הנושאים החמים
Natan Galant
כתיבה שדגה לך לקוחות, ובכמויות!
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עריכה תורנית
עיצוב ואדריכלות פנים
- הוסף לסימניות
- #1
אתמול בלילה אמרתי שטויות לאנשים לא מוכרים.
וכך היה מעשה:
צעדתי בשעת ערב מאוחרת את הליכת הלילה שלי, חמוש באוזניות אדומות ובמבט של 'אל תתעסקו איתי', וגמאתי את עשרת הקילומטרים המפרידים ביני ובין יעד הליכתי.
הקפדתי על ריצה מתונה, קלילה, בלי עצירות ובלי מאמץ יתר. הליכת בריאות שכזו, אתם יודעים.
הגעתי לאחד המקטעים האהובים עליי - סמטת הגפרורים, על שמה של חברת 'בעריש קרויס גפרורים' ששכנה פה לפני כמאה חמישים שנה, ובהמשך עברה לייצר בירות כשרות לפסח בטעם של קליפות תפוזים, לא חשוב.
כתמיד, יכולתי לחוש בקצה אפי בריח החמקמק משהו של חרדל, תפוזים וגעפילטע פיש, ושאר ניחוחות מבית סבא העולים ופורצים מבין סורגי הבתים הצפופים, וממלאים בריחם את הסמטה הצרה.
הירח מילא יפה את תפקידה של העירייה, ושפך אור לאורך הסמטה, מה שסייע בידיי לרוץ ללא חששות, גם לאור העובדה שהעירייה החשיכה במכוון את המקום עקב חובות.
ואז - ראיתי אותם מרחוק. שני בחורים חסידים צעירים, חוסמים בגופם את המשעול, צרים על פתחו. התחלתי להיכנס לכוננות מאצ'ינג.
האטתי את קצב צעדיי, קיוותי שאני טועה. צפה לטוב, התכונן לגרוע מכל, כמאמר נשיא המדינה לשעבר מר בוקי מז'ורי בדרכו אל דוכן הנאשמים בעוון שוד כספי ציבור.
נעצתי בהם מבט זהיר, לא יכולתי לרמות את עצמי; כל הסימנים היו שם. שפת הגוף שלהם, המבט הסוקר, הידיים בכיסים, השפתיים המוכנות להיפתח כל רגע ולהשמיע באוזניי את נאום המאצ'ינג.
האטתי את קצב צעדיי עד למהירות הממוצעת של משלוח חבילה בדואר ישראל, עטיתי על פניי את המבט הידוע שלי, כזה שיכול אפילו על מיילך וסמי הגבאי המעוניינים לשלח אותי לעמוד לתפילת מוסף, והגעתי את היציאה. אני כבר מתורגל בכוננות מצ'ינג - התעלמות ממתרימים למיניהם, ככה שידעתי שיש סיכוי שאצא מהסמטה ללא תשלום.
ליבי נקש, הזעתי, אימת הסיטואציה אפפתני.
הם פתחו את הפה, ואני צעקתי:
לא! לא תורם לכם! כבר התרמתי הבוקר למוסדות שלכם! עשרה פעמים! די כבר!
כתפיהם נשמטו, הם זזו לצדדים, מכבים את הסיגריות שלהם במחי יד. עברתי ביניהם, זיהיתי שהם מחסידות קורצוויל, שכבר סיימה את המגבית שלה לפני שבוע וחצי.
הם קראו אליי מאחורי גבי, קולם נמוך ופגוע:
רעב ייד, אנחנו לא בתפקיד עכשיו.
*
עד פה הטור, והוא הומוריסטי לחלוטין ומדומיין וכו'.
וכעת - ברצינות.
בתור אחד שלא ממש אוהב למצֵ'נג אנשים, אשמח מאוד לקבל טיפ ממכם, אלו שמתרימים: האם אתם מעדיפים לשמוע "תרמנו כבר הבוקר מאתיים שקל", או: "אין לנו אפשרות לתרום כרגע", או סתם תרומה של עשרה שקלים, כי לא תמיד אפשר לתרום כמו שאתם מבקשים?
ושלא תבינו לא נכון, המצ'ינג הוא דבר נפלא, ומחבר ומחזק את עם ישראל, ומן הסתם מקרב את הגאולה. ללא ציניות.
ועכשיו - תורכם.
וכך היה מעשה:
צעדתי בשעת ערב מאוחרת את הליכת הלילה שלי, חמוש באוזניות אדומות ובמבט של 'אל תתעסקו איתי', וגמאתי את עשרת הקילומטרים המפרידים ביני ובין יעד הליכתי.
הקפדתי על ריצה מתונה, קלילה, בלי עצירות ובלי מאמץ יתר. הליכת בריאות שכזו, אתם יודעים.
הגעתי לאחד המקטעים האהובים עליי - סמטת הגפרורים, על שמה של חברת 'בעריש קרויס גפרורים' ששכנה פה לפני כמאה חמישים שנה, ובהמשך עברה לייצר בירות כשרות לפסח בטעם של קליפות תפוזים, לא חשוב.
כתמיד, יכולתי לחוש בקצה אפי בריח החמקמק משהו של חרדל, תפוזים וגעפילטע פיש, ושאר ניחוחות מבית סבא העולים ופורצים מבין סורגי הבתים הצפופים, וממלאים בריחם את הסמטה הצרה.
הירח מילא יפה את תפקידה של העירייה, ושפך אור לאורך הסמטה, מה שסייע בידיי לרוץ ללא חששות, גם לאור העובדה שהעירייה החשיכה במכוון את המקום עקב חובות.
ואז - ראיתי אותם מרחוק. שני בחורים חסידים צעירים, חוסמים בגופם את המשעול, צרים על פתחו. התחלתי להיכנס לכוננות מאצ'ינג.
האטתי את קצב צעדיי, קיוותי שאני טועה. צפה לטוב, התכונן לגרוע מכל, כמאמר נשיא המדינה לשעבר מר בוקי מז'ורי בדרכו אל דוכן הנאשמים בעוון שוד כספי ציבור.
נעצתי בהם מבט זהיר, לא יכולתי לרמות את עצמי; כל הסימנים היו שם. שפת הגוף שלהם, המבט הסוקר, הידיים בכיסים, השפתיים המוכנות להיפתח כל רגע ולהשמיע באוזניי את נאום המאצ'ינג.
האטתי את קצב צעדיי עד למהירות הממוצעת של משלוח חבילה בדואר ישראל, עטיתי על פניי את המבט הידוע שלי, כזה שיכול אפילו על מיילך וסמי הגבאי המעוניינים לשלח אותי לעמוד לתפילת מוסף, והגעתי את היציאה. אני כבר מתורגל בכוננות מצ'ינג - התעלמות ממתרימים למיניהם, ככה שידעתי שיש סיכוי שאצא מהסמטה ללא תשלום.
ליבי נקש, הזעתי, אימת הסיטואציה אפפתני.
הם פתחו את הפה, ואני צעקתי:
לא! לא תורם לכם! כבר התרמתי הבוקר למוסדות שלכם! עשרה פעמים! די כבר!
כתפיהם נשמטו, הם זזו לצדדים, מכבים את הסיגריות שלהם במחי יד. עברתי ביניהם, זיהיתי שהם מחסידות קורצוויל, שכבר סיימה את המגבית שלה לפני שבוע וחצי.
הם קראו אליי מאחורי גבי, קולם נמוך ופגוע:
רעב ייד, אנחנו לא בתפקיד עכשיו.
*
עד פה הטור, והוא הומוריסטי לחלוטין ומדומיין וכו'.
וכעת - ברצינות.
בתור אחד שלא ממש אוהב למצֵ'נג אנשים, אשמח מאוד לקבל טיפ ממכם, אלו שמתרימים: האם אתם מעדיפים לשמוע "תרמנו כבר הבוקר מאתיים שקל", או: "אין לנו אפשרות לתרום כרגע", או סתם תרומה של עשרה שקלים, כי לא תמיד אפשר לתרום כמו שאתם מבקשים?
ושלא תבינו לא נכון, המצ'ינג הוא דבר נפלא, ומחבר ומחזק את עם ישראל, ומן הסתם מקרב את הגאולה. ללא ציניות.
ועכשיו - תורכם.
נערך לאחרונה ב:
