הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זה חוק ולא יעבור במשפחה של אשתי הטרייה.
שבת ראשונה אחרי החתונה מתארחים אצל סבא וסבתא בחיפה. עוד לא נולד החתן שהצליח לחמוק מזה.
כבר ביום חמישי סיפרתי לגיסיי החדשים על השבת הצפויה לי. "וואו, אתה הולך לאכול טוב", הם הבטיחו.
אני, ששיניי ההיפראקטיביות לא אוהבות לשבת בחוסר מעש, התרגשתי מאוד. לאכול טוב זה משהו שממש מדבר אליי. מיום חמישי פתחתי בצום יזום, מכין את הגוף לשפע הגדול.
ביום שישי דאגתי להגיע מספיק מוקדם, כדי להתחיל את החגיגה הקולינרית כמה שיותר מהר. ב–9 בבוקר כבר יצאתי מבני ברק לחיפה. לאחר קבלת פנים חגיגית, פניתי למטבח, או, אם תרצו, הג'ימבורי של המבוגרים.
חיכתה לי שם עוגת שיש, כלומר השיש היא העוגה, אם אתם בקטע של נשנושי אבן מעובדת ושטוחה. היה שם גם עציץ נבול. הוא מת באיזשהו שלב מצמא. אבל חוץ מזה כלום, ריק אחד גדול, כמו מדבר צחיח.
משהו לא הסתדר לי עם ההבטחה של גיסיי, אולי הם אמרו "אתה הולך לאכול אותה טוב?", לא ברור.
רעב ועצבני חיכיתי לסעודת שבת. כל התפילה חשבתי על אוכל, לא הצלחתי להתרכז. אחרי התפילה רצתי הביתה. התנצלתי לשני המלאכים שליוו אותי, "אני רעב מאוד, אני מקווה שתבינו אותי". המלאכים דווקא זרמו איתי, סבא פחות. הוא התעכב בבית הכנסת כשעה, ורק אז חזר.
והנה סוף-סוף, הסעודה התחילה:
היין חצי יבש חצי מקולקל, החלה חצי מתוקה חצי בצק, קנקן השתייה חצי מים חצי מיץ לימון משומר, ללא חשש טבל, שביעית וסוכר.
בבחירה בין לשתות מי ברז מהולים בחול, לבין להעביר את לשוני תהליך של כבישה מהירה בלימון, בחרתי בכבישה. פעם ראיתי מתכון של כבישת לשון פר בלימון, היה נשמע טעים אבל לא חשבתי שאנסה את המתכון קודם על הלשון של עצמי.
ואז הגיעו הדגים. פרוסת קרפיון ממולאת בכל חלקי הפנים שלה. "זה מוסיף המון טעם", הסבירה סבתא. בטח התעצלה לנקות את הדג. מאלה שהופכים כל חולשה לשיטה.
לא נגעתי בדג. תירצתי בכך שאני לא אוהב דגים. חיכיתי בכיליון עיניים למרק. והוא סוף-סוף הגיע, מרק עוף בלי עוף. רק מי ברז עכורים, כשלושה גרגירי מלח, וגזר אחד צנום, מסכן ולא מקולף ששוחה מלמעלה, נכון, ניחשתם טוב, הקליפה ואי השטיפה מוסיפים המון טעם למרק, או למי הספונג'ה, איך שתבחרו לקרוא לנוזל המבחיל הזה.
הירק הג'ינג'י הרים מדי פעם ראש מהמרק, זורק מבט אומלל לעולם שבחוץ, כמו מנסה בעצמו להימלט מהנוזל הדלוח אליו נקלע.
"המרק טעים", שיגרתי מחמאה מאולצת לסבתא. היא קרנה מאושר: "תודה, תודה, זה המתכון המיוחד של סבתא זולדא, אבל הגזר הוא שדרוג שלי".
שדרוג, שמעתם? נו שוין.
"תביאי לי את התרופות בבקשה", הכריז סבא. סבתא מיהרה להגיש לו מגש עם 34 כדורים בגדלים ובצבעים שונים. מרוב רעב הוא בלע אותם בלי מים, כמו ארבעס נימוחים בשלום זוכר.
"גם אני רוצה מנה כזו", זה לא אני פונה לסבתא, זו הקיבה העצבנית שלי. "חה-חה-חה, שנון בעלך, פייגי", אומרת סבתא לאשתי.
"לא שנון ולא קרוקס" אני לוחש מתחת לשפתיי, "רעב כמו קרנף בתקופת צנע".
אולי העוף יציל את המצב.
"סבא, להביא את העוף?" שאלה סבתא. "אין צורך, אנחנו שבעים", ענה סבא בשם שנינו בעודו נוטל בעלות על תחושת השובע הפרטית שלי, "תביאי לנו שוק עוף אחד, אנחנו כבר נחלוק אותה".
הצלחת הוגשה לסבא, הייתי בשוק משוק העוף. 82% נוצות, ומתחת רצועה דקה של עוף. במקרה הזה, לפי הפרופורציות בצלחת נראה שהעוף מוסיף טעם לנוצות ולא ההפך.
סבא נשנש שלוש נוצות, ואני ברחתי לשירותים. התבצרתי שם עד תום הסעודה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.
בלילה הרעב לא אפשר לי לישון ברצף. לפנות בוקר הרגשתי שאני נשבר. חשבתי לנשנש מעט מהלשון הכבושה שלי, אבל אז נזכרתי שעוד שעתיים ארצה לשתות קפה ואני לא רוצה להיות בשרי. ויתרתי.
בבוקר אחרי התפילה חיפשתי בית תמחוי. חיפה עיר של חסד. מהר מאוד מצאתי אחד כזה. התיישבתי לאכול עם כל עניי העיר. האוכל לא היה ברמה גבוהה במיוחד, אבל במצבי גם אוכל בלתי אכיל, אכיל.
בטרם הצלחתי להשלים שלושה ביסי אוכל מלאים, נתקע לי האוכל בפה. סבא נכנס לאולם. איזה בושות. התכופפתי אל מתחת לשולחן. אחרי שתי דקות הוצאתי את הראש להציץ וראיתי אותו אוכל במרץ.
תופפתי על רגלו של מישהו, הוא כופף ראש באדיבות. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המבוגר שיושב בשולחן ליד הדלת. "בטח", הוא ענה, "זה אלחנן, הוא אוכל איתנו את כל הסעודות כבר עשרות שנים".
פתאום הבנתי למה סבא התעכב אתמול לפני הסעודה. קלטתי גם למה הוא ויתר באדיבות על מנת העוף, אה סליחה, על מנת הנוצות. הוא היה שבע עד להתפקע. סבא איש חכם, הוא למד להתמודד לא רע עם אשתו המרעיבה.
התפללתי שהסיוט הזה ייגמר כבר. ולשמחתי תפילותיי התקבלו. אחרי מעריב בבית הכנסת חזרתי לבית סבתא, בדרך הרהרתי מעט על האכזבה האדירה. "לא נורא", הרגעתי את עצמי, "בשבת הבאה נהיה בבית החדש שלנו, אשתי תפצה אותי כהוגן עם אוכל עסיסי וטעים".
מה שקרה עכשיו כבר היה יותר מדי בשבילי. לאחר דפיקה מנומסת נכנסתי לבית של סבתא, וראיתי את אשתי יושבת מולה עם דף ועט, ורושמת את כל המתכונים שלה.
התעלפתי במקום. השאלה הראשונה ששאלתי את רופאי כשהתעוררתי הייתה: "אתם יודעים אולי אם יש בית תמחוי בשכונת רמת-אלחנן בבני ברק?".
שבת ראשונה אחרי החתונה מתארחים אצל סבא וסבתא בחיפה. עוד לא נולד החתן שהצליח לחמוק מזה.
כבר ביום חמישי סיפרתי לגיסיי החדשים על השבת הצפויה לי. "וואו, אתה הולך לאכול טוב", הם הבטיחו.
אני, ששיניי ההיפראקטיביות לא אוהבות לשבת בחוסר מעש, התרגשתי מאוד. לאכול טוב זה משהו שממש מדבר אליי. מיום חמישי פתחתי בצום יזום, מכין את הגוף לשפע הגדול.
ביום שישי דאגתי להגיע מספיק מוקדם, כדי להתחיל את החגיגה הקולינרית כמה שיותר מהר. ב–9 בבוקר כבר יצאתי מבני ברק לחיפה. לאחר קבלת פנים חגיגית, פניתי למטבח, או, אם תרצו, הג'ימבורי של המבוגרים.
חיכתה לי שם עוגת שיש, כלומר השיש היא העוגה, אם אתם בקטע של נשנושי אבן מעובדת ושטוחה. היה שם גם עציץ נבול. הוא מת באיזשהו שלב מצמא. אבל חוץ מזה כלום, ריק אחד גדול, כמו מדבר צחיח.
משהו לא הסתדר לי עם ההבטחה של גיסיי, אולי הם אמרו "אתה הולך לאכול אותה טוב?", לא ברור.
רעב ועצבני חיכיתי לסעודת שבת. כל התפילה חשבתי על אוכל, לא הצלחתי להתרכז. אחרי התפילה רצתי הביתה. התנצלתי לשני המלאכים שליוו אותי, "אני רעב מאוד, אני מקווה שתבינו אותי". המלאכים דווקא זרמו איתי, סבא פחות. הוא התעכב בבית הכנסת כשעה, ורק אז חזר.
והנה סוף-סוף, הסעודה התחילה:
היין חצי יבש חצי מקולקל, החלה חצי מתוקה חצי בצק, קנקן השתייה חצי מים חצי מיץ לימון משומר, ללא חשש טבל, שביעית וסוכר.
בבחירה בין לשתות מי ברז מהולים בחול, לבין להעביר את לשוני תהליך של כבישה מהירה בלימון, בחרתי בכבישה. פעם ראיתי מתכון של כבישת לשון פר בלימון, היה נשמע טעים אבל לא חשבתי שאנסה את המתכון קודם על הלשון של עצמי.
ואז הגיעו הדגים. פרוסת קרפיון ממולאת בכל חלקי הפנים שלה. "זה מוסיף המון טעם", הסבירה סבתא. בטח התעצלה לנקות את הדג. מאלה שהופכים כל חולשה לשיטה.
לא נגעתי בדג. תירצתי בכך שאני לא אוהב דגים. חיכיתי בכיליון עיניים למרק. והוא סוף-סוף הגיע, מרק עוף בלי עוף. רק מי ברז עכורים, כשלושה גרגירי מלח, וגזר אחד צנום, מסכן ולא מקולף ששוחה מלמעלה, נכון, ניחשתם טוב, הקליפה ואי השטיפה מוסיפים המון טעם למרק, או למי הספונג'ה, איך שתבחרו לקרוא לנוזל המבחיל הזה.
הירק הג'ינג'י הרים מדי פעם ראש מהמרק, זורק מבט אומלל לעולם שבחוץ, כמו מנסה בעצמו להימלט מהנוזל הדלוח אליו נקלע.
"המרק טעים", שיגרתי מחמאה מאולצת לסבתא. היא קרנה מאושר: "תודה, תודה, זה המתכון המיוחד של סבתא זולדא, אבל הגזר הוא שדרוג שלי".
שדרוג, שמעתם? נו שוין.
"תביאי לי את התרופות בבקשה", הכריז סבא. סבתא מיהרה להגיש לו מגש עם 34 כדורים בגדלים ובצבעים שונים. מרוב רעב הוא בלע אותם בלי מים, כמו ארבעס נימוחים בשלום זוכר.
"גם אני רוצה מנה כזו", זה לא אני פונה לסבתא, זו הקיבה העצבנית שלי. "חה-חה-חה, שנון בעלך, פייגי", אומרת סבתא לאשתי.
"לא שנון ולא קרוקס" אני לוחש מתחת לשפתיי, "רעב כמו קרנף בתקופת צנע".
אולי העוף יציל את המצב.
"סבא, להביא את העוף?" שאלה סבתא. "אין צורך, אנחנו שבעים", ענה סבא בשם שנינו בעודו נוטל בעלות על תחושת השובע הפרטית שלי, "תביאי לנו שוק עוף אחד, אנחנו כבר נחלוק אותה".
הצלחת הוגשה לסבא, הייתי בשוק משוק העוף. 82% נוצות, ומתחת רצועה דקה של עוף. במקרה הזה, לפי הפרופורציות בצלחת נראה שהעוף מוסיף טעם לנוצות ולא ההפך.
סבא נשנש שלוש נוצות, ואני ברחתי לשירותים. התבצרתי שם עד תום הסעודה, אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.
בלילה הרעב לא אפשר לי לישון ברצף. לפנות בוקר הרגשתי שאני נשבר. חשבתי לנשנש מעט מהלשון הכבושה שלי, אבל אז נזכרתי שעוד שעתיים ארצה לשתות קפה ואני לא רוצה להיות בשרי. ויתרתי.
בבוקר אחרי התפילה חיפשתי בית תמחוי. חיפה עיר של חסד. מהר מאוד מצאתי אחד כזה. התיישבתי לאכול עם כל עניי העיר. האוכל לא היה ברמה גבוהה במיוחד, אבל במצבי גם אוכל בלתי אכיל, אכיל.
בטרם הצלחתי להשלים שלושה ביסי אוכל מלאים, נתקע לי האוכל בפה. סבא נכנס לאולם. איזה בושות. התכופפתי אל מתחת לשולחן. אחרי שתי דקות הוצאתי את הראש להציץ וראיתי אותו אוכל במרץ.
תופפתי על רגלו של מישהו, הוא כופף ראש באדיבות. שאלתי אותו אם הוא מכיר את המבוגר שיושב בשולחן ליד הדלת. "בטח", הוא ענה, "זה אלחנן, הוא אוכל איתנו את כל הסעודות כבר עשרות שנים".
פתאום הבנתי למה סבא התעכב אתמול לפני הסעודה. קלטתי גם למה הוא ויתר באדיבות על מנת העוף, אה סליחה, על מנת הנוצות. הוא היה שבע עד להתפקע. סבא איש חכם, הוא למד להתמודד לא רע עם אשתו המרעיבה.
התפללתי שהסיוט הזה ייגמר כבר. ולשמחתי תפילותיי התקבלו. אחרי מעריב בבית הכנסת חזרתי לבית סבתא, בדרך הרהרתי מעט על האכזבה האדירה. "לא נורא", הרגעתי את עצמי, "בשבת הבאה נהיה בבית החדש שלנו, אשתי תפצה אותי כהוגן עם אוכל עסיסי וטעים".
מה שקרה עכשיו כבר היה יותר מדי בשבילי. לאחר דפיקה מנומסת נכנסתי לבית של סבתא, וראיתי את אשתי יושבת מולה עם דף ועט, ורושמת את כל המתכונים שלה.
התעלפתי במקום. השאלה הראשונה ששאלתי את רופאי כשהתעוררתי הייתה: "אתם יודעים אולי אם יש בית תמחוי בשכונת רמת-אלחנן בבני ברק?".
