סיפור בהמשכים דמעה דוממת

[shevi123]

לדעתי כן. כעת אחרי שצמצמת את כמות סימני הפיסוק, יותר שמים לב לביטויים שמתארים את צורת הדיבור. ז"א לא צריך שלושה סימני קריאה כדי להראות ש"קולה עלה באחת" או ש"היא צעקה מזועזעת", כי התיאורים מספיקים. כשהם עומדים בפני עצמם הם יותר חזקים. אפשר אפילו לומר שסימני הפיסוק האפילו על המילים... עכשיו יותר טוב.

כל מילה!
תוך כדי עריכה התאהבתי בזה יותר
תודה לך ול @מ. י. פרצמן על העזרה המקצועית בעניין

 

[מריומה~]

מעניין. אצלי הצטייר כמשהו אימהי רך כזה. אולי פעייה נשמע טוב יותר..
יכול להיות שהקונוטציה מתקשרת ליונה הומיה הידועה....

המיה זה גם של גלי הים.

 

[shevi123]

המיה זה גם של גלי הים.

במה היית מחליפה את זה?
משום מה היה זכור לי שקראתי כך באחד הסיפורים המובחרים

 

[מריומה~]

במה היית מחליפה את זה?
משום מה היה זכור לי שקראתי כך באחד הסיפורים המובחרים

כמו כשכתבו לך קודם.
רכנה, פנתה,
אולי נרכנה אליה אמא ברכות אימהית. משהו כזה

 

[shevi123]

כמו כשכתבו לך קודם.
רכנה, פנתה,
אולי נרכנה אליה אמא ברכות אימהית. משהו כזה

טנקס

 

[shevi123]

הקדמה קצרצרה.
בדר"כ נותנת מרווח נשימה בין פרק לפרק.
אפילו מרווח גדול.
היום לשם שינוי מעלה את הפרק הבא.
הוא פשוט במקור היה חלק מהפרק הקודם,אך נוצר לפרק בפני עצמו. הן בשל חשיבותו. הן בשל הביקוש לפרקים מקוצרים.
@+shira בבקשה
רק שלא תחשיבי את זה כחלק מהפרק הקודם לכי על זה. מחכה לך

 

[shevi123]

פרק י

"אפרת, כן?" מאוששת יותר ישבתי מולו. עוד רופא. שיהיה. "שמי ד"ר לוין. פסיכיאטר בכיר כאן בבית החולים. אשמח לשמוע, להכיר אותך. וביחד נראה איך אנחנו מתקדמים. אוקיי?".

משהו בו שדר אמון ורצון כנה. הרגשתי שהוא מתכוון לכל מילה. רוצה להיות איתי באמת. לראות אותי כפי שאני. ולעזור לי, בפשטות. בלי גינונים מיותרים.
כמו סרט חוזר, סיפרתי שוב. נתקלתי באמון ואהדה. הוא הנהן בראשו. שואל ויורד לפרטים, גם כאלו שנראים פחות קשורים. בקש לדעת אלו תרופות אני נוטלת ומה המינון. התעכב על תופעות הלוואי. העמיק בטשטוש ובשינה העמוקה, הבלתי טבעית. "אני פשוט מרגישה כמעט כל הזמן רצון לישון. בזמנים שאני ערה אני מטושטשת. זה לא היה ככה בתחילה. זה הלך והחמיר בימים האחרונים". האסימון נפל לי פתאום. "התחלתי לעלות מינון בימים האחרונים, לפי הוראות הרופא. זאת הסיבה?"

"צודקת. התופעות בהחלט תלויות במינון" המהם הרופא. שתק למספר רגעים והישיר את מבטו. "טוב, קודם כל חשוב לי להבהיר. יש כמה שיטות בטיפול הפסיכיאטרי. יש את השיטה המחמירה הדוגלת במינון גבוה, ע"מ להבטיח תוצאות מושלמות וודאיות. שיטה זו אכן פותרת את סימפטומי המחלה. אך פוגעת פעמים רבות באיכות החיים עקב תופעות הלוואי הקשות. חווית זאת בעצמך" שתיקתו הקלה וידאה כי אני איתו.
"אצלי השיטה שונה. חשוב לי להבטיח שאיכות החיים שלך לא תיפגע. בוודאי שלא בצורה כזו המשביתה אותך לחלוטין. אני מעדיף להתחיל במינון נמוך, אותו אני רואה לנכון כטיפול מספק. במידה ונצטרך להעלות את המינון, כמובן נעשה זאת. כך נוכל להבטיח מינימום פגיעה באיכות חייך". שתק לרגע, מודד אותנו במבטו.

"דבר נוסף חשוב לא פחות" עיניו התמקדו בי. נחושות ועוצמתיות. "אני יודע שאת עדיין מטושטשת. נסי בכול אופן להיות איתי ככול שתוכלי. בסדר?"
הנהנתי לחיוב. מסוקרנת.

"ראי אפרת, את נמצאת כעת בתחילתה של דרך חדשה. הייתי מגדיר זאת כצומת דרכים. צומת לא פשוטה שמובילה אותך לאחת מהדרכים הבאות. הדרך הראשונה, פשוטה וקלה למדי, אך רק בתחילתה. היא מציעה לך מסכנות וחמלה. צעידה בשולי הדרכים. בשולי החברה. דרך שתוביל אותך לעבודה שיקומית אולי גם דיור מוגן, אשפוזים, וחיים מלאי סבל"

רעד בלתי נשלט אחז בי. זה הדבר החשוב שיש לו לומר? נו, באמת. "לא הבנתי. זה מה שאתה מציע לי? פחות כדורים ואשפוזים?"

חיוך קל עיקל את שפתיו. הוא רכן קדימה.
"לא הצעתי, חלילה. היה חשוב לי להדגיש לך את העובדות במידה ותבחרי בדרך הקלה. הקורצת וממלכדת כל כך. מבינה?". הסתפקתי בהנהון יבש.
"הדרך השנייה, קשה ומאמצת הרבה יותר. דורשת הקפדה על נטילת תרופות בשעה קבועה. בקר וערב ללא פספוסים. טיפול פסיכולוגי שבועי. ומעל הכול אפרת, נדרשת מלחמה אישית, עיקשת. החלטה אמיצה לא להתפשר על איכות חייך. את צעירה, בתחילת החיים ממש. אני רוצה לראות אותך חוזרת לחיי חברה תוססים. מנהלת חיים רגילים ומצליחה להגשים את עצמך כחברותייך".

טל תחייה נמסך בי. מפתה להאמין. "באמת? יש לי סיכוי לחזור ולהשתלב בעולם שמהעבר השני?".
הוא הנהן נמרצות. "ממש כך. אני לא רואה סיבה שזה לא יקרה. חולים רבים הגיעו לאיזון מלא. מנהלים סדר יום רגיל כמו כולם. הקרובים אליהם אפילו לא מעלים בדעתם שהם מתמודדים. כמו שאני רואה, את מוקפת בהורים תומכים שפועלים למענך מעל ומעבר. זו מתנה שלא כול אחד זוכה בה. ומעל הכול, בטוח אני בכוח הרצון החזק שמפעם בך". קולו הפך דרמטי ונרגש. "כעת זה הרגע להחליט. זה הרגע שינווט את דרכך בחיים. ואני בטוח שתעשי את הבחירה הנכונה והאמיצה".

הוא הגיש לי את המרשם המבטיח. מעניק ים של אימון. מרפא לנפשי היגעה.
"הורדתי מינונים וחלק מהכדורים שמיותרים כרגע בעיניי. רשמתי לך הוראות מדויקות להפחתה הדרגתית במינון הקיים. במידה ותחליטו ותרצו בכך, אשמח לפגוש אתכם בעוד חודש. המון הצלחות!"

משהו חדש נשב בחדר. לחש לי תקווה לימים יפים יותר. יישר את גווי. נטע בי כוחות מחודשים. רעננים ומבטיחים.

 

[shevi123]

פרק י"א

"תודה, דוקטור. אנו אכן נתייעץ ונשקול". אומר אבא בזהירות, דוקר בלי משים את הבועה הנוצצת, המבטיחה.
"כמובן". הנהן הרופא בשלווה. "תבררו, תעמיקו. תתייעצו עם גורמים מוסמכים. אתם יודעים ומכירים טוב ממני את ארגוני החסד שמכירים מקרוב את הנושאים האלו. זה לא דבר פשוט ובוודאי לא כדאי לקבל החלטות כאלו על רגל אחת".
"כמובן", מרוצה אבא. שולח מבט זהיר אל אמא המכונסת בשתיקתה. "חשוב לי לפני כן להבין כמה דברים, ברשותך"

"בשביל זה אני פה, הרב אפל". חיוכו הבטוח מגיע לאוזניו. "לא ארשה לכם לצאת מפה עד שתקבלו מענה מושלם. אל דאגה". הנינוחות שלו מיישרת מעט את גבה של אמא. משחררת גם אותי מעט מהמחשבות הטורדניות.

"אז ככה. חשוב לי לדעת קודם כל, לקראת מה אנחנו הולכים. מה ההשלכות של הטיפול, תופעות לוואי? על מה צריך להקפיד? הכול". הוא מתלבט לרגע. "אני רוצה שאפרת תחזור כמה שיותר מהר לחיים היפים, השגרתיים. רוצה להבטיח לעצמי שאני עושה הכול כדי שזה יקרה". קולו רעד. בהיתי בו בהלם. אבא החזק. השכלי. המאופק.

"אני מבין אותך. מבין אתכם. זאת השאיפה הבסיסית של כולנו. חיים טובים, איכותיים, פוריים ומלאים בעשייה והתקדמות. את היית שם, אני מתאר לעצמי. ונעשה הכול כדי שתחזרי בקרוב. מחושלת וחזקה יותר. אני צריך שתאמיני בזה. שתזכרי את הדרך הנכונה גם ברגעים קשים ופחות נעימים". הוא שתק לרגע, יפחותיה החנוקות של אמא מלאו את החדר.

"אני מעדיף שנדבר על זה בצורה הכי ברורה. בלי לטשטש ולייפות. זוהי הדרך הנכונה בעיניי. אתם איתי? מעוניינים שנמשיך?".
שלושה הנהונים הספיקו לו.
"אוקיי. אז נמשיך..."

נקישות מהירות. צפופות. קטעו אותו. הדלת נפתחה לחרך צר.
"אבי? אתה פה עדיין? לא הצלחתי להשיג אותך בנייד, ואתה גם לא מגיב להודעות. אני ממש מקווה שלא שכחת את ישיבת הצוות שנקבעה".
"הכול בסדר, אמיר. אני באמצע פגישה חשובה, כפי שאתה רואה. אצטרף לישיבה מאוחר יותר".
"אבל----?"
"תהנה, אמיר. אודה אם תוכל לסגור את הדלת אחריך".
הדלת נטרקה בעצבנות.

"תתעלמו מזה" שלח חיוך מתנצל. "אנחנו עסוקים פה בדברים חשובים יותר מכול ישיבה כזו או אחרת. ואני אתכם עד שאנו מסיימים ללבן את כל הנקודות המטרידות. זוכרים, כן?" זעתי בחוסר נוחות. מתגעגעת למיטה הבטוחה.

"אוקיי. אז דברנו על טיפול שיוביל אותנו לאיזון וחזרה לחיי שגרה. נידרש כולנו לשיתוף פעולה באופן מלא. זה השלב הראשון שסיכמנו עליו. אני סומך עלייך אפרת. את איתי?" הוא סקר אותי פתאום במבט עמוק. גרוני יבש, לשוני צחיחה. לא מצליחה להוציא קול. "הכול בסדר? את רוצה לשתות?"

הוא לא המתין לתשובה. יצא מהחדר וחזר תוך דקה עם שני כוסות. "תתחילי לשתות לאט, כמה שאת יכולה. אני רוצה לראות כוסות ריקות עד שאנו מסיימים כאן. אוקיי?". הוא לא המתין להסכמתי, כמובן.

"מה זה צריך להיות?" מביטה בי אמא בשפתיים לבנות. "את מרגישה טוב, אפרתוש?". אני שוב מנסה להגיב, שותה מעט. לא מצליחה יותר.

"הכול בסדר", הרוגע שלו עוד יוציא מדעתי. מסוחררת לגמרי, אבדתי סבלנות. מחכה לצאת מפה. לברוח. "ספיחת נוזלים היא תופעת לוואי אופיינית בהחלט. היא דורשת שתייה מרובה, יותר מהממוצע ע"מ שיישארו בגוף נוזלים בכמות מספקת. עם הזמן מתרגלים לזה. חשוב להקפיד על לפחות 3 ליטר בלי משחקים. כן?". הנהנתי חלושה, מה שתגיד. העיקר שנזוז.

"תופעות לוואי אופייניות נוספות הן, כאבי ראש, חולשה, תיאבון מוגבר"
אאוץ. אגרוף עוצמתי מעך את צלעותיי.
לא דיי לי בדיאטה ז"ל ובשינוי חוזר של מידות, שזה מה שחסר לי כעת? איך הוא קרא לזה? תיאבון מוגבר. גם כן.

הוא כחכח קצרות. "נכון. זה לא הכי קל. גם לא הבטחתי שזה יהיה קל. אבל אנחנו נתגבר וננצח". מבטו התמקד בי, ממתין לשווא לאישורי. "אני רואה שאת כבר לא איתנו, אפרת. קשה לך וזה נורמלי לגמרי בעקבות המינון הנוכחי של הכדורים. הכולבסדר. את תרגישי טוב יותר בימים הקרובים במינון החדש". שתקתי. כבר לא היה אכפת לי מכלום.

"אוקיי. אני מציע שנסיים כעת את הפגישה. אם יש עוד שאלות, אני כאן". הושיט כרטיס ביקור. "ותעשו לי טובה. כל שאלה או התלבטות שתתעורר בהמשך, תרגישו חופשי להתקשר. לקבוע פגישה. מה שמתאים לכם. אם לא אהיה זמין אחזור אליכם בהמשך. הבריאות והשקט הנפשי שלכם הם בשבילי מעל הכול".

"רבותיי" הוא קם, לוחץ את ידו של אבא. "שמחתי להכירכם. אני בטוח שעוד תגיעו רחוק עם המוטיבציה והנחישות. הלוואי וכולם היו כך" ניסה לפזר ערפילים. "קדימה, יצאנו לדרך".

 

[+shira]

מעולה! אהבתי מאד את העובדה שהפרק הזה מלא בדיאלוגים, ואת התחושות של אפרת בתוך כל זה אני יכולים רק להריח...

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

כמה הערות, מקווה שיעזרו:
1. סגנון הכתיבה הוא לא כוס התה שלי - אני בעד תיאור פשוט שמתוכו נובעים הרגשות, ולא תיאור של רגשות שמתוכו נובע הסיפור. אבל זאת הערה סגנונית שאין לא כמעט צורך, רק כדי לספר על הקשר שלי לסיפור, ועל המקום ממנו באה הביקורת.

2. כשל טכני מסויים שקיים בסיפור הוא ההתאמה בין האבחנה הפסיכולוגית להתנהגות של הגיבורה.
הגיבורה לא מתנהגת בפועל כמי שיש לה הפרעה דו קוטבית, והדיאלוגים שלה לא נראים כדיאלוגים שמגיעים מהמקום הזה - נדרש תחקיר עמוק ויסודי יותר,כדי ליצור סיפור אמין יותר.

3. עלילה בראיית מנהרה.
כל העלילה לוקה בחסר מרכזי אחד - ראיית מנהרה.
כביכול כל העולם שאליו נחשף הקורא, הוא דרך נקודת המבט המאוד ספציפית של המספרת, אין עולם מבחוץ, ואין חיים חוץ מהפלונטר שבתוכו מסובכת הנערה. בשביל ליצור עלילה הגיונית ועמוקה, צריך לא רק לספר את הסיפור עצמו, אלא לספר לנו משהו על העולם והיחס של הנערה אליו, וטכנית - זה לא קיים בסיפור הזה.

 

[shevi123]

כשל טכני מסויים שקיים בסיפור הוא ההתאמה בין האבחנה הפסיכולוגית להתנהגות של הגיבורה.
הגיבורה לא מתנהגת בפועל כמי שיש לה הפרעה דו קוטבית, והדיאלוגים שלה לא נראים כדיאלוגים שמגיעים מהמקום הזה - נדרש תחקיר עמוק ויסודי יותר,כדי ליצור סיפור אמין יותר.

תודה על הביקורת.
חשוב לי להבין, היכן הסתירה? ההתמקדות בדיפרסיה? מה בדיאלוגים לא נראה אמין?
לא העזתי להכנס לזה, לפני עבודה מעמיקה ומקיפה מאד. אני יודעת שהגוונים במחלה רבים מאד ומשתנים בין המתמודדים. אשמח שתמקד אותי.

כל העלילה לוקה בחסר מרכזי אחד - ראיית מנהרה.
כביכול כל העולם שאליו נחשף הקורא, הוא דרך נקודת המבט המאוד ספציפית של המספרת, אין עולם מבחוץ, ואין חיים חוץ מהפלונטר שבתוכו מסובכת הנערה

כרגע באמת זה כך. מבחינתי, זה תואם את מציאות חייה הנוכחית. עולמה מתרסק והיא לא רואה כלום מעבר.
תיכף יגיע הרבה יותר מ-

משהו על העולם והיחס של הנערה אליו

שואלת בכנות,
האם זה פחות מקצועי להתמקד רק בחלק הזה כרגע?
האם לא מעמיס מדי להוסיף התרחשויות נוספות כעת, בהתחשב בעומס הרגשי של הסיפור?

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

תודה על הביקורת.
חשוב לי להבין, היכן הסתירה? ההתמקדות בדיפרסיה? מה בדיאלוגים לא נראה אמין?
לא העזתי להכנס לזה, לפני עבודה מעמיקה ומקיפה מאד. אני יודעת שהגוונים במחלה רבים מאד ומשתנים בין המתמודדים. אשמח שתמקד אותי.

ההתמקדות בדיפרסיה לא כל כך קיימת, היא אולי משפיעה על הגיבורה, אבל לא ממש רואים אותה, אלא בעיקר שומעים את הקושי בהתמודדות עם האבחנה והטיפול - פחות עם המחלה עצמה ומה שהיא גורמת לה.
קשה לי למקד, אבל מציע שתקראי בעצמך את הדיאלוגים, בלי הקטע שבו מופיעה האבחנה, ותנסי לחפש שם את ההתמודדות עם המחלה עצמה, לא עם הטיפולים, לא עם המעמד החברתי או הסטיגמה.

כרגע באמת זה כך. מבחינתי, זה תואם את מציאות חייה הנוכחית. עולמה מתרסק והיא לא רואה כלום מעבר.
תיכף יגיע הרבה יותר מ-

שואלת בכנות,
האם זה פחות מקצועי להתמקד רק בחלק הזה כרגע?
האם לא מעמיס מדי להוסיף התרחשויות נוספות כעת, בהתחשב בעומס הרגשי של הסיפור?

העומס הרגשי של הסיפור הוא תוצאה של חוסר באוויר - הקצב שלו חייב להיות יותר הדרגתי, זה כמו לנסות למלא ספל קטן באמצעות צינור של מכבי האש, לקורא אין יכולת לעכל את השטפון הזה, צריך לבנות לו כלים בהדרגה, ולהתאים את עוצמת הזרם, לקיבולת שלו.
התרחשויות נוספות - שתומכות בעלילה, יעזרו לווסת את העומס, ויתנו לסיפור גם מימד של הנאה ויכולת עיכול מיטבית.

 

[shevi123]

קשה לי למקד, אבל מציע שתקראי בעצמך את הדיאלוגים, בלי הקטע שבו מופיעה האבחנה, ותנסי לחפש שם את ההתמודדות עם המחלה עצמה, לא עם הטיפולים, לא עם המעמד החברתי או הסטיגמה.

רעיון מעולה.
תיאורי ההתמודדות היו בעיקר לפני האבחנה. ואז פשוט הלכתי עם זה קדימה לטיפול וכו.
הבנתי כעת למה כוונתך. אקח את זה לפרקים הבאים. תודה.

לקורא אין יכולת לעכל את השטפון הזה, צריך לבנות לו כלים בהדרגה, ולהתאים את עוצמת הזרם, לקיבולת שלו.

פה באמת הרגשתי לפעמים שקצת אבדתי את זה...

התרחשויות נוספות - שתומכות בעלילה, יעזרו לווסת את העומס, ויתנו לסיפור גם מימד של הנאה ויכולת עיכול מיטבית.

בהחלט. אם כי כל התרחשות שנוגעת בזה, קשה אף היא לעיכול. אנסה לפתח את זה.
ממש תודה!

 

[shevi123]

פרק יב

ידיים קטנות מושכות בקצה שמלתי, מנחיתות אותי חזרה למציאות. שוטפת ידיים בזריזות, מרימה את יוני ונושקת לו באהבה. "נסיך שלי, התעוררת?" הוא מקשקש להנאתו.

ערימה צבעונית מתגבהת על השיש, קורצת. מזכירה לי תוכניות אבודות של בוקר חופשי. 'איך נסחפתי לזיכרונות?' לא מצליחה להבין. 'חשבתי שהם מודחקים דיים. החיים כל כך עמוסים ודינמיים. מבטיחים בריחה והגנה. ופתאום... ?!" מניחה את יוני בכיסאו, כבר לא בטוחה בעצמי. הוא מוחה בתגובה, כמובן. מרימה אותו, רוחצת ידיו ופניו. מנסה להשקיט את הלמות לבי. תיכף יחזרו הילדים. הם לא אמורים לסבול ממצבך. מכלום.

