שיר-שור #14 - האם אני בסדר

  • הוסף לסימניות
  • #1
האם אני בסדר? תנו לשאלה הזו לחלחל.

אפילו לא ארחיב על רוחב קשת התחושות שהשאלה הזו מעוררת.
תנו לנו את האור שיוצא מכם.
שבוע טוב.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
תאונה?
הרוגים??
חרדים???

מאיפה?
אההה, לא מהשכונה שלנו
אנחת רווחה...
אצלי הכל בסדר

זה בגלל הכביש,
הנהגים,
הגשם,
הגשר,
אצלי הכל בסדר

זה בגלל הצניעות
החילולי שבת
המחלוקת
העסקנים
אני? מה הקשר?
אצלי הכל בסדר
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
הוא חשוב.
יש לו רכב חדש מהניילון
וחופשה תלת שנתית במלון,
ילדים ממותגים
ישר מהקטלוגים,

כבוד מכאן ועד אירופה
מוכר על פני כל המפה,
מוערך בקרב הקהילה -
כולו עטוף הילה.

ואני פשוט.
נזקק לחסדי התחבורה הציבורית,
נוסע לים וחוזר לאותה הכרית,
ילדיי רגילים אך מדהימים
והכי - כשהם מנמנמים,

הכבוד ממני והלאה -
לא מוכר, לא ידוע,
חוזר מהתפילה רק עם שולמן וכהן
וחבר של עוד איזה שכן.

אך עלי לא דורכים
ולא שולפים אקדחים,
אלי לא חודרים אימה וכפור
עת פורעים חובם - אנשי השוק האפור.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
הם קוראים לזה פיגור,
אך בשבילו אלו החיים.
הם מגדירים 'חוסר טקט',
מה שאני מכנה, 'כנות'.
הם רואים בו ילדותיות,
כשאני רואה שמחת חיים.
מה שלהם נראה כהקרבה,
בעצם זו אהבה.
'הוא לא כל כך בסדר'
זה נכון.
אבל מה איתי,אתך,
אנחנו כן בסדר?

(מוקדש להורים לילדים מיוחדים)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
יאללה, בסדר. שיהיה.

וִתַּרְתִּי
לַשָּׁכֵן מִלְּמַעְלָה
שֶׁפָּרַץ, הִרְחִיב וְהִזִּיק
הֶחְשִׁיךְ, חָסַם וְהֶחֱנִיק

וְ-וִתַּרְתִּי
לַשָּׁכֵן מִלְּמַטָּה
שֶׁבָּלַע אֶת הֶחָלָל
עַל עֵרֶךְ הַדִּירָה שֶׁצָּלַל

וְ-וִתַּרְתִּי
לַנֶּהָג מִשְּׂמֹאלָהּ
בְּמָקוֹם בּוֹ הוֹפְכִים
לְאֶחָד שְׁנֵי נְתִיבִים

וְ-וִתַּרְתִּי
לַסַּפְסָל מִקָּדִימָה
עַל מַזְגָּן וּתְרִיסִים
שֶׁיְּכֻוַּן רַק אֲלֵיהֶם כְּפָרִיצִים

וְ-יִתַּרְתִּי
אֶת קִיּוּמִי בָּעוֹלָם
מָבוּי מְפֻלָּשׁ, אַסְקֻפָּה
אֵינִי קַיָּם – מַשְׁמַע אֲנִי רִצְפָּה


וְאִם יוֹם אֶחָד
יִבְלַע אוֹתִי כָּרִישׁ
לֹא תֵּדְעוּ שֶׁהָיִיתִי
אֱוִיל מַחְרִישׁ
לֹא מוֹתִיר אַחֲרַי
רְכוּשׁ לְהוֹרִישׁ
אוֹ מַאֲבָק לְדוֹרוֹת
וְאוֹיְבִים לְהַפְרִישׁ
וִתַּרְתִּי מֵרֹאשׁ
עַל יְכֹלֶת לְהַשְׁרִישׁ
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי
כְּאָבָק לְהַבְרִישׁ.


(במנגינת 'הכל תירוצים'. ואתם השכנים, אם קראתם את זה: לא ויתרתי על כלום. חכו חכו).
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #6
האם אני בסדר?


לא קמתי בזמן,
לא היה לי מזומן,
התחלתי גם היום על רגל שמאל,

שכחתי לצלצל,
לא זכרתי לאחל,
והבטחתי שזה לא יקרה, רק אתמול.


הקשבתי לראשון,
נתתי לשני
אבל השלישי מרגיש מקופח

הכנתי עוגת
שכבות מרשימה
אך היא סיימה את חייה בפח,

שטפתי תכלים
גיהצתי ערימה
אבל עבר מאז שבוע וקצת

ואפחד לא זוכר,
ובטח לא אני,
וכל אבן וסיר מקיר תצעק,

ההורים, האחים
האחיות הגיסות
והילדים בראש השיירה

הבוס, השכנים
הגננת, המורה,
סביבי עדת שופטים מחמירה

אז האם אני בסדר?

