דיון 'פוסטיפ': פוסט שלישי בסדרת הטיפים 'איך עושים כסף מכתיבה' | אומרים די לפחד וכן להצעות עבודה!

  • הוסף לסימניות
  • #1
עם יד על הלב, בחשש קל ובמלוא הזהירות המתבקשת, מוגש בפניכם הטיפ השלישי בסדרת ה'פוסטיפים' 'איך עושים כסף מכתיבה'.

חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...

כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.



אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא

תפסיקו לפחד על השם שלכם!

[קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]


שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.

"שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".

לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.

לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.

ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...

בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:

שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?

אום... כחחח...

כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...


++++++++++


יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:

אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!

כתיבה אחרת היא לא אני.

לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...


טענה זו נובעת משתי סיבות:

א. פחד.

חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.

כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.

כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.

אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.

מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.

אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.


ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:

עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.

כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.

כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.

זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.

כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.


אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.

כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:

לספק ללקוח את הצורך שלו.

שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.

להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.

זה הכול...


ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).

אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.

לחיים ולברכה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
עם יד על הלב, בחשש קל ובמלוא הזהירות המתבקשת, מוגש בפניכם הטיפ השלישי בסדרת ה'פוסטיפים' 'איך עושים כסף מכתיבה'.

חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...

כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.



אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא

תפסיקו לפחד על השם שלכם!

[קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]


שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.

"שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".

לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.

לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.

ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...

בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:

שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?

אום... כחחח...

כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...


++++++++++


יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:

אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!

כתיבה אחרת היא לא אני.

לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...


טענה זו נובעת משתי סיבות:

א. פחד.

חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.

כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.

כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.

אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.

מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.

אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.


ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:

עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.

כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.

כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.

זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.

כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.


אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.

כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:

לספק ללקוח את הצורך שלו.

שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.

להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.

זה הכול...


ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).

אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.

לחיים ולברכה!

וואו. יפה מאד.

נראה לי שזה אתגר טוב להעלות פה - תכתבו פוסט שהוא בסגנון הפוך מהסגנון הרגיל שלכם
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
לא בטוחה שזה נכון במאת האחוזים.
ישנם אנשים כבדים שאם ינסו לכתוב פוסט קליל ברשת,
הוא יהיה כל כך כבדדד (ויאט את הגלישה...;))
וישנם את האנשים הזורמים והקלילים יותר מידי,
שאם יתנו להם לכתוב פוסט תורני,
יישאר הפוסט, ילך התורני...

יש דבר כזה סגנון שמתאים לאדם מסוים וסגנון אחר שפשוט לא ילך.
לדעתי,
תכתוב שמה שכתבת נכון ברוב המקרים.

והפוסט הנ"ל כתוב יפה מאד. זורם, מעניין, מלא תוכן ומשכנע...
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
  • הוסף לסימניות
  • #6
אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא
תפסיקו לפחד על השם שלכם!
יש פה גם טיפ מספר 4.
תפסיקו לפחד לפרסם את השם שלכם.
אם אתם או אתן כותבים ספר שעל כריכתו כתוב 'נעמי ק.' או סתם 'חדוי' חסר פשר, או 'אבשלומצקי קרקרוף', אני כקורא מניח שהכותבת מתביישת לעמוד בשמה מאחורי יצירתה; ואם זהו המצב, מעדיף לקרוא ספר שהמחברת שלו כן גאה ומאמינה בו...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
יש פה גם טיפ מספר 4.
תפסיקו לפחד לפרסם את השם שלכם.
אם אתם או אתן כותבים ספר שעל כריכתו כתוב 'נעמי ק.' או סתם 'חדוי' חסר פשר, או 'אבשלומצקי קרקרוף', אני כקורא מניח שהכותבת מתביישת לעמוד בשמה מאחורי יצירתה; ואם זהו המצב, מעדיף לקרוא ספר שהמחברת שלו כן גאה ומאמינה בו...
אפשר לכתוב שם מלא, שהוא לא השם הנכון.
וגם שם שאינו מלא, ישנן מספיק סיבות שלא לכתבו. שם ספרותי הוא לא המצאה חדשה. עוד מזמן 'שו"ת תורה לשמה' ולהבדיל 'בשמים ראש' ו'מגלה טמירין'...
יש באוצר החכמה ספר שלם בשם 'אוצר בדויי השם', שם הוא מפרט את שמותיהם האמיתיים של מחברי ספרים שונים.
כך למשל, ספרי 'יונה ספיר' או 'נעמה' נמכרים היטב, למרות שהשם הוא בדוי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
תפסיקו לפחד לפרסם את השם שלכם.

