הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
גם לכותבים מותר לכתוב ביקורת, מה יש.
קוראי העיתונים של פסח תש"פ הם קבוצה מאתגרת.
בנוסף לכל מה שייכתב להלן, יש לזכור שהקוראים שלנו נמצאים כבר חודש עם הילדים בבית. אין להם מושג מה יהיה עם מקום העבודה. בקושי השיגו ביצים לחג. חציים רותחים על כך שאין מניינים. החצי השני זועמים על כך שיש מניינים.
אה, את זה כבר קראתי ברשת...
הם מעודכנים. רובם הגדול של קוראי השבועונים, יושבים מול מחשב בימים האלה, ואין אפס. גם מי שיש לו 'רק מייל', מקבל כל היום עדכונים ואזהרות, בקשות וסגולות, סיפורים ואנקדוטות וממים לאינסוף.
התוצאה - קוראי פסח תש"פ הם קוראים היפראקטיביים. הקשב שלהם אבד מזמן, התפזר במרחב הוירטואלי, התפוגג.
בעוד היומונים המפלגתיים נהנים מבסיס רחב יחסית של קוראים שאינם חשופים כלל לרשת, השבועונים נאלצים להתמודד עם קוראים שהלכו לישון ב-3:00, עיניהם אדומות מבהיה במסך, והם בודקים פעם בשעה את מספר הנדבקים מול מספר הנפטרים.
...ואני גם עייף. אוי, קיבלתי מייל חשוב
אם היה סיכוי שקורא כזה יוכל להנות מעיתון חג מלא ומושקע, בא הפורמט הדיגיטלי ופגע בו אנושות.
נסיון מאולץ להפוך לדיגיטל, הוא אסון לעיתונות הכתובה.
טקסטים שמתאימים לפה, לא מתאימים לשם. ולהפך.
אי אפשר להזמין מהכותבים חומר לפרינט, ולצפות שהוא יתאים לדיגיטל. כי הקורא מרפרף על המסך באותן עיניים אדומות מהלילה, באמצע הולך לבדוק מה קרה בג'ימייל, קופצת לו התראה מפרוג, הוא חוזר לסיפור, אה, איזה סיפור משעמם, מה הולך פה בכלל?
חומר בדיגיטל אמור להכתב מראש לדיגיטל. קצר. קופצני. עם פואנטה ברורה. בדיגיטל אפשר גם להוסיף לו קישורים מתאימים. אבל הלקיחה הזו של חומרים מודפסים, וסריקתם לפורמט דיגיטלי מאולץ, היא דבר לא מומלץ, בעיניי.
כשיש כתבה מסויימת שאנשים מתעניינים בה, אפשר להפיץ אותה בפי די אף. הם מתעניינים, הם יקראו. אבל עיתון שלם על מוספיו, בפי די אף, הוא כרוניקה ידועה מראש של דילוגים ותחושת שעמום. וחבל.
תביאו לי עיתון שאני אוהב!
עוד סלע התמודדות הוא האמורפיות בהגדרות של קוראי העיתונים.
בשוק הספרים המצב הרבה יותר נהיר: מי שאוהב דרמות משפחתיות קונה ליבי קליין, חובבי המתח - קונים יונה ספיר ושות', מחפשי טיפול רגשי - חסיה ברטלר.
מי שרוצה אמנות ספרותית קונה דבורי רנד.
רוצה אימון כושר מילולי עם סיפורי נפש - מוישה גוטמן.
כשאתה קונה ספר של קפלר אתה די יודע מה תמצא בו, וממילא גם פחות מתלונן. זה מה קנית, זה מה קיבלת. אפשר לדון על טיב הכתיבה, על העלילה והמבנה והדמויות, אבל המסגרת הכללית ברורה.
בעיתונות לא.
הם רוצים 'משהו אחר', הקוראים שלנו. מה? איזה? לא ידוע. בנוסף לכל, הם לא גוש אחד. הם אוסף ענק של בני אדם עם טעמים שונים, ספרותית וחינוכית ומעשית, ומצופה איכשהו שהעיתון יספק את כולם. הם רוצים משהו חדש, מעניין, אקטואלי, מרגש, חלילה לא שיווקי, ולא מדי הרבה כתבות, ולא מדי הרבה פרוייקטים, ובכלל פרוייקטים זה משעמם, וכתבות עוד יותר, וגם מסיפורים נמאס להם, אז פשוט תביאו להם חומר, חומר טוב, הם לא יודעים מה אבל רוצים שיהיה טוב. ולמה כולם כותבים על שרי ורבקי וכאן ועכשיו, שיתרחבו קצת למחוזות אחרים! ולמה הם הולכים למחוזות אחרים, מה, מאה שערים כבר לא טוב להם?
נה, פעם ידעתם לכתוב
יש דבר אחד שלא השתנה בקוראים האהובים שלנו - ההתרפקות, בעיניים מצועפות, על 'פעם' אלמוני.
פעם הכתבות היו טובות.
פעם הסיפורים היו סיפורים.
כבר 17 שנים מאז נכנסתי לסצינת העיתונות הכתובה. (כמעט חצי מהחיים).
ותמיד, תמיד, התגעגעו הקוראים ל'פעם' כלשהו, מופלא.
כשמביטים ב'פעם' הזה, בארכיונים סרוקים, די קשה למצוא את הפלא המדובר. תמיד היו סיפורים טובים ופחות, כתבות טובות ופחות, קוראים נהנים וקוראים מתלוננים. אז כשאתם אומרים 'פעם', למה אתם מתכוונים? אנא תנו הפניה. אל תגידו 'פעם העיתון היה מעניין'. תביאו נקודת ציון. שנת תשע"ה, חג סוכות, עיתון המהדהד. (ואז אלך לחפש את הביקורות הנזעמות שלכם מאותה שנה...)
קוראי העיתונים של פסח תש"פ הם קבוצה מאתגרת.
בנוסף לכל מה שייכתב להלן, יש לזכור שהקוראים שלנו נמצאים כבר חודש עם הילדים בבית. אין להם מושג מה יהיה עם מקום העבודה. בקושי השיגו ביצים לחג. חציים רותחים על כך שאין מניינים. החצי השני זועמים על כך שיש מניינים.
אה, את זה כבר קראתי ברשת...
הם מעודכנים. רובם הגדול של קוראי השבועונים, יושבים מול מחשב בימים האלה, ואין אפס. גם מי שיש לו 'רק מייל', מקבל כל היום עדכונים ואזהרות, בקשות וסגולות, סיפורים ואנקדוטות וממים לאינסוף.
התוצאה - קוראי פסח תש"פ הם קוראים היפראקטיביים. הקשב שלהם אבד מזמן, התפזר במרחב הוירטואלי, התפוגג.
בעוד היומונים המפלגתיים נהנים מבסיס רחב יחסית של קוראים שאינם חשופים כלל לרשת, השבועונים נאלצים להתמודד עם קוראים שהלכו לישון ב-3:00, עיניהם אדומות מבהיה במסך, והם בודקים פעם בשעה את מספר הנדבקים מול מספר הנפטרים.
...ואני גם עייף. אוי, קיבלתי מייל חשוב
אם היה סיכוי שקורא כזה יוכל להנות מעיתון חג מלא ומושקע, בא הפורמט הדיגיטלי ופגע בו אנושות.
נסיון מאולץ להפוך לדיגיטל, הוא אסון לעיתונות הכתובה.
טקסטים שמתאימים לפה, לא מתאימים לשם. ולהפך.
אי אפשר להזמין מהכותבים חומר לפרינט, ולצפות שהוא יתאים לדיגיטל. כי הקורא מרפרף על המסך באותן עיניים אדומות מהלילה, באמצע הולך לבדוק מה קרה בג'ימייל, קופצת לו התראה מפרוג, הוא חוזר לסיפור, אה, איזה סיפור משעמם, מה הולך פה בכלל?
