מחילה ממך,
@מילה נרדפת ממש מקשה עליי העניין של ההווה והעבר.
מקוווה שגם בלעדיי זה, תהני
פרק עשירי / פאנפיק מרגל להשכרה
הכביש לא היה עמוס מדי.
הרוח שטפחה לו על הפנים העמיקה את הרהוריו.
אבא דואג.
זה ברור כמו שברור שאם נאור מקפיץ אותם רגע אחרי פעולה, זה אומר שזה קריטי.
מקתג"ים שהיה רגיל לבצע כהכנה למבצעים ומשימות, הפעילו את עצמם כעת.
הוא פנה לחנייה שעל שפת הכביש, מראה האופנוע העביר בו רטט אנרגיה.
"אבא?" הוא ווידא שהשיחה איננה נותקה על ידו ללא כוונה.
"סער", הקול של אבא רעד. "העולם אכזר".
הוא התניע את האופנוע, 60 קמ"ש, 115 קמ"ש. "אני יודע, אבא". מילותיו כבדות ככובד הזכרונות על ליבו של אביו. 130 קמ"ש. הנתיבים פנויים.
"אתה לא".
העולם אכזר. הוא התכווץ, בפנים.
זכר השיחה שסיים כמה דקות קודם לכן, עלתה במוחו.
אבא לא הוציא בחייו מילים לריק. משהו מסתתר פה. מוחו עקצץ.
עברו של אבא.
תמיד הוא היה מכוסה בערפל. אבא לא נגע בו. רק כמה תמונות בודדות של אבא אמא והוא, כשהיה בן שנה. אולי.
מהתקופה שהיה תינוק, אין עוד תמונות. הראשונה שבאה אחר כך הייתה של תמר, בה כבר היה בן שלוש, ומאז יש אלפי תמונות. אמא אוהבת את זה.
חיוך עלה על פניו.
בעיני רוחו עלה הארון, גדול, מכיל בתוכו אלבומים רבים. על כל אחד מהם ישנה מדבקה שהודבקה באהבה, עם שמו של הילד. אם זה סער, תמר, אבינועם אנד מתן או מיכל, האחרונה חביבה.
חכמה כזאת, ממיסה. געגוע התנגן בו.
בכל אלבום מסודרים חייו של אחד מהילדים כאילו היו סרט נע. מהרגע שנולד ובכל שנה שלאחר מכן.
אבל רק לו.. רק לו כביכול נגדעו שנתיים מהאלבום. שנתיים חסרות.
אף פעם אבא ואמא לא הסכימו לומר לו את האמת. תמיד הוא הרגיש שמסתירים ממנו את התקופה הזאת.
לא צילמנו אז הרבה..
אולי
אז זה היה מובן. עכשיו כבר לא.
הוא פלט אנחה. מחשבות כאלה גורמות לו לכאבי ראש. הוא עצר בצד הכביש. מוציא בקבוק מים מהתיק ולוגם ארוכות. הטלפון נשלף גם הוא.
שיחה שלא נענתה. תמר.
הוא מחייג אליה, מכניס את הטלפון לכיס וממשיך בנסיעה. צליל חיוג ממלא את שמיעתו.
"סער?" קולה לוחש.
הוא נמלא חשש. "קרה משהו?" הבכורה זורמת לו בדם, ואיתה האחריות.
"לא לא.." היסוסה עבר היטב דרך המכשיר. "פשוט מיכל התעוררה.. ו.. היא לא מוכנה לחזור לישון בלי שתגיד לה שאתה בחיים".
משהו חם התפשט בו. "תביאי לי אותה", הוא ביקש.
"סער???" הקול הדק היה מוטרד, מאוד. סימני בכי נלוו אליו.
"כן חמודה, למה את לא הולכת לישון?"
"אתה ברחת!!" האשימה. "אתה ברחת ולא אמרת כלום!!"
סער בלע את רוקו. החום שהתפשט בו קודם, הפך מעיק.
"אני יצאתי ואמרתי לתמר", הוא התגונן.
שום דבר לא הועיל.
הבכי היה אומלל.
ההתייפחות הייתה מקוטעת דרך הקו. "תחזור עכשיו!!".
טיט טיט. טיט טיט.
נאור מפקד.
"אני- -" חוסר אונים בצבץ בקולו.
איך הוא יכול לשבור נחקרים פלסטינים אבל מול ילדה בת ארבע וחצי הוא פשוט- -
עונה לשיחה.
"כן, נאור".
"איפה אתה?" הקול היה מתוח.
"בדרך. עשרים וחמש דקות מהבסיס". קולו לא הסגיר מאומה מהרגשתו.
"יותר מדי זמן, אנחנו קצרים בו".
סער שתק.
נאור נאנח בינו לבין עצמו. "הטלפון לא מאובטח מספיק. תזדרז". הוא היסס מעט והוסיף; "אם יש מישהו שיש בו את מה שהמציאות הזאת דורשת - זה אתה".
החניון התת קרקעי היה מלא ברובו. סער השחיל את אופנועו בין רכב שטח אימתני לאאודי שחורה.
הוא הניח את הקסדה על המושב. מכבה בלחיצה קלה את רכבו וממהר אל המדרגות. עולה שלוש שלוש.
הוא מאחר בשש דקות. לא נסלח בשום צורה..
כשהגיע לחדר של נאור, מפקדו הישיר, דפק רגע ולחץ על הידית בלי לבקש אישור, נכנס פנימה.
מבטם של הנוכחים הופנה אליו. יותם, אופק, צביאל ועוז חייכו בידידות.
נאור שלח בו מבט חודר.
איחרת.
זה לא אשמתי. סער חש חוסר נעימות. הוא גר רחוק, והמפקד יודע את זה.
"שב".
סער התיישב, חוטף מרפוק מאֹופֶק.
הגניחה האינסטינקטיבית נעצרה בזמן, וסער שלח בחבירו מבט נוזף.
"אל תפספס את ההמשך, סער". גער בו נאור. "התדרוך החל לפני כמה דקות ומוטב עבורך לשמוע את כולו. הישאר ממוקד". הוא דרש. ואז שינה מעט את נימת קולו. "לאחר שאסיים, אופק ירענן לך את מה שאמרתי. לא החמצת הרבה".
סער שפשף את לחיו, שהייתה אדמומית מעט.
צביאל, המופנם שבחבורה - אבל לא מופנם משום כיוון - שלח אליו חיוך מעודד.
השקט שב לשרור.
"המידע הראשוני שהתקבל", המשיך נאור מהיכן שהיה, "היה ששהו במרחב ארבעה מחבלים. לאחר חקירות התברר שהיה מחבל נוסף. באותו רגע שהעובדה נחשפה התיישבו טובי הסוכנים שלנו על המחשבים, מגלים שאכן עוד מסתובב ברחבי הארץ מחבל חמישי".
אגרוף חבט בבטנו של סער.
איך אבא יודע הכל?
נאור נותן לדברים לחלחל פנימה.
הנהונים קצרים נשלחים אליו. מקשיבים במאה אחוז.
"עוד כמה בדיקות, והאנשים שלנו מצאו את המיקום של האובייקט". הוא התכופף אליהם מעט, ידיו מונחות על השולחן בהחלטיות.
"הרובע המוסלמי".
עיניה של היחידה הצטמצמו בריכוז מוגבר.
"יש צורך לתפוס אותו. חי. לכן אתם פה עכשיו, יחידה שאפשר לסמוך עליה בעניין, ולא הייתי מקפיץ אתכם מהר כל כך אם לא הייתם האנשים הכי חדים שאני מכיר". הוא נוסך בהם כח.
"סער, יותם, אופק ועוז, אתם בשטח. אני וצביאל מחפים עליכם בקשר מחדר הבקרה. תתארגו במהירות האפשרית עם הציוד, וצאו לדרך".
הם צעדו במהירות אל חדר ההלבשה. מניחים על חזיהם - מתחת לבגדי האזרחי שלהם - את אפוד המגן ומתחמשים בנשק חם. מכניסים אותו בכיסים מוסווים.
"הוא דיבר על מה שקרה היום, נכון?" שאל סער את חברו תוך כדי פעולה.
אופק דרך את נשקו, בוחן אותו. "יאפ", הוא אישר באדישות. "זה הדבר היחיד שפספסת".
סער פלט גיחוך. "למה פספוס?" הוא שאל, חיוכו ערמומי. "רק כך יכולתי לחוות את המרפק הקהה והחלש שלך". הוא עקץ.
עוז טפח על גבו של אופק, בעוצמה כזו שהאחרון לא הספיק לברוח מהמכה והחל להשתנק.
"אני בסדר אני- בסדר", אופק סידר את נשימתו וסגר את הנצרה. "משוגע אחד! הנשק שלי היה דרוך! יכולת למות". הוא נשף. חיים הם לא משחק.
עוז ניגש אל הקולר, מעניק לאופק כוס חד פעמית שאדי קור מצוירים עליה. "מצטער.."
"קדימה, אין זמן לנוח", יותם זרק, כששקט עטף את התארגנותם. "עוד שתי דקות אנחנו בחוץ".
הם ישבו ברכב ששכר להם השב"כ. כשעוז על ההגה. אוזניות שקופות היו תחובות באוזניהם.
"אפשר להגביר מהירות?" חקר אופק את האפשרות גאולתו מייסוריו.
"אנחנו לא באמת יכולים להגביר את המהירות, חמוד", הביט בו עוז דרך המראה. "הניידת הראשונה תעצור אותנו במיידי על המהירות שאתה רגיל אליה". הוא ביצע סיבוב חד.
"סער?" דרך המראה קלט עוז את הקמט בין עיניו של חברו.
ראשו של סער התרומם. "קרה משהו?" הוא שאל, ענייני.
"מממ" המהם עוז. "זה מה שאני רציתי לשאול. אתה מתכתב עם נאור?"
"כן".
"אהה.. תעדכן".
"ברור", סער הנהן, חוזר אל המסך:
- 'נראה שאנחנו מתקרבים'.
'מעולה, תנסו לשמור כמה שיותר על הזהות שלכם'.
-'אלו חיילים משלנו, מה עלול לקרות אם נראה להם תעודה ונתעופף פנימה במהירות?'
רגע של דממה. יכול להיות שהסגנון היה חצוף מדי?
'בראש ובראשונה', הגיב נאור בסבלנות, 'אם רק הייתי יכול, הייתי מבקש אישור לכניסתכם. אך מכיוון שהדבר עלול לעורר חשד לאור העובדה שכלי רכב רבים ממתינים במחסום — מוטב שתפעלו לפי החלטותיי. במקרה שתרגישו סכנה או שהזהות עלולה להיחשף, אני מאשר לכם לפעול כהחלטתכם'.
-'קיבלתי'.
'סער, אתה זוכר מה יש אצלך למקרה כזה'.
-'כן'.
שאר הנסיעה עברה בשקט, מלבד עוד כמה רטינות מצדו של אופק;
-"אתה נוסע לאט מדי עוז".
-"וואי אני רעב".
-"חבורת משעממים!! מישהו פה יכול לדבר איתיי??"
ותגובה קצרה מכיוונו של יותם. "אנחנו מתקרבים. רק ערבית מעכשיו".
אופק השתתק לגמרי כשהגיעו למחסום. עוז הוציא את התעודות המזויפות דרך החלון והגיש אותם לחייל.
החייל צמצם את עיניו. "משהו לא נראה לי בתעודות שלכם". הוא הניח את ידו על הנשק, דרוך.
"מה זאת אומרת לא נראה לי?" שאל עוז בתמימות מלווה בעלבון קל. מבטאו הפלסטיני מודגש.
"מה ששמעת", קולו היה קר. "שגב!!" הוא הרים את קולו, מקפיץ ממקומו את החייל ששהה בביתן.
"יש בעיה?!" קול רם בקע מכיוונו של החייל שכונה בשם שגב.
אם הייתי האויב שלו, הרהור עלה באופק,
מזמן הייתי תופס את הרגליים ועף מכאן. גופו השרירי של שגב, בתוספת סבר פניו, היה מעביר בו מזמן צמרמורת.
"בהחלט", החייל לא העביר את מבטו מעוז. "צאו החוצה".
"אדוני!" צווארו של יותם, שישב לצידו של עוז, הפך אדמומי. "לא עשינו שום דבר רע!"
"שקט!!" צעק שגב. "עוד מילה אחת"- הוא עצר לרגע, מוסיף איום -"וחבל".
הם יצאו בשקט מהרכב.
שגב לא זע ממקומו, נשקו דרוך ומכוון לארבעת החשודים שלו.
אבנר החל לעבור אחד אחד, סורק את גופו.
הוא התחיל בעוז.
הוא יגלה את הזיג זאוור. או לא? עיניו של סער עקבו במתח.
הוא התחקה אחר שפת גופו של החייל. נדרך כשקולט שהחייל זיהה.
ברור שיזהה, אידיוט.
עוד לפני שהחייל צעק, שלף סער את תעודת הסוכן. מצמיד אותה מול עיניו של אבנר.
לרגע אבנר לא זע, קפוא.
"תמשיך כרגיל", סער לחש אליו.
הנהון זעיר.
אבנר התרומם. והמשיך לסרוק את שאר העומדים. מרגיש בנשקיהם אך שותק.
"אתם בסדר", הפטיר, "יכולים לעבור. שגב, תפתח להם".
הארבעה נכנסו לרכב.
בזמזום חרישי נפתח השער. הרכב עובר אותו במהירות, רומס את האספלט השרוף .
ידיו של עוז על ההגה, בטוחות.
"פיווו", פלט יותם בערבית שקטה. "מה הלך שם?? הוא לא קלט את ה..? נו אתם יודעים למה אני מתכוון".
ח'אלד, או סער, בשמו הישראלי, ענה ביבושת; "הראתי לו".
מה??
"מה הראת לו?!"
"תעודה".
"למה זה אצלך??? משוגע אחד!! יכולת- -"
"ג'מאל ידע שנצטרך את זה. תרגע".
"אתה- -"
רטט הורגש לפתע באוזניהם. נאור פתח את הקשר;
"לנשום עמוק כולם, ולהירגע.
בהצלחה".
כל הזכויות שמורות.
הנושאים החמים