מסתבר שלרוב לא
וזה יכול קצת לייאש
אבל יש לי פתרון פשוט

ובכן, היום בבוקר שוב,
מישו החליט שזה חשוב
ויעיל, ונצרך לאנושות

שאני אתעורר
לעוד יום של חיים
של מאבק בין כשלונות להצלחה.

ולדעת שבורא העולם בכבודו
החזיר לי נשמה
זה כל כך הרבה יותר מהוכחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
האם אני בסדר? תנו לשאלה לחלחל
האם אני בסדר? הפחד כתולעת זוחל
האם אני בסדר? אם ברע אינני בוחל
זה נקרא בסדר? כשהיצר-הרע מתנחל


הן לכמשה-רבינו שאפתי
מעשה למעשה צרפתי
עכשיו נשארתי כפתי
יהודי פשוט אנלפביתי


וכשבתוך ענן התהלכתי
מרגיש עזוב ורחוק​
פגשתי בזקן מהלך
פניו כבבת שחוק​


נשמה שנתת בי טהורה היא
זאת צריך לשנן וללמוד​
כל מעשה ומעשה, קטן וגדול
חשובים לפני הבורא מאוד!​
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
וידוי לחרד המתמודד.
(לא לשכוח להכות על החזה בכל אות. איי!)

אני לא בסדר,
בסדר אני לא,
גרוע אני, לא בסדר.
דווקא אני לא בסדר,
הוא דווקא בסדר,
ואני לא.
זה אני שלא בסדר,
חבל שאני לא בסדר,
טעיתי, אני לא בסדר.
יום נוסף שאני לא בסדר,
כמה אני לא בסדר!
לא בסדר אני,
ממש לא בסדר אני,
נורא לא בסדר אני,
סדר אני לא בו,
עוד פעם אני לא בסדר,
פעם עוד אל"ב,
צצצ אני לא בסדר,
קבוע אני לא בסדר,
רק אני לא בסדר,
שוב אני לא בסדר,
תמיד אני לא בסדר.

סרתי מן הבסדר, סטיתי מן הספאסנישט, צר לי מאוד.
ניפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו, וביד אדם אל אפולה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
והיא, בסדר?


בְּעולם של כולם
של כללים
ושל סקאלה,
לא הייתה בכלל,
רק בעצמה.

לא השוותה למולם,
ואת הצללים
מחקה לה.
יצאה מהכלל
ומהרשימה.

גם אם האופק רחב,
העולם גשר צר
בעיקר אם תפחד
מהכלל.
כמה טיפשי.

ואם תקרע מן המרחב
יענוה במיצר
ובעצמה לא תכחד
בגלל
גוף שלישי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
סליחה, התכוונתי לזה:

אשמנו,
בגדנו...


גלשנו,
גיגלנו,
דיפדפנו,
הגבנו,
העתקנו (ctrl_c),
והדבקנו (ctrl_v),
ויקפדנו,
וואטסאפנו,
זיפזפנו,
חדרי חרדינו,
טוויטרנו,
יוטיובנו,
כתבנו,
לינקקנו,
לייקנו,
מסנג'רנו,
נחסמנו,
סקייפינו,
עירבבנו,
פרוגגנו,
פיסבקנו,
צ'וטטנו,
קוי-נייעסנו,
רוטרנו,
רפרשנו,

שכחנו
תלמודנו.


סרנו ממצוותיך וממשפטיך הטובים, ולא שווה לנו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
האם אני בסדר?
מנסה
משתדלת
עושה
מתפללת
רוצה
מטפסת
שוב נופלת
וקמה
מטפסת
לא שואלת
למה
ורוצה, אוי, רוצה
להגיע
לגעת
ברקיע
מאיצה,
לא יודעת
זה הגיע?
מציצה
אל האופק
מזיזה
מחיצה
מעיזה
עם יד על דופק
---
אין לי אויר
לא נושמת
רועמת
מתרוממת
מתקוממת
זה לא הולך
...
נסוגה
אחור
ותוגה
ושחור
דאגה
וגם חור
שוב לא בסדר
---
האם את בסדר?
את שרוצה ועושה
והולכת מנסה
מזיזה מעיזה
רועדת
ושוב פעם מועדת
ונופלת וקמה
כמה, אוי כמה....
זה המסע
וזוהי הדרך
להזיע
לא כמו עדר
להגיע
לערך
את הכי בסדר
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
בס''ד

הייתי היום
בסדר.
ממש.
היא דברה
לשון הרע
עסיסי ונורא.
ואני –
רק קצת.
בקושי.

בכניסת השבת
לא הייתי
בסדר.
היא הדליקה
נרות
רגועה מוכנה -
עשר דקות
לפני הזמן הנקוב.
ואני אוי הדלקתי –
לחוצה
עד אימה -
חמש דקות
אחרי הצפירה.


ביום ראשון
שוב הייתי
בסדר.
לא סתם.
הם נורא כעסו
על רשלנות
אולי פושעת.
ואני –
דיברתי במקום -
דברי אמונה
ונחת.

ביום שני
לא הייתי בסדר.
ממש.
השכנים ממולי
הכניסו אורחים –
מיליון ואחד.
ואני?
בושה לספר,
ד' לי יסלח.

מחר איך אהיה?
בסדר או לא?
לא יודעת,
אין לי מושג.
מניין אדע -
מי יהיו אז איתי?
איך אנחש -
מה יעשו ליידי?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #15
לא רוצה להיות בסדר!

כשהכל במקום,
זה עושה לי אלרגיה,
כשכולם שקטים,
אין לי אנרגיה.

כשהכל מתוכנן,
אני פשוט נחנק,
אין לי אויר-
כשהכל מתוקתק.

כשכולם שומרים
באדיקות על החוק,
לי מתחשק,
לעשות מזה צחוק,

כשהכל אותו שטאנץ,
וכולם על הקו,
בא לי קרניים-
ולנפנף בזנב!

אם כולם יודעים מה-
נכון ומהוגן,
בתוך כל הבסדר,
אני רוצה בלאגן,

כשהכל מחושבן,
בנחת רוח קרה,
אני מרגיש ת'חיים
מובלים לקבורה.

אז אם כולכם טובים,
עומדים יפה בשורה,
תנו לי להיות-
הילד הרע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ב"ה.

קֵץ כׇּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי,
אֲנִי צִמְחוֹנִי אִידֵאוֹלוֹג.
בָּאוֹטוֹבּוּס אִשָּׁה לְפָנַי,
דַּי לַהַדָּרָה וְלַפִּלּוּג.

שׁוֹתֶה רַק קָפֶה שָׁחֹר,
לֹא אֶתֵּן לַגִּזְעָנוּת לַעֲקֹף.
כֻּלָּנוּ מִקֶּדֶם וּמֵאָחוֹר,
נִבְרֵאנוּ בְּצֶלֶם קוֹף.

מְרַפְרֵשׁ אֲתָר נֶחְשָׁב,
לְהַכִּיר כָּל טְרֶנְד
חָדָשׁ.
לָתֵת זְכֻיּוֹת תּוֹשָׁב,
לְכָל סוּדָנִי מֵחַבָּשׁ.

אֲנִי אַדִּיר, אֲנִי נָאוֹר,
נִגְמַל מֵהַרְרֵי טֶרֶף.
אֲנִי אַבִּיר, אֲנִי צָחוֹר,
מִתְקַדֵּם לְלֹא הֶרֶף.

וְאִם יָבוֹא הַדּוֹר הַבָּא,
יַלְחִין אִידֵאוֹת טְרִיּוֹת.
יֹאבַד הַכֶּלַח מִדֵּעוֹת סַבָּא,
בְּאַמּוֹת מִדָּה מוּסָרִיּוֹת.

וּמָה בְּכָךְ? בְּאוֹתָם הַיָּמִים,
אֲפָרִי כְּבָר יִהְיֶה טָבוּל.
פָּזוּר עַל פְּנֵי שִׁבְעַת הַיַּמִּים,
וְאַחֲרַי הַמַּבּוּל.


(אחרון לאשכול זה, בלי נדר)
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #17
שמתי כאן, אבל ראוי להודעה משלו. אז העברתי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #18
מנקה את השולחן:
את מִתקן העטים
את הניילוניות עם הדפים
את הקירות הלבנים
וכמובן וּוְיש גם על הפנלים

מבריק את הידיות
מקרצף את האסלות
מצחצח את המראות
מבריש את המשקופים

מניח בזהירות את האגרטל
מציב מחדש את הפח במקום
מסדר את הכיסאות בשורה
מייצב ומאזן את התעודה

זוכר לרסס עם מטהר האוויר
לארגן את ארונית התרופות
לכבות את כל המתגים
לשטוף את הזגוגיות

ועוד שבוע וחצי בדיוק
אגיע ביום ראשון בבוקר
אכנס בביישנות לחדר המנהלת
אומר שאני בוריס ומגיע לי משכורת

אקבל את הצ'ק בהכנעה
אומר תודה ואצא מהמרפאה
ובדרך למוסד הבא
אמשיך לקוות שמישהו יגיד: תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
האם אני בסדר?

בסדר !!!!...

מה זה בסדר?

בסדר על פי הספר!!!!!

איזה ספר?


בסדר....

מסודר....

כל איבר במקומו מונח

בדיוק לפי מה שנדרש,

שן אחת עקומה,

עין אחת קצת עצומה,

יד של שמאל כואבת

הבטן מתהפכת....

המח שלי מתוכנת

לפי מה שנדרש,

והרגש?

מגובש?

מעורבב,

מגובשש, מטושטש.


אבא

תגיד...

איזה עולם בראת?

של קוביות?

עולם מסוטט?

נוף יפה כאוטי,

מסודר ב-מעורבב...

צבעים, צורות,

גבהים ומרקמים...

וגבול שמת לים

שיהיה

מסודר

כזה...

שיהיה בסדר

אני.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
לפעמים בא לי להרים את היד
שם באמצע הערב
אחרי מנחה או לפני
להרים אותה גבוה, מהכתף
להצביע אל שקיעת חיי,
להסתכל לה בעיניים שלי
ולומר לה משהו
חריף, נכון, מלא חכמה
שתשפיל עיניים ותוותר
תגיד נכון הוא לא שוקע, הוא שונה
הוא מיוחד.
לעמיד שם עם היד למעלה ולחוש את הרחוב
מעריץ, ממריץ
הו כמה בא לי.
אבל
אסור לצאת באמצע הסדר.
אז אני בסדר.
אני חושב.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

אחרי כתיבת שבע ספרים שחלקם לא הגיעו לציבור אלא לבודדים, כשעתיד ספריי הבאים לוט בערפל (לדעתי כמו כל סופר אחר כי כנראה כל סופר חש שעתיד ספריו לא ברור, זה תלוי בהרבה גורמים), אני מסתכלת על הדרך הזו ושואלת את עצמי מה יצא לי מכל זה, איזה ערך?

הערך הוא שלמדתי לאפשר לעצמי לדבר, לכתוב ולהתבטא!
אני לא חייבת להשתמש בזה, די לי שזה קיים אצלי.
פחות רצוי לשתוק מתוך חובה בגלל תנאי חיצוני וכן פחות רצוי להתבטא כי אתה חייב להתבטא בגלל כורח.
כל היופי זה להגיע למצב משוחרר תודעתי בו האדם יודע שהוא יכול להתבטא, ולהגיע לבהירות.
קודם בינו לבין עצמו שיהיה שיח כנה, וגם להצליח להגיע למקום מכיל וחומל מאוד כלפי עצמו, כזה שמסכים לעצמו להיות לא מושלם.

לא חייב להשתמש ביכולת להתבטא, וגם לא קל להגיע ליכולת הזו, ממש דרך חתחתים עבור אנשים מסוימים, ולאחר שמגיעים לשם אפשר גם לשתוק וזה בסדר, אבל כל עוד היכולת הזו קיימת, זה מבחינתי הישג מאוד משמעותי.

פחות חשוב לדעתי עבור הסופר אם הספרים שלו נקראים או לא, כי זה סתם לופ שלא נגמר, אלא מה שחשוב זה לתת לעצמי את היכולת הזו להגיע לידי ביטוי, למצוא את הקול הייחודי שלי.

באופן אישי היה לי קשה למצוא את הקול הייחודי שלי. הייתי מלאה בדעות קדומות כלפי עצמי(!) בשנאה עצמית, פחד מעצמי, שללתי את עצמי בגלל מגוון סיבות, חלקן צודקות.
הדעות הללו כלפי עצמי הן שלי, לא גדלתי בבית ביקורתי באופן מיוחד, אלא אני בניתי אותן אצלי, התניות, ביקורת, בושה, חרדה, נתינת משמעות אדירה לסביבה ןהקטנת עצמי.

לא אומר שיצאתי משם לגמרי.
וגם לא אומר שצריך לצאת משם.
אין לי בעיה עם קצת ביקורת עצמית, אבל שלא תגרום להימנעות מהגשמה עצמית.
שלא תכבה את הפוטנציאל.
*
עברתי הרבה ניקוי פנימי של מידות לא נכונות, חשיבה לא נכונה, בחנתי הרבה מחשבות מחדש.
האם אני באמת כל כך לא בסדר?
האם אני באמת מזיקה ח"ו?
האם העולם רע ח"ו?

העולם הוא טוב.
יש מנהיג טוב.
תמיד.
אני לא מאמינה ברע, אפילו לא בקמצוץ של רע.
*
האדם עיר פרא נולד.
אני שמחה שהיה לי פחד להתבטא כי יש בי גם תכונת פזיזות והפחד להתבטא כנראה איזן את הפזיזות ומונע ממני והסביבה עוגמת נפש.
*
אני עדיין באמצע הדרך, יש לי הרבה דברים לתקן בתוכי.
כמו לבסס את המקום שלי בתוכי באמת ולמצוא את המקום הזה, וכן ללמוד לתת בתוכי מרחב לזולת שזה גם מאתגר וחשוב לא פחות.
אני יודעת שכמו שאני עוברת, כולם עוברים, זה מסע משותף של הדור הזה בדרך לזכות לטוב הנראה והנגלה לכולנו.
אני מאמינה ונלחמת על הזכות להאמין בטוב כל הזמן, מעריכה את האנשים שנמצאים כבר שם, בתודעת אור וטוב, ומאמינה יותר מתמיד שכולנו צריכים להתפלל ולבקש שהעולם יזכה להגאל בחסד וברחמים.
*
כשסיימתי לכתוב את המאמר הזה ראיתי בתיבת המייל שרשימת תפוצה שלחה לי בדיוק מאמר בנושא הזה, זה נושא שמתחיל לצוף אצל כולנו, הרצון להפסיק לשתוק מתוך כורח ואילוץ, ולהגיע לאיזון בעניין הזה.
אני רואה שכתבו כאן כמה שירים על האישה ה---------
לא יפה אל תגידו ככה צריך להגיד 'מתמודדת'!!!

עוד מעט נשמע אותם. אנשים מתלחששים מאחורי הגב שלנו.

שכואב גם ככה.


אז הנה עוד שיר לאוסף שירי הגבורה או הבושה ((איך שתרצו) (ואולי אפשר לפתוח אשכול במיוחד בשביל זה :))

אז כתבתי את זה לפני איזה שבוע ויותר ... ופשוט .. למה לא להשוויץ.. זה באופנה ..
(ואני חייבת לשתף שבחדר המדרגות אני שומעת את שכנתי שואגת על הילדים ואני מסתכלת על בעלי ואומרת ... "אוי תראה כולן יוצאת מדעתן.."

(בהעברת מסר סמוי - אל תחשוב אני לא היחידה!)


אז הנה זה בא: ומצטערת לא יהיה כאן חרוזים. (יפים אם בכלל)
תגידו...לאיזה אמא יש זמן למצוא אותם... ולהשחיל אותם..

מי בכלל מחזיקה משחקי חרוזים בבית? (השרשרת נקרעת מתי שהוא ומוצאים את העיגולים הצבעוניים הללו רק בפסח הבא!!)


טוב גילוי נאות: זה מהיומן שלי:


"היי, השם אני אחרי שבת, המלחמה הזו עדיין כאן.

ומה עושים עם הילדים??!

זאת שאלת המיליון - רק תן לי כוח אבא!

-----------------------------------


אל תגיד לי עוד יום אחד

אני על הסף - על הסף!

אל תגיד לי 'הכל לטובה'

חייב את זאת המלחמה.


אני מוצאת את עצמי ישנה עם מוצץ

מי אמר שאסור גם לי להירגע

(מהאזעקה האחרונה)

שמשהו יכבה את האור וילטף

לא אומר בקול, אבל-

רוצה לחזור להיות ילדה.


כי יש מחר עוד יום ארוך כמו שרוך,

לא שרוך הוא קצר - קצר מידי

יום ארוך כמו הגלות - כן הכל בגללה!

אני תקועה עם שישייה בתוך דירה (די) קטנה.


אם תראו אותי קופצת איתם על המיטה

זה לא שיצאתי מדעתי

פשוט החלטתי גם אני

לעשות קצת כיף לעצמי


אם תראו אותי מלקקת קערה של עוגה

ואומרת לילדה, שתחכה לתור שלה

ממש לא בכוונה .. אני.. אוי..

אולי משהו נורא כאן ארע..


כי מה ששבוע וחצי עוֹשֶׂה

כולי הפוכה כמו הקפה

שכחתי מה זה להיות לבושה יפה

(בלי כותנת ורודה במשך יממה)

מישהו נשלח להביא לי תמונה.


אז נכנעתי

והרפתי

והקאתי

כי נתניהו לא עדכן לי את הלו"ז

יש לי עוד שמוז (במקלט צפוף)

עם שכנה שגם לה עלה הפיוז.


תנו לי טפיחה (או חתיכה של עוגה)

כי להישאר אימא שפויה (ורזה)

בתקופת מלחמה

זאת וודאי ניצחון

שלי (ושל השכינה..)


ודרך אגב שמעתי אותה צועקת

"אחרי המלחמה אני יוצאת לחופשה.."

מה אתם אומרים שאצא איתה??


ששש - תשמעו!

"את רעה! את רעה!" (התרעה, התרעה,)

בדיוק כשקיבלתי התקף עצבים על המקלדת!


שש תשמעו קבלתי מהמחשב נחמה:

"את זכה. את זכה." (אזעקה. אזעקה.)


לאחר המלחמה.

מסתמא.
אני במהלך של כתיבת חוברת המיועדת לבחורים צעירים שלא מוצאים את עצמם כל כך בין כותלי הישיבה. המטרה: להעביר את הבחור תהליך שבו יגלה הבחור שגם לו יש כוחות וכשרונות, גם אם הוא לא אובחן רשמית כעילוי. ואני מזמין אותך בחור יקר לגלות את "העילוי שבך"

אני משתף כאן את סיפור הפתיח של הפרק הראשון, אשמח לקבל תגובות הערות והארות.


אני שמוליק בחור ישיבה כמוך, מאז שאני מכיר את עצמי הייתי אוהב לעשות הרבה דברים, אבל ללמוד זה לא אחד מהם עברתי את המסלול הלימודים הרגיל עד שהגעתי אל הישיבה

אז חלה תפנית בחיי, הורי רצו שאכנס לישיבה מצוינת כמו כל שאר אחי, ישיבה כזו שמתקבלים מתוך עשרות או אפילו מאות נבחנים רק בחורים בודדים והתחננו אלי שהעשה מאמצים לעבור את המבחנים וכן הם יעשו מאמצים רבים מצדם.

בגלל הקשרים הטובים של אבי עם הנהלת הישיבה, הוא הצליח לשלב אותי בישיבה יוקרתית ל"צעירים מצוינים", למרות שלא ידעתי מה מקומי שם. עם הזמן גיליתי שיש עוד בחורים כמוני, שלא מתחברים ללימוד, ונמצאים בישיבה מסיבות שונות ומשונות. וכך יצרנו חבורה של בחורים שנמצאים בישיבה מסיבות שונות אבל אין להם כל שייכות לעולם הלימוד.

באחד הימים, כשהגשתי את המבחן השבועי למגיד שיעור כרגיל, שהשאלה היחידה שעניתי עלה היא שם התלמיד. הוא הסתכל עליי בחיוך ואמר: "היום בארבע תיגש לחדרו של ראש הישיבה." הבנתי מיד - המחליף רוצה "לנקות" את הישיבה מבחורים כמוני. החיוך של המגיד שיעור רק חיזק את התחושה הזו.

בשעה ארבע הגעתי לחדרו של ראש הישיבה, מלא חששות לגבי העתיד ומה אספר להוריי. רגע האמת הגיע, והייתי בטוח שאמצא את עצמי מחוץ לישיבה ואצטרך לחפש ישיבה חדשה. כשנכנסתי, הופתעתי לראות את חבריי יושבים שם, מה שהקל עלי מעט.

המתח היה כבד, וכל אחד שקע במחשבותיו. לאחר עיכוב קל, ראש הישיבה נכנס, קמנו לכבודו, והוא התיישב. כולנו המתנו בדריכות לשמוע את דבריו.

"אספתי אתכם פה כדי לומר לכם משהוא חשוב מאוד", פתח ראש הישיבה את דבריו, הישיבה שלנו כמו שאתם יודעים, כשמה כן היא ישיבה לצעירים מצטיינים, והיא מיועדת רק לבחורים העונים על ההגדרה הזו. ולא סתם בחרתי אתכם מתוך מאות הבחורים בישיבה וכינסתי אתכם פה. אבקש מכם להיות קשובים היטב אלי מספר דקות.

ראש הישיבה חילק לכולנו דפים ועטים, חשבתי לעצמי כנראה זה מבחן חוזר הראש ישיבה רוצה בכל זאת לתת לנו עוד הזדמנות, אבל כשהפכתי את דף המבחן ראיתי דף חלק שהכותרת שלו הייתה, "אני לא יכול"

הראש ישיבה ביקש מאתנו שכל אחד יכתוב בצורה ברורה ומפורטת את כל הדברים שהוא לא יכול לעשות, כל הדברים שהוא לא יוצלח בהם, אל תחסכו במילים ובדיו, פשוט תכתבו הכל ביקש ראש הישיבה.

ראש הישיבה יצא מהחדר והבטיח שיחזור בעוד כמה דקות, ברגעים אלה הרגשתי שכאן פתאום נפתח לי הלב, וכתבתי את כל האני לא יכול שלי, "אני לא יכול לשבת בשיעור בשקט וללמוד" "אני לא יכול להבין את החומר היטב הוא קשה מידי עבורי" ועוד כהנה וכהנה עד שהדף התמלא. כך גם חברי כולם היו מרוכזים היטב במשימה ומלאו את הדף במרץ.

כעבור כעשרים דקות חזר הראש ישיבה ואמר לנו, "אני מאוד מצטער, אבל אני צריך ללכת להלוויה לא רחוק מכאן, ואני רוצה שתבואו איתי, תקפלו את הדפים שכתבתם ותשמרו אותם אצלכם בכיס, תתארגנו מהר אני מחכה לכם בשער היציאה"

רגע לפני שיצאנו להלוויה, ראש הישיבה ביקש משתי בחורים ללכת ולהביא עיטי חפירה ושתי שקי חול, באותו רגע נבהלתי, וכך החלו התלחשויות בין הבחורים, האם אנחנו הולכים לעבוד כאנשי חברה קדישא, האם אנחנו הולכים לקבור את המת?, הסקנו שכנראה מדובר במת מצוה יהודי ערירי שהראש ישיבה מכיר, ושאין מי שיקבור אותו חוץ מאתנו.

הגענו אל בית הקברות שהיה במרחק של כעשרים דקות הליכה מהישיבה, המשכנו ללכת בין המצבות עד שהגענו למקום שומם. ראש הישיבה אמר "הגענו למקום תניחו את שקי החול בצד ותתחילו לחפור את הקבר" לבנתיים הוא הוציא מכיסו גארטל וחגר אותו על מותניו, הרגשות שלי היו מעורבים באותה עת, מצד אחד הרגשתי תחושה של שליחות - לקבור מת מצוה, ומצד שני הייתי עצוב ומפוחד - בכל זאת לא התעסקתי אף פעם עם מתים...