חומר בדיגיטל אמור להכתב מראש לדיגיטל. קצר. קופצני. עם פואנטה ברורה. בדיגיטל אפשר גם להוסיף לו קישורים מתאימים. אבל הלקיחה הזו של חומרים מודפסים, וסריקתם לפורמט דיגיטלי מאולץ, היא דבר לא מומלץ, בעיניי.
כשיש כתבה מסויימת שאנשים מתעניינים בה, אפשר להפיץ אותה בפי די אף. הם מתעניינים, הם יקראו. אבל עיתון שלם על מוספיו, בפי די אף, הוא כרוניקה ידועה מראש של דילוגים ותחושת שעמום. וחבל.
תביאו לי עיתון שאני אוהב!
עוד סלע התמודדות הוא האמורפיות בהגדרות של קוראי העיתונים.
בשוק הספרים המצב הרבה יותר נהיר: מי שאוהב דרמות משפחתיות קונה ליבי קליין, חובבי המתח - קונים יונה ספיר ושות', מחפשי טיפול רגשי - חסיה ברטלר.
מי שרוצה אמנות ספרותית קונה דבורי רנד.
רוצה אימון כושר מילולי עם סיפורי נפש - מוישה גוטמן.
כשאתה קונה ספר של קפלר אתה די יודע מה תמצא בו, וממילא גם פחות מתלונן. זה מה קנית, זה מה קיבלת. אפשר לדון על טיב הכתיבה, על העלילה והמבנה והדמויות, אבל המסגרת הכללית ברורה.
בעיתונות לא.
הם רוצים 'משהו אחר', הקוראים שלנו. מה? איזה? לא ידוע. בנוסף לכל, הם לא גוש אחד. הם אוסף ענק של בני אדם עם טעמים שונים, ספרותית וחינוכית ומעשית, ומצופה איכשהו שהעיתון יספק את כולם. הם רוצים משהו חדש, מעניין, אקטואלי, מרגש, חלילה לא שיווקי, ולא מדי הרבה כתבות, ולא מדי הרבה פרוייקטים, ובכלל פרוייקטים זה משעמם, וכתבות עוד יותר, וגם מסיפורים נמאס להם, אז פשוט תביאו להם חומר, חומר טוב, הם לא יודעים מה אבל רוצים שיהיה טוב. ולמה כולם כותבים על שרי ורבקי וכאן ועכשיו, שיתרחבו קצת למחוזות אחרים! ולמה הם הולכים למחוזות אחרים, מה, מאה שערים כבר לא טוב להם?
נה, פעם ידעתם לכתוב
יש דבר אחד שלא השתנה בקוראים האהובים שלנו - ההתרפקות, בעיניים מצועפות, על 'פעם' אלמוני.
פעם הכתבות היו טובות.
פעם הסיפורים היו סיפורים.
כבר 17 שנים מאז נכנסתי לסצינת העיתונות הכתובה. (כמעט חצי מהחיים).
ותמיד, תמיד, התגעגעו הקוראים ל'פעם' כלשהו, מופלא.
כשמביטים ב'פעם' הזה, בארכיונים סרוקים, די קשה למצוא את הפלא המדובר. תמיד היו סיפורים טובים ופחות, כתבות טובות ופחות, קוראים נהנים וקוראים מתלוננים. אז כשאתם אומרים 'פעם', למה אתם מתכוונים? אנא תנו הפניה. אל תגידו 'פעם העיתון היה מעניין'. תביאו נקודת ציון. שנת תשע"ה, חג סוכות, עיתון המהדהד. (ואז אלך לחפש את הביקורות הנזעמות שלכם מאותה שנה...)
נערך לאחרונה ב:
Reactions: מִימִי, CynicalExplorer, אברהם בן ועוד 84 משתמשים87 //