התייעצות זוגות צעירים בפריפריה וסעודות פורים

  • הוסף לסימניות
  • #62
זוג פרזיטים - חשבת פעם איך מרגישה אישה בהריון אחרי שעתיים נסיעה, שיודעת שעוד כמה שעות מחכה לה התענוג הזה שוב?
אנא, לא הכתרתי בביטוי "זוג פרזיטים" אישה בהריון אחרי נסיעה.
וכן, חשבתי פעם איך זה, אני עצמי עכשיו במצב הזה, לא קל בכלל, ב"ה אלף פעמים!
וכשמגיעה להורים יש לי זמן התאפסות קבוע, אחרי הסחרחורות וההקאות בנסיעה.

התכוונתי לזוגות מסויימים, ואת בטח נתקלת בהם,
שעדיין אין ילדים באופק, הם טריים ורעננים ופשוט רובצים על הספה.
בעיני, זו פרזיטיות לשמה.

וכמובן, תמיד יהיו יוצאים מהכלל: בהריון, אחרי לידה, לא מרגישים טוב וכו'.
אני מתכוונת לסטנדרט: הבריאים, הרעננים והעליזים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #63
מדוע? לא הבנתי ? אין להם את הזכות הזו.?
אנחנו לא מגדלים את הילדים כדי שהם "יגמלו" לנו.
זאת זכות של הילדים, ולא יכולה להיות דרישה של ההורים, בפרט כאשר זה מתנגש לילדים עם החובות שלהם עכשיו, כהורים לתינוקות.
שם לב, מדובר על מסיבת פורים משותפת, לא על חולה גוסס.
תאמין לי, שילדים שלא מגיעים להורים בגלל הנסיעה הבלתי אפשרית, לא עושים את זה בגלל שלא אכפת להם מההורים. הם כמהים בעצמם להגיע. ואם הם החליטו שזה בלתי אפשרי, אז לא צריך לדחוק אותם לפינה עם ייסורי מצפון. מספיק קשה להם גם ככה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #64
תאמין לי, שילדים שלא מגיעים להורים בגלל הנסיעה הבלתי אפשרית,
המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #66
המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.
אין בעיה, מצד הילדים....
פניתי כאן להורים, הלא קשישים במיוחד. ובהחלט עלה פה קול של 'מגיע לי', שבעיני הוא הזוי, אבל אני מבינה שכל אחד חונך אחרת.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #68
ואיך את יודעת על כל אחד ואחד שהם לא אתם האם הם בריאים רעננים ועליזים, אולי יש דברים שאת לא יודעת ולא תדעי?
שוב, כבר ניחר גרוני: מדברת על הסטנדרט.
חריגות תמיד יהיו, לדון לכף זכות תמיד צריך,
אבל שכל אחד יעשה את חשבון הנפש לעצמו, האם הוא חורג מהסטנדרט (מכל סיבה שהיא)
ואין באפשרותו לעזור,
או שיפקח עיניים ואוזניים מעבר לפטפוט הנמרץ על הספה, ויקלוט שיש פה הורים שעובדים קשה והפלא ופלא, אפשר לעזור להם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #69
ואגב, דוגמאות לזוגות ללא ילדים שלא יכולים לעזור - גם לי יש למכביר,
החל מתחילת הריון קשה שאף אחד עדיין לא יודע, טיפולי פוריות (שגם אף אחד לא יודע)
ועוד אלף ואחד דוגמאות,
ותמיד אפשר לתפוס על המילה, שאי אפשר לדעת אף פעם, וגם לא תדעי וכו'.
לא מזלזלת חלילה בנ"ל, כן מדברת בכאב על עזרה להורים שמתפספסת לנו בין הידיים, ולפעמים צריך רק לפקוח עיניים ולשים לב.
זה הכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #70
המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.
הכל נכון שצריך לכבד כו'

אבל ספיציפית בפורים, זה לא כמו בשום הזדמנות אחרת.
הנסיעות הם נוראיות ממש.
ומי שלא התנסה שלא יביע דעה.
שעות של פקקים
(והליכה ארוכה בתוך בני ברק, כי האוטובוסים עוצרים מחוצה לה)
עם ילדים מחופשים
משלוחי מנות
והמון חבילות ( כי אי אפשר להיות פרזיטים ולא לבוא עם משהו לסעודה)

לעיתים זה גם בתוספת מזג אויר גשום....

לא נעים בכלל.

גם ילדים שמאד משתדלים לכבד את ההורים במשך כל השנה, כי באמת מגיע להם! לא חייבים לעשות זאת תמיד. זו זכות מיוחדת, אבל לא חובה ולא בעד כל מחיר.
בד"כ ההורים שלנו אוהבים אותנו ורוצים בטובתינו והם בעצמם מבינים שזה לא שייך. מי יותר מהורה רוצה בטובתינו?

ובאמת, יכול להיות פתרון לבוא יום-יומיים לפני פורים, אם זה שייך.
או להזמין את ההורים אלינו לסעודה.

וכן עצה נוספת -
במקומות שאפשר להגיע אליהם ברכבת, כדאי לנסות, אפילו שזה לא מגיע מהבית עד הבית, זה שווה. מניסיון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #72
דווקא פורים הוא לא יום שיש לסבים ולסבתות זמן ופנאי להנות מהנחת של הנכדים
אם כבר להשקיע מאמץ כדי לשמח את ההורים, עדיף לעשות זאת בזמן שיותר יהנה אותם, וזה יהיה טוב יותר לכל הצדדים.
כמו כן, סעודת פורים של זוג צעיר אפילו בלי חברים, עשויה להיות מאד שמחה ונחמדה לא פחות ואפילו יותר מסעודה במעמד למעלה מ100 איש שהתקבצו מכל קצוות הארץ.
צריך לצאת מהריבוע ולפתוח קצת את הראש, זה הכל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #73
כל אחד מכיר את הסגנון של ההורים שלו -
ואת הרצונות שלהם.
יש הורים שאוהבים את הנחת שלהם אחד אחד אחת ל.. עם יחס אישי לכל אחד.
יש הורים שאוהבים שכל הילדים באים ויש הרבה רעש ובלגן.
יש כאלו שיקבלו את הילדים בכל מצב גם אם קשה להם ויש כאלו שלא.
יש הורים שמצפים מאד לפורים שמח והמוני , יש כאלו שיש ילדים אחרים שיעשו להם אותו שמח .

נראה שההורים של פותחת האשכול לא ממש לחוצים על בואה וזה לא ממש חשוב להם - אלא שהיא אוהבת לבוא אליהם וקשה לה עם ההשארות - ולכן היא מחפשת חיזוקים.

למי שיש בעיה עם תיאום הציפיות בינו לבין ההורים -
קודם כל - (סוד כמוס) זה בעיקר כלות וחמיות ולא בנות ואמהות.
דבר שני - השיטה שלי בענין גורסת שמאמץ לרצות הורים אפילו כשקשה ואפילו כשקשה מאד - הוא דבר חשוב מאד.
כי בתורה כתוב שילד צריך לכבד את הוריו - ובשום מקום לא כתוב שהורים צריכים לכבד את הילדים.
אז גם אם בסוף לא מגיעים - הזהירות לכבד אפילו ולא לגרום לצער למרות - חשובה מאד.
למשל - אפשר להיות "עצובים" ממש ביחד עם ההורים על זה שנשארים. ואולי להתקשר עוד פעמיים בפורים כדי לשמוע קצת מה קורה - כי נאלצתם להשאר בבית בגלל הקושי - וגם אתם "כל כך רציתם " להשתתף.
 
  • הוסף לסימניות
  • #74
דבר שני - השיטה שלי בענין גורסת שמאמץ לרצות הורים אפילו כשקשה ואפילו כשקשה מאד - הוא דבר חשוב מאד.
כי בתורה כתוב שילד צריך לכבד את הוריו - ובשום מקום לא כתוב שהורים צריכים לכבד את הילדים.
ברור, מצד הילדים זה צריך להיות החשבון.
מצד ההורים (ורובנו כאן גם הורים, והעבודה על המידות, כמו בכל נושא, מתחיל מגיל צעיר) חובות בין אדם לחברו חלות גם כלפי ילדים. איסור אונאת דברים, איסור לשון הרע, איסור המכנה שם לחברו, איסור 'לא תרדה בו בפרך'...
 
  • הוסף לסימניות
  • #75
רק אצלנו ההורים מבינים ונוסעים בעצמם ל'פריפריה' לילדים,
ושלום וטוב לכל הנוגעים בדבר??
גם הורים הכי מבינים בעולם לא תמיד יכולים לארוז את החיים שלהם ולשבות בפורים בפריפריה.
תחשבו על אדם בן 70-80.
יש לו קהילה. יש לו תפקיד איסוף צדקה קבוע בפורים ובחגים אחרים.
יש לו את המקום הקבוע בבית הכנסת ואף אחד לא מעיר לו או צוחק כשהוא מרעיש ברעשן ב"המן" בזמן שהילדים יורים פיקות ומחרישים לו את האזנים הכבדות ממילא.
לאשה יש חברות שהיא שולחת להן משלוחי מנות כבר 40 שנה ברצף.
יש את הרעש וההמולה שהם רגילים לה כבר עשרות בשנים
ואת התהפוכות שחוותה העיר ההומה שלהם שרק הם עדים לה.
(זוכר יענקב, איך זה היה ששמרל' הביא לנו תפוח ובננה בצלחת עטופה במפית? אח. איפה הוא היום איפה )

לא תמיד זה אפשרי לשכוח מהכל וליסוע.
 
  • הוסף לסימניות
  • #76
רק אצלנו ההורים מבינים ונוסעים בעצמם ל'פריפריה' לילדים,
ושלום וטוב לכל הנוגעים בדבר??
ומה יעשו זוג הורים שלהם 6 ילדים נשואים בפריפריה,
וכל אחד בקצה אחר של הארץ...
מצפון ועד דרום ???
 
  • הוסף לסימניות
  • #77
ומה יעשו זוג הורים שלהם 6 ילדים נשואים בפריפריה,
וכל אחד בקצה אחר של הארץ...
מצפון ועד דרום ???
אולי , מה לעשות, יבינו שאי אפשר הכל ביחד.
וכל אחד ימצא לו פתרון שמתאים לחיים שלו ולמשפחה שלו, תוך התחשבות בסובבים....
 
  • הוסף לסימניות
  • #78
אולי , מה לעשות, יבינו שאי אפשר הכל ביחד.
וכל אחד ימצא לו פתרון שמתאים לחיים שלו ולמשפחה שלו, תוך התחשבות בסובבים....
הביקורת הסמויה כל העת להורים ממש צורמת. ילדים לא צריכים לחנך את ההורים וללמדם ולאלפם בינה. זה לא מתפקידו של הילד.
'יבינו' כאילו יש להם בעיה בהבנה.
מה רוצים סך הכל?
לרוות את הנחת בזמנים ומועדים טובים.
זה פשוט מגיע להם על מגש של כסף.
כמה שיותר בכל זמן.
כמובן אם זה מתאפשר באופן סביר ובדרך כלל זה מתאפשר.
לרוב, כשזה לא מתאפשר הם מבינים יותר טוב מאיתנו.
וכשזה מתאפשר - וכולנו יודעים מה ההגדרה של מתאפשר - הם פשוט רוצים ומגיע להם.
אני חוזר על דעתי הפשוטה הזו, כי אני מרגיש שהביקורת נוטפת כל הזמן.


גילוי נאות: הכותב נמצא בפורים ובעוד ערבי חגים כמה שעות על הכבישים העמוסים, יחד עם כמה ילדים בגילאים שונים, כדי לקיים מצוות כיבוד הורים וכדי להיות אדם לא פגום שנהנה בעצמו ולא חושב על הוריו שדאגו לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #79
אין ביכולתי לדברר את גלבוע, אבל אולי כן אכוון לדעתה (המאד נחשבת בעיני).
אישית, דווקא כהורה שמאד משקיע בילדיו (4 פעמים בשבוע אני יוצאת עמם לטיפולים פרא רפואיים, וזה פרוייקט מפרך גוף, ולא פעם גם נפש, שלא לדבר על הכיס), יש בי ציפייה לגדול מהשאיפה הקטנונית שאי פעם הם יוקירו את השקעתי בהם או יחזירו עליה, ורצוי בריבית.
השאיפה והתפילה שלי היא בהחלט לגדל אותם עובדי ה' וגם מוקירי טובה, אך להשקפתי נתינה מתוך צורך לקבל תמורה היא נתינה מעיקה מאד, ולא ממש בריאה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #80
אני מביא רק זווית נוספת למחשבה: למרות הטרחה, למרות הנסיעות וכאבי הראש, תחשבו על ההורים שגם כך בקושי רואים את הילדים כשהזוג הצעיר הופך לזוג עם ילדים, כמה געגוע וכמה כאב יש להורים שהילדים לא מגיעים ולא מבקרים מטעמי נוחות.
מעניין אם אתה הורה או בן.
לפעמים זה באמת מאתגר ועדיף לא להגיע עם ילדים כ"כ עייפים ועצבניים
מדברת בתור אמא לקטנטנים שגרה רחוקקקקק
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

הרב @פנחס ע כתב כאן פוסט מטלטל עם רעיון מהפכני. וביקש לפרסם מעל כל במה. פרוג זו הבמה מספר 1 של הציבור החרדי. ולכן מתפרסם כאן. חשוב שתביעו דעתכם ושתפו ברעיונות לתופעה הכאובה. מה הפתרון, האם מה שהוא כתב בפוסט ישים, האם אתם מכירים ישיבות ייעודיות לגרושים וכו' וכו'.

"בדפים הבאים נדון על בעיה שמשום מה מושתקת, ושמא בכוונה... וכפי שנבאר אי"ה בהמשך. מה שבעיה זו מושתקת ודאי אין זה בגלל שבעיה זו אינה משמעותית. אדרבה, רבים חללים הפילה. אמנם לא נעים להיות זה שמציף את הנושא, ובכל אופן חייבים שמישהו ירים את הכפפה.
נשתדל ככל האפשר שלא ללכת סחור סחור ולתמצת במילים, יודגש מראש כי את הבעיה אנחנו נציג ככל יכולתנו, וגם נציע פתרון. אמנם הדברים, הבעיה וכל שכן הפתרון אינם "תורה מסיני" ונשמח לקבל הערות והארות.
ובכן, לא אחד ולא שנים נחשפו למצב דורנו בו פעמים רבות, רבות מדי, הנישואין עולים על שרטון.
אין כאן המקום ואין זה הנושא מדוע מתרחשת תופעה כאובה זו, וכבר ספדו מספיק ספדנים על דור העקבתא דמשיחא ועל שלל תחלואיו. ובכל אופן המצב הינו מדאיב ונוגע ללב. לראות בחורים שעודם גלוחי סנטר, במיטב מחלצות, בשנות הבחרות והשיא, שעדיים היה לגדול, שכל רבותיהם בישיבה צפו להם עתיד מזהיר, אך מסובב הסיבות בחר להם מסלול שונה. ייתכן אפילו שדבר זה אירע באשמתם, שלא השכילו להבין היטב את מהות הליך הנישואין אליו הם צועדים, ולא קלטו מה טומנת בחובם התחייבותם תחת החופה "ואנא.. איזון... ואפרנס יתייכי כהילכת גוברין יהודאין" ואת שאר חובותיהם כלפי האשה. ופעמים רבות הגם שידעו היטב והתכוננו בכל לב ונפש לקראת השלב המכריע בחייהם, קורית תקלה המכוונת משמים והשידוך מתפוצץ. וכאן זה רק מתחיל...
בשלב זה הינם נכנסים למערבולת אינסופית. תהליך הגט עצמו הינו מורכב עד מאוד, לא תמיד האשה מתרצה ללכת כפי שבאה, פעמים רבות דרישותיה הם מעל ומעבר לשורת הדין ואכמ"ל, ובמיוחד שלא זה הנושא, רק לצורך ציוריות המצב נציג אותו בפן הכי אומלל.
והנה לאחר שבס"ד סוף סוף הצליח החתן לסיים את ההליך ולהשתחרר מעגינותו לעיתים הוא נכנס לפרק האיש מקדש שלב ב', ולפעמים הוא נזקק להתאוששות ארוכה. לא אחת הוא חושש ליפול שנית למצב בו היה, וחששו מסחרחרה נוספת שכזו מעפיל על רצונו הכן להקים בית נאמן בישראל, ולבנות משכן לה' בתחתונים.
ולמעשה ישנם בינינו הרבה אברכים צעירים שלא מוצאים את מקומם.
לחזור לישיבה אינם יכולים, אם בגלל "מה יאמרו" ואי הנעימות, ובעיקר בגלל תקנת אביר הרועים מרנא הגר"ח (כך ע"פ השמועה) שתיקן בועד הישיבות לפני רבות בשנים שלא ילמדו בישיבות כאלו שנישאו בעבר. וגם אם אין זאת מתקנתו, המציאות היא שראשי הישיבות מסרבים, ובצדק, לקבל בחזרה את הבוגרים שכבר נישאו בעבר, בחורים אינם צריכים להיות שותפים לשיח על בעיות של גרושים, ולא של נשואים, הלב שלהם חלש בשביל זה.
ובמצב כזה הגרוש צריך ללכת ללמוד בכולל אברכים. אמנם, גם בכולל יש לו אי נעימות רבה, אבל יש פיצוי בדמות המלגה הזעומה, שהוא נזקק לה נואשות בכדי לכסות את שכירות החדרון הטחוב בו הוא מתגורר (במקרים רבים ההורים אינם מעוניינים להחזיר הביתה בן גרוש, מחמת שהדבר מהווה עליהם מעמסה נפשית ופיזית) ולשלם את חובות העבר, ובמקרה שהוא גם מחויב לשלם מזונות המצב מורכב עוד יותר... ובגלל כל האמור ישנה עדיפות לאברך היקר והמסכן ללכת לכולל למרות שגם מקום זה אינו מקום טבעי ונוח עבורו, ואינו מהווה לו חממה לגדול בתורה ויראת שמיים.
דא עקא, שמסגרת כולל אינה מכסה ג' סדרים, וק"ו שאינה מכסה את בין הסדרים והלילות. והלב נכמר על אותו בחור צעיר שמוטל כעת במצב נואש כזה, ללא חְברה וללא אשה. בדרך כלל אם יש ילד, הילד נשאר אצל אימו (מסיבות מובנות) וגם עם הצער הזה הגרוש נאלץ להתמודד. מסגרת כולל לא בונה אישיות, ומאידך אין לגרוש שום זירה בה הוא יגדל, אין לו מי שידחוף אותו לכיוון הנכון.
נכון, ההורים פעמים רבות מחזירים הביתה, ומארחים בחיבה, מספקים ארוחות חמות, ולפעמים גם מכסים לו את החובות, אבל זה לא זה. הורים אינם חְברה, ועוד יותר אינם אשה. הורים זה לא כותל מערבי שאפשר לשפוך אליו את הלב, והבן לא תמיד יכול למצוא בכך את כל נחמתו. ובכל אופן ברור שזהו מצב טוב יותר, אם כי לא אידיאלי. (כמובן שהאידיאלי הוא מצב של נשוי, אמנם הדברים אמורים גם כלפי מצב ארעי זה, של טרום נישואין פרק ב', שאינו מצב ראוי)
יש מקרים בהם מלגת הקיום של הכולל לא מספיקה בכדי לקיים את כל צרכיו הכספיים המינימאליים הכוללים לחם צר ומים לחץ, והאברך הצעיר, שעוד יכול היה לאזור מתנים ולהאיר את העולם יוצא לשוק העבודה הפרוץ... ורבים חללים נפלו ומקום קבורתם לא נודעו...
ופה מגיע האבסורד הגדול, שבעוד ולנשים חד הוריות הקהילה דואגת, וארגוני נשים חרדיים ושאינם (ואין זה המקום להאריך בדעות המסולפות של מנהלי הארגונים הללו בסגנון "מ. מיכאלי") טורחים למלאות כל מחסורם, לעיתים תוך כדי נגיסות בבעל לשעבר, (פעמים רבות שלא בצדק כלל!) דוקא לגברים, שע"פ המקובל בעולם התורה אינם יוצאים לעבוד, וממילא הכסף פחות מצוי אצלם, איש אינו דואג.
לסיכום: מדובר בבחור צעיר שההבדל בינו לחברו מעוכב השידוך שנותר בישיבה הוא בכך שבנוסף לגיל המתבגר השווה לשניהם, לידידינו המדובר נוספה גיבנת ה"גרוש" שמורידה את מניותיו בשוק השידוכים, כשהיא יוצרת ספקולציות לגבי עברו "המפוקפק" ולכלוכים והשמצות מ"בחירת ליבו" בעבר. מצבו הכספי בכי רע, בייחוד כשהוא נאלץ לשלם הון רב מעל ומעבר לצורך האמיתי לגרושתו, שלצידה עומדים ארגוני הנשים והפמניסטים, בכדי שיזכה לראות את ילדיו אחת ל... וגם זה בחסד רב. אין לו שום משענת פיזית נורמלית, שעות רבות עוברות עליו בשיעמום ובדכאון, ללא חברה הגונה ומסודרת. דירתו אולי אינה במרתף טחוב חסר חלונות מתחת האדמה שורץ עכברושים, אך ודאי לא בסביון... והיצר הרע מאיים עליו כדרכו בסכינים שלופות מכל הכיוונים כשאין לו מי שיסייע לו בהתמודדות הקשה.
מי יודע כמה "נתיבות המשפט" איבדנו בגלל המצב העגום הזה?
מה עוד, שהידיעה שכך הוא מצבו של גרוש, שהוא אומלל עשרת מונים מגרושה, מהווה מאזן אימה לנישואין תקינים. כי כשהאשה (הגרושה בפוטנציאל) יודעת שבמצב של גט המפסיד העיקרי יהיה הבעל היא מנצלת זאת. וד"ל.

ולכן לעניות דעתי הפתרון צריך להיות בהקמת מסגרת ישיבתית לבחורים פרק ב'. מסגרת שתהיה ממוצעת בין כולל לישיבה. מסגרת שתדאג לצרכים הכלכליים של הגרושים, במילגה ראויה לשמה (ניתן להשוות זאת להורים, שישלמו לכל בן כפי צורכו, כך המסגרת תדאג למימון לכל אחד כפי מחסורו). מסגרת שתעזור להם לחיות חיים בריאים בחברה תורנית. מסגרת שתתן להם טעם בלימוד למרות צערם הקשה. ניתן לשלב בתוך המסגרת איש המבין בנפש האדם שיטפל בחרדות ובפחדים, ויניע את הגרושים לבנות את חייהם מחדש. מקום שיכלול פנימיה ואוכל, משגיח וראש ישיבה, (כמובן שהחלק של שיעורים יומיים פחות מתאים) מקום בו יוכלו לפרוק את ליבם באוזני חברים לצרה. שירגישו שאינם שונים ורעים. שיתנו להם הדרכות המתאימות למצבם. (חיפשתי בקול הלשון הדרכות לבחורים מיש"ק ומיש"ג הכנה לחיי אברכות, טיפים לנישואין ולשלום בית ולחינוך ילדים, לכל מצב... אבל טיפים לגרושים לא מצאתי, ולא אף ספר עזר והדרכה- כלום!) שיספקו להם מקום שלא יצטרכו לבלות לילות חשוכים לבד עם מחשבות דמיוניות. שיתנו להם תחרותיות בלימוד ורצון להצליח. שיתנו להם תקווה לעתיד טוב יותר. ובעיקר- שידאגו שישמרו על היראת שמיים שלהם.
כמובן צריך לשאול את גדולי ישראל שליט"א איך וכיצד להקים מקום שכזה באופן שיהיה הראוי ביותר ועוד ועוד, והתוכנית להקמת מקום שכזה לא מסתיימת ואפילו אינה מתחילה במאמר על פני 2 דפי A4 אמנם את הנושא הזה צריך להציף, ולתור אחרי פתרון ראוי.

הערה חשובה: כותב הדברים ב"ה נשוי באושר ובאושר עם אשת נעוריו, בעז"ה ביחד עד 120 אמנם נזקקתי לנושא בעקבות כמה בני משפחה וידידים שהגיעו למצב החמור הנזכר, ואין מושיע!

אנא מי שימצא חן בעיניו, תעשו עם זה משהו, ואם אין בכחם לפחות תפרסמו בכל במה אפשרית.
שלישית, אינני לוקח אחריות על הפתרון שהצעתי אבל הבעיה היא בעיה קשה, וחייבים שמישהו ימצא לה פתרון כלשהו, צריך להציף אותה
מצרף מאמר מטלטל , אולי יהיה לתועלת ומישהו ירים את הכפפה. ענין זה לא מוצה בישיבות ויכול לספק משרות חשובות..."
אשמח לעזרה אם יש לכם רעיון לפעילות לחבר'ה בגיל 15-18 שקשור לסיפור של לולי תורתך של שמען ברייטקופף (שמתי בספוילר את הסיפור המלא)
עדיף פעילות קלילה/משהו שאפשר לעשות סביב מדורה.
וכן אם יש לכם רעיון לפעילות שקשורה לחג שבועות אשמח לשמוע.
תודה רבה!!
נ.ב. ממליץ בחום לקרוא את הסיפור ;)
לוּלִי תורתך
סיפור הפלא ופלא
סיפור לשבועות - שמעון ברייטקופף
הימים האלה הפכו במהלך השנים לימים המשמעותיים ביותר עבורי בחיי האישיים. אלו הם הימים בהם אני חוגג את יום נישואי, לידת בנותיי, כמו גם את הוצאת ספרי הראשון שיצא לאור - כמה מפתיע- לכבוד יום נישואיי. לא הייתי נדרש לאזכור הוצאת הספר, שלא זכה לצערו להתנחל בראש רשימות רבי המכר, לולא העובדה שבעטיו נחשפתי לסיפור אותו אני מעלה על הכתב לראשונה. סיפור שהאיר ומאיר את חיי באור שונה ומיוחד. ואולי, אולי הוא יאיר גם לכם את החג הממשמש ובא בפרט ואת החיים בכלל.
על כתיבת הספר עבדתי בעיקר בתקופה שבין האירוסין לחתונה.בכל יום בשעות הצהריים, הלכתי לבית כנסת שקט סמוך לישיבה, עם חבילת ספרים, וכתבתי את מה שמאוחר יותר הפך לספר שקיבל את השם 'מגילת שיר' - ראשי התיבות של שמי ושם רעייתי, וניתן כמזכרת לאורחים בחתונה.
בשכונה שבה למדתי, הכירו כולם את הסוד הכמוס אשר היה גלוי לכל: בקומה השנייה של בית הכנסת השקט בו ישבתי, יושב בן עלייה נשגב שכל חייו קודש להשם. ר' ישראל שמו. הוא לומד יומם וליל. לא מש מתוך האוהל. אם עשרה קבין של התמדה וצדקות ירדו לעולם, תשעה מהם נטל רבי ישראל. את ביתו וילדיו הוא רואה רק בשבתות וחגים, אז הוא חוזר הביתה, להפוגה קלה בטרם יחזור לעמל לימודו.
אנשים עומדים אצלו בתור, לבקש ברכות, להחזיק אותו כלכלית, מנסים לזכות להיות שותפים אפילו במשהו במפעל חייו הכביר, אבל הוא מתמיד בחיוכו העדין ודוחה את כולם על הסף. מעולם לא החזיק טובה לעצמו. שותפתו היחידה לחיים הייתה רעייתו, בת גדולים, אישה פלאית לא פחות שהקדישה את חייה להחזקת בעלה הדגול, לעשיית חסד ולכותל הדמעות הסודי של כל נדכאי ירושלים וגלילותיה. זוג מופלא שחי גבוה מעל גבוה.
באותם ימים, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, יצא לעתים, שישבתי לבד בבית המדרש. קרני האור האחרונות היו מפנות את מקומן אט אט לחשכה הירושלמית, אבל תמיד, מלמעלה נשמעו קולות. פעם היו אלו קולות של גרירת שולחן, פעם כיסא שזז ממקומו, אבל כמעט תמיד היה קול אחד, נמוך ומתוק מאין כמוהו, של רבי ישראל הצדיק. מהר מאוד למדתי, כי המתמיד האגדי הוא בעל מנגן מעולמות אחרים. היו בקולו עדינות ומתיקות, שלבטח היו זוכות למקום של כבוד גם בשירת הלוויים בבית המקדש. בעלטה המתפשטת בעולם ובשקט ששרר בבית המדרש, ניתן היה לחשוב כי שירת המלאכים היא זו שבוקעת מקומת עזרת הנשים בבית המקדש מעט השכונתי.
אט-אט למדתי לתת בניגונים סימנים. הניגון חזר על עצמו, אבל השינויים היו תלויי-סוגיות. כשניסה לפצח קושיה עמוקה, היה מקבל הניגון טעם אחד, כשעצר מלימודו בכדי לקרוא שוב את הרש"י היה מקבל הניגון טוויסט שונה לגמרי, לעתים הניגון היה מקבל טעם של כיסוף וגעגוע, אבל תמיד בעומק הניגון ניתן היה לשמוע את הכמיהה שלא ידעה שובעה להבין לעומק את דברי אלוקים חיים.
כשהסוגיה התבהרה וכל הקושיות תורצו, כל בית המדרש התמלא בקולות של שמחה עצומה. כאילו נפשו הסוערת סוף סוף מצאה מרגוע. לא הייתה שמחה כשמחת התורה. הוא היה נשמע כמפקד בגדוד שניצח במערכה חסרת סיכוי. הו, האושר העילאי, הו, העונג הצרוף.
אני ידעתי עליו והייתה לי התחושה שהוא יודע עלי, אבל מעולם לא יצרנו קשר ישיר. מעולם לא העזתי לעלות לקומה למעלה ולהפריע לו בשגרת לימודיו שלא נגמרה לעולם.
בקשת הטובה הגדולה
מועד החתונה הלך והתקרב. הספר כבר קרם עור וגידים, אות לאות, עמוד לעמוד הצטרפו לכדי חבילה מכובדת שעברה לעימוד ולהדפסה. ואז, רק אז, הבריק בי הרעיון: למה שלא אביא את הספר לשכני הקדוש מהקומה העליונה של בית הכנסת, שליווה בעצם קיומו, את כל התהליך של כתיבת הספר. הוא הרי מלא וגדוש, ובוודאי יוכל להוסיף לי כהנה וכהנה.
האמת, זה כבר היה מאוחר מדי. הקובץ המוגמר כבר היה בבית הדפוס, ומהמדפיס למדתי שהגווילים כבר הודפסו ומחכים לכריכה. הרגשתי תחושת החמצה גדולה. הרי כל יום ישבתי לידו, למה לא עליתי פעם אחת. למה לא העזתי. אבל בכל זאת, לא תכננתי לוותר. גם אם הדברים שהוא יעיר ויאיר לא ייכנסו לספר, עדיין אני אזכה לשמוע אותם ובעיקר להתברך לקראת החתונה.
באמצע השבוע לא היה שייך להפריע לו. גם בגלל החלק הטכני של עזרת הנשים הנעולה, אבל בעיקר, כי איש לא העז לעלות להר השם ולהפריע לספר התורה הזה באמצע לימודו. החלטתי לחכות לליל שבת.
המלאכה לא הייתה קלה: אם בששת ימי החולין, בהם היה מקודש רבי ישראל בקדושת התורה, הוא היה מואר באור יקרות, הרי שבשבת קודש, כשפניו הוארו גם בקדושת השבת, הוא דמה ממש למלאך השם.
אחרי התפילה, המתנתי בסבלנות עד שרבי ישראל סיים את ענייניו. לא הייתי היחיד ולא הראשון שחיכה לפגוש בר' ישראל בימות השבוע. ה'עניינים של ר' ישראל' כללו בעיקר הרבה מתושבי השכונה, שבאו לפגוש בו לצרכים שונים. חלקם עם קושיות חמורות בסוגיות הש"ס שמבקשות מענה, חלקם עם בעיות אישיות ומצוקות שמבקשות נחמה, וחלקם סתם כך באים לאחל גוט שבת עם הילדים. לברך ולהתברך.
שעה ארוכה אחרי תום התפילה, כשר' ישראל פנה ללכת לביתו כשאתו שמונת ילדיו וכמה אנשים גלמודים מתושבי השכונה שהכרתי, שהיו סועדים דרך קבע על שולחנו בשבתות וחגים - אזרתי אומץ וניגשתי אליו. הושטתי יד נבוכה, ובקול רועד איחלתי "גוט שאעבס". הוא הושיט לי יד בחיוך ובחביבות מופגנת והשיב לי: "הו, גוט שאבעס, גוט יאהר."
הבנתי מיד שהוא סבור שנשארתי בבית הכנסת בכדי 'לארגן' לעצמי הזמנה לסעודת ליל שבת, כפי שרבים וטובים היו עושים. עוד לא הספקתי להוציא מילה מהפה והוא כבר אמר: "מה שלומך? אולי אתה יכול לעשות לי טובה עצומה שאני אהיה חייב לך עליה כל חיי"...
אני כבר הכרתי את הסדר. הסברתי לו שאני הולך לאכול בישיבה, שם מחכים לי החברים לחגוג את השבת האחרונה במחיצתם ולכן אשמור את ההזמנה להזדמנות אחרת.
רבי ישראל התרצה.
"אני לא יודע אם הרב מכיר אותי", אמרתי. "קוראים לי שמעון ברייטקופף, הרבנית מכירה טוב את האמא שלי, ובחודשיים האחרונים כתבתי קצת על מגילת רות בבית הכנסת, ורציתי לבקש מהרב לעבור על הדברים".
"הו", הוא אמר. "מגילת רות זה דבר חשוב מאוד. כמעט ואין פירושים על המגילה הזו. יפה עשית. כל הכבוד. יש לי כמה ספרים נדירים על המגילה, אבל אני מבין שכבר מאוחר מדי".
"כן, הרב, כבר הדפסתי", אמרתי לו בצער.
"לא נורא. אולי הספרים יעזרו לך למהדורות הבאות", הוא אמר. "אבל מה תירצת על השאלה למה קוראים בכלל מגילת רות בשבועות?" הוא שאל.
עניתי ממה שהיה מונח לי בזיכרון. הרב עשה הכל בכדי להראות כמה הוא מתענג מכל תשובה, כאילו לא ידע אותה מראש.
"שימען, אמרת שקוראים לך. תשמע, תבוא אלי ביום ראשון בשעה 4 אני רוצה לתרץ לך תירוץ שלא כתבת. אולי לספר זה לא ייכנס, אבל אתה הולך להקים בית, אני חושב שזה יכול לעזור לך".
לא ידעתי את נפשי מאושר. עזרת הנשים בה ישב רבי ישראל הייתה שטח צבאי סגור. מעולם לא ראיתי מישהו שעולה לשם. ופתאום, בלי שום הכנה מראש לזכות בכזו קרבה. נס ופלא ממש.
פגישה תמוהה ומוזרה
בשעה 2 כבר הגעתי לבית הכנסת. כססתי ציפורניים בעצבנות. הלכתי הלוך ושוב, סופר כל שנייה עד השעה המיועדת, אז עליתי לעזרת הנשים, דפקתי כמה דפיקות ואת פני קידם בחביבות עצומה רבי ישראל. הוא לקח אותי לשולחן שלו שהיה עמוס בספרים וחידושים, סימן לי לשבת מולו כשבינינו מפרידה ערימת ספרים גדולה. הוא הסתכל לי בעיניים, מה זה בעיניים? בנשמה ממש, ואני שמתי לב שהידיים שלו זזות כל הזמן מצד לצד. אחרי שתי דקות בהן הוא התבונן בי במבט חודר, הוא הוציא גיליון גדול מאחורי ערימת הספרים ולתדהמתי הבנתי מה הוא עשה בשתי הדקות האלה: על הגיליון הגדול היה ציור דיוקן יפהפה, עם העתק מושלם של הפנים שלי שצוירו בדיוק נמרץ תוך שתי דקות בלבד עם אותה תנוחת ישיבה בה ישבתי.
צבטתי את עצמי בהלם. לא הצלחתי להבין מה קורה פה. ההיה או ראיתי חלום. מה לרבי ישראל הקדוש ולציורי דיוקנים של אנשים. כאילו זה לא הספיק, רבי ישראל לא עצר וכאילו גמר אומר להביך אותי עד אובדן חושים, הוא שאל: "נו, שימען. מה אתה אומר על הציור?"
לא ידעתי מה לומר, איך לומר, למה לומר. "מה אני אומר? אממ... אני אומר שזו יצירה אממ... אני לא כל כך מבין בזה, אממ, אבל זה מאוד מעניין. ש... ש... מיוחד מאוד". התפתלתי בכיסא, הרגשתי שהצבעים בפנים שלי מתחלפים כמו רמזור היפר אקטיבי.
רבי ישראל חייך חיוך רחב. פתאום ראיתי זיק קונדסי עובר לו בפנים. "הבטחתי לך פירוש על מגילת רות", הוא אמר בחיוך, "זה חלק מהפירוש".
אני כבר לא רציתי כלום. רק חשבתי איך אני יוצא מכל הסיטואציה המוזרה הזו בשלום. לא ידעתי מה קרה לרב שהיה מושא הערצתי ואיך הגעתי למעמד המוזר הזה. אחרי דקה של שקט, התחיל רבי ישראל להסביר לי את הפירוש שלו. פירוש ששינה לי מאז את חג השבועות בפרט ואולי גם את כל החיים בכלל.
לידתו של ה'בן יקיר'
"ראיתי אותך יושב כאן בחודשיים האחרונים", הוא פתח. "ובגלל שאתה עוסק במשהו שהוא מאוד קרוב ללבי, אני רוצה לספר לך על זה משהו אישי, סיפור שאני מספר פעם ראשונה. הקשר שלי למגילת רות התחיל ביום שנולדתי. נולדתי בליל חג השבועות. קראו לי ישראל, גם על שם עם ישראל שנהיה לעם ביום הזה וגם על שם הבעל-שם-טוב הקדוש שנפטר ביום הקדוש הזה. ברגע האחרון, החליט אבא, להוסיף לי גם את השם דוד, על שם דוד המלך שנולד ונפטר ביום הזה. אבל מהיום שנולדתי, דבק בי כינוי החיבה - לוּלִי.
נולדתי כבן יחיד אחרי שש בנות. אבא שלי, שבטח שמעת עליו, הוא תלמיד חכם עצום. יהודי שכולו תורה. אי אפשר היה לתאר את האושר שלו כשזכה לבן אחרי שש בנות ועוד אחרי כל כך הרבה שנים. ההורים שלי השקיעו בי את כל נשמתם. הייתי משוש חייהם ובבת עינם. האחיות שלי כרכרו סביבי כל היום, ועשו ביניהן תורנות מי 'תזכה' לטפל בי. בעוד הצד הנשי במשפחה עשה הכל בכדי לטפל בי בגשמיות, אבא היה מרוכז בהתפתחות הרוחנית שלי. כשהתחלנו ללמוד ב'חדר' חומש בראשית, אבא כבר היה לומד אתי את כל המדרשים ומוסיף לי כהנה וכהנה. התחלתי ללמוד גמרא בגיל מאוד צעיר. אבא לימד אותי איך לומדים. התענוג הכי גדול של אמא היה שלמדנו בבית. היא הייתה יושבת במטבח ופשוט מתמוגגת. כמעט היה אפשר לראות איך היא נהיית צעירה יותר בכל רגע של לימוד. היא גם הייתה זו ש'סוחבת' אותי למיטה כשחשבה שאני כבר עייף: "הילד צריך לנוח", היא הייתה אומרת לאבא בפסקנות, ושנינו היינו נפרדים בצער עד ליום המחרת.
מהאחיות שלי, שרובן היו גדולות ממני בכמה שנים טובות, למדתי לצייר ולנגן. יש לי חוש לציור ולמוזיקה והייתי יכול לשמוע שעות את אחותי שהייתה פורטת במקצועיות על הגיטרה שלה. גם על אחותי הגדולה שהייתה ציירת מחוננת הייתי יכול להסתכל במשך שעות. הן, מצִדן, אהבו מאוד ללמד אותי ובתור ילד צעיר כבר ניגנתי וציירתי כוותיק ומומחה. הילדות שלי זכורה לי כחוויה אחת מתוקה של משפחתיות, חום ורוחניות.
כשחגגתי יום הולדת 12, החלו הדיונים על בר המצווה. הייתי בן יחיד וזו הייתה בר המצווה היחידה של המשפחה שלא תכננה להחמיץ אף פרט. בני המשפחה לא ויתרו על אף הזדמנות לדון על הפרטים. כל ארוחה נהפכה לחפ"ק אירועים, וכל נסיעה משפחתית לחמ"ל בתנועה. הרבה שאלות היו על הפרק: האם לחגוג את בר המצווה בחג עצמו, את מי להזמין ואיפה לשכן את האורחים. בסופו של דבר הוחלט שבליל החג נערוך סעודת חג למשפחה הקרובה ואחרי החג נערוך ערב בר מצווה באולם שמחות.
דבר אחד היה ברור מהתחלה: אני אקרא את כל הקריאה של שבועות כולל כמובן את מגילת רות.
אבל כל זה היה רק הפתיח לשאלה החשובה באמת: מה תהיה דרשת בר המצווה. אבא מאוד רצה שאני אכין לבד את הדרשה. הוא רצה שאתמודד עם המשימה, ונראה לי שהוא גם רצה שכולם יֵדעו איזה 'כישרען' יש לו בבית. נושאים עלו וירדו, מערכות שלמות נפסלו, עד שאמא הציעה הצעה שאי אפשר לסרב לה:
"אתה זוכר מאיר?" היא אמרה לאבא באחד הערבים שהנושא עלה לשולחן בפעם המי יודע כמה, "שכשלולי נולד, אתה הלכת לישיבה ללמוד? הרי התאריך של הלידה היה שבועיים אחר כך ואף אחד לא חשב שזה יקרה בדיוק בחג?"
"זוכר", אמר אבא שהכיר את סיפור הלידה המוקדמת והמסוכנת אִתה אמא נאלצה להתמודד לבד כבר בפעם המיליון. "אז אני רוצה לדעת מה למדת באותה לילה, ושעל הסוגיה הזו לולי ידבר".
אבא מולל את זקנו: "מה למדתי באותו לילה? שאלה מצוינת. זה היה בקיץ של נדרים. זה בטוח. בליל שבועות למדנו דף כח. את הסוגיה של בר פדא".
"מצוין", אמרה אמא. "שלולי ידרוש על הסוגיה הזאת". אבא לא התלהב: "זו סוגיה מסובכת, לא מתאימה לגיל 13 וגם לא בטוח שהציבור יתעניין בזה".
אבל אמא לא ידעה לקבל לא. היא החליטה ומבחינתה זה היה סוף פסוק. "אתה תלמד עם לולי את הסוגיה עד שהוא יֵדע אותה ישר והפוך, אני בטוחה שהוא כבר ימצא מה לחדש".
"אתה בטח יודע", אומר לי רבי ישראל, "שיש סוגיות בש"ס שנקראות על שם האמורא שחידש אותן. כזו היא הסוגיה של בר פדא בנדרים. זה היה גם הדבר הראשון שאבא אמר לי שהתחלנו ללמוד את הסוגיה. התחלנו ללמוד את הסוגיה, זו סוגיה מאוד קשה, אבל עם אבא שום דבר לא היה קשה. היה לו לימוד מדבק. איזו התלהבות, איזה ברען, איזו שמחה. אבא כל כך שמח שיש לו בן שהוא יכול ללמוד אתו, שבמשך כל זמן הלימוד הוא פשוט קרן מאושר. כל מילה שאמרתי הפכה מיד לסברה נפלאה, כששאלתי קושיה, היא מיד הפכה ל'קושיה שלא נשמעה בעולם הזה מאז הר סיני' וכן הלאה. כשצללנו לתוך הסוגיה, וכבר שאלתי והשבתי לעניין, אבא כבר ממש יצא מגדרו וקשר לראשי כתרים שלא התאימו לראשי הקטן: "אז למעשה, אומר כאן מורנו ורבנו ר' ישראל שליט"א, סברא שהופכת את הסוגיה מתחילה לסוף ומהסוף להתחלה", ועוד כל מיני מחמאות מופלגות שיצאו לו בטבעיות מהפה.
זו הייתה חוויה מרתקת. למדנו כל יום שעתיים. כל הבית הפך להיות בר פדא. כל האחיות ידעו לדקלם מתוך שינה את ההבדל בין קדושת גוף לקדושת דמים. אמא שלי מלמלה מתוך שינה את שיטת הר"ן על הסוגיה, ואפילו השכנים כבר דקלמו את משפט המפתח על "הלשונות הנפלאים של הר"ן, שאין כמותם בכל הש"ס". היו משפטים שהפכו ממש לסלוגנים משפחתיים, כמו: "תראה לי עוד מקום שהר"ן כותב על הרשב"א 'ואף הרשב"א היה חוכך בדינו לומר'. זה הרי נדיר!
אחרי שסיימנו ללמוד את הסוגיה, העליתי על הכתב כמה קושיות ותירוצים שהתחדשו לנו במהלך הלימוד - והנה, הייתה דרשה לתפארת, בדיוק כמו שאמא רצתה.
כשפתחתי את הדרשה וסיפרתי למה אני דורש על הסוגיה הלא קונבנציונלית, אמא הייתה ממש ברקיע השביעי. לא היה אושר כאושרה. כל החברות שהגיעו לשמוח אִתה בבר מצווה של המוז'יניק שמעו במדויק את הסיפור מתחילה ועד סוף ואני שמחתי שהייתה לי את ההזדמנות לגמול לאמא קצת טובה על כל המסירות וההשקעה.
כל הסיפור הזה, הוא הקדמה למנהג שהתחיל משנת בר המצווה. מאז, בכל ליל שבועות, יום ההולדת שלי, הייתי יושב עם אבא בבית, ולומדים את הסוגיה של בר פדא. אמא הייתה נשארת ערה כל הלילה, מגישה קפה ועוגות כל חצי שעה, וצוהלת מאושר. לא עזרו הבקשות שלי ושל אבא שאנחנו רוצים ללמוד בבית המדרש ההומה. 'פעם בשנה אני צריכה את זה', היא הייתה אומרת ואנחנו מילאנו את בקשתה בשמחה ובאהבה גדולה".

המחברת והקנאה
המסלול שלי, המשיך רבי ישראל לספר, היה נראה מוגדר מראש. מעלה מעלה בדרך העולה בית א-ל. שלוש השנים של הישיבה קטנה עברו עלי בהתעלות גדולה. למדתי טוב, הקפדתי על קלה כבחמורה, הייתי חבר טוב ובן אוהב, חלום של כל אבא ואמא.
בשעות הפנאי שלי, בין הסדרים, הייתי משתעשע בתחביבים שלמדתי מהאחיות שלי. כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מנגן בגיטרה של אחותי ושר שירי נשמה. גם את תחביב הציור לא שכחתי. הייתה לי מחברת סודית, בה הייתי מצייר קריקטורות של אנשים אותם הכרתי ביום-יום. לא יודע להסביר למה אבל זה היה נותן לי שקט נפשי. את המחברת שמרתי לעצמי. חשבתי שזה לא ראוי לבחור ישיבה לעסוק בכאלה דברים ובעיקר חששתי שהציורים שלי עלולים לפגוע באובייקטים אותם ציירתי. המחברת הזו הייתה נעולה היטב בארון שלי בישיבה, ורק בשעות הלילה המאוחרות, הייתי מוצא זמן להתפרק קצת ולהטמין את המחברת שוב עד להזדמנות הבאה.
הצוות בישיבה היה ממש מצוין, חוץ מאיש צוות אחד, שמהיום הראשון שהגעתי לישיבה לא אהב אותי. מכיוון שאותו איש צוות החזיק בתפקיד שהייתה לו השלכה על כל הבחורים בישיבה, היו לנו מדי פעם חיכוכים קטנים. הוא היה משוכנע שאני יהיר מדי, ואמר בכמה הזדמנויות ש"צריך להוריד לו את האף".
לאורך כל שנות לימודיי בישיבה, על לא עוול בכפי, הוא נהג, איך לומר זאת בעדינות: פשוט להציק לי. מדי תקופה, הייתי נאלץ לספוג ממנו הערות פוגעניות שהיו דוקרות אותי, אבל אני הבלגתי והמשכתי הלאה. ברוך השם, הייתי מהמצטיינים בישיבה, ולא היו לו הרבה הזדמנויות להציק, אבל הוא לא הפסיד אף הזדמנות. כשהתפללתי באריכות הוא בא להגיד לי שחבל שאני מנסה לעשות רושם על חשבון הקב"ה, וכשהתפללתי באופן נורמלי הוא היה אומר לי שאני חייב להתחזק ביראת שמים. מהשמועה למדתי שהיה לו בן, בגיל שלי, שירד מהדרך. יצא לתרבות רעה. לעצמי אמרתי, שאולי עלי הוא פורק את התסכול שלו וכיוונתי שהסכינים שננעצו בי יכפרו על עוונותיי.


הנקמה הזוועתית
וכאן מתחיל הסיפור האמיתי. זה היה בחג השבועות של שיעור ג'. ביום בו מלאו לי 17 שנה. כמדי שנה, את ליל חג השבועות עשיתי יחד עם אבא ובר פדא בבית מול עיניה השמחות של אמא שלא היה גבול לאושרה. למחרת, כשהגעתי לישיבה, חיכה לי איש הצוות בכניסה. "אני מבין שאתה לא יודע שיש כאן סדר ליל שבועות בישיבה?" הוא שאל בעוקצנות.
ידעתי היטב שהוא מחפש רק לעקוץ אותי. הוא ידע היטב שאני מעולם לא מחסיר סדר בישיבה וידע גם היטב משנים קודמות שבשבועות אני לומד עם אבא בבית. ניסיתי להסביר לו את הסיטואציה, אבל הוא היה מכוונן מטרה.
"ביקשת רשות ממישהו? נראה לך כאן הכל הפקר? מה זה הדבר הזה?" אני לא חוצפן מטבעי. הפוך. אבל הרגשתי שכלו כל הקִצין: "הרב צודק", אמרתי לו. "חטאתי, עוויתי ופשעתי. שהרב ייתן לי עונש וזהו". הוא התעצבן. אוהו, כמה הוא התעצבן. מאחורי גבי הוא סינן: "אתה עוד תשמע ממני, חצוף".
אני ניגשתי לסטנדר וכל האירוע נשכח ממני כלא היה. יום למחרת, הגעתי בבוקר לישיבה וראיתי שהחצר כמרקחה. גדודים-גדודים של בחורים עמדו בחצר ודיברו בלהט. מה קרה? אל תשאלו. הנהלת הישיבה החליטה לפרוץ את כל הארונות של הבחורים, וכל הדברים האסורים הוחרמו על ידי הנהלת הישיבה. בחורים רבים רעדו על נפשם. היו שהחזיקו דברים שלא התאימו לרוח הישיבה וכל אחד חשב על התירוצים שיספק כשיבואו לעשות אתו חשבון. אני לא דאגתי. לא היה לי שום דבר 'לא חוקי' בארון. אבל פתאום 'נפל לי האסימון'. המחברת. הציורים. אוי ואבוי אם מישהו נגע בה. רצתי במהירות לחדר, פתחתי את הארון, הרמתי את הספרים והניירות. הכל היה, חוץ מהמחברת.
נתקפתי בחרדה. אם הבחורים בישיבה יֵדעו על המחברת, זה יהיה אסון נורא. אני אבוד.
התחלתי לחשוב על תירוצים: אולי אני אגיד שזה של אחותי, אולי של חבר שלא לומד בישיבה, אולי כיוון אחר. אחרי תפילת שחרית בכוונה עצומה, התחלתי להירגע. לא עשיתי שום דבר רע. במקרה הכי גרוע והיה לי קצת אי נעימות מהצוות שיֵדע שהמצוין של הישיבה מחזיק בתחביב סודי של ציור בשעות הפנאי. לא נעים, אבל גם בכלל לא נורא. בחלומותיי השחורים ביותר לא דמיינתי מה הולך לקרות. בשעת הצהריים נתלה פתק בלוח המודעות של הישיבה: "בשעה 16:00 , מיד אחרי תפילת מנחה, שיחה חשובה לכל הבחורים. איש בל ייעדר".
במצב הנוכחי, איש לא יכול היה להרשות לעצמו להיעדר. גם ככה, המצב של כולם היה לא פשוט וצריך רחמי שמים מרובים. את השיחה מסר מיודענו, איש הצוות שמעולם לא אהב אותי. "רבותי", הוא אמר. "אתם יודעים שפתחנו את כל הארונות. ואני חייב לומר שהיינו מזועזעים. כל הצוות של הישיבה, ממש היו בזעזוע. אין לך ארון שאין קללתו מרובה מחברו. מוכרחים לעשות חושבים, איך לתקן את מה שקורה כאן.
"אני אתן דוגמה. אולי הכי מזעזעת מכל מה שמצאנו. יושב בחור, שחושב שהוא בן עלייה, נחשב בחור מצוין, ואומר לעצמו: הרי חז"ל דורשים - אין צור כאלוקינו, שאין צייר כאלוקינו. נו, הוא הרי חושב את עצמו למדן, ואז אומר הבחור הלמדן לעצמו, הרי יש דין והלכת בדרכיו, וממילא - מה הוא צייר, אף אתה צייר. אז אני אעשה לעצמי גם כן איזה ציורים. וככה הוא יושב ומבטל את הזמן, ואם לא הייתי רואה לא הייתי מאמין, אפילו על בחור קל שבקלים, שיעשה כאלה שטויות והבלים ויצייר כאלו ציורים מטופשים. אני לא אגיד כאן שמות. כי זה לא העניין. אבל ברור שיש כאן שורש רקוב. ברור שזה בחור שיש בו חוצפה וגאווה וממילא התורה שלו לא שווה כלום. וממילא לא פלא שלא היה לו מה לחפש כאן בליל שבועות. הוא לא שייך למתן תורה, אין לו הבנה מה זו קבלת התורה. אולי יש לו עתיד בתור צייר באמריקה, אצל הגויים. בעולם התורה ודאי שאין לו מה לחפש"...

ההתרסקות
את המשך השיחה כבר לא שמעתי. ראשי הסתחרר, איבדתי לחלוטין את התחושה בגופי והרגשתי כאילו מישהו היכה בי מכת מוות. ישבתי במקומי, מוכה הלם, כשכל חיי קורסים למולי כמגדל קלפים. עיגולים שחורים הופיעו מול עיניי והראש שלי נפל על הסטנדר בלי שהצלחתי להתנגד. התעוררתי רק כשהחברים טלטלו אותי לאחר שהסתיימה השיחה.
השעה הייתה ארבע ורבע. בצעדים כושלים צעדתי לעבר שורת המתלים, נטלתי את החליפה והכובע, ויצאתי הביתה. הייתי מבויש ומפוחד, נדהם והמום. שבור לרסיסים. מרוסק לחלוטין. הגעתי הביתה, חיוור כמת. נשכבתי על המיטה, טמנתי את ראשי בכרית, ורק אז, פרצתי בבכי גדול. מהר מאוד הגיעו האחיות, ואחריהן האמא, והסתכלו עלי בהלם מוחלט.
"לולי", צעקה לי אמא, "לולי שלי, מה קרה. מה עשו לך?" אבל לא הייתי מסוגל לענות. טמנתי את הראש בכרית, בכיתי בכי גדול וביקשתי את נפשי למות. אפילו לא למות. פשוט להיעלם. כאילו אף פעם לא הייתי קיים.
אחרי ניסיונות כושלים לברר אתי מה קרה, הזעיקה אמא את אבא מהישיבה. אבא הגיע תוך דקות. הוא ניסה לדבר אתי, אבל אני לא הצלחתי להוציא את הראש מהכרית. אבא התחיל לבכות יחד אתי. הוא לא היה מסוגל לראות את לולי שלו, בבת עינו, משאת נפשו ומשוש חייו, מפרכס במיטה.
אבא היה הראשון להתעשת. הוא צלצל לראש הישיבה בה למדתי לבדוק מה קרה. האחרון השיב שהוא לא בישיבה, אבל יברר מה קרה, ויחזור אליו בהקדם האפשרי.
אחרי כמה דקות הוא חזר עם בשורות מרגיעות: "הכל בסדר. פשוט אחד מאנשי הצוות נתן שיחת מוסר בישיבה, וכנראה הוא לקח את זה קצת קשה. הכל בסדר ר' מאיר, זה יעבור בעזרת ה'".
אבל שום דבר לא היה בסדר. שעתיים בכיתי עד שכבר לא נשאר בי כוח. אמא לא משה ממיטתי אפילו לרגע. 'אתה רוצה לשתות, לולי? אני אביא לך מגבת רטובה?' אבל אני? אני נהייתי אפאטי לחלוטין. בהיתי בחלל החדר ולא הוצאתי מילה מהפה.
"מאיר", שמעתי את אמא אומרת, "תעשה לי טובה, דחוף, לך עכשיו לישיבה של לולי, ותברר בדיוק מה קרה. זה לא נשמע לי כל הסיפור הזה". אבא לא חיכה אפילו שנייה. הוא רץ לישיבה, ואחרי שעה הוא חזר הביתה בסערת רגשות. מעולם לא ראיתי אותו ככה. אבא שלי, אציל הנפש, סמל הטוהר והעדינות, חזר רועד כולו, פניו אדומות ועיניו זולגות דמעות.
"רוצח! רוצח!" הוא סינן בזעם עצור. "גיהנום כלה והוא אינו כלה! מי התיר לו? רוצח! הוא רוצח כפשוטו! חשבתי שאני שולח אותו לישיבה, לא לבית מטבחיים!"
אמא הביטה בו מבועתת ויצאה אתו החוצה לשמוע את הסיפור. שמעתי איך הוא מגולל בפניה את הזוועה כמו שהוא שמע אותה מהחברים שלי בישיבה. איך עמד יהודי, בתפקיד חינוכי, לפני 150 בחורים ושפך דם נקיים. תקע סכין בלבו של בנו יחידו, אהוב לבו.
איש הצוות ניסה להצטדק. הוא הסביר שלא אמר את השם, והיה משוכנע שאף אחד לא יבין, ואם חס ושלום קרתה תקלה, הוא מוכן לבוא ולהתנצל. אבל בשבילי זה כבר היה מאוחר מדי. אני הייתי מרוסק לחלוטין. שבור לרסיסים קטנים, אשר היו בלתי ניתנים לאיחוי. התביישתי לצאת מהבית. התביישתי לפגוש חברים, או בני משפחה. ישבתי בחדרי, מהבוקר עד הערב, כשאני מעביר את הזמן בציור פרצופים משונים, ובנגינה בגיטרה של אחותי. הוריי השבורים, לקחו אותי למומחה עולמי שינסה לעזור לי. הוא רשם לי כדורים שיכולים לעזור. אבל אני לא הסכמתי לקחת אותם בשום אופן.
ביום אחד, ברגע אחד, ירדתי מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. התהליך היה מהיר וכואב. מנער צעיר מלא שאיפות ותקוות, שעתידו הגדול לפניו, הפכתי לשבר כלי, שעתידו נחרב ונהרס בעודו באיבו. גם כעבור חודש וחודשיים, הפצע לא הגליד. לא יכולתי לפתוח יותר גמרא. לא יכולתי להיכנס לבית המדרש. מבחינתי הסיפור נגמר. כך יצא, שאני, לולי, התקווה הגדולה של אבא ואמא, האור של חייהם, הגאווה של כל המשפחה, עוד לפני שעליתי לישיבה גדולה, הייתי לגמרי מחוץ לעולם הישיבות. אבא נשבר לחלוטין. תוך שבועות ספורים השיער שלו הלבין לחלוטין. זקנה קפצה עליו.
מבית המדרש לרחובות תל-אביב
"שימען, אתה בחור חכם", אמר לי רבי ישראל, "אתה לא צריך לשמוע את כל השתלשלות העניין. איך התגלגלתי בבתי קרובי משפחה, שניסו לעזור ולשקם אותי, אבל רק גרמו לי לסבל גדול יותר, איך עברתי בין מוסדות שלא התאימו לי, איך הרגשתי שהאהבה חונקת אותי עד שחיפשתי את הדרך להתנתק לגמרי. להיות עצמאי.
נעזרתי בכמה חברים חדשים שרכשתי לי ששכרו דירה בתל אביב, בשותפות, והצטרפתי לחבורתם, מנותק מכל העולם שממנו באתי. בלי משפחה, בלי תורה, בלי תפילה, בלי אמונה. רק עם כאב אחד גדול ועמוק בלב, שהלך והעמיק בתוכי ככל שחלף הזמן.
הייתי צריך לממן את עצמי איכשהו, וכך, מצאתי את עצמי, יושב רוב היום בגפי, בטיילת של תל אביב, כששערי גדל פרא, ומציע את כישרונותיי לעוברים ושבים... לצדי מונחת דרך קבע הגיטרה שקיבלתי מתנה מאחותי, עיפרון פחם שחור, ובלוק ציור גדול. כל ציור - עשרה שקלים. ועבור מנגינות, איש אשר ידבנו לבו... לא שחשבתי שלהיות צייר ונגן רחוב זו העבודה הכי טובה שיכולה להיות לי, אבל השלמתי עם מציאות חיי. משהו אחר לא יכולתי ולא ידעתי לעשות.
יש הרבה מקרים של בחורים שיצאו מהדרך שמחזיקים בטינה גדולה על המשפחות שלהם. אצלי זה היה הפוך. לא היו לי שום משקעים. הם באמת ריחמו עלי, וקיבלו את ההחלטה שלי, בהרגשה של צער על מר גורלי. והאמת, שגם אני לא כעסתי עליהם בכלל. אהבתי אותם מאוד ואפילו ריחמתי עליהם. ידעתי שאני גורם להם סבל עצום וידעתי שהם לא אשמים, ולכן השתדלתי להתרחק כמה שיותר. רחוק מהעין – רחוק מהלב. לא באתי לבקר, וכמעט שלא הייתי מצלצל. קיוויתי בכל לבי, שהם פשוט ישכחו ממני, וכך יהיה טוב גם להם וגם לי.


לבית הייתי מצלצל פעמיים בשנה. פעם אחת בערב ראש השנה, להגיד שנה טובה, ופעם נוספת. בערב חג השבועות. ערב יום ההולדת שלי. עם אבא זו הייתה שיחה מביכה. עם כל הכוונות הטובות שהיו לו, לא היה לו מושג מה לשאול אותי ואיך מתעניינים בבן שלא שייך בלימוד. וואס הערצאך? מה מחדשים? הוא היה שואל בחמימות. אבל השיחה הייתה גוועת במהירות מחוסר עניין.
רק אמא הייתה מדברת אתי. "לולי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אתה צריך שנשלח לך משהו? אולי תבוא לבקר? אנחנו רוצים לראות אותך קצת, תבוא תראה את האחיינים החדשים שלך"... אבל אני תמיד סירבתי בנימוס. לא רציתי להכאיב. ואמא הייתה אומרת לי תמיד בסוף השיחה: "לולי, גדלת בעוד שנה, אבל תזכור תמיד, כמו בלידה שלך, למרות כל הסיבוכים שהיו, לא ויתרתי עליך. הסכמתי לשלם בחיים שלי בשביל שתבוא לעולם. אני אף פעם לא אוותר עליך. אתה שומע לולי? אף פעם!"
"תודה אמא", הייתי אומר ובסתר לבי מייחל שאמא כבר תוותר עלי ויהיה לי קצת שקט נפשי.
כך נמשכו העניינים ארבע שנים ארוכות-ארוכות.
באחד מימות הקיץ התל אביביים, ישבתי לי כדרכי, מנגן קצת ומצפה לאיזשהו תייר מזדמן שירצה לרכוש דיוקן משעשע של עצמו בעשרה שקלים.
הייתי די שקוע בנגינתי, כך שלא שמתי לב מהיכן הוא צץ והופיע פתאום. ואיך הוא בכלל שם לב לקיומי. אבל עובדה היא, שהרמתי את עיניי, וראיתי אותו עומד מולי.
אני לא אגיד לך מי זה היה, וגם אל תבקש ממני לדעת. זה גם לא משנה. השם שלו רק יפריע לך להכיל את הסיפור, למרות שאני חייב לו את כל חיי הרוחניים.
הוא היה איש מפורסם בחלקים גדולים של הציבור. אבל אני שגדלתי בחממה רוחנית ומשם עברתי לשממה רוחנית, לא ידעתי במי מדובר. מולי ראיתי יהודי עם שיער ארוך, גיטרה גדולה כמו שלי והוא היה נראה כמו מה שנקרא באותם ימים 'היפי'. הבדל אחד היה בינינו: הכיפה. הוא חבש כיפה שהייתה מהודקת לשערות ראשו עם שתי סיכות. היה בו משהו קסום. הבריזה שנשבה מן הים, שיחקה בתלתליו שהתנופפו בעליזות ברוח. אתה יודע, כשאתה מצייר הרבה פנים, אתה מתרגל להתבונן לאנשים בעיניים. בעיניים, אם יש לך קצת ניסיון, אתה יכול לראות הכל. כבעל ניסיון, הייתי מסוגל במבט אחד לתוך העיניים, לדעת בדיוק מי האיש שיושב לפני.
ולהפתעתי גיליתי, שגם הוא מתבונן בעיניים - כמוני. התבוננתי לרגע בעיניו, והוא התבונן לרגע בעיניי, ולרגע אחד מבטינו הצטלבו. אומר לך את האמת, כאלה עיניים עוד לא ראיתי. לא ראיתי עד אז, ולא ראיתי מאז. היה בהן ניצוץ פלא מיוחד, זיק של אור, שהיה מלא באהבת אדם. הן היו עמוקות, מתוקות, עוטפות, חודרות עד עומק העומקים של הנשמה. "הי, חבר קדוש, מה שלומנו היום?" הוא שאל אותי בטבעיות. כאילו היינו ידידים ותיקים שנים רבות.
ואתה יודע מה הדהים אותי? שבאותו הרגע, הרגשתי שאני והוא באמת ידידים שנים ארוכות. כאילו גל אדיר, של חום אנושי גאה ושטף את כולי.
ובאותו הרגע הרגשתי שכל החיים חיכיתי לפגוש באדם כזה. ממבוכה, עניתי שלא ממין העניין. "אתה רוצה אולי ציור?" "אפשר, אולי אני אקח ציור", הוא אמר. "אבל אגיד לך את האמת: הצייר יותר מעניין אותי מהציור".
הוא התיישב לידי, והניח על הרצפה את הגיטרה שלו. הוא התבונן בי שוב, ושאל בעדינות: "הי חבר, אתה מרשה לי לשאול מה השם שלך?" "כן, למה לא", עניתי מיד. "השם שלי לולי". אבל מיד הוספתי: "למל עשה קוראים לי ישראל דוד. כי נולדתי בשבועות. זה על שם הבעל שם טוב ודוד המלך". הוספתי. הוא לחץ את ידי בחמימות וציין בפני את שמו. ואז הוא אמר: "אני מוכרח לומר לך שאתה נראה לי כל כך מיוחד, שאני חייב שתספר לי משהו עליך... אם לא אכפת לך"...
היה בו משהו אמיתי. הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת רוצה לדעת מה עובר עלי. אבל המבוכה הייתה גדולה. "אני צייר רחוב", אמרתי לו. "קצת מנגן על הגיטרה. אין לי משהו מיוחד לספר".
אבל הסיפור הזה לא עבד עליו. הוא היה מנוסה ולא הרפה. "ידידי הקדוש, אולי בשבילך זה נראה לא כל כך חשוב, אבל בשבילי, מה שתספר לי זה ממש געוואלד. אתה ממש מחיה אותי". בשלב זה, התמוטטו אצלי כל חומות ההגנה שבניתי בעמל רב במשך השנים. נמסתי לחלוטין. מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי, יושב במשך שעה ארוכה ומספר לחבר החדש שלי את סיפור חיי מתחילה ועד סוף. סיפרתי הכל. מהילדות, דרך בר המצווה, הדרשה על הסוגיה של בר פדא, ועד לאותו יום מר ונמהר, שחיי השתנו בבת אחת. כשסיפרתי לו על השיחה בישיבה, ראיתי דמעות עולות בעיניו. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו. אך הוא המשיך להקשיב לי בשקט, עד שסיימתי.
כשסיימתי, הוא שתק שתיקה עמוקה שנמשכה כמו נצח. ואז הוא אמר: "אף אחד בעולם לא יכול לסלוח על מה שעשו לך. תדע לך, שהכאב הזה מגיע ממש עד כיסא הכבוד. אתה בחור עמוק, אז אתה תבין את זה ממש עם כל הלב. אתה יודע שבשבועות אנחנו קוראים מגילת רות. יש הרבה סיבות לזה. אבל אני מוכרח לשתף אותך ברעיון שעלה לי. יש יהודים של מתן תורה. ויש יהודים של מגילת רות. אתה מבין את העומק שיש כאן? יהודי של מתן תורה, זה דרגה גדולה מאוד. זה יהודי שלומד תורה יומם ולילה וקשור בכל לבו להקב"ה.
"אבל עם כל הגדולה שלו, הוא עדיין לא יכול להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מיהודי של מגילת רות. זו תורה אחרת לגמרי. זו תורה שיכולה להביא את המשיח. המשיח מגיע דווקא מרות, כי דווקא רות היא שלימדה את כל עם ישראל, שאת ההשגות הגדולות ביותר מקבלים דווקא אחרי שדוחים אותך. אחרי שמבקשים ממך ללכת. לעזוב. לוותר. "היא לימדה אותנו, שאם אתה חוזר שוב פעם - אחרי שהרחיקו אותך, אחרי שביישו אותך, ואתה דבק בכל זאת בתורה - התורה שלך הופכת להיות תורה של מגילת רות.
"קוראים לך גם דוד, נכון? אתה יודע שגם דוד המלך, משיח צדקנו, התמודד עם אותם קשיים. מאז שהוא נולד רק ביזו אותו והרחיקו אותו. אבל דווקא זה נתן לו את הכוח של הדבקות הכי עמוקה שיכולה להיות. אתה יודע, כולם חושבים ששבועות זה החג של היהודים ששייכים למתן תורה, אבל אני אומר לך שזה לא נכון. זה החג ששייך ליהודים של מגילת רות.
"אני מסתובב בעולם ורואה לצערי כל כך הרבה ילדים דחויים, כל כך הרבה נשמות אבודות, כמעט אף אחד לא יודע להפוך את הדחייה והאובדן הזה בכדי להפוך להיות יהודי של מגילת רות. רובם נדחים - והולכים לאבדון לצערנו. כמה נשמות אומללות יש בעולם", הוא פלט אנחה כזו שהגיעה מתוך הלב הגדול שלו והמשיך.
"אתה יודע, לולי", הוא אמר ברגש עז, "לפעמים אני חושב על המשיח. הוא יושב בשערי רומי ומחכה כבר לבוא. אבל כל יום הוא שומע תירוץ אחר. אין יום שלא אומרים לו: תבוא מחר. המשיח שומע תירוצים כבר אלפי שנים ועדיין לא מתייאש. הוא ממשיך לשבת בשערי רומי ולחכות שסוף סוף יקראו לו. דע לך, כשאדם חוזר אחרי שדחו אותו, הוא כבר חוזר בן אדם אחר... הוא לא מגיע מסיבות חיצוניות, הוא מגיע כי הוא באמת רוצה להגיע. הוא חוזר, כי הנשמה שלו אמרה לו לחזור. זה כוח שיש רק ליהודים של מגילת רות...
"אתה מבין לולי מה קורה כאן?" הוא שאל רטורית והמשיך. "יש יהודים שלא מקבלים בכלל הזדמנות. לא דוחים אותם אף פעם. הכל הולך להם כמו שצריך. הם יהודים של מתן תורה. אבל יש יהודים קדושים שמקבלים את ההזדמנות, דוחים אותם והם במקום לחזור, מתרחקים עוד יותר. לולי, אנחנו בחצי הדרך. קיבלנו הזדמנות להיות יהודים אמיתיים יותר, יהודים עמוקים יותר, יהודים של מגילת רות. יהודים שהם יהודים בגלל שהם באמת מאמינים בזה בכל לבם, ובאמת אוהבים בכל לבם, בלי שום נגיעה. אנחנו כבר לא עושים משהו בגלל הפחד של מה יאמרו, ומה יחשבו עלינו. עברנו את זה. עכשיו נשארה רק האמת הכי עמוקה שיש לנו בלב. רק היא תפעיל אותנו.
"זה עמוק מאוד, לולי המתוק. עמוק עמוק. אבל אתה מבין את זה. "אבל אתה יודע מה?" הוא אמר לי. "אני מדבר יותר מדי. הרי יהודים של מגילת רות, הם יהודים של ניגון. רות זה ניגונים, דוד הוא נעים זמירות ישראל, אז יש לי בשבילך שיר יפה. אתה בטח תאהב אותו. זה שיר מיוחד ל'יהודים של מגילת רות', חיברתי אותו בדיוק בזמן שהקב"ה נתן לי את ההזדמנות, להיות יהודי כזה... הוא כל כך מתאים לנו לעכשיו. בוא ננגן אותו ביחד. תעזור לי עם הגיטרה, תעזור לי עם עוד קול שיהיה אתי". לקחתי בידי את הגיטרה שלי. הוא החזיק בגיטרה שלו, עצם את עיניו, והחל לשיר: "לולי תורתך, שעשועי..." את השיר הכרתי מהסעודה שלישית בישיבה. שרנו ביחד, על שפת הים בתל אביב את השיר הזה שוב ושוב. ואז הוא עצר. "תן לי לשיר את השיר הזה מחדש". ואז הוא חזר לנגן: לוּלִי, תורתך, כשהוא מדגיש את השם שלי שוב ושוב. אחרי רגע של מבוכה הצטרפתי אליו, ושרתי אתו יחד, את המילים שממש נפחו בי נשמה חדשה...
זר שהיה נקלע לטיילת של תל אביב באותם רגעים, היה רואה שני היפלאך, בעל שיער ארוך, יושבים ושרים ומנגנים איזה שיר ישן, אבל למעשה הייתה שם לידה חדשה. יהודי חדש בא לעולם. יהודי של מגילת רות.
היינו יכולים להמשיך ככה עוד שעות. אבל פתאום הוא שם לב שהשמש מתחילה לשקוע.

"תסלח לי לולי", הוא אמר לי בחום. "הייתה אמורה להיות לי הופעה בחמש בערב, עכשיו כבר שבע, בטח מחפשים אותי. הלילה אני חוזר לחו"ל, אבל תבטיח לי שפעם הבאה שאני פה, אנחנו יושבים יחד ללמוד את הסוגיא של 'בר פדא', ונלמד אותה כמו שצריך. אני מברך את שנינו שנזכה ללמוד אותה ביחד כל החיים. אני זוכר את הסוגיה מהישיבה, ואתה יודע מה המשפט הכי חשוב בכל הסוגיה? המשפט שאני רוצה ללמוד אתך מיד שאני חוזר: 'אמר רב המנונא: קדושה שבהם, להיכן הלכה?' דע לך לולי, זה בכלל לא משנה מה היה אתנו עד עכשיו, אבל תזכור שהקדושה שלנו לא הלכה לשום מקום". נפרדנו בחיבוק ארוך, עקבתי אחריו עד שנעלם עם הגיטרה שלו לרחוב התל אביבי הסואן ונשארתי לבד.
כמה ימים הייתי עסוק בלשחזר את המפגש הזה שוב ושוב – ונפלה בלבי החלטה. להפוך להיות 'יהודי של מגילת רות'. לנצל את ההזדמנות, ולהתחיל מחדש ממקום שלא הייתי יכול להיות בו קודם. התחלתי להתכונן לחזור. עוד לא סיפרתי לאף אחד. היו לי שבועיים ימים להתארגן, עד תאריך היעד. הלא הוא כמובן - חג השבועות. חיסלתי את כל "עסקיי", נפרדתי מחבריי, הסתפרתי וקניתי בגדים חדשים. בקוצר רוח המתנתי לערב חג השבועות.
בחזרה הביתה
הטלפון צלצל. מהצד השני של האפרכסת הייתה השיחה המסורתית. אמא על הקו. "לולי שלי, מה שלומך? איך אתה מסתדר? אולי לחג הזה אתה מגיע, אפילו רק לשעה? מה אתה אומר, לולי? אנחנו כל כך מתגעגעים. כל כך רוצים לראות אותך".
"טוב אמא", אמרתי ביובש. "אני אבוא".
"אתה צוחק, לולי? אל תגיד לאמא סתם. מתי תבוא? לכמה זמן? אולי תישאר אתנו קצת. לא ראינו אותך ארבע שנים. אתה לא חייב, אני רק מציעה".
"אמא", אמרתי לה. "זה בסדר. אני אשאר. כמה שתרצי". "אני לא רוצה להחליט לך. אבל אולי תישאר לכל יום ההולדת. נעשה מסיבה כמו פעם. מה אתה אומר?"
"בסדר, אמא. אני אשאר ליום ההולדת. אין בעיה".
אמא לא ידעה את נפשה. "אני מתחילה להכין את העוגות. חבל שלא אמרת אתמול, הייתי מכינה כמו שצריך. אבל לא חשוב. אתה רוצה לדבר עם אבא? או שתדבר כבר בבית. מה שאתה רוצה. אל תרגיש לא נעים".
עוד לפני שהספקתי להשיב, קולו של אבא בקע מהאפרכסת. "אני שומע בשורה טובה. נו, ברוך השם. נו, מה מחדשים?"
אחרי ארבע שנים, סוף סוף עניתי לו: "אני מגיע בעזרת השם. יש כמה חידושים בעיקר על דברי רב המנונא: 'קדושה שבהם להיכן הלכה', נדבר כבר בבית"...
אני יכול לומר לך, שאני לא יודע אם 'יהודי של מגילת רות', מביא את המשיח, אבל תחיית המתים ראיתי שהוא יכול לעשות...
גם בלי לראות, הספיקה לי השמיעה. ההורים שלי ממש קיבלו חיים חדשים.
שבתי הביתה. אחרי שנות נדודים. יצאתי 'יהודי של מתן תורה', הביזיונות ששפכו את דמי קידשו אותי ב'קדושת דמים', וחזרתי - 'יהודי של מגילת רות'. יהודי שדבק בתורה למרות שדחו אותו, למרות שביזו אותו, ובכל זאת, הוא בוחר לדבוק באמת שלו, מתוך הכרה והחלטה פנימית, שאי אפשר לעקור בשום אופן שבעולם.
הסוגיה האחרונה שלמדתי הייתה הסוגיה של 'בר פדא', ואליה חזרתי שוב בגעגוע, בליל שבועות הנוכחי. שוב ישבתי עם אבא, כל הלילה, אבל הפעם היה לי ניגון מתוק מלא געגועים. ידעתי שזו אהבת חיי.
בבוקר, הלכנו לבית הכנסת יחד. כל המשפחה. וכמובן, הקריאה היא הקריאה של בר המצווה שלי, אז כיבדו אותי לקרוא, גם בתורה וגם מגילת רות.
ואתה יודע, תמיד במגילת רות, הראשים נשמטים. אנשים נרדמים אחרי לילה ארוך של לימוד. אבל בשבילי כל מילה הייתה חיים חדשים. נעמי דוחה את רות. ורות? דבקה בה! נזכרתי איפה הייתי רק לפני שבועיים, נזכרתי בחבר הקדוש שלי, שנתן לי נשמה חדשה, נזכרתי בניגון השמימי שניגנו יחדיו, ולא עצרתי בעצמי. כשהגעתי למילים: 'ותאמר רות אל תפגעי בי לעזבך', התחלתי לקרוא את המילים במנגינה ששרנו על הטיילת. במנגינה של לולי תורתך...
זה ממש התאים לכל מילה. שים לב איך זה משתלב יפה עם המנגינה. "כי אל-אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין - - - עמך עמי, ואלוקייך אלוקי. באשר תמותי אמות, ושם אקבר, כה יעשה ה' לי, וכה יוסיף כי המוות, יפריד ביני ובינך"... עד שאנשים התעוררו וקלטו מה קרה, כבר סיימתי את הפסוקים "שלי", והמשכתי לקרוא כרגיל.
אתה אולי תצחק, אבל מאותה שנה, בכל שנה שם בבית הכנסת של אבא שלי, הבעל קורא מנגן את הפסוקים האלו במנגינה הזו ששרתי באותו חג שבועות. הם כל כך נהנו מהרעיון, וגם ראו שזה מעיר את האנשים במגילה, אז הם פשוט אימצו את הרעיון...
אתה יודע, אני רוצה להגיד לך משהו לסיום. אתה הראשון ששומע ממני את הסיפור המלא. סיפרתי חלקים מהתורה הזו בשיעורים שמסרתי בישיבות המכונות ברשעות 'ישיבות לנוער נושר'. ניסיתי להסביר בכל דרך אפשרית, שיש להם הזדמנות, שאין אותה לאנשים שלא עברו את הכאב שלהם.
אבל תתפלא, כמעט אף אחד לא רצה לשמוע לי. הם חשבו שאני אומר את זה כדי לעודד אותם. לא הצלחתי להיות אִתם בלב פתוח לצערי. אבל אתה, אתה הרי לומד בישיבה רגילה, אתה הרי יודע שאני מתכוון לזה באמת, אתה, אני מקווה, תיקח אתך את הרעיון. בכל פעם שיעלה לך ח"ו הכאב של הדחייה, הבושה, או כל רגש נוראי מהסוג הזה, שמישהו עשה לך בטעות או בכוונה, פשוט תיקח את זה להיות אדם אמיתי יותר. תשתמש בהזדמנויות האלה, שלא כולם זוכים להן.
תראה אותי, אני הרי לא טיפוס שגרתי. בטח יש כאלה שחושבים שאני קצת מוזר. אבל תזכור שעל יהודים של מגילת רות כל זה לא משפיע. יהודים של מגילת רות לא נרתעים מדחייה, הם מחבקים אותה בכל לבם. הם דבוקים בקדושה שהתקדשו בה, קדושת דמים, או קדושת הגוף, או שתיהן גם יחד, בקדושה שלא הולכת לעולם.
נו, שימען, דיברתי מספיק. בוא נשיר קצת. והשירה הזו נמשכת עד הרגע הזה בעזרת הנשים הקטנה .בקומה השנייה בבית הכנסת השכונתי. כי יהודי של מגילת רות לא מפסיק לשיר לעולם.
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה