הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #301
נכון, זה היה נראה בקטע שלזה התכוונת, לא?
- פותח הנושא הודיה לוי.
- פורסם בתאריך
-
- תגיות
- מרים גלבוע נוער מתמודד
- הוסף לסימניות
- #302
קטע יפיפיה, מלא ברגש. היטבת לתאר את התחושה של מי שמצליחה לראות את הנשמה דרך העיניים.
הלוואי שהיו הרבה בנות כאלו בכיתה של אפרת.
- הוסף לסימניות
- #303
היא מדברת ע"ע
- הוסף לסימניות
- #304
- הוסף לסימניות
- #305
היא מדברת על עצמה, שרק היא שם בשבלה
כן, זו אני.
לבד, עם הכאב. לבד על חלקת אדמה מטושטשת, לבד שנלחמת מול עדר זאבים, זאב בודד.
אולי יום יבוא
והכאב יעלם, ימצא לו חברים.
- הוסף לסימניות
- #306
זה היה נראה לי שמישהי אחרת מדברת, מהצד שלה. בגלל המילים שהדגשתי.
- הוסף לסימניות
- #308
מקווה לעלות עד מוצ"ש הבא עלינו לטובה.
- הוסף לסימניות
- #309
אני דווקא חשבתי שלהורים של אפרת יש איזושהי הפרעה נפשית.
כך הבנתי, בעיקר בגלל הקטע הזה.
בכל אופן, אני אני מחכה ממש שתוציאי את הספר,
הכתיבה כל כך נוגעת, כזאת אמיתית, ומחוברת, אני מכירה כמה סיפורים דומים, והלב פשוט יוצא.
אני רק רוצה להכיר את אפרת הזאת במציאות (להיות חברה שלה
)
כך הבנתי, בעיקר בגלל הקטע הזה.
קצת הפריע לי, שמי שקורא את הסיפור מהאמצע, המשפחה נשמעת מאוד סטנדרטית, קצת מגזימה, אבל בכלל לא כמו שמתואר בהתחלה, בפרק הראשון, שהילדה מנותקת מפעילות חברתית וכו...
בכל אופן, אני אני מחכה ממש שתוציאי את הספר,
אני הראשונה שיקנה
אני רק רוצה להכיר את אפרת הזאת במציאות (להיות חברה שלה
)- הוסף לסימניות
- #310
אההה את מטורפת וכיף לקרא תסיפור אני בשיאא המתח
לגמרי חושבת מה זב ליהות בכזה בית יוצא הלב לגמרי!
ניראה לך ההורים שלה לא יסכימואני רק רוצה להכיר את אפרת הזאת במציאות (להיות חברה שלה
- הוסף לסימניות
- #311
זהו, פישול.
כעיקרון התכוונתי שהיא תדבא ע"ע מהצד, ואז תבין שאין לה באמת א"א.
- הוסף לסימניות
- #312
פרק י"ד/ עלים צורחים
הבטתי בחתכים שנפערו בכף ידי, לא האמנתי שהטיפשה שאחראית למעשה הזה זו אני בעצמי. לא זוכרת מה חשבתי לעצמי באותם הרגעים כשהנחתי את כפות ידיי על הזכוכיות כאילו היו הן מפת קטיפה רכה. זוכרת איך הרגשתי כשהדם צבע את כפות ידיי: תלושה.
ולא הייתה בי הזכות לרחם על עצמי, להזכיר לי שאולי אני רק מסכנה. ואולי מותר לי לכאוב כשאני זרוקה ברחוב והבית שלי אי שם בפינה.
ניערתי את כפות ידיי ועטפתי אותן בעלים שקטפתי מעץ פינתי שעמד בסוף הרחוב. פעם המחנכת של כיתה י"ב אמרה לנו שכשתלושים עלה, הצעקה שלו מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. מאז לא ניתקתי עלים לשווא. ידעתי שצעקה יכולה להדהד עד סוף העולם מבלי שאיש ישמע אותה.
בדיוק כשניסיתי לעצור את הדם, הפלאפון שלי ניגן. אמא הייתה על הקו. לא עניתי. היא התקשרה שוב ואני ניתקתי. אחר כך הנייד רטט שוב. אותו מספר בסיומת שונה: אבא.
* * *
בשעה תשע בבוקר התייצבתי בשמלה לכל בת. ידעתי שאני צריכה לתפקד כרגיל בחנות של עמוס. שמחתי שיש משהו אחד בעולם שיכול להשכיח ממני רק לכמה שעות את הקרוסלה הזו שאני נמצאת בה במשך כל שעות היממה.
"וואוו. זה נראה כאילו ברחת מהגו'נגל", קידמה אמונה את פניי. בחנה את שערותיי הסוררות והמשיכה: "עם איזה חיות טרף נלחמת? מי השודדים שהעזו להתעסק איתך?".
"שום שודדים", אמרתי ביובש, מנסה בכוח להסוות את כפות ידי מאחורי גבי.
"אז למה השיער שלך נראה כאילו הוא עבר קרב?", היא צחקה. "ומה זה כל השקיות האלו? ולמה יש לך אבק על החצאית?".
כי ישנתי ברחוב, אמונה. כי באמת עברתי קרב, אמונה. כי יש דברים שלעולם לא תדעי על החיים שלי, אמונה.
"שום דבר", עניתי בחוסר חשק.
"או – קי. סבבוש. את לא חייבת לשתף הכל", קולה נסדק קלות, נגוע באכזבה. בחרתי להתעלם מהטון הסמוי שנלווה לקולה. "וסתם שתדעי שעמוס טיפהל'ה התעצבן אתמול שככה הברזת ברגע האחרון", היא המשיכה.
"שיתעצבן", לחשתי בשקט. והתגובה הזו הבהילה אפילו אותי. כי במצב רגיל, טרום לילה. הייתי רועדת כולי, מבקשת מאמונה שתאמר לי בדיוק מה עמוס אמר, באיזו נימה, ומה הייתה הבעת הפנים שעטה על עצמו בזמן שהזכיר אותי.
* * *
קיפלתי בגדים בידיים פצועות ואמונה לא ראתה. סידרתי קולבים בידיים רועדות ואמונה לא הבחינה.
כשאחת הלקוחות ביקשה לשלם, הנחתי את כפות ידי על הדלפק. רק אז אמונה חשפה את הסוד. פתחה אישונים מבוהלים, צעקה : "אייי. מ ה ק ר ה ל ך??"
"אה, זה? סתם שריטה", התאמצתי לשקר.
"זאת לא סתם שריטה", התרוממו גבותיה העגולות. "תראי לי", היא התעקשה. נגעה בשורש כף ידי ובחנה את הסדקים. "זה נראה פציעה ממשהו חד. מה את עושה פה?! תרוצי מהר הביתה!".
"איזה בית??", רציתי לצעוק לה. "על איזה בית את מדברת?" אך במקום זאת רק לחשתי: "אתמול לא הגעתי. אני לא יכולה להעדר גם היום. עמוס – "
"למי אכפת מעמוס?? היא כמעט גירשה אותי. "הידיים שלך פצועות. נו תלכי כבר".
"לא יודעת, נראה. אולי אני אצא קצת יותר מוקדם", הגשתי ללקוחה את החשבונית. היא התמהמהה רגע. נראה היה שהיא סקרנית לדעת את הסיפור שעומד מאחורי כפות ידיי.
"אבל איך זה קרה לך, בעצם?", שאלה אמונה את השאלה שלא רציתי שתשאל.
"סיפור ארוך", הוצאתי אוויר מבעד שפתיים פתוחות למחצה.
"או – קי. את לא חייבת לספר הכל", היא כיווצה מצח נעלב.
* * *
גם כשהייתי בחנות וניסיתי למצוא את הלבד בתוך ההמון - אבא התקשר. גם אמא ניסתה. נראה היה שאיך שהשיחה של אבא נדחית, אמא מתקשרת. גם השיחה שלה נדחתה. ושוב אבא ניסה.
כשאמונה הבחינה בשיחות שדחיתי בזו אחר זו, היא חייכה חיוך עגום, אמרה: "את מזכירה לי את עצמי לפני שנתיים. הייתי מסננת את ההורים שלי חופשי עד ש..."
""עד שמה?" ניסיתי.
"לא משנה, סיפור ארוך", פתיל של חיוך מתנשא עלה על שפתיה.
"את מנסה להחזיר לי?", ניסיתי לוודא.
"קלעת בול" היא קרצה. "אבל אני רק אומר שאני קצת מתגעגעת לזמנים האלו שהייתה לי את הפריווילגיה לא לענות להם. היום אני יכולה להתקשר לאבא שלי יומם ולילה והוא לא יענה. אני אנסה שוב ולא יהיה מענה. הוא בדרך לבנות לו בית חדש, שכח מהקן הישן".
"אויש. זה... עצוב".
"כן... אבל יהיה פ'סדר", היא אמרה בקול חלוש ויבש, הכי לא פ'סדרי שיש.
* * *
יצאתי מהחנות בשעה אחת בצהריים. שמש זרחה בשמים, שלחה לעברי קרניים שקרניות. כאילו לא שטף אתמול הגשם את היקום. כאילו לא סערו השמיים. הבטתי בעצים שנעו קלות עם הרוח, בציפורים שניקבו את המדרכות.
אותם העלים שנאבקו לפני יממה עם הרוח, עמדו כעת איתנים על העץ. והרוח, גם היא שכחה את הסערה של אתמול.
קיוותי שיהיה תור ארוך בקופת החולים כך יהיה לי סידור לפחות לשעתיים הקרובות. קיוותי שהרופאה לא תכביד עלי בשאלותיה. לא ידעתי אם זה מקובל להתפרץ ככה לקופת חולים. לחשוף ידיים שרוטות, לשאול "אז מה אפשר לעשות?" אולי הרופאה תצחק, תשלח אותי הביתה. אולי היא תבהל, תפנה אותי לבית החולים.
פסעתי בצעדים עלובים במורד הרחוב. חלפתי בין חנויות ידועות ופרצופים מוכרים. הדרך הייתה די משמעממת עד שהגעתי סמוך לחנות הפלאפל.
אמבולנס מוקף בעשרות אנשים הבהב ממרחק. האירוע הזה האיץ את קצב הליכתי. פתאום נוצר לי עוד יעד, משהו שימלא עוד פיסה של יום. סקרנית חלפתי בין אנשים, עקפתי עגלות וילדים.
ככל שהתקרבתי יותר, שמעתי את הקולות המהוסים שהתאגדו סביב הדמות שהייתה שרועה על המדרכה. "אבל איך זה קרה לו פתאום? ממה?".
הייתה שם תחושת מתח נוראית. יכולתי לחוש את סימני השאלה הכבדים שנזרקו מאחד לשני.
התקרבתי יותר. רציתי להיות חלק, להבין במה מדובר.
בין המון האנשים, פילס איש מד"א את הדרך עם האלונקה, ורגע לפני שזחלו שניהם אל המיניבוס ראיתי את האיש השוכב בה, חיוור. זקן ארוך, חום ולבן מעורבבים בו. שני חריצים חקוקים על מצח: אבא.
הבטתי בחתכים שנפערו בכף ידי, לא האמנתי שהטיפשה שאחראית למעשה הזה זו אני בעצמי. לא זוכרת מה חשבתי לעצמי באותם הרגעים כשהנחתי את כפות ידיי על הזכוכיות כאילו היו הן מפת קטיפה רכה. זוכרת איך הרגשתי כשהדם צבע את כפות ידיי: תלושה.
ולא הייתה בי הזכות לרחם על עצמי, להזכיר לי שאולי אני רק מסכנה. ואולי מותר לי לכאוב כשאני זרוקה ברחוב והבית שלי אי שם בפינה.
ניערתי את כפות ידיי ועטפתי אותן בעלים שקטפתי מעץ פינתי שעמד בסוף הרחוב. פעם המחנכת של כיתה י"ב אמרה לנו שכשתלושים עלה, הצעקה שלו מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו. מאז לא ניתקתי עלים לשווא. ידעתי שצעקה יכולה להדהד עד סוף העולם מבלי שאיש ישמע אותה.
בדיוק כשניסיתי לעצור את הדם, הפלאפון שלי ניגן. אמא הייתה על הקו. לא עניתי. היא התקשרה שוב ואני ניתקתי. אחר כך הנייד רטט שוב. אותו מספר בסיומת שונה: אבא.
* * *
בשעה תשע בבוקר התייצבתי בשמלה לכל בת. ידעתי שאני צריכה לתפקד כרגיל בחנות של עמוס. שמחתי שיש משהו אחד בעולם שיכול להשכיח ממני רק לכמה שעות את הקרוסלה הזו שאני נמצאת בה במשך כל שעות היממה.
"וואוו. זה נראה כאילו ברחת מהגו'נגל", קידמה אמונה את פניי. בחנה את שערותיי הסוררות והמשיכה: "עם איזה חיות טרף נלחמת? מי השודדים שהעזו להתעסק איתך?".
"שום שודדים", אמרתי ביובש, מנסה בכוח להסוות את כפות ידי מאחורי גבי.
"אז למה השיער שלך נראה כאילו הוא עבר קרב?", היא צחקה. "ומה זה כל השקיות האלו? ולמה יש לך אבק על החצאית?".
כי ישנתי ברחוב, אמונה. כי באמת עברתי קרב, אמונה. כי יש דברים שלעולם לא תדעי על החיים שלי, אמונה.
"שום דבר", עניתי בחוסר חשק.
"או – קי. סבבוש. את לא חייבת לשתף הכל", קולה נסדק קלות, נגוע באכזבה. בחרתי להתעלם מהטון הסמוי שנלווה לקולה. "וסתם שתדעי שעמוס טיפהל'ה התעצבן אתמול שככה הברזת ברגע האחרון", היא המשיכה.
"שיתעצבן", לחשתי בשקט. והתגובה הזו הבהילה אפילו אותי. כי במצב רגיל, טרום לילה. הייתי רועדת כולי, מבקשת מאמונה שתאמר לי בדיוק מה עמוס אמר, באיזו נימה, ומה הייתה הבעת הפנים שעטה על עצמו בזמן שהזכיר אותי.
* * *
קיפלתי בגדים בידיים פצועות ואמונה לא ראתה. סידרתי קולבים בידיים רועדות ואמונה לא הבחינה.
כשאחת הלקוחות ביקשה לשלם, הנחתי את כפות ידי על הדלפק. רק אז אמונה חשפה את הסוד. פתחה אישונים מבוהלים, צעקה : "אייי. מ ה ק ר ה ל ך??"
"אה, זה? סתם שריטה", התאמצתי לשקר.
"זאת לא סתם שריטה", התרוממו גבותיה העגולות. "תראי לי", היא התעקשה. נגעה בשורש כף ידי ובחנה את הסדקים. "זה נראה פציעה ממשהו חד. מה את עושה פה?! תרוצי מהר הביתה!".
"איזה בית??", רציתי לצעוק לה. "על איזה בית את מדברת?" אך במקום זאת רק לחשתי: "אתמול לא הגעתי. אני לא יכולה להעדר גם היום. עמוס – "
"למי אכפת מעמוס?? היא כמעט גירשה אותי. "הידיים שלך פצועות. נו תלכי כבר".
"לא יודעת, נראה. אולי אני אצא קצת יותר מוקדם", הגשתי ללקוחה את החשבונית. היא התמהמהה רגע. נראה היה שהיא סקרנית לדעת את הסיפור שעומד מאחורי כפות ידיי.
"אבל איך זה קרה לך, בעצם?", שאלה אמונה את השאלה שלא רציתי שתשאל.
"סיפור ארוך", הוצאתי אוויר מבעד שפתיים פתוחות למחצה.
"או – קי. את לא חייבת לספר הכל", היא כיווצה מצח נעלב.
* * *
גם כשהייתי בחנות וניסיתי למצוא את הלבד בתוך ההמון - אבא התקשר. גם אמא ניסתה. נראה היה שאיך שהשיחה של אבא נדחית, אמא מתקשרת. גם השיחה שלה נדחתה. ושוב אבא ניסה.
כשאמונה הבחינה בשיחות שדחיתי בזו אחר זו, היא חייכה חיוך עגום, אמרה: "את מזכירה לי את עצמי לפני שנתיים. הייתי מסננת את ההורים שלי חופשי עד ש..."
""עד שמה?" ניסיתי.
"לא משנה, סיפור ארוך", פתיל של חיוך מתנשא עלה על שפתיה.
"את מנסה להחזיר לי?", ניסיתי לוודא.
"קלעת בול" היא קרצה. "אבל אני רק אומר שאני קצת מתגעגעת לזמנים האלו שהייתה לי את הפריווילגיה לא לענות להם. היום אני יכולה להתקשר לאבא שלי יומם ולילה והוא לא יענה. אני אנסה שוב ולא יהיה מענה. הוא בדרך לבנות לו בית חדש, שכח מהקן הישן".
"אויש. זה... עצוב".
"כן... אבל יהיה פ'סדר", היא אמרה בקול חלוש ויבש, הכי לא פ'סדרי שיש.
* * *
יצאתי מהחנות בשעה אחת בצהריים. שמש זרחה בשמים, שלחה לעברי קרניים שקרניות. כאילו לא שטף אתמול הגשם את היקום. כאילו לא סערו השמיים. הבטתי בעצים שנעו קלות עם הרוח, בציפורים שניקבו את המדרכות.
אותם העלים שנאבקו לפני יממה עם הרוח, עמדו כעת איתנים על העץ. והרוח, גם היא שכחה את הסערה של אתמול.
קיוותי שיהיה תור ארוך בקופת החולים כך יהיה לי סידור לפחות לשעתיים הקרובות. קיוותי שהרופאה לא תכביד עלי בשאלותיה. לא ידעתי אם זה מקובל להתפרץ ככה לקופת חולים. לחשוף ידיים שרוטות, לשאול "אז מה אפשר לעשות?" אולי הרופאה תצחק, תשלח אותי הביתה. אולי היא תבהל, תפנה אותי לבית החולים.
פסעתי בצעדים עלובים במורד הרחוב. חלפתי בין חנויות ידועות ופרצופים מוכרים. הדרך הייתה די משמעממת עד שהגעתי סמוך לחנות הפלאפל.
אמבולנס מוקף בעשרות אנשים הבהב ממרחק. האירוע הזה האיץ את קצב הליכתי. פתאום נוצר לי עוד יעד, משהו שימלא עוד פיסה של יום. סקרנית חלפתי בין אנשים, עקפתי עגלות וילדים.
ככל שהתקרבתי יותר, שמעתי את הקולות המהוסים שהתאגדו סביב הדמות שהייתה שרועה על המדרכה. "אבל איך זה קרה לו פתאום? ממה?".
הייתה שם תחושת מתח נוראית. יכולתי לחוש את סימני השאלה הכבדים שנזרקו מאחד לשני.
התקרבתי יותר. רציתי להיות חלק, להבין במה מדובר.
בין המון האנשים, פילס איש מד"א את הדרך עם האלונקה, ורגע לפני שזחלו שניהם אל המיניבוס ראיתי את האיש השוכב בה, חיוור. זקן ארוך, חום ולבן מעורבבים בו. שני חריצים חקוקים על מצח: אבא.
נערך לאחרונה ב:
- הוסף לסימניות
- #313
לא
אמאלה
אני לא יכולה לחשוב על זה
למה, למה זה סיפור אמיתי?
אמאלה
אני לא יכולה לחשוב על זה
למה, למה זה סיפור אמיתי?
- הוסף לסימניות
- #316
את האמת- מרגישה שבגלל שאמרת לנו שמדובר על סיפור מבוסס מציאות,
סתמת לנו את הפה לגבי קו העלילה שלו.
כי זה מוגזם, נשמע לי קצת הרבה מוגזם שאבא של אפרת חוטף התקף לב בצורה כלכך מהירה
ובכלל- באיזו זכות בדיוק?
הוא זה שנעל את הדלת על הבת שלו. שיחשוב מראש על ההשלכות של המעשים שלו.
זה פרק חזק.
אבל- אם זה לא אמיתי, זה מרגיש לי מוגזם ולא הגיוני.
זה הדעה שלי, יכול להיות שהרוב כאן לא שותפות אליה.
סתמת לנו את הפה לגבי קו העלילה שלו.
כי זה מוגזם, נשמע לי קצת הרבה מוגזם שאבא של אפרת חוטף התקף לב בצורה כלכך מהירה
ובכלל- באיזו זכות בדיוק?
הוא זה שנעל את הדלת על הבת שלו. שיחשוב מראש על ההשלכות של המעשים שלו.
זה פרק חזק.
אבל- אם זה לא אמיתי, זה מרגיש לי מוגזם ולא הגיוני.
זה הדעה שלי, יכול להיות שהרוב כאן לא שותפות אליה.
- הוסף לסימניות
- #317
- הוסף לסימניות
- #318
תודה על התגובות. ו... אפשר להיות רגועים. בסיפור האמיתי אבא של אפרת לא קיבל התקף לב. (מבוסס על סיפור אמיתי. אבל לא כל הפרטים נכונים)
נקודה למחשבה: אם ההורים שלה העיפו אותה לצמיתות למה הם התקשרו אליה כל-כך הרבה פעמים?
מסכימה איתך שאירוע כזה הוא תוצאה של זמן ארוך יותר. אבל בעיני ההורים של אפרת ההידרדרות שלה התחילה ממזמן. אולי זה היה האירוע הכי גדול עד עכשיו, אבל היו עוד הרבה אירועים לפניו. חוץ מזה, שאי אפשר לדעת אם זו הסיבה היחידה להתקף או שהיו דברים נוספים שגרמו לכך. אולי זה רק נתן את הפושט האחרון. הרי כפי שאני יודעת יש אנשים שמקבלים התקף לב בפתאומיות, בלי סיבה נראית לעין.
אהמ... נכון אבל לא ממש מדויק. רציתי לשאול בפרק הקודם מה אמרה לכם הדלת הנעולה ובסוף לא שאלתי. אבל מניחה שיש דברים שיתבהרו רק בהמשך.
נקודה למחשבה: אם ההורים שלה העיפו אותה לצמיתות למה הם התקשרו אליה כל-כך הרבה פעמים?
אפשר. בהמשך בעז"ה...
- הוסף לסימניות
- #319
וזו הבעיה, שבעיני ההורים הקורא לא אוחז שמבחינתם ההידרדרות החלה מזמן.
הקוראים מבחוץ יכולים לומר יותר.
- הוסף לסימניות
- #320
רציתי להגיב לך על זה ולא הספקתי, אז אכתוב לך עכשיו.
ציטטתי לך קטעים לאורך כל הסיפור. אני רוצה להאמין שלפחות 95% מהחרדים לא נוהגים ככה...
נערך לאחרונה ב:
