "תהיו בשקט" "לא מדברים כשאני מדברת" "לא מחזיקים חפץ ביד", רווחים בהחלט. המפגש, מעצם מהותו, כשכל כך הרבה ילדים וילדות נדרשים לשבת ביחד, מאלץ את הגננת לשלוט בהם.
קשה מאד בסיטואציה כזו להתייחס לכל ילד או ילדה באופן אישי, להתחשב ברצונות או בצרכים של כל אחד ואחת. זו סיטואציה המאלצת את הגננת להסתכל עליהם כקבוצה הומוגנית שצריך לשלוט בה. השליטה של הגננת באמצעות הדרישה להתנהג על פי אמות המידה שהיא קובעת, הופכת את הילד או הילדה לאובייקטים חסרי אונים.

אם כך, מדוע המפגש, שלדעתי זו הפעילות הכי פחות מוצלחת בגן, מחזיק מעמד כבר מאה ושמונים שנה ונתפש כפעילות חשובה והכרחית? כנראה שיש לכולנו צורך בשליטה, כנראה שאנחנו מפחדות לאבד שליטה. המפגש נותן לנו מסגרת מצוינת לשלוט.

הבעיה היא שכפי שלכל אחת מאתנו יש צורך בשליטה, הרי אנחנו מתקוממות כשמנסים לשלוט בנו ולהצר את האוטונומיה שלנו. כשמנסים לשלוט בנו אנחנו רוצות להתנער מהשליטה, אנחנו שואפות לאוטונומיה. זה הפרדוכס של המפגש – מצד אחד הגננת מתרגלת את הצורך שלה בשליטה אבל בצד השני, אצל חלק מהילדים והילדות מתעורר מרי, התנגדות שישלטו בהם. התנגדות זו נתפשת על ידי הגננת כ"הפרעה". הטיפול בהפרעה הוא יתר שליטה. יתר שליטה עלול להוביל לעוד ועוד הפרעות או במצבים חמורים יותר לפחד מפני הגננת. כך נוצר מעגל בו כולם – גננת ילדים וילדות חווים תסכול, חוסר אונים וייאוש.

כשאנחנו חוות תסכול וחוסר אונים אנחנו מחפשות אשמים. כך ילדים או ילדות ש"מורדים" במפגש ומתנגדים לציית לגננת, הופכים לילדים או ילדות עם "קשיי התנהגות" "קשיי קשב וריכוז" וכך הדמוי העצמי שלהם נפגע מאד. צריך להבין שלא בהם טמונה הבעיה אלא במפגש. מצד שני סטודנטיות או גננות שלא מעוניינות או לא מצליחות "לשלוט" נתפשות כגננות לא ראויות, הן לא מספיק "אסרטיביות" וכך הדימוי המקצועי שלהן נפגע מאד.

כל השיח השיפוטי הזה היה נמנע אם לא היה מפגש בגן. אם לא היה פרק הזמן הזה שהוא חממה ליצירת קונפליקטים, אבוד שליטה, תסכול וכעס.

יש גננות המתגאות שמשך המפגש שלהן הוא ארוך מאד "אצלי יושבים במפגש יותר מחצי שעה", על מה הגאווה? על יכולת השליטה והאילוף? כמה מכן באמת מצליחות לשבת שעור שלם בקשב מוחלט למורה? בלי לחלום, בלי SMS, אם אתן לא יכולות, למה זה מצופה מילדים וילדות בגן? הרי זו האשליה הגדולה של המפגש, האשליה שהם אכן מקשיבים ולומדים. הם בסך הכול למדו להשתעמם בשקט, להעמיד פנים, לשבת כך שלא ישימו לב אליהם עד שיוכלו לחזור בשלום למשחקיהם. למידה משמעותית מתרחשת תוך כדי פעילות, לא בישיבה פסיבית. אז בשביל מה מפגש?

המפגש מפריע לפעילות השוטפת, מנתק את הילדים והילדות מעיסוקיהם, מייצר מעבר תזזיתי של סדור הגן ומבטל את הייחודיות של כל פרט בקבוצה. תארו לכן גן ללא מפגש, אין פרק זמן תזזיתי של סדור הגן לפני מפגש, אין קטיעת פעילות, אין כעס על אלו המתחמקים לשתייה, לשירותים, רק כדי "להרוויח" עוד שתי דקות מהמפגש. הפעילות ממשיכה לזרום, הגן ממשיך להתנהל בשקט ובשלווה.

בואו נודה על האמת, המפגש הוא פעילות שרוב השותפים לה – גננת, ילדים וילדות – היו שמחים לותר עליה.

אפשר אולי בסוף היום לקיים מפגש פרידה קצרצר, כפי שגדעון לוין (1921 – 2004), מכנה זאת "התכנסות חברתית". לוין קובע: "המפגש בנוי על יסוד עיקרי אחד: הוא חייב לאפשר השתתפות פעילה למירב הילדים באותו זמן", שירה בצוותא ומשחקי חברה.

כן, מפגש הוא חשוב, המפגש בין גננת או סייעת לילדים וילדות, מפגש של החלפת דעות ורעיונות, מפגש של סיפור ספורים, מפגש של משחק, מפגש של תכנון, מפגש של פתרון בעיות, כן מפגש הוא חשוב, המפגש בין ילדים וילדות לבין עצמם, מפגש של חברות, מפגש של עזרה הדדית, של למידה הדדית, מפגש של התחשבות, של משחק, של חוויה מהנה, של אתגר משותף. המפגש מתרחש כל רגע ורגע במרחב הגן. אבל למה צריך מפגש של כולם ביחד, למי זה טוב?
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה