שיתוף - לביקורת מתפלל שהוא לא.

  • הוסף לסימניות
  • #1
שיתוף בפני עצמו, או המשך לשעה של אמהוּת ובסוף הוא בא.

"אמא, אני רוצה לומר לך משהו". המילים של ברוכי פוגשות אותי בעיצומה של התארגנות, בוקר שגרתי.
אני עוצרת בעצמי מלהביט בשעון הממהר. מניחה בכיור סכין משוקלדת ומסתובבת בתנועה חלקה, אפס דרמות.
"אני מקשיבה, צדיק".
אופס, הוא מתכווץ למשמע המילה האחרונה, אני רואה בבירור. ממולל בידיו ציצית ואחר כך פורס את כף ידו, מאפשר לחוט להשמט ממנה.
"אה... אני. אה" הוא נתקע.
"הרבה זמן לא היינו לבד, רק אני ואתה", אני אוחזת פתאום. "אולי ניסע מחר לכותל?" הוא מגיב בניע ראש, קפוץ עדיין.
אני מהנהנת: אמא כאן, ילד. היא רוצה לשמוע אותך.

"אני מתפלל שמנחם לא יבוא הביתה", הוא משליך את המילים ממנו והלאה, מבטו מתחמק ממני, נתלה במגבת המשובצת.
המילים הולמות בי, אני מתעלמת מהכאב שפועם בין הצלעות. מניחה יד על בן, אשמה בעיניו היפות.
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה. מתפללת בלי מילים לסיעתא דשמיא.
"ככה!" הוא מתפרץ פתאום, מילים שחנקו את גרונו ניתזות בעוצמה "את חושבת שאני לא יודע שהוא הולך בלי כיפה? נראה לך שאני טיפש? הוא חי-לו-ני! אז מה שהוא שם כיפה כשהוא בא הביתה, הוא חי-לו-ני!" הוא הוגה את המילה שוב, בכעס ואין אונים.
ילד עדין שלי משתתק באחת; מבוהל.
אני מהנהנת שוב, מאשרת לו בשתיקה להמשיך. אמהות רוצות לשמוע את הילדים שלהם, תמיד. הן לא נבהלות ממה שיש להם לומר.
הוא מהסס, ומשלים בקול נמוך: "הוא אח רע, אני לא רוצה שיבוא לפה".

רק אז, הלב שלי משמיע את דברו. בן שלי, שאוהַב לעולם. בן נוסף, חלקת אהבה משלו. מתפלל שלא יבוא הביתה.

מנחם מכסה את ראשו בביקוריו, והמחווה הזאת יקרה כל כך לליבי. ברוכי עודנו ילד, ואת המורכבות הזו אני מסופקת אם יוכל להבין.
מחשבה איומה חולפת בראשי, נער תם ומתוק מתבגר, מסיר כיפה. בטוח באהבת אם, אהבת עולם. אני נרעדת.
'מה פתאום', אני נואמת הגיון, 'אהבה מעולם לא הרחיקה בנים. להפך!'
גורליותו של הרגע מבעיתה אותי, מונעת ממני להסכים, להפנים.
ברוכי נשען על השולחן, מצפה. הלב שלי מתפקע מרגש, המח- ריק. מנסה לדלות ממנו מילה אקראית, נכשלת.

הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
אור קלוש חוזר אלי מעיניו, מאשר.
"שרולי הסמן".
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מחכה מאוד לתגובות, הערות מכל סוג שהוא.
העימוד לא נכון, התעייפתי. מה עוד?
ושוב תודה לכל המגיבים בפרקים הקודמים, הפרק הזה בזכותכם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואווווו זה פשוט מטורףף!!!! באמת שאין לי מיליםםםםםםםםם
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אאוצ'. כמה כאב ומורכבות דוקרת.
ואיך את מגישה אותם בכל כך הרבה יופי, כנות ורגש נוגע.
מדהים!
תודה שבחרת להמשיך לפרקים נוספים.

אני אוחזת פתאום
קצת מפריעה לי המילה 'אוחזת', היא מרגישה יותר כמו סלנג פנימי שפחות מתאים לשימוש בכתיבה כזו. אולי 'קולטת'?

ועוד משהו -
הסיום של הקטע מרגיש קצת קטוע, כאילו חסרה איזו שורה שתביע מה קורה בלב של האמא אחרי תשובתו של הילד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
הצגת נושא אחד ממגוון זוויות, עם ירידה לפרטים ויצירת הזדהות בכל אחת מהן, היא אמנות מדהימה!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
איזה קטע אדיר.
אין הורה שלא חרד חרדת רגעים שכאלה, שלא יבואו. ויש הורים שאצלם חרדה כבר הפכה מציאות קשה מנשוא.

הטור הזה מחזיק את המורכבות ואת הרגישות, בצורה מדהימה.
כתיבה נהדרת, נוגעת ומעוררת מחשבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
השם של הילד חשבתי שזה בת...
כנראה תלוי לאיזה זרם משתייכים... : )
כאן זה בָּרוּכִי - שם חיבה של בָּרוּךְ.
אבל אולי באמת כדאי לבחור בפעמים הבאות בשם יותר מובהק, או לחילופין לנקד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
  • הוסף לסימניות
  • #11
קראתי עכשיו את כל השיתופים שלך בנושא....
הכתיבה שלך מיוחדת מאוד.
גם התובנות האימהיות שאת מעלה פה :
"למה קשה לך שמנחם יבוא לבקר"? אני מעדנת את האמירה שלו, נותנת מקום לתחושה
הבזק של הבנה, והשאלה מאליה נשאלת: "מי פגש את מנחם?"
הבנה מדהימה.
ילד לא יחשוב שאח שלו "רע" אם הוא לא ישמע את זה ממישהו.
(כמובן שצריך להבהיר שהוא התבלבל, טעה, מחפש את דרכו במקום הלא נכון וכו' כדי לא לתת לגיטימציה)

קטע מדהים ממש.

"שרולי הסמן".
לא ממש ביקורת, יותר שאלה- מה זה "הסמן"? אני מנחשת שזה איזשהו תפקיד....
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
וואו! מרגישים אותנטיות במילים.

מקווה שגם הארות מתקבלות...
ודאי! תודה. מחמאה גדולה.
וואווווו זה פשוט מטורףף!!!! באמת שאין לי מיליםםםםםםםםם
וואו, תודה!
אאוצ'. כמה כאב ומורכבות דוקרת.
ואיך את מגישה אותם בכל כך הרבה יופי, כנות ורגש נוגע.
מדהים!
תודה שבחרת להמשיך לפרקים נוספים.
תודה רבה, צביה! כל כך משמח לקבל תגובה מפורטת וחמה כזאת.
קצת מפריעה לי המילה 'אוחזת', היא מרגישה יותר כמו סלנג פנימי שפחות מתאים לשימוש בכתיבה כזו. אולי 'קולטת'?
הי, נכון! האמת שדווקא חשבתי על קולטת, אבל לא היה נשמע לי.
ועוד משהו -
הסיום של הקטע מרגיש קצת קטוע, כאילו חסרה איזו שורה שתביע מה קורה בלב של האמא אחרי תשובתו של הילד.
זה בגלל שאני מקווה לכתוב פרק המשך:). אבל בגלל שלא היה לי אומץ לפתוח אשכול "סיפור בהמשכים", אז את צודקת לגמרי. הייתי צריכה להוסיף משפט הסבר.
ממש תודה רבה על ההערות והמילים הטובות!
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הצגת נושא אחד ממגוון זוויות, עם ירידה לפרטים ויצירת הזדהות בכל אחת מהן, היא אמנות מדהימה!!
תודה רבה, שמחת!
איזה קטע אדיר.
אין הורה שלא חרד חרדת רגעים שכאלה, שלא יבואו. ויש הורים שאצלם חרדה כבר הפכה מציאות קשה מנשוא.

הטור הזה מחזיק את המורכבות ואת הרגישות, בצורה מדהימה.
כתיבה נהדרת, נוגעת ומעוררת מחשבה.
מחמיא לי מאוד לקבל מילים כאלו מ@איש המילה הכתובה. תודה רבה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
הערה יחידה
השם של הילד חשבתי שזה בת...
אה! לפחות כבר בשורה השלישית הובהר שהוא "צדיק".
כנראה תלוי לאיזה זרם משתייכים... : )
כאן זה בָּרוּכִי - שם חיבה של בָּרוּךְ.
אבל אולי באמת כדאי לבחור בפעמים הבאות בשם יותר מובהק, או לחילופין לנקד.
בדיוק ככה.
אבל, את באמת חושבת שאסור לכנות את הגיבורים שלנו בשמות פחות שגרתיים? למה?
לנקד, אני מסכימה. בל"נ.
מסכים עם זה

בזרם שלי ברוכי הוא שם של בת, לא הכרתי את כינוי החיבה הזה לבן
הוחמאתי בשנית מעצם התגובה. וזה חלק מהשליחות שלי כאן, לעורר מחשבה.
@ג'ו מארץ' תודה רבה! ממש שמחתי לקרוא את התגובה.
לא ממש ביקורת, יותר שאלה- מה זה "הסמן"? אני מנחשת שזה איזשהו תפקיד....
בקיצור, נכשלתי בגדול בפרטים הקטנים😅.
בָרוכי או בְרוכי,
ו- חיפשתי שם משפחה בדו, וצנח לי מאי שם "הֵסמַן". זאת לא טוב? כאילו, הֵס ו-מן.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
את באמת חושבת שאסור לכנות את הגיבורים שלנו בשמות פחות שגרתיים? למה?
בטח שמותר. רק הצעתי - לשיקול דעתך כמובן - לבחור בשמות יותר קלאסיים למניעת חוסר הבנה / חוסר נוחות אצל חלק מהקוראים.
אלא אם כן-
זה חלק מהשליחות שלי כאן, לעורר מחשבה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
בטח שמותר. רק הצעתי - לשיקול דעתך כמובן - לבחור בשמות יותר קלאסיים למניעת חוסר הבנה / חוסר נוחות אצל חלק מהקוראים.
אלא אם כן-
אמיתי, אני נהנית לקרוא לגיבורים בשמות מכל הקשת,
מרגישה שזה מחבר בין קצוות.
אחרי הכל, השמות משפיעים על החיבור שלנו לגיבור, לא?
ככה זה אצלי לפחות, כשאני קוראת סיפור ולגיבורה קוראים כמו לבת שלי, אני אוהבת אותה מיד.
רק אני ככה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
כשאני קוראת סיפור ולגיבורה קוראים כמו לבת שלי, אני אוהבת אותה מיד.
רק אני ככה?
גם אני : )
אבל כשאת קוראת בשמות פחות מיינסטרים זה מחבר אל הגיבור פלח קטן יותר מאוכלוסיית הקוראים, לא?
(ולא שצריך את השם כדי להתחבר. יש מספיק סיבות שגורמות לחיבור מיידי מעבר לשמו של הגיבור)
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
גם אני : )
אבל כשאת קוראת בשמות פחות מיינסטרים זה מחבר אל הגיבור פלח קטן יותר מאוכלוסיית הקוראים, לא?
(ולא שצריך את השם כדי להתחבר. יש מספיק סיבות שגורמות לחיבור מיידי מעבר לשמו של הגיבור)
אני משתמשת במשוואה מצידה השני:
משתדלת מאוד ליצור חיבור לדמויות, ומקווה שזה אולי יגרום לחיבור בעולם האמיתי.
(אני לא סובלת משגעון גדלות. רק מאמינה מאוד בדקויות ובהשפעה שיש להן, על כולנו.)
מה את אומרת? נשמע לך?
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
מודה שגם אני נפלתי בטעות הזו.
אני חושבת שהנושא פה הוא לא מקובלות השם, אלא זרימת הקריאה.
אפשר לקרוא גם שם פחות מקובל, אם דווקא רוצים.
אבל אם התחלתי לקרוא את הקטע במחשבה שמדובר בבת ורק בהמשך עמדתי על הטעות, משהו ברצף הקריאה נפגם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
לא ברור למה, משום מה היה לי ברור שזה בָּרוּכִי
למרות שאני מכירה מלא בְּרוּכִי ואף לא בָּרוּכִי אחד
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשכולות דומים

שיתוף - לביקורת שעה של אמהוּת.
אתמול התקשר מנחם, בדיוק כששטפתי כלים.
ריקי היתה זו שהרימה לו ובטבעיות השמורה לבת שש נדנדה: "נו, מנחם! מתי אתה כבר מגיע הביתה? מלאן זמן לא ראיתי אותך!"
"מתגעגעת?" מעטה הציניות נסדק קלות, כמיהה זולגת מבין השברים.
"כןןןן!" חד משמעית. לא רק ריקי, כולנו. אוהבים ומתגעגעים, ועדיין מכבדים את המרחק שהוא מבקש לו; ילד גדול.
אני עוצרת את זרם המים, מבקשת לשמוע כל מילה מאלו של בכורי, רסיס צחוק של קטנתי.
"מחר? כן! אני יכין לך משו טעים! מה?", היא נעצרת, מקשיבה: "כן! בטוח היא מסכימה! מה הקשר!"
"אמא", היא פונה אלי בתמיהה, "נכון שבטח שאת מסכימה שמנחם יבוא מחר?"
אני מושיטה יד לטלפון, תפילה מהירה ו"מנחם! איזה יופי לשמוע אותך. מה שלומך?"
התשובה לקונית כתמיד, זה הטון ששונה. זיק חי, התגעגעתי.

"מה הוא יעדיף, מוקרמים או שניצל ופירה?" אני שואלת את ישראל בערב.
"אני חושב ששניצל?" כשמדובר במנחם, ישראל לעולם אינו בטוח. מנסה, מגשש, מהסס.
זה כואב לי, ואני ממהרת להסכים איתו. יהיו שניצל, ופירה. ואולי גם ירקות צלויים.

בוקר של ראש חודש. אני שולחת את הילדים בכחול לבן, ויודעת שלפנַי חמש שעות של שקט. באחת יחזרו כולם, נרגשים וחסרי סבלנות. בשתים יופיע הבן, ישים קץ לחודשיים של געגוע. אחר כך נתחיל למנות אותם שוב, מאפס.
אני עובדת ברצף כל הבוקר. מסדרת; מפשירה שניצלים; מטאטאת; שוטפת; חותכת ירקות, מכניסה לתנור; מטגנת שניצלים- שחומים במידה המדויקת; מועכת תפוחי אדמה לפירה אחיד.
כמה זמן לא הכנתי לך אוכל, ילד! כמה זמן חלף מאז הצטמצמה אמהותי לשני יסודות: אהבה, וספייס.
אני מהרהרת בימים בהם היתה ליסוד אחד: געגוע.

באחת וחצי מתקבצים אט אט במטבח חמשת ילדי. תכף יחזור אביהם. אחר כך יצטרף השישי.
ברבע לשתיים אני מנחה אותם לערוך את השולחן. מפה חגיגית, מפיות פרחוניות. סכו"ם אמיתי.
אני מביטה בהם, מצטערת עד מאוד שמנחם לא רואה את התמונה היפה הזאת: אחים אוהבים עד כלות.
בשתיים אנחנו מתאספים סביב השולחן הערוך בטוב טעם. ישראל מתפעל מהניחוחות (אני), מחמיא על קיפולי המפיות המרשימים (יהודית), מתרשם מהשלט הצבעוני שהוצמד לדלת, מצידה הפנימי (שרי, ריקי, ברוכי).
שתיים וחמישה. ועשרה. ועשרים וחמש.
שיחה אחת. שניה. שלישית. התוצאה זהה: הלקוח אינו יכול לקבל את שיחתכם כעת.
הילדים בחדר הילדים, משחקים בתרועות במשחק קופסא כלשהו.
סביב השולחן הערוך יושבים רק אני וישראל.
אני לא מעזה להישיר מבט לאיש שמולי. לצער האינסופי.
פורשת ידיים לאנחה שקטה שמתגלגלת בכבדות מקצה השולחן.
שרי קוראת לי, מחדר הילדים. מכונת הכביסה מצפצפת. האוכל לא חם עוד.
אני מצמידה מצח לשולחן, לא מנגבת את הדמעות שנושרות מעיני.
תגידו לי כשהוא כאן.
שיתוף - לביקורת בסוף הוא בא.
בלילה, אני יושבת במטבח. קפה לוהט צורב את גרוני, זכרונות מתוקים.
הילדים במיטות, רחוצים. המלאך הגואל, וסיפור. אמהוּת שלא אמכור בשום הון שבעולם.
אני משלבת אצבעות סביב הכוס, מתחממת. 'מספר אחת בעולם!', אני עוקבת אחר סלסול האותיות המעוצבות.

דפיקות בדלת.
אני קופאת. אלו הדפיקות שלו!
רגועות, קצביות ומרקדות. "זאת דלת, לא פסנתר." הקניט אותו פעם ישראל.
הוא כאן?

'קומי, תפתחי לו!' מאיץ בי קול יציב, 'הוא כאן!'
'את יודעת שזה לא הוא', הקול השני יציב יותר, מפוכח.
אולי זה אבא של קליין, מהקומה.
'מה פתאום קליין? זה הוא, אלו הדפיקות שלו!' מתעקשת התקווה להאחז בליבי.
כל שריר בגופי, כל עצם, דוחקים בי למהר לדלת. אלו הדפיקות שלו, מבטיחה.
בניגוד לכל חוק טבע אפשרי, אני נשארת לשבת במטבח.
כוס קפה לפותה בידי, אותיות מסתלסלות. מספר אחת. בעולם. בעולם.
הדפיקות נחלשות. פעימות הלב שלי מאפילות עליהן, בעוצמתן.

"אמא, למה את לא פותחת את הדלת?" ילדונת בפיג'מת הלו קיטי מציצה מהחדר, מתפלאת.
אני פוצה פה, היא כבר בדלת.
פותחת כדי סדק, דוחקת דרכו תלתל רטוב, עין בצבע חום-דבש ואף סולד. "מה?"
אה. הכתפיים שלי נופלות בהשלמה; עיניים נעצמות בייאוש, לרגע.
"אין לנו קקאו," אני מודיעה לה אחר כך. "למיטה, גברת."

'אמרתי לך?' מתגרה בי קול-יודע-כל. 'למה חשבת בכלל שזה יהיה הוא?'
אני פוקחת עין, מישירה מבט למקום הפנימי ההוא, המסתפק. זה שאינו מעז לקוות.
"ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו."
שיתוף - לביקורת נשות הגיבורים.
"שאלתי את אריאל- איפה עושים שבת?
(מהפציעה לא עשינו שבת בבית. חודשיים בבית חולים ומאז אצל אמא שלו. חייבת קצת פרטיות!!!)
הוא: 'נשמה, זה לא מחליטים על רגל אחת!' חחחח" נעמה, שתהיה בריאה.
"🤣🤣🤣" שירן.
"כפרה עליכם! " מתמוגגת רויטל, אחת הותיקות. צוק איתן, אם אני לא טועה.
אני מניחה את הנייד. מהר, לפני שירוצו על המסך כתרים, מדליות, הצדעות, דמעות צחוק וסיבובי אצבע על רקה: אחוות אחיות להתמודדות, גיבורות ישראל.
אני לא גיבורה, אני צועקת בקול. לא, לא צועקת. הַלל ונויה משחקות לידי ואני כולאת את הצעקה הזו.
אני לא גיבורה, אני מסכימה עם עצמי בדממה. לא.
כשהודיעו לי על הפציעה של אִיתַי, התעלפתי. לא אמרתי: אני מודה לה' על הזכות, על השליחות.
לא הבטחתי: אנחנו נילחם. נשתקם. ננצח.
התעלפתי לי, אישה לא גיבורה.
אישה שחכתה בבית שלושה חודשים;
שקדשה והבדילה שבתות קשות מנשוא;
שהרדימה לילה אחר לילה צמד בנות מטורללות מגעגועים;
שהרטיבה כריות בלילות, ובבוקר פתחה חדשות וסופסוף הצליחה לנשום. ונצבט לה הלב, כי רועי מהישיבה, הי"ד.
וככה, פתאום, דפיקות בדלת. וכמו בסרט חסר תחכום, קצין גבה קומה פסע לתוך הבית וחיילת צעירה פרשה זרועות.
הוא הגה את המילים לאט ובטון ברור, חד משמעי: "בצער רב אנו מודיעים לך כי בעלך, רס"ר במיל' איתי פרידמן, נפצע קשות בפעילות מבצעית, הוא מקבל כעת טיפול רפואי בבית החולים סורוקה."
היא התאמצה להישיר אלי מבט, ניסתה להסוות את רגשותיה שלה: ילדה מבוהלת, משחקת בסרט. מבוסס על.
ואני? אני התעלפתי.
אחר כך התעוררתי, ובכיתי. צרחתי. ונפלתי על הכתפיים של אמא שבאה, ובכינו יחד את החיים הללו, שהתהפכו פתאום ב180 מעלות.
את כל החלומות שאולי כבר לא יתגשמו.
את כל הפחדים שכן.
את אי הוודאות.

"אמאאאא", הלל מושכת בידי, חסרת סבלנות: "תראי מה אנחנו משחקות! זה ילד, והוא הולך לביצפר שלו."
"איזה יופי!" אני שולפת, מכאנית. יופי ששוב נשארתן בבית, כי לאמא לא היה כח להעיר את שתיכן, להלביש, להכין שוקו "כמו של אבוּש", לחם שוקולד ולגן.
"איזה יופי!" אני אומרת לאיתי שעות אחר כך, בביקורי היומי בבית החולים השיקומי. יופי שאתה מצליח לאכול ביד שמאל.
"איזה יופי!" אני נוזפת בעצמי בסופו של יום, חסר השראה וחן.
אני מגרדת פתיתים מהרצפה ובוהה בעייפות בערימת הכלים שבכיור, כבר יומיים.
"מזל שאני לא גיבורה", אני מבשרת לאיתי בשיחת וידיאו, "הבית שלנו לא מתאים לתיעוד דוקומנטרי מפעים." אני מזייפת טון קליל.
"את לא גיבורת ישראל, אישה." מסכים האיש שתרם לכם יד ורגל, "את הגיבורה הפרטית שלנו. שלי, של הלל ונויה. של אבא ואמא."

מבוסס על, מוקדש באהבה לכל הגיבורים והגיבורות שלא נראה/ נשמע בחדשות.
 תגובה אחרונה 
שיתוף - לביקורת לא זקן ולא משוגע
הרגליים שלי כואבות והידיים רועדות, אני צריך עוד אבל נגמר לי.

יש פה גדר נמוכה מזמינה אותי לשבת עליה להרפות קצת את המחשבה, איזה יום היום בכלל? מקל עץ מחוספס, ענף בדימוס, נשען על הגדר לידי גם הוא התעייף כנראה להיות הרגל השלישית שלי. התחבושת דוחה היא ספוגה בנוזלים לא מזוהים ומדיפה ריח בלתי נסבל, אבל הרגל מזעזעת עוד יותר, עדיף להשאיר את זה כך.

אני רעב. אין לי מושג איפה התרמיל שלי. אני לא יודע איפה אני בכלל. הגרד בגוף מתגבר גם הרעד בידיים, הדאון נוראי כל כך, לפחות המח שלי מעורפל כי הצלילות גרועה מכל.

מכוניות נוסעות במהירות, המדרכה ריקה, אין בניינים באזור, ואני לא מכיר את המקום. מרחוק צועדת דמות, אני רואה רק את קווי המתאר שלה, השמש מסנוורת אותי, הוא נראה כמו איש מכובד יש לו חליפה יפה ומכנסיים מחויטות. הוא מתקרב ואפשר לראות את הפנים שלו מתעוותות בגועל כשהוא מבחין בי, זה לא כואב לי, כי אני דוחה אפילו את עצמי.

אני שומע צעדים לפתע ושם לב אל גרם מדרגות שיורד לימיני, קשה לי לסובב את הראש ואני לא רואה ברור. אמא וילד. יש לו תלתלים ארוכים וגולשים הוא נראה בן שלוש הם יורדים בקצב פסיעותיו הקטנות, הילד מדבר האמא מהנהנת, בטח הוא מספר לה מה הם למדו היום, או עם מי הוא שיחק. הם מתקרבים. אני יכול לשמוע את הקול שלו.

"מאמי א זיידע זיצט דא" הוא מסב את תשומת לב אמו אלי ואל המקל שלי. הלב שלי קופץ, שנים שלא שמעתי את השפה הזאת, כמה כאב ועונג בו זמנית המשפט הבודד הזה יכול להסב. אמא שלו מסבה את עיניה לשנייה ומיד מפנה מבט. "אל תסתכל עליו, הוא משוגע, יש הרבה כאלו בחיפה..." היא עונה לו, באידיש, כדי שלא אבין. הילד מסתכל עלי במבט סקרן, כנראה אף פעם לא ראה משוגע.

המרדנות העתיקה שבי מתעוררת. אני מנסה להשתיק אותה בכח, אבל היא חזקה מן האדם הרופס שהפכתי להיות. "אני לא זקן ולא משוגע" אני קורא בקול. באידיש. האם מסתובבת בעיניים פעורות, אני יכול לראות בהן את האימה. הילד מחייך, כאילו הבין. ושנייה לאחר מכן נעלם משם, עם אמו הנמלטת.
מזג האויר משטה בי.

רוח סתיוית מנשבת ברחובות,
השמש אוספת קרניה בעצלתיים
ועננים כובשים את השמים.

החזאי הודיע בחשיבות:
"מזג האויר רגיל לעונה"
חייך לעצמו והלך.

הימים הגדולים שלו במקצוע
הם לא אלו שבהם הוא מכריז בפאתוס:
"שלג!" לתרועות המאזינים,
גם לא הימים בהם הוא מזהיר משרב,
למורת רוחם של נופשי בין הזמנים.

עכשיו, ממש עכשיו, אלו רגעיו הגדולים.
עיני העם תלויות בו,
והוא מכריע מדי בוקר בבוקר,
במילים סתומות:
מעונן. (נו?)
חם מהרגיל לעונה. (!)
יתכנו משקעים מקומיים. (?)

אנחנו ממשיכים להתקשר בדבקות
לחזאי הנודע שיח'.
נאנחים בחוסר הבנה, יוצאים למרפסת.
מרחרחים את האויר כגשש מזדקן,
מזהים נכונה ש-
אין לנו מושג.

מתכנסים בצוותא, אבא-אמא טרודים
וחבורת ילדים מפוג'מים בגילאים שונים:
מ"מגפיים חדש!" (בן השנתיים)
ועד ל"מה נעשה"? (בת העשר).

ככה אנחנו מתלבטים, לכאן ולכאן
והנה השעון מורה על השעה שמונה
וכולם מתפזרים במהירות בחדרים
ועוטים את הבגד הראשון שמצאו.

חיבוק ו"יום טוב מותק"
אני מלווה אותם במבט דואג,
מקווה שלבושים בהתאם למדד
העלום.

מצטערת, עשינו את המקסימום.

ולמה, למה נראה לי
שזאת האינדיקציה
לתפקוד האימהי שלי;
למוצלחות שלי;
להיותי חלק אינטגרלי מהחברה,

שעוקבת, נואשת, אחר מזג האויר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה