הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
שלום לכולם, ברוכים הנמצאים 
רוצה לשלח לאתגר, ואשמח לחוות דעת, וביקורת.
תודה מראש לכל המגיבים.
ולכל אלו ש'עילצו' את האתגר ועשו חשק לכתב.
כל הפושט לב.
"דפוקה".
המילה מסתננת החוצה והכעס שחנק אותה כבר כמה דקות בתוך הגרון גורם לה להצטלצל קצת מידי בקול ממה שתכננתי ולהתערבב באויר עם הדמעות של ליאת. אף אחת מהבנות במעגל לא מעיפה מבט לכיווני, רק דבורה המדריכה מסתכלת לשניונת שאקלט ששמה לב, ומאמפטת חזרה את המבט על ליאת.
אוקי, על ההתערבות הזאת בזמן שחל איסור מוחלט לדבר כשזה הזמן של ליאת ואין מקום לשום שפיטה מצידנו חברות הקבוצה, תחכה לי מין הסתם תוצאה אחרי הסבב הנוכחי, אבל זה מזיז לי בערך כמו שמזיז לי שלבשתי היום את החולצה הפוך עם התיפורים הפניימיים כלפי חוץ, ואת הכפכפים למרות שמטפטף, באלי, ותתפוצצו כולם.
"אוהבים אותך ליאת"
אוהבים.. אוהבים.. החיקוי מתנגן אצלי בפנים בזלזול, רק בלב כמובן, לא חסרה לי תוצאה נוספת.
טוב, המילים האלו בעצם אומרות שליאת סיימה ועכשיו כולן על דיתי, ועוד יותר אומרות שמיד אחריה כולן עלי.
המחשבות מתחילות להתעופף לי במח כמו חבורת היפרקטיבים בצינוק, ועצמי מתחיל לצרוח על עצמי כמו בכל הפעמים מאז שהגעתי לכאן והוכרחתי להשתתף בסבבים כחלק מתכנית השיקום. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה!!!! מה אני עושה פה בכלל? מה הקשר שלי לכל הסיפור הזה למען ה'? תניחו לי, תעזבו, לא רוצה! רוצה החוצה למקום שלא חייבים בו כלום לאף אחד, ומותר בו לצאת וללכת ולבא ולשתות ולגנוב ולהסתובב עד אור הבוקר, ולישון עד הלילה ואני חופשיה בו לעצמי בלי שאף אחד ישאל איפה הייתי ומה עשיתי. ועוד יתן לי תוצאות! המילה האחרונה גורמת לכעס לפעפע בפראות.
הלב מבמבם חזק יותר ויותר, ככל שמתקרב תורי, הגוף מתחיל להכנס למצב של כל כולו משווע לכוסית, וזועק לברוח לעולם מקביל מהר ועכשיו.
אבל הרגלים, שזוכרות את הפעם הקודמת שברחתי וקבלתי אזהרה שזה ניסיון אחרון לפני מעצר, נוטעות אותי חזק ברצפה ומשאירות אותי עם השדים שפתחו אצלי חוג מחול בלב.
"עדי."
הפה שלי קפוץ, סגור חזק חזק, והעיניים משוטטות בחדר בהבעה אדישה.
המחשבות בניגוד הזוי למראה פני, עולות שלב, ועכשיו מדמינת איך אני מתעופפת אל הדלת וממנה אל השער שבחוץ, בדרך מכבה את האור בחדר וצועקת בקול מחריש אוזניים לליאת שתינוק מי שבוכה ככה בקול ליד כולם, ולכל הבנות שהן נשמעות לא שפויות כשהן מוציאות מהפה מילים כמו כואב ונפגעתי ומתגעגעת.
השקט מסביב מטריף אותי, העיניים של כולן נעוצות בי.
הידים שלי עסוקות בלצבוט את השפתים שמא ואולי בטעות...
לא, לא יכולה לחשב על זה אפילו, לא צריכה עזרה של אף אחד, תמיד אני מסתדרת לבד ומצוין, ואני חזקה ושולטת, מילה לא יוציאו ממני, ושיתפוצצו.
"עדי? איך את מרגישה?"
הקול הרגוע והמלטף של דבורה והשהיה שמגיעה אחריו מזיזה לי לאט לאט את הכעס מהלב לפה, החניכיים כבר כואבות מנשיכות. להחזיק להחזיק להחזיק, את הפה וגם את העיניים.
"לא טוב לך כאן?"
"אני שונאאאתת"
הצווחה נמלטת לי מהפה בקול גדול, רגע של שתיקת הלם מעצמי, ושום דבר בי כבר לא שואל אותי רשות יותר. המילים ננשפות לי החוצה כמו יריות באמצע קרב מהר, בעוצמה ובלי סדר:
"אני שונאתת, שונאת את המקום הזה! שונאת את הבנות, שונאת את מרכז הגמילה הזה, שונאת שאסור ושונאת שמבינים, שונאת את המעגל הזה שמדברים בו על להרגיש ועל חולשות, ושונאת אותך בעצמך שאת אף פעם לא כועסת עלי בחזרה והפנים שלך מסמפטות תמיד גם כשעוברים על כל הכללים וגם כשאת מחליטה על תוצאה, שונאת שמתערבים לי בחיים, אני שיודעת מגיל אפס להסתדר לבד, שאת אמא שלי אני מגדלת מגיל עשר שאבא שלי נפטר, ועל אחיות שלי אני גם אחראית ודואגת להכל, ואתם אתם תגידו לי מה לעשות?!!
אני שונאת שחושבים שיכולים לעזר לי..."
עם המשפט הזה פותחת את העיניים, ונשמטת על הכיסא. מרגישה אחרי נצח ברכבת הרים שמסובבת את כולי, והופכת לי את הראש בהתעללות למעלה, מלטה ולמעלה, גורמת לסחרחורת מבחילה.
נתקלת במבט האוהד של דבורה, המבט הזה שתמיד גורם לשדים בתוכי להשתולל יותר, והפעם גורם לי להתפרק, משאיר אותי חשופה וחסרת אונים.
סקירה מהירה של הפנים סביבי, מציינת בפליאה שאף אחת לא נראית מופתעת או נסערת במיוחד.
"אוהבים אותך עדי!"
המילים מגיעות אלי מכל הכיוונים, מחלחלות לתוכי ותופסות בי מקום.
ליאת, זאתי שהיתה דפוקה מקודם, קמה פתאם ומחבקת אותי חזק.
אני מתמסרת לחיבוק, מותשת מכדי להתנגד, סחוטה. ובתוך הידים שלה מרגישה פתאם שאני לא רוצה לצאת מכאן, אני רוצה להיות, להשתנות, לזוז, רוצה סיכוי, קולטת בהבזק שאולי פשיטת הלב היא הושטת היד לעזרה, וגם אני מסוגלת ללכת בדרך חדשה.
תקוה פצפונת מתגנבת בשקט בשקט ומפרפרת לי בלב.
רוצה לשלח לאתגר, ואשמח לחוות דעת, וביקורת.
תודה מראש לכל המגיבים.
ולכל אלו ש'עילצו' את האתגר ועשו חשק לכתב.
כל הפושט לב.
"דפוקה".
המילה מסתננת החוצה והכעס שחנק אותה כבר כמה דקות בתוך הגרון גורם לה להצטלצל קצת מידי בקול ממה שתכננתי ולהתערבב באויר עם הדמעות של ליאת. אף אחת מהבנות במעגל לא מעיפה מבט לכיווני, רק דבורה המדריכה מסתכלת לשניונת שאקלט ששמה לב, ומאמפטת חזרה את המבט על ליאת.
אוקי, על ההתערבות הזאת בזמן שחל איסור מוחלט לדבר כשזה הזמן של ליאת ואין מקום לשום שפיטה מצידנו חברות הקבוצה, תחכה לי מין הסתם תוצאה אחרי הסבב הנוכחי, אבל זה מזיז לי בערך כמו שמזיז לי שלבשתי היום את החולצה הפוך עם התיפורים הפניימיים כלפי חוץ, ואת הכפכפים למרות שמטפטף, באלי, ותתפוצצו כולם.
"אוהבים אותך ליאת"
אוהבים.. אוהבים.. החיקוי מתנגן אצלי בפנים בזלזול, רק בלב כמובן, לא חסרה לי תוצאה נוספת.
טוב, המילים האלו בעצם אומרות שליאת סיימה ועכשיו כולן על דיתי, ועוד יותר אומרות שמיד אחריה כולן עלי.
המחשבות מתחילות להתעופף לי במח כמו חבורת היפרקטיבים בצינוק, ועצמי מתחיל לצרוח על עצמי כמו בכל הפעמים מאז שהגעתי לכאן והוכרחתי להשתתף בסבבים כחלק מתכנית השיקום. לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה!!!! מה אני עושה פה בכלל? מה הקשר שלי לכל הסיפור הזה למען ה'? תניחו לי, תעזבו, לא רוצה! רוצה החוצה למקום שלא חייבים בו כלום לאף אחד, ומותר בו לצאת וללכת ולבא ולשתות ולגנוב ולהסתובב עד אור הבוקר, ולישון עד הלילה ואני חופשיה בו לעצמי בלי שאף אחד ישאל איפה הייתי ומה עשיתי. ועוד יתן לי תוצאות! המילה האחרונה גורמת לכעס לפעפע בפראות.
הלב מבמבם חזק יותר ויותר, ככל שמתקרב תורי, הגוף מתחיל להכנס למצב של כל כולו משווע לכוסית, וזועק לברוח לעולם מקביל מהר ועכשיו.
אבל הרגלים, שזוכרות את הפעם הקודמת שברחתי וקבלתי אזהרה שזה ניסיון אחרון לפני מעצר, נוטעות אותי חזק ברצפה ומשאירות אותי עם השדים שפתחו אצלי חוג מחול בלב.
"עדי."
הפה שלי קפוץ, סגור חזק חזק, והעיניים משוטטות בחדר בהבעה אדישה.
המחשבות בניגוד הזוי למראה פני, עולות שלב, ועכשיו מדמינת איך אני מתעופפת אל הדלת וממנה אל השער שבחוץ, בדרך מכבה את האור בחדר וצועקת בקול מחריש אוזניים לליאת שתינוק מי שבוכה ככה בקול ליד כולם, ולכל הבנות שהן נשמעות לא שפויות כשהן מוציאות מהפה מילים כמו כואב ונפגעתי ומתגעגעת.
השקט מסביב מטריף אותי, העיניים של כולן נעוצות בי.
הידים שלי עסוקות בלצבוט את השפתים שמא ואולי בטעות...
לא, לא יכולה לחשב על זה אפילו, לא צריכה עזרה של אף אחד, תמיד אני מסתדרת לבד ומצוין, ואני חזקה ושולטת, מילה לא יוציאו ממני, ושיתפוצצו.
"עדי? איך את מרגישה?"
הקול הרגוע והמלטף של דבורה והשהיה שמגיעה אחריו מזיזה לי לאט לאט את הכעס מהלב לפה, החניכיים כבר כואבות מנשיכות. להחזיק להחזיק להחזיק, את הפה וגם את העיניים.
"לא טוב לך כאן?"
"אני שונאאאתת"
הצווחה נמלטת לי מהפה בקול גדול, רגע של שתיקת הלם מעצמי, ושום דבר בי כבר לא שואל אותי רשות יותר. המילים ננשפות לי החוצה כמו יריות באמצע קרב מהר, בעוצמה ובלי סדר:
"אני שונאתת, שונאת את המקום הזה! שונאת את הבנות, שונאת את מרכז הגמילה הזה, שונאת שאסור ושונאת שמבינים, שונאת את המעגל הזה שמדברים בו על להרגיש ועל חולשות, ושונאת אותך בעצמך שאת אף פעם לא כועסת עלי בחזרה והפנים שלך מסמפטות תמיד גם כשעוברים על כל הכללים וגם כשאת מחליטה על תוצאה, שונאת שמתערבים לי בחיים, אני שיודעת מגיל אפס להסתדר לבד, שאת אמא שלי אני מגדלת מגיל עשר שאבא שלי נפטר, ועל אחיות שלי אני גם אחראית ודואגת להכל, ואתם אתם תגידו לי מה לעשות?!!
אני שונאת שחושבים שיכולים לעזר לי..."
עם המשפט הזה פותחת את העיניים, ונשמטת על הכיסא. מרגישה אחרי נצח ברכבת הרים שמסובבת את כולי, והופכת לי את הראש בהתעללות למעלה, מלטה ולמעלה, גורמת לסחרחורת מבחילה.
נתקלת במבט האוהד של דבורה, המבט הזה שתמיד גורם לשדים בתוכי להשתולל יותר, והפעם גורם לי להתפרק, משאיר אותי חשופה וחסרת אונים.
סקירה מהירה של הפנים סביבי, מציינת בפליאה שאף אחת לא נראית מופתעת או נסערת במיוחד.
"אוהבים אותך עדי!"
המילים מגיעות אלי מכל הכיוונים, מחלחלות לתוכי ותופסות בי מקום.
ליאת, זאתי שהיתה דפוקה מקודם, קמה פתאם ומחבקת אותי חזק.
אני מתמסרת לחיבוק, מותשת מכדי להתנגד, סחוטה. ובתוך הידים שלה מרגישה פתאם שאני לא רוצה לצאת מכאן, אני רוצה להיות, להשתנות, לזוז, רוצה סיכוי, קולטת בהבזק שאולי פשיטת הלב היא הושטת היד לעזרה, וגם אני מסוגלת ללכת בדרך חדשה.
תקוה פצפונת מתגנבת בשקט בשקט ומפרפרת לי בלב.
