ב"ה
חנה עמדה בחלון, כמעט בתוך ההיכל השקט, מוסתרת בוילון התחרה, עיניה מתעגלות בתדהמה, דמות צנומה ניבטת בהיכל הדומם, ניגשת אל הפינה הימנית שם מונחים דרך קבע דפים, קסת דיו וקולמוסים מנוצות אוז.
"מעניין כלל לא ידעתי ש'הוא' יודע קרוא וכתוב", היא מהרהרת לעצמה, וממשיכה להביט בריכוז במתרחש.
כמה פעמים כבר הודתה להשם יתברך, על כך שחלון הבית משקיף אל פנים היכל הישיבה, "כך יכולה אני להתבשם מניחוחות התורה הקדושה, יכולה אני לשמוע את קולו של אבי מוסר את שיעוריו הבהירים, להנות מקולות תלמידי החכמים המתנצחים בחדוה, להתענג מניצוצות הקודש".
רחוקה היא מהמושג - תוכן הדברים הנלמדים, אך קרובה היא פיזית אל ההיכל.
וילון התחרה המסתיר את פניה נע קלות, שלום השמש עבר על ידו, אינו שם לב למסתתר(ת) מאחוריו.
היא רואה אותו, טובל את הקולמוס בקסת הדיו, רושם על הנייר כמה מילים. אחר קם ממקומו, ניגש אל ראש השולחן אשר במרכז ההיכל, ותוחב את הפתק אל תוך אחד הספרים המונחים עליו דרך קבע.
"מה הוא חושב שהוא עושה? איך הוא מעז? לגעת בספריו של אבי הקדוש ועוד לתחוב פנימה פתק כתוב? מי יודע מה הוא כתב שם בכלל!"
אך כל עוד לא יתבררו המעשים, נוצרת היא את לשונה, אינה מגלה לאיש מהמתרחש בהיכל הישיבה בשעות הצהריים, עת סועדים האברכים את ליבם.
'שלום השמש' היה שם מושג בישיבה, בכל שעות היממה דואג היה לרווחת הלומדים, מסדר את הספסלים, מיטיב את הכריות על גביהם, ושופת מיחם על גבי הלהבה, לבל יחסר ללומדי הישיבה משקה חם להיטיב את לבם.
אך לפני כמה חודשים הוא הופיע בשערי הישיבה, מאובק מהדרכים, מותש ועייף. מהרי תימן הגיע לקיים את נדרו 'ללמוד תורה בירושלים'. מרחק רב צעדו רגליו עד שעמדו בשעריך ירושלים.
בישיבה לא גילה את אוזן חכמי הישיבה בידיעותיו הרבות, וכך לא הכירו בו כתופס ישיבה. בהגיעו ביקש רק לשמש את חכמי הישיבה, סידור הספסלים ומזיגת כוסות משקה חם.
מדי יום עם שחר לאחר התפילה המרוממת, היה מסדר את השולחנות והספסלים על ידיהם, הגיש משקה חם ללומדים. לאחר מכן היה פונה לפינתו הקבועה, שיכל את רגליו וישב על הריצפה הקרה, ראשו תפוס בין שתי ידיו, נראה כבוהה בלומדים המאזינים ברוב קשב לדברי אלוקים חיים היוצאים מפיו של ראש הישיבה, המוסר את שיעורו ברצף.
"נשאלת השאלה אם בשער הכוונות אמר האריז"ל ש... מדוע בעץ חיים כתב רבי חיים ויטאל ש... הרי אם..." מצחי התלמידים נחרשות תלמים, עמלים בפיצוח הקושיא החריפה. דקות יקרות עברו וגם שעה חלפה עברה, הופיעה ובאה שעת הצהריים ופתרון לקושיא, אין.
בקרבת מקום יושב שלום השמש, רואה ואינו נראה כלומד. אך במוחו הגאוני הבקי בכתבי האריז"ל מעביר הוא את חלקי השאלה שזה עתה נשאלה. הפתרון נמצא עד מהרה. "בהפסקת הצהריים אכתוב את פתרון השאלה על נייר ואכניסנו אל בין דפי ספר "עץ חיים" של ראש הישיבה. אינני מעונין בכבוד ובגאוה הבאה בעקבותיו, רוצה אני רק שימשיך את הלימוד המתוק המרוה את נפשי במים חיים כדי רויה".
מששבו התלמידים לישיבה סערה התחוללה, "מיהו זה שכתב את התשובה על הפתק?" נשאלת השאלה, אך אין מי שעונה.
רבי גדליה נכנס אל ביתו בשעות הערב, מספר לבני הבית מהקורות בהיכל הישיבה. בתו חנה שומעת ותמהה, אך אינה עונה על השאלה, אינה יודעת שבידה פתרון התעלומה.
למחרת באים התלמידים שוב לבית המדרש, מרוים את נפשם ממי המעין הנובע, ש"ס ופוסקים, נגלה ונסתר, חידושים ומערכות, רזין ונסתרות. ושוב, קושיא חריפה נעמדת כצור, אינה מניחה ללומדים לעבור לסדר היום.
משעות הבוקר עומדת חנה בחלון, נהנית מקול התורה הנשמע בחלל ההיכל, ונשארת לעמוד גם בשעות הצהריים, אז שב מחזה האתמול ונגלה לעיניה. שלום השמש נוטל קולמוס וקסת, רושם מילים ספורות על הפתק ומכניס אותו אל בין דפי הספר.
בשעות אחר הצהריים שבים התלמידים את תלמודם, מתיישבים על ספסלי בית המדרש, שלום השמש מוזג כוסות שתיה. רבי גדליה פותח את הספר להמשיך בלימוד שנקטע בגין השאלה, "אולי כעת אמצא תשובה". פתק כתוב בכתב יד מסודר מאיר את פניו, תשובה קולעת רשומה במילותיו.
לאחר ששב המחזה ונשנה מרים רבי גדליה את קולו ואומר "משביע אני בכח התורה, שהתלמיד ששם את הפתק בין דפי הספר יודה במעשה". אך, אין איש מבין התלמידים ניגש להודות במעשה. שלום השמש אינו מחשיב עצמו בין התלמידים.
מששב רבי גדליה אל ביתו קיבלה חנה בתו את פניו, "אבא, יודעת אני מיהו זה ששם את הפתקים בספרים, זה שלום השמש!"
"שלום השמש?!" מזדעזע רבי גדליה, "אוי לי כי טעיתי, העמדתי גאון וצדיק לשמש את באי בית המדרש".
ולמחרת לאחר תפילת שחרית, מתיישב רבי גדליה על כסאו, הכל מצפים כי יפתח את הספר, אך רבי גדליה מבקש לומר מילים מספר בטרם ימסור את שיעורו. "אחי ורעי, תלמידי היקרים, אוי לי כי טעיתי, מבקש אני את סליחת התורה הקדושה".
התלמידים מביטים איש אל אחיו, אינם מבינים מה רוצה רבם בדבריו.
ורבי גדליה ממשיך: "גאון וקדוש שוכן בתוכנו, ואנחנו העמדנו אותו לשמש את החברים, אוי לנו כי חטאנו, מי יביא מזור לפשעינו". ובאמרו זאת זולגות הדמעות על לחיו הטהורות, התלמידים מפנים את עיניהם לפינת בית המדרש, שם יושב 'שלום השמש, אינו עוד שמש. "רבינו שלום" אומר רבי גדליה "חברי הישיבה מבקשים את סליחתם על שלא כבדנוך כראוי למעלת תורתך, אנא שא נא לפשע אחיך".
***
צלילי חתונה נשמעים בהיכל המלא מפה לפה, "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה". רבי שלום וחנה נישאים, כה קרובים היו אי אז, עת עמדה חנה בחלון, ויותר קרובים הם כיום, כדת משה וישראל.
הנושאים החמים
)
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //