התייעצות זוגות צעירים בפריפריה וסעודות פורים

[יצחק יוסף]

יש לי ביקורת, בהחלט יש, על הורים שחיים בתחושת 'מגיע לי', ומחכים שעכשיו הילדים 'ישלמו להם על כל הלילות שהם קמו אליהם בלילה'.

מדוע? לא הבנתי ? אין להם את הזכות הזו.?

 

[אלפי תודות]

זוג פרזיטים - חשבת פעם איך מרגישה אישה בהריון אחרי שעתיים נסיעה, שיודעת שעוד כמה שעות מחכה לה התענוג הזה שוב?

אנא, לא הכתרתי בביטוי "זוג פרזיטים" אישה בהריון אחרי נסיעה.
וכן, חשבתי פעם איך זה, אני עצמי עכשיו במצב הזה, לא קל בכלל, ב"ה אלף פעמים!
וכשמגיעה להורים יש לי זמן התאפסות קבוע, אחרי הסחרחורות וההקאות בנסיעה.

התכוונתי לזוגות מסויימים, ואת בטח נתקלת בהם,
שעדיין אין ילדים באופק, הם טריים ורעננים ופשוט רובצים על הספה.
בעיני, זו פרזיטיות לשמה.

וכמובן, תמיד יהיו יוצאים מהכלל: בהריון, אחרי לידה, לא מרגישים טוב וכו'.
אני מתכוונת לסטנדרט: הבריאים, הרעננים והעליזים.

 

[bracha5]

מדוע? לא הבנתי ? אין להם את הזכות הזו.?

אנחנו לא מגדלים את הילדים כדי שהם "יגמלו" לנו.
זאת זכות של הילדים, ולא יכולה להיות דרישה של ההורים, בפרט כאשר זה מתנגש לילדים עם החובות שלהם עכשיו, כהורים לתינוקות.
שם לב, מדובר על מסיבת פורים משותפת, לא על חולה גוסס.
תאמין לי, שילדים שלא מגיעים להורים בגלל הנסיעה הבלתי אפשרית, לא עושים את זה בגלל שלא אכפת להם מההורים. הם כמהים בעצמם להגיע. ואם הם החליטו שזה בלתי אפשרי, אז לא צריך לדחוק אותם לפינה עם ייסורי מצפון. מספיק קשה להם גם ככה.

 

[שמיט]

תאמין לי, שילדים שלא מגיעים להורים בגלל הנסיעה הבלתי אפשרית,

המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.

 

[ללושקה]

אני מתכוונת לסטנדרט: הבריאים, הרעננים והעליזים.

ואיך את יודעת על כל אחד ואחד שהם לא אתם האם הם בריאים רעננים ועליזים, אולי יש דברים שאת לא יודעת ולא תדעי?

 

[גלבוע]

המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.

אין בעיה, מצד הילדים....
פניתי כאן להורים, הלא קשישים במיוחד. ובהחלט עלה פה קול של 'מגיע לי', שבעיני הוא הזוי, אבל אני מבינה שכל אחד חונך אחרת.

 

[גלבוע]

ואיך את יודעת על כל אחד ואחד שהם לא אתם האם הם בריאים רעננים ועליזים, אולי יש דברים שאת לא יודעת ולא תדעי?

לחלוטין.

 

[אלפי תודות]

ואיך את יודעת על כל אחד ואחד שהם לא אתם האם הם בריאים רעננים ועליזים, אולי יש דברים שאת לא יודעת ולא תדעי?

שוב, כבר ניחר גרוני: מדברת על הסטנדרט.
חריגות תמיד יהיו, לדון לכף זכות תמיד צריך,
אבל שכל אחד יעשה את חשבון הנפש לעצמו, האם הוא חורג מהסטנדרט (מכל סיבה שהיא)
ואין באפשרותו לעזור,
או שיפקח עיניים ואוזניים מעבר לפטפוט הנמרץ על הספה, ויקלוט שיש פה הורים שעובדים קשה והפלא ופלא, אפשר לעזור להם.

 

[אלפי תודות]

ואגב, דוגמאות לזוגות ללא ילדים שלא יכולים לעזור - גם לי יש למכביר,
החל מתחילת הריון קשה שאף אחד עדיין לא יודע, טיפולי פוריות (שגם אף אחד לא יודע)
ועוד אלף ואחד דוגמאות,
ותמיד אפשר לתפוס על המילה, שאי אפשר לדעת אף פעם, וגם לא תדעי וכו'.
לא מזלזלת חלילה בנ"ל, כן מדברת בכאב על עזרה להורים שמתפספסת לנו בין הידיים, ולפעמים צריך רק לפקוח עיניים ולשים לב.
זה הכל.

 

[פשוש]

המושג בלתי אפשרי הוא מושג יחסי.
בשביל דבר מאוד חשוב או דחוף גם הבלתי אפשרי נהפך לאפשרי.
ובגלל שאנו רואים את ההגעה לבית ההורים בחגים כחשוב ואף דחוף, לכן אנו עושים כל מאמץ להגיע מהפריפריה וזה לא קל, להורים בכל החגים.
זה קשה ומאוד קשה. אבל לא מדובר במסירות נפש מצידנו, רק במסירות הנוחות והתחושה המדהימה להיות בבית בעצמנו עם עצמנו ועם ילדנו, ולתת את הנוחות והתחושה המדהימה הזו בדיוק, להורים שלנו.
הילדים שלנו יודעים והם כבר גדולים שבחגים האלו הם יכולים בשמחה לבא אלינו אבל אצל הסבא. (כל עוד הם רוצים ושמחים לארח אותנו, אנו שם ונעשה כל מאמץ לזה. זה הזכות שלנו לתת מעצמנו להורינו. הם ממש לא צריכים לבקש או לדרוש את זה).
כמדומני שהילדים מעריכים את זה וגם יודעים להנות מזה.
לסיכום: לומר שזה קל - לא אומר. לומר שזה חשוב ודחוף כאדם בכלל וכיהודי בפרט, לחשוב איך לעשות כל מאמץ שההורים לא ישבו בעצבות מתי שאצל כולם שמח, זה כן אומר. (וגם אני מסכים שישנם מצבים מיוחדים ואנשים או נשים מיוחדים).
ואידך פירושא זיל גמור.
יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן.

הכל נכון שצריך לכבד כו'

אבל ספיציפית בפורים, זה לא כמו בשום הזדמנות אחרת.
הנסיעות הם נוראיות ממש.
ומי שלא התנסה שלא יביע דעה.
שעות של פקקים
(והליכה ארוכה בתוך בני ברק, כי האוטובוסים עוצרים מחוצה לה)
עם ילדים מחופשים
משלוחי מנות
והמון חבילות ( כי אי אפשר להיות פרזיטים ולא לבוא עם משהו לסעודה)

לעיתים זה גם בתוספת מזג אויר גשום....

לא נעים בכלל.

גם ילדים שמאד משתדלים לכבד את ההורים במשך כל השנה, כי באמת מגיע להם! לא חייבים לעשות זאת תמיד. זו זכות מיוחדת, אבל לא חובה ולא בעד כל מחיר.
בד"כ ההורים שלנו אוהבים אותנו ורוצים בטובתינו והם בעצמם מבינים שזה לא שייך. מי יותר מהורה רוצה בטובתינו?

ובאמת, יכול להיות פתרון לבוא יום-יומיים לפני פורים, אם זה שייך.
או להזמין את ההורים אלינו לסעודה.

וכן עצה נוספת -
במקומות שאפשר להגיע אליהם ברכבת, כדאי לנסות, אפילו שזה לא מגיע מהבית עד הבית, זה שווה. מניסיון.

 

[המימד הנוסף]

רק אצלנו ההורים מבינים ונוסעים בעצמם ל'פריפריה' לילדים,
ושלום וטוב לכל הנוגעים בדבר??

 

[מרשימה]

דווקא פורים הוא לא יום שיש לסבים ולסבתות זמן ופנאי להנות מהנחת של הנכדים
אם כבר להשקיע מאמץ כדי לשמח את ההורים, עדיף לעשות זאת בזמן שיותר יהנה אותם, וזה יהיה טוב יותר לכל הצדדים.
כמו כן, סעודת פורים של זוג צעיר אפילו בלי חברים, עשויה להיות מאד שמחה ונחמדה לא פחות ואפילו יותר מסעודה במעמד למעלה מ100 איש שהתקבצו מכל קצוות הארץ.
צריך לצאת מהריבוע ולפתוח קצת את הראש, זה הכל.

 

[קצרה]

כל אחד מכיר את הסגנון של ההורים שלו -
ואת הרצונות שלהם.
יש הורים שאוהבים את הנחת שלהם אחד אחד אחת ל.. עם יחס אישי לכל אחד.
יש הורים שאוהבים שכל הילדים באים ויש הרבה רעש ובלגן.
יש כאלו שיקבלו את הילדים בכל מצב גם אם קשה להם ויש כאלו שלא.
יש הורים שמצפים מאד לפורים שמח והמוני , יש כאלו שיש ילדים אחרים שיעשו להם אותו שמח .

נראה שההורים של פותחת האשכול לא ממש לחוצים על בואה וזה לא ממש חשוב להם - אלא שהיא אוהבת לבוא אליהם וקשה לה עם ההשארות - ולכן היא מחפשת חיזוקים.

למי שיש בעיה עם תיאום הציפיות בינו לבין ההורים -
קודם כל - (סוד כמוס) זה בעיקר כלות וחמיות ולא בנות ואמהות.
דבר שני - השיטה שלי בענין גורסת שמאמץ לרצות הורים אפילו כשקשה ואפילו כשקשה מאד - הוא דבר חשוב מאד.
כי בתורה כתוב שילד צריך לכבד את הוריו - ובשום מקום לא כתוב שהורים צריכים לכבד את הילדים.
אז גם אם בסוף לא מגיעים - הזהירות לכבד אפילו ולא לגרום לצער למרות - חשובה מאד.
למשל - אפשר להיות "עצובים" ממש ביחד עם ההורים על זה שנשארים. ואולי להתקשר עוד פעמיים בפורים כדי לשמוע קצת מה קורה - כי נאלצתם להשאר בבית בגלל הקושי - וגם אתם "כל כך רציתם " להשתתף.

 

[גלבוע]

דבר שני - השיטה שלי בענין גורסת שמאמץ לרצות הורים אפילו כשקשה ואפילו כשקשה מאד - הוא דבר חשוב מאד.
כי בתורה כתוב שילד צריך לכבד את הוריו - ובשום מקום לא כתוב שהורים צריכים לכבד את הילדים.

ברור, מצד הילדים זה צריך להיות החשבון.
מצד ההורים (ורובנו כאן גם הורים, והעבודה על המידות, כמו בכל נושא, מתחיל מגיל צעיר) חובות בין אדם לחברו חלות גם כלפי ילדים. איסור אונאת דברים, איסור לשון הרע, איסור המכנה שם לחברו, איסור 'לא תרדה בו בפרך'...

 

[חלזונות]

רק אצלנו ההורים מבינים ונוסעים בעצמם ל'פריפריה' לילדים,
ושלום וטוב לכל הנוגעים בדבר??

גם הורים הכי מבינים בעולם לא תמיד יכולים לארוז את החיים שלהם ולשבות בפורים בפריפריה.
תחשבו על אדם בן 70-80.
יש לו קהילה. יש לו תפקיד איסוף צדקה קבוע בפורים ובחגים אחרים.
יש לו את המקום הקבוע בבית הכנסת ואף אחד לא מעיר לו או צוחק כשהוא מרעיש ברעשן ב"המן" בזמן שהילדים יורים פיקות ומחרישים לו את האזנים הכבדות ממילא.
לאשה יש חברות שהיא שולחת להן משלוחי מנות כבר 40 שנה ברצף.
יש את הרעש וההמולה שהם רגילים לה כבר עשרות בשנים
ואת התהפוכות שחוותה העיר ההומה שלהם שרק הם עדים לה.
(זוכר יענקב, איך זה היה ששמרל' הביא לנו תפוח ובננה בצלחת עטופה במפית? אח. איפה הוא היום איפה )

לא תמיד זה אפשרי לשכוח מהכל וליסוע.

 

[פטיפורית]

רק אצלנו ההורים מבינים ונוסעים בעצמם ל'פריפריה' לילדים,
ושלום וטוב לכל הנוגעים בדבר??

ומה יעשו זוג הורים שלהם 6 ילדים נשואים בפריפריה,
וכל אחד בקצה אחר של הארץ...
מצפון ועד דרום ???

 

[גלבוע]

ומה יעשו זוג הורים שלהם 6 ילדים נשואים בפריפריה,
וכל אחד בקצה אחר של הארץ...
מצפון ועד דרום ???

אולי , מה לעשות, יבינו שאי אפשר הכל ביחד.
וכל אחד ימצא לו פתרון שמתאים לחיים שלו ולמשפחה שלו, תוך התחשבות בסובבים....

 

[שמיט]

אולי , מה לעשות, יבינו שאי אפשר הכל ביחד.
וכל אחד ימצא לו פתרון שמתאים לחיים שלו ולמשפחה שלו, תוך התחשבות בסובבים....

הביקורת הסמויה כל העת להורים ממש צורמת. ילדים לא צריכים לחנך את ההורים וללמדם ולאלפם בינה. זה לא מתפקידו של הילד.
'יבינו' כאילו יש להם בעיה בהבנה.
מה רוצים סך הכל?
לרוות את הנחת בזמנים ומועדים טובים.
זה פשוט מגיע להם על מגש של כסף.
כמה שיותר בכל זמן.
כמובן אם זה מתאפשר באופן סביר ובדרך כלל זה מתאפשר.
לרוב, כשזה לא מתאפשר הם מבינים יותר טוב מאיתנו.
וכשזה מתאפשר - וכולנו יודעים מה ההגדרה של מתאפשר - הם פשוט רוצים ומגיע להם.
אני חוזר על דעתי הפשוטה הזו, כי אני מרגיש שהביקורת נוטפת כל הזמן.


גילוי נאות: הכותב נמצא בפורים ובעוד ערבי חגים כמה שעות על הכבישים העמוסים, יחד עם כמה ילדים בגילאים שונים, כדי לקיים מצוות כיבוד הורים וכדי להיות אדם לא פגום שנהנה בעצמו ולא חושב על הוריו שדאגו לו.

 

[ארבע]

אין ביכולתי לדברר את גלבוע, אבל אולי כן אכוון לדעתה (המאד נחשבת בעיני).
אישית, דווקא כהורה שמאד משקיע בילדיו (4 פעמים בשבוע אני יוצאת עמם לטיפולים פרא רפואיים, וזה פרוייקט מפרך גוף, ולא פעם גם נפש, שלא לדבר על הכיס), יש בי ציפייה לגדול מהשאיפה הקטנונית שאי פעם הם יוקירו את השקעתי בהם או יחזירו עליה, ורצוי בריבית.
השאיפה והתפילה שלי היא בהחלט לגדל אותם עובדי ה' וגם מוקירי טובה, אך להשקפתי נתינה מתוך צורך לקבל תמורה היא נתינה מעיקה מאד, ולא ממש בריאה.

 

[אחת מהעולם הגדול...]

אני מביא רק זווית נוספת למחשבה: למרות הטרחה, למרות הנסיעות וכאבי הראש, תחשבו על ההורים שגם כך בקושי רואים את הילדים כשהזוג הצעיר הופך לזוג עם ילדים, כמה געגוע וכמה כאב יש להורים שהילדים לא מגיעים ולא מבקרים מטעמי נוחות.

מעניין אם אתה הורה או בן.
לפעמים זה באמת מאתגר ועדיף לא להגיע עם ילדים כ"כ עייפים ועצבניים
מדברת בתור אמא לקטנטנים שגרה רחוקקקקק