הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
עם יד על הלב, בחשש קל ובמלוא הזהירות המתבקשת, מוגש בפניכם הטיפ השלישי בסדרת ה'פוסטיפים' 'איך עושים כסף מכתיבה'.
חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...
כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.
שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.
"שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".
לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.
לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.
ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...
בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:
שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?
אום... כחחח...
כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...
++++++++++
יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:
אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!
כתיבה אחרת היא לא אני.
לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...
טענה זו נובעת משתי סיבות:
א. פחד.
חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.
כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.
כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.
אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.
מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.
אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.
ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:
עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.
כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.
כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.
זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.
כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.
אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.
כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:
לספק ללקוח את הצורך שלו.
שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.
להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.
זה הכול...
ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).
אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.
לחיים ולברכה!
חשוב לציין: הטיפ נכתב ישירות מהמוח. ללא השראה כלשהי. מתוך ניסיון להעביר מסר חשוב שיכול לעזור לכותבים שרוצים ומשתוקקים וחולמים להגיע לפסגת האוורסט ולבינתיים כיסם ריק ואין להם כסף לקנות לבן ברמי-לוי (וגם לכאלו שכבר מרוויחים טוב ורוצים להרוויח יותר)...
כקודמיו, גם טיפ זה מבקש להודיע בענווה ובצניעות, כי הוא מודע לאפרוריות הטבעית שלו ולאורכו הנדיר, ולמרות זאת הוא יהיה מאושר מאוד-מאוד אם תקראו אותו תדושו בו ותלבנוהו היטב.
אם אתם רוצים לספק שירותי כתיבה, במטותא
תפסיקו לפחד על השם שלכם!
[קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]
[קצת דיבורים על יוקרה, פחד וערוצים שונים של כתיבה]
שמואל חיים שטרנגיין – או בשם הניק שלו @כוכבון לכת – הביט לסירוגין במסך המחשב הנייד העתיק שלו ובספרי גדולי הסופרים לדורותיהם המונחים על מדף העץ המט-לנפול המותקן על הקיר האפרורי והמתקלף שמולו, וחכך את ידיו בהנאה.
"שבעים ושבע לייקים", הפטיר לחלל החדר בסיפוק, "זה לא בא ברגל".
לנגד עיניו חלפו שעות של ליטוש ויצירה, שימוש במילים נרדפות ומליציות. משלים מן המדרש ומשחקי-לשון מקוריים על בסיס פסוקים מן המקרא ופסקאות מן התלמוד.
לא לחינם אוהבים אותי כאן כולם, הרהר בשקט. יש לי סגנון. יש לי אופי, יופי, ללא דופי. הכתיבה שלי מוקפדת. מלוטשת. חדה. ובעיקר – מליצית וגבוהה. אם הייתי נדרש לכתוב סלוגן לכתיבה שלי, הייתי אומר: כתיבה לאניני טעם בלבד.
ברגע של סיפוק וכנות, התיר לגלגלי דמיונו להשתחרר מעט: לא יחלוף זמן רב עד ששמי יהפוך לשם דבר. יהגו אותו ביראת כבוד לצד שמות הסופרים הגדולים לדורותיהם. איש לרעהו יאמר בדחילו: קראת כבר את 'פלוס בכפליים' של שמואל חיים שטרנגיין. פשש... מוירעדיג! ממש גיוואלדיג! הבחור הזה, שמע, הוא סופר דגול בליגה, הייתי שם אותו בשורה הראשונה, לצד גוטמן וזריצקי, ולדר וסורסקי...
בעודו דואה על כנפי רוחו, והנה רטט בכיסו:
שמואל חיים? האיש שמעבר לקו, מדבר אתו בגובה העיניים. כאילו היה חבר שלו מהישיבה-קטנה. תוכל לכתוב לי שתיים-שלוש פוסטים לפייסבוק? זה צריך להיות משהו קליל. זורם. נחמד. חמוד. כייפי. ועדיף שגם תוסיף ככה פה ושם אייקונים וכאלה. יש מצב?
אום... כחחח...
כן, קהל היעד שלי זה אנשים בהחלט לא עמוקים, לא מפולספים. פשוטים פשוטים. מהשכונה. דרושה לי עכשיו כתיבה עממית, על הקרקע, בלי חז"לים. 'עמך' לגמרי... ישר מהלב של אורי הבסטיונר, שאומר לחברים שלו בשיחה סחבקית מה יושב לו על הלב כבר הרבה זמן, ושאנחנו, כלומר הארגון, עושים הכול כדי שהמשהו הזה ירד לו מהלב. ת'מבין ת'כיוון...
++++++++++
יש טענה רווחת בקרב כותבים למיניהם, שאומרת ככה:
אני כותב ככה. רק ככה. זה הסגנון שלי!
כתיבה אחרת היא לא אני.
לא מוצא חן בעיניך, חפש כותב אחר...
טענה זו נובעת משתי סיבות:
א. פחד.
חשש מלאבד את היוקרה (המדומה?) שנצמדה לסגנון מסוים.
כלומר, אנשים רואים @כוכבון לכת הם יודעים מה הולך 'לקרוא' כאן. הסגנון שלי הוא הזהות הספרותית שלי. אני לא יכול להחליף אותה כמו גרביים.
כאשר זה המצב, צריך דחוף לשחרר. להרפות.
אי אפשר לכתוב תחת המשא הכבד של הציפייה המתוחה הזו שהחומרים ישרתו את הקריירה.
מוכרחים להסכים לכתוב גם תחת שמות עט. בעילום שם. או הכי טוב: תחת השם הגלוי והמפורש שלך, בלי לפחד ולחשוש ממה יאמרו הבריות.
אדרבה, בהרבה המקרים אנשים אוהבים ומתחברים דווקא לכתיבה שנכתבה מתוך מצב רוח משוחרר ואנרגיה זורמת.
ב. חוסר מודעות לעובדה הבאה:
עט אחת יכולה לכתוב המון סגנונות של כתיבה, ולהיות טובה בכל הסגנונות, בלי ששום סגנון יפגע.
כל סגנון של כתיבה הוא כמו ערוץ פנימי במוח. תדר שמתוכו ניגשים אל הכתיבה.
כמו שלא דומה פוסט לפייסבוק לכתבה בעיתון 'המודיע', כך לא דומה מכתב הנכתב עבור תורם סאטמרי לכזה הממוען לתורם מזרחיסט או חרדל"י. כי כשאנו באים לכתוב, אנו מציבים לנגד עינינו את הדמות אליה או מתוכה אנו כותבים, ואנו מדברים בשפה שלה.
זה לא משהו שצריכים להתאמץ כדי לרכוש אותו. זה פשוט קורה.
כל סגנון דורש את הלמידה והשפשוף שלו. אבל אחרי שרכשת אותו, הוא קיים בתוכך לנצח. נמצא שם בפנים. נגיש בכל רגע נתון. נותר רק לגשת אליו ולהתחיל לכתוב מתוכו.
אם אני לא מוכן לזוז מילימטר מ'הטעם האישי והמיוחד שלי', ואני לא מסכים בשום פנים ואופן לתת ללקוח לקבוע את האופי של הכתיבה אותה הוא מזמין, אז שלא אבוא בתלונות על כך שאין לי לקוחות, ו/או שלקוחותיי לא חוזרים שוב לבקש עבודות כתיבה נוספות.
כי אם רוצה להתפרנס מהכתיבה, עליי לרצות רק דבר אחר:
לספק ללקוח את הצורך שלו.
שהכתיבה תשיג את התוצאה הרצויה.
להעמיד את טובתו לנגד עיניי, גם אם כרוכה בכך למידה של סגנון חדש, או 'תזוזה כלשהי' מאזור הנוחות שלי.
זה הכול...
ואם נחזור לשמואל חיים מיודענו, שהסכים לרדת לרגע מהחלומות והדמיונות ולספק ללקוח שלו פוסט קליל-רצח עבור עמוד הפייסבוק של הארגון (בלי לדעת איך זה נראה שם בכלל, כי כמובן יש לו אינטרנט נקי ומסונן).
אז הוא - בזכות הכתיבה של הפוסטים הקלילים והלא-מכבדים הללו - הצליח בתוך חודש וחצי לזרוק את המחשב הנייד הישן והמקרטע ולקנות מחשב חדש מהניילונים. וגם לסייד את הקיר שממול בגווני קרם שמנת. וכהיום הזה הספרים של מיטב הסופרים מונחים מולו על מדף עץ מבריק מאיקאה ראשל"צ.
לחיים ולברכה!
)