וגם טיפ מספר 5:
אל תפלו מהכיסא אם יוצא לכם לפרסם חומרים ללא אזכור שמכם!
לפעמים צריך לדעת להסתפק ב'הרחמן הוא יפרנסנו', בלי להיתקע על ה'בכבוד'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
וגם טיפ מספר 5:
אל תפלו מהכיסא אם יוצא לכם לפרסם חומרים ללא אזכור שמכם!
לפעמים צריך לדעת להסתפק ב'הרחמן הוא יפרנסנו', בלי להיתקע על ה'בכבוד'.
חזק!
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
תוכל לנסות לפרטן?
כי באופן כללי אני לא מוצא סיבה להסתתר, חוץ מפחד.
תוכל למצוא סיבות לכך, כמספר הניקים האנונימיים שמסתובבים ב'פרוג'.
ישנם שרוצים לשמור על חזות 'חשובה', ולא מעוניינים שידעו שכתבו באיזה עיתון או פרוספקט שאינו תורני.
יש שכותבים על נושאים רגישים, ולא רוצים שכל אחד יעצור אותם ברחוב ויטיף להם מוסר.
יש שלא רוצים שבכל שבוע יתקשרו אליהם הקרובים ויאמרו להם את חוות דעתם על הטור השבועי.
ולא חסרים כאלו שסתם כך רוצים להישאר באנונימיותם, ולא מעוניינים שיצביעו עליהם בבית הכנסת 'אתם רואים - זה האדם שכתב בעיתון'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
תוכל למצוא סיבות לכך, כמספר הניקים האנונימיים שמסתובבים ב'פרוג'.
ישנם שרוצים לשמור על חזות 'חשובה', ולא מעוניינים שידעו שכתבו באיזה עיתון או פרוספקט שאינו תורני.
יש שכותבים על נושאים רגישים, ולא רוצים שכל אחד יעצור אותם ברחוב ויטיף להם מוסר.
יש שלא רוצים שבכל שבוע יתקשרו אליהם הקרובים ויאמרו להם את חוות דעתם על הטור השבועי.
ולא חסרים כאלו שסתם כך רוצים להישאר באנונימיותם, ולא מעוניינים שיצביעו עליהם בבית הכנסת 'אתם רואים - זה האדם שכתב בעיתון'.

בלי לעצבן, דו"ק ותשכח:
הצד השווה שבכולם - פחד!
פחד מלאבד את ה'חשיבות'.
פחד מלקבל ביקורת.
פחד מלהתמודד עם מבטים והצבעות בבית הכנסת.
פחד מלעמוד מאחורי הכתיבה שלך בגאון ולראות שהשמיים לא קורסים
ומאחורי הדלת שלך עדיין אין תור משתרך של אנשים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
בלי לעצבן, דו"ק ותשכח:
הצד השווה שבכולם - פחד!
פחד מלאבד את ה'חשיבות'.
פחד מלקבל ביקורת.
פחד מלהתמודד עם מבטים והצבעות בבית הכנסת.
פחד מלעמוד מאחורי הכתיבה שלך בגאון ולראות שהשמיים לא קורסים
ומאחורי הדלת שלך עדיין אין תור משתרך של אנשים...
פחד היא מילה קשה מדי.
ישנם דברים שמתחילים באי נוחות ומסתיימים בחשש מסוים, וביניהם יש מנעד רחב, לא הכל זה פחד.
לא יפלו השמים אם ידעו את שמי האמיתי, אך אני מעדיף שלא.
כמה דברים חושבים העיתונאים שלנו בלבם, וחולקים זה עם זה בארבע עיניים, אך לעולם לא יכתבו על כך בעיתון?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
פחד היא מילה קשה מדי.
ישנם דברים שמתחילים באי נוחות ומסתיימים בחשש מסוים, וביניהם יש מנעד רחב, לא הכל זה פחד.
לא יפלו השמים אם ידעו את שמי האמיתי, אך אני מעדיף שלא.
כמה דברים חושבים העיתונאים שלנו בלבם, וחולקים זה עם זה בארבע עיניים, אך לעולם לא יכתבו על כך בעיתון?
גם אם נגיד שזה פחד זה לא מחייב שזה פחד על הכותב
יש משפחה מסביב האם הילד שלו אמור לקבל הערות על מה שאבא שלו כתב?
האם אשתו צריכה לקבל הערות על כל שטות מהשכנות?
האם אחים ואחיות צריכים לשמוע להסכים או לא לביקורת?
האם בשביל לקבל את הילדים שלו לחייידר או לישיבה יבחנו את ההתנהגות שלו או את הכתיבה שלו
ברור שאם פרסום זה מזיק וגם אם לא אכפת לכותב להיחשף אכפת לו מהסביבה שלו
ולכן בדרך כלל כמעט כל הכותבים כותבים שם ספרותי כשהמשפחה הקרובה יודעת מי הם ותו לא וכך הוא כן מקבל ביקורת בונה מהמשפחה ויש לו סוג של הסתייגות מללכת רחוק מצד שני לא כל העולם דן את כלל הסובים אותו
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
האם אשתו צריכה לקבל הערות על כל שטות מהשכנות?

אמת!

משום מה, ויתכן בהחלט שאני טועה, נדמה לי שכתיבה אמיתית, מוזמנת, בדרך כלל מביאה ערך כלשהו לקורא ואיננה מהגגת את עצמה לדעת, מה שיוצר מצב שהיא מכובדת ומכבדת וכיף להיות חתום עליה.

אכן, על כתיבת טורי דעה פוליטיים, מאמרי הומור שחור מושחזים והגיגים פרטיים בנושאים שעשויים להציף ביקורת - לא הייתי חותם את שמי גם תמורת תשלום הגון.

שאלת זכות, או ליתר דיוק - נקודה למחשבה:
האם יש סיכוי לסופר שרוצה להצליח בשוק הכתיבה המוזמנת, להסתתר תחת מעטה של שם עט בדוי?
[רמז: לעניות דעתי התשובה היא 'לא' באל"ף רבתי].
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
משום מה, ויתכן בהחלט שאני טועה, נדמה לי שכתיבה אמיתית, מוזמנת, בדרך כלל מביאה ערך כלשהו לקורא ואיננה מהגגת את עצמה לדעת, מה שיוצר מצב שהיא מכובדת ומכבדת וכיף להיות חתום עליה.

אכן, על כתיבת טורי דעה פוליטיים, מאמרי הומור שחור מושחזים והגיגים פרטיים בנושאים שעשויים להציף ביקורת - לא הייתי חותם את שמי גם תמורת תשלום הגון.
לטעמי, כתיבת טור דעה פוליטי, כשמדובר על דעתי האמיתית ולא המוזמנת, היא מכובדת בהרבה מאשר כתיבת תוכן שיווקי, כשלא בדקתי בעצמי שאכן מדובר במצרך איכותי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
לטעמי, כתיבת טור דעה פוליטי, כשמדובר על דעתי האמיתית ולא המוזמנת, היא מכובדת בהרבה מאשר כתיבת תוכן שיווקי, כשלא בדקתי בעצמי שאכן מדובר במצרך איכותי.

מסכים!

אבל בהחלט אשמח לחתום את שמי על שיר. על סיפור נושא תובנה. על מאמר על גדול בישראל. על מבוא להרצאה כלכלית. על ביוגרפיה. ועל כל חומר איכותי וספרותי שנותן לדעתי ערך 'אמיתי' לציבור קוראיו.

(אכן, מקודם, כשכתבתי באתגר הדו שבועי את הקטע 'ציקו מתנפח' אני לא יכול לומר שאוזניי לא האדימו במקצת...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
האם יש סיכוי לסופר שרוצה להצליח בשוק הכתיבה המוזמנת, להסתתר תחת מעטה של שם עט בדוי?
[רמז: לעניות דעתי התשובה היא 'לא' באל"ף רבתי].
ואני הייתי בטוח שאשר לב זה שם עט.
יותר מדי מצלצל מכדי להיות שם אמיתי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

עד היום אני כותב את הספרים שלי (בעז"ה) על הגדרות ברירת המחדל של וורד (דף A4 רגיל), אבל לאחרונה התחלתי לחשוב על הפער שזה מייצר מול התוצאה הסופית.
מצד אחד, A4 הוא נוח ביותר למסך ולעבודה רגילה. מצד שני, כשהטקסט עובר לעימוד של ספר (A5 ומטה), הכל משתנה – אורך השורות, חלוקת הפסקאות והתחושה של "כמה באמת כתבתי".

רציתי לשאול אתכם:
  1. על איזה גודל דף אתם כותבים את הטיוטה שלכם? (A4 הקלאסי או שאתם מגדירים מראש גודל של ספר?)
  2. האם אתם מתחשבים בפונט ובגודל שלו כבר בזמן הכתיבה (למשל פונט 12 סריפי), או שזה משהו שאתם משאירים רק לשלב העימוד והדפוס?
  3. למי שעבר מ-A4 לפורמט קטן יותר בזמן הכתיבה – האם זה שינה לכם את קצב הכתיבה או את הדרך שבה אתם בונים פסקאות ודיאלוגים?
וכן, אני יודע שספירת מילים היא בד"כ הקובעת, אבל הרעיון לדיון נובע מכיוון שיש קצב קריאה שניתן לכוון לפי העמוד, ואני לא יודע האם הסופר לוקח בזה חלק או שזו האומנות והתפקיד של המעמד?

בונוס (לא קשור, אבל עדיין מעניין אותי): מה מניע אתכם להמשיך לכתוב גם כשיש משברים?
הנספח זה כאן >>

כולנו כסופרים אוהבים לכתוב על רגש כרגש.
סיפורים סוחטי דמעות כמו אלה שהיו באתגר שעבר (תודה, @צלולה !), לדוגמא - שלי, זכו משום מה לתשומת לב מיידית ולהרבה הזדהות והבנה והתפעלות וסמיילים עצובים.

ובכן, באתגר הנוכחי אנחנו בהחלט נכתוב על רגש, זה לא שאפשר בלעדיו, אבל - סגנון הכתיבה של הטקסט יהיה קפוא כאנטארקטיקה בקיץ הישראלי.
איך זה יתכן?
[בבקשה לקרוא את הכללים בקפידה, זה קצת מורכב].
המשימה שלנו בקצרה היא לכתוב סוג של 'עלון לצרכן' או 'מדריך למשתמש' לסצנות מסוימות שיכולות לבוא על אדם בחייו. זה יכול להיות משהו יומיומי כמו איך להתמודד עם צרחן בלתי-נלאה שמסרב ללכת לישון, או על נושאים מורכבים יותר כמו איך להתמודד עם פיטורים מהעבודה, מה שתרצו.
המדריך למשתמש צריך להיות כתוב בסגנון טכני וקר להפליא עם הוראות למקרי 'תקלות' הזהרות 'בטיחות' וכל המאפיינים הרגילים של מדריכים מהסוג הזה - מסודר לפי רשימת סעיפים או שלבים ממוספרים וכו'.
מתוך כל הדבר הטכני, הקר והיבש הזה, צריך להגיע סיפור עם הרבה רגש טוב, עם עלילה מסוימת אך עם סגנון כתיבה טכני בלבד של מדריך למשתמש.
שימו לב - מילים כמו: 'הוא הרגיש ש...' לא יתקבלו, זה צריך להיות 'במקרה של עומס רגשי כבד המערכת תבצע הפעלה מחדש' או משהו כזה.

בניגוד לאתגרים אחרים שמאפשרים לכם לבחור סגנון כתיבה כרצונכם כאן סגנון הכתיבה הוא ברור ומוגדר מראש. זה יכול להוציא אותכם קצת מאיזור הנוחות שלכם וזה בדיוק המטרה.

איך כותבים רגש בסגנון קפוא? זה האתגר שלכם.

מילה על הומור - לאחר האתגר הקודם שדיכא אותי במעט, הפעם הפורמט של האתגר שלנו נותן הרבה-הרבה מקום להומור טוב ומעלה חיוך.
נקודות ינתנו בהחלט על פי מידת הצלחתכם להצחיק אותנו. מדריכים למשתמש דיכאוניים, או גרוע מכך - משעממים, מורידים באופן דרסטי את סיכויי הזכייה.
עם זאת חשוב להדגיש - גם להומור יש גבולות מקובלים. אנא, אל תעברו עליהם.

אורך קביל: 1000 - 200 מילים.

האתגר ינעל בעוד 336 שעות אבל לכתוב מחר זה לגמרי בסדר, יש מספיק אנשי-הרגע-האחרון.

פטפטת, דיונים ותגובות על קטעים בנספח בלבד.


שיהיה לכם בהצלחה.
21:30 מוצאי שבת פרשת שלח לך

צריך להגיש קטע לסדנת הכתיבה, להקראה.
נותרה לי חצי שעה, ואין לי מושג על מה לכתוב.
אולי סיפור קצרצר? אולי טור עם קריצה? אולי שיר בלי פזמון?
ואולי... פשוט לכתוב על שום דבר?

ולא, זה לא שאין על מה לכתוב. יש! המון!
ובכל זאת אין לי מושג על מה לכתוב.
אולי מרוב שיש המון - ממש המון - אינפלציה של רעיונות, דמויות, מחשבות, תובנות.
מתפזרים. נמרחים. נבלעים באיזה שרבוט אינסופי על... כלום.
כי כשיש יותר מדי - אין כלום! הדף נשאר לבן, והעט מתחיל לרשום... שום דבר.
אולי?

ואולי אכתוב על זה?
על האוחזים בעט הסופרים, שמסתבכים מה לכתוב ואיך, כשהעט מתעקש להיות חופשי - מנקודת מבט של אוחז בעט 'השום דבר'?
או פשוט לא לכתוב?
על כלום ושום דבר?

21:45
סיימתי.
אין לי מושג מה בדיוק יצא פה.
אבל יש לי תחושה שזה הולך להיות הקטע הכי פחות מובן, הכי פחות נקרא, הכי פחות נאהב בתולדות סדנת הכתיבה.
קטע שהולך לעשות היסטוריה, של הכי פחות והכי יותר:
הכי פחות פרגונים על "כתיבה מרגשת".
הכי פחות לייקים בקבוצת הסדנה.
הכי הרבה גבות מורמות משמאל, וגלגולי עיניים מימין.
הכי הרבה גיחוכים. הכי הרבה תהיות.
והכי הרבה חרטה - שלי.
קטע שהוא, בפשטות, שום דבר.
אבל היי, הוא נכתב. וזה כבר משהו, לא?

מצרף במייל את הקובץ
הכותרת: שום דבר.docx
הנושא: כלום
שולח למייל של קבוצת הסדנה.

22:10
התראת מייל. מישהו הגיב.
"לא רציתי להיות שותף לעוולה היסטורית - אז לא לייקתי באימוג'י".
נו, נו. ציפיתי לאחד כזה - אז ויתרתי.

רק חלפו כמה דקות, וכבר מופיעה בתיבה הודעה מהמנחה הראשי, קובי...
״שלום, קיבלנו את הקטע ששלחת,
ולצערי הוא אינו מתאים להקראה.
כתיבה אינטואיטיבית – כן. כתיבה על כלום – פחות.
הסדנה נועדה להשחיז את יכולות הכתיבה, לקדם כתיבה מקצועית, לא לכתוב שום דבר".


כעבור עשר דקות של הלם. אני מתעשת ושולח מייל מנומס:
"זו הייתה כתיבה יצירתית. שיקוף של הלך רוח של כל כותב באשר הוא. חבל על זה. אני לא חושב שזה כל כך גרוע. אני רק משתף אתכם מה אני חושב. תודה".

חמש דקות עברו וכבר מתקבלת התשובה:
"תודה על השיתוף, אבל אני לא מסכים עם דעתך.
הקטע ששלחת לא יתרום שום ערך מקצועי לחברי הסדנה. זה שרבוט מילים שנבע -כך נראה- מתוך שעמום. זה לא מכבד את הסדנא שעוסקת בכתיבה בצורה מקצועית. לכתוב אינטואיטיבי זה מעולה ומקדם. לכתוב על כלום - זה כבר לא".


קיבלתי.
הפנמתי מה שכתב לי מנהל הסדנה הנכבד על חוסר הכבוד שגליתי בשרבוט המילים.
לא נעים.
אבל למי אכפת אם לא נעים?


מאז עבר כמעט שבוע.
אבל כמו פצע שלא מגליד - הקטע 'שום דבר' האומלל נכח כל הזמן בתודעה, הוא לא הרפה.
החלטתי להחיות אותו. אבל בערמה.
אמרתי לעצמי: אם נדרש ערך - נוסיף המון ערך. אם צריך לבזוק קמצוץ ספרותי - נשפוך עליו את כל הדיותות שבעולם.
אבל השרבוטים לא הסכימו. האצבעות הכבידו. והרעיון - לא המריא.
גם כששברתי את הראש בכל המיצגים, למעלה למטה ולצדדים אבל - שום כלום.
וגם כששפשפתי את היד בניסיון טיפשי לחנך אותה שמכאן ואילך לא תנפיק לי סתם שרבוט מילים. אבל היא אחזה.. בשלה, ואני בשלי. ורשימת המילים להצדיק את הקטע האומלל לא עלו בקנה אחד עם ידי הכהה.

רגע לפני שהשלמתי עם המצב, החלטתי לשאול בכוכבים ובמזלות, אולי יתמזל מזלי והחברים מלמעלה יעזרו לי.
הפנתי מבט לעבר השמים, ושאלתי בדומיה צועקת...
איך הופכים שרבוט מילים ליצירה בעלת ערך?

הכוכבים הנמנים על
קהילת שביל-החלב משבט 'אוריון', התפוצצו מצחוק, עלי, על מי שחושב את עצמו לבר אוריין, עד שחלבי ודמי נעכרו...
גם מהזרוע המקבילה 'מגן-קנטאור' - מלבד קנטור ולגלוג לא קבלתי קמצוץ הגנה.
לפחות אקבל צדק מ'זרוע-סרגל' הישרה, אמרתי לעצמי, אבל כמו השופטים בירושלים, שאינם, זרוע סרגל מדדה את איכות הטקסט, והפטירה כלאחר יד, "אפס!".
וחברתה, 'זרוע-קשת' לא הסתפקה במילים להביע את נחת זרועה, מתחה את קשתה וירתה לעברי חץ שנון.
נמלטתי כל עוד רוחי בי ופניתי ל'זרוע ברבור' - לשמוע שירה ענוגה ומנחמת על הקטע-כתיבה האומלל. אבל הברבורון שר לי את שירתו האחרונה לאות פרידה...
לבסוף פניתי ל'זרוע פרסאוס' שהגיבה לי בלחישה מעורפלת, כמו סרטן עיוור ביום מעונן... "קטע כל כך יפה כתבת שטוב מאוד שהוא נמחק". הבנתם את הפארסה? אני לא.

בקיצור, כל הזרועות עשו יד אחת נגדי, סנטו בי בקולי קולות. בטלן משעומם, שמחפש להקים לתחייה - טקסט חלוש וקלוש כמו קרני שמש נדיפים... כלך לך מזה.

אבל ניחא. שיגידו. כי מה לזרועות חלביות, עם טקסט בשרי שכזה?
אז החלטתי, לפנות למיטבי הלכת המובילים.
מאדים חביבי, אולי תואיל לשפוך קורט חמימות בטקסט הקריר. אך הוא שילח בי עשן וגפרית.
שבתאי, תגאל את הטקסט מבושה. בבקשה. אבל הברנש הפריח לעומתי הרבה דיסקות קרח... - באחד מהם התנגן השיר "עוד יותר טוב שהטקסט לא עבר"...
נוגה, האירי בפני את הדרך, בקשתי ממנה בקול מתחנן. אך השקט הנוגה מכיוונה, סימן בפניי לאו רבתי!
כוכב חמה, גרום שהקטע יתקבל, יוחמא ויקבל את מקומו הראוי. הפצרתי. אבל הוא הראה לי פנים קפואות כמו קרחון בקיץ רגע לפני שהוא קורס.
יופיטר אולי תואיל בטובך לעשות איתי צדק? אבל הוא לא נע ולא זע. ממש כמו זרוע סרגל.
אורנוס, שים סטוף לסיפור. אך הוא הדף אותי בצבר גז נדיף... ושילח אותי לנפטון - שסחרר אותי ברוח נכאים...

מצבא השמים, שאכזבני קשות, כולל 'החורים השחורים' שלא בלעו את הקטע... נחתי בייאוש על כדור הארץ - שסובב על צירו.
איך שגלגל מסתובב לו, לא?! אבל גלגלי המוח שוב הכזיבו.

בלית ברירה נהגתי כמו שכל כותב יהודי עושה כשהכול מתערבל לו.
הרמתי עיניים למעלה. ופניתי לאחד ששומע גם כשכותבים שטויות. וביקשתי:
"תן לטקסט הזה מקום. תן למילים הללו חיים. גם אם הן - שום דבר".

אז אם איכשהו הקטע הסתנן לכאן מסדנת הכתיבה של קובי ואתם קוראים עכשיו את 'שום דבר'.
תנו לו סימן שהוא משהו... בבקשה תשאירו אותו על הגלגל...
בימים האחרונים התפתח פה דיון על איך מצליחים להשתחל פנימה - וכותבים לעיתונות הנחשבת.
התחלתי לכתוב תשובה, איכשהו העניינים יצאו מפרופורציה וזה התארך נורא.


אז איך מכניסים רגל לעיתונות?
מצטערת לאכזב: אף פעם לא ניסיתי.
ועל כן, כל מה שייכתב כאן הוא לא יותר מניסיון לזקק מחשבות ותובנות שעלו לי.
(זה מרגיש כמו דיבורים באוויר? גם לי. לא נורא😊)

אבל, קל להקביל בין להכניס רגל לעיתונות, לבין להכניס מוצר חדש לשוק.
ומשפט המפתח במשחק: אסור להידחף בכח.

להלן החוקים הידועים לי:

חוק מספר 1: תתייאשו. עכשיו.
עצה גרועה, אני יודעת. אבל חיונית.
הייאוש הוא השלב הראשון במסלול הזה. אין דרך לעקוף אותו.
דמיינו טור אינסופי של חובבי כתיבה שחולמים כבר שנים לכתוב בעיתון.
עכשיו דמיינו את עורכת העיתון המותשת שמתמודדת יומיום עם הצפה של פניות
מכותבים אנונימיים שמתדפקים על התיבה שלה שוב ושוב.

מה הסיכוי שהמייל שלכם יגרום לה לעצור?
נמוך. מאוד נמוך.
אז כן, תתייאשו. עכשיו אפשר להתחיל.


חוק מספר 2: עם יד על הלב, הכתיבה שלכם מספיק טובה?
(האמת? זה היה אמור להיות החוק הראשון, אבל בלי ייאוש קטן קודם אי אפשר להבין כמה זה חשוב)

אם אתם רוצים לכתוב בעיתון- תכתבו טוב.
כתיבה מרתקת שמביאה קול אישי, נקודת מבט שלא נכתבה עדיין.
זאת לא יכולה להיות כתיבה חובבנית, או בשיטת ה-סמוך על כישרון. זאת צריכה להיות כתיבה מלוטשת. חכמה.
איך תדעו אם אתם שם? פשוט: תבדקו את עצמכם.
אתם בפרוג, אז כבר קל לכם -
לייקים זה כלי המדידה הראשון, הפשוט והמעצבן לדעת האם הכתיבה שלכם עובדת.
ברשת חברתית אין רחמים. אם הועלה פוסט לא מוצלח, לא יווצר עניין סביב התוכן.
זה כמובן לא נורא אם השיתוף הוא לחוויה, זה כן בעייתי אם רוצים להתקדם לכתיבה בעיתון.
לא עובד? תלמדו. תשדרגו. תקראו הרבה. תכתבו הרבה. תחפשו דרכים איך לשפר את הכתיבה שלכם.


חוק מספר 3: קורות החיים שלכם משכנעים?
אם שלחתם קורות חיים מתישהו, אתם בטח זוכרים את סוגיית הניסיון התעסוקתי.
זאת פסקה חשובה ומשפיעה. כל מילה בה מקבלת משקל מיוחד. כל עבודת עבר מתועדת בקפידה.
אני חושבת ששליחת טקסט לעורכת בלי היסטוריה של פרסומים קודמים-
זה כמו לשלוח קורות חיים בלי ניסיון תעסוקתי. נחמד, אבל לא משכנע.

אממה?
אין לכם היסטוריה של פרסומים קודמים, כי לא פרסמתם אף פעם טור בבתוך המשפחה,
כי אין לכם נסיון תעסוקתי, כי לא פרסמתם, כי אין לכם -

והנה נתקלנו בפרדוקס הביצה והתרנגולת, רק שהפעם, הפתרון פשוט מתמיד:
לפני שאתם רצים לכתוב בעיתון נחשב, תתחילו לפרסם את החומרים שלכם במקומות יותר זמינים.
חפשו אתרי תוכן חרדיים (כמו: הפסקת קפה, שבי רגע, בין הזמנים) יש הרבה!
אלו אתרי תוכן שצריכים להעלות חומרים באופן יומיומי או שבועי.
הם רעבים לחומר איכותי, ואתם רעבים לחשיפה. זאת יכולה עסקה מצוינת!
ומנסיון אישי - קל להיכנס שם לעניינים.
זה אולי בחינם, וזה קצת קצת פוגע באגו שלנו ככותבים, אבל זאת אחלה דרך להתחיל.
בהמשך, כשתשלחו מייל לעורכת עם כמה לינקים לטורים שלכם שפורסמו וקיבלו תגובות,
אתם כבר לא תהיו סתם כותבים אנונימיים מהשורה.
יש לכם נסיון מהשטח וצברתם קוראים אוהדים. אתם תעניינו את העורכת המותשת בהרבה.


חוק מספר 4: תכירו אנשי מפתח. אמיתיים.

דמיינו לעצמכם את מיה קינן שולחת מייל לעורכת של לבית:
תקשיבי, יש לי תלמידה מוכשרת במיוחד וכדאי שתקראי אותה”.
פנטסטי, נכון?
אתם בטח אומרים: היא מדומיינת. לגמרי דיבורים באוויר.
איפה אמצא דמות מפתח מוערכת שתמליץ על הכתיבה שלי, ולמה שתמליץ, למען ה'.
היא ספציפית לא תמליץ ככל הנראה, אבל עולם הכתיבה מתנהל כמו קהילה, וזה עובד ככה: קשרים, המלצות, היכרות, אמון.
אז איך מגיעים למיה קינן, שאלתם?
לא בנודניקיות חלילה, אלא דרך מקומות לגיטימיים למפגש, כמו:
קורס כתיבה, פורום, קבוצה סגורה, או סדנא מקצועית של הסופרת.
כן, זה עולה כסף. וכן, זה כנראה יהיה שווה כל שקל.
כי מעבר לשיפור המסתמן שתחוו בכתיבה, תכניסו את עצמכם למעגל הנכון.

אני יודעת שזה ישמע קצת מיסטי, אבל אפשר להאמין למשפט הבא:
אם שפרה'לה מכירה את מיה קינן, שמכירה את כל עורכות העיתונים החרדיים,
בעצם רק אישה אחת- מיה- מפרידה בין שפרה'לה לבין העורכות הנכספות.

איך תכלס' יקרה החיבור הזה? לא יודעת. אבל התקדמתם קצת.
אתם תבחרו איך לקחת את זה מכאן והלאה.
טיפהל'ה לדחוף, עוד קצת להתחנף, להעיז לבקש טובה. הכל יותר קל כשיש היכרות אישית והערכה.


ומילה לסיום:
סליחה שביאסתי, ומקווה לראות אתכם בעיתון בעתיד הרחוק.
ועד אז - יש לכולנו דרך לעשות. שיהיה בהצלחה!

יש לכם חוקים נוספים שיכולים לעזור? תעלו. אשמח לקרוא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה