ביקורת ספרות עולם חירש

  • הוסף לסימניות
  • #1
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.

1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!


2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.

ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.

בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.


3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).

סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?

נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.


4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
איזה ביקורת! עשה לי חשק לקרוא את הספר!
(אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
מעניין לשמוע שיש מי ששרד 50 ספרים מהז'אנר הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
ביקורת נהדרת. האמת שרציתי לכתוב בעצמי אחת כזו לספר הזה, אבל משום מה היה לי בדכרון שמישהו כבר עשה את זה.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.

אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.
בעניין הזה, אני חולקת. כלומר, גם אני רציתי הפי אנד, או לו הפי, אבל אנד תואם לסיפור, אבל לא מהסיבה שצוינה כאן.
הסוף הנוכחי מפקיע את כתיבת הספר מעיקרה. נוטל הצדקתן של סיטואציות שלמות מתוכו. בגלל שזה אכן יכול להיות ספוילר, אני לא מפרטת לפרוטות, אבל בקריאה שניה, זה בלתי נסבל. כלומר, הספר נסבל ועוד איך, הוא יפה, הוא כתוב נהדר, אבל הוא לא אמין. לא אחרי הסוף שלו. אני הרגשתי כאילו איפהשהוא באמצע הספר חטפה הסופרת רגליים קרות, והחליטה לרדת מהעץ שעלתה עליו.

כאילו אמרה לי, אוקי, זה הכל נכון, זה הכל היה, וקיים, אבל בואי, החיים חזקים מאתנו, ומה שבאמת צריך לקרות הוא מה שקורה עכשיו. בואי לא נצפה מהם באמת למשהו.

המסר שהספר נתן לי בסופו של יום הוא- תורידי ראש. תיכנעי. והכי טוב יהיה אם גם תשכנעי את עצמך שזה בעצם הדבר הכי טוב עבורך. בשינויים קלים עד בינוניים בצורת הכתיבה של הסיום הנוכחי,
מבלי לשנות את ההתרחשות עצמה, היתה הבעיה הזו נפתרת.

נדמה לי שראיתי פעם ש @Ruty Kepler כתבה משהו בנידון. וגם נדמה לי שהיה ביניהן דיון על כך. זאת מתוך הרמז העבה ב"תודות" שכתבה בתיה ענה לרותי- "תודה על הדרישה, תודה על הפרישה". אגב, התודה הראשונה שבהן הסבירה לי די טוב את התפיסה שהביאה את הסופרת לסיים כך את ספרה, וד"ל.

בכל אופן הספר אכן משובח ממש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
ביקורת נפלאה!
במיוחד האבחנה הזאת:
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
קראתי את הספר לא מזמן וניסיתי להגדיר לעצמי מה הנקודה הייחודית שאהבתי בו, ואני חושבת שזה זה...
אמנם לא ראוי להשוות בין אחים, אבל במקרה יצא לי לקרוא קודם דווקא את "עולם נכה" שהוא אחיו הקטן של "עולם חרש". עם עולם נכה היה לי קשה יותר. פחות התחברתי לרעיון ועוד לא סיימתי לקרוא אותו.
עולם חרש, לעומת זאת, סחף אותי הרבה יותר דווקא בגלל העובדה שאף אחד לא יודע ומבין מה קורה שם. לא הגיבורה ולא הסביבה שלה. גם אם בהמשך היא נחשפת למציאות של "שומעי קולות", היא לא זוכה להכיר אותם מקרוב ולמצוא הסבר או טעם במה שהיא חווה. (לעומת עולם נכה שבו כבר יש מספר דמויות שסובלות מאותה 'מגבלה' ואף מוצאות לה יתרונות ומעלות רבים. כמובן אני מבינה שהמסר שונה בכוונה, אבל מבחינת עולם דמיוני זה עובר מוצלח יותר בעולם חרש).
זאת הסיבה שאהבתי גם את הסיום.
אמנם הוא עצוב ומתסכל: איך ייתכן שאדם עם יכולות מופלאות מוותר עליהן רק מפני שהן אינן מוכרות או מקובלות על הסביבה? ואיך ייתכן שאף אחד לא השכיל להעצים אותה דווקא בזכות מה שיש לה?
אבל למעשה, קרה כאן דבר שקורה המון עם חריגויות מכל סוג שהוא. אחרי מאבק, קצר יחסית, עם עצמה ועם הסביבה היא מבינה שטוב לא הולך לקרות. אין לה שום מושג לאילו עוצמות היכולת לשמוע יכולה להרים אותה, ובטווח הקצר המצוקה שלה גדלה דווקא בגלל היכולת לשמוע. וכמו שכתבת @כנפיים, החיים חזקים מאיתנו ברמה הפרקטית, ולפעמים, אם את לבד במערכה, חשוב יותר להסתדר איתם מאשר לנצח אותם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
החיים חזקים מאיתנו ברמה הפרקטית, ולפעמים, אם את לבד במערכה, חשוב יותר להסתדר איתם מאשר לנצח אותם.
נכון חלקית, אבל גם אם הסיום היה מוכרח לדעתה להיות כזה, לטעמי צורת ההגשה, יותר מההתרחשות עצמה, היתה טעות, וחוטאת לאמת לדעתי, ואסביר.

לאורך רוב הספר, אמי נהנית מכלל המעלות שהשמיעה העניקה לה. היא מכירה ביכולת שלה, המשפחה שלה מכירה בערך שזה נותן לה גם בלי לדעת איך קוראים לזה, כולם נעזרים בה, כולל סבתא והנזילה מהתקרה. והנה בסיום הספר, לאט לאט היא רואה רק כמה השמיעה מציקה לה. אפילו ציוץ הציפורים, הדבר האהוב עליה ביותר מיד אחרי צחוקו של תינוק, כבר לא מהנה אותה. בסופו של דבר, היא מתכחשת לעצמה ולחוויה שלה. היא מרחיקה מעצמה את כל הטובות שהביאה השמיעה עליה, רק בגלל שההגיון המחשב רוו והפסד מחייב אותה לשתף פעולה עם העוול הזה.

מבחינתי, זה העוול האמיתי. כי הוא בעצם סותם את הגולל על השינוי החברתי. הוא אומר- כל החריגויות האלו, למרות שיש בהן מעלות ותועליות גדולות, לא שוות את זה. הדבר הטוב באמת, הוא להיות נורמלי. זה מה שחשוב באמת.

האמת, שמרגע שהתחולל השינוי הזה בכתיבה, הרגשתי כאילו תפסה פסיכולוגית ביהביוריסטית את הבמה, וסיפרה לאמי מה עליה לחוות.

בבחירת צורת החוויה של אמי את השינוי והויתור הזה, הסופרת בחרה באמירה שדי סותרת את האמירה של הסיפור עצמו, כמו שהוא, ואת הסיפור האמיתי של חריגויות בחיים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
בבחירת צורת החוויה של אמי את השינוי והויתור הזה, הסופרת בחרה באמירה שדי סותרת את האמירה של הסיפור עצמו, כמו שהוא, ואת הסיפור האמיתי של חריגויות בחיים.
וואו!
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
הדבר הטוב באמת, הוא להיות נורמלי. זה מה שחשוב באמת.
אפשר לראות את זה אחרת.
דווקא הסוף הרע והכואב, מעביר את המסר ש'להיות כמו כולם' זה לא מה שחשוב באמת. כצופה מן הצד אתה מבין שלהיות כמו כולם זה מרַצה את החֶברה ומייצר שקט תעשייתי מהסביבה. אבל הכאב של הפסד העצמיות והאמת הפנימית - הוא כאב צורב וכבד מנשוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אפשר לראות את זה אחרת.
דווקא הסוף הרע והכואב, מעביר את המסר ש'להיות כמו כולם' זה לא מה שחשוב באמת. כצופה מן הצד אתה מבין שלהיות כמו כולם זה מרַצה את החֶברה ומייצר שקט תעשייתי מהסביבה. אבל הכאב של הפסד העצמיות והאמת הפנימית - הוא כאב צורב וכבד מנשוא.
אבל הסופרת לא השאירה לה ברירה. כי מאז הפעם הראשונה ש'טיפלו' בה היא כבר לא נהנתה מהשמיעה וזה הפריע לה יותר ויותר.
גם היתה חריגה, וגם הרס לה את החיים בלי שום תועלת.
אז "להיות כמו כולם" כבר היה הרע במיעוטו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
//כמה הרהורים על ובעקבות 'עולם חירש' - ספרה הראשון של בתיה ענה.

1.
בוא נתחיל עם זה שעולם חירש הוא ספר חדשני.
לא עוד מותחן מוסד / שב"כ / אמ"ן / איראן. לא עוד טלנובלה קיטשית על יחסי משפחה. (אין לי שום בעיה עם חוה רוזנברג. אבל אחרי 50 ספרים זה כבר מתחיל אעפס לחזור על עצמו).
הספר מביא משהו חדש. מרענן. מקורי. נועז.
הוא לא צועד בתלם שהתוו לו הספרים שהיו לפניו על מדף הספרים, אלא סולל שביל חדש ומרתק.
שאפו!


2.
את עולם חירש התחלתי לקרוא מצוייד בספוילר מסוים.
ולמרות שאני שונא ספוילרים, הספוילר הזה דווקא גרם לי ליהנות יותר מהספר.
טוב, זה לא היה ממש ספוילר, רק שמישהו גילה את אוזני מראש שאין לספר סוף טוב. לפחות לא במובן המקובל של סוף טוב.

ודווקא משום שידעתי שאני לא צריך לצפות לסוף הטוב, נהניתי מהספר יותר. לא חיכיתי כל רגע לראות איך העניינים מסתדרים.
ידעתי שאולי הם לא יסתדרו. וכשחלק מהעניינים הסתדרו - זה היה מפתיע באמת. כי זה לא היה צפוי.

בספרי המתח הקלאסיים, אתה יכול להיות בטוח שבסוף הגיבור שרד את הכל וגם הציל את העולם. אתה לא באמת במתח מה יקרה. השאלה היא רק איך זה יקרה.
אבל כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.


3.
תמיד ידעתי את זה, אבל הנה עכשיו זה הוכח אצלי סופית: אני חסיד של הפי אנד.
אפשר לדבר כמה שרוצים על מורכבות ועומק ובגרות ומה שתרצו. אני רוצה סוף טוב ומאושר. רוצה שכולם יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. כן, אני אוהב הפי אנד. (אני אוהב גם פיתה עם שוקולד, אבל זה לפעם אחרת).

סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?

נכון שהעולם האמיתי לא מושלם, והוא מלא בסבל ובמכאוב, בעיוותים ובשקרים.
אבל תפקידה של הספרות הוא לא רק לשקף את החיים. בשביל זה יש כבר את החיים עצמם. הספרות צריכה להציע כיוונים ומחשבות על הדרך לפתור - או להתמודד טוב יותר - עם הבעיות של החיים.


4.
וכדי לסיים בטעם טוב, הנה עוד מחמאה על הספר.
הגאונות הגדולה בטכניקה של הספר היא לא (רק) יצירת העולם הבדיוני, או התהליכים היפים והאמינים שהגיבורים עוברים.
הגאונות בספר היא שיש סוד המשותף רק לסופרת ולקוראים. משהו שרק אנחנו יודעים, אבל כל גיבורי הסיפור לא יודעים.
יש עוד ספרים שהמוטיב הזה מבצבץ בהם, שיש מידע שנגלה לקורא ונסתר מעיני חלק מהדמויות.
אבל בספר הזה, לאורך כל הספר, כל הדמויות בסיפור, לא מבינות בכלל את הסיפור! רק שניים מבינים את הסיפור - הסופרת, והקורא.
יש ביניהם ברית סודית שכזו. הסופרת מספרת ישר לקורא את הסיפור האמיתי, אבל היא מדלגת על כל הדמויות. הן לא יודעות ולא מבינות את הסיפור.
זה נפלא. זה אדיר. זה גאוני.
עוד שאפו!
ביקורת מוזרה, הדוויגק'ה.
כתבת הכל נאה ויפה, חוץ ממשהו אחד:
על מה מסופר בעלילה? מה מיוחד בספר?
זה בערך כמו לתאר את אריזת הקורנפלקס החדשה, מכל כיוון, ולהלל את העיצוב ואת החלב הנורא אותנטי שנשפך שם על חצי מהאריזה (ותמיד יש ילד שינסה לבדוק בחנות את האצבע נרטבת ממנו), ולשכוח להביא תמונה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
על מה מסופר בעלילה? מה מיוחד בספר?
בפעם האחרונה שביקורת סקרה על מה מסופר בעלילה, שאלו:
זה ביקורת או תקציר?


אז זה לא ביקורת ולא תקציר. כפי שכתוב למעלה, זה רק 'כמה הרהורים על ובעקבות'.
אבל אם מעניין אותך על מה הסיפור, אז תראה פה:
או פה:
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
כשאתה כל הזמן יודע שיתכן שהסוף יהיה רע - אתה באמת במתח האם הבעיות תיפתרנה או לא.
כבר אמר במאי סרטים מפורסם בשם אלפרד היצ'קוק : “There is no terror in the bang, only in the anticipation of it"
ובתרגום חופשי: "בפיצוץ אין כל אימה, האימה היא בציפיה לו".
כשהעולם שבספר מתהלך מעדנות ורק אתה יודע שישנן צרות האורבות מעבר לפינה, ככל שהצרות גדולות יותר המתח הופך למענג עד בלתי נסבל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
סיפור עם סוף רע, משאיר אותי עם טעם רע. ועולם חירש לא נגמר איך שרציתי שהוא ייגמר.
הוא ספר מעולה. הוא מטלטל, מסעיר, מערער, מהרהר. גורם לך לחשוב, להתבונן, ולפעמים גם לדפוק את הראש בקיר או לצרוח מרוב תסכול.
הוא גם כתוב ממש טוב. בהחלט ספר נפלא, אני ממליץ עליו בחום.
אבל הפי אנד אין שם.
יש שם כל מיני תובנות ודברים טובים. אבל אני רוצה שבסוף הספר אני אוכל לנשום לרווחה ולדעת שהגיבור שרד את הכל, הציל את העולם, וגם קיבל פרס נובל.
יש לי חשק עז לכתוב לספר פרק סיום אלטרנטיבי משלי. מותר?
התובנה הראשונה שעלתה לי בראש עם סיום הקריאה עסקה באנלוגיה בין ה'נכות' של אמי למגוון של מה שאנחנו קוראים 'הפרעות נפשיות'
בעינינו האנשים השומעים היו אמורים להתפס כבעלי כוחות על, סופרמנים, במקום להיות מסומנים (תרתי) כמשוגעים.
וגם בחיים שלנו אנשים חריגים יכלו להיות בעלי יכולות מיוחדות, רק שלנו אין את היכולת להכיל את זה.
הסוף הזה הוא לא סתם סוף עצוב. הוא סוף מתסכל.
חלק גדול מההחמצה והפספוס שמרגישים כשקוראים אותו הוא שבעינה של גיבורי הסיפור הסוף הוא מעולה, הכי טוב שיכול להיות.
(וזה מסתדר עם המשך הביקורת. רק אנחנו והסופרת יודעים שהסוף עצוב)

כיוון ששמעתי את התובנה הזו מקוראים רבים נוספים של הספר, אני חושבת שסוף טוב יותר לא היה מצליח להוביל אותנו לתובנה החזקה והמסר הברור שהסופרת (כנראה) רצתה להעביר,
ולדעתי זה היה אחד השיקולים בבחירתו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
התובנה הראשונה שעלתה לי בראש עם סיום הקריאה עסקה באנלוגיה בין ה'נכות' של אמי למגוון של מה שאנחנו קוראים 'הפרעות נפשיות'
בעינינו האנשים השומעים היו אמורים להתפס כבעלי כוחות על, סופרמנים, במקום להיות מסומנים (תרתי) כמשוגעים.
וגם בחיים שלנו אנשים חריגים יכלו להיות בעלי יכולות מיוחדות, רק שלנו אין את היכולת להכיל את זה.
השאלה היא, כמובן, אם יש בכלל כזו אנלוגיה.
אם אני קורא ספר על סופרמן, למשל, אני בהכרח צריך לחשוב שאדם שהוא חולה קורונה, יש לו כוחות מיוחדים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
השאלה היא, כמובן, אם יש בכלל כזו אנלוגיה.
אם אני קורא ספר על סופרמן, למשל, אני בהכרח צריך לחשוב שאדם שהוא חולה קורונה, יש לו כוחות מיוחדים?
לא פרטתי כיוון שחשבתי שהנושא נלעס דיו בפורום,
אבל לא לכאלו מחלות התכוונתי.
הדוגמא הקרובה ביותר שהיתה לי היא סכיזופרניה.
בדיוק כמו שאנחנו מטפלים בחולים האלו כי אנחנו מבינים שזה לא כח על אלא סיטואציה לא תקינה,
כך גם הפסיכיאטרים בעולם חרש עמלו קשות לתקן את אמי ושמחו כשהצליחו לתת לה להפטר מהחוש המיותר.

(ושלא יובן לא נכון. אני לא בעד לתת לחולי סכיופרניה או מחלות נפשיות אחרות להסתובב ללא טיפול ולסכן את עצמם ואת הסביבה. ההיפך הגמור. אלו רק הרהורים תיאורטים.)
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
בדיוק כמו שאנחנו מטפלים בחולים האלו כי אנחנו מבינים שזה לא כח על אלא סיטואציה לא תקינה,
כך גם הפסיכיאטרים בעולם חרש עמלו קשות לתקן את אמי ושמחו כשהצליחו לתת לה להפטר מהחוש המיותר.
אנחנו מטפלים בסכיזופרניה, בגלל שמעולם לא מצאנו תועלת שהביאו ההזיות והדמיונות של המחלות. אם היו מגלים אצל החולה ידע שהוא לא היה יכול להגיע אליו, היו חושבים פעמיים אם זו מחלה. ויש דוגמאות של שוניות מסוימות שהוצאו מה - DSM.
חוש השמיעה ניתן לנו רק לטובתנו, בשביל תוספת ידע והתמצאות בעולמנו, וכמעט אין מצב שהוא עשוי להביא להפרעה נפשית, אלא אם כן חוטפים היסטריה מכל מוזרות של הילדה, כמתואר היטב בספר.
ולסיום; אם נביאי ישראל היו בזמננו, והיו מתנבאים ואומרים את העתיד לבוא, וכל נבואותיהם היו מתקיימות. האם היינו שולחים אותם לאשפוז באברבנאל, או מבינים שיש להם יכולות בלתי מוכרות?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
מעולם לא מצאנו תועלת שהביאו ההזיות והדמיונות של המחלות.
גם עולם חרש לא מצאו שום תועלת בהזיות של אמי ושל דומיה.
חוש השמיעה ניתן לנו רק לטובתנו, בשביל תוספת ידע והתמצאות בעולמנו, וכמעט אין מצב שהוא עשוי להביא להפרעה נפשית, אלא אם כן חוטפים היסטריה מכל מוזרות של הילדה, כמתואר היטב בספר.
את זה אנחנו יודעים, עולם חרש מסתכלים על זה באותו מבט שאנחנו מסתכלים על סכיזופרניה.
ולסיום; אם נביאי ישראל היו בזמננו, והיו מתנבאים ואומרים את העתיד לבוא, וכל נבואותיהם היו מתקיימות. האם היינו שולחים אותם לאשפוז באברבנאל, או שמבינים שיש להם יכולות בלתי מוכרות?
לא נוח לי למקד את השאלה הזו על ענקי עולם.
אבל לו היתה אפשרות לקבל נבואה שלא מכוחות הקדושה או הטומאה, אלא זה היה סתם חוש מיוחד שבד"כ אין לכולם - אני לא בטוחה שלא היו מאשפזים אותו.

ציד מכשפות זה לא המצאה של עולם חרש.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
יש אנשים ש"משוחחים" עם חייזרים, למשל.
אולי הם משוחחים, בלי המרכאות.
העולם המאוד מדעי שלנו לא הצליח, למרות שניסה, להוכיח את קיומם של חייזרים.
זה כמובן לא מעיד על כך שלא מדובר רק במזל רע ובחוסר יכולת שלנו לתפוס כרגע בחושים שלנו או בטכנולוגיות שפיתחנו, משהו קצת שונה ולא מוכר.
יתכן שאם היינו כולנו משוחחים עם חייזרים, היינו מפיקים מכך תועלת רבה, אבל אין לדעת. אולי זה באמת מיותר.
בינתיים אנחנו נקטלג אותם כסכיזופרנים. ואם החייזרים יגידו להם לצאת לטיול דרך החלון, והם ינסו לשמוע בקולם, נגיד שהם גם מסוכנים. לא יעניין אותנו כל כך למה החייזרים אמרו להם לצאת מהחלון, כמו שנראה מציאות של בנאדם שמסתכן בטענה לא הגיונית וניבהל ממנו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
גם עולם חרש לא מצאו שום תועלת בהזיות של אמי ושל דומיה.
הנזילה אצל הסבתא.
האוטובוס שהיא יודעת לפני כולם שהוא מגיע.
היא יודעת להתייחס כשהילדים בוכים בלילה.
ברור שהיו הרבה סיטואציות שהשמיעה שלה הביאה תועלת.
ואם לא היו כאלה - אז הסופרת היתה חוטאת לאמת. ואז זה היה עוד יותר מעצבן....
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה