אתגר דו שבועי - סוף כל סוף

[RACHELIZ]

מכירים את הלב?
כן, זה שפועם בנו כל הזמן ואנחנו לא תמיד שמים לב אליו, ואפילו אפילו לפעמים ממש דוחקים אותו לקיר וסוגרים את התריסים והדלת בפניו, שמים לו רסן שבשום פנים ואופן לא ישמיע הגה כי צריך וחייבים לפעול אחרת?
אז שווה לפעמים להקשיב לו.

אחרי כל קטע שהעליתי לאתגרים השונים, אמרתי לעצמי 'וואלה ואם אזכה? אני חייבת שיהיה לי רעיון לאתגר' והמעצבן הזה, שתמיד סוגר את הדלת של הלב, אמר: כשנגיע לנהר, נבנה את הגשר.

אז הפעם הלב הזה אמר לי שאני הולכת לזכות ובחרתי להקשיב לו.
התחלתי לחשוב על רעיון. אז, הגרעין הוטמן.
אחרי שזכיתי, חשבתי איך לפתח את הרעיון או לנסות לחשוב על עוד כיוונים. אבל משהו בכיס כבר היה.
כי תכל'ס, מפחיד קצת לזכות.
להביא רעיון טוב (מקווה, כן?)
אח"כ לשפוט כמו שצריך...

בקיצור,
כולי תפילה ורצון
שמי שנתן לי את הכישרון
ובעקבותיו את הנצחון
וכמובן הביא לי את הרעיון - - -
יעזור לי לשפוט נכון
אמן.

אז במעבר חד ומרענן לאתגר הבא:

האתגרים נועדו לגרד לנו במוח ולסובב גם את הגלגל האחרון שם, זה שתמיד עומד בשקט ובוכה בלב (אפרופו לב) שאף אחד לא צריך אותו.
אז הנה, כאן אני עושה לכם מבצע אחד פלוס אחד:
כתבו התרחשות עלילתית על כל נושא בעולם (אפשרי גם מחוצה לו) ובשיא המתח, כתבו שני סופים.
אבל מה, שיהיו הפוכים ומנוגדים אחד לשני.
למשל סוף אחד שנון ומצחיק והשני עצוב ומזיל דמעה או שתיים ועל זה הדרך.

לאחר מכן כתבו לאיזה סוף התחברתם יותר ולמה, וכן מה היו הקשיים בכתיבת הסוף הנוסף.

בהצלחה.
מסוקרנת כבר להתחיל לקרוא.

למחמאות, דיונים, ושאר תופינים (כי מי אמר שחייבים רק ירקות?) בנספח כאן.

 

[הדוויג]

ברקמץ הפסיד את החופה בגלל הפקקים. הוא נכנס לאולם, מצא לעצמו מקום, וערם לצלחת קצת חומוס וחצילים.
הוא הניח את הכובע בכיסא שלידו, והלך ליטול ידיים. כשחזר הידיים שלו היו עדיין רטובות. המגבת הרב-שימושית הזו, זה פטנט נוראי. חשב לעצמו.
אחר כך מזג לעצמו מיץ תפוזים ותהה מדוע המלצרים לא מביאים את הקולה בהתחלה.
ואז ראה את בעל השמחה מתקרב. הוא ניגב את פיו עם מפית הבד וקם לעברו, מושיט את ידו למַזְלְטוֹב.
אך פניו של בעל השמחה לא הראו טובות.
"אני בהלם. מה אתה עושה פה? מי הזמין אותך בכלל?"
"מה? אני קיבלתי הזמנה בדואר..." אמר ברקמץ במבוכה.
"לא יודע. אני לא שלחתי לך הזמנה, אולי זו טעות. אני לא רוצה שתשב פה".
"טוב, אבל אם כבר באתי עד פה"
"שום דבר. תסתלק מפה עכשיו!"
"תעשה טובה, הגעתי מרחוק. אני לא אשב על מנה. רק אוכַל לחמניות וסלטים וכשילכו להוציא את החתן מהחדר-ייחוד אתחמק החוצה בשקט."
"לא!!! לא רוצה לראות פה את הפרצוף שלך. תצא החוצה."
"רגע, רגע, בלי עצבים. אתה לא תפסיד עליי, אני אכתוב צ'ק ואשים בכספת של המתנות."
"לא מעניין אותי צ'ק מה צ'ק. לא רוצה לראות אותך ביום שאני מחתן בן. אחרי שהלשנת לעירייה על המרפסת שבניתי? אתה יודע כמה כסף הפסדתי בגללך? קח את הרגליים שלך ותעוף מפה".
"יודע מה? אני מוכן לממן לך את כל הקייטרינג, אתה יודע שאין לי בעיה של כסף. רק אל תוציא אותי ככה."

סוף 1
"לא רוצה לא אותך ולא את הכסף שלך. אתה לא מבין?" צעק "ואם לא תעוף מפה עכשיו אני אתפוס אותך באוזניים ואגרור אותך החוצה".
האיום התממש אחרי שתי דקות, לקול צחוקם של הבני-דודים שהפסיקו לשחק תופסת ועמדו להסתכל על המחזה.
בדרך החוצה, סמוק ומבוייש, הגניב ברקמץ מבט על עבר ה'מזרח', שם ישב ראש הישיבה ודיבר בלימוד עם המחותן. הוא נעץ בו מבט רווי משטמה.

למחרת הגיעו פקחי העירייה אל הישיבה לבדוק את חריגות הבנייה.


סוף 2
"אתה רציני? לממן לי את כל הקייטרינג? דווקא נשמע לא רע"
"כן. האמת שכבר מזמן אני חושב איך אוכל לכפר על העוול שעשיתי לך אז. ראיתי שהזמנת אותי לחתונה וחשבתי שאתה רוצה להתפייס."
"מה באמת?"
"כן. אני באמת חושב שהייתי ממש לא בסדר. עשיתי לך עוול. אני רוצה לשלם לך את כל הקייטרינג וכך אולי תמחל ותסלח לי"
"לא צריך. באמת שלא. בוא שב פה, תאכל ותיהנה."
השניים נפלו איש על צווארי רעהו
ואז ברקמץ אמר "תודה שאתה מוחל לי ומתפייס איתי. בזכות אנשים כמוך בית המקדש לא נחרב"



אפטר:
ת'אמת שיותר התחברתי לסוף הראשון, באופן מסוים הוא יותר ריאלי והגיוני. הסוף השני קצת נאיבי בעיניי. אבל אילו בסיפור ההיסטורי הידוע (שעבר פה אדפטציה) הסוף השני הוא זה שהיה מתרחש - היינו היום במקום ובמצב אחר לגמרי.

 

[יאן]

הוא התיישב על הכסא הקטנטן בזהירות. תוהה אם יוכל לשאת את משקלו.
הרב ניגש אליו, נראה לי שאתה יכול להשאיר אותו וללכת, הוא מרגיש נוח.
לא זה בסדר. אני רוצה להישאר.
הרב משך בכתפיו והמשיך בסיפור המרתק על נביאי הבעל.

איך היה? פנתה אליו רחלי בזהירות.
הוא נשא אליה פנים נבוכות. בסדר. נראה לי שקלטתי חלק.
מצוין. אתה תראה שבסוף תדע הכל. זוכר את הסלע?
הוא נענע בראשו בספקנות. אני מקווה.

למחרת החלו הרינונים.
הוא ממש לומד בכיתה של רב זיגי. איש מצחיק. בטח הוא מנצח את כולם בתופסת. גם שמעון ניסה לרמוז שלא נעים לו. אבא, אולי תביא מורה פרטי הביתה.
הוא ליטף את ראשו. שמעון, אין לי אפשרות אחרת. כולם יתרגלו. אל תדאג.

חלפה תקופה.

הוא נראה מדוכדך היום, חשבה רחלי בעודם אוכלים פת טבולה בכותח, מעדן שלמדו מהשכנים, עולים חדשים מנהרדעא. איך היה היום?

רציתי לדבר איתך על זה, ענה.
ילדים, לכו כמה דקות לחצר בסדר?

תראי, אני חושב שלמדתי מספיק. למראה עיניה שהחלו לעפעף מיהר להוסיף, אני לא עוזב הכל, אני אמשיך ללמוד חומש בשבת עם רבי נהוראי, אבל בכללי, נראה לי שהגעתי לאן שרצינו להגיע, אני קורא חומש, וגם די מבין את שיעור ההלכה של ראש הישיבה. זה יפה מאוד, יחסית.

היא הרכינה ראש, והוא ישב ושתק. באמת, הקב"ה לא דורש מבן אדם יותר מהכוחות שלו והוא עשה מעל ומעבר. כמה מאמץ, כמה בושות, מסירות נפש ממש.
מה, כולם צריכים להיות רבי אליעזר בן הורקנוס?

יפחות קטועות נשמעו. גם בעיניו בצבצה לחלוחית. הוא רוצה. אלוקים יודע שהוא רוצה. שנתיים הוא מנסה, וכבר קורא חומש. מהללאל ודוסתאי השותפים שלו אפילו לקרוא לא יודעים. הם לא מבינים מה נפל עליו.
יש להם תוכניות לפתח את העסק והוא מגיע כל יום רק אחרי צהריים. הוא שם לב שהם מעקמים את האף.

רחלי, אני ימשיך בשבת וגם בימי ששי מחצות היום יהיה קודש להשם. מה את אומרת?
עיניה דברו במקומה.
הוא התכווץ אך נותר שלם עם עצמו. יש לכל יהודי את התפקיד בחיים, בצבא חזק צריך את כל סוגי החיילים.

סוף א':
הוא נשר מהלימודים, ונפטר מהעולם בשם טוב, מוקיר ורחים רבנן, רודף צדקה וחסד.

סוף ב':
רבי עקיבא.

אפטר:
הסיפור של רבי עקיבא תמיד הדהים אותי. התחתית שהיה בה, מול הפסגות שהעפיל אליהם, הם סיפור שלא יאומן. אין מימוש יותר חזק של האמרה "אל תתן למי שאתה להפריע למי שאתה יכול להיות" (הרש"ב).

לאיזה סוף התחברתי?
לסוף הטוב.
היה קל יותר לכתוב את הסוף הטבעי, הסוף של כולנו...

אבל רבי עקיבא כתב את הסיפור אחרת.

 

[ישיר]

לעוף

"אמא, את בטוחה שאני אוכל לעוף אי פעם?", שאל את אימו הגדולה בפעם המי-יודע-כמה.

"בטוחה, בן", ליטפה את ראשו בכנפה. "אתה תעוף גבוה גבוה. כמו אבא. כמו סבא זכרונו לברכה. הרבה הרבה יותר גבוה ממה שאני יכולה לעוף". קולה בוטח. בוודאי, היא משוכנעת שהוא יוכל לעוף. היא משתוקקת לרגע הזה בכל מאודה. איזו אם לא תרצה לראות את גוזליה פורחים מהקן?

והשיח חוזר על עצמו שוב ושוב. הוא שואל והיא עונה. הוא שואל שוב, והיא עונה שוב.

הימים חולפים והשנים עוברות, ויום אחד עם צפצוף של בוקר, הוא אומר בציוץ בוטח וזיק בעיניים: "זהו, אמא. אני כבר יכול! היום אני אעוף! היום אני אעוף! אעלה מעלה מעלה, אראה את ההרים הגבוהים, אפגוש את העופות הגדולים שטסים להם בין הכוכבים. היום! אני רוצה! אני יכול!"

והיא שומעת ויודעת שאכן הגיע זמנו. אבל משהו בתוכה לא יכול. משהו בתוכה חרד. היא מפחדת. מוחה מייצר קושיות שאין לה תשובה עליהן. לאן הוא יעוף? מי אמר שיגיע למחוזות בטוחים? מי אמר שיצליח לשרוד את נדידות המרחקים העצומים? אולי יתחבר לחברים שיקלקלו את לב-העוף הטהור שבו? היא חרדה. היא צריכה אותו אצלה. לא, היא אינה יכולה לתת לו לפרוח.
והיא אומרת, קצת מגמגמת: "כן, בן. בוודאי. אתה תעוף. בקרוב ממש תפרוש כנף ותיסק אל על. אבל... אולי לא היום. חכה קצת. אני מבקשת".

"אבל למה, אמא? כל החברים שלי כבר עפו מזמן מהקן. למה רק אני איני יכול?", הוא שואל ועיניו כבות.

היא לא עונה. היא יודעת: הוא יכול. באמת יכול. אבל היא לא יכולה. היא מפחדת. חרדה מהרגע הזה בו היא תראה אותו עף לו אל חייו.

ועוברים ימים, וחולפים לילות. ושוב הוא שואל-אומר: "הנה, אמא. עכשיו כבר אפשר. עכשיו אצטרף אל חבריי, עכשיו אצא ואראה עולם. אמצא את המקום הטוב לי כמו כל עוף בוגר. כן, אני כבר גדול! אני כבר יכול!"

והיא שוב מחפשת מילים, מצייצת משפטים מגובבים מתוך ליבה המחשב להתפוצץ מחרדה. רוצה היא שוב לבקש ממנו שימתין רק עוד קצת, אבל לפתע צל ענק מכסה את אור השמש וחבטה של משק כנפיים עצום נשמעת מעליהם. הם לא מספיקים אפילו להרים ראש ושתי רגליים ענקיות מלוות בצרחות עיט מחרישות תופסות בשני צידיו בכוח ומושכות אותו בכוח כלפי מעלה.

הבהלה והרעש לא בלבלו אותה. היא זינקה אחרי ציפור-הענק וטסה להציל את בנה. רגשות האם שבה הוציאו ממנה כוחות אדירים ואחרי מאבק קשה בגובה הרב, היא הצליחה לאלץ את הטורף להרפות את אחיזתו ולשחרר את בנה באוויר.


סוף א –

אבל זה לא הספיק. מבין הציפורניים הוא נזרק אל בין שמיים וארץ והחל לצלול מטה כמו אבן.

היא מעופפת סביב עצמה בטירוף חושים למול מחזה הבלהות המאיים לחבוט את בנה אל הקרקע ולהחריב את חייה, ואין לאל ידיה.

ואז, ברגע האחרון לפני ההתרסקות אל האדמה הוא מצליח לפרוש כנפיים ולאזן עצמו. הוא מרים את ראשו ומצליח לדאות על גבי הרוח.

תנועת כנפיו מתייצבת אט אט, והוא מצליח לעוף ולהתרומם.

והיא מביטה בו מאחור, מעופף ומתרחק לו אל אופק ההרים. דמעות הפורקן מתערבות בדמעות של אם. אם שאין מאושרת ממנה, אף שיודעת היא שלא תראהו עוד לעולם.


סוף ב –

אבל זה לא הספיק.

"עוף, בן" היא צועקת. "עוף! אתה יכול, אני יודעת! למה אינך פורש כנפיים???", זעקותיה התפזרו בין שמיים לארץ, ורק הסלעים הרחוקים החזירו אותן בצחוק מתגלגל.
כנפיו לא עמדו לו. מעולם לא נלחם בזרמי אוויר שכאלה. מעולם לא ניתנה לו האפשרות להתנסות בכך.

צווחותיה האיומות התערבו בדמעות שטשטשו את מראה עיניה, שלא תראינה אותו עוד לעולם.


____
אז איזה סוף יותר טוב מבחינתי?
מכיוון שהסיפור מנסה להעביר מסר מוגדר וחד משמעי, דווקא הסוף השני והקשה עושה לי את העבודה טוב יותר, עם כל הצער...
בפועל בכתיבה קצת הסתבכתי עם שני ה'סופים' ועם הדרך לדייק אותם, ומבחינת התוצאה לא ברור לי כל כך את מי אני מעדיף.

 

[Natan Galant]

הוא לחץ על כפתור הפלסטיק הכחול, ותופף בידיו על השיש המעוטר והישן. בזמן שהקומקום התרתח לאיטו, הוא ליטף באצבעו את הסדק הארוך על השיש, זה הטרי מאתמול, ואצבעו גיששה כמבלי משים על הסדקים הסמוכים, אלו מאתמול, שלשום, והסדק הקטן מהבוקר, זה שישמש לעד כאנדרטה וכאזכור לכוחניות המתפרצת שלו.

סוף 1:
כשהקומקום רתח, הוא שפת לעצמו כוס קפה, לגם את תוכנו, ובלע את הכדור עם הטיפה האחרונה. הוא המתין כמה דקות עד לתחילת ההשפעה, חש את הכבדות הכימית הצפויה מתפשטת באיבריו, דפק על דלת החדר הפנימי ולעלע: שפרינצא, לקחתי את הכדור היום - ותחב את שאריות אריזת האלומיניום תחת הדלת.

הוא התרחק מהדלת, והשים עצמו כקורא בעיתון היומי, מבטו משוטט בין כותבי המדורים מנחם קלוצמן ושיילה פרוגאי. כעבור מספק דקות שפרינצא יצאה בזהירות מהחדר, שומרת על מרחק בטוח ומבטה החושש סורק אותו מרחוק ומוודא שהוא לא אוחז בשום חפץ כבד.
כשראתה את שפץ גופו השמוטה, חייכה לעברו חיוך קפוץ, כתפיה שחוחות, והלכה לעבודה.

סוף 2:
כשהקומקום רתח, הוא שפת לעצמו כוס קפה, לגם את תוכנו ופיהק. הוא מתח את ידיו השעירות והארוכות לעבר הקירות החצי מפורקים סביבו, וצעק: אחמדדדד!!!
אחמד נכנס בדלת, אוחז בידיו ערימת שקים חדשה. "היום אנחנו חייבים לגמור פה את העבודה. חלאס עם הסחבת. יאללה. תתחיל לארוז את המטבח", הוא פקד, ומיהר לנתץ את את השיש, הפעם עד הסוף. גם ככה הלקוח שלו מתקשר אליו כל יום ושואל מתי כבר אפשר לעבור לשלב הבנייה מחדש, ומתי כבר גומרים להרוס ולפנות את הדירה הישנה.

 

[טלח]

מבעד לחור שבתריס
תור ארוך של ממתינים.
איציק ממשש שיש לו הכל.
תעודת זהות וצילומה, שתי המלצות, שני טפסים של ערב- קבלן וערב שלישי.
צ'ק פיקדון.
הגמ"ח פתוח בין שבע לתשע בבוקר בדיוק.
והוא חייב להידחק בתור, להספיק להיכנס. ולצאת עם עשרים אלף דולר. חי. ירוק.
הוא בירר הרבה על השותפות עם איש העסקים נפתלי ג'.
הם שוחחו טלפונית. הוא בירר עליו דרך מכרים, ודרך אנשי עסקים.
התמונה שעלתה הייתה ברורה.
נפתלי אדם משלנו, קובע עיתים, ישר, המנהל עסקיו באופן שקוף ומקצועי, וגורף עשרות אלפים בחודש.
לאיציק היה מה להציע לו: כשרון, ומח, סוללת קשרים ענפה, יכולות וורבליות, התנהלות כלכלית נכונה.
ומה שאין לו זה כסף בצד. ועכשיו גונב לאזנו שהוא מבקש במעמד החתימה כסף מזומן.
למה. ככה. מושגים בדמי רצינות.
הוא בירר קצת איך הוא יכול להשיג, מהירוק הירוק הזה. ואז אמרו לו על הגמ"ח הזה. שנמצא ליד הכולל. בחדרון הקטן.
זהו בעצם חדר בבית, שהוקצה למשרד.
התור בחדר המדרגות. הכל עובר דרך החלון הפעור בחדר.
אבל כדי להתקבל לגמ"ח, צריך למלאות ים של טפסים. להשיג חתימות. המלצות.
והוא לחוץ. היום בשתיים יש לו פגישה.
עשר אלף דולר, יש לו משלו.
עשרים אלף דולר יהיו לו עוד רגע, מהגמ"ח.
ועשרים אלף דולר החסרים להשלים לחמישים. הוא כבר הסתדר. במענה לשונו.
התור מתקדם בעצלתיים.
עוד שניים הוא.
ואז. רגע לפני תורו.
התריס נסגר.
רגע. הוא לא מבין מה קרה פה.
ככה. בתשע בדיוק. בעל הגמ"ח עוזב.
תנסה מחר. תבוא מוקדם. התור שהיה מאחור מתפזר.
מה יעזור לו המחר.
הוא צריך את 'עזר יהושע שע"י כולל 'נהרות ההלכה'
כאן ועכשיו.
הוא דופק על התריס. מתחנן.
"זה דחוף". הוא קורא.
מנסה למצוא את פתח הבית. דופק לפי חישוביו על הדלת ההדורה.
אין קול ואין עונה.
הלחץ עולה לחזהו.
עבודה מאומצת של חודשים. הפגישה של מחר. הכל ילך לטמיון. הוא חוזר לתריס. דופק. בוכה.
נאדה.
הוא מתמוטט שמה על התריס הנעול. מוציא דף, וכותב את בקשתו.
אני צריך ממש בדחיפות את ההלוואה להיום. יש לי עסקה של חודשים שתרד לטמיון.
יש לי את כל המסמכים.
הוא מנסה להרים מעט את התריס. להשחיל את הדף.
זר כי יראה את המחזה. יחשוב שהגיע לכותל המערבי; הבכי. ההתפרקות. הפתק הנדחף.
ואז הוא שומע קול נשי: "הוא עדיין נמצא שמה. הוא בוכה ממש. אני נותנת לו. טוב?"
ואז התריס נפתח.
משהי מקבלת ממנו את כל המסמכים. סורקת במחשב.
ונותנת לו מעטפה שמנה.
עשרים אלף דולר, משקלה.
סוף.
הוא טומן את העשרים אלף דולר בכיס העמוק של החליפה שלו.
והולך לסדר את כל שאר העניינים לפגישה המיוחלת.
בארבע בדיוק הוא מתייצב. במשרד המפואר.
נפתלי ג. נראה אדם נחמד. הוא לוחץ לו יד בחביבות. מציע לו קפה.
מוציא מסמכים.
ואז הטלפון שלו מצלצל. "יופי. את פה? בדיוק התחלתי פגישה. תוכלי לעלות? אה. עם רוגעלך? שופרא דשופרא!" הוא מתחייך ומסיים את השיחה.
"שכחתי לקחת היום תרופה חשובה. אשתי מגיעה. וכבר תראה איך זה לסגור עסקה על רוגעלך "
שתי דפיקות.
הוא קם לקראתה. והם נכנסים למטבחון הקטן. ואז הוא שומע אותה אומרת בלחישה: "מי שאתה יושב איתו עכשיו. זה האיש הזה שאמרתי לך שנורא בכה להלוואה. אז טוב שנתתי לו. נכון?"
סוף.
אפטר:
הרגשתי שאני חייבת סוף. כשהסוף השני, נולד אחרי הראשון.
ולו במקומו. אחרי שבסוף הראשון הוא קיבל את המגיע לו בכח.
הוא קיבל שוב את המגיע לו...
התחברתי לראשון.
ואחר כך, התחברתי לשני.
ויהיה שלישי.

 

[Without meaning]

הם סגרו את הגמרות באנחת סיפוק קמים מספסל העץ ומתחילים להתארגן לתזוזה,חיים הוציא את פלאפונו דפדף ברשימת השיחות שלא נענו, הקדיר פניו וחזר למספר האחרון, מקשיב לנאמר, ממלמל משהו וסוגר בנקישה, פניו חמוצות,

'מהבנק' ,הפטיר בעיניים מצומצמות, נד בראשו -מצפה להזדהות מסוימת ומתפלא לראות את פני החברותא זעות בלגלוג מסוים: 'כן, מהבנק', אמר החברותא בעודו צועד קדימה, 'גם כן, אשתו מתכנתת מחשבים!' סינן כשכבר היה רחוק מטווח שמיעה של הנוגע בדבר.

חיים יצא ממצמץ מול השמש והחל פוסע במעלה הרחוב בואכה הבנק, נכנס מבעד לדלת הזכוכית תר בעיניו אחר פקיד בכיר כלשהוא שיטפל בעניניו,

א':

מנהל הבנק צץ מולו מחייך:'כן חיים, צר לי להפריעך אך אני זקוק לחתימתך בהקשר לבקשה שלכם להעביר מאה אלף שקלים לתכנית החיסכון',

חיים הוציא את עטו בעודו מהרהר בבירוקרטיה- שנואת נפשו וחתם.

ב':

הוא נכנס למבוא הפנימי ונקש על הדלת: 'יבוא', אמר סגן מנהל הבנק,

'אני צריך אישור להגדלת מסגרת' מלמל חיים בשפל קול, הסגן עלעל במחשב הלוך ושוב ואמר, 'הגדלנו לך את המסגרת בחודש שעבר לא חושב שנוכל לעשות זאת שוב', חיים נקש בשיניו בעצבנות ההוצאות ההכרחיות נגסו במשכורתם ללא רחמים לך ספר לאנשים שאשתך מתכנתת מחשבים.....



הקטע הזה, שאתה מדבר עם חבר על העבודה של אשתך ואתה רואה את גלגלי מוחו מתחילים לחשב כמה אתה מרוויח....

טוב וזאת לא שאלה שהסוף הראשון מוצא חן בעיני יותר,לו יהי...

 

[כנפיים]

את כל הבוקר אני שורפת על הפרוג הזה!
מה יש להם?
למה להזדהות?
האמת, הגיע זמן לעשות חושבים על כל הסיפור הזה.

נזכרת איך הכל התחיל. ככה זה קרה:
נכנסת לשם בהיסוס. עוברת על הפורומים השונים, מציצה קצת, מתעניינת.
הי, יש פה קהילת סופרים מקצועיים ועיתונאים!
טוב, סופרת מקצועית אני לא. אבל ממש מעניין.
אולי אנסה להתקבל. אני כותבת בקשת הצטרפות, וממתינה.
אפס.
ימים, שבועות, אין תגובה.
והנה, יום אחד אני נכנסת, והופ! חלון חדש של "הכנס תגובה"
אני בפנים!
מתחילה עם מלא מרץ. מעלה שני שירים שיש לי ובדיוק מתאימים לאתגר השרשורים- ככה הם קוראים לזה.
הו!
אנשים אוהבים את זה! איזה יופי!
ויש תגובות. זה טוב ויפה ומעניין ומרתק, ואני נהנית לי מאד.
הי, מה זה?
מה המשתמש הזה רוצה?
למה הוא מתווכח עם מה שאמרתי?
חשבתי שזה פורום סופרים, ומקבלים ביקורת על הכתיבה, וככה מתמקצעים. טוווב. מנסה להסביר, מתחיל ויכוח. אוף. למה זה?
טוב, נתעלם. סה"כ אפשר לקבל פה תועלת. ככה זה נראה.
מעלה עוד חומרים. נכנסת כל כמה ימים ולפעמים כל יום, כותבת, מוסיפה, מבקרת בכנות כתיבה של אחרים.
הופה!
יש כאן כאלו שממש לא אוהבים שמעירים להם על הכתיבה או שואלים על הצורה שבה כתבו! איזה קטע!
אז בשביל מה הם פה? מעניין.
כותבת עוד, מעלה עוד.
אוף!
למה יש פה כמה שהתגובות היחידות שלהם הן תוכניות, ולא קשורות בכלל לכתיבה?
כל מילה שאני כותבת, שם כותבים תגובה-
'זה לא תמיד ככה, לפעמים....' או- 'אי אפשר לדון. מהצד השני זה.....'
ואם מתחשק לי לתאר עד כמה השמים הצהובים מוצאים חן בעיניי וכמה אני מאוהבת במראה הנחלים הוורודים, ואיך בלתי אפשרי לחיות בעולם מלא יצורי על מעופפים ודביקים, אי אפשר?
מנסה עוד קצת.
שוב זה קרה.
ושוב.
על מה אנשים פה מדברים כשהם כותבים על "סתימת פיות" "מחיקת תגובות" אני לא רואה שמישהו מוחק את כל התגובות הלא ענייניות ולא מקצועיות האלו.

עוד פעם.
מעלה אשכול שמנסה לדבר על זה.
איזה קטע טוב יצא לי!
כבר הרבה זמן לא כתבתי משהו טוב כלכך.
והמשפט: "ואין לי מכיר, מעריך ומוקיר" בהקשר הזה, ממש מוצלח! מעניין מה יגידו. נראה לי שהגזמתי קצת בהסתרת המסר. נעלה ונראה מה אומרים.
בעצם...
להעלות? לא להעלות?
עזבי, אני אומרת לי, @יוצמך מיד יגיד שאין כאן מקום להוקרה והכרה. רק להוקעה, אם כבר. @קוצמך תגיב שוב את דעתה המוכרת על כתיבת שירים בכלל. @פוצמך יזכיר שוב, שבאשכול ההוא באא"ר כבר דנו בזה, והגיעו למסקנה ש"להכיר כן. להוקיר- לא ולא ואכמ"ל"
אין לי כח.
רוצה קצת שקט מכל זה.
משקיפה קצת מהצד. רואה את זה קורה גם לאחרים. מבטלת את ההתראות על תודות בעצת אשכול מלבב כלשהוא, ומדי פעם בפעם מעלה עוד משהו.
בקטנה. ממש בקטנה.
הפעמים מתרחקות זו מזו,
כי התגובות מוציאות את הרוח מהמפרשים.
רואה את זה קורה גם לאחרים.

והנה קצת נרגע.
ממש הרבה יותר טוב. יש כמה שעדיין מגיבים ככה, אבל בכללי ממש יותר טוב. אולי באמת אעלה משהו? ממש מתחשק לי.
אבל אולי אלו הנושאים שאני מעלה שמקפיצים לכולם את הפיוז, ואז זה הולך לקרות שוב.
עדיין די פאסיבית. משתדלת לתת ביקורת נעימה ומחכימה כמו שהייתי רוצה לקבל. חלק אוהבים את זה, חלק לא.
ויום אחד,
הופה!!!
שינויים! חלוקה! כללים! תנאי קבלה!
בלאגן!!!
והפורום שקט כמו הלילה וחרב כמו המדבר אם לא איזו תנשמת שמשמיעה קולותיה. מה, גם אחרים נרתעים מכללים ושינויים כמוני? לא נכנסת כמה ימים. בחופש אני ממילא עמוסה מאד.
מציצה, וואו.
הם רוצים שאזדהה. לא בפני כולם, רק מול המנהלים.
למה?
מה קרה?
להזדהות? לא להזדהות? שווה את זה, או לא?
אני ביקשתי מהם משהו פעם?

אה.. בעצם כן. פעם למחוק איזה אשכול שלי שיצא משליטה, ועוד פעם ביקשתי לעזור עם ניק שרצה לדון בדעותיי בפרטי ולא הרפה.
ועכשיו אני מול זה.

טוב, נבקש הסברים ונראה....
אוף! לא נעים.
------
------

סוף א'
לא נראה שיש הגיון במה שהם טוענים. מבינה שזו לא גחמה, אבל מה לעשות שכדי לתת אמון אני צריכה יותר מזה? כל הכבוד להם על הסבלנות והנסיונות, אבל אני צריכה ממש לדעת מה זה ועל מה זה.
קטע, הא? אבל זה מה יש. לא נורא. גם ככה התלבטתי הרבה, אז הנה זה הגיע והכריע. אפרוש כנפיים.
היה טוב, טוב שהיה.
וואו! איזה שקט.

סוף ב':
אהה.
סוף סוף קלטתי!
איזו סבלנות! כל הכבוד!
טוב. יכול להיות שכן שווה. סך הכל מה יכול לקרות? אחרי הכל החשש כנראה גדול מהמציאות ולא ממש רציונלי, וחוסר הנוחות הזה כנראה ישקע בקרוב.
נקווה שבמסגרת השידרוגים והשיכלולים, יהיה אפשר להעלות לדיון נושאים במסגרת דיון, וביקורות על כתיבה לא יוכלו להיות ביקורות תוכן או דעה.
צריך להתחיל להפיח שוב רוח בכנפיים השמוטות.
וואו! אין שמחה כהתרת הספקות.
שיהיה לי עסק זה לרפואה משלימה.

אפטר: ביפור.

 

[ר. פרצמן]

הווילון נסגר, והיא מאחוריו.
הפלאפון מצלצל. לאה.
אם אין אני לי, מי לי.

"שלום".

"שולמית", אומרת הגיסה, לשעבר, ושותקת. ומיליוני האשמות הדחוסות בקולה מבהירות לשולמית היטב מה חושבים משפחתו של אב הילדה. כאילו שלא ניחשה.

"שלום".

"מה המצב שלה עכשיו?"

היה נחמד לכסות בטיח לבן את כל האמת, אבל שולמית אינה שוגה באשליות, ויודעת היטב מה עלולה להביא המנוחה הרגעית הזו. "היא בבדיקות עכשיו".

"אמרו כבר משהו?"

"לא". היא בולעת רוקה בקושי. "אבל היא היתה נראית ממש בסדר".

"כאילו שאפשר לדעת הכל ממבט שטחי". לאה לא צורחת, אבל זה עלול לקרות בקרוב.

שולמית דוממת.

"נתנאל רוצה לפגוש אותה. באיזה שעה יתאים לה?"

היא בבדיקות, רוצה שולמית לדקלם, אבל במקום זה היא אומרת, "בערב נראה לי. שבע. מסתבר שעד אז כבר יירגעו פה העניינים".

"אני אמסור לו. וגם-"

הנה זה מגיע.

"הוא רוצה להגיש ערעור על פסק בית המשפט. עם הנתונים החדשים יכול להיות שהוא יקבל את האפוטרופוס עליה".

זה אומר לצאת למלחמת חורמה. זה אומר שיש אפשרות לאבד את הילדה בידיים, וזה אומר שהיא חייבת לנצח, מה שאומר לחזור שוב למערבולת חסרת הרחמים ההיא.

ואין לה את הכח.

~

התוצאות לא הגיעו עדיין, לפחות חלקם, ורות ופניה החיוורות לא נותנות לאמה מנוחה. איך נתת לה לנסוע לטיול ההוא. אז מה שזה היה עם כל בנות הקהילה והכל היה אמור לעבור בשלום. לא היית אמורה לתת ידך לפשע הזה. היא בת עשר.

אולי את לא כשירה להיות אם. אולי הוא צודק.

היא קומצת אגרופים בחוסר אונים.

עשרה לשבע. ורות ישנה, כמעט ונבלעת במיטה הגדולה. רק נרדמה לפני ארבעים דקות. מסכנה.

להתקשר אליהם? ומה הם יחשבו עליה.

אבל רות צריכה לישון. חייבת. את זה היא לפחות יודעת.

הפלאפון ביד. והיא פוחדת. אסור לה לפחד. היא עושה את המעשה הנכון.

"לאה?"

"כן".

שולמית נושמת עמוק, מנסה לשלוט על הרעד שדבק במיתרי קולה ומצליחה לא רע. "היא ישנה, והיא מותשת מאד. אני לא חושבת שיש סיבה שהוא יבוא דוקא עכשיו".

תירגעי. אמרת את זה. הכל בסדר. היא לא הולכת להרוג אותך.

לרגע שותקת לאה, ואחר היא אומרת: "תוכלי לדבר איתו רגע?"

היא נושכת את שפתיה. "בסדר".



סוף 1:

"שלום". הוא אומר. וכל כך לא מתכוון לזה.

"שלום". הלוואי.

"את יודעת שזה לא היה בסדר, כן?!"

אל תבלעי את הלשון. לא הפעם. "הפעם הצדק לא אתך".

הוא מתנשם. היא רואה את גבותיו מתחברות אחת לשניה. "מה?"

"שמעת אותי".

היא, לעומתו, לא שומעת את עצמה. הלב שלה צורח. מה את מנסה לעשות, שולמית, מה?

לאזן קצת כוחות.

מלחמה אבודה מראש.

הוא משתעל. "לא נראה לי שאת שמעת אותי".

"מה?"

"אל תהיי צינית!"

"מה?"

"אמרתי משהו".

"לא שמעתי".

"אל תתחילי!"

שולמית מרחיקה מעט את הפלאפון מהאוזן, נושמת עמוק. ועוד פעם. חוזרת את המכשיר. "בוא ננסה לדבר יפה, בסדר?"

"ואל תתחילי!"

"אני אנסה לא להתחיל".

"ואל תעשי את עצמך חרשת, כן?! זה מעצבן אותי".

היא שותקת.

"שומעת??"

בא לה, בדחף פראי, לומר עוד 'מה' אחד, רק עוד אחד. אבל לא. "מלידה".

"אמרתי בלי ציניות!"

"די".

הוא משתעל, ומטיח: "את מאד לא נימוסית".

"ואתה?"



סוף 2:

"שלום".

"שלום".

"אני מבין שהיא ישנה".

"כן".

"אני עדיין רוצה לבוא, אם זה בסדר מצדך. אני כבר בדרך".

הוא שואל אותה!

"וכמובן גם מחר, כשהיא תהיה ערה".

שולמית מתנשמת. "בסדר".

"תודה ו- מה שלאה אמרה על הערעור- אני לא חושב לגשת לבית משפט מיד עכשיו, אני חושב שמה שקרה לא מצריך את זה כרגע. ואני מבין את השיקולים שהיו מאחורי ההחלטה. אבל מה שכן, אני אשמח לראות אותה פעמיים בשבוע ולא רק בשבת".

"בשביל לשמור על העניינים בשליטה?" מה את צינית. מה.

"לא", הוא אומר, ולמרבה הפלא לא מתעצבן, "אני פשוט מתגעגע אליה. היא הבת שלי".

"וגם שלי".

מה את מנסה לעשות. מה.

"נכון".

הם שותקים.

ושולמית משתעלת. "אני אחשוב על זה. זה קביל בבית המשפט?"

"חלק מהפסיקה היה שאם ההורים מידברים ביניהם להגביר את רמת הביקורים של הילד אצל ההורה שלא אפוטרופוס עליו ושני הצדדים מסכימים לזה אין בכך בעיה".

"טוב", היא אומרת, "אני אחשוב על זה. אני חושבת שזה יהיה--- בסדר".

"חשבת מהר".

לא מגיע לה להיפגע. "נכון".

"תודה".

"בבקשה".

"אז אני מגיע עוד עשר דקות בערך".

"שלום".

"שלום".


איזו שיחה מלבבת. ממש שיחה זורמת וניחוחה.

.

אבל הוא לא התלהם. הוא ניסה להבין אותה. ולא ייקחו את הבת שלה ממנה.

היא רוצה לבכות אבל הדמעות לא מבקשות את רשותה כשהן מבקשות לבוא, וכשהיא מבקשת, הן לא נשמעות לה.

אולי יש שלט הזהרה לכוהנים.

אסור לה להתפלל לכך. הלוואי שאין. הלוואי שאף אחד לא ימות. הלוואי שמשיח יגיע כבר.

היא מכניסה את הפלאפון לתיק ובוחנת את הבת שלה. ילדונת. מה חטאה. למה זה מגיע לה.

בסוף דמעה כלשהי מבצבצת, מנסה לנחם שבר שלא יאוחה. שולמית מנגבת אותה בחפזה, ידה נשמטת על בירכה. זה בלתי הפיך, ילדונת. הוא כהן. הצער שאת גורמת לבת שלך כבר לא יכול להימחק בקונטרול זי נחמד.

ביקור רופאים. היא נעמדת. שומעת ולא שומעת את הדיבורים המרחפים סביב המיטה. היא רוצה סיכום ברור מהרופא שאחראי. לא יותר. לא צריכה את הסטז'רים שמביטים על הילדה שלה בתור מקרה מעניין. איבדה את הקבוצה. טעתה בדרך. הגיעה על סף התייבשות למקום ישוב מרוחק שאפילו את השם שלו היא לא זוכרת. הילדה שלה. התאוששה בדרך חזרה בניידת המשטרה. מצב גופני טוב. הבדיקות יצאו בסדר, אבל יש חוסר בנוזלים. תישאר בינתיים למעקב עם נוזלים. צפוי שחרור מחר בצהרים.

את אותם דברים אומר לה הרופא כשהם מסיימים, והיא מהנהנת בתודה ויוצאת החוצה. הוא צריך להגיע עוד מעט. והוא מגיע. אז היא אומרת לו בקצרה את המצב. ונעלמת לה לאנשהו.


סוף כל סוף:

אלוקים.

השמיים שחורים. הכוכבים הבודדים שמציצים לא עליה הם נותנים אורם.

חשוך לה.

מעקה מרפסת בית החולים קריר, והיא מצטנפת, מביטה על הרקיע בדממה.

ניסית להיות אמא טובה. ואת באמת כזו. אפילו נתנו לך לגדל את הבת שלך.

אז למה קשה לה להאמין בזה?

ההצטרפות לטיול היתה טעות.

קרה מה שקרה, שולמית. וזה קרה רק כי אלוקים החליט. קשה לך להאמין בעצמך?

...הוא מאמין בך.

עשי זאת גם את, ילדה.

---

זו לא שאלה לאיזה סוף התחברתי יותר.

הראשון יצא קצר יותר, משום שהסתבכתי קצת לתאר ויכוח.

האמת, שפתאום שמתי לב שזה מזכיר קצת את הסיפור של @RACHELIZ באתגר של שקוף ומשקיף, (כנראה עשתה לי השראה) אבל אין לי מושג איך היא כתבה את המריבה ההיא.

ואת הסוף כל סוף, אהבתי מאד.

 

[מ"ם]

ב"ה.


שעת אחר-צהריים בבית המדרש. מבעד לחלונות העגולים בקעו קרני שמש מוארכות והאירו את קבוצת האנשים היושבת במרכז החדר. תלמידים צעירים ומבוגרים הקיפו בהערצה את רבם האוחז מגילת קלף ומקריא מתוכה, מבאר כל מילה ומילה בדרך הפשט.

"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הקריא הרב מפרק קכ"ו ועצר לבאר. "כיצד קורא דוד לשנות גלות רבות כל כך בשם "חלום"? האם ישנו בן אנוש המסוגל לישון במשך שבעים שנה רצופות?"

"ומה התשובה?" הקשה תלמיד צעיר שזקנקן מעטר את סנטרו.

"אין בידי תשובה". השיב הרב בצער, תשובה שלא הייתה אופיינית לו. "למעשה, כל ימיי אני מצטער על כך שאיני מצליח להבין את פסוק זה!"

*

שעתיים לאחר מכן, פסע הצדיק מבית המדרש אל ביתו. הדרך התעקלה בינות לחצרות ירושלים וגינותיה. 'אין לך יופי כיופייה של ירושלים' אמרו חז"ל וניתן היה לראות זאת בחוש. פרדסים נטועים, גינות מלבלבות וגאיות ירוקים המשביעים את העין.

מעבר לגדר אבנים נמוכה ניצב קשיש בעל זקן מלבין המגולגל לסנטרו. ידיו הגרומות הסגירו שנים רבות של עבודת אדמה. בוודאי זכה להגיש מידי שנה ביכורים לבית המקדש. כעת הוא נראה נוטע ייחור צעיר של עץ באדמה.

"ברכת ה' עליך!" קרא הצדיק לעבר הקשיש.

"ברכנו אתכם בשם ה', שלום עליכם מורנו ורבינו". השיב הקשיש, אל מעבר לגדר.

"איזה עץ נוטע אתה?" התעניין הצדיק.

"חרוב, רבינו! חרובים מתוקים ומלאי דבש יצמחו מעץ זה, בעזרת ה'!" הוא האריך בשם ונשא עיניו למרום.

"וכמה שנים לוקח לעץ זה לטעון פירות?"

"שבעים שנה, רבינו".

"ואתה מאמין שתחיה עוד שבעים שנה?"

"ראה, רבינו. כשאני הגעתי לעולם, מצאתי בו חרובים. כשם שאבותיי שתלו עבורי, כך שותל אני לבניי!"

"הצדק עמך". הסכים הצדיק. "ברשותך, אכנס לחצרך לאכול מן המזון שבתרמילי? עוד דרך ארוכה לפניי".

"בשמחה, רבינו". צהל הקשיש. "עקיבא משתדל להכניס אורחים ככל יכולתו!"

נכנס הצדיק לחצרו של עקיבא והוציא פת לחם מתרמילו וכד מים מתרמילו. תוך כדי אכילה גברה עליו עייפותו: השיעורים הרבים בבית המדרש, ההליכה המרובה, החדשות הלא-טובות שהגיעו מארמון המלך – כל אלו גרמו לשמורות עיניו להיעצם.

סלע גדול הצמיח הקדוש ברוך הוא מסביבו של הצדיק הישן שינה טובה ועמוקה. כשהתעורר, ראה אדם קוטף פירות מעץ החרובים שבחצרו של עקיבא.

"אתה הוא עקיבא?" בירר אצל האיש הקוטף. דמיון בולט היה בפניו לפניו של הקשיש שנטע את העץ.

"לא, נכדו אני!" השיב האיש. "ומי כבודו? מהדרת פניו ניכר שצדיק הוא, אך מכיר אני את כל צדיקי ירושלים ואיני מכיר את כבודו".

"משמע שישנתי שבעים שנה"... אמר הצדיק באיטיות. "אכן, ישנה אפשרות של שינה במשך שבעים שנה, בדיוק כפי שנכתב בתהילים!"

*

מיהר הצדיק לבית המדרש, כמה לשוב ללימוד התורה המשמח כל נפש. הלא במשך שבעים שנה לא עסק בתורה בהקיץ!

בית המדרש לא השתנה הרבה. הצדיק תפס את מקומו בקצה האולם והחל להשתתף בדיון. מהר מאוד הבחינו כל החכמים כי על כל קושיה העולה בבית המדרש מציע החכם החדש תשובה ברורה וסדורה המיישבת כל תמיהה.

"כל המאמרים מיושבים וברורים כעת!" הצהיר בהנאה אחד החכמים. "בדיוק כמו שסיפרו לנו אבותינו על הזמן בו חוני המעגל היה מיישב ומברר את כל הקושיות בבית המדרש"...

"אני הוא חוני!" טען הצדיק.

***

סוף 1:

החכמים הביטו בו כמי שהשתבשה עליו דעתו. הלא חוני נפטר כבר לפני שבעים שנה!

"הן תראה", אמרו לו החכמים. "אתה אמנם יודע ליישב את השמועות היטב, אך אינך חוני. תוכל להתחיל ללמוד עם התלמידים המתחילים בבית המדרש, ולאט לאט תתקדם במעלות התורה"...

חוני לא היה יכול לסבול מצב זה. הוא הרגיש כי לא יוכל להגות בתורה ללא לימוד משותף עם החכמים הקרובים לדרגתו ומעמדו בלימוד התורה, והעדיף לבקש רחמים משמים להסתלק מן העולם, כשם שהסתלקו כבר שאר אנשי דורו... בקשתו התקבלה.

בעקבות כך, טבע האמורא רבא את האימרה "או חברותא או מיתותא".


סוף 2:


החכמים הביטו בו בספקנות. הלא חוני נפטר כבר לפני שבעים שנה! הם לא ידעו כיצד נראה חוני ואף אדם שזוכר את תואר פניו לא נותר בעיר... אם אכן הוא חוני, היכן היה עד עתה?

"אני יודע!" אמר אחד החכמים. "כאשר חוני היה נכנס לעזרה בבית המקדש הייתה העזרה מאירה! הבה ניטהר, נעלה לבית המקדש ונבדוק זאת!"

בפתח העזרה עקבו חכמים אחר הצדיק הצועד ביראת כבוד אל העזרה. והנה, העזרה כולה מתמלאת באור יקרות...

"אתה הוא חוני!" קראו החכמים בהשתאות. "היכן היית במשך שבעים שנה?"...

חוני השיב בלשון הפסוק: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים".


מאחורי:

סיפור לילדים.
הסוף הראשון והמוכר יותר הוא המופיע בתלמוד בבלי. הסוף השני הוא המופיע בתלמוד ירושלמי (ובכמה שינויים נוספים, כך שלמעשה החלק הראשון הוא על פי המופיע בתלמוד בבלי).

התחברתי יותר לסוף השני, ובשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים.

 

[מ. ברא"י]

בס"ד


היא עמדה בתור במכולת
אנשים רבים עמדו סביבה , אך היא חשה בודדה
התור לא עמד להסתיים, ולה לא היה אכפת, לא היה לה לאן לחזור...
היא הביטה שוב בידיה מחשבת את פרוטותיה, שווה לבזבזם על סנדוויץ' מוכן?
ואולי עדיף יותר להכין לבד?
לחם יוצא זול יותר... והוא טרי ואפשר לאוכלו "בלי כלום"
אבל לא מתחשק לה...
שמישהו יפנק אותה עם איזו ארוחה טובה!
היא לא משלה את עצמה ומחליטה להיות זאת בעצמה...
פתע חשה עיניים הננעצות בה
אוי, לא חשה שהגיע תורה...

***

מישהי רוצה לפתור את המשוואה על הלוח?
אולי את- נחמה?
הגיחוכים מסביב לא אחרו להגיע.
היא העמידה פנים אדישות, כאילו לא אכפת לה מכלום
המורה לא התעסקה בה יותר מידי
'היא לא שווה את זה'...
הדמעות אפילו לא עלו בעיניה..
למודת ניסיון המשיכה לשרבט על הדף המלא כבר לפניה

הצלצול הגיע, משמח את כולן מלבדה
ארזה חפציה באיטיות, אחר קמה בעצלתיים
ושרכה החוצה צעדיה

השמש קפחה לעברה בעוז,
טיפות אחרונות מהבקבוק הריק... למה לא חשבה למלא אותו לפני כן?...
הצמא הציק לה.
נכנסה לקיוסק אה... אני לא קונה.... רק רציתי אם אפשר למלא את הבקבוק שלי מהברז כאן...
הנהון קטן, והלאה לנושאים הבוערים בחנות...
'איכס'... אולי כבר עדיף היה להישאר צמאה....

***

סיום א'

כבר במדרגות הרגישה שמשהו שונה,
משהו דגדג לה בלב...
חששה להתאכזב....
הדלת נפתחה לקראתה וראש מוכר ואהוב כ"כ הציץ בעדה
נחמוש שלי!!!!
חיבוק עטף אותה בחום
גלים גלים עלו בה, והי! משהו רטוב זלג מעיניה...
נשארו לה עדיין דמעות?!....
כמה טוב שחזרת- רצתה כ"כ לומר
מילה לא יצאה מגרונה
סירים עמדו על הגז
הריח והרוח שבו לשכון בבית והיא לא ידעה איך להכיל כל זאת---


סיום ב'

הבית חיכה לה כמו תמיד, עצוב שקט ומוזנח
היא צעדה בשקט, מילאה כוס במים פושרים,
וניגשה לדמות השברירית ששכבה בחדר ההורים
היסתה מעט את רקותיה,
היטיבה את השמיכה,
העיפה מבט קטן אל זוויות עיניה-
שמה תפקח אותן ותביט אליה
אולי אף חיוך קטנטן---
אל תחיי באשליות, סנטה בעצמה,
ובהבעה קשיחה על פניה
יצאה לחדרה

הפנים טמונות בכרית אך הן לא באות
אלה הרטובות החמימות והגואלות...
עוד יהיה טוב, -קול רך בלתי נשמע...
לא נכון!!! חזק ומתמרד, כועס וחורק שיניים
איפה?
מתי?
איך??????????????
את עוד תראי, נחמוש...
ילדה שלי!
אני אוהב אותך!
אני אבא שלך!
כרגע אינך רואה ומרגישה
האמיני בי!
דמעה קטנה אך מורגשת...
אבאלה!
תן לי את הכוח,
את האמונה...
להאמין שעוד נראה שהכל היה לטובה...
עזור לי להחזיק
להיות מחוברת

אי.... שערי דמעות לא ננעלו....


אפטר סיום א':
כ"כ רציתי לשמח אותה, את נחמה,
להביא נחמה לליבה השבור...
לעטוף אותה בחום,
ובכלל -אני אוהבת שיש סוף טוב.
לא כזה ש"מודבק", אך כן כזה אמיתי ומחבק...


סיום ב'
חשתי שאני צריכה לתת גם משהו שאינו "הפי אנד"
למרות שלאחר סיום א' ממש לא התחשק לי לבכות...
אך עצוב לגמרי לא רציתי
השתדלתי להזרים בה כוחות,
אמונה וחיבור...
תאמרו אתם אם הצלחתי....


אפטר:
האמת שהתחלתי לכתוב בלי לדעת מהי המילה הבאה...
סוג של תרפיה/ נראה מה יגיע....
וזה זרם לי בס"ד!...

וכעת, בקריאה חוזרת - התחברתי יותר לסיום ב'...
שם השקעתי יותר עומק ונשמה...

 

[יואב ברק]

"דאמירן בעלמא ואמרו אמן"

-אמן-

שתיקה של יראה נפלה על הציבור. העיניים נעצמו בכוונה עילאה, ובראש מורכן, נעמד הציבור לתפילת לחש.

לחש?

טיט... טיט... טיט...

המכשיר הממונה על המזגן החל צווח בחוצפה מכותלו הצפוני של משקוף הכניסה. צפצוף מנוקב דקיק ומרגיז.

מנחם שכבר פסע לאחור, וכמעט חזר, רוקן את ראותיו במחאה מופגנת. הוא רצה לנזוף בגבאי הפוחז, אבל צקצק בלשונו בנענועים נמרצים מימין לשמאל.

לעומתו אהרן הקדוש, שהגיע משום מה לבוש כחתן ביום חופתו. הכה על כיסיו מחפש אחרי קרקוש מטבעות שירגיע כבר את המכונה, ממש כמו הבקבוק שגואל אותו כל לילה מצווחתיו של אלייקים המתוק.

המרוץ כנגד השעון היה אכזרי.

טיט... טיט... טיט... – כמה מתפללים דיברו בשפת ה'נווו...' אחד מהם, כנראה קוראים לו נחמן, איגד את אצבעותיו והניע ידו מעלה מטה. לא כל כך הבינו מה הוא רוצה, מלבד מנחם שהבין שהוא מציע לאסוף מכולם סכום הוגן דיו להשתקת המכונה לפחות עד מודים דרבנן.

עוויות הכאב של אהרן נבלמו בשעה שהצליח לגרד מתחתית כיסו הזעיר מטבע של עשרה שקלים. הוא שלף אותו בהתרגשות, והציגו למתפללים שדפדפו בידיהם כאומרים לו, הזדרז כבר, הזדרז!

טיט... טיט... טיט...

כל מתפלל מתחיל בשטיבלאך 'מן המיצר' יודע שיש לך עשרים שניות עד כיבוי מוחלט של המזגנים, מה שמוביל אותך לנפילה עגומה בשביו של החום שנהדף מצד אל צד לקול צהלת מאווררי הקיר גדושי האבק.
לפי העת העולה בחשבונו של (האיש שכנראה קוראים לו) נחמן, נותרו עוד שש שניות, ולרוע המזל, עמד מנחם בקצהו הדרומי, מרחק שש אמות מחריץ התשלום.

מנחם החזיק במטבע טפח או שתיים מעל לקדקדו, וממש כמו בהסרטה של החתונה, הכל נעצר. פתאום ניתן היה לראות את להבי המאוורר זוחלים, בקושי זזים, בצליל שיסוף עמוק. פאותיו של מנחם הוסטו לאחור באיטיות מבהילה, וכולם הביטו בו טס באוויר קורע את האויר בשיוט אטמוספרי, ידיו זרוקות מלפנים, ומבטו מעוקם עד כמעט בלתי טבעי,

הוא יספיק או לא יספיק?

חשב מנחם, חשבו כולם.

סוף א':​

ההילוך האיטי נפסק באחת. מנחם התרסק על הקיר, משחיל את המטבע אל החריץ העליון והנה...

המכונה מקרקשת קצת ומשליכה את המטבע בנזיפה!

אהרן מתאושש בזריזות, נוטל את המטבע בשנית ומסתער על הקץ בפעם האחרונה ואכן, צליל בליעה ענוג וערב בוקע מן המכונה. הציבור נושם לרווחה כי...

המזגנים כבו!

צליל אכזבה פושט באויר,

ואז החזן הסתובב בהפתעה. יעידו זקניו שזה לראשונה בחייו שסיים את תפילתו הזריזה וכבר ממתינים לו עשרים מתפללים חמוצי פנים.

סוף ב':​

המטבע הבהיק לאור הפלורוסנט, וצפצוף אחרון בקע מהמכונה, הוא כמעט הספיק, ופתאום המזגנים נדמו בקול יבבה חנוקה.

פספסתי! הרהר מנחם. הוא פיספס! הרהרו כולם.

הוא שלשל את המטבע בלב כבד.

בסביבות 'מודים דרבנן' הזדעקו המזגנים וחזרו לחיים.

שיהיה למנין הבא, חשב מנחם, חשבו כולם.






וכעת ברצינות!
אני כל כך מתבייש מהתופעה הזו, שחשבתי פעמים אם כדאי בכלל לכתוב על זה.
בטוחני שגם לכם יש תרעומת או שניים על החרפה הזו.
אז מי מהקוראים שיכול להרים את הכפפה הזו, ופשוט לחשוב על פיתרון הוגן שיפייס את כולם, גם הגבאי, גם המתפללים, וגם... אתם מבינים!
תבוא עליכם ברכה.

 

[שיילה]

הבניין בו אני גר יש לו חיים משלו. זה שנים שעוטף הוא בידיו הגרומות, עטויות צינורות גז וכבלי טלפונים, עשרה משפחות עתירות ילודה, מסורות לתשתיותיו הארכיאולוגיות למדי. בלילות לקול הצרצרים, ניתן לשמוע את נשימות המזגנים, נחירות המקררים, ולחשושים יראים שלא להעיר דרדקים מרבצם, ומובטח שתינוק אחד תבקע לו שן ויצווחו הוא והוריו אל תוך הלילה. ובבוקר, כמו מתהפך הבניין על צידו ומרוקן את תכולתו אל תוך הסעות ייעודיות אל מוסדות שונים, את האשפה הוא מותיר בתפזורת לחסדי המעילים הצהובים שאחראים אצלינו על האכלת מפלצת האשפה.

כשאנחנו ביחד איש לא יכול לנו, חדר המדרגות הפך מזמן למסדרון חסד, כשצריך בייביסיטר, עזרה בבית, חלב, לחם, ביצים, ובעצם כל דבר שהוא, דופקים מבקשים ומקבלים. רק בשבוע שעבר חרחר הבניין והחל לפלוט מים וביוב בתוך הדירות, הזמנו דוקטור לאינסטלציה שאבחן לו מגבוניטיס ולקח מחיר מפולפל על טיפול פולשני. ערכנו עבורו מגבית וגילינו שלאחד הדיירים אין כסף באמתחתו, מיד ערכנו מגבית נוספת ואיבזרנו את המזווה בביתו, גם את המקרר מלאנו לא לפני שצילמנו אותו לקמפיין של קופת צדקה מסויימת.

אתמול הגיע הדייר שכיפת דירתו נושקת לדודי השמש וביקש לכנס אסיפת דיירים בנושא העומד על הפרק. הגענו כולנו שמחים וטובי לב, עוקצים זה לזה בעדינות, זה על ילדים המהפכים בעציצים, זה על הריח השרוף מתבשילי הצהריים או האקנומיקה המטפפת מנטפת ומטנפת מחוטמי מרזבים על חבלי הכביסה המתוחים בין החלונות.

שכנים יקרים, רעד קמעא קולו של יוזם האספה, היות וכידוע לכם רבו ילדי על שטח ביתי הצמוק, לכן ברצוני לבנות על גג ביתי חדר נוסף וכדי לממן את עלויות הבניה אבנה גם יחידה להשכרה. כמובן שתמורת זאת אסייד את הבניין, אחליף את תיבות הדואר, אולי גם את המקלט המוזנח אשפץ. מה שבאתי לבקש מכם זה חתימת ידכם על הבניה ואורך רוח בתקופה הרועשת של הבניה, סיים את מילותיו והתיישב מעט חיוור. הבאתי לו כוס מים.


סוף א.

"תודה", אמר לי, "זו פעם ראשונה שאני מדבר כך בציבור".

"דיברת מעולה", אמרתי לו. חתמנו כל הדיירים כי מה אכפת לנו, העיריה לעולם לא תאשר בניה של קומת דירות נוספת כך שאף לא אחד מאיתנו יראה רווח מהשטח המדובר. אחרי שהוא הלך אספנו לו כסף בשביל הסיפתח, וההוא מקומה ראשונה הבטיח קשרים בעיריה.

התפזרנו בהרגשה טובה, "אין כמו הבניין שלנו", צעקתי בחדר מדרגות עד שהתקלף עוד קצת טיח.


סוף ב.

"תודה", אמר לי, "זו פעם ראשונה שאני מדבר כך בציבור".

"תשמע זה נושא טעון", אמרתי לו. הישיבה נהייתה כמרקחה. השכן הפדנט מקומה שניה העלה מן האוב סכסוכים ישנים ותקריות בלתי נעימות שבגללם לדעתו לא מגיע לו שנחתום לו. והשכן שלידו אמר שאנשים חושבים שאפשר לעשות ביזנס מטוב לב של אחרים. אני עמדתי וטענתי בלהט שלהוסיף שכן בבניין זה עוד לכלוך ועוד בעיות בניקוז.

הבוקר כבר היו כתבי שטנה על הקירות, והאוירה בבניין שחורה ועכורה.

בדרכי לתפילה פגשתי במעיל הצהוב בינות לערימות הזבל "אני מכיר הרבה בניינים מוזנחים", קרא לעברי, לא התייחסתי והתרחקתי.

"אין, אין כמו הבניין שלכם", צעק בכעס במלא גרונו עד שהתקלף עוד קצת טיח.


----------------
מאחורי המילות-
נושא כואב שעד שאתה לא מתנסה בו אינך אובייקטיבי לשפוט בו.

 

[עט להשקיע]

דמעות זלגו מעיניו, ר' חיימקה אפילו לא טרח למחות את רישומיהן. מידי פעם קינח את אפו בקול תרועה רמה. הן זהו לא סתם יום.

מידי שנה ביום זה הוא מתאבל, חוגר עצמו בשק ומתאפר בפניו. כל מכיריו יודעים, בתשעה באב ר' חיימקה פונה אל שריד בית מקדשנו, תופס פינה ומתחיל בסדר עבודתו.

תפילת ערבית מסתיימת כחלוף זמן ממושך, הן לא דומה ברכת ירושלים ביום זה לשאר ימות השנה. מגילת איכה רק מתחילה והסביבה משתתקת לרגע ומיד מצטרפת לקול בכיו, הן "בכו תבכה בלילה", ואם בכל השנה בכייה לילית מושכת, על אחת כמה וכמה שבליל זה יבכון וייללון בני.

פסוק אחר פסוק, חומת בת ציון מורידה דמעה ועוד אחת, דומה שגם הכתלים מתחילים להוזיל.

לקול קריאתו "השיבנו ה' אליך ונשובה" נענים הסובבים פעם ושתיים, ובסיימו "חדש ימינו כקדם" רגש של תקווה מתחיל לפעום בלב השומעים. ועם קריאתו "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה" ניתן לחוש את הגאולה ממש מתחילה.


סוף א:

בשנה זו ר' חיימקה התעלה על עצמו, קולו היה רווי בתחנונים, אווירה מיוחדת שרתה בסביבתו עם קריאתו, היה ניתן לחוש שמשהו מתרחש מאחורי הקלעים..

השנה, עם סיומו "ששון ושמחה ימצא בה, תודה וקול זמרה" קרה הדבר ---

קול שופר החל להרעים, בתחילה חשב הקהל שמדובר בעזרי, התימני מהרובע. אך בחלוף שניות אחדות עם התחזק הקול, גיל התנוצץ על פניהם.

האור, אור מיוחד פרץ מעבר לחומת האבנים, ור' חיימקה פצח בקול צהלה:

"שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים"..


סוף ב:

בחלוף היום המר והנמהר, ר' חיימקה שב להיות היהודי הפשוט, לא מידי חכם, וגם לא מידי טיפש. לא מידי מהדר ולא מידי מזלזל.

הוא היה משהו באמצע, נכשל, נופל וקם.


אפטר:

התחברתי יותר לסוף הראשון, הן "לו יקטלני – לו אייחל". אולם יש משהו עמוק גם בסוף השני.

סתם מחשבות נוגות של מוצאי תשעה באב..

 

[יעקב1245]

פניו היו מטושטשות בתערובת בוץ ודם והוא חפר באדמת היער הקפואה עם ענף חד.
חמישה חודשים הוא כבר כאן.

כשהגיעו הרוצחים לרסאיי ואספו את כולם, פסח עלה אל מגדל שעון הכנסיה והתחבא בתוכו, משם גם השקיף כיצד בני משפחתו וכל הקהילה מובלים אל החפירות האנטי טנקיות בפאתי העיר, וכשנרדם בלילה לאחר יומיים ללא שינה העיר אותו קול הטרטור, טרטרטרטר, טרטרטר.

כשפסח ירד מהמגדל בלילה השלישי פגש אותו סטסניאקוב שהזהיר אותו כי הגרמנים עדיין מפטרלים ביער בחיפושים אחרי מספר יהודים שנמלטו, מה שהביא אותו להכנס לבית לקחת את כובע האיכרים של פורים ולצאת למסע אל ייסטסקי, שם כבר סיימו הגרמנים את מלאכתם ומשם קל יותר לחדור ליערות וייגרלי.

בתחילה ניזון פסח מלחמים שקנה בלילות אצל האיכרים ומתפוחי אדמה שליקט בגניבה מהשדות, אך ככל שחלפו הימים האיכרים כבר החלו לזהותו ואיימו עליו כי אם יראו אותו שוב יסגירו אותו למשטרת השדה המקומית.

פסח נאלץ להתחיל לנדוד במדבר ולהתקיים מפירות יער שקדים ואגוזים, ועם בוא הסתיו החל לאכול בעיקר פטריות שגדלו בכל מקום ופקעות צמחי בר.

אך כאשר הגיע חודש כסליו בא עימו השלג, הפטריות חדלו מלבצבץ והאדמה הפכה להיות קשה וקפואה עד כדי כך שבשביל למצוא פקעות נאלץ פסח לחפור במשך שעות ארוכות בידיים חשופות ובעזרת ענפים שבורים.

יום ועוד יום עברו ופסח נכנע לרעב המייאש ופנה לעבר אחד הכפרים שבסביבה, אלא שכאשר סיים לפתוח מחפורת ולהוציא משם מלוא חפניו תפוחי אדמה, הדהדו מולו נביחות כלבים ובעקבותיהם שני ז'נדרמים חמושים.

מי שם?

פסח החל לרוץ כאשר הכדורים מפלסים את דרכם דרך כובעו ובגדיו, רק לאחר שעת ריצה ארוכה לתוך היער נעצר פסח ופנה לבדוק את מצבו, כמה שריטות בפנים כובע מנוקב ובגדים קרועים. אך מה הם אלה לעומת חמשה עשר תפוחי אדמה?

ופסח פנה לחפור באדמת היער בענף חד וחזק.

בום, בום, בום.

עוד מעט הוא ימלא את החפירה בעצים, יבעיר אש נסתרת מעין רואים, ויוכל לאכול מלוא חופניים תפודים.

בום, בום, בום.

הנה החפירה כבר מוכנה.

בום, בום, בום.

פסח הזדקף וראה ניצוצות ניתזים במרחק מאה מטר ממנו.

הוא נשא את רגליו והחל לרוץ עוד ועוד.

הכדורים שרקו מסביבו, ווווש, ווווש.

-בום-

-חור-

-סוף-



סוף 2

דייי דייי

אני מתעורר ומחפש את הדרך הכי מהירה לברוח.


אפטר

הסיפור הראשון אמיתי כמובן,

הסיפור השני

גם.


הפעמים שבהם אני באמת מבין ומרגיש את השואה זה בחלומות, בעיקר בשנות ילדותי אך גם עד היום מידי פעם.
שם לובשת המציאות אותה קראתי בספרים עור וגידים, שם נכנסתי לתאי הגזים, שם הלכתי לעבר הבורות, שם ברחתי ביערות.

החלום מאפשר לי להבין כמה זה קרוב אלינו, כמה זה היה עולם שנמצא במרחק נגיעה מאיתנו, עולם עם טלפון ואופנועים, מטוסים וטילים, עולם שאנו מבינים אותו על בוריו, אך לא מצליחים להבין כלום.
תודה רבה על האתגר הנוכחי שאפשר לי לחבר את שתי המציאויות יחדיו למארג אחד.

תעתיק השמות מליטאית נעשה ללא הבנה בתחום ולא מצאתי סיוע לכך בגוגל כך שסביר שאינו נכון

 

[yonatanr]

"אז מה אתה אומר איצ'ה", שאלתי, "הולך להיות קעמפ 'בשרי' השנה?"

"אוהו. חבל לך על הזמן. תוכניות תוכניות הולכות להיות בקעמפ. וגולת הכותרת – הסימפוזיון. מי שישמע מה שהולך להיות שם. נביא את הפוליטיקאים הכי רהוטים, את הדעות הכי קיצוניות, וכמובן נביך אותם בשאלות קשות. אקשן".

***

איצ'ה הוא 'טיפוס' מהאגדות. מגדולי השיסערים שבישיבה, מדבר 'ישיביש' שוטפת, מכיר את כל הכבישים שבארץ כעל כף ידו, לא עבר עליו לילשישי אחד בלי טרמפ, גם אם זה ממכירת הטשולנט שברחוב הסמוך לישיבה ועד לחדרנו בפנימיה.

כן, אני חבר חדר שלו. לא יודע מי ה'חכם' שהחליט לשבץ צו"ל כמוני כרביעי בחדר של איצ'ה, ושל עוד שנים מחשובי הנייעסנים שבוועד, אבל זה מה שקרה.

מתחת למיטה של איצ'ה מונח 'אוצר' בלום. קרטונים מלאים בעיתונים מחמש השנים האחרונות. יומונים, שבועונים, עלונים ופשקווילים, וכל חומר קריא מכל סוג. אומר את האמת, כששובצתי בחדרו לפני כשנתיים, לא הבנתי מתי יש לו זמן ל ד פ ד ף בכל הניירת הזו, אך לאחר שקלטתי את ה'הלוך ילך' שלו, לא הייתי מתפלא גם אם היו אומרים לי שבכל שנה הוא עושה 'סיום' על כל החומר.

על מדף בפינת החדר בולט זוג 'בוקסות' בגודל מכובד, מחובר למשדר בלוטוס', שאליו מחוברים פלאפון (כשר, כמובן, עם מיטב קווי הנייעס), ונגן (לא מנותק, גם כן כמובן), כדי שחוש השמיעה לא יחוש מקופח.

כפי הנראה יש לאיצ'ה אי אלו נקיפות מצפון, ועל כן מהרגע הראשון שנכנסתי לחדר הוא לקח אותי כפרויקט. כשפתחתי את דלת החדר בשתים עשרה בלילה, והייתי בהלם לראות את כמות הבחורים הישובים בכל קצוות החדר [כולל על מיטתי], מפצחים בעליזות ומעלים ענני עשן לתקרה, כשהמוזיקה דולקת בקולי קולות, הוא היה הראשון לקלוט אותי. תכף ומיד הוא מחא כפיים בקולניות וקרא "חבר'ה, להתפזר, יש לנו כאן צדיק שצריך לקום מחר לתפילה בשבע בבוקר". הסמקתי כעגבנייה ופניתי לצאת מהחדר, אבל הוא לא הרפה, "לא, לא, אין לך מה להתבייש, אנחנו גאים בך. אם תבקר כאן לאחר ארוחת בוקר, תשתדל להעיר אותי לקריאת שמע".

***

כמו תמיד, הבחורים מהסוג של איצ'ה הם הבחורים שהכי מקורבים למשגיח. אין למשגיח הרבה עבודה עם בחורים כמוני, ועל כן מלבד חיוך מדי בוקר כשהוא פוגש אותי מתייצב מה'עשרה ראשונים' בתפילה, ו'גוט שאבעס' מדי שבוע, אין לנו כל קשר. אבל איצ'ה ושכדוגמתו זוכים להיכרות אישית עם המשגיח, שמתקופה לתקופה קורא לו לשיחה אישית על מצבו הרוחני, ובסופו של דבר בעיותיו זוכות לטיפול מסור יותר מאשר בעיות של בחור רציני.

באחד מימי הקיץ הלוהטים, הופיע איצ'ה בחדר כשחיוך מאוזן לאוזן נסוך על פניו. 'המשגיח מינה אותי לארגן את הקעמפ', הכריז. מסתבר שהמשגיח ידע שאם לא ימצא לאיצ'ה תעסוקה הולמת לסוף הזמן ולאחריו, הוא עלול לבלות במקומות מפוקפקים, ועל כן החליט לתפוס את השור בקרניו, ומינה אותו לאחראי על ארגון הקעמפ. נאנחתי, ידעתי שאת הלילות הבאים אצטרך לבלות בשינה על מזרון בחדר הסמוך, שכן בכל זאת מדובר כאן במשימת קודש, בדאגה לבני הישיבה למנוחה הגונה על ידי מסלולים מפרכים, כראוי לעמלי תורה אמיתיים.

מאחר שכאמור לא ישנתי יותר בחדר, ובסייעתא דשמיא אף השגתי מיטה של בחור שהתחתן ממש באותו שבוע, לא יצא לי לפגוש את איצ'ה, מלבד אותה שיחה חטופה המובאת למעלה, שיצא לנו לדבר בעת שמילאנו יחד את צלחותינו באותו נוזל שמנוני הקרוי משום מה 'מרק'.

מדיבורים שקלטתי פה ושם בשעת הארוחות, מסתבר שאת פסגת הקעמפ ראה איצ'ה בסימפוזיון. כמובן שבתור מנחה לקחו את הבדרן האגדי שרגא לובצקי, שרק למראה דמותו העגלגלה מתעוררים גלי צחוק, וכמשתתפים לקחו ח"כ מהמפלגה 'שלנו', ח"כ ימני קיצוני, ואת הפרובוקטור החרדי הידוע יוסף קלמנקרנץ, שבכל פעם שמחפשים ב'ערוצי הקודש' תגובה שתעלה את הרייטינג, מביאים אותו לפרוש את משנתו השמאלנית.

סוף א':

בזמן אלול החדש לא הכרתי את איצ'ה. הפך לבחור אחר לגמרי. ההצלחה העצומה של הקעמפ, וגלי האהדה שעליהם הוא נישא, הפכו אותו לבחור אחראי ורציני. אפילו הראש ישיבה ניגש למיקרופון בסיום הקעמפ והודה בחגיגיות ל'בחור החשוב ר' יצחק שליט"א, שבזכותו אנחנו כאן'. אומרים שהסימפוזיון היה הצלחה מסחררת,. אני אישית לא נכנסתי, כי מעולם לא התעניינתי בפוליטיקה והמסתעף, אבל רוב הבחורים, שעוקבים אחרי החדשות, ומבינים פוליטיקה יותר מכל אברך מיובש, ליקקו ממש את האצבעות. לא יאומן, אבל איצ'ה קיבל על עצמו 'חיזוק' לא לצאת מבנין הישיבה ב'אלול'.

סוף ב':

משנכנס אב ממעטים בשמחה. הפעם, אצל איצ'ה מדובר באנדרסטייטמנט. אי אפשר היה לעמוד בפני האכזבה שלו. בראש חודש אב הוא נקרא אל המשגיח, ובאופן שאינו משתמע לשני פנים הובהר לו שאין להביא לקעמפ דמויות שאינן מהמיינסטרים. לאחר לחץ רב רמז לו המשגיח, שלראש ישיבה הוסבר על ידי הרשם, שלאחר ההתקפות בעיתונים על הזמנת אישים שהשקפותיהם אינן זהות לשלנו, ישיבה מכובדת כשלו חייבת לישר קו. המשגיח אף המליץ לו לקיים סימפוזיון בנושא קימה לתפילה בישיבה.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. איצ'ה הודיע נחרצות שהוא פורש באופן טוטאלי מתכנון הקעמפ, ופותח בתכנון קעמפ פרטי משלו.

תכנון הקעמפ הועבר ליוסל' ה"צדיק" משיעור ג', ולאחר שהבחורים שמעו את התוכניות המעותדות, בוטל הקעמפ עקב חוסר ענין לציבור.

בתחילת אלול פגשתי את איצ'ה כשפניו מכורכמות קמעה. בשיחה שקיימתי איתו באישון לילה, סיפר לי בשפל קול על הצימר ששכר עם כמה חברים, ועל המסך הגדול שהיה בו, שבהתחלה הוא רק נדלק ב'טעות' כשחשבו שהשלט הוא של המזגן. יותר לא רציתי לשמוע.


---
מובן מאליו לאיזה סוף התחברתי.

חכמה קטנה מאד היא לכתוב נגד דברים מסוימים, שכביכול לא יעלו על הדעת, בלי להבין מהיכן אותם דברים הגיעו, ועל איזה צורך הם עונים.

המגמה הפושטת בכל אתר ואתר, להיות צדיקים יותר ויותר כלפי חוץ, כשמבפנים לעתים המגמה היא הפוכה, עלולה להוביל לפיצוץ, לא תמיד מבוקר.

 

[אפקטכתיב]

ערב החתונה שלי.

הלבן ממלא את מלא המקום בארון התלי'ה שלי - ובחוץ יורד שלג קליל, להשלמת התפאורה.

הכל יחדיו שר לי שיר על טהרה, התחלה, בראשיתיות.

על שפתי מתנגנות במחרוזת המילים המבטיחות, המברכות, המקוות "שתזכו לבנות בית נאמן בישראל" ו"הוא יבנה בית לשמי". הציפייה הענוגה לרגע הקדוש הזה שבו אעשה לביתי, רוטטת בי ומתבטאת מידית בחותם דמעות נרגשות של כלה. מסביבי הנדוניה מוכנה, מקופלת ארוזה ועימה ארוזות כל המשאלות והתפילות של כל הדורות. הכל סביבי מוכן, מבריק, חדש, נוצץ, מושלם כמו שרשרת הפנינים שקיבלתי מהחתן.

סוף 1
נכנסנו לחופה בעיתו ובזמנו כשהורינו מלווים אותנו בתפילות ובזכויותיהם של כל הדורות. החתן שבר את הכוס, ויחד כל הקהל מילא את האוויר בהתרגשות ובניגון עוד ישמע מסורתי, כך זכינו לבנות בית נאמן בישראל באחת מערי המרכז החרדיות. לאחר שנה נולדה לנו בת, לאחר שנתיים בן וכך בשיירה המשכנו לבנות גם אנו את שרשרת הדורות הבאה.

סוף 2
לפתע צלילים חדים צורמים באזני הצעירות, כמו קוטעים את ההרמוניה, את הריתמוס, ואז אני יודעת: משהו השתבש בתכניות, מעכשיו דבר אינו כשורה, ההווה יוצא מגדרו הרגיל.

אני מאמצת את אזני בכדי לשמוע את המילים שיהרסו לי את החלום. ומגלה חלום בלהות שמתרחש כאן ועכשיו בבית שבו נולדתי. מכתיב לי הווה כאוב תחת עתיד אהוב.

הקולות המתעצמים והמתעמתים כמו מאלצים אותי להתאמת עם המציאות האמיתית, העוצמתית.

למה זה קורה לכם אבא ואמא? מכל הזמנים, למה דווקא עכשיו?!

ושרשרת הפנינים ההדורה, התמימה, הכלתית נקרעת בידי הרועדות מפחד ומזעם ומבהלה.

כי שרשרת הדורות עכשיו נקרעת לגזרי נשמתי החצויה ומשפחתי המתפוררת לפירורי אבק לנגד עיני הכלות.

אבא ואמא! מדוע בחרתם לגזור כתובה אחת לגזרים בעת שכתובה אחרת מבקשת להיחתם לעולמים? להחתים חיים כה צעירים בדם עוון וטעויות ההורים.

ייסורים מכפרים ויום החופה כיום הכיפורים, ועצב ושמחה מעורבים, כשלג הצחור שהכתים.
וזה סופי.

אפטר:
ניתן לראות בוודאי שפחות התחברתי לסוף הראשון,הקלסי והבנלי והיותר מזכיר את הסוף של:
"והם חיו ביחד באושר ובעושר עד עצם היום הזה".
החיים הם מנגינה לפעמים היא גם נוגה,אני לא אוהבת ששמים פוקוס
רק על הצד השמח והקצבי של החיים.
זו הסיבה שבה בחרתי להביא גם את הסוף הפחות מואר והמוכר.
וסיבה נוספת היא שמצאתי כאן במה לדבר בה על דברים פחות מדוברים
ובעיני חשוב שיהיה להם מקום.
תודה על המקום הזה!

 

[תמיד בעליה]

נסענו לפנות בוקר באורות כחלחלים של אוטובוס חדיש. לכלכתי את החצאית שלי עם ההקאה האחרונה והרגשתי עוד יותר גרוע.
ריח חמוץ דוחה נדף ממני. אבל אני הולכת לדבר עם בורא עולם עוד לפני עלות השחר.ובטוח יהיה בסדר.
הסידור על הפנים ואני צורחת. מתעלמת ממי שרואה את הנערה המוזרה הזו. יודעת שאלוקים מחכה לי ככה. איך שאני, מחבק.
הסידור נדבק לפנים שלי. אני מסירה אותו בעדינות, נזהרת לא לקרע את הדפים הסחוטים.
שמתי את הסידור על פני בחושך. הורדתי אותו באור.
אבא.
איזה יופי. אור עלי זרח. בוקר של אור בראת.
מרגישה את הרוח מלטפת את הלחי הרכה ליטוף של בוקר טוב.
יהיה טוב.
סיום 1:
אני מגיעה הביתה ואמא שולפת את המכתב מאחורי הגב שלה. התקבלתי.
הלך החושך, ברוך הבא אור.
סיום 2:
המכתב לא מגיע. ועינוי הדין שהם גורמים לי מרגיש לי רע מכף הקלע. החופש מצטמצם. אחים ואחיות שלי עוטפים מחברות. ואני בועטת בעולם.
ביום הראשון אני מוצאת את עצמי נכנסת בשער סמינר קטן ועלום שם.
תיק ומחברות בו. לב ואור בו המנסה להניס את החושך.
כי אם ד' הניח אותי פה זו הייתה התכנית המקורית שלו.
נכנסת מסוקרנת לראות מה הוא מכין לי שם.


לד' יש שתי תשובות בשבילך:
1. כן.
2. לא. יש לי משהו יותר טוב בשבילך.

 

[ביזנסטורי - אילה]

שמעון מעלה את המזוודה החדשה לאוטובוס בג'נטלמניות של בעל טרי שלא רוצה שאשתו תעבוד קשה ותנקה יותר מידי.

הוא נכנס פנימה, מתיישב בספסל שמאחורי הנהג, מושיב את המזוודה הנכבדת לצידו ונועץ את עיניו בירושלים ההולכת ומחשיכה.

היתה שבת נחמדה דווקא. שבת אצל האדמו"ר, בצירוף שמחת "שלום – זכר" של גיסו. אח, מה יכול להיות נפלא יותר מזה?

רק חבל שגם אסתר לא באה.

היא אמרה שאין לה מה לעשות ב"שלום – זכר" והיא ממילא לא נכנסת ל"טיש" ועוד כל מיני סיבות ששמעון לא זוכר כרגע, אבל הן גרמו לה להעדיף להישאר אצל אמא שלה.

יפה מצידה בכלל שהיא אפשרה לו את הנסיעה הזאת והסכימה להישאר לבד. אשת חיל, אין מה לומר. מעניין איך עברה עליה השבת.

שמעון מוציא את הפלאפון החדש מהכיס ומחייג את המספר שעדיין לא הספיק להכיר בעל פה.

אין מענה.

נסיון נוסף. היא מרימה אחרי שמונה צילצולים.

"אסתר?"
"כן"
"איך היה בשבת? נחמד?"
"כן"
"גם אחיות שלך הגיעו?"
"כן"

שמעון מנסה להיחלץ ממעגל המבוכה ומנסה לאלתר בדחיפות משפט שלא יישמע כמו שאלה, כדי שלא יצטרך לשמוע שוב את ה'כן' החדגוני.

"אני בדרך חזור כבר. נהניתי מאד ב"ה והכל בזכותך" ניסה להשחיל מחמאה תוך כדי.
"אני משער שאגיע לעיר בעוד חצי שעה בערך. לרדת אצל ההורים שלך וללוות אותך, או שתגיעי כבר לבד?"

"שמעון?" נשמע לבסוף קולה החלוש של אסתר.

ליבו של שמעון מחסיר פעימה. "מה?"

"שמעון, אני... אני נשארת אצל אמא שלי..."


סוף א:
לקח לשמעון רגע או שניים כדי למצוא את מילותיו בחזרה.

"אהמ... הכל בסדר?"

"לא" משיבה אסתר בנחישות שקטה.

"אני לא מוכנה לסבול את זה יותר. דיברתי עם ההורים שלי והם חושבים כמוני. דיברתי כבר גם עם הרב. נתראה בבית הדין."

הקו נותק.

שמעון בוהה במכשיר האטום שמולו בתדהמה.


סוף ב:
לקח לשמעון רגע או שניים כדי למצוא את מילותיו בחזרה.

"אסתר, הכל בסדר?"

"כן" משיבה אסתר חלושות.

"רק שאני מאד לא מרגישה טוב. הקאתי כל השבת ויש לי סחרחורות. אני ממש לא יכולה לזוז מרוב חולשה. מיד כשיצאה שבת בדקנו מה קורה."

"נו?" שואל שמעון במתח.

"ו... יש בשורות טובות, שמעון. התפללת טוב כנראה."

הקו נותק.

שמעון בוהה במסך המואר שמולו באושר.

אפטר:
כמי שנתקלה לאחרונה בשני הסופים, (לצערי ולשמחתי...)
ניסיתי לשלב אותם בסיפור אחד.

 

[RACHELIZ]

ומעכשיו---
תם האתגר.