"אבא, אבא, מלך העולם" מזמר פריד. מכניס אוירה. "אבא" מתלהב יוני. 'אבא', אני דומעת ללא מילים. 'תעזור לי, טאטע. לא רוצה לשקוע שוב. רוצה להמשיך הלאה. להתקדם. תעזור לי אבא יקר שלי...'.

"אמא" הדלת נפתחה באחת. שימי, סוער כתמיד. משליך את תיקו. מעיף את נעליו לכל כיוון. "מה יש לאכול?" אני לא מעירה לו. לא הפעם. מוותרת על הצ'אנס לקולי הבוגדני. מחבקת בשתיקה ומגישה. הוא רעב מכדי לתמוה. תיכף תגענה הבנות. 'אוי, השם' אני לוחשת שוב. 'תן לי כוח'.

"שלום לכולם", ארי נכנס בחיוך רחב. אלישבע ואיילה צוהלות, רצות אלי לחיבוק גדול ואוהב. שוטפות אותי במלל בלתי נגמר. "מה שלומך?" ארי חוצה את המטבח בפסיעות רחבות. מבט אחד מבהיר לו את התמונה.
"קדימה, ילדים" הוא לא מבזבז דקה, מעשי שכמותו. "בואו נשב ליד השולחן. אמא הכינה ארוחת צהריים נהדרת. מי שיסיים ראשון את הארוחה, יוכל לשחק בפליימוביל החדש".

"לכי לנוח, אפרת" הוא לוחש כשהילדים שקועים באכילה. "אני כבר מסיים פה. נקרא ליעלי שתשמור עליהם ונצא לאנשהוא. הגיע הזמן, לא?" אני מהנהנת בתודה. גוררת רגליי לחדר השינה. מייחלת למנוחה. יודעת מראש שזו תקוות שווא.

*****

"אז את שומעת?" מלהגת אסנת. כאילו כלום לא קרה. "כבר דברתי עם שירה ורותי. הן הסכימו. רק את עדיין לא החזרת תשובה. אז מה את אומרת?". מצחיקה שכמותה. היא באמת חושבת שאני זוכרת על מה מדובר. ושזה ממש מעניין אותי. מה אני עושה אתה? רגע. משהו מהבהב בי. זה אומר שהיא בעצם לא יודעת עלי כלום. "אפי, את שם?"

'קדימה אפוש' משהו מתעורר בי. 'לכי על זה. תוכיחי לעצמך שאת עדיין יכולה להתנהל כתמיד'. "ברור" אני מנסה לגייס יש מאין. "הקליטה פה על הפנים. אז איפה היינו?". "דברנו על היציאה לבריכה. מעופפת נהיית פתאום, אה?".

"ממש לא. זה הקו הזה. אמרתי לך. האמת? הייתי ממש רוצה. אבל אני תקועה פה עם בייביסיטר מעצבן. ככה זה כשאמא שלי עובדת אחה"צ". 'יופי לך' אני מחמיאה לעצמי. 'למדת לשקר'. 'היא באמת עובדת'. אני משכנעת את עצמי. 'משנה כל כך הפרט הקטן שמיכל שומרת עליהם?'.

"אבל אפרת". קולה מוזר קצת. "דברנו על שמונה בערב. מה קשור פה הבייביסיטר של אחר הצהריים. להיפך, תוכלי להתרענן. ותקשיבי" קולה מזנק בחצי טון. "לא מתאים לך להתחמק. מה עובר, אפרת?".

הקירות סוגרים. הפרויקט גדול עלי. נמאס לי. שתחשוב מה שתרצה. לא הולכת להילחם מלחמות זוללות אנרגיה כדי לחטוף כישלון בסופן. "לא יכולה, אסנת" אני מסננת בחדות. "פעם אחרת, טוב?". מנסה לרכך איכשהו. לא ממתינה לתגובה. הנייד נזרק למיטה. מושך אותי בעקבותיו. מתוסכלת וזעומה.

'כמה כבר אפשר לדרוש מבן אדם. באמת'. "אמרת משהו?". מחטטת מיכל במגירתה. מרחק נגיעה מהממצאים המפלילים במגירתי. "שום כלום" הזעם מתיז את מילותיי כחצים. "ואת מתכבדת לזוז. אני צריכה פה שקט, אוקיי?".

"אה, באמת?" היא מזדקפת, נכונה למלחמה. "לא הספיקה לך השינה עד צהרי היום? מה קורה לך, הזדקנת פתאום? ונראה לך סביר לתפוס פה את החדר לכל היום? נראה לך חדר פרטי?".

"תפסיקי, את שומעת?". זו לא אני שצווחת. היא פוערת עיניים. ופה. "לא עניינך מה אני עושה איך וכמה. אמרתי לך לצאת אז פשוט תעשי את זה!".
עיניה הגדולות שופכות שמן לזעמי. מציתות מחדש. "את-יכולה-פשוט-לעשות-את-מה-שאומרים-לך?" קולי מטפס לאוקטבות לא מוכרות. "אני אחותך הגדולה אם שכחת. והגיע הזמן שתלמדי סוף סוף לכבד. להקשיב. לשמוע. הבנת אותי?".

"את לא נורמלית" היא לוחשת לפני שנמלטת על נפשה.
"את לא תלמדי אותי מי נורמלית ומי לא". עוד רגע אשתגע לגמרי. כבר לא אכפת לי מכלום. יש גבול. "וחסר לך אם את חוזרת שוב על השטות הזו. שומעת?" גם כן חכמולוגית. כבר לא שומעת מה היא עונה. לא רוצה לשמוע. טורקת את הדלת בזעף ושוקעת במיטה. בכי עצום שוטף אותי בגל עכור.

"אפרת?"
הדלת נפתחה.
"אמרתי לך לא לפתוח!" לזעם עוצמה משלו. פסיעות רכות קרבו אלי. "אפרתי" לחשה אמא. קולה מוזר. "אפרתי שלי. מה קורה?". אני לא מצליחה לענות. חולשה נוראית אפפה אותי. מגדל קלפים שמתמוטט באחת.

היא התישבה לידי. מלטפת את גבי. "אל תעמיסי על עצמך, פרח שלי. אני יודעת שקשה לך. לכולנו קשה. וזה בסדר, יקרה שלי". אני מנסה להשתחרר ממגעה. מתייאשת מהר, נכנעת לה. לבכי הכובש. לתסכול. "את יודעת שלא ספרנו לאף אחד על מה שקורה אתך. לא בבית לילדים, גם לא למיכל. אנו מעדיפים שזה יישמר כמה שיותר בסוד. כמו שדברנו על כך, אפרת, לא פעם. אבל את יודעת, היא בוגרת ומבינה. היא בסה"כ קטנה ממך בשנה. היא כמובן לא תוכל להגדיר בשם את מה שקורה. אבל מספיק לה מה שהיא רואה ושומעת".

"אפרתי שלי" קולה נרטב, מתחנן. "בבקשה יקרה שלי. תשתדלי שלא יהיו פה יותר מדי סימני שאלה. זה יעזור לך לעבור את התקופה ביתר קלות. את יודעת שזה זמני בלבד. כשתחזרי בעז"ה לשגרה. יקל עלייך להשתלב בלי לעמול מחדש על הכול. אני סומכת עלייך, אהובה. מאמינה בכוחותייך. את יכולה ואת תתגברי. נחשוב ביחד מה יעזור לך להתמודד. ובינתיים, תבטיחי לי שתשתדלי. כמה שאת יכולה. בסדר, מותק?" ליטפה את שערותי הסתורות. עצמתי עיניים. לא רוצה להבטיח. לא רוצה להתחייב. לכלום.

אמא נאנחה. שלחה ליטוף אחרון. מכסה אותי בשמיכה כבימי ילדותי. יוצאת בשתיקה. מותירה אותי מול מציאות מתישה שסוגרת עלי מכל כיוון אפשרי.

 

[ליאורהA]

@shevi123 - מה הנחתת עלינו את הפרק העצוב הזה בזמן שמחתינו???
אבל העברת היטב את הנפילה ואת המצוקה שלאחריה. (למרות שאפרת הייתה צריכה להיות מושלמת לפני המצב החדש כדי שאחותה תחשוב שההתנהגות המתוארת שלה חריגה. רק אומרת. )
רק משהו אחד, ואת יכולה להתעלם אם החלטת ככה, אבל למה עברת שוב לעתיד בתחילת הפרק? יש לקפיצה הזו חשיבות לעלילה של הפרק הספציפי הזה?
אם לא, חשבתי שאולי תקחי את כל הקטעים האלו (זה ותחילת פרק ג' ואם יש לך עוד) ותעשי מהם סוג של פרק סיום. שכל הסיפור יהיה בזמן הווה (כשהיא נערה) ואז פרק הסיום יספר עליה כאישה, על הקשיים שעוד יש לה ועל ההתרה שלהם. מה אומרת?

 

[shevi123]

היי @ליאורהA
כייף כתמיד לקבל את תגובותייך המענינות
ניסיתי לאזן קצת בהתחשב במועד ובכלל אבל שוב, עניין של טעם וריח.
לא מאמינה שיש אנשים מושלמים ולא מתיימרת לתאר אותם כך. מספיק שהיא תהיה טיפוס מאופק כדי שההתפרצות תהיה חריגה... צודקת שזה לא הודגש...

רק משהו אחד, ואת יכולה להתעלם אם החלטת ככה, אבל למה עברת שוב לעתיד בתחילת הפרק? יש לקפיצה הזו חשיבות לעלילה של הפרק הספציפי הזה?
אם לא, חשבתי שאולי תקחי את כל הקטעים האלו (זה ותחילת פרק ג' ואם יש לך עוד) ותעשי מהם סוג של פרק סיום. שכל הסיפור יהיה בזמן הווה (כשהיא נערה) ואז פרק הסיום יספר עליה כאישה, על הקשיים שעוד יש לה ועל ההתרה שלהם. מה אומרת?

שאלה טובה.
התשובה תחשוף את ההמשך...
בגדול, אולי יש פחות חשיבות לפרק הספיציפי. יותר בהקשר לכך שזה הרבה יותר מפרק סיום

 

[shevi123]

אבל למה עברת שוב לעתיד בתחילת הפרק? יש לקפיצה הזו חשיבות לעלילה של הפרק הספציפי הזה?

חשבתי שוב על מה שכתבת. שואלת בכנות. האם מבחינה מקצועית החזרה להווה לאחר פרקים ארוכים של עבר היא צורמת/לא נכונה?
בהנחה שזו לא גיחה פה ושם אלא אמשיך לבנות את הפרקים בצורה של עבר- הווה משולבים.
והאם 2 החלקים באותו פרק חייבים להיות בהקשר מסויים?
באופן אישי אוהבת שיש הקשר, אך האם זה מחוייב?

אשמח להחכים בעניין.

 

[shevi123]

בס"ד

פרק י"ג

הדרך לנתניה עוברת בשתיקה. ארי כבר התייאש מלדובב. מפעיל את מערכת השמע. צלילים רכים שטפו את הרכב. מנסים לשווא להרגיע, להרפות. המחשבה על הים והטיילת לא מצליחה להרים אותי. הכול סגר עלי, כמו חזרתי עשרים שנה אחורה.

כנראה שהתנמנמתי בכול זאת. ריח מלוח ואהוב מכה בי באחת. בריזה חלומית של בין הערביים. מוצאת את עצמי פוסעת בכבדות. רוצה רק לברוח. "מדהים פה, אה?" הוא מוקסם כתמיד, חובב טבע מושבע שכמותו. "זוכרת את הפעם הראשונה שהיינו פה?". ריח מתקתק עולה באוויר. מלא רכות והתרגשות חלומית. טווה חלומות ותקווה חדשה שמפעמת.

"ברור". איך הוא מצליח להוציא חיוך, למרות הכול. "ישבנו פה, זוג טרי וחדש. רגע לפני חתונה. פגישה אחרונה. כמה פחדתי מההפסקה הזו שתבוא. מהפרידה הזמנית הזו. בכיתי עוד לפני שהתחילה. במונית חזור, זוכר?" משהו מתרווח בי. מסכים חלקית להסחת דעת.
"איך לא?" הוא מתחייך בהנאה. מבסוט מהצלחתו. "החלומות שרקמנו. הרגעים האלו של טרום חיים חדשים. הדגדוג הזה בפנים שהנה, הגענו לחלקה משלנו סוף סוף. אחרי שנות הרעב והקושי הנה מגיעות להן שנות השובע. והן הגיעו, אפרת. לא נטולות קושי, לא מרופדות בעלי דפנה. מאתגרות כל פעם מחדש. אך כעת היינו ביחד. במלחמה ובניצחונות. בקשיים ובתקוות. נפלנו וקמנו כדי לנעוץ עוד דגל ניצחון. נס להתנוסס, אה?" שחרר חיוך מרוצה, בטוח. הניצוץ בעיניו מתחנן לפידבק. "קדימה, אפרת. אנחנו לא נבהלים, נכון? זה עוד אתגר בדרך. אבל אנחנו כבר מלומדים. קטן עלינו. אז נתחיל?". הוא הציץ בי בעיניים נואשות, מתחננות. לא יכולה למבט הזה. מעולם לא יכולתי. אני נאנחת בקול. יודעת שזהו חבל ההצלה שלי. מנסה להיתפס בו בידיים רועדות. למרות הכול. למרות הייאוש הפושה, המלגלג לניסיונותיו של אישי.

"אתה מבין?" הים רגוע, שולח גלים רעננים. סופג הכול. ארי תולה בי עיניים מרוכזות. שקטות. "כמה פעמים עשיתי את הדרך הזו? בניתי את עצמי מחדש בכל פעם. חורקת שיניים ומתעקשת. נלחמת עד זוב דם. קורעת את עצמי בעבודה ולא מוותרת על כלום. ובסוף... מגיעה שוב לאותה נקודה. שוב הכול מהתחלה. כבר יודעת לזהות את הרגעים האלו. את ההתפוררות הראשונית. כמו חזאי רואה את ההמשך הבלתי נמנע. שוב התרסקות. עניין של זמן. זה הכול. בינתיים אמשיך להיקרע. יותר מתמיד. חייבת לשמור על השם שלי". קולי נסדק, מאותת על ההמשך הצפוי. ארי עדיין שותק. מרגישה את גלגלי מוחו שועטים.

"למה, ארי? למה אני צריכה את זה? לעבור כל פעם את הגיהינום הזה ובמקום להקשיב לעצמי, לתת את המקום לצרכים. לטיפול בעצמי. אני עסוקה באיך לשרוד יותר ימים עד הנפילה? במה שיחשבו ויגידו? במלחמה על שמי הטוב. על אפרת המושלמת, המתקתקת, היעילה. זו שלא ניתן לנחש בניחוש המופרע ביותר שמשהו עובר עליה. ניצלתי מסטיגמה כובלת. החלפתי אותה במאסר נצח. מה אני עושה, ארי?".

השקט העמיק. מכה בפניי בהלם. מהיכן הגיעו המילים האלו? ממתי אני מדברת ככה? בועטת במתווה חיי המוכר והבטוח. סודקת בחומתו חריצים. מערערת עליו! 'משהו קורה לך, אפי'. אני מגיעה למסקנה הבלתי נמנעת. 'סוג של משבר גיל השלושים פלוס? קראת יותר מדי סיפורים של חישוב מסלול מחדש? איך את מעיזה להיכנס לזה בכלל? רוצה להרוס חיים שלמים, שידוכים של הילדים וסטיגמה נוראית בהינף יד? סתם, כי נמאס לך? באמת, אפרת. תתבגרי כבר'. המחשבות סוערות, מתחרות בגלים שהחלו לסעור עם רוחות ערב. הצטמררתי.

עיניו של ארי, כהות ועמוקות נעוצות בי. הלומות מהשטף. קוראות את נשמתי ללא מילים.
"אני ממש מבין אותך, אפי. את סוחבת על גבך משא לא פשוט. נלחמת בכוחות על. מתמודדת בכל הזירות ולא מתפשרת. את מדהימה ואת יודעת את זה. אני מעריץ אותך כל פעם מחדש. וגם את זה את יודעת". משהו מפשיר. הגוש בחזה כבר פחות מעיק.

"את יודעת אפרת, אני דווקא שמח על השיחה הזאת. על המבט הישיר והכנה שלך. ומותר לך. מותר לך ואפילו רצוי שתניחי קצת. תנוחי מהעמל הזה. אי אפשר להילחם בלי סוף. מבינה?".

"אתה מבין מה המשמעות של זה?" לא. זה לא אמתי מה שקורה פה. "אתה יודע מה יקרה אם אני הולכת על מהלך כזה?"
"ספרי לי". הנינוחות שלו מטריפה אותי. "מה הכי גרוע שיהיה?".
"אני לא רוצה אפילו לדמיין את זה. עזוב, זה היה סתם רגע של חולשה. זה יעבור. לא הורסים חיים שלמים בשביל רגע".
"לא הורסים" הוא לוחש, כמו מדבר אל עצמו. "בונים אותם מחדש".

אבל אני כבר לא שם. אין מצב בעולם שאהיה שם. "נחזור? נהיה כבר מאוחר".
"נחזור" מסכים ארי. "אבל נמשיך לדבר על זה. בבקשה. אני מרגיש שעלינו פה על משהו חשוב. את תחליטי כמובן, בסופו של דבר מה לעשות. אני רק מבקש שתתני לזה צ'אנס". אני מהנהנת קלושות. מחישה צעדים אל הרכב. רוח קרירה מדי עוזרת לי להתחפר במעיל המנחם.
*****
"אז מה?" רותי נוחתת בלי התראה. שמה פס עבה על הדלת הנעולה. "מה קורה? מה חדש?".
"מה חדש? באת בשביל לצחוק עלי?".
"אני שואלת באמת". היא מיתממת. "ותפסיקי להתקפד. באמת. מה כבר שאלתי? לא מצליחה להכיר אותך לאחרונה, באמת".

"טוב, רותי. תעזבי אותי בסדר? אין לי מה לחדש. ולא נראה לי שממש בא לך לשמוע על השינויים האחרונים במינונים ולא על רופא כזה או אחר, נכון? אז זהו אין לי מה לחדש מעבר לזה". היא נועצת בי עיניים מיואשות. "זה מה שאת רוצה, אפרת? להיתקע עם הכדורים האלו לכל החיים ולסגור בהם את תחומי העניין שלך? אני באמת לא מצליחה להבין אותך. מה עם כל מה שבנינו? בדיוק כשהתחלת לככב את נרקבת לי פה? תסלחי לי, אפרת, שאני ככה בוטה. אבל לפעמים צריך לנער. אין מה לעשות. ואת יודעת שזה מגיע ממקום טוב. נכון?"

משהו בה מתרכך. לא מספיק כדי למנוע את זעמי.
"תסלחי לי גם את, רותי. אבל את מרשה לעצמך חופשי לומר מה בא לך. בלי חשבון. בלי טיפת מחשבה על מה שזה עושה לי. נראה לך שממש כייף לי לרבוץ פה במיטה כמו איזו מומיה? להרגיש דפוק על הנשמה ברמות שאני לא יכולה להסביר לך? לראות את החיים שלי נהרסים? נראה לך כייף לי לחטוף התקפי בכי בלתי נשלטים. להיקרע ממחשבות זוועה ופשוט לשנוא את עצמי?" הקול שלי כבר מזמן יצא משליטה. "ואת, במקום להיות איתי, לתמוך בי. לעודד או פשוט להיות. את יודעת שאפילו מיכלי לא יודעת כלום. פשוט כלום. אני צריכה לקרוע את עצמי כדי שהיא לא תדע רק בגלל שלהורים שלי זה חשוב. זה מה שיש לך לומר לי? בתור היחידה שיודעת באמת מה קורה איתי?".

אני לא מחכה למבט הנדהם השלה. למילים המתנצחות או המתנצלות, לשם שינוי.
כדור קטן, חבר חדש וקרוב שלי, משתף פעולה.
אני בולעת בשנייה. חוזרת למקום הבטוח שלי. השמיכה עבה דיה כדי לעטוף אותי בנאמנות. מגינה עלי מפגעי העולם.

 

[מגבת]

חשבתי שוב על מה שכתבת. שואלת בכנות. האם מבחינה מקצועית החזרה להווה לאחר פרקים ארוכים של עבר היא צורמת/לא נכונה?
בהנחה שזו לא גיחה פה ושם אלא אמשיך לבנות את הפרקים בצורה של עבר- הווה משולבים.
והאם 2 החלקים באותו פרק חייבים להיות בהקשר מסויים?
באופן אישי אוהבת שיש הקשר, אך האם זה מחוייב?

אשמח להחכים בעניין.

זה עניין של טעם..
כתיבת העתיד מצד אחד נותנת תקווה, מצד שני מקלקלת קצת את ההזדהות עם הגיבורה...
אני אישית הייתי מעדיפה לא לקרוא עכשיו על העתיד.

 

[shevi123]

מצד שני מקלקלת קצת את ההזדהות עם הגיבורה...

לא כל כך הבנתי את המשפט הזה.
תודה על המשוב!