זה יום אפרורי וגם הפרק... קצת.. אולי

[שני.ס]

אני כל כך אוהבת את הצביעה - בהזדמנות זו - תודה על פירסום שיטת הצביעה שלך!! צביעה מדהימה.
ו.... מראש רקוב לא היו יוצאים דברים מדהימים כאלה, אז תפרגני לעצמך יותר

 

[מ"ם]

מעולה!

ראיתי את הקומיקס בעיתון הערב והפרק משובח מאוד.
בניגוד לאפרוריות בתמונה שבחרת להדגיש מהעמוד הראשון, העמוד השני רובו עליז ונערי.
באמת מעניין הניגוד בין התוכן שהוא לכאורה שיחת נעורים נעימה - לבין הרקע הכבד של בית החולים. זה כמובן מכוון ומעניין.

הקול הקרייני של המספרת שמתגבר ברקע לקראת סוף העמוד השני מאוד מקצועי ו'קומיקסי'.

 

[מרים יעל]

מעולה!

ראיתי את הקומיקס בעיתון הערב והפרק משובח מאוד.
בניגוד לאפרוריות בתמונה שבחרת להדגיש מהעמוד הראשון, העמוד השני רובו עליז ונערי.
באמת מעניין הניגוד בין התוכן שהוא לכאורה שיחת נעורים נעימה - לבין הרקע הכבד של בית החולים. זה כמובן מכוון ומעניין.

הקול הקרייני של המספרת שמתגבר ברקע לקראת סוף העמוד השני מאוד מקצועי ו'קומיקסי'.

תודה! שמחה לשמוע ביקורת מקצועית... אשמח לשמוע עוד מתי שתרצו

 

[אריאלה+]

..... ...... קול

 

[miri]

קומיקס נהדר!

 

[שירי כהן]

למה?
למה מוח רקוב?!?!?!
קומיקס נפלא ושובר קירות,
אל תעליבי את עצמך!
עוקבת בענין אחרי הסיפור, דעי לך יקירתי.

 

[שירי כהן]

וואו, הכתיבה אלופה.
רק עכשיו הצלחתי להתקרב לראות...
מדהים מרים יעל!!!!

 

[Pencil]

נראה לי שאפשר להשתמש בתמונה הזאת בתור...

מקווה שזה 'שימוש' מותר...; )
לייק. עבודה נהדרת.

 

[מרים יעל]

מקווה שזה 'שימוש' מותר...; )
לייק. עבודה נהדרת.

חחחח גדול!!

 

[מרים יעל]

עוקבת בענין אחרי הסיפור, דעי לך יקירתי.

תודה תודה, מחמם את ליבי!
כמובן הכל היה ברוח שטות קלה, אין צורך להתרגש
אני המעריצה מספר אחת של הקומיקס, תסתכלי על התמונת פרופיל <<

 

[שירי כהן]

תודה תודה, מחמם את ליבי!
כמובן הכל היה ברוח שטות קלה, אין צורך להתרגש
אני המעריצה מספר אחת של הקומיקס, תסתכלי על התמונת פרופיל <<

אהה
הלכתי להסתכל
רגעעעעעע
עוד ימינה, עוד ימינה עוד ימינה עוד עוד עוד עוד עוד קצת.....
הגעתי!
שקוף.

 

[קווי מתאר]

 

[מרים יעל]

צפה בקובץ המצורף 450015

חחח קורה לכולם...
תתפסי אותו בשבוע הבא!
רגע, בעוד שבועיים

 

[מ"ם]

אשמח לשמוע עוד מתי שתרצו

אם מבקשים כל כך יפה...

בגדול באמת שאין ביקורת. רק מחמאות. כמו שכתבתי כבר פעמיים, סגנון מעולה וחדשני באזורנו, ומן הסתם יגרור אחריו גם חיקויים.

יש משהו קטנטן שנוגע לקצב של הסיפור. הקצב הזה תואם במדויק - אבל במדויק! - לקצב של קומיקס אמיתי מאזורי החיוג הגדולים באמת. אבל יש מצב ששם זה בא בחוברת עם עמודים רבים בבת אחת וכאן זו רק כפולת עמודים בכל שבועיים...

אז אולי, אולי, כדאי לשקול שבכל פרק תהיה התקדמות משמעותית יותר בעלילה. ולו בפרט אחד. אם זה עדיין רלוונטי.

ושוב - רק בגלל שזה מתפרסם בהמשכים. כשזה ייצא בספר בעז"ה, הקצב הנוכחי הוא מעולה ונכון.

כך נראה לפי עניות דעתי. מה אומרים המומחים האחרים כאן?

 

[אנאל- ציור עם לב]

אם מבקשים כל כך יפה...

בגדול באמת שאין ביקורת. רק מחמאות. כמו שכתבתי כבר פעמיים, סגנון מעולה וחדשני באזורנו, ומן הסתם יגרור אחריו גם חיקויים...

יש משהו קטנטן שנוגע לקצב של הסיפור. הקצב הזה תואם במדויק - אבל במדויק! - לקצב של קומיקס אמיתי מאזורי החיוג הגדולים באמת. אבל יש מצב ששם זה בא בחוברת עם עמודים רבים בבת אחת וכאן זו רק כפולת עמודים בכל שבועיים...

אז אולי, אולי, כדאי לשקול שבכל פרק תהיה התקדמות משמעותית יותר בעלילה. ולו בפרט אחד. אם זה עדיין רלוונטי.

ושוב - רק בגלל שזה מתפרסם בהמשכים. כשזה ייצא בספר בעז"ה, הקצב הנוכחי הוא מעולה ונכון.

כך נראה לפי עניות דעתי. מה אומרים המומחים האחרים כאן?

המילה היא סבלנות!
מרים יעל משקיעה המון גם ככה כדי שזה יהיה איך שזה כרגע.
לעניות דעתי העמסת פרטים והאצה יותר מכפי שזה זה יהרוס את כל הכייף וההמתנה להמשך.
פשוט תהיו סבלניים, ותוכלו ליהנות מתענוג צרוף.

 

[מרים יעל]

@מ"ם , @sweetpanda1 רציתי להגיב קודם אבל לא ממש היה לי זמן לנסח.
אנסה לענות בקצרה, כנראה שאכשל... תשדלו להשאר ערים . עריכה: עכשיו אחרי שסיימתי לכתוב.. יש מצב שזה נושא לפוסט חדש? ואפרופו, @מענדי בריל יש כאן קצת מאחורי הקלעים על הכתיבה והתסריטאות.

כשניגשתי לכתוב את הקומיקס שמתי לנגד עיני את הרשימה הבאה:
המעלות של הפורמט:
# ויזואל חזק מאד
# נגיש לקהל רחב יותר
החסרונות של הפורמט:
# יריעה קצרה מדי ואין אפשרות להשתמש בהרבה מלל
# אי לכך- קושי בהנחלת הדמויות והעלילה ברובד העמוק שלהן

גם החסרונות וגם היתרונות שהבאתי להלן, הן חלק מהמיוחדות של הפורמט ומהעובדה שדווקא איתו אפשר ליצור דברים בולטים ומטלטלים יותר.

בציבור החרדי נפוצים בעיקר קומיקסים מהסוג הקלאסי, שמיועד לשכבות הגיל הצעירות. העיסוק בקומיקס הוא ברובד העליון של המציאות- ההתרחשות עצמה. באופן אירוני, הכלל 'show, don't tell" לא מתקיים בז'אנר ההוא, למרות העובדה שהוא עוסק בעיקר באקטים המתרחשים בנקודות הזמן של העלילה.
כשהקומיקס שלי התחיל להתפרסם, הרבה אנשים (חלקם אפילו גרים איתי באותו בית, שזה דבר חדש, קהל חדש וצמוד מדי של מבקרים ) התאכזבו וטענו באזניי שהקומיקס לא מספק את 'הבשר' לשכבת הגיל הבוגרת. אם זה מיועד לבוגרים, למה יש רק ציורים? וגם למה הכל כל כך איטי? תתני איזה דחיפה!

לשם השוואה, בז'אנרים מקבילים (לדוגמא ספרי קומיקס לילדים הקיימים למכביר) בשמונה עמודים (שהם בעצם ארבעה פרקים של הקומיקס שלי) הגיבורים כבר חצו את פולין, ניצחו את הנאצים שרדפו אחריהם, חטפו מטוס, פוצצו אותו בתוך בוכנוואלד והצילו את המשפחה וכמובן את ספר התורה העתיק שעבורו יצאו למסע.
מה לעומת זאת אתם יודעים על הגיבורים של הספר ההוא, מלבד העובדה שהם ככל הנראה נובעים ממוחו הקודח של אדם חסר מושג בהיסטוריה של השואה?
הדוגמא הזאת היא הצורה שבה הפורמט מקשה על הכותב להציג את הסיפור שלו ברבדים נוספים.
הרובד העליון- ההתרחשות, נותר הרובד היחיד.

לעומת זאת, קיימת הגישה הנוספת (הנובעת, כנראה, מתרבות הקומיקס במזרח הרחוק) ובה הכלל 'show, don't tell" מקבל משמעות חזקה יותר. דווקא באמצעות השימוש בעיקר בויז'ואל, אתה מסנן את הקוראים שלך במסננת דקה מאד. אלה שיכולים לקלוט את הכוונות והמסרים שלך דרך ההתרחשות שאתה בוחר להראות, באמצעים בהם אתה בוחר להשתמש, הם אלה שהסיפור מיועד אליהם. ולכן, הוא נקרא 'סיפור לבני הנעורים'.

ואני אסביר.
כשבאתי לכתוב את הקומיקס, היו לי כמה אפשרויות להציג את הרבדים הנוספים בדמויות שלי (לצורך העניין, או בעלילה שלי) רובדים נוספים קיימים בהכרח משום שהסיפור מתעתד להנגיש מציאות מורכבת יותר מסיפור הרפתקאות קלאסי, עבור קהל שלא מקבל את אותם רבדים דרך הצורה הקיימת כיום של הקומיקס.

אפשרות ראשונה ובנאלית מאד היא לפתוח את הסיפור עם קולו של המספר.
'שלום לכם! קוראים לי יונה, אני בת 15, מתנדבת במתנ"ס ויש לי חברה כבדת שמיעה. ההורים שלי ברוסיה בשביל העבודה שלהם. אני חברותית, אוהבת לעשות כיף. אני טיפה פזיזה, ויש שיאמרו חסרת אחריות. יש לי גם נטיה להתפרצויות כעס. עם זאת, יש לי לב טוב ואני נוטה לרחמנות ואפילו הקרבה עצמית- כדי שלאחרים סביבי יהיה נוח.'
אני מניחה שבשלב הזה חצי מקהל היה נוטש והולך להכניס מכונה, ועד שהייתי מגיעה לקטע של התאונה, ההתעוררות בבית החולים והבלבול שמתגלה בינה לבין נעמי- הקוראים כבר לא היו אצלי מזמן.
שלא לדבר על כך שאני צריכה גם להכיר לכם את אמא של נעמי, ואת נועה. אז להציג אותן בכמה ריבועי מלל היה חוסך לי שלושה פרקים בערך, אבל גם חמישים אחוז מהקהל.
בכתיבה אומנותית- קטע מהסוג הזה הוא סוגה מקובלת ואפילו חביבה עלי- כמובן במינון הנכון. בז'אנרים מסויימים זה עשוי לעבוד ואפילו להחמיא לסיפור.
עם זאת, בקומיקס לקהל היעד שאני מתעסקת איתו- מדובר בהתאבדות אומנותית.

האפשרות הנוספת- זו שבחרתי, הייתה פשוט להראות.
להראות לקורא את ההתרחשויות, להציג בפניו את התגובה של הגיבורים, ודרך התרחשות ותגובה- 'להנחיל' לקורא את הרבדים הנוספים שאני מקווה לתת לסיפור.

בארבעת הפרקים הראשונים התרחשה תאונה ויונה התעוררה לאחריה בבית החולים ליד אישה זרה. לחובבי הז'אנר שהצגתי קודם (זה עם הקומיקס שהציל את בוכנוואלד או משהו) הקצב הזה איטי עד מייסר. למה לא קורה שום דבר, למה הם לא אומרים שום דבר?
אבל למעשה,
מה שאני הספקתי בשלושת העמודים ההם זה בדיוק מה שקיוותי להספיק. ועכשיו אני אסביר לכם מה הכנסתי לקוראים למוח מבלי שהם אפילו הרגישו.

קודם כל פרשתי לפניכם את האופי של יונה, בחורה טובת לב וקצת פזיזה- שתקפוץ לכביש בלי לחשוב הרבה כדי לדחוף את חברתה כבדת השמיעה ולהציל אותה מפגיעה ישירה. בחורה שכשהיא מתעוררת בחדר בבית החולים ולידה ישנה אישה זרה, הדבר הראשון שהיא תעשה זה לנסות (במשך עמוד שלם) לצאת מהחדר בלי להעיר אותה, רק מפני שהיא מרחמת עליה, וכמובן תכשל בכך באופן מביך וילדותי ביותר.
הכרתי לכם גם את נועה, חברת הנעורים הקלאסית, קצת תמימה (היא באמת חשבה שהחברה שלהן לא גילתה על מסיבת ההפתעה) והיסטרית מאד. (תתעוררי!!!!! *היי, היא נפגעה מרכב. אל תצרחי, תתקשרי להצלה*)
וכמובן- את אמא של נעמי. לא לחינם כשהכרנו אותה לראשונה היא הייתה רדומה, כאילו התמוטטה מעייפות וקרסה על המיטה של יונה. אישה חסרת אונים באופן כללי, עדינה ושברירית, שכבר בפעם הראשונה שהתוודענו אליה- התעלפה ללא הקדמות, מה שרומז לא מעט על ההמשך.
לבסוף, הדרך המשונה שדרכה יונה מבינה שטועים בה וחושבים שהיא נעמי, והצורה שבה היא מגיבה.
כל זה- עם ממוצע של כ12 בלוני דיבור עם לא יותר מ2-3 שורות קצרות כל אחד.
אבל רוצים לשמוע מה הניצחון החשוב באמת שלי?
תחזיקו חזק: לא הברחתי קוראים.
לא להבריח קוראים זה צעד ראשון. בלי קהל- אין יצירה
לסקרן אותם- צעד שני. (רק הצורה שבה מתנהל הסיפור, תאהבו אותו או לא- כנראה מסקרנת במידה מסויימת )
התקדמות בסיפור- צעד שלישי.
אז יש לנו צ'ק, צ'ק- וצ'ק במובן מסויים. זה נכון שההתקדמות הייתה ללא הרבה מלל, ואת האמת- את כל מה שכתבתי עכשיו לא ממש שמתם לב עד שקראתם את זה כאן.
ההתקדמות הייתה ברובד העמוק יותר של הסיפור. הרובד שאילו היינו עוסקים בכתיבה אומנותית, היה מוצג לכם דרך המחשבות של הדמויות, הלבטים והרגשות שלהם. רובד שבז'אנר הזה של הקומיקס, יש לו דרך אחרת להתבטא. דרך שאני לקחתי על עצמי (די בחוצפה האמת) 'ללמד' את הקהל איך לקרוא אותו, וקיוויתי (ועדיין) שזה יעבוד.

אז גם אם הקורא לא סיים פרק וסיכם לעצמו 'אוקי, אז היא הבחורה הפזיזה טובת הלב, וה'כביכול אמא' שלה היא הטיפוס העדין והשברירי הזה', אני מאמינה שבתת מודע שלו, העובדה שככה הדמויות הוצגו לפניו, ושאלו הצעדים שהן בחרו לנקוט- הציגה לו אותם באופן שבה רציתי שהן יוצגו.

לסיום אציין שהעובדה שבחרתי בדרך הזאת היא בעיקר מפני שאני אוהבת אותה, ממש.
בעיני זו דרך מאד בוגרת ללמוד על החיים, שגם בהם יש הרבה פחות מלל והמון יותר סאבטקסט. בעיני- בפורמט של הקומיקס, מלל מכביד על העלילה (שוב, במובן מסויים. לעתים קרובות הוא דווקא מקדם ומעמיק אותה) מעייף את הקורא ובעיקר- ממית לו תאי מוח בכך שהוא לא מאלץ אותו לקרוא מבין השורות את מה שקורה באמת.

אציין שגם בהמשך, תראו המון פרקים שבהם המלל יהיה בלתי משמעותי כמעט לעומת ההתרחשות, ושגם ההתרחשות תראה לכם חסרת משמעות עד מטופשת- אבל במובנים של זמן ועלילה- אתם תבינו את הדמויות בצורה בוגרת ואמיתית יותר.


בתפילה שכל זה אכן יתרחש והקב"ה ימשיך לתת לי ברכה בעט ובהשראה, אמן.

 

[מיכל.]

את מסטר.נקודה.

 

[מרים יעל]

אוקי אני אפתח נושא חדש... יחסוך דיבורים על זה בעתיד, ותכל'ס זה די נושא לדיון
יאללה בלאגן!

 

[ronitg]

וואו

 

[מרים יעל]

וואו

בהחלט