"זהו מספיק, הבור מספיק עמוק" אמר ראש הישיבה, עמדנו כולנו נרגשים מסביב הקבר שזה עתה חפרנו, ואז החל ראש הישיבה בדברי הספד, "הוא ליוה אותנו שנים רבות, בימים ובלילות, הוא היה ממש חלק מאתנו בשר מבשרינו, והיום זה יומו האחרון" "אנחנו נפרדים ממך ברגעים אלו ומשאירים אותך כאן בקבר מעתה ועד עולם" כולנו התחלנו לבכות במקהלה, עין לא נותרה יבשה באותם רגעים, כולנו היינו נרגשים מדברי ההספד שהשמיע ראש הישיבה, עד שלא שמנו לב שבכלל אין שום מת בסביבה...

"זה רגע האמת" אמר ראש הישיבה, הוציאו את הדפים שכתבתם זה עתה מהכיס והשליכו אותם אל תוך הקבר, כולנו עשינו זאת כל אחד מאתנו השליך את דף האני לא יכול האישי שלו לקבר. ראש הישיבה המשיך את דברי ההספד שלו והבכיות שלנו התעצמו יותר ויותר, הרגשתי כאילו באמת אני נפרד מכל הקשיים שלי ומקבל חיים חדשים, אני פשוט אדם חדש. סגרנו את הגולל על "המת" תוך כדי שאנו ממשיכים ובוכים מעומק הלב ספק אם הבכי היה מהפרידה מהעבר, או מזה שאנו עומדים להתחיל חיים חדשים.

אמרו חז"ל גזירה על המת שמשתכח מן הלב, אמר ראש הישיבה, וכך גם "המת" הזה לא קיים אצלכם יותר, במקומו נכיר ונשתמש באחיו "האני יכול", מהיום כל אחד מכם יכול לעשות הכל, ואני מאמין אישית בכוח וביכולות של כל אחד ואחד מכם.

אנו עדיין עומדים ליד הקבר הטרי, ותוך כדי שראש הישיבה מוציא מתיקו כמה חוברות ומחלק לנו, הוא עומד ומכריז לנו, כל אחד מאתנו קיבל אוצר יקר, ארמון ענק המלא בכל טוב, בארמון הזה יש הכל, יש בו את כישרונות נדירים, יש בו הצלחות, כל מה שתצטרכו לעשות כדי להיכנס אל תוך הארמון, זה להשיג את המפתח, לפתוח את הדלת ופשוט להיכנס לתוך הארמון. אתם בטח שואלים את עצמכם אז איך משיגים את המפתח?



אחד המפתחות אל שערי הארמון הזה הוא בידכם, ברגעים אלו ממש אתם אוחזים בו, דעו לכם החוברת שבידכם, נכתבה בהשקעה רבה ומרכזת בתוכה חומר רב וכלים מעשיים, שאם תשתמשו בהם תוכלו לגלות את העילוי שנמצא בכל אחד מכם. סיכם ראש הישיבה את דבריו.



באותם רגעים הרגשתי הרגשה עילאית כאילו עולם חדש נפתח בפניי, קשה לתאר את ההרגשה הזו במילים, ומאותו הזמן באמת התחלתי לעמול ולהשקיע ביישום הכלים הנפלאים שלמדתי בחוברת הזו, וכעבור זמן לא רב באמת התגשמה נבואתו של ראש הישיבה, ונחשבתי לאחד מהעילויים הגדולים בישיבה.

הייתי מחלק את החיים שלי לשני חלקים, יש את החיים עד אותו היום שנחשפתי אל החוברת הזו, ויש את החיים שאחרי שנחשפתי לחוברת. החוברת הזו פשוט שינתה לי את החיים, כמובן הצלחתי נזקפת גם לזכותו של ראש הישיבה המסור והמיוחד, שלא אשכח אותו עוד שנים רבות.

וזהו. זה היה הצעד הראשון שלי - להשאיר מאחור את כל מה שמונע ממני להצליח






Q רגע של מחשבה R
עכשיו, רגע לפני שנתקדם, צריך להבין משהו חשוב: המחשבות שלנו, איך אנחנו תופסים את עצמנו, הם כל מה שחשוב. איך אנחנו רואים את הלימודים, את הסוגיות, את הכישלונות – זה מה שיקבע אם נצליח או לא. זה לא מספיק לעבוד קשה ולהתאמץ – אם בראש אתה לא מאמין שאתה יכול להצליח, כל העבודה המצוינת שלך לא תעזור.

השיעור הזה בא ללמד אותך משהו מאוד פשוט: היכולת לשנות את המחשבות שלך. כשאתה מאמין שאתה לא יכול ללמוד, כשאתה תמיד חושב שאתה לא מצליח - אתה עושה את עצמך כישלון, ואז זה באמת קורה. אבל אם תדע לשנות את הדפוסים האלה, תוכל להתמודד עם הכל. כל כישלון יהפוך להזדמנות.

הכל מתחיל בתהליך שיכול להיות שונה בשביל כל אחד, אבל בסופו של דבר – כולם יכולים להצליח אם הם רק יידעו איך לשנות את המחשבה.
אט אט אני מבינה שאני לא מיוחדת בכלל.
בכלל.
אומנם אני ייחודית כמו שכל אדם ייחודי, אך אין לי סגוליות.
אני לא מיוחדת.
איך אני יודעת את זה?
סימנים קטנים מכל מקום, הוכחות.
כמו למשל אנשים כמוני בדיוק בדיוק.
כמו למשל הבנה שאם אני מיוחדת - זו כפירה.
*
ההבנה הזו נושאת בתוכה משהו מדהים.
אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...)
אבל לא.
אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני.
אין בי משהו יותר.
מצד אחד זה רוגע נפשי להבין שאני לא מיוחדת. אני גם לא מיוחדת לשלילה. אני לא חריגה.
מצד שני זה... המ... קצת מאתגר את הרגש.
כי עדיין קשה לי לשמוע אנשים שמדברים כמוני או חושבים כמוני או אפילו מחדשים לי.
תחושה של: הם כמוני לגמרי.
וזה קצת מאתגר להרגיש את זה כי זו תחושה והבנה/ הסקנת מסקנות שגם לאחרים קשה לשמוע אותי כמו שלי קשה לשמוע אותם (לא שהם בדיוק שומעים אותי).
ואז הבנה של: למה לי להתאמץ לדבר, להביע את עצמי, אם בכל זאת כולם חושבים כמוני וכולם כמוני.
ואם יש אנשים שזה מרגיז אותם שאני מתבטאת, כמו שאותי מרגיז לשמוע אנשים מתבטאים, אולי עדיף לא לכתוב וזהו.
*
אבל התשובה לכל זה היא - שאני בסדר.
זו הדרך שלי.
אולי אני לא מיוחדת אבל בלי קשר מותר לי ללכת בדרך שלי, אני לא צריכה למחוק את הדרך הזו. גם אם אנשים יתאכזבו.


שמעתי שכולנו הוויה,
צריך להגיע לשם-
להבנה שאנו הוויה ולא אגו.
הוויה זה אומר: אני נוכח כאן, אני הוויה טובה משדרת אהבה.
וכל השאר, כל בני האדם גם הם הוויה. אין כאן תחרות יש כאן מסע של כל אחד בדרך לעצמו האמיתי, האור שלו שרוצה להתגלות.


בעוד אגו זה יותר הסיבוך הזה סביב 'אני' ו'היא'.
כן, ככל שאדם יכיר בכך ויפעל בהבנה שהוא כלי מלא אור, שהוא הוויה טובה, הבעיות שלו יפתרו.
כי זו האמת, כל אדם יש לו שליחות ואין אף אחד מיוחד יותר.
לפעמים אני רואה אנשים לא מושלמים שמפרגנים לאנשים אחרים, שהם כן מאוד מוכשרים מוצלחים יותר מהם ואני קצת רוצה ללמוד: מה המהות של פרגון?
האמנם המפרגן כל כך מלא בעצמו ובטוח בעצמו שהוא מסוגל לפרגן?
למה אדם לא מסוגל לפרגן?
מה זה החסר הזה שגורם לאדם לחוש שהוא נאלץ להלחם על המקום שלו... האם יש אנשים שהמקום שלהם בעולם לא מובטח או שזה רק דמיון שהאדם יוצר לעצמו?
זה כנראה רק דמיון.
זו מלחמה על ריק.
כי יש לכל אחד מקום מבוסס, איתן, מלא ערך, מששת ימי בראשית.
הוא צריך לעמול עבור המקום הזה כי לעמל אדם יולד אבל המקום שלו קיים, מדויק ויציב.
ולחינם אדם מסתכל על הזולת כדי לחפש עוד קמצוץ של אושר, אישור, הכרה, כי הנפש לא תימלא.
והנשמה מלאה מעצם היותה והיא לא צריכה דבר.
*
אבל אנחנו כאן בעולם הזה, עולם מלא נסיונות, תחרותיות, קנאה, פחד, מוסר מול אינטרס, חוקי תורה מול הרצון האישי, אנחנו בעולם מקסים, וגם כל מה שיש בו שזה בין השאר גם צרות עין, קנאה ותחרות וכו' גם זה יכול להיות תועלתי כשאדם מודע לעצמו ומנסה למלא את המקומות החסרים שיש בו - באהבה עצמית.
כשאדם מוכן לקבל עצמו ולהתקדם במידותיו, מסגל סבלנות אורך רוח כובש את המידות הרעות.
אז הוא זוכה לאושר אמיתי.
לא צריך להיות מושלם, צריך להסכים שאני לא מושלם.
ולהתמלא בענווה בשפלות יחד עם הבנה שיש לי נקודות יחודיות רק לי והן נקודות האור שלי לעצמי ואולי גם לעולם.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה